אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

הפטרת פרשת ואתחנן

הפטרת פרשת ואתחנן היא בישעיהו פרק מ'. "נחמו נחמו עמי" פותח הנביא וכך זכתה ההפטרה והשבת כולה להיקרא שבת נחמו. זוהי השבת שלאחר תשעה באב והיא פותחת סדרה של שבע הפטרות, כולן בנביא ישיעהו, המכונות "שבע דנחמתא". שבע נבואות הנחמה המסתיימות בראש השנה.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

בגישה המחקרית מקובלת הטענה כי חלק זה של ספר ישעיהו מאוחר בהרבה לנביא ישעיהו וכי הוא נוסף עליו עשרות ואולי מאות שנים אחר כך. אם שמעתם את המושג ישעיהו השני (והשלישי ואף הרביעי) הרי שלכך הכוונה. אנו נמשיך בדרך אבותינו בה הספר כולו הינו ספר אחד ומיקשה אחת. הדבר אינו סותר אפשרות של עריכה מאוחרת כלשהי, אולם לנו חשובה ההבנה כי מכלול היצירות נמצאות בספר ישעיהו ולא במקרה.

לרוב אנו מחפשים קשרים, עקיפים ועמוקים בין ההפטרה לפרשה אולם ברור ששבע הפטרות הנחמה הן חריגות (ובפרט ששתיים מתוכן, משמשות יחדיו כהפטרת פרשת נח). למרות זאת ננסה עדיין למצוא קשרים מסוימים.


א נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקיכֶם: ב דַּבְּרוּ עַל-לֵב יְרוּשָׁלַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטֹּאתֶיהָ: 

נבואת הנחמה הן הדרגתיות. בנבואה הראשונה, הנחמה עצמה מגיעה לא מהקב"ה, אלא הוא מצווה אחרים (אפשר רק לשער מי) לנחם את ישראל. כפי שנראה בהפטרת הפרשה הבאה, הנחמה לא מתקבלת ותגובת העם היא "ותאמר ציון עזבני ה'" ולאחר מכן "עניה סוערה לא נוחמה" רק בהפטרת פרשת שופטים תהיה הפתיחה מבטיחה יותר "אנכי אנכי הוא מנחמכם" ולאחריה עוד פניות נחמה ישירות וחזקות יותר.

ג קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹקינוּ: 
קריאה שגויה בפסוק זה יצרה את הניב "קול קורא במדבר", קריאה במקום שהקול אינו נשמע כלל, אולם הקריאה המקובלת היא כך: קול קורא - במדבר הרימו דרך עמי, ישרו בערבה מסילה לאלוקינו. אולם של מי הקול? לא נראה שאלו הם קולות המנחמים בגלל השימוש בגוף ראשון רבים. זהו קולו של הנביא הלוקח על עצמו את משימת הניחומים של העם. מדבר וערבה אלו מקומות המזכירים לנו את מסע בני ישראל לארץ ישראל (ראו במיוחד תחילת חומש דברים: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה ...").

ד כָּל-גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל-הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה:

פסוק זה מזכיר מאד את המדרשים על הליכת בני ישראל במדבר סיני. עמוד הענן ישר ופילס להם את הדרך. ייתכן אפילו שפסוק זה הוא המקור לאותו מדרש. כמו כן והיה העקוב למישור הוא שמו של אחד מספריו הראשונים של ש.י. עגנון שנכתב בארבעה ימים בלבד.

ה וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר: 

לאחר הקולות ויישור הדרך, כבוד ה' מתגלה אך בשלב ראשון רק לנביא.

ו קוֹל אֹמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא כָּל-הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל-חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה: 

כאן הציווי הוא על הנביא, אך הנביא אינו יודע מה לקרוא. כל הבשר התייבש ונהפך לחציר, זהו תיאור עז של החורבן.

