אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !

הפטרת פרשת ויחי ויואב בן צרויה

הפטרת פרשת ויחי היא בספר מלכים א' פרק ב, פסוקים א-יב. הפטרה זו מהווה המשך כמעט ישיר של הפטרת פרשת חיי שרה בה עסקנו בעבר.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


ההפטרה עוסקת בצוואתו של דוד המלך לשלמה.

א וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת-שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר:
הקשר לפרשת ויחי ברור ביותר. מיד בפסוק השני בפרשה (בראשית מ"ז כט) מופיע: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף"

ב אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ:
לפי המדרשים וחישובי זמנים, שלמה נהיה מלך בגיל צעיר מאד, ומכאן ברורה הברכה על ההתחזקות.

ג וְשָׁמַרְתָּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת ה' אֱלֹקיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם: ד לְמַעַן- יָקִים ה' אֶת-דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר אִם-יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת-דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת בְּכָל-לְבָבָם וּבְכָל-נַפְשָׁם לֵאמֹר לֹא-יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל

הציווי הראשון הוא כמובן לשמור על דרך ה' וללכת במצוותיו.

ועכשיו עוברים לחלק של חיסול החשבונות מחד גיסא ולהטבות מאידך גיסא.
ה וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת- אֲשֶׁר-עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי-שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן-נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן-יֶתֶר וַיַּהַרְגֵּם וַיָּשֶׂם דְּמֵי-מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו:  ו וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא-תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל:
דברנו מעט בהפטרת פרשת חיי שרה על יואב בן צרויה. דוד המלך מתייחס לשני אירועים המתוארים בספר שמואל. הריגת אבנר (שמואל ב' פרק ג) והריגת עמשא בן יתר (שם פרק כ'), אירועים שהוא אינו יכול לשפוט את יואב בגינם אולם מבקש משלמה "לסדר" שיואב יימצא אשם בפשע כלשהו, מאחר וכבר ידוע שיואב תומך באדוניה שניסה לתפוס בכח את המלכות, הרמז ברור מאד.

נפתח כאן חלון קטן (זעיר) לדמותו של יואב בן צרויה. יואב היה המנהיג האגדי של צבא דוד אשר הוביל את הצבא לנצחונות מפוארים פעם אחר פעם. יואב היה נאמן למלכות ולדוד אולי אפילו יותר ממה שדוד היה נאמן לעצמו. הקורא חש אי נוחות מרובה ממעשהו של דוד. הריגת אבנר הייתה כגאולת דם על אחיו של יואב, עשהאל, אותו אבנר הרג ללא צורך. גם את הריגת עמשא אפשר לתרץ. דוד גם יודע שאין באפשרותו להעמיד לדין את יואב בשום אשמה.
הערנו שבפרק הקודם (בהפטרת חיי שרה) מוזכר שאדוניה נולד מיד לאחר אבשלום, ומיד לאחר מכן מזכירים שיואב הלך עם אדוניה וכנגד שלמה. אזכור זה אינו מקרה וכבר רש"י מפרש שיואב ידע שדוד כועס עליו בגלל הריגת אבנר, עמשא ואבשלום.
דוד לא מזכיר את אבשלום אולם נראה שכאן הצדק עם יואב ודוד כעס מאד על הריגת אבשלום. נזכיר שלא רק שאבשלום מרד במלכות ובוודאי היה חייב בדין מיתה, המרד גרם למלחמה עקובה מדם בין נאמני דוד למורדים, מלחמה שהסתיימה באחת עם מותו של אבשלום. לא נוכל להביא את כל סיפור המרד, אבל דוד התאבל מרות על בנו שנהרג.
יואב נדהם לשמוע תגובה זו של דוד, תגובה המראה חולשה שאסורה למלך וממש מאיים על דוד במילים אלו (שמואל ב' יט):
 ו וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל-הַמֶּלֶךְ הַבָּיִת וַיֹּאמֶר- הוֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת-פְּנֵי כָל-עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים אֶת-נַפְשְׁךָ הַיּוֹם וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ: ז לְאַהֲבָה אֶת-שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת-אֹהֲבֶיךָ כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי (לֻא) [לוּ] אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים כִּי-אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ: ח וְעַתָּה קוּם צֵא וְדַבֵּר עַל-לֵב עֲבָדֶיךָ כִּי- בה' נִשְׁבַּעְתִּי כִּי-אֵינְךָ יוֹצֵא אִם-יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה וְרָעָה לְךָ זֹאת מִכָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר-בָּאָה עָלֶיךָ מִנְּעֻרֶיךָ עַד-עָתָּה:  
ייתכן ויואב בעצמו נוקט כאן צעד של מרידה אבל חשוב להבין שיואב היה נאמן למלכות כמושג אפילו יותר למלך כאדם ספציפי. התנהגותו של מלך שמעדיף את ענייניו האישיים על ענייני כל העם לא מקובלת כלל על יואב והוא נוזף בדוד.
אם כך מדוע קיבל יואב את העונש (ובסופו של דבר הוא מוצא להורג כמורד במלכות)? הסיבה היא שיואב חטא במעשה דוד ובת-שבע. יואב מקבל מדוד מכתב בו "פקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליה" לשלוח את אוריה החיתי - בעלה של בת-שבע - אל מותו בשדה הקרב. במקרה זה, יואב היה צריך  לסרב לבצע את הפקודה ולהציל את אוריה, מעשה שכמובן היה מועיל מאד לצבא ישראל.
דמותו של יואב מורכבת ביותר אבל דוד מבקש משלמה להורגו בשל הריגת שני אנשים. המניע הנוסף, ואעז לומר האמיתי של דוד הוא בגלל הריגת אבשלום ואילו המניע האמיתי מצד הצדק, הוא בגלל אשמתו במותו של אוריה החיתי.

כך או כך חז"ל משבחים את יואב ועל הפסוק (בהמשך פרקנו ל"ד): "וַיַּעַל בְּנָיָהוּ בֶּן-יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע-בּוֹ וַיְמִתֵהוּ וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ בַּמִּדְבָּר:" - כך פירשו חכמינו: "וכי מדבר היה ביתו? אלא ללמדך שכיוון שמת יואב שר צבא ישראל, נעשו ישראל כמדבר" (ירושלמי מכות פ"ב). פירוש אחר: "ויקבר בביתו במדבר אטו ביתו מדבר הוא? [האם ביתו הוא מדבר?] אמר רב יהודה אמר רב כמדבר - מה מדבר מופקר לכל אף ביתו של יואב מופקר לכל דבר אחר כמדבר - מה מדבר מנוקה מגזל ועריות אף ביתו של יואב מנוקה מגזל ועריות" (סנהדרין מ"ט א). לפי פירושים אלו יואב היה תלמיד חכם שמותו השאיר את הדור כמדבר, ביתו היה פתוח לכל (גומל חסדים), וגם היה נקי לגמרי מגזל ועריות. כמובן שגזל ועריות מתקשרים מיידית לחטאו של דוד בבת-שבע. ואנו רואים כיצד חז"ל מאדירים את דמותו של יואב. אבל על חלקו בהריגת אוריה, יואב נענש.



ז וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה-חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ כִּי-כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ: ח וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן-גֵּרָא בֶן-הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם וְהוּא-יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַיהֹוָה לֵאמֹר אִם-אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב: ט וְעַתָּה אַל-תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת-שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל:
הארכנו הרבה ביואב ולכן לא נאריך בפרטי אירועים אלו שקרו כולם במהלך מרד אבשלום.
י וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם-אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד:
כאן מתגלה קשר נוסף לפרשה, גם בדוד וגם ביעקב לא מופיע שהם מתו. כלומר, בוודאי שהם מתו, אולם מילה זו לא מופיעה בכתוב. ביעקב נאמר (בראשית מ"ט לג): "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת-בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו". המפרשים מעירים כי מכאן לומדים שיעקב אבינו לא מת, ועל הקושי שהרי נקבר והתאבלו עליו התשובה היא שצדיקים אף במיתתם קרויים חיים ושמעשיהם והשפעתם ממשיכה הרבה לאחר מותם. במיוחד נכונים הדברים ליעקב - ישראל, שכולנו עם ישראל קרויים על שמו, ולדוד מלך ישראל ששושלתו שושלת המלוכה ורובנו משבט יהודה.
יא וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל-יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים וּבִירוּשָׁלַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים: יב וּשְׁלֹמֹה יָשַׁב עַל-כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו וַתִּכֹּן מַלְכֻתוֹ מְאֹד:
המלך מת יחי המלך.

אבל משהו אחד חסר. וזה מעט תמוה. לא מופיעות שום הוראות הקשורות לבניין בית המקדש! דוד עסק רבות בנושא זה וכמעט החל לבנות בעצמו את הבית. השלמת העניין מופיעה בספר דברי הימים א' - פרקים כ"ח וכ"ט בו מופיעים ציווים רבים הקשורים למקדש ומתברר שדוד אף הכין את כל התוכניות הדרושות והחומרים. מומלץ לקרוא את הפרקים שם אולם עיון מפורט בהם חורג ממסגרת מאמר זה.

חזק חזק ונתחזק
דוד ממליך את שלמה
דוד ממליך את שלמה Cornelis de Vos (1822-1904).


