אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות כתיבה חריגה בתורה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות כתיבה חריגה בתורה. הצג את כל הרשומות

קנאה ומעשה פינחס

"הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם", כך המשנה במסכת אבות, אולם בפרשת פינחס אנו מופתעים לראות כי מעשה הקנאה דווקא הציל את בני ישראל מכיליון, הצליח לכפר על חטא וזיכה את עושהו בברית שלום וכהונת עולם.

במאמר נסביר את יחודיות מעשהו של פינחס, את העובדה שהוא זכה להכרה על כך משמים ולמרות זאת לביקורת מבני אדם, ובוודאי שאין לראות בכך דוגמה לימינו.

סיפור המעשה עצמו מופיע בסוף פרשת בלק:
"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר-אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-ה' מִיִּשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר:  וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף"
בני ישראל חוטאים בחטא של זנות, חטא של בגידה באלוקים ומעבר לאלוקים אחר. עשרות אם לא מאות פעמים בתורה ובנביאים, מדמים את ההליכה אחרי אלוקים אחרים, כבגידה של אשה בבעלה. התורה נוקטת בלשון "ויצמד" המשתמעת לשני כיוונים, גם ההיצמדות הפיזית לבנות מואב (וחטא העריות) ובאותה שעה ממש ההיצמדות לבעל-פעור, לעבודה הזרה של מואב. הציווי של ה' למשה מפורש "קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה'" אך לא לגמרי ברור. משה מעביר את הציווי הלאה, אל שופטי ישראל והוא כבר ברור לחלוטין "הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור", אולם לא קורה שום דבר וההוראה לא מבוצעת. המצב רק מחמיר שכן החטאים כבר לא נעשים בשולי המחנה אלא במרכזו מול פרצופו של משה. במצב זה רק פינחס מתגבר על ההלם ומבצע הלכה למעשה את מה שמשה אמר קודם, לוקח רומח והורג את האיש והאשה. פעולה זו גורמת מיידית לעצירת המגיפה ומסיימת את הפרשה.

מיד לאחר מכן ה' מוסר למשה את סיכום האירוע:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר:  פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי:  לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם:  וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
מעשהו החריג  של פינחס זוכה להערכה. גם המגיפה נפסקה וגם פינחס זוכה לכהונת עולם ולברית שלום.

וכאן ישנה נקודה שלא קיבלה תשומת לב במהלך פרשנות הדורות. המגיפה בעיצומה בעת עשיית החטא, הציווי של ה' אינו בא רק כעונש לחוטאים אלא כדרך לעצור את המגיפה. התמהמותו של משה ושופטי העם גורמת לכך שהמגיפה נמשכות ובני ישראל, ושבט שמעון בפרט, מתים כמו זבובים.
מעשהו של פינחס אינו רק מעשה קנאות, אלא גם מעשה הצלה, הקישור בין מעשהו לבין העבודה שהמגפה נעצרה ברור ומפורש.

היה אפשר לומר, שלא מעשה הבעילה עצמו הוא מה שהפריע לפינחס, ושבאופנת הפוסט-מודרנזים שכל אחד יעשה מה שבא לו, וישכב עם מי שבא לו ויעבוד איזה אלוהים שבא לו, ומה לפינחס בכלל איכפת? אבל אפילו המנטרה הפוסט-מודרנית מכירה בכך שכל אחד יעשה מה שבא לו כל עוד הוא אינו פוגע באחרים. במקרה המתואר, בוודאי הייתה פגיעה באחרים, בשבט שמעון ובכל עם ישראל.
פינחס במעשהו עוצר את זה ולמרות שלא ופולארי להזכיר מילים אלו היה אפשר לטעון שעשה זאת מדין רודף. ולמרות אפשרות מפתה זו, אין התייחסות כזו לפינחס. ואם אין, חובה עלינו לחפש למה, כי האפשרות הייתה מונת לפני הפרשנים והם בחרו שלא להביא אותה.

אולי הסיבה היא שאמנם מעשהו של זמרי פגע בעם ישראל, אולם זו הייתה פגיעה שנעשית על ידי אלוהים. לו זמרי היה עומד והורג 24,000 איש הרי ברור שיש להורגו כמה שיותר מהר, אולם לא זה היה המקרה. הזקיה בין המעשים ברורה, אבל הסיבתיות היא סיבתיות שמיימית ולא סיבתיות ארצית, סיבתיות שיכולה לדון בבית דין של מטה. במקרה כזה, אין אפשרות לדון דין רודף, גם אם אתה מאמין שמעשהו של אחד פוגע בעם ישראל כולו, האם פגיעה זו היא פגיעה שמיימית. "לא בשמים היא".