ז יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ אָכֵן חָצִיר הָעָם: 

ואפילו אותו חציר וציץ הם יבשים ונבולים.כאן מזכירים דברי הנביא דווקא את דברי ירמיהו (אותם קראנו בהפטרה לתשעה באב): "עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ"
כמו כן ראוי להפנות את תשומת לב הקוראים ליצירתו של ביאליק "אכן חציר העם" המתכתבת עם הפרק עם החורבן ועם הגאולה.

ח יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר-אֱלֹהינוּ יָקוּם לְעוֹלָם: 

וכאן באה קריאת הנחמה של הנביא. גם אם יבש החציר ואף נבל הציץ, עדיין דבר אלוקים חי וקיים. מכאן עובר הנביא לתאר את גדלותו של אלוקים.

ט עַל הַר-גָּבֹהַ עֲלִי-לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלָם הָרִימִי אַל-תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹקיכֶם: י הִנֵּה ה'  אלוקים בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו: יא כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל: יב מִי-מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם: 

ה' הוא "המהנדס הראשי" של העולם. הוא זה שתכנן את הארץ והשמים וגם נתן להם את תכונותיהם (ומכאן מקור השם מדע התכונה לחוכמת האסטרונומיה).

הפסוקים הבאים מדגישים את אפסות האדם מול האל. האלוקים הוא קדמון וראשון לכל דבר.
יג מִי-תִכֵּן אֶת-רוּחַ ה' וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ: יד אֶת-מִי נוֹעַץ וַיְבִינֵהוּ וַיְלַמְּדֵהוּ בְּאֹרַח מִשְׁפָּט וַיְלַמְּדֵהוּ דַעַת וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת יודִיעֶנּוּ: טו הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל: טז וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה: יז כָּל-הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ-לוֹ: 

הפסוקים הבאים יוצאים נגד הנסיונות להגשים את האלוקים לדמות מוחשית, ניסיונות שבהכרח מובילים לטעויות ולעבודה זרה.
יח וְאֶל-מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה-דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ: יט הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ וְצֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ וּרְתֻקּוֹת כֶּסֶף צוֹרֵף: כ הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה עֵץ לֹא-יִרְקַב יִבְחָר חָרָשׁ חָכָם יְבַקֶּשׁ-לוֹ לְהָכִין פֶּסֶל לֹא יִמּוֹט: 
אין אפשרות שאדם, ואפילו אמן כדוגמת חרש וצורף יצליחו להכין משהו שמזכיר בצורה כלשהי את האל. בסופו של דבר, העץ ירקב והפסל יתמוטט.

כא הֲלוֹא תֵדְעוּ הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ לָכֶם הֲלוֹא הֲבִינוֹתֶם מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ: כב הַיּשֵׁב עַל-חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת: 
שני הפסוקים האלו מתארים למעשה את יצירת העולם, השמים והארץ. החזרה על הביטוי "הלוא" מטרתה להדגיש שיש דרכים שונות לידיעת האל. אפשר פשוט לדעת, או לשמוע מאחרים, או אמונה שהוגדה מראש, אבל מעל הכל אפשר להגיע לידיעתו גם בהבנה כי העולם עצמו בו אנו חיים אינו יכול להתקיים מעצמו.

כג הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה: כד אַף בַּל-נִטָּעוּ אַף בַּל-זֹרָעוּ אַף בַּל-שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם וְגַם-נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ וּסְעָרָה כַּקַּשׁ תִּשָּׂאֵם: כה וְאֶל-מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ: 

כו שְׂאוּ-מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי-בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר: 

כאסטרונומם חובב, פסוק זה הוא אחד מאהובים עלי בתנ"ך כולו. למעשה הוא אפילו נתפס קצת כמו מצווה. שאו מרום עיניכם קורא הנביא. ידיעת מדע החוכמה והתכונה והתבוננות בצבא השמיים, הרי דווקא הם (ובניגוד גמור למגמות עכשוויות) המחזקים את האמונה בה'. פסוק זה גם נותן לנו סופסוף קשר חזק לפרשת השבוע פרשת ואתחנן בה נאמר (ד' יט): "וּפֶן-תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵחַ וְאֶת-הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹקיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם". בעוד שבפרשה אנו מוזהרים כי התבוננות שגויה בגרמי השמים תגרום לעבודה זרה, כפי שאכן קרה לעמים אחרים הרי שהנביא דווקא טוען כי יש להתבונן בגרמי השמים ולהסיק מהם את קיומו של האל.



