אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות שופטים-נביא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שופטים-נביא. הצג את כל הרשומות

הפטרת פרשת חוקת

הפטרת פרשת חוקת היא בספר שופטים פרק י"א ומספרת על מלחמתו של יפתח בבני עמון.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


גם כאן עלינו להקדים מספר פסוקים מפרק י'. ההתנהלות של ספר שופטים באופן כללי היא: בני ישראל חוטאים, כעונש על חטאיהם הם משועבדים בידי עם זר, עקב הצרות ה חוזרים בתשובה, שופט מושיע את העם, שקט למספר שנים וחוזר חלילה.
בפרק י' מוזכרים שני שופטים, לא מסופר עליהם הרבה אולם משך כהונתם ביחד הוא 45 שנה. תקופה ארוכה. השופט האחרון המוזכר בפרק י' הוא יאיר הגלעדי ולאחר מותו חוטאים בני ישראל ומשועבדים 18 שנה בידי עמון ופלשתים.

לאחר תוכחת ה' (לא מוזכר נביא ואפילו לא איש אלוהים), העם חוזר בתשובה וסוף פרק י' הוא:
טו וַיֹּאמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-ה' חָטָאנוּ עֲשֵׂה-אַתָּה לָנוּ כְּכָל-הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ אַךְ הַצִּילֵנוּ נָא הַיּוֹם הַזֶּה: טז וַיָּסִירוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִקִּרְבָּם וַיַּעַבְדוּ אֶת-ה' וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל: יז וַיִּצָּעֲקוּ בְּנֵי עַמּוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְעָד וַיֵּאָסְפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בַּמִּצְפָּה: יח וַיֹּאמְרוּ הָעָם שָׂרֵי גִלְעָד אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָחֵל לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן יִהְיֶה לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד:

המלחמה בלתי נמנעת אך אין מי שמוכן לקחת פיקוד ולעמוד בראש הצבא. שנים של שעבוד והפסדים דכדכו את רוח העם. נביא ואיש אלוקים אשר ימנה שופט אין.

מכאן מתחילה ההפטרה וסיפורו של יפתח.

א וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל וְהוּא בֶּן-אִשָּׁה זוֹנָה וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת-יִפְתָּח:
יפתח אינו רק גלעדי במוצאו אלא גם במשפחתו. הוא כבר ידוע כגיבור חיל ואנו נזכרים מיד בשופט הגדול גדעון שכונה בדיוק כך על ידי מלאך ה'. גם בהמשך הנ"ך מופיע התואר ביחס לאישים כדוגמת שאול וירבעם.

ב וַתֵּלֶד אֵשֶׁת-גִּלְעָד לוֹ בָּנִים וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי-הָאִשָּׁה וַיְגָרֲשׁוּ אֶת-יִפְתָּח וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא-תִנְחַל בְּבֵית-אָבִינוּ כִּי בֶּן-אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה:
נראה מסדר הפסוקים שיפתח גדל בבית אביו ושאביו הכיר בו. אולם לאחר שאשתו החוקית של גלעד ילדה, גירשו הצעירים את אחיהם המבוגר מביתו. גירוש זה נראה שלא כדין התורה (דברים כ"א טו-טז):
"טו כִּי-תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ-לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה: טז וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת-בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר-יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת-בֶּן-הָאֲהוּבָה עַל-פְּנֵי בֶן-הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר: יז כִּי אֶת-הַבְּכֹר בֶּן-הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר-יִמָּצֵא לוֹ כִּי-הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה:"
אמנם אפשר לדון ארוכות במעמדו של יפתח והאם הוא בן של אשה או בן של פילגש או אפילו זה לא, אך בכל מקררה יפתח לא זוכה להגנה מפני אחיו הרוצים לנשלו.

ג וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל-יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ:
יפתח נאלץ לברוח מביתו. לא רק לעזוב ולהיות מגורש אלא ממש לברוח, מפחד שיפגעו בו.

ד וַיְהִי מִיָּמִים וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי-עַמּוֹן עִם-יִשְׂרָאֵל:
כל סיפור הולדת וגדילת יפתח היה בתוך 18 שנות השעבוד ופסוק זה מחזיר אותנו לפרק י'.

ה וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-נִלְחֲמוּ בְנֵי-עַמּוֹן עִם-יִשְׂרָאֵל וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד לָקַחַת אֶת-יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב:
בסיום פרק י' זקני גלעד מציעים הצעה מפורשת של מי שיעמוד בראש הצבא ויילחם ימונה לראש הגלעד. יפתח אינו מעוניין. אולי הוא ברח כל כך רחוק וההודעה כלל לא הגיעה אליו. בכל אופן, שמו יצא למרחקים וזקני גלעד נאלצים ללכת אליו.

