אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות זכור. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות זכור. הצג את כל הרשומות

והעיר ברלין נבוכה - die Stadt Berlin aber war bestürzt

מאמר לשבת זכור את אשר עשה לך עמלק, על ברלין ועל שושן, בימים ההם בזמן הזה. למי שמעונין הנה גירסת PDF שלו.

מטרת מאמר זה היא להציע קריאה (שאינה חפה מקשיים אבל אפשרית) שונה מעט במגילת אסתר ולחברה גם לאירועי השואה, שהרי גזירת המן "להשמיד להרוג ולאבד" אינה שונה מגזירת היטלר, ואמנם ניסים קטנים רבים התרחשו בשואה, אולם נס גדול, רווח והצלה לא קרו לנו.

מגילת אסתר היא סיפור קצר המחביא מאחוריו דברים רבים. קריאת המגילה בטעמים נמשכת בין חצי שעה לשעה (תלוי בכמות הרעש בהמן) ולפעמים לא שמים לב שמתואר בה פרק זמן של כעשר שנים. משכה של העלילה המרכזית בפרקים ג-ז הוא שבעים יום בלבד. "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא-חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר- הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר" (ג' ז). לאחר הפלת הפור המן אינו מבזבז זמן, נפגש מיד עם אחשוורוש והגזרה יוצאת אל הפועל: "וַיִּקָּרְאוּ- סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ"... התאריך הבא המופיע בפסוקים הוא רק כאשר נשלחות האגרות השניות (ח' ט) :" וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי-הַמֶּלֶךְ בָּעֵת-הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא-חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ".

מה קרה בתקופה זו של שבעים יום? ומתי אירעו האירועים המופיעים בפרקים ד-ז במגילה. הפירוש המקובל הוא כי ביטול הגזרה ותליית המן אירעו מיד לאחר מתן הגזרה, הלילה בו נדדה שנת המלך הוא ליל הסדר, מרדכי קבע אפילו שיש לעבור על מצוות אכילת מצה בפסח (מצוות עשה שעונשה כרת!), וחכמים פירשו שהעיכוב בביטול הגזירה במשך שבעים יום הוא עונש על העיכוב בבניית בית המקדש (דבר המופיע במרומז בספר עזרא ד' ו: "וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל-יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם"). פירושים אחרים המתקשים להסביר את פער שבעים הימים דוחים את אירועי המשתים ותליית המן ימים רבים לאחר שילוח האגרות הראשונות.

לעניות דעתי נראה כי מרדכי פעל מיד. כפי שהמן הפיל את הפור וכבר למחרת נכתבו האגרות, כך מרדכי ידע שאסור לבזבז זמן ויש לפעול כמה שיותר מהר. הוא לובש שק ופותח בתענית והולך לארמון לדבר עם אסתר. לאחר חילופי הדברים (דרך שליחים), מוכרזת תכנית הפעולה: צום של שלושה ימים ולאחריה אסתר תבוא אל המלך.

מהכתוב במגילה עולות עוד שאלות. אנו רואים הבדל מהותי בתגובת אנשי המדינות ובתגובת אנשי שושן הבירה: "הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה" אבל מרדכי "וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת-כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת-בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה" ואילו התגובה בשאר המדינות מזכירות את תגובת מרדכי ולא את תגובת אנשי שושן הבירה: (ד' ג): "וּבְכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים".

בימינו בהן הודעות עוברות מרחקים במהירות האור, אנו לא שמים לב לכך שפסוק ג' הוכנס למגילה ואינו בסדר הכרונולוגי. תוך יום-יומיים ההודעה לא הגיעה לכלל הממלכה ואפילו לא למדינות השכנות. כנראה אפילו בשושן הידיעה עצמה לא זכתה לתפוצה נרחבת ובטח שמשמעותה לא הובנה כהלכה. מבוכה אינה תגובה הולמת לגזירה חמורה כל כך.

מרדכי היה הראשון שמתעשת, ובתהליך ראשוני מנהיג מנהגי אבל, תהליך של תענית וחזרה בתשובה. מיד לאחר מכן הוא ניגש לטיפול באמצעים פוליטיים. חשוב לזכור שלמרדכי יש מעמד בכיר בממלכה. מרדכי הוא היושב בשער המלך והוא זה שסיכל ניסיון התנקשות במלך אחשוורוש. אפשר לשער שלמרדכי היה תפקיד של ראש שירותי הביטחון.