לדף הראשי של פרשת ואתחנן

הפטרת פרשת דברים

שבת דברים היא תמיד השבת שלפני תשעה באב ובעקבות פתיחת ההפטרה "חזון ישעיהו" מכונה השבת "שבת חזון".

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


שלושה נביאים התנבאו בלשון "איכה". משה רבנו בפסוק מפרשת דברים, ישעיהו בנבואה אותה אנו קוראים כהפטרה וירמיהו במגילת איכה אותה קוראים בתשעה באב.

מקובל לקרוא את ההפטרה בטעמי האבל של מגילת איכה פרט לפסוקי הנחמה שבסופה .

א חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה:
כבר הערנו בהפטרות אחרות שעוד שלושה נביאים ניבאו באותו פרק (הושע עמוס ומיכה) זמן. הנביא אינו מפרט בימי מי נאמרה הנבואה הנוכחית.

ב שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי:
הפסוק מזכיר מיד את פתיחת פרשת האזינו (דברים ל"ב א): "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי השמים והארץ שימשו אז כעדים לכך שישראל הוזהרו מה יקרה להם ביום שיעזבו את ה'. כעת הם נקראים שוב על מנת לשחזר את עדותם.

ג יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן:ד הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת-ה' נִאֲצוּ אֶת-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר:
אפילו בעלי חיים מגלים הבנה גבוהה יותר מעם ישראל ונשארים נאמנים לבעליהם. בפסוק ד' ארבעה כינויי תוכחה ונראה שכל אחד קשה מהשני החל מהתיאור הכללי למדי גוי, ועד לדרגה החמורה ביותר של בנים.

ה עַל-מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה כָּל-רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל-לֵבָב דַּוָּי:ו מִכַּף-רֶגֶל וְעַד-רֹאשׁ אֵין-בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא-זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן:ז אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים:
כמובן אפשרי שנבואתו של ישעיהו היא לעתיד לבוא, אולם מתי בתקופתו היה מצד של ארץ שוממה וערים שרופות? ייתכן מאד כי הנבואה נאמרה לאחר מסע סנחריב בו חרבו ערים רבות ובפרט העיר לכיש.

ח וְנוֹתְרָה בַת-צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה:ט לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ:
אכן באותו מסע ירושלים לא נפגעה כלל.  אולם לו הייתה נפגעת הרי שממלכת יהודה הייתה כסדום וכעמורה, ערים שלמות שנהפכו ונחרבו. תוכחת הנביא היא כי בני ישראל הגיעו כמעט למצב זה.

י שִׁמְעוּ דְבַר-ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹקינוּ עַם עֲמֹרָה:
ואולי היו צריכים להגיע לחלוטין למצב זה. צבא סנחריב אכן צר על ירושלים בימי חזקיה ולמרות שאפילו שולם מס כבד המצור לא נפסק. בסופו של דבר מופיע בתנ"ך כי אירע נס: "וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים" (מלכים ב' י"ט לה). אולם כנראה נס זה לא היה בזכות עם ישראל אלא רק על מנת למנוע את חורבן ירושלים.

יא לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי:
גם הנביא ישעיהו כמעט כמו כל יתר הנביאים מתבטא בחריפות נגד קורבנות אשר נהפכו לטקס חיצוני בלבד, ללא כוונה וללא משמעות.

יב כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי:יג לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה:יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשׂא: טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִּים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ:
כל הקורבנות, התפילות, השבתות והמועדים לא יעזרו ולא יועילו. להפך, הם רק מטריחים ומעייפים וכל זאת כי הידיים שפכו דם.