לדף הראשי לפרשת ויחי

הפטרת פרשת ויגש

הפטרת פרשת ויגש היא בספר יחזקאל פרק ל"ז פסוק טו עד פסוק כ"ח.
נציין כי תחילת אותו פרק ידוע בכינוי "חזון העצמות היבשות" בו נעסוק בהרחבה בפסח.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

טו וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר: טז וְאַתָּה בֶן-אָדָם קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (חֲבֵרָו) [חֲבֵרָיו] וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל (חֲבֵרָו) [חֲבֵרָיו]:
אחד מסימני ההיכר של ספר יחזקאל הוא צורת הפניה של ה' לנביא בתואר "בן אדם". זהו סגנונו הספרותי של הספר. יחזקאל מצטווה לעשות מעשה סימלי. לקחת שני עצים ועל כל אחד מהם לכתוב משהו. אנו יודעים שהממלכה התפצלה לממלכת יהודה ולממלכת ישראל, אולם יחזקאל מנבא כבר עשרות שנים לאחר חורבן ממלכת ישראל ובימי חורבן ממלכת יהודה והגלייתה לבבל.
למעשה יש ארבה חלקים לעם. יהודה, שבטי ישראל שחברו ליהודה (בנימין), אפרים ושבטי ישראל שחברו לאפרים. ייתכן שלאחר חורבן שומרון והגליית עשרת השבטים נשארו, הסתפחו רבים מהם לממלכת יהודה ועדיין היו בה קבוצה עצמאית מובחנת ונפרדת.
עוד נעיר על ההבדל בין הכתיב (מופיע בסוגרים עגולים) למילה שקוראים בפועל [מופיעה בסוגרים מרובעים]. כבר כאן רואים שהנביא מצטווה לחבר בין יהודה וישראל.

יז וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ: יח וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא-תַגִּיד לָנוּ מָה-אֵלֶּה לָּךְ:
המעשה הסימבולי נעשה ברוב עם ואולי גם פעמים רבות ואמור לעורר את סקרנותם של הרואים. הביטוי "אחד אל אחד "מופיע רק כאן והוא מזכיר את הביטוי "אחת אל אחת" שנאמר רק בהקשר של יריעות המשכן שמתחברות אחת לשנייה כמו אחיות. ההקשר ברור ומיועד הן להזכיר את קשר האחווה בין יהודה לאפרים (ובין כל בני יעקב) והן להטרים את העיקר של הגאולה שהיא רק אמצעי בלבד לבניין המקדש

יט דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה- אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד-אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי- אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי: כ וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר-תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם:
משמעות המעשה די ברורה אבל נשים לב לכמה הבדלים בכתובים. בפסוק י"ז נאמר והיו לאחדים בידך, כלומר הם יהיו אחד ליד השני ואילו בפסוק י"ט מדובר על חיבור ממש לעץ אחד, דבר שאינו אפשרי בעצים אבל יקרה בעם ישראל. ייתכן שחיבור שתי חתיכות העץ מתבצע כמעין פאזל בו החלקים אכן מתלכדים בצורה כלשהי לחלק אחד ודבר זה דרש מיחזקאל מיומנויות גילוף וכמובן היה גם מרשים הרבה יותר לצופים (ראו משהו מעין זה באתר הבא)

 כא וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם: כב וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ-עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד:
גם בשורה של קיבוץ גלויות וגם בשורה של ממלכה מאוחדת. חלוקת הממלכה אינה רק עניין טכני של תחומי שיפוט. העמים היו כמעט נפרדים לחלוטין (שני גויים) ונחלמו זה בזה פעמים רבות. כל זה לא יקרה יותר.

כג וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ-לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹקים:
כרגיל התנאי לגאולה הינו הליכה בחוקות ה' ושמירה על המצוות.

כד וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם:
דוד המלך כמובן כבר נפטר ורוב המפרשים מפרשים שהמנהיג יהיה מצאצאי בית דוד ונאמן כדוד.
כה וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד-עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם:
הפסוק חוזר דווקא לשמו של יעקב ולא משתמש כאן בשם ישראל, כמו להדגיש שגם יהודה וגם שאר השבטים הם כולם בכלל ישראל (בניגוד לחלוקה שהייתה ממלכת יהודה וממלכת ישראל שהוציאה את יהודה מהכלל).

כו וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת-מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: כז וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקים וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם: כח וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת-יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם:
הרמז למקדש שהופיע בפסוק י"ז מפורש כאן בבירור.תכלית הגאולה היא הקמת המקדש, המסמל את הקשר הניצחי בין ה' לעם ישראל. לא לחינם מופיעה המילה לעולם מספר פעמים בפסוקים אלו.

נראה שהקשר לפרשה ברור. תחילת הפרשה היא במעין מאבק בין יהודה ליוסף. למרות שבתורה מופיע רק יהודה כדובר, המתח בין שני האישים ברור ונראה שעימות אלים עומד לפרוץ. המדרש הופך את נאומו של יהודה לדו-שיח טעון ביותר. אולם לקראת סוף הפרשה כבר יש איחוד כאשר מתוארים בני יעקב הבאים מצרימה, איתם נספר גם יוסף, וכולם ביחד הם בית יעקב, המונה שבעים איש ממנו נולד כל עם ישראל.

לדף הראשי לפרשת ויגש

דבר תורה לפרשת ויגש

בשם הגר"א (וסיפר לי על כך ידידי אודי סדן) מובא כי הטעמים לתחילת פרשת ויגש הם: "וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה". שמות הטעמים הם קדמא אזלא רביעי ודרש הגר"א שזה פירוש קידם והלך רביעי (יהודה הוא הבן הרביעי). מערכת הטעמים משמשת לפיסוק והגייה נכונים של הפסוקים וגם במקרים מסוימים מהווה פרשנות. לא ידוע אם בפסוק זה צירוך הטעמים הוא מקרי או שמדקדקי המסורה חיבור במיוחד טעמים אלו לפסוק זה.


ומה ראה יהודה שהיה צריך לגשת ליוסף ולספר לו סיפור (שרובו דרך אגב לא נכון, כולל השיחות הקודמות של האחים עם יוסף)? אם נקרא היטב את הפסוקים נראה שהאחים כנראה כבר הבינו מה קורה וכי הם מקבלים עונש של מידה כנגד מידה.

יהודה והאחים אומרים ליעקב: "הַכֶּר-נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ..." (ל"ז לב) ותמר אומרת ליהודה (ל"ח כה): "הַכֶּר-נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה". האחים הושמו בבית הכלא במצרים והדבר דומה לכך שהם השליכו את יוסף לבור. האחים הבינו בעצמם זאת (מ"ב כא): "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת", גם בדרכם חזרה לארץ, אחד מהם מוצא את כספו שהושב לו (מ"ב כח): "וַיֹּאמֶר אֶל-אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו לֵאמֹר מַה-זֹּאת עָשָׂה אֱלֹקים לָנוּ", ברור להם שהדבר אינו סתם אלא בא מאת ה'. גם כאשר הם רוצים לרדת שוב, אומר יעקב ומזכיר להם את האח האובד: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת-בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה" (פסוק לו). הרי יוסף כבר איננו שנים ארוכות. האחים לוקחים עימם למצרים (מ"ג יא): "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם-כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" איזו מתנה מוזרה אבל (וזאת העיר לי ידידי אלון מנור) אלו הדברים שהשיירה שלקחת את יוסך למצרים נשאה (ל"ז כה): "...והִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה".

גם כאשר הם מגיעים בשנית לפני יוסף, ברור להם כי דבר זה חריג והם מבינים שהוא קשור לכסף, אותו כסף בו מכרו את יוסף. והשיא מגיע בוידוי של יהודה: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה-נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה-נְּדַבֵּר וּמַה-נִּצְטַדָּק הָאֱלֹקים מָצָא אֶת-עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר-נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ" (מ"ד טז). לא יוסף מצא את עוון האחים אלא האלוקים ועתה יהודה מבין היטב למה עליהם להיות עבדים.אולם בסיום פרשת מקץ מגיעה הפתעה יוסך מוכן לשחרר את כולם ודורש שרק בנימים לבדו יהיה עבד. תחילת פרשת ויגש מפתחת בנאום ארוך של יהודה. יהודה אמנם מבין שהוא צריך לשלם ולהיענש אולם הסיטואציה בה כל האחים פטורים מעונש ורק בנימין נענש אינה אפשרית מבחינתו, ובוודאי שאינה יכולה להיות מידה כנגד מידה, שהרי בנימין לא היה קשור כלל למכירת יוסף. עכשיו מבין יהודה שכל אירועי המפגש עם יוסף היו חשודים מאד ושבאמת העלילו עליהם עלילת שווא. יהודה מתקשה להבין למה דווקא יוסך מעונין בבנימין בתור עבד אולם מאחר והוא יודע כי עליו לקבל עונש כלשהו, ומאחר והוא אחראי לבנימין, הוא אוזר אומץ להציע את עצמו בעסקת חליפין ליוסף.  יהודה בוחר לספר על האסון שיקרה לאב עם בנימים לא יעלה. יהודה ידוע שיוסך התעניין כמה פעמים בשלום האב ולמרות שאין לו מושג מה יכולה להיות הסיבה לכך היא זיהה זאת כנקודת תורפה אצל יוסף ולכן מבקש את בקשתו שם.
לדף הראשי לפרשת ויגש
יהודה מתחנן לפני יוסף - ארנט דה גלדר
יהודה מתחנן לפני יוסף - ארנט דה גלדר - 1860~ אוסף פרטי

הפטרת פרשת מקץ

הפטרת פרשת מקץ הינה בספר מלכים א' פרק ג ט"ו ועד פרק ד' א והיא ידועה בתור משפט שלמה. הפטרה זו נחשבת להפטרה נדירה. כמעט תמיד שבת מקץ היא שבת חנוכה (או שבת שנייה של חנוכה). כדי ששבת מקץ לא תהיה בחנוכה צריך לאחר את קריאת הפרשות כמה שיותר מחד ולהקדים את כ"ה בכסלו מאידך. זה דורש שני תנאים. שראש השנה יהיה ביום שבת (כי אז גם שמחת תורה בשבת ומתחילים לקרוא בספר בראשית יחסית מאוחר) וגם שחודש חשוון יהיה רק עם 29 יום.  זהו צירוף נדיר יחסית (שנים מסוג זחא או זחג ) והפעמים הבאות שזה יקרה הן בשנת תת"א, תת"ח ותתכ"ח.
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים  גם כמתנה.


