אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות רשר הירש. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות רשר הירש. הצג את כל הרשומות

נחש הנחושת

סיפור נחש הנחושת ידוע ומוכר במקרא. כנגד תלונות בני ישראל, ה' היכה אותם במכת נחשים, והתרופה למכה הייתה יצירת נחש מנחושת על ידי משה והעמדתו על מוט גבוה. התבוננות בנחש ריפאה את החולה. סמל הרפואה, עד ימינו, הינו נחש מלופף על מוט, אף בשמיים יש קבוצת כוכבים המכונה "נושא הנחש" הנמצאת שלא במפתיע באמצעיתה של קבוצת כוכבים אחרת (המכונה נחש), אולם בסיפור קשיים ובעיות מרובים ונשתדל להעיר עליו מעט הערות. 

המקור לסיפור מופיע בפרשתינו, פרשת חוקת, פרק כ"א ד-ט:

"וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם-סוּף לִסְבֹּב אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם בַּדָּרֶךְ: וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקים וּבְמשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל: וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת-הָעָם וַיָּמָת עַם-רָב מִיִּשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא הָעָם אֶל-משֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי-דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל-ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל משֶׁה בְּעַד הָעָם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל-נֵס וְהָיָה כָּל-הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי: וַיַּעַשׂ משֶׁה נְחַשׁ נְחשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס וְהָיָה אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת וָחָי"
הרקע לתלונה נראה רגיל. קוצר רוח. אבל אם בני ישראל כבר בדרך לארץ ישראל, מדוע קוצר הרוח? התשובה בפסוק הראשון של הפרשייה, בני ישראל נאצלים לבצע סיבוב עיקוף ארוך מאד לאחר שמלך אדום לא נתן להם לעבור בארצו (כ' מא): "וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו" . אבל קוצר הרוח לא מופיע מיד לאחר סירובו של מלך אדום אלא דווקא כאן.

התשובה לכך היא סיפור המלחמה בכנעני. הכנעני (או העמלקי) תוקף במפתיע, שובה שבי מבני ישראל והם יוצאים במלחמה ומנצחים בה: "א וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד ישֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי: ב וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם-נָתֹן תִּתֵּן אֶת-הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת-עָרֵיהֶם: ג וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת-הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת-עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם חָרְמָה"

המילה חרמה היא מילת המפתח. היא מופיעה גם במלחמה האחרונה של בני ישראל, בשנה הראשונה, מלחמת המעפילים. המעפילים ניסו לתקן את חטא המרגלים וניסו לעלות בכח לארץ ישראל ונחלו מפלה מוחצת (י"ד מה): "וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד-הַחָרְמָה".

מלחמה זו בכנעני/עמלקי היא סגירת מעגל. האויב אותו אויב, המקום אותו מקום (או לפחות עם אותו שם), אבל התוצאה הפוכה ובמקום תבוסה יש ניצחון גדול.

עכשיו עם ישראל יודע כי חטא המרגלים תוקן וכי אפשר לעלות לארץ ישראל בכח וכעת הם לא מבינים למה עוקפים את ארץ אדום ולא מכריזים עליה מלחמה (כפי שיכריזו בהמשך על סיחון).

בני ישראל אינם יודעים וגם אנו לא יודעים בשלב זה ונגלה רק בספר דברים כי היה איסור להילחם באדום עמון ומואב. אי ידיעה זו עם האמונה כי חטא המרגלים תוקן גרם לעם לקוצר רוח ולתלונתם.

גם התלונה נשמעת מוכרת, למה עלינו מארץ מצרים, וקצה נפשנו בלחם הקלוקל (מן).  אין תגובה של ה' או משה, אין נסיון לענות, אין אפילו את האמירה שהדבר רע בעיני ה', אלא מיד מגיע עונש חמור (שהקשר שלו לחטא לא ברור) בדמות נחשים (ולא סתם נחשים אלא נחשים שרפים) ומת עם רב.

ההמשך תמוה אף הוא. העם צריך לבוא אל משה (אם מת עם רב, איך משה לא שם לב לבד?), העם מכיר בטעותו (למרות חוסר הקשר בין המעשה לבין העונש) ובחטאו. אם העם חזר בתשובה, מדוע עוד היה צריך משה להתפלל ותשובתו של עם לא הספיקה? גם תפילת משה לא מרפאה את העם.

משה מצטווה להכין שרף ולשים אותו על נס (מקום גבוה) וכל מי שנשוך יביט בו ויירפא. זוהי פעולה משונה מאד בתורה, היה ניתן פשוט לרפא את החולים. מעבר לכך, מכת הנחשים כלל לא נעצרה? בפסוק האחרון אנו רואים, שגם אחרי שימת הנחש על הנס עדיין הנחשים המשיכו להכיש!"

במאמרנו, "ארבעים שנה - מה נשתנה?" הבהרנו כי הרקע לתלונה אינו רגיל. בני ישראל רוצים כבר להגיע לארץ ישראל, ולחיות חיים נורמליים, ואכן טענתם "אין לחם ואין מים" מופרכת מיד באמירה "ונפשו קצה בלחם הקלוקל". קיים לחם אבל הוא קלוקל.

בתלונות אחרות מופיע תיאור כמה המן מופלא וטוב (השווה לפרשת בהעלותך) אולם תיאור זה חסר כאן. מעיר הרש"ר הירש: "...אך הם היו חסרים מאכל ומשתה כדרך הבריות. הם קיבלו את שני אלה בלא עמל, כי אם בדרך נס, ודבר זה הסב להם - שעמום". שיעמום זה ביחד עם הדחיות הנוספות בדרך הוא קוצר הרוח של בני ישראל.

למילה "קלוקל" יש כמה פירושים. הפירוש הראשון לחם שמתקלקל (ואכן המן התקלקל תוך יום אחד בלבד, למעט שבת). פירוש אחר, לחם קל, קל לעיכול ובמדרשים מופיע שהמן עוכל במלואו וללא הפרשות, מה שעורר חשד אצל בני ישראל (אם כי חשד כזה היה צריך להתפוגג לאחר ארבעים שנה שאכלו מזון זה). אפשרות שלישית (מופיעה בחזקוני) היא לצבעו של המן, קלוקל, מלשון קלל.

בכל אופן הנחשים השרפים נשלחים להכות בעם. רש"י מפרש כי זהו עונש על הוצאת דיבת המן (בדומה לכך שאחד האותות למשה עוד בהיותו רועה צאן יתרו ובטרם קיבל את שליחותו, כאשר טען שבני ישראל לא יאמינו לו היה שמטהו נהפך לנחש ומשה היה צריך לברוח מפניו שמות ד' ג: "וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס משֶׁה מִפָּנָיו").

לפי הרש"ר הקשר שונה. בני ישראל קצו בחיי הניסים ורצו שגרה. שגרת המדבר היא הנחשים השרפים. לא היה משהו מיוחד בקיומם של הנחשים. ההיפך הוא הנכון. היעדרם במשך ארבעים שנה, הוא הוא הנס, ואם בני ישראל רוצים חיים רגילים, הרי כדאי שיתרגלו גם לנחשים. דבר זה מופיע במפורש בנאומו הגדול של משה (דברים ח' טו): "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין-מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ" כל הפגעים הרגילים היו במדבר וחיי הנס מנעו את הגעתם אל בני ישראל. כאשר קצים באוכל ובמים הניסיים, קצים גם בהגנה הניסית, והנחשים השרפים שעד עתה לא יכלו להגיע למחנה ישראל, הגיעו בהמוניהם.

העם מכיר בחטאו במהירות. כפי שראינו לפי רש"י החטא היה שהתלוננו כלפי ה' ומשה כאילו הם שווים. בפסוק ה: "וידבר העם באלוקים ובמשה" ובפסוק ז:" חטאנו כי דיברנו בה' ובך". אולם תשובה זו אינה מספיקה והנחשים לא נעלמים. על מנת להגדיל את הנס ואת ההשגחה האלוקית, מצווה משה להשתמש בגורם המגיפה כתרופה שלה.

