אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות ימי הזכרון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ימי הזכרון. הצג את כל הרשומות

הנקמה, גאולת הדם והיהדות

הנקמה כרגש אוניברסלי מהותי

הנקמה היא אחד הרגשות החזקים ביותר הקיימים באדם. בכל אדם. מיטב הספרות העולמית עוסקת בנקמה. די אם נזכיר את נקמתו הנוראית של הרוזן ממונטה כריסטו, בכל אלו שגרמו למאסרו.
התורה בפרשת קדושים (ויקרא י"ט יח) אוסרת על הנקמה: " לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'".

הנקמה הראשונה בתורה

מה מקורה של הנקמה בתורה? הראשון המפחד מהנקמה הוא קין שמשוכנע שכל מי שימצא אותו יהרוג אותו כנקמה על הריגת הבל. עניין הנקמה הוא מעין אקסיומה, אין על כך ציווי אלא זה מעין חוק טבע ולקין ברור שהנקמה תובא. נקמה היא חלק חזק ומהותי מהטבע האנושי.

אין יותר מדי אנשים בעולם באותו זמן שיכולים לבצע נקמה זו, אולם נקמה זו היא נקמת גאולת הדם הידועה ובה, קרוב משפחה מדרגה הראשונה של הנרצח, ורק הוא ,רשאי להרוג את הרוצח, ורק את הרוצח, מבלי שמעשה זה ייחשב רציחה. קין חי שנים רבות, אולם בסופו של דבר הוא אכן נהרג בידיו של אדם אחר, למך, אשר ממהר לומר: "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם-קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה", בבחינת הסרת אחריותו למעשה ההריגה זה.

גאולת הדם כחלק מהמוסר האנושי

נוהג זה של גאולת הדם מחוזק כציווי אלוהי לאחר המבול: (בראשית ט' ו): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם". זוהי הופעתה השנייה של המילה "בצלם", לאחר אזכור אגבי בבריאת האדם, אזכור שאינו מפרט מה משמעותה המעשית של אותה בריאה בצלם.

המשמעות המתבהרת בפרשת נח לאחר המבול, היא כי לדם האדם יש דורש והוא אינו כדם החי. אדם יכול לשחוט כבש או פרה, וגם זאת רק למאכל או לצורך ולא לשם סדיזם, אולם הוא אינו יכול לשחוט איש אחר, ואם עשה זאת, מצווה על האדם לשפוך את דמו. מי ששופך דם של אנשים אחרים, הוצא מחברת בני האדם, הוא אינו נכלל בהגדרת "בצלם" הוא יצא מצלו של הקב"ה ושפיכת דמו אינה עוברת על איסור "לא תרצח". אמנם, לא כל אחד יכול לנקום. רשאים לעשות זאת רק הנפגעים מפעולת הרציחה, קרובי המשפחה של הנרצח, וכמובן הנקמה מותרת רק במבצע הישיר של הפשע.

עוד נקודה שכדאי לשים לב אליה הוא כי הציווי לנוח אינו קשור בהכרח ליהדות. האמירה נאמרה לנוח ובניו, לא לאברהם אבינו ולא למשה רבנו אלא לכלל האנושות. "שפך דם האדם באדם דמו יישפך, - אינו מוסר יהודי, אלא מוסר אבסולוטי כלל אנושי.

נקמה ביהדות וערי המקלט

היהדות אינה יכולה לאסור לחלוטין את עניין גאולת הדם, שכן הצו האוניברסלי מחייב גם אותה אולם היהדות ממתנת אותה עד כדי מסמוסה והפיכתה לאפשרות קלושה בלבד. במקרים אחרים, שאינם כרוכים בנטילת נפש, בא הציווי שהבאנו בראש המאמר "לא תיקום" ואוסר את הנקמה, כפי שאומר בעל ספר החינוך, מצווה רמ"א:
שלא לנקם. כלומר, שנמנענו מלקחת נקמה מישראל, הענין הוא, כגון ישראל שהרע או צער לחברו באחד מכל הדברים, ונוהג רב בני אדם שבעולם הוא שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להן, עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם, ומזה הענין מנענו השם יתברך באמרו (ויקרא יט יח) לא תקם. ולשון ספרא (קדושים ד י) עד היכן כחה של נקמה? 
אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו, למחר אמר לו השאילני קרדמך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלת לי מגלך, לכך נאמר, לא תקם. ועל כגון זה הקש כל הדברים. 