נעבור להפטרה:

טו וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלַם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית-אֲדֹנָי וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל-עֲבָדָיו:
לכאורה אפשר לעצור כאן. הקשר לפרשה ברור. גם בפרשת מקץ המלך חולם חלומות. אולם שימו לב שההפטרה מתחילה רק לאחר חלומו של שלמה בלי לתאר אותו כלל. ולכן זהו הקשר השטחי.
אז מה היה חלומו של שלמה? אתם כמובן מוזמנים לקרוא את כל פרק ג. בחלום נגלה ה' לשלמה ונתן לו לבקש משאלה אחת. שלמה ביקש "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין-טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה". ה' היה כל כך מרוצה מהבקשה שלא כללה עודר , כבוד, אריכות ימים, ניצחונות ושאר דברים חומריים והעניק לשלמה את אלו וגם את אלו. והנה ההפטרה מהווה מבחן ליכולת השפיטה של שלמה.

טז אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת אֶל-הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו:
המלך נמצא באמצע מסיבה ומשתה והנה לתוך הארמון באות שתי נשים מהמעמד הנמוך שבנמוכים. זוהי גדולתם של מלכי ישראל, שדלתם אכן פתוחה לכל והם מתפנים לשפוט גם את פשוטי העם.
יז וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת בִּי אֲדֹנִי אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד וָאֵלֵד עִמָּהּ בַּבָּיִת: יח וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְלִדְתִּי וַתֵּלֶד גַּם-הָאִשָּׁה הַזֹּאת וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו אֵין-זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת זוּלָתִי שְׁתַּיִם-אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת: יט וַיָּמָת בֶּן-הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָיְלָה אֲשֶׁר שָׁכְבָה עָלָיו:
כ וַתָּקָם- בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת-בְּנִי מֵאֶצְלִי וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ וְאֶת-בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי: כא וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת-בְּנִי וְהִנֵּה-מֵת וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה לֹא-הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי:
עד כאן טיעוני הצד האחד
כב וַתֹּאמֶר- הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:
שמתם לב להבדל בין טענות הנשים? לכאורה נראה ששתיהן טוענות אותו דבר בדיוק ואין לנו אלא עדות של זו מול זו, בדיקות גנטיות לא היו באותו זמן.
כג וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה-בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי:
אבל שלמה הקשיב טוב ושמע הבדל קטן. כל אחת מקדימה בדבריה את מה שחשוב לה יותר. אחת פותחת את טענותיה בבני החי והשנייה פותחת את טענותיה בבנך המת. הבדל זה הספיק לשלמה. הוא כבר יודע עם מי הצדק. שלמה חוזר על הטיעונים גם כדי ללמדנו שהדיין צריך לחזור במילותיו על טיעוני הצדדים ולראות שבאמת הבין אותם כמו שצריך, אבל שלמה אולי גם מצפה שכולם יבינו מהדיוק בדברים מה הדין. כמובן שאף אחד לא מבין את הדיוק ולכן שלמה צריך לערוך "הצגה" קטנה.

כד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ קְחוּ לִי-חָרֶב וַיָּבִיאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: כה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גִּזְרוּ אֶת-הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת-הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת-הַחֲצִי לְאֶחָת:
שלמה מתאר את עצמו בחלום כנער קטן. מקובל לחשוב שגילו היה צעיר מאד כשהומלך. נסו רק לדמיין את התדהמה בארמון כאשר שלמה מציע את ההצעה לחתוך את התינוק ולחלק אותו. בוודאי מתנגדי שלמה (והיו כאלו, כמו שראינו בהפטרה לפרשת חיי שרה ומרד אדוניה) פורצים בצחוק עז ומלגלג וקוראים לו שוטה וכינויי גנאי אחרים.

כו וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה- אֲשֶׁר-בְּנָהּ הַחַי אֶל-הַמֶּלֶךְ כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל-בְּנָהּ וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ-לָהּ אֶת-הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל-תְּמִיתֻהוּ וְזֹאת אֹמֶרֶת גַּם-לִי גַם-לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ:
אבל צוחק מי שצוחק אחרון. ההצגה של שלמה מצליחה מעל המצופה. האשה השקרנית אפילו מתוודה וכולם רואים ששלמה צדק ואת חוכמתו הרבה.

כז וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר תְּנוּ-לָהּ אֶת-הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ הִיא אִמּוֹ: כח וַיִּשְׁמְעוּ כָל-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי-חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט: א וַיְהִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל:
לאחר המשפט שלמה הוא כבר מלך מוסכם וללא מתנגדים.


אבל מה הקשר העמוק לפרשה? ההפטרה משווה בין יוסף לבין שלמה. ראינו איך דיוק קל בדברי הצדדים מוציא את האמת לאור. גם יוסף, בזכות חוכמתו, והקשבתו לפרטים הקטנים ביותר בתיאור חלומותיו של פרעה הצליח לפענח היטב את החלום, לעלות לגדולה ולהציל את כל ארץ מצרים. ראו הרחבה על כך במאמר על יוסף ופתרון החלומות .

משפט שלמה - Tiepolo - ארמון הפטריאך באודין Palazzo Patriarcale 1726. 
משפט שלמה - ניקולא פוסן
משפט שלמה - ניקולא פוסן - 1649, לובר

משפט שלמה - רפאל
משפט שלמה - רפאל - פרסקו בותיקן 1518-1519
האומן ויליאם בלייק, כמעט והעתיק את ציורו של רפאל. אך בעוד ציורו של רפאל הוא פרסקו על קיר שלם, רפאל העתיק אותו לציור מיניאטורי בגודל של גלויה. מצאו את ההבדלים

ויליאם בלייק משפט שלמה
לבלייק תמונה נוספת על אותו נושא
ויליאם בלייק משפט שלמה
ויליאם בלייק משפט שלמה - מוזיאון פיטצויליאם - קמברידג'

ותמונה של פאול טרוגר המיטבה לקלוט את הדרמה האנושית בפני הדמויות השונות.
פאול טרוגר, משפט שלמה , מוזיאון זלצבורג
פאול טרוגר, משפט שלמה , מוזיאון זלצבורג

 תקציר פרשת מקץ ומאמרים נוספים לפרשת מקץ


יוצרות לחנוכה

מעט על פיוטים

טענה שגורה אך שגויה, היא כי פיוטים שייכים בעיקר לעדות המזרח. הפיוטים משותפים לכל הם היהודי וגם לבני אשכנז עשרות ומאות פיוטים. מקורם של פיוטים רבים הוא  בפייטני ארץ ישראל שפעלו לפני למעלה מאלף שנה. רוב הפיוט הוא אם כן ארץ ישראלי, גם לאחר מכן הפיוטים הגיעו לכל הנוסחים והנה בפיוט לחנוכה אפשר למצוא מאורה של רבי שלמה בן גבירול מגדולי משוררי ספרד. אמירת הפיוט לחנוכה שרדה רק במסורת אשכנז.

כיום בציבור הדתי לאומי כמעט ולא אומרים פיוטים אלו כלל וחלקם אפילו לא נדפסים בסידורים ובמחזורים הרגילים (והרבה פעמים נדפסים בסוף ולא על סדר התפילה)/

יוצרות הוא שם כללי לפיוטים בברכות של קריאת שמע והם מחולקים לפיוטים שונים ששמם מורה על המיקום המדויק שאומרים אותם (יוצר, אופן, מאורה, אהבה, זולת, עזרה וכו'). הנה היוצרות לחנוכה.

כוחי לא עמד לי לנקד את הפיוט ומי שימצא שגיאות מוזמן לתקן.

היצירה המרכזית מבוססת על מגילת יהודית ואנטיוכוס ומספרת את סיפורה של יהודית ושל חנה ושבעת בניה.

יוצר לשבת ראשונה של חנוכה

ע"פ א-ב כפול תשעה וחתום בו יוסף בר שלמה

אודך כי אנפת בי ותשב, אזנך הטית שועי לקשוב, איבתי כקש בעלעולת לנשוב. אבינה ואזכרה ימי קדם, אשר קראוני כנכתם אודם, אותותם אגידה ולא ארדם. אשיחה צרות ונקמת אנטיוכוס, אבח חסידי ומשיחי נכס, אוילי עמי כהקריצוני להרכס.