כיצד אם כן חשב אחשוורוש לפגוע במרדכי לו הוא זקוק כל כך? אולי אחשוורוש חשב שמרדכי הוא יהודי שימושי ושהוא בסדר וניתן להעניק לו חסינות. לדעתי אפשר לדייק זאת מהשיחה בין אחשוורוש להמן "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שׁוֶֹה לְהַנִּיחָם", שהמן הוציא את הגזרה על כל מדינות המלך פרט לשושן הבירה. אפשרות זו מסבירה את התגובה המנומנמת של אנשי שושן שלמעשה לא עושים כלום. מבחינתם הגזירה לא נוגעת אליהם. רק מרדכי מבין שגזרה על יהודים במקום אחד היא גזרה על היהודים בכל מקום ולמרות שאולי הסכנה אינה נוגעת לו אישית הוא הראשון שנוהג מנהגי תענית, ובעצת אסתר נקבע גם צום של כל העם הנמצאים בשושן.

לדעתי מרדכי אינו מסתפק בכך ומוסיף ושולח אגרות משלו אל כל מדינות המלך, שגם שם ינקטו היהודים בצום ובבכי ומספד, וכך אכן היה ומודגש שבכל המדינות כבר הונהג צום. האגרות אמנם מגיעות הרבה אחרי שנשלחו וכנראה לאחר שהמן כבר נתלה, אבל אלו צעדים חיוניים בכל מקום כדי שהיהודים ירגישו את עוצמת הסכנה ויפעלו לביטולה וכמובן הם טרם יודעים שהמן נתלה. הסבר זה שהגזירה לא הייתה על יהודי שושן יכול לבאר גם את תדהמתו של אחשוורוש. כאשר אסתר מתחננת אליו במילים (ז' ד): "כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד ..." אחשוורוש אינו מבין, מילא היהודים אבל למה זה קשור אליך אסתר? מדובר ביהודים בכוש, בהודו, בכל מיני מקומות ואת אסתר לא קשורה לזה בכלל. אם היהודים טעו וחשבו שהגזירה לא נוגעת אליהם, מה לנו לתמוה על אחשוורוש. אסתר מסבירה לו שהגזירה היא גם עליה. בסופו של דבר קרבות התחוללו גם בשושן הבירה ואפילו במשך יומיים אולם מעבר לצווים ולאגרות היו שם את בני המן שניסו לנקום על מות אביהם (מאחר שידעו היטב שהוא החל ליפול לפני מרדכי ולמרות שהמן הואשם בבגידה ובניסיון מרידה, כרגיל אם אפשר מאשימים את היהודים).

שימו לב לכמה הבדלים בתיאור משלוח ההודעות. ההודעה הראשונה מתוארת בצורה הבאה (ג' טו): "הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ..." מדובר על רצים רגליים העוברים ממקום למקום. משך הזמן להעביר הודעה עד קצה הממלכה הוא פונקציה ישירה של המרחק. סביר להניח שהיה מנגנון העברת הודעות והיו כמה קווי שליחות, כאשר השליח מטעם אחשוורוש הגיע לעיר הבירה של כל ממלכה ובתוך כל ממלכה היה מנגנון הפצה משלה ולמרות שהתאריך המדובר חל בעוד כשנה יש דחיפות בשליחת ההודעה.

אני משער, אך אין לי ביסוס, שהעברת הודעה לכל 127 המדינות הייתה דבר נדיר והצריכה את רוב רובם של משאבי השליחים של אחשוורוש. נראה לי שזו הייתה הסיבה הפרקטית לעיכוב במשלוח ההודעה השנייה (עיכוב לו יש גם סיבות במישור השמימי כפי שידוע שהתנ"ך מתנהל פעמים רבות בסיבתיות ארצית ושמימית), פשוט לא היה את מי לשלוח.

אם נדייק בפסוק המתאר את השליחות השנייה (ח' י-יד): "וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד- הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים:... הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים". יש שתי תוספות חשובות. השליחות התבצעה באמצעות סוסים מהירים הרבה יותר (וגם יקרים הרבה יותר לעומת רצים רגליים) והם יצאו גם מבוהלים ולא רק דחופים. מעבר לחיבור הנוסף לפסח (בו יצאנו מבוהלים ממצרים), נראה שעכשיו היה חשש רציני עוד יותר שההודעה לא תגיע בזמן. אפילו אם נניח שגם הרצים הראשונים היו רכובים, הרי שבשליחות השנייה מודגש כי הסוסים והרצים הם מהטובים והמהירים ביותר שיש.