רוצח במזיד אינו זכאי להגנה זו וגם אם ברח לעיר המקלט ובכך אינו מאפשר לגאול הדם לנקום, דינו מסור לבית דין, שרשאי ויכול, תחת כל נהלי המשפט, להוציאו להורג. בכך גאולת הדם אינה עניין פרטי יותר אלא עניין ציבורי רשמי ומסודר כחלק ממערכת אכיפה, ענישה והרתעה.

רוצח בשגגה זכאי לפנות לעיר המקלט. שימו לב שלמרות שהוא רצח בשגגה הוא עדיין מכונה רוצח. ערי המקלט היו מפוזרות על פני על הארץ כך שהמרחק אליהן יהיה תמיד קצר, ולרוצח בשגגה יש יתרון זמן על גואל הדם. רוצח בשגגה שאינו נס לעיר המקלט, ובכך מקבל על עצמו מעין עונש מאסר והוצאה מהחברה הרגילה, שם את נפשו בכפו. יתרה מכך, רוצח בשגגה מצווה לפנות לעיר המקלט והגלות בה מהווה תיקון חטאו (שהיה בשגגה) ונביא שוב מדברי ספר החינוך:
"ולכן ראוי למי שהרג אפילו שוגג, מכיון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו, ושוכן כל ימיו עם זרים. ועוד יש תקון העולם במצוה, כמו שבאר הכתוב, שינצל עם זה מיד גואל הדם לבל יהרגנו על לא חמס בכפיו שהרי שוגג היה. ועוד תועלת בדבר, לבל יראו קרובי המכה את הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשתה הרעה, וכל דרכי התורה נעם. " (מצווה תי).
העיקרון האוניברסלי חזק כל כך, עד כדי כך שדין שוגג אינו יכול לפטור את האדם לחלוטין מחובת העקרון, ורק גלייה מרצון, מאפשרת לו "התחמקות" מהעקרון של " שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ", ומטרתה תיקון החברה. המעשה לא יכול לעבור בלי תיקון כלשהו, הגלות תכריח את הרוצח להרהר באיך קרתה לו תקלה כזו וגם קרובי ההרוג לא יראו אותו בכל פעם ופעם, דבר שרק יגביר את רצונם בנקמה. נראה שעיר המקלט, מהווה איזון כלשהו ופשרות בין צרכי כל הצדדים.

היהדות זונחת את הנקמה

אולם היהדות אינה מחפשת נקמות. האל עצמו מתואר כאל נוקם במקומות רבים בתורה ובשיאה בפרשת האזינו "לי נקם ושילם". לפני מותו מצטווה משה לנקום במדיינים וכך אומר לו אלוקים (במדבר ל"א ב'): "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ" אך משה לא מתבלבל ובדיבורו לעם פסוק אחד בלבד אחר כך הוא משנה את הציווי: "וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל-מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת-ה' בְּמִדְיָן". משה, והעם אינם צריכים את הנקמה, הנקמה היא לה'. תרגום אונקלוס, מתוך ערנות לקושי פירש נקמת ה' - נקמת עם ה', אולם זו פרשנות ולא פשט הפסוק. גם בעמלק, האויב השנוא ביותר, לא מזדרזים בני ישראל לנקום ונדרש ציווי מפורש ברור וישיר, נקמה מאת ה' כדי לשלוח את שאול המלך למלחמה בעמלק, מלחמה ששאול לא חפץ בה כלל.

הנקמה כחלק מתהליך הנחמה

פרקי הסיום של ספר ישעיהו, הם נבואות נחמה על חורבן בית המקדש ויש בהם הדרגתיות. רק לאחר כעשרים פרקי נחמה, מגיע הרעיון של קנמה. נחמה ונקמה הן מילים דומות, ונקמה, ואיתה ההרגשה שהצדק נעשה, היא חלק חשוב מתהליך הנחמה. הדבר בא לידי ביטוי בפסוק הבא (ישעיהו ס"א ב) :"לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַה' וְיוֹם נָקָם לֵאלֹקינוּ לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים". אבל גם בספוק זה הנקמה מושארת לאלוקים ואינה עניין לבני האדם. לאלוקים חשבונות משלו, ובני אדם לא מבינים חשבונות שמיים.