הנחשים יכלו להיעלם כלעומת שבאו, אולם גם בתקופה הקצרה עד הכניסה לארץ, בני ישראל צריכים לזכור את ההשגחה הניסית וכן להתחיל להתרגל לחיים רגילים הכוללים גם נחשים. אשר על כן הנחשים לא נעלמו כליל, הופעתם היא הרי טבעית (ולכן גם לאחר הסיפור אנשים המשיכו להיות מוכשים על ידי נחשים).

התרופה תבוא מההבנה כי ה' הוא ממית ומחיה, מוחץ ומרפא (כנאמר בפרשת האזינו). על כך אומרת המשנה (ראש השנה ג' משנה ו): "עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי' - וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים - היו מתרפאין, ואם לאו - היו נימוקים".

אמנם, התורה אוסרת יצירת כל פסל ותמונה כבר בעשרת הדברות וחוזרת ומדגישה בפירוט רב על החיות (דברים ד' טז-יח): "פֶּן-תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל-סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה: תַּבְנִית כָּל-בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל-צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם: תַּבְנִית כָּל-רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל-דָּגָה אֲשֶׁר-בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ", אולם אין לנו לתמוה.

הציווי לעשיית הנחש בא ישירות מה', והפה שאסר הוא הפה שהתיר, אם זו מצוות ה' עושים ("סתירות" כאלו קיימות בעוד מקומות, הקרבת הקורבנות בשבת, ציצית המורכבת משעטנז וכו'. אין אלו סתירות כלל אלא שוב עלינו להבין כי כך ציווי ה' כאשר הוא אוסר הדבר אסור וכאשר אותו דבר הוא ציווי, אז הוא מותר וחובה לעשותו). וממשיך הרש"ר בפירושו:
"נישוך הנחשים היתה לו רק מטרה אחת: הוא הראה לעם את הסכנות האורבות לו במדבר על כל צעד ושעל, ורק כח הנס של ה' הרחיק אותן מעליו עד כה, והוא הרחיק אותן עד כדי כך שלא ניחשו ולא שיערו את קיומן. ועתה כל הנשוך יקבע בליבו את דמות הנחש, למען יזכור אותו גם לאחר מכן, כאשר חסד ה' ירחיק את הנחשים..."
משה מכין את הנחש מנחשת. משה נצטווה להכין שרף, וגם חומר הבנייה לא נאמר לו. הפרשנים מעירים שהנחושת נבחרה בגלל השורש הקרוב לנחש, וכפי שראינו בחזקוני גם המילה קלוקל המייצגת אולי את צבע המן קיימת בנחושת.

הנחש נבחר להראות כפי לשון המשנה שלא הנחש ממית ומחייה אלא החטא (ועיינו בברכות לג עמוד א' בסיפור על רבי חנינא בן דוסא: "תנו רבנן: מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו! הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא.").

אכן, לאחר מאות שנים, נאלץ חזקיהו המלך לכתת את נחש הנחושת ולהורסו (מלכים ב' י"ח ד): "הוּא הֵסִיר אֶת-הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת-הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת-הָאֲשֵׁרָה וכִתַּת- נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר-עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד-הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא-לוֹ נְחֻשְׁתָּן". כאשר נחש הנחושת אינו ממלא את תפקידו, להזכיר את ה', אלא כבר משמש כאמצעי לעבודה זרה, אין לו מטרת קיום וחזקיהו הורסו וחכמים משבחים את חזקיהו על מעשה זה.

נחש הנחושת נחושתן
נחש הנחושת נחושתן - נחשי נחושת שנתגלו בתלים שונים בארץ, מגידו חצור, הדביר המדייני בתמנע ועוד. מתוך אוסף שלמה ומסיוף המוצג בביתן הנחשות במוזיאון ארץ ישראל תל-אביב.


מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת חוקת

היחס לנדרים בתורה

במאמרנו הקודם, פרשות בהר בחוקותי וסיום ספר ויקרא, עמדנו על כמה קשיים בסיום הספר. נראה לכאורה שהספר מסתיים בצורה דרמטית מאד בסיום פרשת התוכחה, אולם מופיע פרק נוסף, בעל סיומת כמעט זהה, אבל שונה. במאמר זה נעמיק בעניני הפרק הנוסף פרק הנדרים הכולל גם ערכי כסף לבן אדם. וכי ניתן להעריך אדם בכסף? נענה עלה אלו הזו בהמשך.

פתיחת הפרשייה מעניינת: "איש כי יפליא נדר". לא נאמר ינדור נדר, אלא יפליא. את הלשון פלא אנו מכירים ממספר מקומות קודמים בתורה למשל בבשורת ה' לאברהם על לידת יצחק נאמר: "היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן" (בראשית י"ח יד) או בפסוק משירת הים: "מי כמכה באלים ה' מי כמכה נאדר בקודש נורא תהילות עושה פלא"  (שמות ט"ו י"א). וההבנה היא שפלא הוא משהו חריג במיוחד.

ועכשיו נראה מה עניין הפלא לנדרים. פרק כ"ז עוסק באדם הרוצה לתרום תרומה למקדש, בין אם לתרום את עצמו ובין אם לתרום את בהמתו או את שדהו או חפצים אחרים שלו. למרות שלאדם אין חובה כלל לעשות זאת, הוא מקבלת זאת על עצמו ובלשון של נדר. התורה מבהירה לנו, כי נדר זה הוא חשוב ומחייב. אין אפשרות לפטור את האדם מהנדר בטענה כי הוא לא חייב בזה ואין מצווה לעשות זאת. מרגע שאדם קיבל על עצמו התחייבות הוא מחויב אליה לגמרי. זהו הפלא בנדרים, למרות שאין ציווי על פעולת הנדר ואין בה חיוב, מהרגע שהדבר מתבצע הריהו מחייב את אותו אדם כמו אחת ממצוות התורה.

לנדרים חומרה רבה ולכן הרבה אנשים מקפידים להוסיף את הביטוי "בלי נדר" כאשר הם מתחייבים לבצע פעולה מסוימת, או לתרום סכום כספי, וטוב לנהוג כך ובכל מקרה עדיף לא לנדור נדרים כלל.
מעתה יתבהר גם עניין פרק זה בסוף החומש ולאחר פרשת התוכחה. פרשת התוכחה באה רק על העניינים אותם אנחנו מצווים, על ענייני רשות אין אנו מצווים (ולמרות שהפרת נדרים היא חמורה, העונשים בפרשת התוכחה לא יחולו על הפרות אלו). אומר הרש"ר הירש:
"כפרק סיום נוסף כאן פרק על מתנות נדבה למקדש: אדם רואה צורך או הוגה משאלה לתת למקדש חפץ או ערכו, ועל ידי כך הוא מבקש לבטא את עניינו המיוחד במקדש... אותן נדבות מקדש קרויות כאן הפלאת נדר. אין הן דרושות על פי דין ואין הן נובעות מדרישות הדין, אלא הן נובעות מרחשי לב סוביקטיביים בהחלט ואופייני הדבר שפרק זה, הדן בנדבות המקדש, נראה - על פי מקומו - רק כפרק סיום, ניספח. בפירוש נאמר שאין הוא מכלל החוקים המשפטים והתורות שה' נתנם כתנאי בינו ובין בני ישראל, שקיומם יביא לידי כל השפע והברכה והעבירה עליהם תגרור את כל המצוקה שתוארו בפרק הקודם"
מהו ערכו של אדם?

