אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

בהעלותך - צורת הבקשה "אל נא"

צורת הבקשה "אל נא" מופיעה בפרשתינו שלוש פעמים. בפעם הראשונה מבקש משה מיתרו:
במדבר י לא: "ויאמר אל נא תעזב אתנו כי על כן ידעת חנתנו במדבר והיית לנו לעינים" ובשתי הפעמים האחרות מבקש אהרון ממשה (י"ב יא-יב):
"וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל-משֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל-נָא תָשֵׁת עָלֵינו חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנו וַאֲשֶׁר חָטָאנו: אַל-נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אמו וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרו"
צורת הפנייה אינה נדירה ומופיעה עוד תשע פעמים בתורה ומעט פעמים בנביא. שאר ההופעות בתורה הן:

בראשית פרק יג ח: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט, אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי, וּבֵין רֹעֶיךָ: 
 פרק יח
  • פסוק ג: וַיֹּאמַר:  אֲדֹנָי, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ--אַל-נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ.
  • פסוק ל: וַיֹּאמֶר אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי, וַאֲדַבֵּרָה--אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם, שְׁלֹשִׁים; וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה, אִם-אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים. 
  • פסוק ל"ב: וַיֹּאמֶר אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי, וַאֲדַבְּרָה אַךְ-הַפַּעַם--אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם, עֲשָׂרָה; וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית, בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה. 
 פרק יט
  • פסוק ז: וַיֹּאמַר:  אַל-נָא אַחַי, תָּרֵעוּ. 
  • פסוק י"ח: וַיֹּאמֶר לוֹט, אֲלֵהֶם:  אַל-נָא, אֲדֹנָי. 
 פרק לג
  • פסוק י: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אַל-נָא אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי, מִיָּדִי:  כִּי עַל-כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ, כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים--וַתִּרְצֵנִי. 
בראשית פרק מז
  • פסוק כ"ט: וַיִּקְרְבו יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנו לְיוסף וַיֹּאמֶר לו אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.  
במדבר פרק כב
  • פסוק ט"ז: וַיָּבֹאוּ, אֶל-בִּלְעָם; וַיֹּאמְרוּ לו, כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן-צִפוֹר, אַל-נָא תִמָּנַע, מֵהֲלֹךְ אֵלָי. 
הדבר המשותף לכל ההופעות היא שלמבקש היה חשש סביר מאד שהפונה לא ייענה לבקשתו (ובחלק מהמקרים כך אכן קרה). אברהם יודע שהמריבות בין רועין לבין רועי לוט הן בלתי נמנעות ומצד שני, לוט שהתברך בקרבתו לאברהם אולי יסרב להיפרד. אברהם רוצה לקבל את אורחיו, אולם הם אולי ממהרים ולא ירצו להישאר. וכמובן בבקשת הצלת לוט, ה' בהחלט יכול לסרב להציל את העיר וכך הלאה. לוט יודע שיהיה לו קשה לשכנע את אנשי עירו לא לפגוע באורחיו, יעקב חושש מעשו, יעקב יודע שליוסף בתור משנה למלך מצרים יהיה קשה מאד לצאת מגבולות הארץ ולקבור את אביו הרחק ממצרים (חשש שאכן התאמת ויוסף היה צריך לשכנוע מיוחד לפרעה).
בפרשתינו משה רוצה שיתרו יבוא לארץ ישראל, אולם מה ליתרו ולנחלת ישראל? יתרו אינו נוחל בארץ, והוא שייך למדבר. אהרון מבקש ממשה שיסלח למרים, לכאורה מה סיבה יש למשה לסרב, אולם הפרשנים מעירים שמה לכוד במיצר והפתרון הוא בדמות התפילה הקצרה שהוא נוקט. ובלעם יודע שהוא לא צריך ללכת לבלק ואכן מסרב ללכת בפעם הראשונה ובלק מפציר בו עוד ועוד.
מצאנו שצורת הבקשה "אל-נא" רומזת בכל הופעותיה על בקשה שקשה יותר למלאה ושיש סיכוי שתעינה בשלילה.

מאמרים ודברי תורה לפרשת בהעלותך

פרשת וזאת הברכה - סטטיסטיקה בפרשה

פרשת וזאת הברכה היא הפרשה ה-54 בתורה וה-11 בחומש דברים. הפרשה נכתבת ב-90 שורות בספר תורה ויש בה 10 פרשיות (מיקום 25), מתוכן 2 פרשיות פתוחות ו -8 סתומות. בפרשה יש 41 פסוקים (מיקום 52),512 מילים (מיקום 54) ו-1989 אותיות (מיקום 54). לפי ספר החינוך יש בפרשת וזאת הברכה 0 מצוות (מיקום 37), מתוכן 0 מצוות עשה (מיקום 34) ו-0 מצוות לא תעשה (מיקום 32).

הערות לפרשת וזאת הברכה :פרשת וזאת הברכה שונה מכל שאר הפרשות מאחר והיא נקראת בחג (שמחת תורה) ולא בשבת (למרות שלפעמים החג יוצא בשבת. כמו כן חבוץ לארץ קוראים תמיד את הפרשה יום אחרי ארץ ישראל (ביום השני של חג שמיני עצרת) ולכן בחוץ לארץ לעולם היא לא תיקרא בשבת.

כאשר שמחת תורה בחוץ לארץ ביום שישי (כמו השנה - תשע"א), יום לאחר פרשת וזאת הברכה כבר קוראים את פרשת בראשית!

מאמרים נוספים לפרשת וזאת הברכה

לפרשה הקודמת - האזינו
לפרשה הבאה - בראשית
לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה

פרשת האזינו - סטטיסטיקה בפרשה

פרשת האזינו היא הפרשה ה-53 בתורה וה-10 בחומש דברים. הפרשה נכתבת ב-92 שורות בספר תורה ויש בה 3 פרשיות (מיקום 49), מתוכן 3 פרשיות פתוחות ו -0 סתומות. בפרשה יש 52 פסוקים (מיקום 51),614 מילים (מיקום 52) ו-2326 אותיות (מיקום 52). לפי ספר החינוך יש בפרשת האזינו 0 מצוות (מיקום 37), מתוכן 0 מצוות עשה (מיקום 34) ו-0 מצוות לא תעשה (מיקום 32).
הערות לפרשת האזינו :

  • ישנה מסורת שהאות ה' בתחילת פסוק ו' (במיל הלה') נכתבת כתיבה בפני עצמה, בשיטה זו יש 615 מילים בפרשה וזו גם המילה היחידה של אות אחת בתורה.
  • פרשת האזינו נקראת בדרך כלל לפני יום הכיפורים ואז מפטירים את פרשת שובה בהושע, לעיתים הפרשה נקראת בשבת בין יום הכיפורים לסוכות (כאשר יום כיפור הוא בימים רביעי או חמישי) ואז קוראים במפטיר את שירת דוד.