הנקמה כעניין לאלוקים ולא לבני האדם

מגמה זו של השארת הנקמה בידי שמיים  מבוטאת גם בתהלים ליום רביעי (מזמור צ"ד) הפותח במילים "אֵל-נְקָמוֹת ה' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיַע", הנקמה מבוקשת ומתבקשת אך לא בידי אדם. אם לאחר קראית המזמור כולו למישהו נשארו ספקות, מסיים המזמור כך: " וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת-אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם יַצְמִיתֵם  ה' אֱלֹקינוּ". מגמה זו רק התחזקה לאחר חורבן בית שני ובפרט לאחר מרד בר כוכבא, מרד שגרר נקמה נוראית של השלטון הרומאי שכמעט והכחידה את עם ישראל. פיוטי קינות ובקשות נקמה היו גם היו אך מעשי נקמה פרטיים, שאינם חלק ממערכת דינים מוסדרת, כמעט ולא היו. כי הנקמה, היא כוח מניע, כוח חזק, כוח שיכול לשמור אותך חי בשעות הקשות ולתת לך מטרה לעתיד, אולם כפי שמגלה הרוזן ממונטה כריסטו, לאחר שנקמתו האיומה מושלמת במלואה, אין בה הרגשה של שימחה ולפעמים אפילו לא של סיפוק, אלא בעיקר של עייפות וריקנות. יש מקום לנקמה, אולם היא אינה יכולה להיות הדבר היחידי המחזיק את האדם, אינה יכולה לבוא באופן פרטי וצריכה להיות מסורה לרשויות המוסמכות לכך.

בעוד בימי קדם, נקמת הדם היא עניין אפשרי, מוסרי ואולי אפילו נדרש במקומות בהם אין אפשרות אחרת להשגת הצדק, הפרקטיקה של היהדות, צמצמה את האפשרות לביצועה עוד מימי התורה. כיום כאשר אנו חיים במדינה מתוקנת, בעלת כוחות בטחון ומערכת משפט האמונים על נושאים אלו, נקמה פרטית אינה אפשרות כלל והיא עבירה הן על חוקי התורה והן על חוקי המדינה.

על כן כאשר אנו מזכירים את קדושי השואה, חללי צה"ל ונפגעי הטרור אנו מוסיפים לצד שמם "ה' יקום דמם". נקמה צריכה להיות. הצדק האנושי האוניברסלי דורש זאת, אך לנקמה צורות רבות והיא אינה צריכה לבוא מאיתנו. נסיים במזמור פ"ג מתהלים הנאמר רבות בטקסי יום הזיכרון

א שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף: 
ב אֱלֹקים אַל-דֳּמִי-לָךְ אַל-תֶּחֱרַשׁ וְאַל-תִּשְׁקֹט אֵל: 
ג כִּי-הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ: 
ד עַל-עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל-צְפוּנֶיךָ: 
ה אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא-יִזָּכֵר שֵׁם-יִשְׂרָאֵל עוֹד: 
ו כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ: 
ז אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים: 
ח גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם-יֹשְׁבֵי צוֹר: 
ט גַּם-אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי-לוֹט סֶלָה: 
י עֲשֵׂה-לָהֶם כְּמִדְיָן כְּסִיסְרָא כְיָבִין בְּנַחַל קִישׁוֹן: 
יא נִשְׁמְדוּ בְעֵין-דֹּאר הָיוּ דֹּמֶן לַאֲדָמָה: 
יב שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵמוֹ כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע כָּל-נְסִיכֵמוֹ: 
יג אֲשֶׁר אָמְרוּ נִירְשָׁה לָּנוּ אֵת נְאוֹת אֱלֹקים: 
יד אֱלֹקי שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי-רוּחַ: 
טו כְּאֵשׁ תִּבְעַר-יָעַר וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים: 
טז כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם: 
יז מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ ה': 
יח יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ עֲדֵי-עַד וְיַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ: 
יט וְיֵדְעוּ כִּי-אַתָּה שִׁמְךָ ה' לְבַדֶּךָ עֶלְיוֹן עַל-כָּל-הָאָרֶץ:

דם המכבים
דם המכבים

מארק אדלמן

כבר גב הספר שואל את השאלה: "מי הוא מארק אדלמן?". שמו של מארק אדלמן אינו ידוע בציבור הרחב אולם בפולין הוא היה דמות ציבורית ומוכרת לפני מותו. אדלמן היה חבר בארגון אי"ל, אחד ממפקדי מרד גטו ורשה אולם שמו ותפקידו נמחקו בישראל עקב כך שהיה חבר בתנועת הבונד, היה לא ציוני (ויש כאלו שיגידו אנטי-ציוני) והוא גם לא ראה בגבורת המרד עניין מיוחד, זאת בניגוד למיתוס גטו ורשה שטופח בידי מנהיגי ישראל בשנים הראשונות לאחר קום המדינה בה הודגשה גבורת המורדים מול חדלות ההולכים למות. עוד על כך ראו במאמר מלפני שנתיים אודות תאריך יום הזכרון לשואה. בכל אופן, למארק אדלמן לא היה מקום במיתוס זה וחלקו, כמו גם חלקם של נוספים, הושכח במכוון מהציבור הישראלי. בשנים האחרונות יצאו מספר ספרים על גטו ורשה, הבולטים בהם הינם ספרו של משה ארנס, דגלים מעל הגטו וספרם של איתמר לוין ושלומית לן, הקרב האחרון, השופכים אור רב על האירועים מנקודת מבט מאוחרת (שני הספרים יצאו רק ב-2009) מרוחקת ובודאי הרבה יותר נייטרלית וכנה ובהחלט עושים חסד עם העובדות. הספר על אדלמן, בהוצאת ספרי עליית הגג, מצטרף אליהם ונותן עוד נקודת ראייה, שונה לחלוטין ממה שרובנו מכירים וגדלנו עליה (ובפרט אם לא קראנו את הספרים הקודמים שהזכרתי) וראוי לקריאה גם בידי יהודים, ישראליים, ציוניים ודתיים (כמוני) שלמרות שבודאי לא יסכימו עם דבריו, ובפרט עם האמירה שצריך להישאר בפולין (וזאת לאחר שאדלמן עצמו מודה ומודע לקיומה של האנטישמיות בפולין הרבה לפני והרבה אחרי השואה).
מבין פרקי הספר שנכתבו על ידי כותבים פולנים והעניין הישראלי בהם הוא פחות, אביא מבחר ציטוטים מפרקים מרכזיים שיענינו במיוחד את הקוראים הישראליים. בפרק אומשלאגפלאץ מתואר הגירוש מגטו ורשה בו כתוך חודש וחצי גורשו למעלה משלוש מאות אלף יהודים מהגטו להשמדה מיידית בטרבלינקה. אדלמן מספר בכנות על ההחלטות שהיה צריך לקבל ושאפשרו לו להציל בודדים מתוך האלפים:
" - יכולתי להשאיר שניים-שלושה אנשים ביום ולאומשלגפלאץ הביאו מדי יום אלפים. אלה לא החלטות קלות. ניסיתי להציל את מי שהיכרתי, ששיתפו איתי פעולה במחתרת, כי חשבתי שאם אציל אותם, יש סיכוי להמשך המאבק שלנו. וחוץ מזה - זה היה מסוכן מאד. היו מי שרצו להציל, אפילו הצילו ובעצמם הגיעו לקרונות. האם יש לי ייסורי מצפון שלא הצלתי אלפים? אילו הייתי צריך לחשוב באופן כזה, באותה מידה הייתי יכול להגיד לעצמי: או כולם, או אף אחד. הייתי אמור לא להציל אף אחד?"