יען ועד סוסי פלדות במו רוכבים שנוסי לפידות מופת הראות בתוך עיר נכבדות. קדוש.

באו אכן פריצים ללשן, בחורי אף המלך לעשן, בעד להכרית שרוצי גושן. בערה חמתו ויתא בפתע. בלה בשרי וחיתי שתע, ביערים חובאתי כבהמות להתע. בכלותו להשמיד עם ולרפוס, ביאר לשר צבאו פיפוס, ברית להעבירי ופסלו לתפוש.

גזר במי חזיר יפגל, גם מושך ערלה לעגל, זויתו להשאיר והממאן מלסגל, גואלו בפת בוג ובאליל חיה, גברו בתומם שת לשאיה, גדע וכילה נוצרי תושיה. גיברות שתים בניהן מלו, גלל כן בשדיהן נתלו, גורים ואימותם ממגדל הפילו.

דימו לטנף בזבחיהם אלעשר, דתו שמר ועוד נאזר, דח ויבז דברי האכזר. דבב דאבתי על נשך, דרוש אדרוש מבשר קודשך, דום כמו האמנתי ואנטשך. דילף בן תשעים שנה אנוכי, דחול אלהי במירמה תמליכי, דבריך כלה זנחתים מלהכפי.

הלזה יאחז צדיק דרכו. הבחור יוסיף אומץ ברכו, הישיש בשורו נהרג בערכו. העל אלה לא תפקוד, הצפיר והשיער בחרונך ליקוד, הראש והרגל הזקן והקדקד. הבט וזכור את כל התלאה, ההשיגה עדת צולעה ונחלאה, הלעולמים תיזנח לרבת חלאה.

ואביעה עוד מקררה שבעה, ותיקים אחים תמימי דעה וקלם באש בשוא נתעה. ועל לא אכלו מזבחו, וידבקו בעשה תבל בכוחו ושספם נבל באכשריות רוחו. ומחבת נחושת באור ריתח, ויפשח הראשון נתח נתח, ועור ראשו חשף בתותח.

זמם להרוג ששת אחיו, זד יהיר בעברת טוחיו, זבחם ככבש אלוף בחוחיו. זמם אפתה השביעי קטנם. זהב אעשריך אליו נם. זמנתיך לי למשתה קונם. זרז העלם הטוב לבחר, זעק הרגני נא למה תאחר, זנחתי להשתחוות לאל אחר.

חם ויחר מושל רשע, חיזק מכותיו בלי פשע, חוסן הילד ולסובלם שעשע. חזתה הורתם משפטי בניה, חמטה נפשה על ניניה, חלפה ותשב רוחה לקונה. חמסי אם גבר לכעור, חסידים אלו והריגתם זכור, חנו כרוי יבלתך וכור.

טפש עוד מדון מגרה, טפטופי אשר לא ימרה, טימוסי יוני החי יקרא. טיכס זוכר שמו יהודי. טבוח וקרוץ כמו גדי. טרייה וביקורת להכביד בשלדי. טוהר טבילות מקוה מהם החדיל. טשו קדושים מנשיהם להבדיל. טורחם סקרת נס להגדיל.

יחיד ונישא שוכן שמים, ימן לכולם מקוואות מים, יען חסידיו מיחדיון פעמיים. יסף ידו לתעב המון, ידידות בית לאיש בזימון, ישכבנה אז תחילה ההגמון. יתד זאת נתקעה לגודש, ירחים ארבים וארבעה חודש, יהודה הסיעה כהן הקודש.

כנתמלא ספק ושדי חנן, כינס חשמונאי לבת יוחנן, כינסום לחופה במשתה להתרונן. כל עדיה פתחה הכלה, כוס מזגה לקרואי הלולה, כבשו פניהם מהביט צילה. כבד שצף האח לעומה. כבירים קוראים פה להנעימה. כנגדם איך עמדת כקדשה ערומה.

למו השיבה נות יפה-פיה, לי איך תיסרוני ברמיה, לערל וטמא שפתיים תשגילוני הלילה עריה. לבשה רוח אז יהודה, לבו מלאו גבורה ענודה, לחש ויקנא קינאה כבד. ליקט הדס ומיני בשמים, להכין כמו בגיל והינומים, להתעות עול כחוקו משלימים.

מרחוק בשקפם מזמרים ומחנגים, מלל אלה השרים המנהיגים, מעתה יכנסו בנימוסי ערוגים. משרתי ומחנהו חוצה הניב, מתתיהו ואחיו פנימה הכניס, מכבי יהודה גבורה השניס. מאסת כל עץ הדקיר המזנה, מעכו לנימרים רדף המחנה, מחצם וכילם ויגד לאליפורני

נסע ויאסוף המונו להקמיל, נח קרוב מצין מיל, נע לבביב כעיר וכרמיל. נדבו העם לשוב למחוללם, נאנחים בצום ובכי כולם, נחמדים מפז הגו בפילפולם. נבא למלך הגמונו אכיור, נדיב יועץ דוכס ואפיפיור, נצרו חוקם ויציתוך ככיור.

שוטן כהאזין עליו הגעיר, שח לוהקיעו כבודו להבעיר, סמוך מבוא שער העיר. סחף מחר קריה כאגחיל, סיפי בראש זה אתחיל, סנגרון משנאי תמור השחיל. סיככתני בלילה היא יהודית. סודה ברוך וטעמה עידית, שוחה לעמה וליון לפידית.

עיר ויושביה בכושר בחזותה. עלצה ותולך עמה שיפחתה, על ה' השליכה יהבתה. עמדה בראש מחנות האויב, עליצותיו להפג וחיליו לדיב, על ראשו גמול לחייב. עדי יופיה הגידו למלך, עלמה שאין כמוה בפלך, ערבה עליו ולהביאה הילך.

פץ מה דרכך השמיעני, פצתה ממשפחת נביאים אני, פותרים עליך מלכי וקציני. פתע פתאום בבא מחר, פגוזיך יתצו העיר כפחר, פסעתי לבשרך לבל תאחר. פורה בדרכך כמו חמתך, פקוד וזכור אתא מתך, פרחי משפחתי ישרתוך בביתך.

ציפצף כל שאלתך אמלא, צביוני אם תעשי, מלכלה צאצאי בית אביך אעלה. צרחה לו אינני טהורה, צו להעיבר קול וגזרה, צורו מהגיע בעלמה המיטהרה. צהל כסוס מיוזן וכרכר, צבאיו במשתה שמנים הישכר, צוארו לצוד שתה וישכר.

קיפחתו אז שנת תרדמה, קראו לו הנערה לפגמה, קדקדו השכיב וכישן נדמה. קמו חיש ופנו לדרכם, קלו רגל מעל מלכם, קידמו וירוצו לאוהלי סוכם. קרואה יראת ה'ומשכלת, קצצה גולגלתו כראש שיבלת, קחתו והביאתו להיטיב תוחלת.

ראוהו ולא האמינו לה, רצו לאיש אשר בקיצפו תלה, רחש הור ראשו באלה. רמש ההוא גדלו שמחות, רחקו וינוסו יגון ואנחות, רודף ומתנקם כהרף להימחות. רקדו וחרו כל הלילה, רנן הנעימו לנורא עלילה, רחפם ופקדם בפסוח וחמלה.

שחר כהקרין והבוקר אור, שאגו בקול חזק ונאור. שמע ישראל ה' לבאור. שודדים כשמעם המולת ההמון, שקדו להקיץ המלך וליכמון, שזפוהו מת משוכב בארמון. שאונם נכנע ותברח רוחם, שחחו וגרו בפחד איבחם, שוביהם רדפום והיכום לפלחם.

תמום והרגום תלי תלים, תודות והלל סחו סגולים, תוקף הנס קבעו משכילים. תיממו הלל לגמור שמונה, תוכן נרות להעלות ברננה, תמד בכל שנה ושנה. תואמו היום שבת וחנוכה, תפואר מענינים מענוגה ורכה, תעידך נצח כי לה' המלוכה.

יחידך וידידך סלה פקדוך, בל נדמית שיגבוך לבדוך, משבי הדרירם והכל יודוך, קדוש.

אופן

כבוד אור יזריח, במקדש קודש, גיה נרות נחזה, דולקים בקודש, השב כוהנים למחלקותם, וישרתוך בקודש, זרוייך יקובצו חזות, חנוכת מקדש קודש, טכס מצות נרות שבעה, יערכו בקודש, כוהנים קדושים, לבושי בגדי קודש, מנורת זהב כולה נרותיה שבעה בקודש, שרד מכורבלים, עת תשיב בקודש, פאר מגבעות, ציץ נזר הקודש, קרב לתבואות, ראשית קודש, שובה ברחמים לעיר הקודש, תתפאר ותתקדש בפי שרפי קודש
והחיות ...

מאורה (רבי שלמה אבן גבירול)

שני זיתים נכרתים, בגן נעול יצהירו. לראש קהתים ואפרתים שתי עטרות יכתירו ועל מנורה הטהורה כמו נרות יזהירו, הן במחנה אל מול פני המנורה יאירו.

לבן אפרת ציץ נברת אשר היה כציץ נובל, לבן המשח, אשר הושח, כמו אוניה בלי חובל, זכור מראה אשר רה זכריהו בעיר בבל. כמו זכרתם והושעתם אזי על יד זרובבל זכור שרעם  להושיעם וגם קרא שנת יובל., ושים אותם מקום אבותם היות מושלים בכל תבל.