טז רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: יז לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה: יח לְכוּ-נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה' אִם-יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם-יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ: יט אִם-תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ: 
הנביא ישעיהו קורא לעם לחזור בתשובה, כאשר כמו במקומות אחרים (כדוגמת הפטרת יום הכיפורים בהמשך ספר ישעיהו) הבעיות הקשות הן בעיות חברתיות, במצוות בין אדם לחברו ולא רק בעבודה זרה.

כ וְאִם-תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר:כא אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים:
כאן מגיעים לשאלתו הקשה של ישעיהו הפותחת גם היא בלשון איכה. מתברר לנו שהדימוי של ידיים שופכות דם אינו מכוון למעשי רצח, אלא שכאשר לא שופטים משפט צדק ומעוותים את הדין, הדבר דומה לשפיכות דמים ולרציחה. עד כדי כך העניין חמור.

כב כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם:כג שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם:
גם פסוקים אלו נמצאים בשימוש תדיר עד ימינו ובכל פעם שמתעוררת פרשיית הון-שילטון חדשה. אין חדש תחת השמש.

מכאן מתחילים מספר פסוקי נחמה וגאולה ואותם קוראים במנגינה הרגילה של טעמי ההפטרה.
כד לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי: כה וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל-בְּדִילָיִךְ:כו וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי-כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָּנָה:כז צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה:


לדף הראשי של פרשת דברים

הפטרת פרשת מסעי

הפטרת פרשת מסעי היא ההפטרה השנייה בסדרת שלושת ההפטרות שלפני תשעה באב. אלו הן נבואות תוכחה ופורענות קשות. עיקר ההפטרה היא פרק ב' בספר ירמיהו. ומתחיל בדיוק במקום בה הסתיימה הפטרות פרשת מטות.
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


ד שִׁמְעוּ דְבַר-ה' בֵּית יַעֲקֹב וְכָל-מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל: ה כֹּה אָמַר ה' מַה-מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ:
מדוע בני ישראל רחקו מה'? גם אם היו צרות וקשיים, מאיפה הגיע האמונה כי עבודה זרה היא מה שתעזור?

ו וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא-עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא-יָשַׁב אָדָם שָׁם: ז וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת-אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה:
הרי הזיכרון ההיסטורי מוכיח כי עבודת ה' היא שסייעה לעם ישראל בעבר

ח הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא-יוֹעִלוּ הָלָכוּ: 
הדבר המפתיע יותר הוא שההליכה אחרי העבודה הזרה התחילה באליטה של העם. הכוהנים עצמם, שאמורים להיות מוקדשים לעבודת ה', תופשי התורה ואפילו נביאים - עברו ברובם לעבודת הבעל.

ט לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם-ה' וְאֶת-בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב: י כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד וּרְאוּ הֵן הָיְתָה כָּזֹאת: יא הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל: 
התופעה של עם שלם שעוזב את אלוהיו ועובר לעבודת אלוקים אחרים היא תופעה נדירה. נציין כי כמו שראינו בסיפור אליהו, בני ישראל לרוב פסחו על שני הסעיפים כלומר עבדו גם את ה' וגם את הבעל במעין תערובת משונה.


יב שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל-זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם-ה':
מקור הביטוי הידוע שומו שמים הוא בירמיהו.

יג כִּי-שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא-יָכִלוּ הַמָּיִם:
הרעה היא כפולה. עזיבת ה' מחד ומאידך ההחלפה שלו בעבודת הבעל. במקום להמשיך לשתות מים חיים, הלכו לחפש בורות מים ריקים ונשברים.