מאמרים נוספים לפרשת האזינו

לפרשה הקודמת - וילך
לפרשה הבאה - וזאת הברכה
לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה

פרשת וילך - סטטיסטיקה בפרשה

פרשת וילך היא הפרשה ה-52 בתורה וה-9 בחומש דברים. הפרשה נכתבת ב-72 שורות בספר תורה ויש בה 3 פרשיות (מיקום 49), מתוכן 2 פרשיות פתוחות ו -1 סתומות. בפרשה יש 30 פסוקים (מיקום 54),553 מילים (מיקום 53) ו-2123 אותיות (מיקום 53). לפי ספר החינוך יש בפרשת וילך 2 מצוות (מיקום 30), מתוכן 2 מצוות עשה (מיקום 26) ו-0 מצוות לא תעשה (מיקום 32).
הערות לפרשת וילך :פרשת וילך היא הקצרה ביותר בתורה

מאמרים נוספים לפרשת וילך 


לפרשה הקודמת - ניצבים
לפרשה הבאה - האזינו
לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה

פרשת ניצבים - סטטיסטיקה בפרשה

פרשת ניצבים היא הפרשה ה-51 בתורה וה-8 בחומש דברים. הפרשה נכתבת ב-87 שורות בספר תורה ויש בה 4 פרשיות (מיקום 44), מתוכן 1 פרשיות פתוחות ו -3 סתומות. בפרשה יש 40 פסוקים (מיקום 53),657 מילים (מיקום 51) ו-2575 אותיות (מיקום 51). לפי ספר החינוך יש בפרשת ניצבים 0 מצוות (מיקום 37), מתוכן 0 מצוות עשה (מיקום 34) ו-0 מצוות לא תעשה (מיקום 32).

הערות לפרשת ניצבים : פרשת ניצבים היא אחת משתי פרשיות בהן הקריאה למפטיר זהה לקריאת שביעי (לרוב קריאת המפטיר קצרה יותר). הפרשה השניה היא עקב.

מאמרים נוספים לפרשת ניצבים

לפרשה הקודמת - כי תבוא
לפרשה הבאה - וילך
לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה

פרשת כי-תבוא - סטטיסטיקה בפרשה

פרשת כי תבוא היא הפרשה ה-50 בתורה וה-7 בחומש דברים. הפרשה נכתבת ב-233 שורות בספר תורה ויש בה 21 פרשיות (מיקום 7), מתוכן 5 פרשיות פתוחות ו -16 סתומות. בפרשה יש 122 פסוקים (מיקום 17),1747 מילים (מיקום 15) ו-6811 אותיות (מיקום 15). לפי ספר החינוך יש בפרשת כי תבוא 6 מצוות (מיקום 23), מתוכן 3 מצוות עשה (מיקום 22) ו-3 מצוות לא תעשה (מיקום 20). הערות לפרשת כי תבוא :


מאמרים נוספים לפרשת כי תבוא
לפרשה הקודמת - כי תצא
לפרשה הבאה - ניצבים
לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה

פרשת כי-תצא - סטטיסטיקה בפרשה


פרשת כי תצא היא הפרשה ה-49 בתורה וה-6 בחומש דברים. הפרשה נכתבת ב-213 שורות בספר תורה ויש בה 44 פרשיות (מיקום 1), מתוכן 2 פרשיות פתוחות ו -42 סתומות. בפרשה יש 110 פסוקים (מיקום 28),1582 מילים (מיקום 23) ו-5856 אותיות (מיקום 26). לפי ספר החינוך יש בפרשת כי תצא 74 מצוות (מיקום ראשון), מתוכן 27 מצוות עשה (מיקום ראשון) ו-47 מצוות לא תעשה (מקום ראשון).
הערות לפרשת כי תצא : כי-תצא היא הפרשה עם מספר המצוות הגדול ביותר. כמעט בכל פסוק יש מצווה. מספר המצוות הגדול יכול להסביר גם את מספר הפרשיות הגדול, שכן עניני מצוות שונים מופיעים בפרשיות שונות.


לפרשה הקודמת - שופטים
לפרשה הבאה - כי תבוא

לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה 

מאמרים נוספים לפרשת כי-תצא

פרשת שופטים - סטטיסטיקה בפרשה

פרשת שופטים היא הפרשה ה-48 בתורה וה-5 בחומש דברים. הפרשה נכתבת ב-192 שורות בספר תורה ויש בה 18 פרשיות (מיקום 12), מתוכן 3 פרשיות פתוחות ו -15 סתומות. בפרשה יש 97 פסוקים (מיקום 36),1523 מילים (מיקום 28) ו-5590 אותיות (מיקום 31). לפי ספר החינוך יש בפרשת שופטים 41 מצוות (מיקום 6), מתוכן 14 מצוות עשה (מיקום 5) ו-27 מצוות לא תעשה (מיקום 6).
 הערות לפרשת שופטים :

מאמרים נוספים לפרשת שופטים

לפרשה הקודמת - ראה
לפרשה הבאה - כי תצא
לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה

פרשת ראה - סטטיסטיקה בתורה

פרשת ראה היא הפרשה ה-47 בתורה וה-4 בחומש דברים. הפרשה נכתבת ב-258 שורות בספר תורה ויש בה 20 פרשיות (מיקום 10), מתוכן 5 פרשיות פתוחות ו -15 סתומות. בפרשה יש 126 פסוקים (מיקום 13),1932 מילים (מיקום 7) ו-7442 אותיות (מיקום 7). לפי ספר החינוך יש בפרשת ראה 55 מצוות (מיקום 3), מתוכן 17 מצוות עשה (מיקום 4) ו-38 מצוות לא תעשה (מיקום 3). הערות לפרשת ראה :

לפרשה הקודמת - עקב
לפרשה הבאה - שופטים
לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה 

מאמרים נוספים לפרשת ראה

פרשת עקב - סטטיסטיקה בפרשה

פרשת עקב היא הפרשה ה-46 בתורה והשלישית בחומש דברים. הפרשה נכתבת ב-232 שורות בספר תורה ויש בה 10 פרשיות (מיקום 25), מתוכן 6 פרשיות פתוחות ו -4 סתומות. בפרשה יש 111 פסוקים (מיקום 26),1747 מילים (מיקום 15) ו-6865 אותיות (מיקום 14). לפי ספר החינוך יש בפרשת עקב 8 מצוות (מיקום 20), מתוכן 6 מצוות עשה (מיקום 15) ו-2 מצוות לא תעשה (מיקום 22).