ומעל יד איש צייד טבעתם יסירו. ממלכה ממושכה לעיר ציון תשיבנו ובת כבודה ברב עבודה, לבית אימה תביאנה, והגבירה והצפירה בראש דוד תשימנה, ומצנפת מעולפת בראש אהרון תקימנה והתמיד אזי תעמיד והמנחה תרימנה, והמרקח אשר לוקח ולא ראיתיו עד הנה.

והנרות במנורות בני אהרון יבעירו, הנכאה והצמאה אשר תמיד לך תיליל, סמוך ידה בבן דודה הנקרא שמו חכליל, ותכניס לגן בושם, וחופתם בהוד תכליל, ותוליכם ותמליכם בהר ציון והגליל, וחק ישר אזי יושר עלי נבל וגם חליל, ועם אוהבי שמך ועוזבי חזון שקר ושא ואליל. ואום פרוכים יהו ברוכים כל רואיהם יכירו. הן במחנה על מול פני המנורה יאירו.

אור חדש....

מאורה זו זכתה להלחנה ומושרת על ידי החזן דניאל כל-טוב (וגם קול טוב!)



זולת

מבוסס לפי א-ב וחתום: "שלמה הקטן ברבי יהודה חזק"

אין צור חלף, תבנית כל גולף, לכושל חיול חולף, למכשת חית שולף.
בער שקד לסלף, עם דת אילף, מעט פרחי תלף, גיבור מרוד אלף
גומצי שיחות כר , שלוש עשרה כרכר, ראות ברכות סקר, בעינוי נפש נקר
דבר שם יקר, כל מזכיר יודקר, ואז לרוב הופקר, מדוד כפור בעיקר
הערים סוד בלייעל, להוגי חן יעל, מסוך סף רעל, חיימו המרר והרעל
ועוד הוסיף מעל, לאל מודד שעל, ביטל עוד מהעל, קורבן תמיד מועל.
זרע קודש החרץ, חכמו קלי מרץ, גיזור אצבע קרץ, כותב כתובת פרץ.
חיבול טומאת שרץ, גן העול השרץ, שיתוק איסוף הפרץ, זימה ספק ארץ.
טשו חרגולי ילק, זמורי הבקק והבלק, כנץ על ציפור דולק, גוזלי בתר והמלק.
יקדו כהבהבי עלק, חרחר ריב וחלק, עקור מתן חלק, חג ומנורה דולק.
כנויים שפני סלע, הומרו לתניני בלע, לבאי שן ומתלע, תבואת קודש ילע.
לאיד הכינו צלע, נטוש מדני גלע, בשר קודש קלע, מעם משול תולע.
מידת חמס גמלו, כן גמול הגמלו, כסוף יאור קמלו, כראש שיבולת נימלו.
נטיון רעות ניכלו, בל יוכלו שוכלו, כקש יבש אוכלו, כלו בעשן כלו.
סוד שם להללה, תמור רשע מתחולל, יומם הפך לליל, בכן יוגמר הלל.
עז בכן יתמלל, מפי יונק ועולל, למשבית צר ומתעולל, כל הנשמה תהלל.
פולגו לשבעה חלוצים, וקבעו שמונה מליצים, נגד שקודת ניצים ותקפת שנת קיצים.
ציערו כעקרבי עקצים, וצוערו כגמולי שקצים , לוהטו כעצי קצצים, דועכו כאש קוצים.
קהלים נסדו מדני, בשנים עשר עידני, רב ריבם אד-וני, על חושבי אובדני.
שפוט כן דיני, אין עוד זולתך אדו-ני, תאבד כן זידוני, כל אויביך אדו-ני.
שמור לפי מילים, הט הקשב קובלים, טרוד נוף בהולים, יחיל רוזני בעלים. יציאת יום הילולים, וקרע דין הוללים, חזות קרוא כמהללים, מי כמוכה באלים
עזרת...

לדף הראשי של חנוכה





הפטרת פרשת בהעלותך וחנוכה

ההפטרה לשבת בהעלותך זהה להפטרת שבת חנוכה והיא בספר זכריה ב' י"ד ועד פרק ד' פסוק ז'. בשל אורך המאמר חילקתי אותו לפסקאות.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


הקדמה
ראינו כבר מספר סוגי הפטרות. יש הפטרות סיפוריות (כגון ההפטרה הרגילה לשבת מקץ שלרוב נדחית מפני הפטרה זו), ויש הפטרות שהן נבואות שהנביא מנבא ולרוב הן דברי תוכחה. גם בזכריה כבר עסקנו מעט בהפטרת סוכות, אולם הפטרת חנוכה ושבת בהעלותך שייכת לסוג אחר, נבואות שהן חזיונות של הנביא. אלו הפטרות קשות יותר שכן המראות הם מראות נשגבים שאנו מתקשים לדמיין. הדוגמה הידועה ביותר היא מעשה מרכבה המופיע בפתיחת ספר יחזקאל ומהווה את הפטרת חג השבועות.
הפטרה זו היא אחת מהקשות ביותר שיש ולצערי בסוף הקריאה תישארו כנראה עם הרבה שאלות. ננסה לצעוד בה לפי מיטב כוחנו ומיעוט הבנתנו. נעיר כי הגמרא במסכת סנהדרין דף צג. דורשת פסוקים רבים ומביאה מדרשים שונים על חלקים גדולים מהפטרה זו אולם אנו ננסה לצעוד בדרך הפשט.

רקע להפטרה
שתי בעיות עומדות לפנינו, קודם כל עלינו לזכור שלהפטרה זו שני כובעים. ובעוד הקשר המיידי גם לחנוכה וגם לפרשת בהעלותך הוא המנורה המוזכרת בסוף ההפטרה, יהיה עלינו להתאמץ מעט על מנתלגלות קשרים עמוקים יותר. קושי שני נובע מהצואת חלקי נבואה וחזיונות ממקומם והצגתם כיחידה נפרדת. נזכיר כי זכריה הינו מאחרוני הנביאים והוא פעל בימי שיבת ציון ותחילת תקופת בית שני.
בתחילת הפטרתו מצטווה זכריה להוכיח את העם ולהזכיר להם כי אבותיהם גלו בגלל חטאיהם ושאל להם לחזור על חטאים אלו. הפטרתנו מתחילה לאחר מספר חזיונות של זכריה בהם ראה ארבע קרנות, ארבעה חרשים ואיש עם חבל מידה, ועוד קודם לכן הדסים ואיש רוכב על סוסים. בתוך כל המראות האלו זכריה רואה את מלאך ה' שואל ישירות את ה' עד מתי הוא לא ירחם על ירושלים, המלאך שומע דברי ניחומים מה' והמלאך גם מצווה את זכריה לומר אותם.

פתיחת ההפטרה
פתיחת ההפטרה הינה חלק מאותם דברי ניחומים

יד רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת-צִיּוֹן כִּי הִנְנִי-בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם-ה': טו וְנִלְווּ- גוֹיִם רַבִּים אֶל-ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי-ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ: טז וְנָחַל ה' אֶת-יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלָם: יז הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי ה' כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ:
כבר כאן אפשר לראות דמיון מסוים להפטרת סוכות העוסקת בכך שכל הגויים והעמים יבואו לבית המקדש, גם הביטוי ביום ההוא מופיע בשתי ההפטרות.

ההפטרה ממשיכה בתיאור החיזיון של זכריה
א וַיַּרְאֵנִי אֶת-יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה' וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל-יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ:

מי הראה לזכריה? אין אנחנו יודעים, אולם מקריאת תחילת הספר מופיעה דמות "המלאך דובר בי" ויש להניח שאותו מלאך הראה לזכריה חיזיון מופלא זה. גם את יהושע הכהן הגדול אנו לא מכירים, אך נראה שהוא עומד למשפט בבית דין של מעלה. אמנם יהושע עומד לפני מלאך ה' ולא לפני ה' עצמו שהוא שופט כל הארץ. אין לנו כל מושג על חטאו של יהושע. האם התרשלו הכהנים במלאכת הקרבת הקורבנות (יש נבואות בספר חגי הרומזות על כך), או בהשלמת בניית המקדש?

ב וַיֹּאמֶר ה' אֶל-הַשָּׂטָן יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר ה' בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלָם הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ:

אנו אפילו לא שומעים את טענות השטן. בתורה המלה שטן מופיעה רק במעשה בילעם. מלאך ה' עומד בדרכו. המלאך עצמו אינו "השטן" אלא שטן הוא סוג של הפרעה וזה היה תפקידו של אותו מלאך באותו רגע. בצורה דומה אנו מוצאים שימוש במילה זו אצל דוד המלך. המילה "השטן" הנראית כאילו היא מתייחסת למלאך ספציפי שזה כל תפקידו, בדומה למה שאנחנו מכירים בדמיוננו מופיעה אך ורק בספר זכריה ובספר איוב. זהו שינוי פרדיגמה בכל מה שקשור למלאכים. בתורה המלאכים הם שליחים המבצעים הוראות בלבד ואילו בנביאי בית שני ובכתובים (גם בספר דניאל התייחסות נרחבת למלאכים), אלו הם ישויות בעלי עצמאות כלשהי (להארכה בנושא זה ראו בספר בראשית הייתה משמעות של גבי ברזילי).
הגערה הראשונה בשטן ברורה, אבל הגערה השנייה אינה ברורה. במי גוערים? האם שוב בשטן? מי הוא זה שבחר בירושלים? לכאורה אם נביט שוב בתחילת ההפטרה למעלה (פסוק ט"ז) הרי שה' הוא הבוחר בירושלים. אי אפשר לפרש שה' גוער בעצמו ונראה להסביר שה' גוער בכל מי שבוחר להרע לירושלים, העיר שהיא בחירתו של ה' בעצמו.
המילים אוד מוצל מאש יכולות להתייחס ליהושע עצמו, לירושלים עצמה או לכל דלת העם שעלתה בימי שיבת ציון. אלו הניצולים מאש הגלות והחורבן שעלו בחזרה לארץ ישראל להקים מחדש את הארץ את העיר ואת בית המקדש. המדרש מקשר בין יהושע לבין חנניה מישאל ועזריה והצלתם הניסית מכבשן האש המתוארת בספר דניאל.