התורה מאפשרת הקדשת נכסים, או ערך של אנשים למקדש. המקדש אינו זקוק לתרומות אלו. צרכי המקדש נאספים מכל העם בצורה שוויונית על ידי איסוף מחצית השקל, אולם התורה אינה יכולה לעצור את האדם החפץ בכך. מה שהתורה כן יכולה לעשות הוא לצנן את התלהבותו של אותו אדם. דע לך שבתרומות אלו אין צורך אמתי. דע לך שתרומות ונדבות אלו (בניגוד למשל למצוות מתנות לעניים ותמיכה באוכלוסיה החלשה בחברה שהן מצוות מפורשות המופיעות פעמים רבות) לא יגרמו לך לשפע הכלכלי ולרוב הטובה המתוארת בפרשת הברכות (בניגוד למשל למצוות המעשרות הבאה לתמוך באנשים ומובטחת עליה ברכה בפירוש במלאכי ג' פסוק י: "הָבִיאוּ אֶת-כָּל-הַמַּעֲשֵׂר אֶל-בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד-בְּלִי-דָי") בפרק הקודם.

כמו כן הביטוי המעשי של ההקדשה הוא כספי בלבד ולפי מחירי שוק העבודה של אדם מאותו מין ומאותו גיל. יכול אדם לחשוב את ערכו לגבוה מאד (עקב חוכמתו, עושרו הרב או כל סיבה אחרת), באה התורה ואומרת לו שכל זה אינו מעלה את ערכו. למקדש אין צורך באנשים, עובדי המקדש הם הכוהנים והלווים והם מקודשים מעצם לידתם. אדם אינו יכול להקדיש את עצמו לעבודת המקדש מאחר ואין לו שם שום תפקיד ולכן בעבור הקדשתו הוא משלם סכום כסף. סכום הכסף הינו קבוע לפי מדדים שאינם משתנים כלל בין איש לאיש והערך שלך זהה לערך כל אדם אחר. גם מגמה זו באה על מנת להפחית את התלהבות האדם ממעשה הנדר שלו. אמנם לכל כלל יש יוצא מן הכלל ומצאנו אנשים שקיבלו על עצמם נזירויות שונות (והיחס לנזיר אינו חיובי בדרך כלל) וכן אנשים שהקדישו חפצים למקדש וקיבלו על כך אזכור מיוחד (דלתות ניקנור) אולם אלו הם היוצאים מן הכלל שאומר "טוב שלא תידור משתידור ולא תקיים" ומציע לוותר בכלל על ענייני הנדרים מפני החשש שהם לא יקוימו בזמנם, או במלואם, או שתוצאותיהם יהיו הרות אסון (כדוגמת נדרו ההרסני של יפתח) ונמשיך בלשון הרש"ר:
"ודבר גדול למדנו מכאן: תורת כהנים איננה מייחסת ערך מיוחד לנדבות המקדש. אין היא רואה בהן חסידות יתרה הרצויה בעיני ה' בייחוד, קל וחומר שאין היא מייחסת להן כח לכפר על חיים של חטא. מקדש הכהנים רואה את שליחותו - לא ברכישת נכסים - אלא ברכישת הלבבות והרוח , והיא מבקשת לרכוש את כל חיי הפרט והכלל לקיום החוקים, המשפטים והתורות. "קידוש המוסר", "שמירת המשפט בחיי החברה", "הארת הרוח ועידון הלב" - החוקים המשפטים והתורות - הם הדרך היחידה כדי לזכות בחסד ה'. הם שניתנו "בינו ובין בני ישראל" ורק הם מקרבים את האדם לה' ואת ה' לאדם".
הרש"ר מחדד את הדברים ומסקנתו היא פשוטה. הכסף לא יעזור. תרומות כספיות בלבד, ראויות ככל שיהיו, לא יקדמו אותך בעבודת ה', ובוודאי, בניגוד חריף לדתות אחרות, לא יכפרו על מעשי עבר. אמנם תרומה נכבדה לארגון צדקה או עמותה כלשהי חשובים, אך ההתנדבות או הפעילות בארגונים כאלו חשובה אף יותר, ודווקא פעילות מעין זו (הנכנסת לגדרים של התורות והחוקים והמשפטים) היא זו שתוביל להתקרבות לה'.

אנו מוצאים פעמים רבות, אנשים עשירים במיוחד אשר עיקר מטרתם בתרומתם הוא לפאר את שמם, לרכוש להם נכסים פוליטיים ותארי אצולה שונים וכמובן לנצל הטבות מס שונות. לעומת זאת יש גם התורמים סכומים ענקיים בעילום שם לקיום מתן בסתר כהלכתו. מכאן גם ברורים ההבדלים בין סיומי פרק כ"ו, המזכיר תורות חוקים ומשפטים לבין הסיום הכמעט זהה של פרק כ"ז, המזכיר מצוות. מסקנת התורה היא כזו: "דע לך, נדרים אלו אינם חובה, הם אינם יכולים לכפר על מעשי העבר, אך מאידך, מרגע שהם נאמרו והתקבלו, הריהם כמצווה לכל דבר, והחובה לקיים אותם כלשונם מוחלטת".
חזק חזק ונתחזק

בסרטו הבא ניתן להאזין לשיחה קצרה בהשתתפותי ברדיו קול הנגב במסגרת התוכנית פרשים בלילה


מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת בחוקותי




צרעת כגורם אנטישמי

מחלת הצרעת המקראית, תורגמה בתרגום השבעים ותרגום הוולגאטה למילה הלטינית/יוונית Lepra, שהינה מחלת הצרעת המוכרת לנו כיום. בשנת 1872 גילה חוקר גרמני בשם גרהארד הנריק הנסן את החיידק הגורם למחלה ובודדו ומאז המחלה קרויה על שמו מחלת הנסן. הגילוי ופיתוח האנטיביוטיקה הניבו לראשונה בהיסטוריה אפשרויות טיפול והחלמה מהמחלה ומספר החולים בעולם המערבי ירד במידה ניכרת. אפשרויות הטיפול גם גרמו לכך שחולי צרעת שבמשך מאות שנים היו מבודדים לחלוטין מהעולם, מאושפזים במחלקות רגילות מאחר והסתבר כי אינם מדבקים. התרגום הלטיני למילה העברית צרעת גרם לזהות את הצרעת הרפואית עם הצרעת המקראית, צרעת שהתורה עצמה מכנה אותה נגע ולא מחלה. זיהוי זה שימש להתקפות אנטישמיות על היהודים.

במאמרנו זה נרחיב בדבריו של הרש"ר הירש התוקף גישות אנטישמיות אלו ומסכם את הנושא.

במקומות שצריך נרחיב את הדברים. דברי הרש"ר מופעים בסוף פירושו לפרשת תזריע.
"הלכות נגעים – יותר מכל שאר הלכות התורה, שימשו מקור לדעות המשובשות על "אופים הסניטרי של חוקי תורת משה". אכן המבט השטחי יכול למצוא סימוכין לכך. שהרי לכאורה מדובר כאן במחלות – במחלה מדבקת, הנפגעים ממנה נשלחים לבידוד. לשם איזו מטרה – אם לא כדי למנוע הדבקה? היה די בכך כדי לקבוע את אופיין של הלכות אלה: כל עצמן לא באו אלא כדי לשמור על בריאות העם כביכול והכהנים המשמשים במסגרת זו אינם אלא חכמי רפואה. אולם מכל הרשימה הפתולוגית של המחלות האנושיות הוצאה דווקא "מחלת הצרעת" רק כנגדה ננקטו אמצעים משטרתיים. נראה אפוא שהיהודים סבלו ביותר ממחלה איומה זו. והבדיה של טציטוס כאילו נתגרשו היהודים ממצרים בעטייה של צרעתם – יש לה, כנראה, על מה שתסמוך!"

בבדיה של טציטוס מתכוון הרב להיסטוריון הרומי גאיוס קורנליוס טקיטוס שחי בשנים 56-117 לספירה ובזמן האירועים הדרמטיים של חורבן בית שני. בין הדברים שהוא עסק בהם היה נסיון למצוא את מקור העם היהודי. דעותיו המשונות כללו בין היתר שמוצא היהודים מכרתים, מאתיופיה או מקבוצת מצורעים שגורשו ממצרים, טענה אנטישמית שמתבססת גם על כתביו שלכהן דת מצרי מאלכסנדריה בשם מאנטו. לסיבתו, סלידת היהודים מהחזיר היא חששם להידבק בצרעת, מחלה אליה היהודים נוטים באופן טבעי.