הערות לפרשת עקב : פרשת עקב היא אחת משתי פרשיות בהן הקריאה למפטיר זהה לקריאת שביעי (לרוב קריאת המפטיר קצרה יותר). הפרשה השניה היא ניצבים.

לפרשה הקודמת - ואתחנן
לפרשה הבאה - ראה
לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה

פרשת ואתחנן - סטטיסטיקה בפרשה


מאמרים נוספים לפרשת ואתחנן

פרשת ואתחנן היא הפרשה ה-45 בתורה וה-2 בחומש דברים. הפרשה נכתבת ב-249  שורות בספר תורה ויש בה 21 פרשיות (מיקום 7), מתוכן 5 פרשיות פתוחות ו -16 סתומות. בפרשה יש 122 פסוקים (מיקום 17),1878 מילים (מיקום 10) ו-7343 אותיות (מיקום 10). לפי ספר החינוך יש בפרשת ואתחנן 12 מצוות (מיקום 15), מתוכן 8 מצוות עשה (מיקום 11) ו-4 מצוות לא תעשה (מיקום 17).

הערות לפרשת ואתחנן : קריאת "לוי" בפרשת ואתחנן ארוכה מאד. הקריאה עוסקת באזהרות על עבודה זרה ומזכירה מאד את החלוקה בפרשת כי-תשא בו הקריאה עוסקת במעשה חטא העגל. האם גם כן משייכים את הקריאה לשבט לוי שלא חטאו בחטא העגל. נראה מאד שכן, ותודה לאבי על ההערה.

לפרשה הקודמת - דברים
לפרשה הבאה - עקב

לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה 

חומש במדבר ספר אחד או שלושה ספרים

כתיבה מיוחדת בתורה

פרשת בהעלותך היא פרשה מרכזית ביותר בחומש במדבר. התורה כתובה רק באותיות וכמעט ללא סימנים. בפרשתינו יש הופעה חד פעמית של תופעה חריגה. פיסקה קצרה, שני משפטים בלבד, המופיעה בצורה ממוסגרת בין שתי אותיות נון הפוכות (בנ"ך יש עוד מספר פעמים). חז"ל, בעקבות כך, הציעו לחלק את החומש לשלושה. עד הפסקה, הפסקה עצמה וכל מה שאחריה. תוכן הפסוקים הוא: "׆  וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה יְהֹוָ֗ה וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ׃ וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְהֹוָ֔ה רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃  ׆"

הרצוי והמצוי

בעיני חלוקה זו מבטאת יותר מכל את ההבדל בין הרצוי והמצוי בחומש במדבר, ומהווה מפנה קריטי בכל מה שהולך לקרות מכאן והלאה. כיום, יש לרוב קוראי המקרא בעיה. אנו קוראים את התורה וכבר מכירים את ההמשך, אולם מי שיקרא את הפרשה ולא מודע כלל למה שקורה בהמשך הומש יחשוב שהכניסה לארץ ישראל קרובה מאד. צריך להיכנס למצב של קריאה ראשונית ולשכוח את ידיעותינו מהפרשות הבאות ואז אפשר לראות רמזים לבעיות שהולכות לצוץ.

עד אותה פסקה, כמעט הכל טוב. בני ישראל מתפקדים. הלויים מתפקדים, לכולם יש את תפקידם, סדר המחנות נקבע ובפרשתינו גם הלויים נכנסים לתפקידם, בני ישראל חוגגים פסח (ומגדילים לעשות אנשים שאינם יכולים לחגוג ומחדשים את הלכת פסח שני), עניין המסעות מוסבר בדיוק לפי העננים, יום או יומיים או חודש או ימים.

כאן כבר צריך לצלצל פעמון אזהרה ראשון. ימים? למה כל כך הרבה זמן לחנות במקום אחד. גם כאשר אליעזר עבד אברהם רוצה לקחת את רבקה, לבן מנסה לעכבו: "תשב הנערה איתנו ימים או עשור". ימים כנראה משכו תקופה לא קצרה של כמה חודשים. המסע לארץ ישראל אורך ימים בודדים (אולי שלושה בלבד כדרך רש"י, ואולי קצת יותר). קשה מאד לשים לב לפעמון אזהרה זה אבל הוא קיים וממשי. גם ההמשך נראה חיובי, החצוצרות כהכנה למסעות או למלחמות שיבואו בכניסה לארץ. עם ישראל מוכן "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" והמסע לארץ ישראל יוצא לדרך.

דו שיח משונה

סיום ההכנות למסע הוא הדו-שיח בין משה ליתרו (משה שואל, יתרו עונה, משה עונה) בו אנו לא יודעים מה התוצאה הסופית, אולם בקשת משה חריגה, הרי יש את העננים שמראים את הדרך ולמה צריך את יתרו?? גם העובדה שהדו שיח נשאר לא פתור אינה נוחה. פעמון אזהרה שני. הפעמון האחרון הוא הפסוק לפני האחרון (לג): "ויִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית-ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה:".

הפסוק נראה תמים אולם בגמרא (שבת קט"ז) מפורש כי היתה בכך פורענות: "ואמר ר' חמא בר חנינא: שסרו מאחרי ה'", כלומר מיהרו לסור כתינוק הבורח מפני רבו. הביטוי מהר ה' חריג. היה צריך לכתוב ונסעו מהר סיני. לביטוי "הר ה' " משמעות מיוחדת, בתורה הוא מופיע פעם אחת בלבד בסיפור עקדת יצחק (שעל פי המסורת התרחשה בהר המוריה) - בראשית כ"ב יד: "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה". בנביאים כבר ברור שהביטוי מדבר על בית המקדש. בני ישראל היו צריכים לסוע מהר סיני להר ה', אבל הם נוסעים מהר ה', מתרחקים מה' והצרות ממהרות לבוא. נראה שזו נקודת המפתח, שגרמה לכל הצרות בהמשך והפכה את המצב הרצוי, שהיה בהחלט בהישג יד, למצב המצוי, שאירע לבסוף.