ו וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין וְנִלָּחֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן:ז וַיֹּאמֶר יִפְתָּח לְזִקְנֵי גִלְעָד הֲלֹא אַתֶּם שְׁנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרֲשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם: 
זקני גלעד מציעים את הצעתם ליפתח, אולם שלא כמו בסיום פרק י' הם לא מספרים לו מה התשורה אל רק מבקשים ממנו לעמוד בראש הצבא. יפתח תמה ומזכיר להם כי הם גירשו אותו מבית אביו. כנראה זקני גלעד תמכו באחיו והיו נגדו.

ח וַיֹּאמְרוּ- זִקְנֵי גִלְעָד אֶל-יִפְתָּח לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד:
הזקנים מתעלמים מהתוכחה וכאן ההצעה כבר יותר מפורטת וכוללת את ההצעה להתמנות לראש.

ט וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל-זִקְנֵי גִלְעָד אִם-מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְנָתַן ה' אוֹתָם לְפָנָי אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ:י וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי-גִלְעָד אֶל-יִפְתָּח ה' יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם-לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה: 
יפתח עדיין לא משוכנע לחלוטין והזקנים נאלצים לענות לו בצורה המזכירה שבועה.

יא וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם-זִקְנֵי גִלְעָד וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת-כָּל-דְּבָרָיו לִפְנֵי ה'  בַּמִּצְפָּה: 
לראשונה מופיע שם ה' ואנו רואים שיפתח אמנם אינו נביא אבל רוח ה' שורה עליו.

יב וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים אֶל-מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן לֵאמֹר מַה-לִּי וָלָךְ כִּי-בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי: 
בני עמון כבר נלחמים במשך שנים ובני ישראל לא ריכזו צבא עד כה. לפני ההליכה למלחמה, יפתח מנסה לפתור את הבעיה בדרכים דיפלומטיות. זוהי הלכה מפורשת בתורה שיש לדבר דברי שלום לפני מלחמה. ואמנם בתורה מדובר במלחמת רשות. במלחמה כמו זו כאשר האויב כבר נלחם ומציק במשך שנים, אין צורך בכך, ועדיין לפנים משורת הדין, יפתח מציע הזדמנות למלך עמון לסגת.

יג וַיֹּאמֶר- מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן אֶל-מַלְאֲכֵי יִפְתָּח כִּי-לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת-אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹן וְעַד-הַיַּבֹּק וְעַד-הַיַּרְדֵּן וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם: 
גם מלך בני עמון נדיב. הצעתו היא המקבילה המקראית לשטחים תמורת שלום ובדגש על שטחי עבר הירדן המזרחי.

יד וַיּוֹסֶף עוֹד יִפְתָּח וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן:טו וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר יִפְתָּח לֹא-לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת-אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת-אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן:טז כִּי בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד-יַם-סוּף וַיָּבֹא קָדֵשָׁה:יז וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל-מֶלֶךְ- אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצֶךָ וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם וְגַם אֶל-מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּקָדֵשׁ:יח וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר וַיָּסָב אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת-אֶרֶץ מוֹאָב וַיָּבֹא מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן וְלֹא-בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב: 
יפתח מעביר שיעור קצר בהיסטוריה הלקוחה מתוך הפרשה שלנו. בני ישראל כלל לא נלחמו בעמון (ובפרשת דברים נראה שנאסר עליהם להילחם במואב ובעמון). יפתח מכוון לכך שאמנם סיחון בעבר הרחוק לחם בעמון ולקח מהם שטחים, אולם בני עמון איבדו מזמן זיקה שלטחים אלו ולא יכולים לתבוע בעלות עליהם. הדבר מסופר בפרשה (כ"א כו): "כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת-כָּל-אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד-אַרְנֹן". אמנם מדובר שם על מואב, אולם עמון ןמואב הם עמים שכנים וקרובים.

יט וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל-סִיחוֹן מֶלֶךְ-הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְׂרָאֵל נַעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצְךָ עַד-מְקוֹמִי:כ וְלֹא-הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת-כָּל-עַמּוֹ וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל:כא וַיִּתֵּן ה' אֱלֹקי-יִשְׂרָאֵל אֶת-סִיחוֹן וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּירַשׁ יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל-אֶרֶץ הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא:כב וַיִּירְשׁוּ אֵת כָּל-גְּבוּל הָאֱמֹרִי מֵאַרְנוֹן וְעַד-הַיַּבֹּק וּמִן-הַמִּדְבָּר וְעַד-הַיַּרְדֵּן:כג וְעַתָּה ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת-הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ: 
בני ישראל גם הציעו לסיחון הסכם שלום ולא היו צריכים להילחם איתו כלל, אולם סיחון יצא נגדם למלחמה ונחל מפלה צורבת והפסיד את שטחי ממלכתו. סיום פסוק כ"ג הוא בשאלה. ה' הוריש את האמורי מפני בני ישראל והאם אתה, מלך עמון תוריש אם בני ישראל?