בקשתה הראשונה של אסתר היא (ח' ה) :" וַתֹּאמֶר אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם-מָּצָאתִי חֵן לְפָנָיו וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת-הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ". אסתר רוצה להחזיר את הגלגל לאחור. במצב האידאלי, הרוכב על הסוס המהיר יפגוש את הרץ הראשון עוד טרם יגיע הרץ ליעדו ויגיד לו לשרוף את ההודעה ולחזור לשושן, וכך למעשה לא קרה דבר. בפועל אחשוורוש שבוי בכבלי הבירוקרטיה וטוען שאין אפשרות להשיב את הכתבים אלא יש לכתוב כתבים חדשים. אולי אחשוורוש גם יודע שרוב ההודעות כבר הגיעו וההשבה פשוט אינה אפשרית. עדיין הרצים יוצאים מבוהלים כדי לפחות להספיק ולהגיע כמה שיותר מהר על מנת לצמצם את תקופת החרדה של היהודים (ומאחר ושליחות כזו עולה ממון רב לאוצר המדינה, יש להעריך את אסתר ומרדכי שמצליחים לגרום לכך).

חשוב להבין שלמרות שהאגרות מתייחסות לאירועים שאולי רחוקים בזמן, יש חשיבות רבה במסירת האיגרת השנייה כמה שיותר מהר, מאחר והידיעה כי דם היהודים הוא הפקר תגרום לכך שאפשר כבר לחסל אותם הרבה לפני התאריך הנקוב וכנראה לא יהיה צורך לתת על כך את הדין (בבית המשפט יאמרו שממילא דינם של היהודים הוא מוות ורק ביצעו את ההוראה מוקדם יותר).