 ועל הגבורה הכרוכה גם בהליכה הברורה אל המוות מתוך חוסר רצון להשאיר אם בודדת לבד (בפרק להקדים את אלוהים)
"ויום אחד הוצאתי את פולה ליפשיץ.למחרת פולה חזרה הביתה, ראתה שאמא שלה איננה - את האם הוליכו כבר לאומשלגפלאץ בתוך טור אנשים, אז פולה רצה אחרי הטור בעצמה, רדפה אחרי ההמון מלשנו עד סטווקי - הארוס שלה עוד הוביל אותה קצת במריצה, כדי שתוכל להשיג אותם - והספיקה. ברגע האחרון התערבבה בתוך ההמון, כדי שתוכל להיכנס עם אמא שלה לתוך הקרון. על קורצ'ק יודעים כולם, נכון? קורצ'ק היה גיבור, כי הלך עם הילדים מרצונו אל המוות. ופולה ליפשיץ - שהלכה עם אמא שלה? מי יודע על פולה לישפיץ? והרי היא פולה, יכלה לעבור לצד הארי, כי היתה צעירה, יפה, לא דומה ליהודייה, והיו לה פי מאה יותר סיכויים..."
 ובהתיחסות לגרמניה החדשה, ולרעיונות להקמת מרכז מגורשים לציון "הסבל הגרמני במלחמת העולם השנייה" עם ציטוט מעניין המתייחס לגינטר גראס (הציטוטוים מעמודים 501 עד 505)
"בהשמדה השתתפו אלפי גרמנים... אני לא רוצה להתנקם, אין לי שום דבר נגדם...אני רק לא רוצה שיהפכו אותם לקורבנות, כי אז אני אמור להיות התליין.לפני שמציבים אנדרטה למגורשים, צריך לבכות את אלה שאותם הרגו. הגרמנים אומרים שבין המגורשים היו נשים וילדים. אבל הם לא אומרים שהנשים היו הכח התעמולתי של של היטלר. די לראות את הסרטים של לני ריפנשטייל. שם רואים אלפי נשים ונערות גרמניות המתלהמות בקריאה קצובה  "הייל! הייל!" אני מבין שגינטר גראס מתאבל על גורלה של ספינה שטבעה בים הבלטי עם אלפי פליטים. באמת, וילהלם גוסטלוף הייתה טרגדיה. אבל אני מפנה את תשומת הלב לכך שהגרמנים הטביעו בזמן מלחמת העולם כמה וכמה ספינות אזרחיות. אי אפשר להשוות את הטרגדיה של גוסטלוף עם פשעי אושוויץ, טרבלינקה ומיידנק. אל נשלה את עצמנו שגרמנים הרגילים לא ידעו על מחנות הריכוז והגטאות. מיליוני יהודים לא נרצחו על ידי כמה עשרות פושעים - בהשמדה נטלו חלק אלפי גרמנים.זה לא עניין של כפרה. מחובתם לשלם על הפשעים האלה!"
במאמר מוסגר נזכיר שהספינה וילהלם גוסטלוף קרויה על שם מנהיג המפלגה הנאצית בשוויץ, שחוסל על ידי דוד פרנקפורטר. הנאצים נאלצו להמעיט בתגובות נגד יהודי גרמניה עקב הסמיכות לאירועי אולימפיאדת ברלין, ששימשה כסות לתעמולה נאצית בולטת. אולם, הנאצים עשו שימוש בכך לאירועי ההתססה הכאילו ספונטניים בשנת 1938, הידועים בכינוי ליל הבדולח. גינטר גראס עצמו כתב נובלה על סיפור האוניה Im Krebsgang, שלא תורגם לעברית.