הקנאות בעייתית לא פחות ולמרות שפינחס קיבל הכרה משמים, הוא לא קיבל אותה מבני אדם. ננסה להבין מדוע.

מעשהו של פינחס הוא מיוחד וחריג, רבים רוצים ללמד זכות על עצמם בעשותם מעשים חריגים שהם כפינחס, אולם לא כך הדברים. ידוע הפתגם: "עושה מעשה זמרי ומבקש שכר בפינחס" וייתכן שהכוונה היא שגם מי שעושה מעשה ומנסה להצדיק אותו בקנאות, טעמו לא נכון, ורק ה' בוחן כליות ולב יכול להעיד על כך. בתנ"ך דוגמאות רבות לכך. אליהו הנביא, שהמדרשים אומרים שהוא פינחס בעצמו, טוען על קנאותו לפני ה' ונראה שה' אינו מרוצה מקנאות זו (ראו מאמר מורחב להפטרת פרשת פינחס ). דוגמא חריפה יותר היא ביהוא שלמפרע מתברר כי חיסול בית אחאב שביצע לא נבע מקנאות אלא בעיקר כדי להבטיח שלא יישאר יורש שילחם בו.

דעת חכמים, וגם העם, אינה נוחה ממעשי קנאות. זוהי דרך מסוכנת ואינה יכולה להיות דרך רגילה בחברה מתוקנת. כל אחד יכול לטעון למניעים נעלים ומוסרים אולם מספר האנשים שבאמת יהיו מונעים רק ממניעים כאלו הוא זערורי. שימוש בקנאות כתירוץ הוא פתח לאנרכיה ולאלימות. ההבדל בין מעשהו של פינחס לבין מעשים אחרים הוא שלנו ידוע שהוסכם עליו משמים, ואולם שוב, "לא בשמים היא".

גם בתורה עצמה השאירו רבותינו רמז  על מעשהו החריג של פינחס. התורה כידוע כתובה באותיות בלבד על גבי קלף. אין ניקוד, אין טעמים, אולם בתורה מופיעות כתיבות חריגות לרוב ולכולן טעם. בתחילת פרשת פינחס מופיעות שתי כתיבות כאלו. השם פינחס מופיע כאשר האות י' בו היא קטנה. גם במילה "שלום" מופיע כתיבה חריגה והו' מקוטעת (עם רווח באמצע הקו האנכי). שתי כתיבות חריגות אלו משמשות תזכורות נוספות שמעשהו של פינחס היה כזה, אך הוא היוצא דופן, שאינו מלמד על הכלל, אירוע חריג, שאין רשות לחזור עליו.


נספח א - מעט על השורש קנא
לשורש "קנא" מובנים שונים כפי המופיע במילון אבן-שושן:
  1. רגז על הצלחת הזולת, הייתה עינו צרה בטובת מישהו.
  2. חשד בבגידה, רגז על גילויי אהבה לאחרים.
  3. התנגד קשות לכל מי שפגע בדבר היקר לו מאד.
השורש "קנא" מופיע עשרות פעמים במקרא, באחד ממובניו, ויסודו עוד מספר בראשית, בין אם במדרשים ובמקומות בהם לא מופיע שורש זה במפורש ובין אם בהופעתו כמו בקנאת רחל באחותה ובעקבותיה, קנאת בני יעקב ביוסף.

גם בספר במדבר מופיעה הקנאה לרוב. בפרשת נשא בפרשיית סוטה מדובר רבות על קנאה מהסוג השני. קורח ועדתו מקנאים במשה ואהרון (קנאה מהסוג הראשון) ויהושע המציע לכלוא את אלדד ומידד המתנבאים ננזף בידי משה בשורש זה ממש "המקנא אתה לי..." במשמעותו השלישית. גם ה' מכונה אל קנא, ויותר מכך, קנא הוא אחד מהשמות של ה'! (שמות ל"ד יד): "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי ה' קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא"