כד הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִיֹשְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת- כָּל-אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱלֹקינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ: 
יפתח עונה לשאלה ותשובתו היא בוודאי שלא. מה שכמוש אליל עמון הוריש זה מה שיש לך ואל תגע לנו בנחלה.


כה וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב הֲרֹב רָב עִם-יִשְׂרָאֵל אִם-נִלְחֹם נִלְחַם בָּם:כו בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְכָל-הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל-יְדֵי אַרְנוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּמַדּוּעַ לֹא-הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא: 
יפתח משווה את מלך עמון לבלק בן ציפור. אין לעמון שום עימות ישיר עם ישראל והוא נטפל אליו ללא סיבה סתם מתוך שינאה לעם ישראל.

כז וְאָנֹכִי לֹא-חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי יִשְׁפֹּט ה' הַשֹּׁפֵט הַיּוֹם בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן:כח וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל-דִּבְרֵי יִפְתָּח אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו: 
כמובן שמלך עמון לא ממש מתרשם מהדברים ואינו נסוג.

כט וַתְּהִי עַל-יִפְתָּח רוּחַ ה' וַיַּעֲבֹר אֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-מְנַשֶּׁה וַיַּעֲבֹר אֶת-מִצְפֵּה גִלְעָד וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן: 
יפתח יוצא למלחמה וה' איתו.
 
ל וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי:לא וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִיהוּ עוֹלָה:
וכאן מגיעה הטעות הגדולה. הנדר הנורא של יפתח. לא ברור מה יפתח חשב, אבל מנוסח הדברים נראה שהוא בהחלט כיוון לקורבן אנושי כלשהו. היוצא אשר יצא - בחירה אקראית, מה ומי שלא יהיה. ומי כבר יכול לצאת מדלת ביתו אם לא קרוב משפחה היוצא לקבל את המנצח השב משדה הקרב?

גם שומעיו של יפתח טעו והיו צריכים להפר את נדרו מיד ובמקום. אין להשוות כלל בין נדרו של יפתח לבין תנאי אליעזר על המים. תנאו של אליעזר היה רק מעין מבחן סינון ראשוני, לא מחייב כלל ובוודאי שלא יכול לגרום לתוצאות טרגיות. יפתח לעומת זאת הולך בצורה ברורה אל התהום.

גם בפרשת חוקת מופיע נדר, נדרם של בני ישראל היוצאים למלחמה נגד הכנעני מלך ערד, אולם שם ההתחייבות הייתה להחרים את הערים שיכבשו.

לב וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם ה'בְּיָדוֹ: לג וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר- וְעַד-בּוֹאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר וְעַד אָבֵל כְּרָמִים מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

ההפטרה נגמרת בנצחון גדול אך הטרגדיה של יפתח רק מתחילה. כידוע נדרו הבעייתי היה בעוכריו, והראשונה שיצאה אליו (ואפשר לפרש שזה היה בידיעה ובהכרה מוחלטת של הנדר) הייתה בתו היחידה. לנו כיום הדבר לא מובן כלל ואיך ייתכן שקרה כדבר הזה. גם המפרשים התקשו ותירוצים שונים ניתנו. ייתכן ומדובר בהבנה שגויה של הפסוק בפרשת בחוקותי (ויקרא כ"ז כט - "כָּל-חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן-הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת"). גם כיום ישנם תועים וטועים המביאים פסוק זה בתור הוכחה שהתורה מתירה ואף תומכת בקורבנות אדם. אולם בעיקר הדבר מראה על החוסר בהנהגה רוחנית קבוע ורציפה באותה תקופה (עשרות רבות של שנים ללא נביא), על כך שהתורה אינה במוקד, בוודאי התורה שבעל פה שאינה מחלחלת לכל העם, ועל התוצאות הקשות של חוסר זה.

בת יפתח - אדגר דגה
בת יפתח - אדגר דגה -1860 - מוזיאון סמית נורתהמפטון

לדף הראשי של פרשת חקת

הפטרת פרשת נשא

הפטרת פרשת נשא היא בספר שופטים פרק י"ג ומתחילה את סיפורי שמשון.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


ב וַיְהִי- אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה: ג וַיֵּרָא מַלְאַךְ-ה' אֶל-הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה-נָא אַתְּ-עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן: 
פתיחת הסיפור בהתגלות ניסית לאשת מנוח. בניגוד לבעלה, שם האישה לא מופיע כלל בפסוקים. בתלמוד מנסים לזהות את האשה עם הצללפוני המוזכרת בדברי הימים.