בשביל להשלים את התמונה, המילה המנחה לפני פסקת "ויהי בנסע הארון" היא המילה טוב (י' כט-לב):
"וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹבָב בֶּן-רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן משֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי-ה' דִּבֶּר-טוֹב עַל-יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם-אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ:
וַיֹּאמֶר אַל-נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל-כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם: וְהָיָה כִּי-תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהוָֹה עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ"
כאשר משה רבנו אומר את המילה טוב, הוא מתכוון לדבר אחד בלבד, בית המקדש (והשוו לדבריו בראש פרשת ואתחנן: "ההר הטוב הזה והלבנון..."). משה רואה בעיני רוחו, מסע קצר, מלחמת כיבוש והתנחלות מהירה ובנייה מיידית של מקדש קבוע.

בפסקת "ויהי בנסע הארון..." עצמה לא נדון כרגע כלל, אולם לאחריה התמונה נהיית עגומה מאד, כל פעמוני האזהרה כבר מצלצלים והפורענות רודפת אחת את השנייה. המילה המנחה "טוב" נהפכת מיידית ל-"רע":
"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנֲנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: ...: י וַיִּשְׁמַע משֶׁה אֶת-הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר-אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי משֶׁה רָע"
גם תגובות משה לחטאים חיוורות ואינן מזכירות את תגובותיו האמיצות בחומש שמות. הביטוים בשני החומשים זהים ומדגישים את הניגוד עוד יותר.
"למה הרעת לעבדך..." (במדבר י"א, יא).
"למה הרעתה לעם הזה..." (שמות ה', כב). 
"למה לא מצאתי חן בעיניך..." (במדבר י"א, יא).
"ועתה אם מצאתי חן בעיניך..." (ראה שמות ל"ג, יג, טו!). 
"ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג..." (במדבר י"א, טו).
"ועתה אם תשא את חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות ל"ב, לב).
פעמון אזהרה רביעי הוא יחס משה לחטאי עם ישראל, ולכך שאולי משה לא יהיה זה שמכניס את עם ישראל לארץ ישראל (ואחר כך מובא במדרשים שעל כך בדיוק התנבאו אלדד ומידד). סיום הפרשה ופרשיית האשה הכושית, הוא פעמון אזהרה חמישי, לאחר החטא יש עיכוב לא צפוי של שבוע. עיכוב זה הוא רמז מטרים לעיכוב הגדול של ארבעים שנה שיקרה בפרשה הבאה.

נמצא אם כך שהחלוקה לחומשים נכונה. החלק הראשון של ספר במדבר, אופטימי כמעט כולו ונראה שם כי עם ישראל מוכן, נע במבנה צבאי מסודר. איש איש יודע את מקומו ותפקידו והולכים להיכנס במהירות לארץ ישראל. בחלקו השני של החומש מתחילים הקשיים והבעיות, שילכו ויחמירו מאד בשתי הפרשות הקרובות ויידרשו ארבעים שנה לתיקונן.

מאמר המשך למאמר זה העוסק בהבדל בין הרצוי למצוי דן בדחיית שבט ראובן

מאמרים נוספים לפרשת בהעלותך

למה כדאי ללמוד אסטרונומיה

מאחר ואני מנהל גם אתר שעוסק באסטרונומיה (אתר שמים וארץ) אני אוהב למצוא קישורים בין הפרשה לבין אסטרונומיה. בפרשת נשא מצאתי זאת בדברי רש"י. סדר הקרבת הקורבנות הוא כסדר המחנות ומפרש רש"י:

(יח - יט) הקריב נתנאל בן צוער - הקרב את קרבנו -
מה תלמוד לומר הקריב בשבטו של יששכר, מה שלא נאמר בכל השבטים?
לפי שבא ראובן וערער ואמר די שקדמני יהודה אחי, אקריב אני אחריו. אמר לו משה מפי הגבורה נאמר לי שיקריבו כסדר מסען לדגליהם.
לכך אמר הקרב את קרבנו, והוא חסר יו"ד, שהוא משמע הקרב, לשון צווי, שמפי הגבורה נצטווה הקרב.
ומהו הקריב הקרב שני פעמים?
שבשביל שני דברים זכה להקריב שני לשבטים:
אחת שהיו יודעים בתורה, שנאמר (ד"ה א' יב, לג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים.
ואחת שהם נתנו עצה לנשיאים להתנדב קורבנות הללו.

ראובן רוצה להקריב שני, את דחייתו על ידי יהודה הוא מבין, אולם מדוע שגם יששכר ידחה אותו? ראובן הרי גדול בהרבה מיששכר. הוא נענה שסדר ההקרבה כסדר המחנות ואולם עדיין, יששכר צריך היה לזכות לכך על ידי משהו. התשובה הראשונה ברש"י ששבט יששכר זכה בגלל שהיו "יודעי בינה לעיתים". עיתים הם הזמנים ושבט יששכר ידע לחשב את הזמנים, כלומר לחשב מתי הירח יתחדש כפי שאומר הרד"ק שם:
ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל -
רבותינו פירשו:


שיודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים, וזהו שאמר לדעת מה יעשה ישראל וזהו: יודעי בינה לעתים, כלומר לזמני העולם שהיו יודעים לחשב בתקופות המזלות, וזכר ענין זה בזה המקום, כי צריך המלך אליהם להתיעץ עמהם כי על פי המלך היה נעשה העבור והקביעות כדבר חזקיה המלך.
ורבי יונה פירש:
ענין משפטים ודינים וכן יודעי העתים כמו שאמר לפני כל יודעי דת ודין, וכן עת ומשפט ידע לב חכם, והיה צריך המלך להתיעץ עמהם על ענין הדינין, אבל לדעת מה יעשה ישראל אין טעמו דבק לזה הפירוש, כי היה לו לומר לדעת מה יעשה המלך.
אבל לפירוש רבותינו יבא בטוב לדעת מה יעשה ישראל, היאך ישמרו המועדים ובאיזה זמן יעשו אותם.
ולכן הידע האסטרונומי זיכה את שבט יששכר להקריב שניים. חוכמת האסטרונומיה מכונה בעברית חוכמת התכונה. לכל דבר יש תכונה, אולם המילה התייחדה לתכונותיהם של גרמי השמים. בני שבט יששכר היו בקיאים בחכמת התכונה.