ג וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבוּשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ:

המדרשים אומרים שהבגדים הצואים הם עצמם החטא ומכוונים בכך שיהושע נשא נשים נוכריות (בעיה נפוצה באותו זמן עליה אפשר לקרוא בספרי עזרא ונחמיה). לעיוננו נעיר שלא מאד הגיוני שהכהן הגדול ילבש בגדים צואים ולא את הבגדים המיוחדים לעבודת המקדש ושאולי הדבר הראה על עבודה שאינה כשורה.

ד וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל-הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת:
למי מתייחסת המילה ויען? הדיבור האחרון היה של ה' אולם ההתיחסות בפדוק הקודם הינה שיהושע עומד לפני המלאך. בהתאם לכך שלמלאכים יש עצמאות מסוימת אנו רואים עתה גם היררכיה בין המלאכים.

ה וָאֹמַר יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל-רֹאשׁוֹ וַיָּשִׂימוּ- הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל-רֹאשׁוֹ וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד:
שימו לב, המילה ואומר הינה בגוף ראשון! האם הנביא מעז להתערב במה שקורה בעולמות העליונים? ככה זה נראה. שהמלאך מצווה להסיר את הבדים ולשים מחלצות. זכריה מתערב ואומר לשים גם צניף. מלאכים אחרים, שמים קודם כל את הצניף ורק אחר כך את הבגדים. האם ציווי זכריה חזק מציווי המלאך? אין לי תשובה ונראה שגם מלאך ה' עומד, כאילו מחכה לבאות.

ו וַיָּעַד מַלְאַךְ ה' בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר:
תזכרו שאנו בתוך חיזיון. סביר להניח שיהושע כלל לא מודע למה שקורה בהיכלות ה'. האם זכריה צריך להגיד לו את מה שראה?

ז כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם-בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר וְגַם-אַתָּה תָּדִין אֶת-בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת-חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה:
יהושע מצטווה כמובן ללכת בדרך ה' ולשמור את משמרת ה' ובפרט לשמור על עבדות בית ה' וחצרו (בית המקדש). מהם המהלכים ומיהם העומדים האלה? נראה שזהו אחד מתפקידיו של הכוהן הגדול שמאפשר לו לעלות לעולמות העליונים ולפעול שם. דבר זה אפשרי ביום אחד בלבד בשנה - ביום הכיפורים - ביום בו נכנס הכהן לבדו להקריב קטורת בקודש הקודשים. בגמרא מופיעים מספר מקרים בהם עלה הכהן הגדול למרום. המקרה הידוע ביותר מופיע בפיוט "אלה אזכרה" הנאמר בקהילות אשכנז ביום הכיפורים. המלכות גזרה גזרה על חכמי ישראל וחכמים שלחו את הכהן הגדול לעלות למרום ולברר את מהות הגזרה:
"יצאו מלפניו וחלו את פני רבי ישמעאל כהן גדול שיזכיר השם הגדול ויעלה לרקיע ויחקור אם נגזרה גזרה מאת השם יתברך וטהר רבי ישמעאל את עצמו בטבילה ובקדושין ונתעטף בטלית ובתפלין והזכיר השם המפורש בפירושו. מיד נשאו הרוח והביאו למעלה עד הרקיע הששי ופגע בו גבריאל המלאך"
אם הכהן הגדול נוהג כשורה יהיו לו יכולות מופלאות אלו.

ח שְׁמַע-נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי-אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה כִּי-הִנְנִי מֵבִיא אֶת-עַבְדִּי צֶמַח:
זכרו כי זכריה רואה את יהושע ואת מה שנמסר לו בחיזיון ונראה שהוא צריך להעביר לו את תוכנו במציאות.

ט כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל-אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וּמַשְׁתִּי אֶת-עֲוֹן הָאָרֶץ-הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד:
אתם שואלים מהי האבן, מהם העיניים? גם אני שואל. גם לפי המדרשים אולם אפילו בפשט נראה כי המדובר באבן המיועדת לבניין המקדש וכשהמקדש יבנה יתום עוון הארץ, העוון שגרם לפני עשרות שנים להחרבת המקדש ולגלות עם ישראל מארצו.

י בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֶל-תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל-תַּחַת תְּאֵנָה:
באותו יום ישוב עם ישראל לחיות במצב האידאלי של איש תחת גפנו ותחת תאנתו, מצב שהיה בימי שלמה, לאחר בניין בית המקדש הראשון.

חיזיון המנורה
א וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר-יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ:
פסוק זה מזכיר לו את סרטו של כריסטופר נולן - התחלה Inception (סרט מעולה אם לא ראיתם) . יש בסרט מספר רבדים של מציאות וחלום אחד בתוך השני. וגם כאן נראה שזכירה היה במצב דמוי שינה (טראנס מסוג כלשהו) אבל גם כשהמלאך העיר אותו הוא במצב אחר של חיזיון ובוודאי לא במציאות רגילה.

ב וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה (וָיאֹמַר) [וָאֹמַר] רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת- זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל-רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁהּ:ג וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל-שְׂמֹאלָהּ:
זכריה רואה את מנורת המקדש עם שני עלי זיתים

ד וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר מָה אֵלֶּה אֲדֹ-נִי:
שאלה זו מופיעה הרבה בחזיונות זכריה. כמעט על כל חזיון זכריה שואל מה הוא ראה

ה וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה וָאֹמַר לֹא אֲדֹ-נִי:
רק שבמקרה זה המלאך מעט מתפלא שזכריה אינו יודע. נראה כי בוודאי זכריה יודע שמדובר במנורת המקדש אולם מהי המשמעות מאחורי אותה מנורה ואיך היא באה לידי ביטוי במנורה עם שני עלי הזית? זוהי אכן שאלה קשה וגם בחזיונות הקודמים הפירוש לא ברור. נזכור שבמקרים דומים הנביא רק מתאר את מה שהוא רואה והפירוש מתבצע על ידי ה' או המלאך (לדוגמא, פרק א' בירמיהו עליו נעמוד בהרחבה בהפטרת פרשת מטות)

ו וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר-ה' אֶל-זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם-בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת:
למרות שהחיזיון הוא של זכריה, לתוכנו יש נמען אחר ועל זכריה להעביר את המסר אליו. זרובבל היה ראש הגולה ומנהיג השבים מבבל והוא זה שקיבל את המינוי מכורש לבנות את בית המקדש. והמסר הוא מסר שהפך למטבע לשון. לא בחיל ולא בכח, אבל איך הוא קשור דווקא למנורה (פירוש ענפי הזיתים מופיע בהמשך ספר זכריה ומחוץ לתיחום ההפטרה)? אין על זה תשובה ברורה ועלו הצעות שונות אולם כולן דחוקות למדי. אתם מוזמנים להעלות הצעות נוספות.

ז מִי-אַתָּה הַר-הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת-הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ:
חלקו הראשון של פסוק זה ברור, אולם לא ברור למי הוא פונה. מיהו אותו הר הגדול לפני זרובבל? אנו יודעים שהיו קשיים מרובים בבנים בית המקדש, אבל לא ידוע למי מתייחס זכריה. בכל מקרה אותו הר גדול יהפוך למישור לפי זרובבל.
חלקו השני של הפסוק אניגמטי. מי יוציא את האבן הראשה? ההר הגדול? זרובבל? אבן הראשה היא בראש קשת אבנים והיא זו המחזיקה את כל הקשת במקומה. הוצאת אבן הראשה ממוטטת את כל המבנה. נראה שההר הגדול נמשל לקשת אבנים וזרובבל מוציא רק אבן אחת ובכך גורם להתמוטטות ההר הגדול. תשואות בוודאי יהיו, אבל הן צריכות להיות לזרובבל, וגם הלשון לה קשה מעט. אפשרות אחרת היא שחלקו השני של הפסוק מדבר על בניית המקדש ועל סיום הבנייה עם אבן הראשה (אמנם לא ידוע שהיו קשתות במקדש, אבל לצורך הדימוי). זרובבל יניח את אבן הראשה במקומה (ואז הביטוי והוציא קשה מעט) ובוודאי התשואות מגיעות לאבן שסיימה את הבניין.
שימו לב שכבר פגשנו אבן אחת בהפטרה (פסוק ט' בפרק ג') וזו אבן עם שבע עיניים. המספר שבע חוזר על עצמו, אולי האבן היא אותה אבן? אבל במקום אחד היא לפני זרובבל ובשני לפני יהושע. אולי יש כאן רמיזה על השותפות שצריכה להיות בין הכהונה להנהגה. מצד אחד הפרדת רשויות. הכהונה משבט לוי, המלוכה משבט יהודה (וזה דווקא בניגוד למצב של חנוכה בו בית חשמונאי היו גם בכהונה וגם במלוכה) ומצד שני, שיתוף פעולה מלא באחריות לבניין המקדש.