נספח ב - נתעלמה הלכה
רש"י ופרשנים אחרים דורשים שנתעלמה מכולם הלכה ורק פינחס נזכר בה וזו הלכה "שהבועל כנענית קנאים פוגעים בו", והלכה ואין מורים כן. אם משה ציווה להרוג את האנשים, מהי ההלכה שלא ידעו? את התשובה שמעתי מהרב יעקב מדן. משה התכונן לביצוע דין מסודר באנשים, ובית דין לדיני נפשות דורש עדים, התראה ו-23 שופטים. פינחס הבין שבמצב חמור זה אין את האפשרות לחכות ל-"הליכים המקובלים" ונדרשת פעולה חריגה (מאד חריגה). הציווי של משה "הרגו איש אנשיו" מזכיר מאד את ציווי משה לאחר חטא העגל (שמות ל"ב כז): "וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה-אָמַר ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ עַל-יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ", לפי הרב מדן, מעשה זה, היה התקדים למעשה פינחס וממנו למד פינחס, שבשעות קשות יש לנקוט את המעשה מיידית ולא לחכות ל"הליכים הפרוצדורליים הרגילים". לפי הסבר זה, זוהי ההלכה שנתעלמה ממשה רבנו.

נספח ג  - פינחס ובני ישראל
דברי ה' נאמרו למשה בלבד, וייתכן כי בני ישראל לא ידעו מהם כלל ולא קיבלו עליהם את פינחס בתור כהן, שהרי פינחס הרג אנשים ואיך הוא יכול להיות כהן? רק בסוף ספר יהושע (בפרק כ"ב וכנראה לאחר מות יהושע, למרות שמות יהושע מתואר בפרק כ"ג וכ"ד) פינחס מקבל את הגושפנקה מבני ישראל. באותו אירוע שבטי גד וראובן בונים מזבח, ובני ישראל חוששים שהוא לעבודה זרה ורוצים לצאת עליהם במלחמה, וקוראים לפינחס (הידוע כבר במלחמתו בעבודה זרה), אולם פינחס משתכנע באמיתות הכוונות של בני גד ובני ראובן שהמזבח הוא לזכור שהם חלק מעם ישראל, ומשכין שלום בין השבטים. מכאן רואים שפינחס אכן מצדיק את ברית השלום הנתונה לו, והוא ראוי לכהונה.


מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת פינחס

פרשת פינחס - פרשת פנחס כפי שלא כתובה בתורה ומינוי יהושע

לדף הראשי של פרשת פינחס
במאמר זה ננסה לקרוא את פרשת פינחס כפי שאינה כתובה בתורה. אני מציע לקוראים להחזיק חומש בידם ולעקוב אחרי הפסוקים (במדבר כ"ה י'):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן-סָלוּא נְשִׂיא בֵית-אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת-צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן הוּא. {פ}

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צָרוֹר אֶת-הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר-נִכְּלוּ לָכֶם עַל-דְּבַר-פְּעוֹר וְעַל-דְּבַר כָּזְבִּי בַת-נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם-הַמַּגֵּפָה עַל-דְּבַר-פְּעוֹר. וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה {פ} וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל-מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת-ה' בְּמִדְיָן. אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא. וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת-פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ. וַיִּצְבְּאוּ עַל-מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר. וְאֶת-מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל-חַלְלֵיהֶם אֶת-אֱוִי וְאֶת-רֶקֶם וְאֶת-צוּר וְאֶת-חוּר וְאֶת-רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב. וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת-טַפָּם וְאֵת כָּל-בְּהֶמְתָּם וְאֶת-כָּל-מִקְנֵהֶם וְאֶת-כָּל-חֵילָם בָּזָזוּ. וְאֵת כָּל-עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל-טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ. וַיִּקְחוּ אֶת-כָּל-הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל-הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. וַיָּבִאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשְּׁבִי וְאֶת-הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת-הַשָּׁלָל אֶל-הַמַּחֲנֶה ; אֶל-עַרְבֹת מוֹאָב אֲשֶׁר עַל-יַרְדֵּן יְרֵחוֹ. {ס}
מי שמתחיל לקרוא את פרשת פינחס רואה מיד שלא כך כתוב בתורה.

סיפור המלחמה במדין שמופיע כאן בצורה רציפה והגיונית, מחולק בתורה לשני סיפורים, כאשr רוב פרשת פינחס וחלק מפרשת מטות מפרידים ביניהם. התורה אפילו מדגישה את פעולת החיתוך הזו על ידי צורת כתיבה נדירה של סיום פרשייה באמצע פסוק לאחר המילים: "ויהי לאחר המגפה", צורה נדירה ביותר.