נמשיך בדברי הרב.
"נעיין אפוא בדיני נגעים – בכלליהם ובעיקרי פרטיהם. נראה, אם יש בהם כדי לאפשר את ההנחה על אופים הסניטרי של הלכות אלו. הצרעת העיקרית – השחין – איננה מטמאה כשלעצמה. אותו "שחין רע", "שחין מצרים" "אשר לא תוכל להירפא" (דברים כ"ח כז) איננו מניח מקום לטומאה כלל שהרי נאמר בפרק שלנו (י"ג), שאין נגע טמא יכול לבוא, אלא לאחר שנרפא השחין וחזר ונוצר בו עור בריא. אם כיסתה הצרעת את כל הגוף, חזרה טהרה. נמצאת זו התורה יוצאת מפי "הרופאים הסניטריים" אם פורצת המחלה בכח רב ומכסה את כל הגוף הרי זה סימן להחלמה גמורה. והנה דווקא בשחין מצרים – הרי שיא האימה מתואר במילים "מכף רגלך ועד קדקדך". עובדה פשוטה זו הייתה צריכה לעורר תשומת לב ולערער על התפיסה המקובלת. עוד נרשום לפנינו:  בפסוקים נאמר פעמים אחדות, ש-"מחייה" – ראות בשר בריא, היא סימן טומאה. משנעלם המחייה והנגע בא במקומה, חזרה הטהרה. בפסוק י"ב נאמר, שאין צורך בבדיקה מיקרוסקופית בקמטי הגוף, אלא בודקים לכל מראה עיני הכהן (י"ב): רק את המתגלה למבט עיניו. לקמן נאמר בפירוש: "וצווה הכן ופינו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית". והרי זו התנהגות מוזרה מטעם "משטרת התברואה". היא מסלקת בגדים, מיטות וכלים – החשודים כספוגים בחומר ההדבקה – כדי לחוס על בעליהם! עוד למדנו מכאן בתורה שבעל פה (הערה שלי – מדובר בעיקר על מסכת נגעים במשנה, המפרטת את הדינים השונים של הנגעים שאינו מוזכרים בתורה). על ההתחשבות הליברלית של אותם "רופאים מטעם משטרת התברואה", הלבושים בגדי כהונה, והן התחשבות ממעין זו היא חסרת כל מובן במחלה מסוכנת ומתועבת כצרעת. שהרי כל עצמה של הכרזת הטומאה – והבידוד שהוטל בעקבותיה – לא באו אלא "למנוע סכנת הדבקה". אולם אימתי יש צורך בפיקוח המשטרה ובהטלת בידוד – אם לא בזמן שרבים נועדים במקום אחד, והמצורעים המתהלכים בקרב ההמונים עלולים להדביק משפחות שלמות ואף את האומה כולה! והנה דווקא באותם זמנים היו הכהנים נמנעים לפקח על הצרעת! בשבעת ימי המשתה (הערה שלי: חתן וכלה שבוע לאחר החתונה לא היו נבדקים גם אם היו מנוגעים, על מנת שלא לפגום בשמחתם) ואף בשלוש הרגלים, עת האומה כולה נועדה בעיר המקדש – וכן בשבתות ובמועדים לא היו רואים נגעים כל עיקר. כבר הזכרנו לעיל את הכלל, שכל ספק נגעים בתחילה טהור. כלל זה מקל בהלכות נגעים יותר מבשאר איסורים. אולם אילו היה מדובר במחלות ובמניעתן, היה נוהג הכלל "חמירא סכנתא מאיסורא" והיה צורך להחמיר. עוד ראינו אפילו נודע בוודאות, שיש כאן נגע עם סימני טומאה, אלא שאין ידוע איזה משני הכתמים הוא הנגע הטמא הרי שאין מטמאים את הנגע ועוד ראינו לעיל כי אין מצורע משולח אלא מערים מוקפת חומה מימי יהושע בן נון, ואילו בשאר חלקי הארץ בכל ערי החצרים ובכל הערים שהוקפו חומה לאחר מכן, היה המצורע מתהלך בקרב ההמונים. שום "הסגר משטרתי" לא מגן על העם מפני סכנת ההדבקה במחלת הצרעת ורק בגדים מנוגעים היו משולחים מכל מקומות המגורים! ויש לזכור עוד, שהלכות נגעים היו נוהגות רק בתושבים יהודיים של הארץ. מי שאינו יהודי לא נטמא בנגעים. נגעו לא היה טעון ראייה ושום בידוד לא הוטל עליו. שיקולים אלה וכיוצא באלה מביאים אותנו לכלל מסקנה ברורה: אי אפשר כלל לומר, שפרק זה דן בריפוי מחלות ובמניעתן. אין להעלות על הדעת, שהכהנים ממלאים תפקיד במסגרת "שירותי התברואה" שהרי בכל הפרק הזה אין הם נוקטים בשום אמצעים כדי לרפא את המחלות שלפניהם..."

מחלת הצרעת הרפואית הפחידה רבים מהאנשים. החולים בה נידונו לחיי ייסורים ובידוד. שמחה רז בספרו על ר' אריה לוין מספר על ביקורי החולים של הרב. ביקורים שהיו חריגים מאד. אף הרב לוין, נמנמע מללחוץ את ידי החולים, אולם ביקוריו עשו עימם חסד גדול:
"נוהג היה רבי אריה לוין לסכן את עצמו ולבקר בקביעות בבית החולים למצורעים אשר בירושלים. כיצד הגיע לשם? זה סיפורו: "בערב שבת אחת ביקרתי ליד הכותל המערבי. מצאתי שם אישה ממררת בבכי. ניסיתי להרגיעה ושאלתיה מה לה שהיא בוכיה כל כך? השיבה לי כי ילדה חשוך מרפא ונתון בהסגר בבית החולים למצורעים אשר בשכונת טלביה בירושלים מיד קיבלתי על עצמי לבקרו. בהגיעי לשם מצאתי שנים עשר חולים יהודים המוקפים 300 חולים ערביים ואחיות נוצריות מטפלות בכולם. משראוני פרצו בבכי ואמר כי זה שנים שלא זכו לביקורו של אדם מן החוץ. יד לא נתתי להם, אבל הייתי מדבר איתם קצת, משוחח עימהם על דא ועל הא , מעודד אותם בדברים וקורא בפניהם חומש ורש"י. וככה עשיתי לי מינהג ללכת אצלם בכל ערב שבת. פעם אף אמרו לי: אתה ידוע, כל פעם שאתה בא אלינו זה כאילו הייתה זו הפעם האחרונה, מפני שאנו מחכים פה למלאך המוות, כי חזקה על הבית הזה שכל הבא בשעריו – חי לא יצא מכאן... באחד מביקורי ביקשוני שאשתדל לספק להם אוכל כשר. מיד הלכתי לחנות הכלים של דוד ברמן שבשוק "מחנה יהודה", שחתי בפניו כל אותו מעשה וביקשתיו לקחת חלק במצווה. להפתעתי עמד ברמן על כך שיתן הכלים כולם... אשתי, חנה, הייתה מבשלת להם בקביעות, ואני נושא להם את המזון המבושל... ובהגיע ראש השנה הצטרפו אלי שני בני שיחיו לביקור, וזיכו את החולים לשמוע קול שופר ולא חששו בני מפני הסכנה הכרוכה בכך, שהרי שלוחי מצווה אינם ניזוקים. והוסיף וסיפר מאדמו"ר מסוכוטצ'וב, הרב מנחם שלמה בורנשטיין: "בזמן המנדט הבריטי, ביקשני ר' אריה באחד מימי ראש חודש שאצטרף אליו בנסיעתו לבית החולים למצורעים אשר היה ממקום בבית לחם, ואסייע בידו בנשיאת סלי מזון. הופתעתי – ונעניתי בנפש חפצה. עלינו על אוטובוס ערבי, ירדנו בבית לחם וכיתתנו רגליו כברת דרך ארוכה עד לבית החולים למצורעים. משהגענו לשם, נכנס רבי אריה לכל אחד מהחדרים, בירך את החולים ברכת רפואה שלמה וחילק להם דברי מאכל. משיצאנו לפרוזדור שאלתיו: "ומה לך כי תסע מחוץ לעיר ותכתת רגליך כדי לבקר חולים מצורעים ערביים?" השיבני: ישנו יהודי אחד בודד המאושפז עם כל החולים הערביים ובזכותו הולך אני ופוקד את החולים כולם..."