ההפטרה אמנם מסתיימת אבל מומלץ להמשיך ולקרוא בזכריה מפרק ד' ועד סוף פרק ו.


סיכום
הקשר לחנוכה ברור, לא רק בניין בית המקדש, והחזרת השכינה לישראל (תחילת ההפטרה) והמנורה הדולקת, עיקרו של חנוכה, אלא גם הנס השני של חנוכה, נס הניצחון של מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים. לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי. כל ענייני חנוכה מקופלים בהפטרה זו ולא מפתיע שהיא נבחרה.
גם פרשת בהעלותך כוללת את שכינת ה' המתבטאת בארון הברית הנוסע לפני המחנה הצבאי מסמל שלמרות המחנה הצבאי כוחו של עם ישראל הוא באמונתו.


בול סמל המדינה - מנורה דולקת וענפי זית
בול סמל המדינה - מנורה דולקת וענפי זית


לדף הראשי של חנוכה
לדף הראשי של פרשת בהעלותך







דבר תורה לפרשת מקץ

דבר תורה קצר לפרשת מקץ והפעם נביא מימרה קצרה ממדרש רבה לחומש בראשית פרשה צ'. דרכם של המדרשים שהם לוקחים פסוק ממקום אחד ומפרשים אותו על מקום אחר, ובפרשת מקץ דוגמה יפה לכך:

תחילה פותח המדרש בתיאור הפסוק אותו הוא דורש
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ" (בראשית מא, לח)

אבל בניגוד לפרשנים, המדרש לא מפרש את הפסוק אל מביא מיד פסוק אחר משיר השירים (פרק ו' ט): "אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ"
המדרש מוצא קשרים רעיוניים בין הפסוקים ומקשר כל חלק בפסוקים לאחד מאבות ישראל:

אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר : אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ.
אַחַת הִיא לְאִמָּהּ, זֶה יִצְחָק, שֶׁהָיָה יָחִיד לְאִמּוֹ.
בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ, זֶה יַעֲקֹב, שֶׁהָיָה בָּרוּר לְיוֹלַדְתּוֹ שֶׁהוּא צַדִּיק.
רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְׁרוּהָ, אֵלּוּ הַשְּׁבָטִים : וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.
מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְּלוּהָ, זֶה יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה - אִם מְהַלְּכִים אָנוּ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ אֵין אָנוּ מוֹצְאִים כָּזֶה.

 לדף הראשי של פרשת מקץ




הפטרת פרשת וישב

עמוס - תחריט של גוסטב דורה

הפטרת פרשת וישב

ההפטרה היא בספר עמוס מפרק ב' פסוק ו ועד פרק ג' פסוק ח. הפסוק הראשון בספר נותן לנו מידע רב: "דִּבְרֵי עָמוֹס אֲשֶׁר-הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ אֲשֶׁר- חָזָה עַל-יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן-יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ". עמוס גם מתייחס בספרו לליקוי חמה ולכן קיימות אפשרויות מדויקות ביותר לתארוך הספר על י אירועים היסטורים אך גם בכך יש דעות שונות.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


על שלושה ועל ארבעה

להפטרתינו צריך להקדים מעט רקע מתחילת הספר ואת הדימוי המוצלח ביותר (אם כי אינו מתחייב שהוא הנכון) שמעתי מהרב בני לאו. עמוס הוא הנביא הנודד מעיר לעיר. הוא עזב את יהודה ופנה לממלכת ישראל ושם בהגיעו לעיר, מציב הוא שרפרף ועומד עליו ומתחיל לדבר אל העם. תחילת נבואתו פותחת בנוסח קבוע: "כֹּה אָמַר ה' עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ..." הקהל מתקבץ סביבו, מי לא רוצה לשמוע נבואות על אויביו. לאחר דמשק בא נוסח זהה לחלוטין: "כֹּה אָמַר ה' עַל-שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ...". הקהל ממשיך לבוא והנביא ממשיך באותה צורה על צור, אדום, עמון, ומואב. קהל רב נאסף ואולי מגיע לאקסטזה בשומעו שהנביא ממשיך משם לדבר על חטאי ממלכת יהודה - האויב הגדול. כן כן, עד כדי כך הייתה מלחמת האחים חמורה והנתק בין הממלכות גדול...

חטאי ממלכת ישראל

לאחר מכן כשכל הקהל שלו, מביא עמוס את המכה בפטיש ופונה ישירות לעם הנמצא מולו:

ו כֹּה אָמַר ה' עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל-מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם:
אין אפשרות לברוח, והקהל שנאסף חייב עתה לשמוע את דברי התוכחה. כמובן שהקשר לפרשתינו מיידי והמפרשים דורשים פסוק זה בקשר למכירת יוסף. זיכרו כמובן שזהו הקשר הפשוט, וכדרכנו נעמיק לגלות את הקשר העמוק יותר.  אנו נדרוש את הפסוק כפשוטו, הנביא מדבר על מערכת משפט מושחתת המרשיעה את הצדיק בעבוד שוחד.

ז הַשֹּׁאֲפִים עַל-עֲפַר-אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל-הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי:
החטא בחלקו הראשון של הפסוק לא ברור, אולם שוב ברורה הסטייה מן הדרך. אם על ידי הטיית הדין ואם על ידי הסתה לעבודה זרה. חלקו השני ברור ומתייחס לחטאי גילוי עריות וניאוף, בגלוי וללא מינימום של בושה, דבר הגורם לחילול ה'.

ח וְעַל-בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ אֵצֶל כָּל-מִזְבֵּחַ וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם: 
בגדים חבולים הם בגדים שנלקחו כמשכון. התורה אומרת במפורש (דברים כ"ד יז): "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה" והנביא מתייחס לפסוק זה. גם לגבי הטיית המשפט כפי שראינו וגם לגבי לקיחת הבגדים של האלמנה כמשכון. עם בגדים אלו באים העושקים להקריב קורבנות לפני המזבח. איזה אבסורד. הדגשה זו של ביצוע חטאים בין אדם לחברו תוך שמירה על דינים בין אדם למקום, מופיעה רבות בנביאים וגוררת אחריה תוכחה חמורה.

בהטיית המשפט הופך הגר והיתום להיות הענוש, ובכסף שהוא שילם, שלא לפי הצדק, קונים החזקים יין ושותים אותו בבית אלהיהם. נזכור שאנו בממלכת ישראל. הנתק בין הממלכות מוחלט ואין אפשרות לעלות לירושלים. ולכן אותם אנשים הולכים למקדשים שהקים ירבעם (הראשון) בבית אל ובדן וזובחים ושותים שם.

כפיות טובה

ט וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת-הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת:י וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה לָרֶשֶׁת אֶת-אֶרֶץ הָאֱמֹרִי: יא וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים הַאַף אֵין-זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם-ה':

לאחר מניית חטאי ישראל מוכיח הנביא אותם על כך שלא נהגו מידה כנגד מידה והכרת הטוב על מה שאלוקים עשה עימם מצאתם ממצרים. הנביא מזמין את השומעים לטעון האם לא נעשו עימם הטובות האלו? כמובן שאיש לא עונה והנביא ממשיך.

יב וַתַּשְׁקוּ אֶת-הַנְּזִרִים יָיִן וְעַל-הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ:
פסוק י"ב חוזר לפסוק ז'. אפשר לפרש כי הנזירים הם אותם ענווים שניסו לשמור על המצוות כמו שצריך, אולם הושקו בכח יין ונזירותם בוטלה. חלקו השני של הפסוק מדבר על עמוס עצמו. אנחנו נראה זאת רק בהמשך הספר, אבל דבריו של עמוס לא היו נעימים כלל וכלל לשלטון. כהן בית אל, המקדש בו בוצעו העברות שולח איגרת למלך ומזהיר את הנביא (פרק ז):
"י וַיִּשְׁלַח אֲמַצְיָה כֹּהֵן בֵּית-אֵל אֶל-יָרָבְעָם מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר קָשַׁר עָלֶיךָ עָמוֹס בְּקֶרֶב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא-תוּכַל הָאָרֶץ לְהָכִיל אֶת-כָּל-דְּבָרָיו: יא כִּי-כֹה אָמַר עָמוֹס בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ: יב וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל-עָמוֹס חֹזֶה לֵךְ בְּרַח-לְךָ אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה וֶאֱכָל-שָׁם לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא: יג וּבֵית-אֵל לֹא-תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא כִּי מִקְדַּשׁ-מֶלֶךְ הוּא וּבֵית מַמְלָכָה הוּא"

הפסקה מוזיקלית

אני משער שלרבים מכם חולפת כרגע מנגינת שירו של אושיק לוי "חוזה לך ברח" (מילים: יעקב רוטבליט, לחן: שלום חנוך). אין יותר מדי קשר לעמוס אבל הנה השיר, אפשר להמשיך לקרוא תוך כדי האזנה.