ד וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טָמֵא:ה כִּי- הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ כִּי-נְזִיר אֱלֹקים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: 
הבשורה על ההריון בוודאי מפתיעה אולם יש גם מגבלות החלות על האשה. הדבר הראשון שנאסר הוא שתיית יין ואכילת טמא. הכוונה באכילת דבר טמא אינה ברורה כל צרכה מאחר וכל אחד אסור לאכול מאכלות טמאים, וכנראה הייתה כוונה להקפדה יתירה בדבר או בדברים דומים. ההסבר לאיסור מופיע בפסוק הבא. הילד יהיה נזיר מן הבטן ולכל ימי חייו והוא גם זה שיושיע את ישראל מיד הפלשתים שכבר משעבדים את בני ישראל ארבעים שנה.

ו וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר אִישׁ הָאֱלֹקים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹקים נוֹרָא מְאֹד וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי-מִזֶּה הוּא וְאֶת-שְׁמוֹ לֹא-הִגִּיד לִי:ז וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טֻמְאָה כִּי-נְזִיר אֱלֹקים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבֶּטֶן עַד-יוֹם מוֹתוֹ: 
האישה ממהרת לספר לבעלה את מה שקרה. האישה מזהה היטב כי לפניה עומד מלאך ולא איש ונביא. היא מתנצלת בפני מנוח כי לא שאלה לשם  האיש (אך ממילא מסבירה זאת בכך שהוא היה מלאך) ומשום מה בוחרת להשמיט את עניין ההושעה מיד פלישתים.

ח וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל-ה' וַיֹּאמַר בִּי אֲדוֹנָי אִישׁ הָאֱלֹקים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא-נָא עוֹד אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ מַה-נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד: 
מנוח מאמין אבל מבקש הוראות נוספות.

ט וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹקים בְּקוֹל מָנוֹחַ וַיָּבֹא מַלְאַךְ- הָאֱלֹקים עוֹד אֶל-הָאִשָּׁה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ: 
תפילתו נענית, אולם המלאך מתגלה שוב רק אל האישה ולא כבקשת מנוח שיתגלה לשניהם או אליו.

י וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא בַיּוֹם אֵלָי:יא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֶל-הָאִישׁ וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ אֶל-הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אָנִי:יב וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ מַה-יִּהְיֶה מִשְׁפַּט-הַנַּעַר וּמַעֲשֵׂהוּ: 
האשה ממהרת לחזור ולספר למנוח שקם והולך אחרי אשתו.

יג וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל-מָנוֹחַ מִכֹּל אֲשֶׁר-אָמַרְתִּי אֶל-הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר:יד מִכֹּל אֲשֶׁר-יֵצֵא- מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ וְכָל-טֻמְאָה אַל-תֹּאכַל כֹּל אֲשֶׁר-צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר: 
המלאך פשוט חוזר על הדברים ולא מחדש כמעט דבר. יתרה מכך הוא אומר למנוח כל מה ששיש להגיד כבר אמרתי לאשה. באופן מפתיע משהו הציוויים כאן מתייחסים אך ורק לאשה. מפרשים העירו שמנוח לא צריך את המלאך כדי ללמוד הלכות נזירות המפורטות בתורה החידוש הגדול הוא בכך שבזמן ההריון האיסורים חלים גם על האם.

טו וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-מַלְאַךְ ה' נַעְצְרָה-נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים: טז וַיֹּאמֶר- מַלְאַךְ ה' אֶל-מָנוֹחַ אִם-תַּעְצְרֵנִי לֹא-אֹכַל בְּלַחְמֶךָ וְאִם-תַּעֲשֶׂה עֹלָה לַה' תַּעֲלֶנָּה כִּי לֹא-יָדַע מָנוֹחַ כִּי-מַלְאַךְ ה' הוּא: 
מנוח לא מזהה כי מדובר במלאך וחושב כי מדובר באיש נביא ולכן מציע לו סעודה. האשה מזהה מיד כי מדובר במלאך ואילו מנוח לא.

יז וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-מַלְאַךְ ה' מִי שְׁמֶךָ כִּי-יָבֹא (דְבָרְיךָ) [דְבָרְךָ] וְכִבַּדְנוּךָ:יח וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה' לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא-(פֶּלִאי) [פֶּלִי:] 
מנוח ממשיך לחקור את המלאך לשמו. התשובה שהוא מקבל זהה לחלוטין לתשובה שקיבל יעקב אבינו כאשר שאל את האיש שנאבק עמו (ואולי בגלל חשכת הלילה אי אפשר היה זהות אותו כמלאך) לשמו.