לא קשה לחבר את אירועי שושן לאירועי השואה. לאחר עליית היטלר לשלטון, העיר ברלין נבוכה. יהודי גרמניה היו נבוכים, נבוכים מאד אפילו מכל "פתשגני הכתב" שנחתו עליהם, גזירה אחר גזירה, אבל את המסקנות הנכונות הם לא הסיקו אלא ניסו להתמודד עם הדברים ולקוות שיהיה טוב עד שהגיעה כעבור  שנים גזירת "להשמיד להרוג ולאבד" ואז הצום הבכי המספד כבר לא יכלו לסייע וגם את גרמניה לא היה אפשר כמעט לעזוב אלא דרך רציף 17 בתחנת הרכבת גרונוולד.
אמי מתרגמת בשנים האחרונות מכתבים שנשלחו להוריה מאת הוריהם שנשארו בגרמניה. הנה המכתב אותו כתב סבא רבא גוטליב לסבתא אליס כאשר זו החליטה לעלות לארץ בשנת 1933 מיד לאחר שסולקה בבושת פנים מהאוניברסיטה של ברלין:
"אליס יקרה שלי!       לאי"ט.
במהירות גדולה נושאים אותך הגלגלים מאתנו. הם חולפים דרך מדינותיה היפות של גרמניה ומחר כשהשמש תזרח תהיי כבר רחוקה מאתנו. כשנקום השכם בבוקר, את תיסעי דרך בוואריה היפה ובקרוב יהיה גבול גרמניה מאחורייך. כיצד תבכה האדמה הגרמנית, כאשר היא נאלצת לאבד את ההוגנים והטובים שבבניה, מאחר שכאן חומסים את עתידם.
ההיסטוריה של העם היהודי מלמדת אותנו, שאת הגורל הזה היינו צריכים לחיות פעמים רבות. אבל אנו מוצאים נחמה בדברי הנביא המבשר לנו שה' יאסוף את שארית ישראל מכל הארצות. כך שאין זה קשור ברצון היחיד, אלא נובע מקריאה של ה'. את שמעת את הקריאה הזאת ואת ממהרת להיענות לה. האם את זאת הייתי אמור למנוע ממך? מהרי, מהרי להגשים את מטרתך. קבלי על עצמך את תפקידך ב"בית יעקב". מהרי לארץ הבחירה. עד כמה תשמח האדמה הקדושה, כאשר בת ציון אידיאליסטית לוקחת על עצמה כמטרה, להקים "בית יעקב" בפלשתינה. את ממלאת את חובתך - את גם תגשימי אותה, אבל תצטרכי תמיד לפקוח עין היכן שה' אינו משתתף בבנייה ואז הבונים מתאמצים לחינם. "
אז עוד היה יחסית קל לעזוב את גרמניה וגם לעלות לפלשתינה, כך כונתה ארץ ישראל (והיהודים שגרים שם קרויים פלשתינים). הוריה של סבתי לא חשבו לרגע לעזוב את גרמניה ומחשבות כאלו התקבלו רק שנים לאחר מכן כאשר גם שערי גרמניה נסגרו וגם שערי ארץ ישראל ויתר מדינות העולם.
האסימון נפל לאט לאט, צעדי היהודים הוצרו, תהליך האריזציה וההשתלטות על נכסיהם בוצע באיטיות וביעילות וגוטליב האומלל האמין כלפעם שיצליח לקיים את דרישות הריבון ולהמשיך להסתדר (למרות שפעלו גם להשגת סרטיפיקטים לעלייה ארצה), וכך זה נשמע ב-1937:
"אבל כאן כבר אין אותו סוג של בני אדם כבעבר. תארי לעצמך, איך מתבטאים כאן -"יהודים אינם רצויים", "יהודים הם אסוננו". בצורה זאת כבר לא תתכן כאן שמחה. גם אם נשארת באופייך מאוזן, אתה מרגיש אחרת. זה לא העם שלך, אינך רצוי למרות עשרות השנים של שרות נאמן למולדת "Vaterland" שלך, ולמרות המיליונים שנחסכו לה בכך, אבל כלפי "עליון", צריך להשלים גם עם עלבון זה."
גוטליב התמים. כואב הלב לקרוא. אמונתו בטוב האדם ובחוסר האפשרות שמשהו רע יקרה הייתה בעוכריו. הנה ב-1938 עוד נדמה לו כי הוא שולט בענייניו וגם הסכם מינכן הידוע לשימצה מוזכר (היטלר "עבד" על רוב מדינות העולם, אז מה לנו כי נלין על גוטליב התמים?). גוטליב כנראה אינו כל כך תמים כי מחמת הצנזורה פרטים מסוימים מוחבאים.
"אינני יכול להסתיר מכם שהיו לי דאגות כספיות גדולות במשך ארבעת השבועות האחרונים. לפני 14 ימים הילווה לי "נכרי" שהנו חבר לעסק, 25,000 RM, וזאת למרות סכנת המלחמה המרחפת כאן. למרות זאת חסרו לי עוד 40,000 RM עבור תשלום לחודש אוקטובר, בגלל דרישות למפרע של מיסים נוספים שהוטלו עלי. אני חולק איתכם בסודיות מוחלטת שבסוף השבוע סגרתי חוזה קניה של חלקים של K165/166, כך שאוכל לסלק (לפרוע) את החובות שלי ולמלא את התחייבויותיי.
אתם רואים שביטחוני מוצדק. כמובן שאינני יושב בחיבוק ידיים, אלא ממלא בחריצות את חובותיי במלואן. תודה לאל על כך. אני מקווה שתכנון העניינים ישאר בידי.
הוסר סיוט מהעולם על ידי כך שהעניינים לא הגיעו לכדי מלחמה עם הצ'כים. אבל מאידך מורגש צער עמוק כלפי היהודים שנמצאים באזור העומד להיות אזור כיבוש, שכן גורלם לא יהיה שונה בהרבה מגורלם של היהודים הגרמניים."
ואפילו ליל הבדולח לא נתפס כפוגרום מאורגן בתמיכת ועידוד השלטונות אלא כהתקפי זעם ספונטני (נשמע מוכר?):
"שורות אחדות אלו נשלחות אליכם מהסיבה שאנחנו רוצים לחלוק עמכם את העובדה שאמא היקרה ואני עצמי מרגישים בסדר.
עקב המעשה הנפשע והראוי לקללה של הבחור הזה בפריז, סובלים בעלי עסקים וחנויות חפים מפשע. העיתונים כתמיד הם תחת צנזורה. אל תתנו לעצמכם להיות מודאגים."
אבל למרות האמונה בלב, השכל כבר מבין ובסוף שנת 1938 הדברים נשמעים אחרת:
"מבחינה בריאותית הכל בסדר. כאשר כותבים מדי יום, אין בעצם חדשות רבות לספר עליהם. רק שאני חוזר שוב ושוב על הבקשה שתעשו כל מאמץ על מנת לקבל סרטיפיקטים עבורנו. ב- 31.12.1938 ייסגר העסק ואז אני צריך לומר- אין כבר מקום בשבילי בברלין. קומת המשרדים שלנו תושכר כבר ביום 1.1.1939 לחברת טלפונים שתקבל אותה תחת חסותה. שכירות תוך כדי הפסדים. אבל כל הנאמר כאן הוא טפל. העיקר הוא הסדרת הנסיעה ל"שם". הניעו את כל המנופים."
זה כבר היה מאוחר מדי. המנופים נעים לאט והשגת האישורים הייתה כמעט בלתי אפשרית. לא סתם בשושן הבירה במשלוח האגרות השניות, הרצים יצאו מבוהלים ודחופים. לא סתם לעומת המבוכה של העיר שושן, מרדכי כבר בהתחלה זועק זעקה גדולה ומרה.
גם מכתבים הפסיקו להגיע ומה גוטליב ועמליה עשו בברלין עד שנת 1942 איננו יודעים. הסרטיפיקטים התקבלו רק בשנת 1942 כאשר הקשר נותק וכאשר לא היה ניתן לעשות בהם כול שימוש.
באוקטובר 1942 גורשו עמליה וגוטליב ביר למחנה הריכוז טרזין. גוטליב נפטר כשלושה שבועות לאחר מכן עקב אי קבלת טיפול רפואי למחלת הסכרת. עמליה גורשה לאושוויץ באוקטובר 1944, באחד הטרנספורטים האחרונים מטרזין.