מאמרים נוספים לפרשת נשא

נשא - דקדוקי לשון לשם הפרשה

ענין חשוב בפרשת נשא הואברכת הכהנים. הברכה השלישית פותחת במילה "ישא", גם חצי מהפרשה עוסק בקורבנות "הנשיאים". שתי מילים אלו זהות לשורש שם הפרשה - נשא. גם תפקיד הלויים הוא לשאת את המשכן. מה שמראה ששם הפרשה הוא ענין בפני עצמו ולא רק אחת מהמילים הראשונות בה. השורש "נ.ש.א" מופיע עשרות פעמים בתורה.
בדף שהביאה בתי הביתה הובא בשם מדרש במדבר רבה י"א (י"ד) "ישא - יעביר כעסו ממך - ואין ישא אלא לשון הסרה, שנאמר ישא פרעה את ראשך מעליך"... הפירוש קשה מעט. גם לשר המשקים, נאמרה לשון דומה: "ישא פרעה את ראשך" והכוונה שם הייתה חיובית, ההבדל הינו במילה מעליך. ההוראה של המילה לשאת היא במובנה המקובל: להרים, להגביה. במקרה של שר המשקים, הרימו את כולו, ובמקרה של שר האופים הרימו רק את ראשו בעוד גופו נשאר באותו מקום. נעיין במקומות נוספים בהם מופיע השורש "נ.ש.א." ובפירושים שלו בכל מקום. למילה פירושים רבים ונסו לחשוב על ההבדל בפירוש בהופעות הבאות של המילה (הפירושים השונים ורוב המקורות ממילון אבן שושן)
  1. בראשית ל"ג ה: "וישא את עיניו וירא את הנשים והילדים" -מרים
  2. שמואל א' ט"ז כא: "ויבא דוד אל שאול ויעמוד לפניו ויאהבו מאד ויהי לו נשא כלים" - מרים ומטלטל
  3. במדבר ט"ז טו: "לא חמור אחד מהם נשאתי" - מרים ולוקח לעצמו
  4. בראשית  ל"ו ז "ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אתם מפני מקניהם" - להכיל
  5. בראשית ד' יג: "גדול עווני מנשא" - להכיל (אין יכולת להכיל)
  6. שמות ל"ד ז: "... נשא עוון ופשע..." - סליחה (מרים את העוון)
  7. רות א ד: "וישאו להם נשים" - לקיחת אשה (הרמה? - הרי גם הקניין מתבצע על ידי הגבהה)
נמצא שכל הדקויות בפירושים (למעט מספר 5) הן מהשורש להרים. לגבי המילה נשיאים, הפירוש ברור, הנשיאים מורמים מהעם ונמצאים מעליו. גם המילה ישא מברכת כהנים יש לפרש כך, ה' או יעביר את החטא, אבל אז מה קשורים הפנים? ואולי כשם ששופט יושב תמיד מעל הנידון וזו מידת הדין ה' ירים את הנידון לאותו גובה כמו שלו (פנים) וזו הנשיאה, מידת הרחמים.

מאמרים ודברי תורה לפרשת נשא

ברכת כוהנים
ירושלים, כתף-הינום
התקופה הישראלית, שלהי המאה ה-7 לפני הספירה
לוחית כסף
גובה 3.9 ס"מ, רוחב 1.1 ס"מ
רשות העתיקות 1495-80

תפקידי הלויים ומתנות הנשיאים בפרשת נשא

פרשת נשא מהווה המשך ישיר לפרשת במדבר. בסיום פרשת במדבר נמנית משפחת קהת ובפרשת נשא מונים את משפחות גרשון ומררי. אמנם המשפחות כבר נמנו קודם לכן אבל בשונה מבני ישראל הם נימנו מגיל חודש ומעלה (לא מופיעה נקודת סיום ולכן יש להניח שלא הייתה מגבלת גיל למפקד) ואילו בפרשתנו הספירה היא מגיל שלושים ועד גיל חמישים, גיל העבודה. מספר נקודות בולטות מיד כאשר משווים בין המניינים:
  • שבט לוי הוא שבט קטן מאד. מגיל חודש ומעלה מונה השבט רק 22,300 איש, שזה אמנם לא הרבה פחות משבטי בנימין ומנשה, אולם המניין של בני לוי כולל את כל השבט. המניין לגיל העבודה (שהינו קצת פחות מבני ישראל) הוא בסך הכל 8580, וגם אם נגדיל אותו כי נספרו שני עשורים בלבד, ולא שלושה כמו יתר בני ישראל, נגיע שגודלו של שבט לוי הוא מחצית מהשבט הקטן ביותר וחמישית מהשבט הגדול ביותר.
  • סדר העבודה הולך מהפנים חוצה. משפחת קהת אחראית על הכלים, משפחת גרשון על היריעות והמכסה, ומשפחת מררי על הקרשים והאדנים. גם היקף העבודה הולך וגדל ולמשפחת מררי יש את עומס העבודה הרב ביותר.
  • ללויים אין תפקיד פעיל בפעולת המשכן, אלא רק בפירוקו, נשיאתו והקמתו. התפקידים של הלווים ישתנו כאשר המשכן יגיע למקום קבוע או בבית המקדש. כל עבודת הלויים המתוארת בפרשה היא אך ורק לימי המסעות במדבר.
אנו יודעים מהתורה ששבט לוי הוא שבט מבוגר. הגילאים של לוי, קהת ועמרם מפורשים בתורה וכלם חיו מעל 130 שנה. גם מספר הדורות מלוי עד משה הוא שלושה דורות בלבד. לשם השוואה, מספר הדורות בין אפרים ליהושע הוא תשעה כפי שכתוב בדברי הימים א' פרק ז' כג-כז. ניתן גם להגיד שבגלל ששבט לוי, לא היה נתון בקשיי השעבוד במצרים וזכה למעמד מיוחד, הוא לא התברך בפריון יוצא הדופן שהיה בשאר השבטים (ואולי הבדלי המספרים, הם המקור למדרש כי שבט לוי לא היה בשעבוד).
דבר מעניין נוסף על עבודת הלויים הוא גיל התחלת העבודה. בפרשתנו מצוין הגיל של שלושים שנה ואילו בפרשת בהעלותך הגיל הוא עשרים וחמש שנה. רש"י מפרש כי יש חמש שנות חניכה לעבודה (לימוד פירוק והרכבת המשכן), אולם אפשר גם לפרש כי מספרם הנמוך, של הלויים הצריך גיוס כוחות נוספים למשימה והוריד את גיל תחילת העבודה.