מאמרים נוספים לפרשת תזריע
מאמרים נוספים לפרשת מצורע

בית החולים למצורעים בירושלים
בית החולים למצורעים בירושלים. צילום תמר הירדני מקור:ויקיפדיבה

טעמי הקורבנות לפי הרש"ר הירש

במאמר דאשתקד על טעמי הקורבנות הבאנו את טעמיהם של הרמב"ם, הרמב"ן והרלב"ג. בסוף המאמר ציינו בשורה את דעתו של הרש"ר הירש. מאמר זה ירחיב את הדיון בטעמי הקורבנות לפי הרש"ר. בפירושו מנתח הרב את פסוקי הקורבנות כמעט מילה במילה ונביא רק מעט מדבריו ונתייחס גם לדבריו המפורשים נגד הרפורמה שהחלה בזמנו.
בראשונה מתייחס הרש"ר למביא הקורבן בפסוק ב': "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן-הַבְּהֵמָה מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶם"
"תחילה הרחיב את הנושא בני ישראל על ידי כלל: אדם. וכך בראש תורת הקורבנות הרי הוא פותח שער לכל אדם באשר הוא, ולא רק לאדם מישראל. כל אדם זכאי להקריב קרבן בבית המקדש... נמצאת אומר: לא 'התקדמות רוחו הנאורה של שלמה' הרחיבה את 'האופקים המצומצמים של דת משה' והעשירה את 'מושג האל והמקדש' על ידי השקפה רחבה, קוסמופוליטית. כי כבר פתיחת תורת הקורבנות של דת משה נותנת למקדש את ייעודו האוניברסלי... אולם בעוד תיבת אדם מרחיבה את הנושא, הרי התוספת 'מכם' מצמצת אותו... מכם - להוציא את המומר (חולין ה ע"א). כך נתמעט המומר, שהפך ל-'אחר' והיה ל-'לא יהודי'. בני הנכר נתרבו ללא יוצא מן הכלל... אולם אין בכך כדי למעט כל יהודי, שעדיין לא הגיע לשלמות מוסרית שהרי מיד הוא אומר: 'מן הבהמה - להביא בני אדם שדומין לבהמה'. הן זה כל עצמו של הקורבן: המקריב מביא בו את בחינת הבהמה שבו - זו שעודנה טעונה זיקוק והרי הוא מקדש ומזקק את יצריו החושניים - על ידי עצם ההקרבה של ה-'בהמי' שבאדם. מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה. נתמעט רק המומר, שכבר ניתק את כל הוויתו מן היהדות..."
כבר בפתיחה קצרה זו אנו רואים את התנגדותו העזה של הרב לרפורמה. תנועת הרפורמה הדורשת ראייה יותר אוניברסלית על התורה, אין לה על מה לסמוך. התורה עצמה כבר אוניברסלית בתוכה. לא ניתן להגיד על "דת משה הישנה" כי היא אינה אוניברסלית ועל ידי הפיכתה לכזו להגיע גם למקומות רחוקים אלא האוניברסליות כבר נמצאת באופן אינהרטי ומובנה בה עצמה. ייתרה מכך, בעוד שבני נכר יכולים להקריב קורבנות במקדש, אותם מומרים (והרש"ר מדגיש שהם כאלו שהתנתקו לחלוטין מיהדותם) הם שאינם רשאים להקריב קורבנות. בין לבין, הרב מציע את טעמו למצוות הקורבנות. הבאת הקורבן כמוה כזיקוק אותו חלק של האדם המתנהג כבהמה (בקר או צאן), התגברות עליו והפיכתו לאדם טוב יותר על ידי כך.
לאחר מכן מנתח הרב את משמעות המילה "קרבן":
'קרבן. אין בידינו מילה לועזית המבטאת את המושג קרבן לאשורו. התרגום השגור הוא offering. מילה זו שנגזרה מן הלטינית קשורה איפוא להוראת "הגשה", אך לרוע המזל קיבלה גוון של הוראת חורבן, השמדה והפסד, וזו זרה ואף מנוגדת למושג הקרבן העברי. אולם גם ההוראה המקורית של "הגשה" איננה תואמת את "קרבן" במלואו, שכל כל מקום שאתה מוצא "הגשה", שם קדמה משאלה או דרישה מצד זה שהחפץ מוגש אליו ותכלית ההגשה היא מילוי משאלתו או סיפוק צרכיו הדרושים לו. אין להפריד בין הגשה לבין מתת, או מתנה, אך מושג הקרבן רחוק מכל אלה. הוא מצוי רק בהקשר של בן אדם למקום ואין להבין אותו אלא על פי הוראת השרש "קרב". הן פירוש קרב כמשמעו: להתקרב, להגיע לידי יחסים הדוקים עם פלוני. אמור מעתה התכלית והתוצאה של ההקרבה היא השגה חיובית של קיום נעלה יותר ומכאן שאין לייחס לה את ההוראה המנוגדת של חורבן, השמדה והפסד. וכן מוכח מכאן שהקרבן בא לספק את צרכי המקריב - ולא את זה שהקרבן "קרב" אליו. רצון המקריב, שדבר משלו יגיע לידי יחסים קרובים עם ה'. זה כל עצמו של ה"קרבן" והפעולה המיועדת להביא לידי כך קרויה "הקרבה".
באנגלית של ימינו המונח השגור לקורבן הוא sacrifice. הרש"ר היה כמובן שולל גם פירוש זה. הרי הקורבן אינו ויתור על משהו, ההיפך הוא הנכון, המקריב מבקש באמצעותו להשיג משהו. שלילת המילה "הגשה" או "הצעה" כמו שהיינו מתרגמים היום גם היא ברורה, הקורבן לא נועד לפייס את ה' (כדוגמת מנחות ותשורות שהביאו שליחים למלכים על מנת לפייסם ולפתוח בכך מערכת דיפלומטית) וגם כלל לא נועדו עבור ה' והוא ממילא לא חפץ בהם בפני עצמם וללא שום דבר מאחוריהם. דבר זה מובלט פעמים רבות ביותר בנביאים וכמעט כל נביא נוקט בלשון מעין זו, למשל:
שמואל א' ט"ו כב: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים"
ישעיהו א' יא: " לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי"
ישעיהו ס"ו ג: "שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה-אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם-חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן גַּם-הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה."
ירמיהו ז' כא-כב: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל  עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר:  כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח"
הושע ו' ו-ז: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא-זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת"
וממשיך הרש"ר:
'תכלית הקרבן היא קירבת אלקים. "קרבת אלוקים יחפצון" (ישעיהו נח ב) - זו קרבת האלוקים שהיא הטוב היחיד לאדם מישראל, שבלעדיה הוא חש "כבהמות", מעורטל מכל ייעוד האדם. במקדשי אל יבין האדם, שקירבת אלקים היא קנה מידה יחיד להשקפת עולמו ולהערכת אושרו. שם, בדביר ובהיכל, יתברר לו, שאושרו הרוחני והחומרי יתפתח רק בקירבת ה' ובשלטון דת אל, וזו כל אחרית ייעודו'
את הדגם לכל מעשה הקורבנות מוצא הרש"ר במעשה ברית בין הבתרים בה הצטווה אברהם (בראשית ט"ו ט-יא):
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל: וַיִּקַּח-לוֹ אֶת-כָּל-אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ-בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת-הַצִּפֹּר לֹא בָתָר: וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל-הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם"
אברהם מצטווה להקריב את כל הקורבנות האפשריים. מן הבהמה - בקר וצאן, מן החיה - איל ומן העוף - תור וגוזל (בן יונה). אלו הם כל הקורבנות האפשריים והכשרים. בפירושו שם מונה הרש"ר את המאפיינים של כל קורבן. דבריו שם ארוכים ומתארים את כל הברית והחזון לאברהם והבאתי רק את מה שנוגע לענין הקורבנות.
'עוד נותר לנו לפרש, מה משמעות עגלה, עז אייל, תור גוזול - בתחום האישיות של אדם ואומה. ואין ספק, שהם מסמלים בחינות מסוימות של אישיות האדם. דבר זה מוכח בעליל מדיני הקורבנות שכן רק בהמות אלו כשרות לקרבן. ויש הלכות ברורות על סוג הבהמה ומינה - הכל לפי אישיות המקריב, מצבו ויחסו לסביבתו. מין הבקר, השור, מייצג את בהמת העבודה - הפעילה ועובדת לאדוניה - בניוגד לחמור המייצג את בהמת המשא... מין הבקר מייצג איפוא את כח המעשה והפעילות. הפר הוא בן בקר במלוא אונו. בקרבן הוא מסמל את איש הציבור, הפעיל בעבודת ה' ובשליחות הציבור ועובר לפני הקהל. כך: פר כהן משיח, פר כהן גדול ביום הכיפורים, פר העלם דבר של ציבור וכו'. העגלה מסמלת את כח המעשה בראשית צמיחת התפתחותו. הצאן היא בהמת המרעה והיא מסמלת איפוא את היחס הכללי שבין ה' לבין האדם והעם. האדם והעם הם הצאן והעדר, ואילו ה' הוא הרועה. בקרבנות - השה הוא הביטוי הכללי של האישיות הלאומית הישראלית. כך בקרבן פסח, בתמידים וכו'. כמו כן הוא מסמל את היחיד, שאיננו פועל בשליחות הציבור. כך בחטאת היחיד שהיא כבשה או שעירה מן הצאן. העז והאיל הם ממין הצאן והם נתייחדו באופים המיוחד.  העז היא כשמה, עזה תקיפה וקשה. היא רכה ונכנעת רק כלפי אדוניה, אך מאיימת בקרניה על כל זר. היא מסמלת איפוא את כח ההתנגדות, את העצמאות הגברית המציית למצוות אדוניה ועומדת בתוקף מול כל פיתוי. משום כך העז שכיחה כקורבן חטאת, שכן חטאת מכפרת על קלות הדעת. שעיר ושעירת עבודה זרה, שעיר העם ביום הכיפורים, שעיר נשיא, שעירי רגלים וראש חודש וכדו'. האיל הוא כשמו - הכבש הבוגר, ההולך לפני העדר. הוא מסמל איפוא את גדולי העם עתירי הנכסים. האיל מסמל את בעלי הרכוש ומכאן תפקידו בקורבן, הוא מכפר על חטא התלוי בממון או במעמד בכיר. אשם מעילה, אשם גזילה.  צפור טהורה (הרש"ר מציין כי רק עוף טהור מכונה ציפור) היא חסרת אונים ונטולת כח התנגדות ואף על פי כן היא משתמטת משלטון האדם בכוח מעופה. היא היא ציפור הדרור, הבורחת והפורחת שרודפים אחריה בעורמה והיא נמלטת בכנפיה... היא מסמלת איפוא את עם ישראל, המעט בכח ורב בדרור ומכאן תפקידה בקורבן. היא מסמלת אדם ערטילאי, שאין לו רכוש, מעמד או כח ודיו אשר הוא חי, כך בקורבן עולה ויורד ומאידך היא מסמלת אדם שקם מחוליו וזכה שנית בחיי דרור רעננים. כך: קיני יולדת וציפורי מצורע..."