הפטרת פרשת זכור

פרשת זכור היא השבת שלפני פורים ובה קוראים לקריאת מפטיר את פרשיית "זכור את אשר עשה לך עמלק" בספר דברים (סוף פרק כ"ה). לשבת זו הפטרה מיוחדת והיא דוחה את ההפטרה של השבת הרגילה.
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


שבת זכור יכולה להיות אחת מהשבתות תרומה, תצווה (בשנים פשוטות) או ויקרא, צו (בשנים מעוברות). קיימת אפשרות נדירה כאשר פורים ביום שישי ושושן פורים בשבת ובמקומות בהם חוגגים את פורים בט"ו אדר כמו ירושלים, יקראו גם בשבת זו את הפטרת פרשות זכור במקום ההפטרה הרגילה וכך זוהי ההפטרה היחידה שיש אפשרות לקרוא אותה שתי שבתות רצופות.

הפטרת הפרשה עוסקת במלחמת שאול בעמלק המתוארת בפרק ט"ו בספר שמואל א. מנהג ספרד להתחיל מראשית הפרק ומנהג אשכנז להתחיל רק מפסוק ב'.

התורה מצווה למחות את זכר עמלק אולם פרטי המצווה אינם ברורים, ולפי הנביא נראה שהיה צריך דרישה אלוקית מפורטת לעשות זאת וגם שמצווה זו היא מצווה המיוחדת למלך ישראל ולא מצווה המוטלת על יחידים. בימינו המצווה מבוטאת בכך שאנו קוראים את קטע התורה העוסק בה פעם בשנה ומתכוונים לצאת על ידי כך במצוות זכירת עמלק. לצערנו ראינו שאמנם עם עמלק המקורי עבר ובטל מן העולם אבל הוא לובש צורות חדשות מדי דור.

א וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל-עַמּוֹ עַל-יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי ה':
פסוק זה מופיע כפרשייה בפני עצמה ולכן הושמט מנוסח ההפטרה למנהג אשכנז אולם יש לו חשיבות רבה לעניננו כפי שנראה בהמשך.

ב כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם: ג עַתָּה- לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר:
אין אנו יודעים חשבונות שמים אולם כנראה לאחר כארבע מאות שנה הגיע זמנו של עמלק להיענש. מצאנו במקומות אחרים בשמואל בהם מופיע שעמלק פשט על שטחי ישראל הדרומיים (נחלות יהודה ושמעון) וכנראה עמלק מעולם לא הפסיק להציק לישראל.

 ד וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת-הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת-אִישׁ יְהוּדָה: ה וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד-עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל: ו וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-הַקֵּינִי לְכוּ- סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן-אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק:
שאול מארגן צבא גדול מאד ומגיע להילחם עם עמלק. שאול מודיע לשבט הקיני שיעלמו מהאיזור ולא יפגעו במלחמה.