יד הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אִם-יְלִיד בַּיִת הוּא מַדּוּעַ הָיָה לָבַז: טו עָלָיו יִשְׁאֲגוּ כְפִרִים נָתְנוּ קוֹלָם וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה עָרָיו (נִצְּתֻה) [נִצְּתוּ] מִבְּלִי ישֵׁב: טז גַּם-בְּנֵי-נֹף (וְתַחְפַּנְ ֵס) [וְתַחְפַּנְחֵס] יִרְעוּךְ קָדְקֹד: 
הדימוי של ישראל הוא לעבד, למישהו חסר זכויות, שכולם מתעמרים בו.

יז הֲלוֹא-זֹאת תַּעֲשֶׂה-לָּךְ עָזְבֵךְ אֶת-ה' אֱלֹקיִךְ בְּעֵת מוֹלִכֵךְ בַּדָּרֶךְ: 
והסיבה כמובן היא עזיבת ה'.


יח וְעַתָּה מַה-לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר וּמַה-לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר: 
כאן מדבר הנביא על ההישענות של מלכי יהודה על הגויים. פעם כורתים ברית עם אשור נגד מצרים ופעם ברית עם מצרים נגד אשור (או במקרה זה נגד בבל). כל הבריתות האלו לא יחזיקו מעמד ולא יצלחו.

יט תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ וּדְעִי וּרְאִי כִּי-רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת-ה' אֱלֹקיִךְ וְלֹא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ נְאֻם-ה' אלקים צְבָאוֹת: כ כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ נִתַּקְתִּי מוֹסְרוֹתַיִךְ וַתֹּאמְרִי לֹא (אֶעֱבוֹד) [אֶעֱבוֹר] כִּי עַל-כָּל-גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זֹנָה: 
הברית המועילה ביותר היא הברית עם ה' ושמירה על התורה והימנעות מעבודה זרה.

כא וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה: כב כִּי אִם-תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי-לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי נְאֻם ה' אלקים:
שוב נבואת תוכחה על יצירת עם ישראל כעם קדוש ועל כך שבני ישראל עזבו את התורה. הביטויים בפסוק כ"א מזכירים במעט את ברכות יעקב ליהודה (בראשית מ"ט יא): "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה" ומהווים הנגדה מוחלטת לאותה ברכת יעקב.


כג אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא דְּעִי מֶה עָשִׂית בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ: כד פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר בְּאַוַּת (נַפְשָׁוּ) [נַפְשָׁהּ] שָׁאֲפָה רוּחַ תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה כָּל-מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ: 
טענות ההצטדקות של בני ישראל לא מתקבלות והדימוי הוא לבהמות חסרות דעת (גמל צעיר או פרא מדבר שעושה מה שברצונו).

כה מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף (וּגְורֹנֵךְ) [וּגְרוֹנֵךְ] מִצִּמְאָה וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ לוֹא כִּי-אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ: כו כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא כֵּן הוֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם:  
פסוק זה מזכיר פסוק אחר בירמיהו ודווקא פסוק של נחמה: , אולם במקרה זה כוונת הנבואה היא כי אין אפשרות להסתתר מאחורי תירוצים ולהכחיש את האשמה.

כז אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ (יְלִדְתָּניּ) [יְלִדְתָּנוּ] כִּי-פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ: כח וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ יָקוּמוּ אִם-יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה: 
התוכחה מסתיימת בקביעה שמספר האלילים הוא כמספר הערים. בכל עיר התפתחה תרבות של עבודה זרה לאליל כזה או אחר. וכשצר להם בני ישראל זועקים אל ה' אבל התוכחה לא מרפה. אחרי שאמרתם לעץ ולאבן שהם אביכם ואמכם מולידתכם ופניתם עורף אל ה', איה אותם עץ ואבן שיושיעו אתכם?

כאן אולם כידוע לא מסיימים בדבר רע ולכן מדלגים מעט בנביא ומוצאים פסוקי נחמה בפרקים הסמוכים שאמנם בעיקרם הם גם תוכחה אבל כוללים כבר את החזרה בתשובה.