יט וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת-גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת-הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל-הַצּוּר לַה' וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים:כ וַיְהִי- בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה וַיַּעַל מַלְאַךְ-ה' בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם אָרְצָה: כא וְלֹא-יָסַף עוֹד מַלְאַךְ ה' לְהֵרָאֹה אֶל-מָנוֹחַ וְאֶל-אִשְׁתּוֹ אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי-מַלְאַךְ ה' הוּא:
מנוח מקבל את עצת המלאך ומעלה את הגדי עולה לה'. תוך כדי כך נעלם מלאך האלוקים ועולה עם הלהבות השמימה. רק אז משתכנע מנוח כי מדובר במלאך אלוקים. האישה לא מוזכרת כי היא ידעה זאת מזמן.

כב וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹקים רָאִינוּ:כג וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ- חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא-לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת-כָּל-אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת: 
מנוח מתחיל לפחד אחרי שראה את המראה, אולם אשתו מרגיעה אותו. היא הרי כבר ראתה את המלאך ולא קרה לה דבר.

כד וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ ה': 
סיפור עלילת שמשון סובב סביב נשים. האשה הראשונה היא אמו. אליה המלאך נגלה, היא מבינה מיד שהוא מלאך ולמרות ששמה כלל לא מוזכר, מכל ההפטרה בולט כי בעלה הוא שולי כלפיה. היא גם זו שנותנת לשמשון את שמו (למרות שבמקומות רבים האם בחרה את השם ואין כאן דבר חריג מאד).

כה וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה-דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל: 
אנו עדיין איננו מבינים מה כוחו של שמשון ומהי אותה רוח ה'. אבל כבר כנער לשמשון יצא שם במחנה דן. ביתו אמנם בצרעה אבל הוא מוכר גם בעיר אחרת בנחלת שבט דן.

לדף הראשי של פרשת נשא


בפינת האומנות נביא שתי יצירות של רמברנדט
אחת היא רישום
המלאך עולה השמימה - רמברנדט
המלאך עולה השמימה - רמברנדט - 1638 - הגלריה הלאומית סקוטלנד
 השני הוא ציור בצבעים. הדמיון לרישום רב בפרט בדמות האשה שדמותה לא מתאימה כלל לדמות מתקופת התנ"ך.

המלאך עולה השמימה - רמברנדט
המלאך עולה השמימה - רמברנדט - 1641 גמלדהגלארי - דרזדן

והשנייה ציור בצבעי שמן

הפטרת פרשת בשלח - שירת דבורה

הפטרת פרשת בשלח 

עוסקת בסיפור מלחמת ברק ודבורה בסיסרא ומסתיימת בשירת דבורה, כמקבילה לשירת הים בפרשה (מנהג ספרד לקרוא רק את השירה ומנהג אשכנז לקרוא גם את סיפור המלחמה עצמו). אמנם השירה עצמה היא מרכז הפרשה וההפטרה אולם ניתן למצוא קווי דמיון רבים בין סיפור קריעת ים סוף לבין סיפור המלחמה בסיסרא המעמיקים את הקשר עוד יותר.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

נעיין בקשרים בין הסיפורים המקדימים ובין השירות עצמן ונעמוד גם על ההבדלים.

מלחמת ברק בסיסרא

סיפור דבורה וברק נפתח בשופטים פרק ד' בשלושה פסוקים שאינם חלק מההפטרה אולם הם חיוניים להבנת העניין:
"וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא: וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט: וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וְאֵהוּד מֵת: וַיִּמְכְּרֵם ה' בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר וְשַׂר-צְבָאוֹ סִיסְרָא וְהוּא יוֹשֵׁב בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם: וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-ה' כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב-בַּרְזֶל לוֹ וְהוּא לָחַץ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָה"
לאחר תקופה ארוכה של שקט, המנהיג הקודם, אהוד, מת, ובני ישראל עושים את הרע, ומשועבדים במשך עשרים שנה לסיסרא... יתרונו הגדול של סיסרא הוא ברכב הברזל שלו. תשע מאות רכב, מספר הגדול בחמישים אחוז ממספר המרכבות של פרעה (600). ניתן לראות קו דמיון בולט. עם גדול משועבד לעם אחר, באמצעות כוח צבאי לא גדול במיוחד אבל מרשים בעוצמתו.