ז וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת-עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מִצְרָיִם: ח וַיִּתְפֹּשׂ אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ-עֲמָלֵק חָי וְאֶת-כָּל-הָעָם הֶחֱרִים לְפִי-חָרֶב: ט וַיַּחְמֹל- שָׁאוּל וְהָעָם עַל-אֲגָג וְעַל-מֵיטַב הַצֹּאן- וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל-הַכָּרִים וְעַל-כָּל-הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל-הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ: 
והנה שאול עובר על הציווי המפורש של ה'. ה' ציווה לא לחמול ושאול חומל על המלך אגג ועל חלק מהצאן שישמש כמנחה וכזבח לה'.בסוף המאמר הבאתי דיון קצר מדוע חטא זה הוא חמור כל כך.

י  וַיְהִי דְּבַר-ה' אֶל-שְׁמוּאֵל לֵאמֹר: יא נִחַמְתִּי כִּי-הִמְלַכְתִּי אֶת-שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי-שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת-דְּבָרַי לֹא הֵקִים וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל-ה' כָּל-הַלָּיְלָה: 
שמואל מנסה לשנות את רוע הגזרה ומתפלל אל ה' כל הלילה. שמואל רואה בעצמו אחראי לשאול, הרי הוא זה שהמליך אותו, אבל הנביא לא יכול להתחמק משליחותו.

יב וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר בָּא-שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד וַיִּסֹּב וַיַּעֲבֹר וַיֵּרֶד הַגִּלְגָּל: יג וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל בָּרוּךְ אַתָּה לַה' הֲקִימֹתִי אֶת-דְּבַר ה':
איזו אירוניה. שאול אפילו לא חושב שהוא לא בסדר והוא שמח מאד לבואו של שמואל ומודיע לי כי קיים את דבר ה'.

יד וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל-הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ:
שמואל אולי מנסה לרמוז לשאול להבין שמשהו כאן לא בסדר ושאול בצורה תמימה. שימו לב לניקוד של המילה מה בסגול ולא בקמץ. יש בעלי קורא שמחקים בקריאה את קול הצאן במילה זו, אולם קשה לדעת אם קביעת הניקוד הייתה מכוונת (המילה מה בסגול מופיעה בתנ"ך פעמים רבות).

טו וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל-מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ וְאֶת-הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ:
שאול המסכן כורה לעצמו בור ובמו פיו אומר שהעם הפר את הציווי, ושהוא לא מנע מן העם לעשות כן.

טז וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת- אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֵלַי הַלָּיְלָה (וַיֹּאמֶרו) [וַיֹּאמֶר] לוֹ דַּבֵּר:
שמואל מבין שהוא יצטרך להיות גלוי וישיר, ולצערו שאול לא הבין בעצמו את חטאו.

יז וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם-קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל: יח וַיִּשְׁלָחֲךָ ה' בְּדָרֶךְ וַיֹּאמֶר לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת-הַחַטָּאִים אֶת-עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם: יט וְלָמָּה לֹא-שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וַתַּעַט אֶל-הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה':  
וגם באמירת התוכחה הזו שמואל מדבר בצורה מפותלת מעט.

כ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר-שְׁלָחַנִי ה' וָאָבִיא אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת-עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי: כא וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל: 
לשאול טרם נופל האסימון ובטענתו הוא מתווכח עם שמואל. שמעתי בקול ה'. גם מי שקורא את ההפטרה כיום, אלפי שנים לאחר האירוע יתקשה שלא לגלות חמלה כלפי שאול שאפילו התקשה להבין מה לא עשה בסדר.

כב וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה'  בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים: כג כִּי חַטַּאת-קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת-דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ: 
לשמואל לא נותרה ברירה ותוכחתו היא מפורשת. החפץ לה' בעולות וזבחים? אין כמעט נביא שלא השתמש בביטוי דומה לזה (ראו מאמר על טעמי הקורבנות). הקורבנות אינם העיקר (והביטוי החזק ביותרלכך הוא בדברי הנביא ירמיהו אותם נקרא בהפטרת פרשת צו). עדיף לשמוע בקול ה'. ואתה שאול חטאת וה' אינו רוצה אותך יותר בתור מלך.