למעשה פרקים כ"ו עד ל' נכנסים באמצע פרשת פינחס והם מהווים את כל פרשת פינחס. הפרשיות בפינחס אינן במקומן אלא נלקטו ממקומות שונים ואפילו מזמנים שונים בתורה. נעמוד על מקומן "הנכון" של הפרשיות וננסה להסביר מדוע הן מובאות או יוצרות את פרשת פינחס ומה מחבר ביניהן.

פרק כ"ו מתאר את המפקד השני של בני ישראל במדבר. מדוע צריך מפקד שני? לכאורה המפקד קשור לצבא ויכול להצביע על כך שיש קשר בין המפקד לבין מלחמת מדיין אולם זה רק לכאורה. המפקד השני נחוץ על מנת לשחזר את תחילת ספר במדבר שהתחילה במפקד. הצבא שנבחר בסוף להילחם במדיין הינו מצומצם ביותר. אלף איש למטה בלבד. המפקד מיועד לרגל הכניסה לארץ ישראל ולחלוקת הארץ. בפרשת חוקת כבר הגיעו לגבול ארץ ישראל ולכן ראוי לחזור על המפקד. פרשיית המפקד ארוכה אך מתחבאים פרטים מענינים לרוב, למשל:

  • מפקד שבט ראובן – חזרה על סיפור קרח תוך ציון פרט חשוב על בני קרח שלא מתו.
  • בני שמעון – מספרם פחת מאד בעקבות חטא בעל פעור. ציון זה מהווה הטרמה לעתידו העגום של שבט שמעון (השבט אינו מקבל ברכה ממשה בפרשת וזאת הברכה ולא נוחל את הארץ בספר יהושע)
  • מנשה – לפני אפרים למרות שסדר המחנות לא כך. בשבט מנשה המשפחות רבות ועמוקות מאד (דור שביעי) ומגיעות עד צלפחד – הקדמה לפרשיה הבאה.
  • אשר – שרח בת אשר מוזכרת בשמה כנראה היתה המבוגרת ביותר מאלו שנכנסו לארץ.

סיום המפקד – פה באה המטרה האמיתי של המפקד – המספר הסופי של בני ישראל כמעט זהה (למרות הבדלים עצומים במניין השבטים ובפרט שמעון ומנשה) אך דור שלם התחלף והמפקד בא להדגיש זאת.

למרות כל זאת המפקד אינו מופיע במקומו ההגיוני. הוא היה צריך לבוא אחרי פרשת מלחמת מדיין ולכאורה יש שני מקומות בולטים לשבצו. או לפני עניין בני גד ובני ראובן (מאחר והמפקד הוא ליורשי הארץ ואלו ויתרו על נחתלם) או בתחילת פרק ל"ה, מיד אחרי שמות הנשיאים של השבטים שנכנסים לארץ על מנת לחזור על מבנה המפקד בתחילת ספר במבדבר (נשיאי השבטים ומיד אחר כך מפקד כל שבט). מאחר ושמות הנשיאים כוללים רק שבטים שנוחלים את הארץ, אנו רואים מעין עונש לנשיאי גד וראובן ששמם אינו נזכר ולעניות דעתנו מיקומו של פרק המפקד יהיה בתחילת פרק ל"ב.

פרק כ"ז
פרק כ"ז עוסק בבנות צלופחד וגם פרשייה זו מחולקת לשניים. בסיום ספר במדבר באים בני שבט מנשה וטוענים שבנות צלופחד צריכות להינשא לבני שבט מנשה בלבד. בכך למעשה מסתיים הספר. חלוקה זו של הסיפור היא מלאכותית. ברור שבני שבט מנשה טענו את טענתם מיידית לאחר מתן ההלכה שבת יורשת נחלה. יותר מזה מסיפור הכתובים ניתן אפילו להבין שהיה ויכוח מר בין בנות צלפחד לבין יתר שבט מנשה שבעקבותיו בכלל הגיעו אל פתח אוהל מועד. ולכן היה ראוי להעביר את כל סיפור בנות צלופחד לסוף הספר (או לחילופין לסיימו כאן) ולא לפצלו לשניים.