הרש"ר ממשיך עוד רבות בפירושו לפרשת ויקרא גם בדיני הקורבנות וגם ברעיונות היוצאים מהם אולם עיקר פירושו כי מטרת הקורבנות היא בקירבה לה'. האדם המביא את הקורבן צריך קודם כל לברור לו את הקורבן המתאים ביותר בהתאם למצבו וליחסו עם סביבתו. לכל סוג קורבן יש את המטרות שלו ואת תפקידו המיוחד. הקרבת הקורבן, נועדה להוציא את הבמה מהאדם. האדם הרחוק מאלוקיו הרי הוא כבהמה חסר ייעוד, הבאת הבהמה כקורבן (ובמקרים מסוימים עוף) היא המאפשרת את ההתקרבות המחודשת.

מאמרים נוספים לפרשת ויקרא
ברית בין הבתרים
ברית בין הבתרים, ג'ררד חוט Gerard Hoet דמויות מהתנ"ך 1728

החזרות והקשיים בתחילת פרשת וארא

קבלת השילחות נוסיונות הוצאתה לפועל

פרשת וארא נראית כהמשך ישיר של פרשת שמות אולם לא בטוח שזה כך. הפרשה מתחילה בפרשייה חדשה (אל תתנו לעובדה שהפרשה מתחילה בפסוק ב' של פרק לבלבל אתכם) וגם מתחילה בדיבור חדש ובהחלט ייתכן שעבר זמן כלשהו מהדיבור בסוף פרשת שמות.

הענינים בתחילת פרשת וארא חוזרים גם על ענינים בפרשת שמות וגם על עצמם. הקשיים מרובים וננסה לענות כאן מקצת תשובות על קשיים אלו. המאמר מרחיב את המאמר "אני ה'" שהופיע בעבר לפרשת וארא ומומלץ לקראו לפני קריאת מאמר זה. במאמרנו זה נציג את תחילת הפרשה, את הקשיים הטמונים בה וננסה לפותרם בעקבות פרשנים ראשונים ואחרונים.

הפרשה מתחילה (פסוקים ב-ח) בהתגלות נוספת למשה, התגלות המקבילה אולי להתגלות שהייתה בסנה אולם כוללת שליחות לבני ישראל בלבד. משה מנסה לממש את השליחות ולא מצליח (פסוק ט):
"וַיְדַבֵּר משֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה"
בפסוקים י-יא ה' מטיל על משה את השליחות השנייה (שוב) לדבר אל פרעה ומשה מביע את חששו שגם פרעה לא ישמע אליו.
 "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: בֹּא דַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:  וַיְדַבֵּר משֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם"
ה' לא עונה כלל לטענה אלא מופיע בציווי חדש (פסוק י"ג), והפעם למשה ולאהרון (שלא נזכר מתחילת הפרשה):

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"

הפסקה מתודית 

למרות שהיינו מצפים שהשליחות תתחיל, התורה עושה כאן הפסקה ומתחילה בתיאור השושלת של משה ואהרון אך מתחילה אותו בשבט ראובן. התיאור ארוך ומגיע עד פינחס (שישה דורות - לוי, קהת, עמרם, אהרון, אלעזר, פינחס) ותופס את פסוקים יד-כז
פסוק כ"ח מחזיר אותנו לענין הראשי:
"וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶל-משֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"
אולם בפסוק כ"ט שוב נראה שמתחיל דיבור חדש זהה כמעט לחלוטין לפסוקים יא-יב.
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי ה' דַּבֵּר אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ: וַיֹּאמֶר משֶׁה לִפְנֵי ה' הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה"
הפעם ה' עונה למשה, והשליחות יכולה לצאת סופסוף לדרך (פרק ז' פסוקים א-ז)
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ: אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת-לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת-אֹתֹתַי וְאֶת-מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְלֹא-יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת-יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאֹתַי אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם: וַיַּעַשׂ משֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתָם כֵּן עָשׂוּ: וּמשֶׁה בֶּן-שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן-שָׁלשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל-פַּרְעֹה"