לאחר מנין הלויים באה פרשת שילוח הטמאים מהמחנה. הטמאים נמצאים מחוץ למחנה והולכים בשוליו עד שהם יכולים להיטהר. גם שלב זה הוא חלק מהתחלת המסע לארץ ישראל. הפרשות הבאות אחר כך, הן פרשות מצוות שאולי מקומן הטבעי יותר הוא בספר ויקרא. דיני אשמות ומעילות, נזיר וסוטה (ענינים דומים מופיעים בספר ויקרא). מיקום הפרשות דווקא בהכנות לארץ ישראל דורש הסברים. רש"י מקשר בין כל הפרשות, קשר סיבתי. מי שמועל בקודשים סופו שאשתו תמעל בו, ומי שרואה סוטה מוטב לו שיינזר מהיין, אולם הסיבה לכל ההופעה של הפרשות הנ"ל היא תעלומה.
לדעתי יש פה רמזים מוקדמים, לכך שהמסע לארץ ישראל לא הולך להיות פשוט. ספר במדבר עושה הנגדה בין הרצוי למצוי, מפקד המחנות והלווים הוא בבחינת רצוי: הכנות למסע לארץ ישראל, פרשיות אשמות וסוטה הן המצוי, דברים פחות חיוביים שקורים בעם ישראל. המתח בין הרצוי למצוי נשמר עד סוף החומש ובע"ה נתייחס אליו גם בפרשות הבאות.
הפרשה מסתיימת בברכת כהנים כפי הציווי לברך את הכהנים שנאמר ביום חנוכת המשכן בפרשת שמיני (ט' כב-כג):
"וישא אַהֲרֹן אֶת-יָדָו אֶל-הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהשלָמִים.   וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד-ה' אֶל-כָּל-הָעָם."
אכן הכתוב אומר לנו את זמנה של הפרשה: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן...". הנשיאים הביאו את מתנותיהם ליום חנוכת המשכן, וכולם הביאו את אותם דברים. הקורבנות הגיעו על עגלות ושוורים, שניתנו ללויים לצורך עבודתם. משה ער להבדלי העבודה בין משפחות הלויים ולכן בני קהת לא מקבלים כלום (הם נושאים את כלי הקודש בידיים), בני גרשון מקבלים שתי עגלות וארבעה שוורים ובני מררי ארבע עגלות ושמונה שוורים.
כוונת הנשיאים הייתה להקריב את כל קורבנותיהם ביום אחד, אולם ה' מצווה לפרוש את ההקרבה על פני שנים עשר ימים לפחות, כאשר כל יום מוקדש לנשיא אחר או לשבט אחר.
סיום הפרשה הוא סיומו האמיתי של אירוע חנוכת המשכן. אם בסיום ספר שמות (המקום הראשון בו מתוארת חנוכת המשכן) נאמר (מ' לה):
"וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד כִּי-שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן."
הרי שפרשת נשא מסתיימת בצורה חיובית הרבה יותר (ז' פט):
"וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו."

דברי תורה ומאמרים לפרשת נשא

סדר השבטים בפרשת במדבר

פרשת במדבר פותחת בציון שמות הנשיאים של שבטי ישראל. הפעם הקודמת ששבטי ישראל מנויים היא בתחילת פרשת שמות וההבדל הבולט לעין הוא ששבט לוי אינו נמנה עם השבטים כלל וגם הסדר של בני השפחות שונה: דן אשר גד ונפתלי לעומת דן נפתלי גד ואשר.

הפרשייה הבאה עוסקת במפקד השבטים וגם היא מונה את כל השבטים וגם שם יש שינוי חדש בסדר בו שבט גד עובר להיות השבט השלישי לאחר ראובן ושמעון. בפעם השלישית מתואר סדר השבטים לפי המחנות, ושוב יש שינוי בסדר כאשר כל מחנה יהודה, מקדים את מחנה ראובן.

בין המפקד לפי שבטים לבין המפקד לבין המחנות, מופיע תפקידו של שבט לוי, לשמור ולשאת את המשכן. הסיבה לבחירת שבט לוי אינה ידועה. לאחר סידור המחנות, חוזרים שוב על תולדות אהרון ומשה (וזוהי הפעם היחידה שמילה תולדות מופיעה בתורה שלא בספר בראשית), לאחר מכן חזרה שוב על תפקיד הלווים. ורק לאחר מכן הסבר על כך שהלווים מחליפים את הבכורים, אם כי שוב ללא ציון סיבה מפורשת.

המשך הפרשה מתרכז במנייני הלווים ובתיאור מדוקדק יותר של תפקידם.

שינויים אלו בסדר השבטים ובהעברת התפקידים מבטאים מגמה ההולכת לכל אורך ספר במדבר והיא ההבדל בין הרצוי למצוי.

סדר השבטים הרצוי, הוא הסדר בתחילת פרשת שמות, כאשר כל אחד מבני יעקב הוא שבט ואילו השינויים נגרמו כתוצאה מסיבות שונות.

גם פתיחת ספר במדבר, בו עם ישראל מחולק לשבטיו, נמצא במבנה קבוע ומסודר והכשירים לצבא נספרים, מרמז על הרצוי - עם ההולך לרשת את ארצו לנחלה. אולם המרחק בין הרצוי למצוי רב ובע"ה נעמוד עליו גם בפרשות הבאות.

מעמד הבכורה מיוצג על ידי שבט ראובן, בכורו של יעקב. לבכור יש זכויות על פני יתר אחיו. חטאו של ראובן (במעשה בלהה) גרם להדחתו ולחלוקת תפקיד הבכורה בין שני שבטים. המלכות עברה ליהודה ואילו הבכורה (וזכות הירושה הכפולה) עברה ליוסף.

העברת הבכורה ליוסף מתבצעת על ידי יעקב באמירתו: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך". יוסף, זוכה לקבל חלק אחד יותר מאחיו. העברת המלכות ליהודה מתבצעת בברכת יעקב לבניו, לאחר ששמעון ולוי מודחים מכך עקב מעשיהם בפרשת שכם או במכירת יוסף.

שינוי זה מבטא את ההחלפה של שבט יוסף בשני שבטים, אפרים ומנשה (וכברכת יעקב לנכדיו, אפרים יהיה תמיד הראשון). השינויים מרומזים במספר מקומות, אפילו לפני ברכות יעקב. יהודה הוא היחיד מבני יעקב שסיפור ילדיו מסופר, יעקב מקבל את עצת יהודה להיות אחראי על בנימין, לאחר שהוא דוחה את הצעת ראובן, ואכן יהודה הוא זה שקם מול יוסף בפרשת ויגש.