כדי לשחרר את בני ישראל נדרשת התערבות אלוקית, בספר שמות ההתערבות מתחילה כמובן עוד בפרשת שמות אולם המאפיינים של זירוז ונסיון הימנעות מהצד השני חוזרים גם במעשה ברק:
דבורה מזרזת את ברק (פסוקים ו'-ז'):
"וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא-צִוָּה ה' אֱלֹקי-יִשְׂרָאֵל לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן: וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן אֶת-סִיסְרָא שַׂר-צְבָא יָבִין וְאֶת-רִכְבּוֹ וְאֶת-הֲמוֹנוֹ וּנְתַתִּיהוּ בְּיָדֶךָ"
וברק מנסה להימנע בפסוק ח': "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם-תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם-לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ".

ט וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי- לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר-אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְּיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר ה' אֶת-סִיסְרָא וַתָּקָם דְּבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם-בָּרָק קֵדְשָׁה: י וַיַּזְעֵק בָּרָק אֶת-זְבוּלֻן וְאֶת-נַפְתָּלִי קֵדְשָׁה וַיַּעַל בְּרַגְלָיו עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי אִישׁ וַתַּעַל עִמּוֹ דְּבוֹרָה:
יא וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד-אֵלוֹן (בְּצַעֲנַּיִם) [בְּצַעֲנַנִּים] אֲשֶׁר אֶת-קֶדֶשׁ: יב וַיַּגִּדוּ לְסִיסְרָא כִּי עָלָה בָּרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם הַר-תָּבוֹר: יג וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת-כָּל-רִכְבּוֹ תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל וְאֶת-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מֵחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם אֶל-נַחַל קִישׁוֹן: 

גם לאחר שברק אוסף את הצבא (ולאחר שדבורה הסכימה ללכת עימו, אך עם עונש - שתהילתו לא תהיה שלמה) נדרש חיזוק וזירוז נוסף כפי המופיע בפסוק י"ד: "וַתֹּאמֶר- דְּבֹרָה אֶל-בָּרָק קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר- נָתַן ה' אֶת-סִיסְרָא בְּיָדֶךָ הֲלֹא ה' יָצָא לְפָנֶיךָ וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו" (השוו גם לביטויים  בפרשה: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-הָעָם אַל-תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד-עוֹלָם: ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן").

גם הטקטיקה הצבאית זהה, מביאים את צבא האויב למקום בו יתרונו האסטרטגי הגדול (מרכבות הברזל) הופך להיות חסרון טקטי חמור (המרכבות נתקעות בבוץ ולא מאפשרות תנועה כלל) והחיילים פחות מיומנים בתנועה רגלית.

טו וַיָּהָם ה' אֶת-סִיסְרָא וְאֶת-כָּל-הָרֶכֶב וְאֶת-כָּל-הַמַּחֲנֶה לְפִי-חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה וַיָּנָס בְּרַגְלָיו: טז וּבָרָק רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה עַד חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם וַיִּפֹּל כָּל-מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי-חֶרֶב לֹא נִשְׁאַר עַד-אֶחָד:
התשועה מגיעה מיד ה', רכב הברזל הכבד, שהיה נראה כלי הניצחון נהיה לגורם מכביד ומעכב, וכאשר לוחמי סיסרא יורדים ממנו הם נמצאים בנחיתות מול צבא ברק, המונה עשרת אלפים איש. צבא סיסרא אפילו לא מנסה להילחם וישר פותח במנוסה. 

יז וְסִיסְרָא נָס בְּרַגְלָיו אֶל-אֹהֶל יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי כִּי שָׁלוֹם בֵּין יָבִין מֶלֶךְ-חָצוֹר וּבֵין בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי:  
סיסרא מנסה להגיע למקום בטוח בו הוא ימצא מקט

יח וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרַאת סִיסְרָא וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל-תִּירָא וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה: יט וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי-נָא מְעַט-מַיִם כִּי צָמֵתִי וַתִּפְתַּח אֶת-נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ: כ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וְהָיָה- אִם-אִישׁ יָבוֹא וּשְׁאֵלֵךְ וְאָמַר הֲיֶשׁ-פֹּה אִישׁ וְאָמַרְתְּ אָיִן: כא וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת-חֶבֶר אֶת-יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת-הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת-הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא-נִרְדַּם וַיָּעַף וַיָּמֹת:
אולם המקום שסיסרא חשב שיהיה עבורו מקלט הופך להיות לו מלכודת. המניע של יעל למעשה אינו ברור. גם לא ברור איפה היה בעלה באותה עת. ו