בהמשך הפרק מופיע תיאור מותו של משה רבנו. פרשייה זו אינה במקומה. נשווה בין פרשיה זו לפרשת האזינו ביומו האחרון של משה רבנו:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה; וּרְאֵה, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  וְרָאִיתָה אֹתָהּ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-עַמֶּיךָ גַּם-אָתָּה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף, אַהֲרֹן אָחִיךָ.  כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר-צִן, בִּמְרִיבַת הָעֵדָה, לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם, לְעֵינֵיהֶם:  הֵם מֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר-צִן. "

אל מול דברים ל"ב
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר-נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה: וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר-מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו: עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר-צִן עַל אֲשֶׁר לֹא-קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל"
הביטויים המודגשים מראים כי מדובר כמעט באותו ציווי ובאותו טקסט עצמו ונראה שהפרשה הועתקה בשינויי נוסח קלים מפרשת האזינו למקומנו.

פרקים כ"ח-כ"ט

קורבנות – פרשיה שלא במקומה (נאמרה בא' בניסן בשנה השניה) כמו פרשת פרה. למה מופיעה פה ולא בספר ויקרא?

פרק ל'
נדרים – פרשיית נדרים כבר אינה בפרשת פינחס ומופיעה בפרשת מטות ועדיין קוטעת את הרצף עד להמשך תיאור המלחמה במדיין.


דומה שכל הפרקים הנ"ל מכוונים משני צדדים לפרשייה האמצעית שהשמטתי עד כה, ושעוסקת במינוי היורש למשה. זהו עיקרה של פרשת פינחס. משה מנושל מההנהגה בפרשת חוקת, פרשת בלק רובה מתרחשת מחוץ למחנה. האירועים בסוף פרשת בלק רק מחזקים את הצורך במנהיג, ואולי זה יהיה פינחס, היחידי שקם לעשות יוזמה?

הפרשייה נפתחת באחד הפסוקים המיוחדים ביותר בתורה (ט"ו).


הפסוק התמים לכאורה הינו יחידאי במקרא. הוא אינו הפסוק הרגיל שאנו מכירים: "וידבר ה' אל משה לאמר". השוו זאת לפנייה אחרת של משה רבנו  מיד לאחר חטא העגל: "וַיְחַל מֹשֶׁה, אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹקיו..." . איזה הבדל. בחומש שמות יש לשון בקשה. מודגש גם היטב הבדל המעמדות ואילו אצלנו דיבור ישיר. לא שאלה ולא בקשה אלא אמירה ואולי אפילו ציווי של משה לה'. פסוק זה על אף פשטותו מהווה מפתח להבנת נושא הפרשיה וחשיבות עניין היורש ובני ישראל עד כדי שהוא מצדיק פניה ישירה (ואולי אפילו חצופה) כזו ממשה.
משה ממנה וסומך את יהושע, 1860 תחריט עץ על ידי  Julius Schnorr von Carolsfeld

בעיוננו הבא על פרשת מטות נתעכב יותר על דמותו של יהושע. בינתיים נסתפק האם יהושע בחירה טובה? האם יהושע מחובר יותר לעם? מתוך התורה ידועים לנו רק פרטים מעטים על יהושע.
  • יהושע לא מש מתוך האוהל
  • יהושע לא היה ארבעים יום עם העם כשחיכו למשה
  • יהושע הוביל קרב אחד מול עמלק
  • יהושע נקרא פעם הושע והיה אחד מהמרגלים שלא הוציאו דיבת הארץ
  • יהושע מקנא למשה בפרשת המתנבאים
  • יהושע הוא משרתו הנאמן של משה. 
האם בימינו כאשר מנהיג מבקש למנות את משרתו למנהיג תחתיו אנו מרוצים מהמהלך? ברור שלא. ולכן דרושה הסכמה אלוקית למהלך וגם לבצע אותו לעיני כל ישראל. במפרשים מופיעה הסברה שמשה רצה שבניו יתמנו לתפקיד. סברה זו אינה יכולה להיות לפי הפשט. בני משה אינם נזכרים כלל בתורה לאחר לידתם. גרוע מכך פעמיים בהם מוזכרות תולדות אהרון ומשה בספרינו (פרקים ג' וכ"ו כפי שהוכר למעלה) התולדות הם של אהרון ומשה אולם רק בניו של אהרון נזכרים. התורה מתעלמת לחלוטיין מבני משה. אנו שיודעים זאת בודאי לא נצפה שבני משה יתמנו לתפקיד כלשהו.