שבטי לוי ושמעון נמצאים בתקופת מבחן לאחר ברכתו/קללתו של יעקב: "אפיצם ביעקב ואחלקם בישראל".

כבר בתחילת ספר שמות אנו רואים שמנהיג בני ישראל צומח משבט לוי ושבט לוי עצמו מקבל את ההזדמנות שלו בחטא העגל, כל בני לוי לא היו שותפים לחטא והם נקבצים מיד לפי קריאתו של משה רבנו. שבט לוי מוצא מרשימת השבטים ומקבל תפקיד מיוחד.

שבט שמעון נשאר בתקופת המבחן.  שבט שמעון ייכשל במבחן במעשה בעל פעור ועונשו יהיה שהוא יסתפח לנחלת יהודה אחיו ולא ינחל עצמאית בארץ וגם אינו מזוכר ככל בברכות משה בפרשת וזאת הברכה . כתוצאה מכך מאמר יעקב היה ברכה לשבט לוי וקללה לשבט שמעון.

סדר המחנות הוא לפי חשיבות השבטים. יהודה, שבט המלכות ראשון, ראובן, שבכורתו היא עובדה ביולוגית שני, אפרים, החשוב מבני יוסף שלישי, ודן בנה של בלהה שפחת רחל נבחר לעמוד בראש המחנה.

על מנת לא לקפח את שבט גד שיהיה תחת שבט שאולי פחות ממנו, קודם גד למחנה השני, מחנה ראובן. וכך יוצא שכל שבט שהוא ראש מחנה, ראש לשבטים פחותים ממנו. יהודה הוא ראש לאחיו הקטנים (על מנת לא לפגוע בראובן ושמעון הגדולים ממנו). ראובן ראש לשמעון וגד, אפרים ראש למנשה ובנימין, ודן ראש ליתר בני השפחות.

למרות שראובן הודח מהבכורה, הבכורה היא עדיין דבר חשוב, כפי שאומר ה' למשה: "בני בכורי ישראל". לבכור יש חובות וגם זכויות. בני ישראל הבכורים קודשו לדורות על ידי ה' ביציאת מצרים, ותפקידם המקורי, כפי שרואים מהפרשה היה לעשות את כל עבודות המשכן בדומה ללויים.

הדבר ראוי מאד. לכל משפחה יש חלק ונציגות במקדש, ואם אני לא בכור, הרי בני או נכדי יהיה בכור וישרת במקדש. השותפות במקדש היא של כל העם. אולם הבכורות לא מילאו את תפקידם. לבן הבכור חשיבות רבה, והבכורות היו יכולים לעצור את חטא העגל.

אם כל בכור היה מניא את משפחתו הקרובה ואת אחיו הקטנים ממנו חטא העגל היה נמנע. הבכורות לא מילאו את תפקידם ולכן הם הודחו מתפקידי המשכן, למרות שקדושת הבכור לא פגה ונוהגת עד ימינו אלו במצוות פדיון הבן.

שבט לוי, שהקודש כולו לעבודת המשכן מוצא מרשימת שבטי ישראל, וגם מקום חנייתו הינה סביב המשכן ובין המשכן ויתר השבטים. הכשלון שהיה בחטא העגל מחייב הפרדה בין בני ישראל למשכן ואת שמירתו מסביב על ידי שבט לוי.

גם בתוך המשכן יש אזורים קדושים יותר ובהם מופיע פעמים האזהרה "והזר הקרב יומת". ההיררכיה בין כהנים, הזוכים לפרשית תולדות משלהם, לבין הלויים , לבין יתר שבטי ישראל נועדה לשמור שלא יקרו תקלות. הביטוי המוחשי להפרדות אלו בא בפרשת קרח. קרח שהיה לוי (ובכור), רוצה להיות משודרג לכהן, ומי שנאסף אליו למרי הם בני ראובן, שגם הודחו מבכורותם.

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת במדבר
דף צביעה לפרשת השבוע. הזכויות שמורות ליחיאל אופנר. דפי צביעה נוספים באתר האומן



מאמרים ודברי תורה לכל פרשות השבוע



ארכיון פרשת השבוע
בארכיון תמצאו קישור ישיר לכל פרשה בתורה. הקישור יכיל מאמר או רשימת מאמרים לאותה פרשה.
 בראשית      שמות      ויקרא  במדבר  דברים





 בראשית שמות

ויקרא

במדבר

דברים

 נח  וארא  צו  נשא  ואתחנן
 לך לך

 בא  שמיני  בהעלותך  עקב
 וירא  בשלח  תזריע  שלח  ראה
 חיי שרה

 יתרו  מצורע  קרח  שופטים
 תולדות  משפטים  אחרי מות

 חקת  כי תצא

 ויצא  תרומה  קדושים  בלק  כי תבוא

 וישלח  תצווה  אמור  פנחס  ניצבים
 וישב  כי תשא

 בהר  מטות  וילך
 מקץ  ויקהל  בחוקותי  מסעי  האזינו
 ויגש  פקודי

 וזאת הברכה

 ויחי        





פרשת בהר בחוקותי וסיום ספר ויקרא

פרשות בהר-בחוקותי מסיימות את ספר ויקרא. פרשת בהר פותחת בהר סיני ופרשת בחוקותי בפסוק האחרון גם מזכירה את הר סיני, והדבר מהווה מסגרת יפה (ואולי אחד הגורמים לחיבור דווקא שתי פרשות אלו).
הפרשות עוסקות במצוות נוספות בהן הרבה מצוות שקשורות לארץ ישאל, ופרשת בחוקותי עוסקת בפרשת התוכחה, מה יקרה אם לא ישמעו למצוות. אמנם הפרשה ידועה בעיקר בשל התוכחה, אולם חשוב להזכיר שהפרשה מתחילה בדברים הטובים שיקרו אם ילכו בחוקות ה' ורק לאחר מכן עוברת לעונשים. המנגנון של שכר ועונש מדגיש את השכר לפני העונש. כמו כן השכר מופיע בקצרה ולא בפירוט ואילו העונש מופיע בפירוט גדול מאד, ובמדרגות הנהייות חמורות יותר וקשות יותר. אפשר להסתכל על זה כאילו העונש גדול מהשכר אבל דווקא אפשר להסתכל מכיוון חיובי, שהשכר מתואר בפרוטרוט ואין לו מגבלה ואילו העונש מתואר בדקדקנות וכמה שהוא קשה הוא מוגבלת ותחום.
סיום פרשת התוכחה (כ"ו מו):
"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד-משֶׁה"
נראה מתאים מאין כמוהו לסיום הספר כולו, גם הפוסק שלפניו עוסק קצת בנחמה ולכן לא מסיימים בדבר רע אלא בדבר טוב. אולם מיד אחריו מתחיל פרכ כ"ז, הפרק האחרון ועוסק במצוות נוספות שאולי היו צריכים להיות בפרשת בהר. גם פרק כ"ז מסתיים בפסוק דומה (לד):
"אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת-משֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" 