כד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי-עָבַרְתִּי אֶת-פִּי-ה' וְאֶת-דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת-הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם:
ורק עכשיו שאול מבין את גודל הצרה והוא מודה חטאתי אולם זו הודאה שאינה מלאה שכן הוא עדיין מביא תירוצים. כי יראתי את העם ואשמע בקולם - האם הגיוני שהמלך יירא מהעם? הרי צריך להיות ההיפך!  בכך מגלה שאול שבאמת אינו ראוי להיות מלך.

כה וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת-חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לה':
שאול עדיין רוצה לשדר מראית עין של עסקים כרגיל
כו וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת-דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ ה' מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל: כז וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף-מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע: כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת-מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ: כט וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם: 
שמואל לא מוכן להמשיך כך ותוכחתו לשאול קשה. הוא רוצה ללכת וכאן מתבצע אקט סימלי של קריעת הבגד. לא ידוע לנו מי קורע את הבגד. האם שמואל קורע את בגדו שלו, האם שאול מחזיק במעילו של שמואל על מנת לעכבו ותוך כדי כך המעיל נקרא. האם זה היה מתוכנן או לא? כך או כך, שמואל מנצל מיד את האירוע לנבואה סימלית על קריעת הממלכה, סימבוליקה בה נפגוש שוב לקראת פיצול הממלכה בימי רחבעם (האקט הסיבמולי מתרחש כאשר הנביא אחיה השילוני פוגש את ירבעם - מי שעתיד להיות מלך ממלכת ישראל - עוד בימי שלמה, ומודיע לו על פיצול המלוכה)
ל וַיֹּאמֶר חָטָאתִי עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד-זִקְנֵי עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל וְשׁוּב עִמִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַה' אֱלֹקיךָ:
ורק עכשיו שאול מודה בפה מלא ובלי תירוצים - חטאתי. אבל זה מאוחר מדי. המפרשים משווים בין התנהגותו שו של שאול להתנהגות של דוד לאחר מעשה בת-שבע שנראה חמור יותר. אולם שם ההבדל ברור ודוד מודה מיד חטאתי  ללא תירוצים כלשהם.  שמואל ב' י"ב יג: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-נָתָן חָטָאתִי לַה' וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-דָּוִד גַּם-ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת". קשה לנו להבין מדוע הסליחה לדוד מהירה כל כך ולשאול לא. ההודאה בחטא הינה רק הצעד הראשון. דוד שב בתשובה מלאה וגם קיבל סאה גדושה ביותר של עונשים על המעשה (מות הילד, מעשה אמנון ותמר, הריגת אמנון, מרד אבשלום). המסקנה היא כי התורה (ולמעשה גם רוב האנשים) לא אוהבים תירוצים.

לא וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל אַחֲרֵי שָׁאוּל וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל לַה':
שמואל מקבל את הודאתו זו של שמואל ועכשיו הוא מוכן לחזור איתו לעם. נראה ששיחתם הייתה פרטית ושאול לא רצה לחזור אל העם לחגיגות הניצחון ללא שמואל, דבר שהיה נראה מוזר מאד. שמואל מכבד זאת. שמואל לא התבקש להחליף את שמואל באופן כלשהו או להדיחו ואין לו כוונה לבייש את שאול ולפגוע במלכותו. גם דוד, אפילו לאחר שנמשח למלך, נזהר לא לפגוע בשאול, עד אשר תעבור אליו המלוכה.
לב וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲגַג מַעֲדַנֹּת וַיֹּאמֶר אֲגָג אָכֵן סָר מַר-הַמָּוֶת:
משפטו של אגג לא ברור כלל, אולי אגג חשב שישאירו אותו בחיים, אולי הוא הבין שאם השאירו אותו בחיים ייתכן וגם אחרים ניצלו ועמלק לא נכחד (כפי שאנו יודעים שאכן קרה והיו עוד שבטי עמלקים שונים, וכמובן המן שמוצאו באגג)
לג וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן-תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת-אֲגָג לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל:
שמואל מסיים את המלאכה אותה התחיל שאול. לפי דברי שמואל אנו רואים שעמלק לא נענש רק על אירועי העבר הרחוק. אגג עצמו היה אחראי למלחמות רבות עם ישראל וגרם לנזקים קשים ולשכול. בכך קיבל על עצמו אגג את עונשו שלו וגם את עונשם של הדורות הקודמים. זוהי מידתו של הקב"ה: "פוקד עוון אבות על בנים". הרבה התקשו בכך למה אם האבות חטאו הבנים צריכים להיענש או בלשון התנ"ך: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?" והתשובה המקובלת היא שרק כאשר הבנים ממשיכים בחטאיהם של האבות, אזי הם מקבלים את העונש המצטבר.

