שליחת המלאכים למלך אדום
בפרשת חוקת, לאחר פרשת מי מריבה, משה שולח מלאכים למלך אדום על מנת לאפשר מעבר בארצם, ומוסיף גם נאום מרגש שלא עושה על מלך אודם רושם כלל. נביא את הפסוקים (שמות כ):
יד וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ. טו וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ. טז וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ. יז נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. יח וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ. יט וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה. כ וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה. כא וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו.
לראשונה מאז תחילת המסע במדבר, בני ישראל מגיעים לגבי ארץ ששייכת למישהו אחר, ושאין להם שום צורך או רצון או סיבה להילחם איתם, ההיפך, זהו עם שיש עמו קשרי אחווה ישנים.
מדוע נראה שמשה פועל על דעת עצמו?
במבט ראשון, נראית היוזמה של משה רבנו, כפי שהיא מתוארת בספר במדבר, פרק כ', כפעולה עצמאית, מהלך דיפלומטי שנועד להשיג מטרה מעשית – קיצור הדרך לארץ המובטחת. אולם יש לנו מקור נוסף בספר דברים (פרק ב') ושם מופיע מפורשות שיש בפעולות אלו ציווי אלוהי:
ב וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי לֵאמֹר. ג רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה. ד וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד. ה אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר. ו אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם. ז כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה יְהוָה אֱלֹקיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר. ח וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָב.
ממקור זה אנו רואים שיש כבר הנהגה שונה של המסע במדבר. במדבר עצמו בני ישראל חנו עד שעמוד הענן עלה והראה להם באיזו דרך ללכת. זו צורת הנהגה וניווט הטובה למדבר. אולם כאשר מגיעים לשטחים של עמים אחרים, אין אפשרות לעקוב אחר עמוד הענן, אלא יש לנקוט בשיטות אחרות. כמו כן מופיע בפירוש איסור מלחמה בבני עשו ואיסור לכיבוש של ארצם. אמנם הקב"ה לא מצווה על שליחת המלאכים למלך אדום, אבל מצווה על מעבר בגבולם וכמובן רכישה במחיר מלא של מים ומזון. שליחת המלאכים היא מחויבת המציאות ובה משה מודיע למלך אדום על כוונותיו.
אולם בפנייה הראשונה משה כלל לא מזכיר את עניין רכישת המצרכים, אלא מבקש רק אישור מעבר, ומזכיר את ההיסטוריה המשותפת של יעקב ועשיו. המשלחת, אם כן, לא הייתה רק בקשה למעבר, אלא גם מבחן לאותה אחווה קדומה. האם זכר האחווה יגבר על חשדנות ושנאה? האם ניתן לגשר על פערים היסטוריים באמצעות דיפלומטיה המבוססת על כבוד הדדי והיגיון?
 |
| מלך אדום מסרב למשלחת של משה. GEMINI AI |
"לֹא תַעֲבֹר בִּי": הסיבות לסירובו של מלך אדום
למרות הפנייה המכובדת וההבטחות המפורשות, תשובת מלך אדום הייתה סירוב מוחלט, המלווה באיום צבאי: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ" (במדבר כ', י"ח). יש לשים לב שאת התשובה מקבים מ-"אדום" ולא ממלך אדום. ייתכן שאין לכך משמעות והכוונה היא למלך, אולם ייתכן ודווקא למלך אדום לא היה איכפת כלל שבני ישראל יעברו, בפרט לאחר ההבטחות לקבלת כסף וזהב, אולם הבטחות אלו לא שכנעו את העם עצמו שחשש הרבה יותר מבני ישראל. יכולות להיות כמה סיבות לכך והנה שתיים המתבקשות ביותר
- שנאה היסטורית: יש הרואים בתגובת אדום ביטוי לשנאה עתיקת היומין של עשיו ליעקב, שנאה שעברה בירושה לצאצאיהם. הפנייה לאחווה, במקום לרכך את ליבם, אולי רק העצימה את זכר המאבק ההיסטורי על הבכורה והברכות.
- פחד מפני מהגרים: מלך אדום, כשליט של ממלכה מבוססת, או בני העם עצמו, חששו ממעבר של עם נוודים גדול, על מקנהו וטפו, דרך ארצו. גם אם הובטח שלא ייגרם נזק, החשש מאובדן שליטה, מהתיישבות פתאומית של חלק מהעם או מנזקים בלתי נמנעים לחקלאות ולמקורות המים, היה ממשי. אנו רואים בימינו דברים דומים.
הסירוב של אדום אילץ את ישראל להאריך את דרכם, לסוב את ארצו, מסע שהוביל לתלונות ולקשיים נוספים. רק בהמשך, בספר דברים, נגלה שהיה גם איסור אלוקי לעבור בשטחי עמון ומואב. אך הפרשה נותרה כשיעור נצחי על המפגש המורכב בין אחווה לאינטרסים, בין דיפלומטיה לחשדנות, ועל הגבול הדק שבין השתדלות אנושית לבין קבלת הדין וההבנה שקיצורי דרך אינם תמיד אפשריים.
מאמרים נוספים לפרשת חוקת