העונש לא מאחר לבוא

יג הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק תַּחְתֵּיכֶם כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר:
הדימוי הוא לעושר הרב (עגלה מלאה בעומרי תבואה) שהופך להיות מטרד, למשל אם העגלה נתקעת בבוץ או הגלגל נשבר.

יד וְאָבַד מָנוֹס מִקָּל וְחָזָק לֹא-יְאַמֵּץ כֹּחוֹ וְגִבּוֹר לֹא-יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ: טו וְתֹפֵשׂ הַקֶּשֶׁת לֹא יַעֲמֹד וְקַל בְּרַגְלָיו לֹא יְמַלֵּט וְרֹכֵב הַסּוּס לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ: טז וְאַמִּיץ לִבּוֹ בַּגִּבּוֹרִים עָרוֹם יָנוּס בַּיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-ה':

הדימוי ממשיך. התכונות החזקות לא יעזרו ואולי אפילו יפריעו: קל הרגליים לא יוכל נוס, החזק ייהפך לחלש וגם הגיבור ייכשל. אפילו סוס מהיר לא יעזור לברוח וגם האמיץ ביותר ימצא את עצמו במנוסה ובבריחה.

בכך מסתיימת הנבואה (שתחילתה בראש הספר בפשעי דמשק). ההפטרה ממשיכה לתחילת הנבואה הבאה (פרק ג'):

א שִׁמְעוּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל כָּל-הַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: ב רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל-כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל-עֲוֹנֹתֵיכֶם:
לדרישות הגבוהות מעם ישראל יש סיבה. עם ישראל הוא העם הנבחר. לבחירה זו יש זכויות רבות אולם צמודים אליה גם חובות מרובים. 

שאלות שלא דורשות מענה

ג הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם-נוֹעָדוּ:

מפסוק זה פותח הנביא בשאלה של שאלות רטוריות. מטרתן להראות שלכל דבר יש סיבה. פסוק ג' מתייחס אולי סתם לשני אנשים שהולכים ביחד בדרך, אולם גם לה' ולעם ישראל עצמו.
ד הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ בִּלְתִּי אִם-לָכָד:
האריה שואג סתם?
ה הֲתִפּוֹל צִפּוֹר עַל-פַּח הָאָרֶץ וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ הֲיַעֲלֶה-פַּח מִן-הָאֲדָמָה וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד:
הציפור נופלת סתם? היא הרי נלכדה במלכודת. האם המלכודת לא תלכוד משהו מתישהו?

ו אִם-יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ אִם-תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַה' לֹא עָשָׂה:
השופר שימש צופר האזעקה בעיר. לאחר מבצע צוק איתן, הדימוי ברור מאד ומי לא נחרד כל פעם למשמע האזעקות. אבל סופו של הפסוק מראה שבכל הקשור למה שקורה לעם ישראל, הדברים אינם מקריים והם תוצאה של השגחה אלוקית. והנה כאן מופיע הקשר העמוק לפרשתינו. סיפור מכירת יוסף מתחיל ומסתיים רק אחרי עשרות שנים בהם רואים איך התוכנית האלוקית הנסתרת קרמה עור וגידים במשך שנים עד שהתגלתה או כפי שמסכם זאת יוסף לפני מותו (בראשית נ' כ: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב")

ז כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹ-נָי ה' דָּבָר כִּי אִם-גָּלָה סוֹדוֹ אֶל-עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים:ח אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא ה' אלוקים דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא:
מסיים עמוס תוך התייחסות לנבואתו הקודמת. איני יכול להתחמק משליחותי. ראינו נביאים רבים שלא ממש רצו להתנבא. הנבואה היא עול ומשלמים עליה מחיר כבד. אולם כמו שאריה שואג וכולם מפחדים, אם ה' מדבר אל נביא, אין אפשרות לכבוש את הנבואה והנביא חייב לדבר. אם דברי הנביא אינם מוצאים חן בעיניכם, רומז עמוס לעם, שפרו את מעשיכם אך אל תפגעו בנביא.

לדף הראשי של פרשת וישב.
עמוס - תחריט של גוסטב דורה
עמוס - תחריט של גוסטב דורה

דבר תורה לפרשת וישב

דברי תורה קצרים לפרשת וישב

אביון בעבור נעליים (באדיבות הרב רפאל שטרן)
בתורה מפורש שהסכום ששולם עבור יוסף היה "עשרים כסף" (בראשית ל"ז כח). בעמוס בפרק ב' (הפטרת הפרשה) נאמר: "על שלשה פשעי ישראל.. על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים". במדרש ובמפרשים ביארו שהפסוק מדבר על מכירת יוסף ולכאורה סתירה. בילקוט שמעוני כתב, שהאחים קיבלו עשרים כסף וחילקו כסף זה ביניהם כדי לקנות נעלים לרגליהם. ובדעת זקנים מבעלי התוס' פירש, שמעיקרא מכרוהו בסכום נמוך של עשרים שקל, כיון שפניו של יוסף הוריקו מפחד הנחשים שבבור, וכשהוציאו חזר לו תואר יופיו, ולפיכך ביקשו עבורו סכום גבוה יותר, והישמעאלים הוסיפו על עשרים השקלים גם נעלים.
יתכן להציע הסבר נוסף, במגילת רות (ד,ז) נאמר "וזאת לפנים בישראל, על הגאולה ועל התמורה לקים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו...". ומפסוק זה לומדת הגמרא גדרי קניין חליפין וסודר. ביצוע הקניין היה על ידי שהקונה היה נותן נעל למוכר (הנעל לא הייתה בשווי העיסקה כי אם אמצעי הקנין) ובמקביל וכתמורה היה הקונה זוכה במקחו, וזאת בנוסף לחובת התשלום שמוטלת עליו.
ונראה לפרש, שהתמורה שנתקבלה עבור מכירת יוסף הייתה עשרים כסף, אולם מעשה הקניין נעשה  באמצעות נעלים. ולכן הפסוק בעמוס כופל את דבריו. אולם נשאר לבאר מדוע הנביא טורח להביא פרט שולי כמו אמצעי הקניין? לפי ההלכה, עבד עברי אינו נקנה בקנין סודר (קידושין דף יג:), ואילו עבד כנעני נקנה בקנין סודר (שם כב:). האחים, במוכרם את יוסף באמצעות נעל (קנין סודר), ביטאו בזאת את זלזולם ביוסף שמכרוהו כמכירת עבד כנעני, וזו הסיבה שהפסוק בעמוס הזכיר את אמצעי הקניין.

שנאת הלב (באדיבות הרב רפאל שטרן)
אחי יוסף שנאו את אחיהם ולא יכלו דברו לשלום. וכתב רש"י "מתוך גנותם למדנו שבחם, שלא דברו אחת בפה ואחת בלב" (בראשית לז ד'). ולכאורה, מה הוא השבח בכך, שהרי נראה עדיף שמי שנוהג שלא כשורה ושונא את חבירו לא יגדיל את חטאו בכך שהוא יודיע את שנאתו לחבירו, ועדיף שיכבוש את שנאתו, ולפחות כלפי חוץ ינהג עמו כאילו אינו שונאו ?
הרמב"ם בפרק ו' מהלכות דעות הלכה ה' כתב: "לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא יט יז)... ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב, אבל המכה את חבירו והמחרפו אף על פי שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא". ובספר המצוות  כתב הרמב"ם: "ולשון ספרא לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב. אמנם כשהראה לו השנאה והודיע שהוא שונאו אינו עובר על זה הלאו אבל הוא עובר על לא תקום ולא תטור ועובר על עשה גם כן והוא אמרו ואהבת לרעך כמוך, אבל שנאת הלב הוא חטא יותר חזק מן הכל".
כלומר, מי שאינו עושה מעשה (אינו נוקם ואינו נוטר), ואומר לחבירו "אני שונא אותך", מבטל את העשה של "ואהבת..." אבל  אינו עובר על הלאו של "לא תשנא.. " ! ולפיכך האחים שהראו ליוסף את שנאתם ניצלו מהאיסור של "לא תשנא" וזה הוא "שבחם" .
ובטעם הדבר כתבו מפרשים (רשב"ם, ועוד), שאדם לא יכבוש שנאתו לאחיו, אלא "הוכח תוכיח" אותו על העבירה שעשה. אמנם, דבריהם תקפים ביחס למי ששונא את חבירו מחמת עבירה. אולם, מי ששונא את חבירו מחמת קנאה (כאחי יוסף), וחברם לא עבר שום עבירה, מה היא הסיבה שבגינה עליהם לגלות את שנאתם וזו תהיה סיבה ועל ידי כך  ינצלו מהלאו של "לא תשנא..." ?
 ובביאור הדברים כתב בבינה לעתים (ר' עזריה פיגו) דרוש ס': "מדרך הכעסני אשר ימעט בהגזמות ולא ירבה דברים לומר אעשה כך וכך, הנה הוא שומר את המשטמה בליבו, לא ישוב מפני כל וכל אשר יזם לעשות יעשה בכח גדול. מה שאין כן המרבה בדברים, כי יפיג כעסו בהפלגת הגיזומים, ואין כוחו אלא בפיו ומיד חמתו ניתכת, הלא נראה אבשלום, כשהיתה לו שנאה, עם אמנון לא דיבר עימו למטוב ועד רע, למען הוציא לפועל מה שעשה, שהמיתו".


למאמרים נוספים על הפרשה בדף הראשי של פרשת וישב