שתי שליחויות

מה הקשיים בפרשה? קודם כל יש חזרות מרובות על ענינים שכבר הופיעו בפרשת שמות. ההתגלות נראית דומה מאד להתגלות בסנה (למרות שהסגנון והתוכן מעט שונים). משה כבר התלונן שהוא כבד פה וכבד לשון וכעת הוא מתלונן שהוא ערל שפתיים. הפסוקים מיד לפני ואחרי עץ התולדות זהים כמעט לחלוטין ולא ברור לשם מה נישנו שוב וגם תשובת ה' למשה וההצמדה של אהרון לשליחות זהים כמעט לחלוטין לתשובה בפרשת שמות (פרק ד' יא-יז) וגם ראינו שהציווי כולל את אהרון כבר בפסוק י"ג.
ננסה לענות במעט על הקשיים. עיקר הנסיון יהיה לגלות בכל קטע שנראה שחוזר על עצמו, מידע חדש או התפתחות שלא הוזכרה קודם לכן. בהתגלות בתחילת הפרשה הזכרנו כי הביטוי אני ה' הוא חדש. יש ביטוי נוסף שמופיע כאן לראשונה וגם הוא שופך אור חדש על הנושא. הביטוי הוא ידיעת ה'.
ה' אומר למשה בתחילת הפרשה (פסוק ז)
"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם"
וידיעה זו היא בניגוד לאבות שעליהם נאמר (פסוק ג):
"וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם"

זוהי השליחות הראשונה, השליחות לבני ישראל (גם בסנה היו שתי שליחויות וראו במאמר לפרשת שמות). גם לגבי השליחות השנייה, השליחות למצרים מופיע אותו שורש ממש (ז' ה):
"וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם"
וידיעה זו מהווה כמובן תשובה לפרעה שבפעם הראשונה שמשה ואהרון הלכו אליו אומר: "לא ידעתי את ה'".
אותה ידיעת ה' היא עניין יסודי מאד בגאולה ממצרים. אין טעם לעשיית ניסים ומופתים גדולים והוצאה של בני ישראל בלי ידיעת ה'. לא לחינם פותח הרמב"ם את ספרו ההלכתי הגדול היד החזקה במצווה זאת ממש: "יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון...". ההתגלות השנייה למשה מפרטת יותר לעומק את מטרת היציאה ממצרים. גם תחילת פסוק ז': "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים..." מראה על קשר חזק הרבה יותר בין בני ישראל לבין ה', קשר שלא הופיע בפרשת שמות, והוא הקשר של מתן התורה לעם ישראל.

אני ה'

הרב הגאון שמשון בן רפאל (רש"ר) הירש מייחס חשיבות רבה למילים אני ה' וכך לשונו:
"אני ה' - מילה קצרה זו, תשובה היא על ייאושו של משה... עם רגע זה יקום עולם חדש בחיק האנושות; עולם שאינו תלוי באותם התנאים אשר קבעו עד הנה את התופעות שבדברי ימי עולם. והתגלות חדשה זו של האלקים כבר מראשית ההתחלה של ההיסטוריה הישראלית הוכנה; כל מהלכיה הביאו לרגע זה. ה' כבר הייתי, כאשר עדיין ניגליתי אל אברהם אל יצחק ואל יעקב רק באל-שדי, וכאשר לא נודעתי להם: טרם נודעה להם, על פי נסיון חייהם, דרך הנהגתי העתידה כה'. תמהים אתם, כיצד זה רק הורעו התנאים? כיצד זה אף שליחותך רק הובילה רוע מצבכם לשיא חומרתו - כלום אינכם רואים, כי כל קורותיכם עד כה השתלשלו בדרך נוטה מטה? אברהם, נשיא אלקים (בראשית כ"ג ו), בקרב העמים מזה - ויעקב, עבד עמל מיסכן אשר  "באשה עבד ובאשה שמר" (הושע י"ב ג) מזה. יכול הייתי להובילכם בדרך, אשר היא עולה מעלה מעלה: תחת תיתי לאברהם בן בשנתו המאה, אקים לו משפחה בהיותו בן שבעים, וזרעו יפרח ויהיה לעם בתנאי רווחה ואושר על אדמת המכורה. ואולם אז, לא היה עם זה עם ה' - העם, בו יתגלה אלוקים כה'. ואז כשורשיהם, נעוצים רק בממשי ובנגלה. עומד היה על קרקע החומר; עוצמה וגדולה יבקש למצוא בעוצמה חומרית ובגדולה חומרית; ורוח ישאף ומוסר יחפוץ רק במידה והחומר פינה לכך מקום, יפיק מכך תועלת. אולם הנהגת עם זה - ניגוד גמור היא לכל אלה. ה' ומילוי רצונו בחירות מוסרית, הם קרקע קיומו, ורק מתוכם ולמענם יהיה לו אחיזה ומעמד ארציים. הרי אבדה לו לעולם הידיעה על אלוה בן חורין כל-יכול ועל אדם, שחירותו מאלוה זה יונקת; ובני אדם ועמים כבר שקעו אף הם, במעשה ובמחשבה, בתלותו של החומר. הופעתו של עם אברהם יעורר מחדש את תודעת החירות, וישחרר את האנושות מכבילותה ולכן חייב עם זה להתחיל ממקום, בו נעצרו עמים אחרים, חייב היה להיות "מושלך ארצה בגועל נפשו" (יחזקאל ט"ז ה), בייאוש מעצמו "מתבוסס בדמו" ולקום ולהיכון לעם אך ורק על ידי קריאה-יצירה של ה'. עצם קיומו של עם זה יבשר לעמים: "אני ה'".
ועדיין נראה שבפסוק ח' השליחות קצת נכשלת משה אומר את כל הדברים לבני ישראל והם לא שומעים אליו מקוצר רוח ומעבודה קשה. נראה שבני ישראל כלל לא יכלו להקשיב למשה מרוב שהיו עסוקים בעבודתם, בדיוק כפי שרצה פרעה. משה רואה זאת וחושש שהשליחות כבר נכשלה, כמו כן משה נשלח לבד לבני ישראל והפעם בלי אהרון ואולי מזה חושש משה שהוא לא יכול לדבר. משה משתמש בביטוי אחר: "ערל שפתיים" שהוא שונה מהביטוי כבד פה וכבד לשון. ה' לא עונה לא ישירות אבל מצווה עליו ללכת לפרשה וגם מזכיר לו שאהרון יהיה איתו.