למנהג אשכנז מדלגים מעט ומוצאים פסוק טוב בפרק ג'
ד הֲלוֹא מֵעַתָּה (קָרָאתי) [קָרָאת] לִי אָבִי אַלּוּף נְעֻרַי אָתָּה: 

למנהג ספרד מדלגים מעט יותר לפרק ד'

א אִם-תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם-ה' אֵלַי תָּשׁוּב וְאִם-תָּסִיר שִׁקּוּצֶיךָ מִפָּנַי וְלֹא תָנוּד: ב וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי-ה' בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ:

לדף הראשי של פרשת מסעי


הפטרת פרשת פינחס

הפטרת פרשת פינחס ממשיכה את סיפורו של אליהו הנביא הגדול בספר מלכים פרק י"ח מו.
כאשר פרשות מטות ומסעי מחוברות קוראים בשבת פרשת פינחס את הפטרת פרשת מטות. הפטרת פרשת פינחס נדירה יחסית ונקראת רק בשנים מעוברות.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


אומרים חז"ל כי אליהו הוא פינחס, או גלגולו של פינחס. האיש הקנאי לה', הנוקט במידת הקנאות ויקוב הדין את ההר. אולם בעוד שלפינחס הובטחה הכהונה מאת ה', נראה כי יחסו של הקב"ה לאליהו מורכב הרבה יותר. מחד אליהו הוא מגדולי הנביאים ומצד שני כפי שכבר הראנו, הקנאות היא מידה שיש להשתמש  בזהירות עצומה ובמקרים יוצאי דופן במיוחד ואפילו אליהו הנביא אינו יכול לאחוז בה יותר מדי. זוהי בעיני אחת ההפטרות המרתקות המביאה קונפליקטים אמוניים לעוצמות גבוהות.

כדי להיכנס לעניינים מומלץ להיזכר ולקרוא שוב את תחילת סיפורו של אליהו הנביא המתואר בהפטרה לפרשת כי-תשא. סיפור הר הכרמל נגמר בכך שאליהו הרג את כל נביאי הבעל והגשם חזר לרדת לאחר בצורת של שלוש שנים. רושם גודל אחז את העם ואת המלך אחאב ואליהו אפילו חלק לו כבוד ורץ לפני מרכבתו. כך מתחילה הפטרתנו

מו וְיַד-ה' הָיְתָה אֶל-אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד-בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה:
לא מדדתי את המרחק אבל נראה שריצתו של אליהו לפני מרכבת אחאב הייתה למעשה ריצת המרתון הראשונה (או לפחות מוקדמת מאות בשנים לאותה ריצה מפורסמת). אליהו שהוא כמובן יריבו המר ביותר של אחאב (והיריבות רק תתחזק באירוע כרם נבות) חולק למלך כבוד ורץ לפניו.

א וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר הָרַג אֶת-כָּל-הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב:ב וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל-אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה-יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי-כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת-נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם: 
איזבל כמובן אינה מתרשמת מהנס הגדול שהיה על הכרמל והיא עניינית מאד. היא שולחת מלאכים אל אליהו ואומרת לו בצורה גלויה כי היא מתכננת להרוג אותו. מדוע איזבל דוחה את גזר הדין ביום? כנראה בגלל אחאב. אחאב עדיין מתפעל מהנס אולם איזבל יודעת היטב כי תוך היום יתפוגג הרושם הגדול ולא יישאר ממנו הרבה. כך היא דרכם של ניסים גדולים, מרשימים מאד אולם הרושם מתפוגג. כך גם בני ישראל שלאחר הניסים הגדולים וקריעת ים סוף, חטאו בחטא העגל. ייתכן כי איזבל ראתה שאליהו מכבד את אחאב ונותנת לו כמה שעות להיעלם בטרם יתחיל הציד.
שימו לב לביטוי של איזבל: " כֹּה-יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן". המיוחד בביטוי שהוא בלשון רבים! איזבל מאמינה באלילים רבים ולכן צורת הביטוי המופיעה עוד מספר פעמים בתנ"ך ביחס לה' מופיעה כאן בצורה המראה שאיזבל מכוונת לא לה' אלא לאליליה הרבים.