להבדיל המעבר מאהרון לאלעזר הינו פשוט וטבעי. אהרון עולה להר ואלעזר יורד ממנו ובכל הפסוקים הבאים מחליף אלעזר את אהרון (למשל כ"ו א'). ענין בחירת המנהיג לעם ישראל הוא מרכז פרשת פינחס, כאשר כל השאר, המפקד, נחלת הארץ, בנות צלופחד, ואפילו הקורבנות (הציבור) והנדרים שלא הקריבו במדבר ויתחייבו בהם עם הכניסה לארץ (רמב"ן), או לפי פירוש רש"י (צווה את בני עלי), יהיו באחריות המנהיג. בחירת המנהיג חשובה וחיונית, ומצדיקה אפילו פנייה ישירה לקב"ה. מה שמשה לא עושה בשביל עצמו (למשל פנייה על מנת לאפשר לו להיכנס לארץ ישראל) הוא עושה למען עם ישראל, שלא יישאר כצאן שאין לו רועה. שוב מתגלה משה כדמות הרועה הנאמן הדואג לעמו גם על חשבונו האישי.

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת פינחס 

חומש במדבר ספר אחד או שלושה ספרים

כתיבה מיוחדת בתורה

פרשת בהעלותך היא פרשה מרכזית ביותר בחומש במדבר. התורה כתובה רק באותיות וכמעט ללא סימנים. בפרשתינו יש הופעה חד פעמית של תופעה חריגה. פיסקה קצרה, שני משפטים בלבד, המופיעה בצורה ממוסגרת בין שתי אותיות נון הפוכות (בנ"ך יש עוד מספר פעמים). חז"ל, בעקבות כך, הציעו לחלק את החומש לשלושה. עד הפסקה, הפסקה עצמה וכל מה שאחריה. תוכן הפסוקים הוא: "׆  וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה יְהֹוָ֗ה וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ׃ וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְהֹוָ֔ה רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃  ׆"

הרצוי והמצוי

בעיני חלוקה זו מבטאת יותר מכל את ההבדל בין הרצוי והמצוי בחומש במדבר, ומהווה מפנה קריטי בכל מה שהולך לקרות מכאן והלאה. כיום, יש לרוב קוראי המקרא בעיה. אנו קוראים את התורה וכבר מכירים את ההמשך, אולם מי שיקרא את הפרשה ולא מודע כלל למה שקורה בהמשך הומש יחשוב שהכניסה לארץ ישראל קרובה מאד. צריך להיכנס למצב של קריאה ראשונית ולשכוח את ידיעותינו מהפרשות הבאות ואז אפשר לראות רמזים לבעיות שהולכות לצוץ.

עד אותה פסקה, כמעט הכל טוב. בני ישראל מתפקדים. הלויים מתפקדים, לכולם יש את תפקידם, סדר המחנות נקבע ובפרשתינו גם הלויים נכנסים לתפקידם, בני ישראל חוגגים פסח (ומגדילים לעשות אנשים שאינם יכולים לחגוג ומחדשים את הלכת פסח שני), עניין המסעות מוסבר בדיוק לפי העננים, יום או יומיים או חודש או ימים.

כאן כבר צריך לצלצל פעמון אזהרה ראשון. ימים? למה כל כך הרבה זמן לחנות במקום אחד. גם כאשר אליעזר עבד אברהם רוצה לקחת את רבקה, לבן מנסה לעכבו: "תשב הנערה איתנו ימים או עשור". ימים כנראה משכו תקופה לא קצרה של כמה חודשים. המסע לארץ ישראל אורך ימים בודדים (אולי שלושה בלבד כדרך רש"י, ואולי קצת יותר). קשה מאד לשים לב לפעמון אזהרה זה אבל הוא קיים וממשי. גם ההמשך נראה חיובי, החצוצרות כהכנה למסעות או למלחמות שיבואו בכניסה לארץ. עם ישראל מוכן "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" והמסע לארץ ישראל יוצא לדרך.

דו שיח משונה

סיום ההכנות למסע הוא הדו-שיח בין משה ליתרו (משה שואל, יתרו עונה, משה עונה) בו אנו לא יודעים מה התוצאה הסופית, אולם בקשת משה חריגה, הרי יש את העננים שמראים את הדרך ולמה צריך את יתרו?? גם העובדה שהדו שיח נשאר לא פתור אינה נוחה. פעמון אזהרה שני. הפעמון האחרון הוא הפסוק לפני האחרון (לג): "ויִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית-ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה:".