כב וְהִנֵּה בָרָק רֹדֵף אֶת-סִיסְרָא וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר לוֹ לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אַתָּה מְבַקֵּשׁ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ:
נבואתה של דבורה מתגשמת. לא ברק הכניע את מנהיג היריב אלא דווקא אשה.
כג וַיַּכְנַע אֱלֹקים בַּיּוֹם הַהוּא אֵת יָבִין מֶלֶךְ-כְּנָעַן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כד וַתֵּלֶךְ יַד בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל הָלוֹךְ וְקָשָׁה עַל יָבִין מֶלֶךְ-כְּנָעַן עַד אֲשֶׁר הִכְרִיתוּ אֵת יָבִין מֶלֶךְ-כְּנָעַן:


ההקבלה לפרשה מושגת באמצעות מילים המופיעות בתנ"ך אך ורק בשני הסיפורים. למשל המילה "ויהם" מופיעה בשמות י"ד כד: "וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל-מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם: וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם" ובשופטים ד' טו: "וַיָּהָם ה' אֶת-סִיסְרָא וְאֶת-כָּל-הָרֶכֶב וְאֶת-כָּל-הַמַּחֲנֶה לְפִי-חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה וַיָּנָס בְּרַגְלָיו". גם הפלשתים וגם המצרים נאלצים לרדת מסוסיהם ולהמשיך ברגל, ואפילו סיום הקרב מתואר באותן מילים בדיוק:
שמות י"ד כח: "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת-הָרֶכֶב וְאֶת-הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא-נִשְׁאַר בָּהֶם עַד-אֶחָד"
שופטים ד' טז: "וּבָרָק רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה עַד חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם וַיִּפֹּל כָּל-מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי-חֶרֶב לֹא נִשְׁאַר עַד-אֶחָד"

שירת דבורה מול שירת הים


ההקבלות ממשיכות בשירה עצמה. כבר מסכת סופרים מקשרת בין השירות ומציינת כי שתיהן נכתבות על קלף בצורה מיוחדת, של אריח על גבי לבנה, צורת כתיבה יחודית.
שתי השירות בעלות מאפיינים ספרותיים דומים (וראו מאמר על ההשוואה ספרותית בין השירות) למרות שמנוסח הטקסט רואים ששירת דבורה הרבה יותר לירית ומשתמשת בלשון נמלצת, חזרות על מילים ועל שורשים בהטיות שונות. נתמקד דווקא בביטויים מיוחדים בשירת דבורה הבאים לחזק את הקשר לשירת הים.
בסיפור המעשה מודגש שצבא סיסרא מת בחרב, אולם דבורה בשירתה (פסוק כא) אומרת: "נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז", ומקשרת בכך באופן ישיר לקריעת ים סוף בה המצרים מתו בגלל כח המים, כך צבא סיסרא מת בגלל כח המים של נחל קישון.
בנוסף, בסוף שירת דבורה, מתארת דבורה את אם סיסרא שאינה מבינה מדוע לא שב בנה עטור ניצחון, ומביאה את דברי שרותיה: "הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתָיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל" והלו זו חזרה מדויקת על הנאמר בשירת הים: "אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי".
מצאנו קווי דמיון מרובים בין המעשים וקווי דמיון מכוונים בין שירת דבורה לשירת הים. ניתן בהחלט למצוא קשרים נוספים. נביא כעת את השירה במלואה ונעיר מעט הערות. שימו לב לתקבולת בכל פסוק בין שתי צלעות. שימוש באותם ביטויים או במילים נרדפות.
לפני קריאת הפרוש אתם מוזמנים להאזין ללחן של נורית הירש לשירת דבורה (שירה: אסתר ראדא). השיר בוצע בחגיגות יום העצמאות למדינת ישראל ה-66 (תשע"ד), וניתן ממש לדמיין את דבורה שרה בלחן זה.


  א וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:
אנו מכירים את השירה כשירת דבורה, אולם גם ברק בן אבינעם מוזכר. כל שאר השירה היא בלשון נקבה ונראה כי מחבר ספר שופטים לא רצה לבייש את ברק יותר ממה שהיה מבוייש גם כך (מאחר ולא הוא ניצח את מנהיג היריב)

ב בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ ה':ג שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים אָנֹכִי לַה' אָנֹכִי אָשִׁירָה אֲזַמֵּר לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

ד ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם-שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם-עָבִים נָטְפוּ מָיִם:ה הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה' זֶה סִינַי מִפְּנֵי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
פסוקים אלו מתייחסים לכיבוש הארץ בידי יהושע ואף למלחמות משה בסיחון ובעוג קודם לכן. אז היראה מפני בני ישראל (ובעצם מפני ה') הייתה בשיאה.