בפסוקים הבאים שימו לב לריבוי הפעלים בכל פסוק.

ג וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-נַפְשׁוֹ וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּנַּח אֶת-נַעֲרוֹ שָׁם:
אנו מכירים כבר כמה סיפורים על נער שנשאר. המקרה המוכר הוא אברהם אבינו שהשאיר את שני נעריו עם החמור ועל להר המוריה רק עם יצחק. אולם כאן הרמז הוא לסיפור אחר.

ד וְהוּא-הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם (אֶחָת) [אֶחָד] וַיִּשְׁאַל אֶת-נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא-טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי: 
אליהו מתייאש. אולי אתם מכירים עוד נביא ששאל את נפשו למות, ואני מתכוון ליונה הנביא. כמו שמזהים את אליהו עם פינחס כך המדרשים קושרים קשר ישיר וברור בין יונה לבין אליהו ומציעים שהוא בנה של האלמנה מצרפת שאליהו החייה (פרק י"ז, בעיצומם של ימי הרעב הקשים). והנה אליהו עצמו חווה את חווית הרעב וחווית הצמא, גזרות שהוא בעצמו גזר על כל העם ותוך יום אחד של סבל הוא מבקש למות.

ה וַיִּשְׁכַּב וַיִּישַׁן תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וְהִנֵּה-זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ קוּם אֱכוֹל:ו וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַּת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב:
גם הביטוי צפחת רומז לאותו אירוע, אליהו אוכל ושותה מעט וחוזר לשכב.

ז וַיָּשָׁב- מַלְאַךְ ה' שֵׁנִית וַיִּגַּע-בּוֹ וַיֹּאמֶר קוּם אֱכֹל כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ:
האם אליהו בכלל יודע לאן הוא הולך? או שהמלאך מתכונן להוביל אותו?

ח וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב:
הנה חזרנו להר חורב, הר סיני, מקום מתן תורה. גם משך הזמן ארבעים יום וארבעים לילה מזכיר את הזמן שמשה היה על הר סיני, גם אליהו כמשה לא אכל ולא שתה כל אותו זמן. גם יהושע משרת משה נשאר לחכות למשה למרגלות ההר. כל ההקבלות האלו ביחד עם סיפור הריגת נביאי הבעל וחטאו של העם בעבודה זרה מזכירים מאד את חטא העגל (ומה גם שבצדק הפטרת פרשת כי-תשא היא הפרק הקודם בסיפור אליהו).

ט וַיָּבֹא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר-ה' אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ:

אנו לא מכירים מערה החורב. הדבר היחידי שיכול להזכיר מערה הוא "נקרת הצור" המקום בו משה הכה את הסלע ויצאו ממנו מים (עיינו פרשת בשלח). הנה שוב קשר ישיר למשה רבנו, שאולי יצר את המערה בה לן אליהו כעת.
אבל ההפתעה האמיתית היא דבר ה': "מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ". מה אתה עושה כאן. בשביל מה באת לפה. אם רצית לברוח, יכולת להישאר בבאר שבע. אפשר להרחיב את השאלה מה לך פה אליהו, מה לך פה בעולם הזה?

י וַיֹּאמֶר- קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹקי צְבָאוֹת כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ: 
אליהו לא מתבלבל. הוא מבין שהשאלה היא כללית יותר ומספר בדיוק את מה שקרה. וכי הקב"ה אינו יודע מה שקרה? אליהו מאמין שהצדק איתו. בקנאתו לה' אלוקי צבאות הוא אסר על הגשם לפני שלוש שנים ומאז התגלגלו הדברים. הקב"ה עצמו סייע לאליהו וחולל את הנס הגדול בכרמל רק כמה שבועות קודם לכן. 
 
יא וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפרק- הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה'  לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה':יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה: 
איזה מחזה נורא. רוח חזקה, רעש, ואש. שוב אנו חוזרים בדמיוננו למעמד הר סיני. קולות, רעשים וברקים. אולם לא באלו מצוי הפתרון. לפעמים הפתרון הוא דווקא בקול דממה דקה. לפעמים צריך עבודה שקטה ויסודית הבאה מלמטה ולא פעולה חדה ומהירה.