הפסוק נראה זהה, אבל הסיום הראשון מזכיר חוקים, משפטים ותורות, ואילו הפסוק השני מזכיר מצוות. וההפרדה בינהם צריכה לגרום לנו לחפש את ההבדלים, גם בין חוקים משפטים ותורות, וגם בינהם כקבוצה לבין מצוות.
רש"י אינו עונה לשאלה. הוא מפרש את המילה תורות (ברבים) כתורה שבכתב ותרה שבעל פה ולא כשתי תורות נפרדות. הספורנו מציע פירוש:
אֵלֶּה הַחֻקִּים. כָּל הַמִּצְות שֶׁנֶּאֶמְרוּ קדֶם שֶׁהִתְחִיל פָּרָשַׁת "אִם בְּחֻקּתַי" הֵם "הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּורות" שֶׁעֲלֵיהֶם נִכְרַת הַבְּרִית בִּבְרָכות וּקְלָלות. וְזֶה הוּא הַבְּרִית שֶׁהִזְכִּיר בְּאָמְרו "מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחורֵב" (דברים כח, סט). בֵּינו וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שֶׁנָּדַר הוּא יִתְעַלֶּה הַבְּרָכות לִכְשֶׁיִּזְכּוּ, וְקִבְּלוּ הֵם הָאָלות אִם לא יִזְכּוּ. אֲבָל עֶרְכֵּי אָדָם וְדִינֵי הֶקְדֵּשׁ בַּיִת וְשָׂדֶה וּבְכור וַחֲרָמִים וּמַעֲשֵׂר בְּהֵמָה כֻּלָּם נֶאֶמְרוּ אַחַר זֶה הַבְּרִית, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֶמְרוּ גַּם הֵם בְּהַר סִינַי, כְּאָמְרו. (פסוק לג) אֵלֶּה הַמִּצְות אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי. אֲבָל לא נִתְּנוּ "בֵּינו וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" בִּבְרִית.
ההבדל בין המונחים, הוא על מה מוזהרים בברית (חוקים, משפטים, תורות) ועל מה לא (מצוות). גם כאן נראה שפרשת התוכחה הייתה צריכה להיות לפני פרשת בהר ואחרי הפרשות העוסקות בין היתר בעבירות החמורות (שפיכות דמים, גילוי עריות ועובדה זרה - כולן מופיעות בפרשות אחרי מות קדושים אמור), אולם דווקא בפרשת התוכחה מופיע קשר ישיר בין עונש הגלות ככפרה על נושא השמיטה ומיקום פרשת התוכחה מיד אחרי הציווי בפרשת בהר, מתאים והגיוני (גם בספר ירמיהו, לקראת החורבן מופיע נושא זה של שמיטה ואי הקפדה על שחרור עבדים, כאחד הגורמים המרכזיים בחורבן, למרות שהוא אינו אחד משלושת עבירות החמורות). גם המספר שבע חוזר על עצמו בשתי הפרשיות פעמים מרובות ומהווה קישור ישיר וברור בין הנושאים. ובדיוק כך מפרש הרשב"ם:
שכן התחילה פרשת שמיטה: וידבר ה' אל משה בהר סיני.
וגם גמר התוכחות האלה בשביל השמיטה הם כדכתיב: כל ימי השמה תשבות, כי כל מצות של פרשת בהר סיני בשמיטות ויובלות מדבר ושליחות עבדים וחזרת קרקעות, לכך נאמר כאן התוכחות של עבירות השמיטות בהר סיני, הכל בפעם אחת.
ןעדיין נראה שחוקות ומשפטים הן כינויים ליחידות המצוות המופיעות החל מפרשת אחרי מות וכמבוא לפרשיות המצוות הארוכות שם: (פרק י"ח ד-ה)
"אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְהוָֹה"
נשאר לנו למצוא את התורות, והן נמצאות בתחילת החומש החל מפרשת צו (זאת תורת העולה, זאת תורת המנחה וכו'). הסיום מתאים לכל ספר ויקרא. לכל ספר ויקרא? כמעט לכל ספר ויקרא, פרשת ויקרא עצמה עדיין נותרת ללא מענה.
ההתיחסות שמצאתי במפרשים לכך היא בעיקר בראב"ע, האומר על דרך הסוד:
פירשתיו בפרשה הזאת ומי שיש לו לב להבין סוד העולם אז ידע סוד הבכור והעשירי, והנה אברהם נתן מעשר גם כן יעקב אבינו עליו השלום, ועוד אגלה קצת הסוד בזכרי מעשר שני, אם יעזרני אחד ואין לו שני.
כנראה הספר רוצה לסיים יותר בדברים של קדושה. קדושת הבכורות הנובעת מההקדשה שה' עשה בזמן יציאת מצרים נוהגת לדורות וגם חשיבות המספר עשר ידועה. דרך נוספת הינו הצעתו של הרב לייבטיג המציע פירוש מקורי לנושא. הרב לייבטיג מציע לראות בפרשות ויקרא הדנה במתנות היחיד ובפרשת ערכין הדנה בערך היחיד מעין עטיפה לספר ויקרא שמורכב באמצעו מהרבה ענינים שהם של העם ושל הציבור.
בהמשך להצעה זו אפשר לראות את הסיום החוזר כמצוות כעוסק יותר בעניני היחיד ולא בעניני הציבור

וכדי לסיים בדבר טוב נזכיר ציטוט מהרמב"ן:
וזכרתי להם ברית ראשונים:
וכך אמרו רבותינו (תו"כ פרק ח י):
לא מאסתים בימי אספסינוס,
ולא געלתים בימי יון,
לכלותם להפר בריתי אתם בימי המן,
כי אני ה' אלוהיהם בימי גוג ומגוג.

חזק חזק ונתחזק 
שמיטה -הזכויות שמורות לאהובה קליין. מוצג באישור הציירת.