לד וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה וְשָׁאוּל עָלָה אֶל-בֵּיתוֹ גִּבְעַת שָׁאוּל: 
ההפטרה מסתיימת בנימה מתוחה אך לא שלילית. בסופו של דבר אגג מת ונראה שיש כאן מעין חזרה לשגרה בין שאול לשמואל כאשר כל אחד חוזר למקומו, אולם המצב רחוק מלהיות מושלם והפסוק האחרון של הפרק שאינו חלק מההפטרה ממחיש זאת
לה וְלֹא-יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת-שָׁאוּל עַד-יוֹם מוֹתוֹ כִּי-הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל וַה' נִחָם כִּי-הִמְלִיךְ אֶת-שָׁאוּל עַל-יִשְׂרָאֵל.
איזה עול קשה היא הנבואה. שמואל אוהב את שאול בכל ליבו. הוא הרי זה שהמליך אותו למלך והוא נאלץ כעת לבשר לו שהוא לא יהיה מלך יותר (ובקרוב גם להמליך את מחליפו). שמואל אפילו לא נפרד משאול, לא יראה אותו יותר, שאול לא יזכה  עוד לשמוע נבואות, והמפגש הבא והנורא ביניהם יהיה רק אצל בעלת האוב בעין דור, ערב המלחמה בפלישתים ומותו של שאול (ראו במאמר על אוב וידעוני).

מדוע חטאו של שאול חמור כל כך?
נסיים את המאמר בדיון מדוע חטאו של שאול היה חמור כל כך? מדוע היה צריך להחרים את כל אשר לעמלק?
נכון שזהו ציווי אלוקי מפורש ואסור לעבור עליו, אבל מדוע היה כזה ציווי מלכתחילה?
זו שאלה מענינת ונראה כי היה צורך להעביר מסר כי מלחמה זו אינה מלחמה רגילה. בעולם הקדום (וגם בימינו במידה מסוימת) מלחמות נועדו להשיג יתרונות כלכליים - השתלטות על רכוש ומשאבי טבע וכיבוש עבדים ושפחות.
מצוות מחיית זכר עמלק היא מצווה מיוחדת. היא לא מצווה שאדם פרטי מחויב בה ויכול לקום בבוקר ולהחליט היום אני מוחה את זכר עמלק. היא יכולה להתבצע רק בהוראה אלוקית למלך ומנהיג האומה.
על מנת שיחודיות זו תהיה ברורה, המלחמה צריכה להיות שונה ועיקרה אי לקיחת שלל בכלל. בעולם הקדום, החרמת השלל - אנשים וגם רכוש - נחשבה לאבסורד חסר טעם. ברגע ששאול חומל על אגג וגם חומל על הצאן הרי במקום מלחמת מצווה של מחיית עמלק הופכת המלחמה להיות מלחמה רגילה, והאפשרות למחות את עמלק פוספסה. דבר דומה מצאנו במלחמת יריחו, המלחמה הראשונה של בני ישראל בארץ ישראל. גם שם היה אסור לקחת מן השלל וגם שם בגלל חטא של יחיד, עכן, שלקח מהשלל נענש העם כולו.
אולי בגלל זה מעירה מגילת אסתר פעמיים שהיהודים שקמו על נפשם להילחם באויביהם וניצחום נצחון מוחץ לא לקחו שלל כלל, וזאת למרות שציווי המלך אחשוורוש היה "ושללם לבוז" העדיפו היהודים לקיים "ובביזה לא שלחו את ידם". הכסף והרכוש לא עניין אותם. המלחמה בעמלק היא קרב על החיים.

הביטוי האומנותי הידוע ביותר לפרק זה הוא התחריט של גוסטאב דורה
מות אגג - גוסטב דורה
מות אגג - גוסטב דורה - תחריט 1865


יצירה מודרנית יותר היא של האמן ג'יימס טיסוט
מות אגג - ג'יימס טיסוט
מות אגג - ג'יימס טיסוט - המוזיאון היהודי בניו יורק

לדף הראשי לפורים