יג וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ: 
אליהו יוצא פתח המערה ושומע שוב את אותה שאלה בדיוק.

יד וַ-יֹּאמֶר- קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ:
אליהו עונה את אותה תשובה בדיוק. אין הבדל של מילה. כאילו ביצעו העתק-הדבק. אליהו דוחה את דברי ה'. אליהו לא מקבל את דברי ה' ואינו מוכן לפעול בדרך של קול דממה דקה. אליהו הוא אישיות מיוחדת ונשגבה, אישיות שיכולה לפעול ברוח ברעש ובאש (רק נזכיר כאן את סיום סיפור אליהו ועלייתו באש השמיימה).  כנגד דברי אליהו, אין לקב"ה ברירה. עליו לקבל את דרכו של אליהו, אולם לדרך זו תוצאות חמורות: עבור אליהו, עבור עם ישראל ואולי גם עבור הקב"ה עצמו.

טו וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת-חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל-אֲרָם:טז וְאֵת יֵהוּא בֶן-נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ: 
על אליהו לבצע שורה של מינויים. איך הם קשורים? לא ברור. המינוי הראשון הוא בכלל בארם. המינוי השני הוא למלך על ישראל במקום אחאב. הנה נראה שאליהו צודק והוא מנצח את אחאב, אולם באיזה מחיר? המינוי השלישי הוא מינוי של אלישע במקום אליהו עצמו! ומה מטרת כל המינויים?

יז וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא יָמִית אֱלִישָׁע:יח וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל-הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא-כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל-הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא-נָשַׁק לוֹ: 
אליהו הצדיק גזר והקב"ה מקיים. לפי דרכו של אליהו, יישארו בישראל שבעת אלפים איש בלבד. כל היתר כרעו ועבדו את הבעל והם יומתו במלחמות עם ארם ובדרכים אחרות טבעיות יותר או פחות. אולם דרך זו אינה אפשרית מבחינתו של הקב"ה והיא תגרום לכך שגם אליהו יאבד את תפקידו בעולם הזה ואולי כפועל יוצא מכך, לא יגיע לעולם הבא, אלא יישאר במעין עולם ביניים. ידוע שאליהו לא מת. הוא עלה בסערה השמיימה אולם משכך הוא אינו יכול להיות בעולם הבא. אליהו התלונן על כך שבני ישראל עזבו את הברית עם ה' וכתוצאה מכך אומרים חז"ל ועל מנת שיראה שבני ישראל נשארו בברית, בא אליהו לכל ברית מילה. אך גם את קנאותו של אליהו אנו צריכים ואנו מזמינים את אליהו לבוא אלינו בכל סדר פסח, הסדר המציין את יצירת עם ישראל והברית בחלק של שפוך חמתך על הגויים.

יט וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט וְהוּא חֹרֵשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר צְמָדִים לְפָנָיו וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו:כ וַיַּעֲזֹב אֶת-הַבָּקָר וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֶשֳׁקָה-נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ שׁוּב כִּי מֶה-עָשִׂיתִי לָךְ:כא וַיָּשָׁב מֵאַחֲרָיו וַיִּקַּח אֶת-צֶמֶד הַבָּקָר וַיִּזְבָּחֵהוּ וּבִכְלִי הַבָּקָר בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר וַיִּתֵּן לָעָם וַיֹּאכֵלוּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ: 
אליהו פועל בסדר הפוך. קודם כל הוא הולך לאלישע. אלישע מבין רמזים מהר. אליהו לא אומר לו מילה אלא רק משליך את האדרת אבל אלישע מבין היטב את הכוונה, ואולי אפילו היה מוכן ליום בו ייקרא לשרת ולהחליף את אליהו.



 

לדף הראשי של פרשת פינחס