ו בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן-עֲנָת בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת:
הכוונה היא לסוך ימי שמגר בן ענת שהיה השופט הקודם
ז חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל: ח יִבְחַר אֱלֹהִים חֲדָשִׁים אָז לָחֶם שְׁעָרִים מָגֵן אִם-יֵרָאֶה וָרֹמַח בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף בְּיִשְׂרָאֵל:
ולמה חדלו השיירות? בגלל העבודה הזרה, החטא המלווה את כל תקופת השופטים.
ט לִבִּי לְחוֹקֲקֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם בָּרֲכוּ ה':
שוב, כמו בפסוק ב' מוזכרים המתנדבים שבאו להילחם. מאפיין של צבא לא מקצועי וללא חובת גיוס (חובה אותה הנהיגו המלכים שבאו לאחר מכן)
י רֹכְבֵי- אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת יֹשְׁבֵי עַל-מִדִּין וְהֹלְכֵי עַל-דֶּרֶךְ שִׂיחוּ:יא מִקּוֹל מְחַצְצִים בֵּין מַשְׁאַבִּים שָׁם יְתַנּוּ צִדְקוֹת ה' צִדְקֹת פִּרְזוֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל אָז יָרְדוּ לַשְּׁעָרִים עַם-ה':יב עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי-שִׁיר קוּם בָּרָק וּשֲׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן-אֲבִינֹעַם:יג אָז יְרַד שָׂרִיד לְאַדִּירִים עָם ה' יְרַד-לִי בַּגִּבּוֹרִים:יד מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקֲקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר:טו וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם-דְּבֹרָה וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי-לֵב:טז לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי-לֵב:יז גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן:יח זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה:
בפסוקים אלו משבחת דבורה את השטים שבאו להתנדב כולל שבט זבולון הרחוק, ויוצאת חוצץ נגד שבטים שלא שלחו מתנדבים. אולי כי חשבו שהמלחמה אינה נוגעת להם. זהו עוד מאפיין של תקופת השופטים, כל שבט לעצמו ואין אחדות בישראל. שימו לב איזה שבט לא מופיע כלל - שבט יהודה! 

יט בָּאוּ מְלָכִים נִלְחָמוּ אָז נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְנַעַן בְּתַעֲנָךְ עַל-מֵי מְגִדּוֹ בֶּצַע כֶּסֶף לֹא לָקָחוּ:
אמנם המלחמה היא נגד סיסרא ויבין מהצפון, אולם ייתכן שהוקמה קואליציה קטנה של מלכים אזוריים נוספים (רובן ערי-מלוכה).

כ מִן-שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם-סִיסְרָא:כא נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז:
מדוע מייחסת דבורה את המלחמה לכוכבים (בביטוי שנהיה מטבע לשון)?  אולי ככה ראה צבא סיסרא את מהלך האירועים.
כב אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי-סוּס מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו: כג אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה' אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא-בָאוּ לְעֶזְרַת ה' לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים:

כד תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֵבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ:כה מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה:

כו יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ:כז בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד:
המדרשים מתארים שיעל הציעה לסיסרא גם את עצמה מתוך מטרה שיתעייף יותר ויחשוד פחות. דבר מעין זה לא מופיע כלל בפרק הקודם ואפשר להניח כי התיאור בפסוק האחרון תרם לרעיון זה.
כח בְּעַד- הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו:
כל סיפור ההפטרה הוא סיפורם של הנשים הנשארות מאחור אך משמשות דמויות מפתח בלחימה. התיאור של אם סיסרא ספק מלגלג ספק מגלה שיתוף גורל של נשים.

כט חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶנָּה אַף-הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ:
חלקו השני של הפסוק מראה שאומנות השכנוע העצמי הייתה קיימת מאז ומתמיד
ל הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתָיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל:
דבורה לא חוסכת לשונה. ברור לה שלא היו בני ישראל מפסידים היה צבאו של סיסרא הורג את הגברים והולך לבחור לעצמו נשים.
לא כֵּן יֹאבְדוּ כָל-אוֹיְבֶיךָ ה' וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה:
וההפטרה מסיימת בסיומת המוכרת מספר שופטים (שלרוב היא הערת מחבר הספר ואולי כאן היא חלק מהשירה)

לדף הראשי של פרשת בשלח 




יעל מראה לברק את גופת סיסרא, ג'וליוס שנור ואן קרוספלד CAROLSFELD, Julius Schnorr von תחריט עץ 1853

ועוד תמונה על הנושא מאת הצייר ההולנדי יוהאן שפילברג משנת 1644. רק הפטיש ומהקבת יכולים לרמז על נושא התמונה מאחר ופרט להם מוצגת אשה במראה ולבוש מאותה תקופה.

יעל - יוהאן שפילברג
יעל - יוהאן שפילברג - 1644 - גמלדהגלארי - ברלין