הפסוק נראה תמים אולם בגמרא (שבת קט"ז) מפורש כי היתה בכך פורענות: "ואמר ר' חמא בר חנינא: שסרו מאחרי ה'", כלומר מיהרו לסור כתינוק הבורח מפני רבו. הביטוי מהר ה' חריג. היה צריך לכתוב ונסעו מהר סיני. לביטוי "הר ה' " משמעות מיוחדת, בתורה הוא מופיע פעם אחת בלבד בסיפור עקדת יצחק (שעל פי המסורת התרחשה בהר המוריה) - בראשית כ"ב יד: "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה". בנביאים כבר ברור שהביטוי מדבר על בית המקדש. בני ישראל היו צריכים לסוע מהר סיני להר ה', אבל הם נוסעים מהר ה', מתרחקים מה' והצרות ממהרות לבוא. נראה שזו נקודת המפתח, שגרמה לכל הצרות בהמשך והפכה את המצב הרצוי, שהיה בהחלט בהישג יד, למצב המצוי, שאירע לבסוף.

בשביל להשלים את התמונה, המילה המנחה לפני פסקת "ויהי בנסע הארון" היא המילה טוב (י' כט-לב):
"וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹבָב בֶּן-רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן משֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי-ה' דִּבֶּר-טוֹב עַל-יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם-אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ:
וַיֹּאמֶר אַל-נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל-כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם: וְהָיָה כִּי-תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהוָֹה עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ"
כאשר משה רבנו אומר את המילה טוב, הוא מתכוון לדבר אחד בלבד, בית המקדש (והשוו לדבריו בראש פרשת ואתחנן: "ההר הטוב הזה והלבנון..."). משה רואה בעיני רוחו, מסע קצר, מלחמת כיבוש והתנחלות מהירה ובנייה מיידית של מקדש קבוע.

בפסקת "ויהי בנסע הארון..." עצמה לא נדון כרגע כלל, אולם לאחריה התמונה נהיית עגומה מאד, כל פעמוני האזהרה כבר מצלצלים והפורענות רודפת אחת את השנייה. המילה המנחה "טוב" נהפכת מיידית ל-"רע":
"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנֲנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: ...: י וַיִּשְׁמַע משֶׁה אֶת-הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר-אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי משֶׁה רָע"
גם תגובות משה לחטאים חיוורות ואינן מזכירות את תגובותיו האמיצות בחומש שמות. הביטוים בשני החומשים זהים ומדגישים את הניגוד עוד יותר.
"למה הרעת לעבדך..." (במדבר י"א, יא).
"למה הרעתה לעם הזה..." (שמות ה', כב). 
"למה לא מצאתי חן בעיניך..." (במדבר י"א, יא).
"ועתה אם מצאתי חן בעיניך..." (ראה שמות ל"ג, יג, טו!). 
"ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג..." (במדבר י"א, טו).
"ועתה אם תשא את חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות ל"ב, לב).
פעמון אזהרה רביעי הוא יחס משה לחטאי עם ישראל, ולכך שאולי משה לא יהיה זה שמכניס את עם ישראל לארץ ישראל (ואחר כך מובא במדרשים שעל כך בדיוק התנבאו אלדד ומידד). סיום הפרשה ופרשיית האשה הכושית, הוא פעמון אזהרה חמישי, לאחר החטא יש עיכוב לא צפוי של שבוע. עיכוב זה הוא רמז מטרים לעיכוב הגדול של ארבעים שנה שיקרה בפרשה הבאה.

נמצא אם כך שהחלוקה לחומשים נכונה. החלק הראשון של ספר במדבר, אופטימי כמעט כולו ונראה שם כי עם ישראל מוכן, נע במבנה צבאי מסודר. איש איש יודע את מקומו ותפקידו והולכים להיכנס במהירות לארץ ישראל. בחלקו השני של החומש מתחילים הקשיים והבעיות, שילכו ויחמירו מאד בשתי הפרשות הקרובות ויידרשו ארבעים שנה לתיקונן.

מאמר המשך למאמר זה העוסק בהבדל בין הרצוי למצוי דן בדחיית שבט ראובן

מאמרים נוספים לפרשת בהעלותך