ממשיכים הכותבים - היום יותר ויותר צעירים גרמנים רואים את עצמם לא כמחוללים, אלא בראש ובראשונה כקורבנות של מלחמת העולם השנייה והנאציזם (ביקורת דומה קיימת בארץ גם לגבי ספריו של הנס פלאדה). במובן זה המרכז נגד גירושים בברלין אמור בעצם להיות משקל נגד לקיומה של אנדרטת השואה, כדי שבסופו של דבר מלחמת העולם השנייה תתמצה לגבי הגרמנים הצעירים במשוואה: שואה - גירוש. התליינים אמורים להיות - בהחלט - הגרמנים, אבל גם הפולנים ובעלות הברית האחרות.
ומסכם אדלמן במילותיו:
"קשה לתת אמון במי שכל כמה עשרות שנים גורם עוול. היו הכיבושים, הייתה הברית ריבנטרופ-מולוטוב. ונוסף על זה מלחמת העולם השנייה שעשתה שמות בפולנים, ביהודים, וכמעט בכל העמים האחרים. אם למרות ששה מיליון קורבנות אנוש בפולין וארבעים מיליון בעולם כולו הגרמנים רוצים לעשות מעצמם קורבונות, לזה אסור להסכים. והרי לאמיתו של דבר הלאומנות בגרמניה לא חוסלה לחלוטין - אין להם יהודים אבל יש להם טורקים ומחפשי מקלט אחרים, שאותם הם יכולים להצית ולהאשים בכל. את הדמוקרטיה הביאו להם האמריקאיים, ולמרבה המזל יש להם מנהיגים טובים, אבל מה הם יוכלו לעשות אם, ישמרנו האל, הכלכלה הגרמנית תתמוטט? אם יהיה משבר? אם יפסיקו לנהוג במרצדסים? האם הם יצליחו לבלום את המגמות הלאומניות? האם לא יגידו - זה הם, האחרים אשמים?"
נדמה שבדברים אלו מוצאים כבר רמזים מדוע אדלמן לא היה פופולרי בישראל, בדבריו הוא מקדים את הפולנים ליהודים, ועושה פחות הפרדה הנדרשת בין היהודים שהושמדו לבין עמים אחרים בעניין זה. אם צריכים הוכחות נוספות, בפרק "הביקור הראשון בישראל" מובאים דבריו החריפים מאד על בן גוריון ועל כל ההנהגה הציונית שלא עשתה מספיק למען יהדות אירופה:
"בן גוריון האמין שככל שליהודים באירופה יהיה יותר גרוע ויותר יהודים ימותו, כך ייטב למדינת ישראל. כך הוא פעל. היה ארגון כזה - המוסד לעלייה ב' - שהיו לו קשרים טובים בכל מקום, ואחרי המלחמה שליחיו הגיעו לאירופה כדי להביא את היהודים לישראל. בן גוריון הסתייג מהגולה. הוא אפילו הפסיק לדבר יידיש -כי בשפה הזאת דיברו 17 מיליון יהודי אירופה. הרי כבר בוועידת מפא"י בדצמבר 1942 הוא אמר שהטרגדיה של יהודי אירופה איננה נוגעת להם ישירות. אלה היו מילותיו של מנהיג שהיה מוכן להקריב חיי מיליון יהודים למען רעיון המדינה היהודית. אני לא טוען שהוא יכול היה להציל אלפי אנשים, אבל יכול היה להיאבק על כך. הוא לא עשה את זה. אני לא יודע אם בכוונה תחילה. למען האמת אפילו גדולי הציונים לא אהבו את בן גוריון"
בדעותיו הפוליטיות היה אדלמן תמיד איש שמאל וככזה גם ביקר לרוב את פעולות ישראל כלפי הפלסטינים, אולם בניגוד לאנשי שמאל אחרים מודגש בספר כי אדלמן לא קנה את התעמולה הפלסטינית ולא השתכנע ממנה ובמיוחד לא את תעמולת הרשע כאילו הטרוריסטים הפלסטינים והמחבלים הינם למעשה ממשיכי דרכם של מורדי הגטו:
"הגרילה הפלסטינית אינה לוחמת כמו שאנחנו לחמנו, על החיים... אבל צריך להילחם כך שאנשים לא ימותו. אין סיבה שימותו אלפי אנשים.... מה גם שזה כבר לא עניין פלסטיני - היום זהו קונגלומרט בינלאומי של אינטרסים ערביים שמופקדים בידי הפלסטינים. הרי הם לא מקבלים תקציבים מהשמים - העולם הערבי מקיים אותם... האם היהודים הם מלאכים? בודאי שלא אבל הם גם לא התוקפנים. וכל השאר פתוח למשא ומתן".
בכך, ובניגוד לאנשי שמאל רבים, יהודים ואחרים, הביקורת של אדלמן משותפת לפחות לשני הצדדים ומראה על יושרה מסוימת (לאנשי הימין אין סיבות להתלהבות, הביקורת של אדלמן על ארגוני ימין, ובהם גם הפלסטינים עצמם, רבה).
הספר מזמין להתמודדות שהציבור בישראל, לאחר שנות מיתוסים רבות, המתחילים להתקלף אחד אחד בשל להתמודד איתה. בודאי גם נקודת מבטו של אדלמן לא תמיד תהיה האמת, ובהחלט לא צריך להסכים לדבריו, אבל קריאתם כדאית.


מארק אדלמן
לוחם, מהפכן, אדם
ויטולד ברש, קשישטוף בורנטקו
ספרי עליית הגג
תרגם מפולנית: מיכאל הנדלזלץ
ישראל תשע"ב 2012
621 עמודים