עץ משפחתי

לאחר פרשה זו מופיע השושלת של משה ואהרון. השושלת מתחילה מראובן, הן מפני טעם נימוסי שראובן ושמעון גדולים היו מלוי, אבל ייתכן גם כי התורה רצתה להראות לנו שמשה ואהרון נבחרו, שמשבט ראבון ושמעון לא נמצאו אנשים (ונמנו רק דור הבנים שירדו למצרים) ואילו משבט לוי היו אכן מנהיגי הדור, חיו שנים ארוכות, והעמידו צאצאים. כמו כן נזכרים שמות שניתקל בהם בהמשך התורה, משפחות הלויים, בני קורח, אלישבע אשת אהרון, ואפילו פינחס שיופיע אי שם בעוד ארבעים שנה, כבר נזכר כאן. פרשייה זו הכרחית כדי להכיר את המנהיגים, פרשייה זו גם הכרחית להדגיש שהם בני אדם.
בואו נחשוב מה היה קורה אילו השליחות הראשונה למשה הייתה מצליחה, בני ישראל כבר האמינו למשה ונניח שגם פרעה היה משתכנע ואומר, יאללה, נשלח את בני ישראל. במצב כזה משה בעצמו היה מתקבל כדמות אלוקית ולא כדמות אנושית, והמטרה של ידיעת ה' הייתה מתפספסת לחלוטין. דווקא הכשלון בשליחות הראשונה והעובדה שבני ישראל לא שומעים אל משה בשליחות השנייה מראים לנו כי משה הוא בן אנוש וככה הוא גם נתפס אצל בני ישראל, ובמצב זה כאשר יהיה ברור שאת כל המכות שהולכות לקרות לא ייחסו למשה רבנו אלא רק לקב"ה, אפשר לגשת לשלב הבא.
 דברים ברוח דומה אומר הרש"ר הירש ונביא שוב מדבריו:
"הבה ונתבונן בסדר דורות זה שלפנינו. אין הוא מצטמצם בייחסו של משה ואהרון, אלא עובר הוא בקצרה על שני השבטים שקדמו לשבטם. וכן בשבטם, מלבד השתשלות ייחוסם הישיר, גם יראה את ענפי המשנה, דודים ובניהם, דודי הורים ובניהם...
עד הנה נכשלו מאמציהם של משה ואהרון לחלוטין. ואלמלא דברים שאירעו אחרי כן, לא הייתה נחוצה הוכחה כה מדוייקת לייחוסם ולקירבת משפחתם. אולם מעתה תחל שליחותם עטורת הניצחון, שליחות אשר כמוה לא מילא עוד בן תמותה לפניהם ואחריהם לא ימלא. מעתה נודעה חשיבות יתירה לעריכת רשימה מדויקת של ייחוסם וקירבתם, כדי להעיד בזאת לכל הדורות, כי רגיל ואנושי הוא מקור מחצבתם ורגיל ואנושי הוא טבע ברייתם. גם בתקופה העתיקה קרה שאנשים, שהצטיינו כמיטיבי עמם, ניטלה מהם אחרי מותם דמותם האנושית, ובגלל עלילות פאר "אלוהיות" זכו למוצא "אלוהי". הלא ידוע לנו על יהודי אחד מדור מאוחר יותר, שתעודת ייחוסו לא נמצאה בידו, והואיל ולא נמצאה, ויען כי הביא להם לבני האדם מעט ניצוצות אור, שאך שאלם ממשה האיש, הפך בעיני הגויים לברוא-אלוהים, ופשע היה להטיל ספק באלוהותו. משה שלנו היה אדם, נשאר אדם, ולעולם לא יהיה כי אם אדם. ובשעה שכבר קרנו פניו ממראה האלהים, כבר הוריד התורה משמים וכבר הוליך בניסים את העם במדבר והנחילם נצחונות יה - ציווהו כאן ה' להציג את תעודת ייחוסו ולהצהיר בזאת על העובדה, כי: "ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים", הכל הכירו את הוריו והורי הוריו, דודיו ודודותיו דודוניו ודודניותיו. את כל ייחוסו ואת כל קרוביו הכירו. זה שמונים שנה ידעוהו כבשר ודם, כפוף לטבע האדם על ליקוייו וחולשותיו, על דאגותיו וצרכיו, איש ככל יתר האנשים, בינהם נולד וחונך. "הוא אהרן ומשה", "הם המדברים אל פרעה" "הוא משה ואהרן" - בשר ודם ככל אדם, ובהם בחר ה' להיות לו לכלים בעשיית מלאכתו הגדולה; בשר ודם ככל אדם - והם ביצעו את מלאכתו הגדולה של ה'.
עדות ייחוס זו נועדה אפוא לבטל מראש ולתמיד כל האלהה מוטעית, כל רעיון שוא על התגלמות האל בדמות אנוש. היא נועדה לקיים אמת זו: משה, גדול האדם בכל הדורות, היה אדם ורק אדם ומעמדו לפני האלוהים לא היה מעבר להשגתם של אנשים בני תמותה..."

גם במובן זה כשלון השליחות הראשונה אינו כשלון כלל וכלל אלא הוא אבן דרך הכרחית בדרך לתוכנית היציאה ממצרים. תוכנית המחייבת יציאה מהמצב השפל ביותר האפשרי, ומחייבת ביצוע של ה' על ידי אנשים בלבד.

חזרות מיותרות??

הקושי הגדול ביותר הוא פסוקים כט-ל המהווים חזרה על פסוקים יא-יב.
חלק מהפרשנים אומרים שזוהי חזרה על הענין הקודם (רשב"ם)
פסוק ל ואיך ישמע אלי פרעה - פרשה זו היא פרשה שלמעלה: הן בני ישראל לא שמעו אלי וגו', אבל למעלה קיצר דבריו עד שיפרש: אלה ראשי בית אבותם, לדעת מי הם משה ואהרן בדברם אל פרעה.
ונביא את דברי הראב"ע שפשוט אומר שהוא לא יודע למה זה סודר ככה.
ויהי - יש לתמוה על המסדר הפרשיות למה דבק זה הפסוק עם הבאים אחריו והוא סמוך אליהם ואם לא ידענו בו טעם כי כן.

ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים -
וזה שדבר לו אני ה' דבר אל פרעה. וכמוהו: ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם דבק בפרשה הסמוכה אליו. אולי בעל ההפסקות ידע לו טעם למה עשה כן. כי דעתו רחבה מדעתנו.
 היסוד בדברי הראב"ע חשוב (וגם פרשנים אחרים כדוגמת רש"י כותבים לעיתים שהם לא יודעים טעם מסוים). לא תמיד יודעים את התשובות וחשוב גם לפעמים להודות בכך. אם תמצאו פעם מישהו שטוען שיש לו את כל התשובות, תחששו מפניו.

התשובה למשה מורכבת משני חלקים. ה' מודיע למשה שאהרון יהיה שותף לכל השליחות והוא גם מודיע למשה את המטרה של "וידעו מצרים כי אני ה'". בנוסף ה אומר למשה שפרעה אכן לא יקשיב לו כלל אולם לא יהיה זה בגלל פגם במשה אלא בגלל הקשחת הלב של פרעה (בתחילה באופן עצמאי, ואחר כך על ידי ה'). מאותו רגע יכולים משה ואהרון להתחיל את השליחויות. את השליחות מול בני ישראל אין טעם להתחיל, למרות שהיא השליחות החשובה יותר, כרגע היא לא מעשית בגלל הקושי שבשעבוד. השליחות בה יתחילו היא השליחות מול פרעה (ואכן עד פרשיית החודש הזה לכם בפרשת בא, אין דיבור כלל לבני ישראל, אלא רק לפרעה). כאשר פרעה ועמו יתחילו להכיר בה' (וממילא עול השעבוד יופחת עקב המכות), תתחדש גם השליחות לבני ישראל.

מאמרים נוספים לפרשת וארא 

 נספח אומנות בפרשת וארא
מכת דבר The fifth plague - גוז'ף וויליאם מלארד טרנר - 1800 - מוזיאון אינדיאנפוליס
טרנר הוא אולי הצייר האנגלי החשוב ביותר. ציוריו מתארים בעיקר סצינות ימיות. בציור זה הוא מתאר את מכת הברד במצרים ועושה שילוב מענין בין השמים הסוערים (רקע ששימש אותו רבות בציוריו הימיים) לבין חלקה התחתון של התמונה המהווה תמונת נוף. טרנר הציג תמונה זו בהיותו בן 24 בלבד באקדמיה המלכותית בלונדון וזוא אחת מתמונותיו הראשונות שזכו לפרסום. נראה שטרנר טעה בכותרת התמונה. הגדלת התמונה תראה בבירור את הברד היורד מבין העננים בסערה הכבדה. ובצד ימין למטה רואים דמות כהה, משה רבנו, מרים את ידו למעלה... התיאור הולם את סיום מכת ברד (פרק ט' פסוק ל"ג) :" וַיֵּצֵא משֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת-הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל-ה' וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא-נִתַּךְ אָרְצָה". להסברים על התמונה מאתר המוזיאון