אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !

הפטרת פרשת יתרו

הפטרת פרשת יתרו היא בספר ישעיהו פרק ו' עם גלישה לפרקים ז' וט'. ההפטרה עוסקת בהקדשתו של ישעיהו לנביא ובחזונו בו ראה את הקב"ה בדומה למעמד הר סיני.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

נבואת ההקדשה של ישעיהו חריגה בכך שהיא אינה מופיעה בראשית הספר כמקובל (משה, שמואל, ירמיהו, יחזקאל ועוד), אלא לאחר רצף של נבואות תוכחה לעם ישראל (הידועה בהם היא נבואת חזון, הנקראת בפרשת דברים לפני תשעה באב). אמנם ידוע לנו כי אין מוקדם ומאוחר בתורה (ובוודאי בספרי נבואה שאינם בעלי אופי כרונולוגי) אולם עדיין יש מעט לתהות על כך. גם נבואה זו היא נבואת חיזיון ולכן קשה להבנה. ננסה להעיר הערות כפי יכולתנו.

א בִּשְׁנַת-מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת-אֲדֹנָי ישֵׁב עַל-כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת-הַהֵיכָל:
המפרשים נחלקים האם מדובר בשנה בה מת המלך או בשנה בה נהיה מצורע ופרש מהמלוכה. כך או כך הניגוד בין מלך בשר ודם למלך מלכי המלכים (למרות שהתואר מלך אינו נאמר בו) בולט. פסוק זה הגיע לתפילות שבת וחג בהן אנו מסיימים את פסוקי דזימרא ומתחילים את תפילת שחרית (ובפרט בתפילות ראש  השנה ויום כיפור): "המלך יושב על כסא רם ונשא". בתפילה מוסיפים את המילה "המלך" אולם בפסוק היא לא מופיעה. שימו לב לשימוש בלשון אדנות (ולא בשם ה')
הדימוי הוא למלך היושב על כסאו ונוכחותו מורגשת בכל החדר. אם הכסא רם ונישא סביר שגם האולם גדול למדי.

ב שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף:
כמו מלך, גם לקב"ה פמלייה של מלאכים העומדים לשרתו. עניין המלאכים התפתח מאד בספרות הנבואה (ועוד יותר מכך בכתובים). בפרשת יתרו ה' ירד על הר סיני והמעמד היה ארצי ונטול מלאכים. ואילו כאן, במעין ניגוד, ישעיהו מגיע לעולמות העליונים, בהם מלאכים פועלים כישויות.

ג וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל-הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ:
בימינו כאשר המלך נכנס, חבורת נגני חצוצרה מריעה ותוקעת. כבר המלאכים נהגו כך וקריאת החצוצרה שלהם היא אמירת "קדוש קדוש קדוש". האמירה גם נועדה לנו ולהזכיר לנו שמדובר בדימויים וכי הקב"ה הוא חסר גוף צורה.

ד וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן:
אותה אמירה מחוללת רושם גודל. אין לנו דרך להבין מה ראה ישעיהו אנו רק יכולים להשתמש בדימויים ולהבין שמדובר בכניסה רישמית וחשובה של המלך לאולם המלוכה. דבר מעין זה קורה לרוב כאשר יש משפט והמלך מופיע במדי יצוג מלאים ורשמיים. רש"י מפרש שהמשפט היה משפטו של עוזיה המלך שהקריב קטורת בבית המקדש, עבודה המותרת רק לכהנים ובעקבותיה נצטרע. 

ה וָאֹמַר אוֹי-לִי כִי-נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא-שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם-טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יֹשֵׁב כִּי אֶת-הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי:
התגובה הראשונה היא פחד והיא תגובה כמעט אוטומטית. משה פחד להביט בסנה, שמואל חשש, מנוח אבי שמשון פחד אחרי שהבין שדיבר עם המלאך. בפסוק זה אולי נמצא רמז כלשהו לדחיית הפרשה לפרק ו'. כל פרקי ההקדמה נועדו לתת לנו תמונת מצב בה נבין למה ישעיהו הוא טמא שפתיים ולמה העם טמא שפתיים.

ו וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן-הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה בְּמֶלְקָחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ:ז וַיַּגַּע עַל-פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל-שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר:
פסוק זה יכול לחזק את ההבנה שהיכל ה' עומד "מעל" או לפחות בצורה קשורה כלשהי לבית המקדש. הכינוי היכל בפסוק הראשון משותף, והמזבח נמצא רק בבית המקדש. ישעיהו לא מדבר על חטא, אלא על כך שאינו ראוי והמלאך מענישו ומחטאו בגחל לוהט על פיו ובכך סר עוונו. מה היה חטאו של ישעיהו? האם בכך שהמשיך להסתכל על השכינה ולא כיסהאת  פניו עד שלא היה יותר עשן? אולי. אולי דווקא הדיבור שלו שהוא בתוך עם טמא שפתיים היה מעין לשון הרע על ישראל? מצאנו דבר דומה במשה רבנו, שמיד אחרי שאמר שבני ישראל לא יאמינו לו קיבל אות וידו נהייתה מצורעת. זה אמנם היה אות אולם צרעת באה על כמה חטאים ואחד מהם הוא לשון הרע. שוב מוצאים אנו את עניין הצרעת והקשר לעוזיה המלך שבגאוותו הקטיר קטורת ונצטרע (צרעת היא גם עונש על גאווה - ראו מאמר מפורט בנושא הצרעת)

ח וָאֶשְׁמַע אֶת-קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר אֶת-מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ-לָנוּ וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי:
נראה שהגחל הלוהט לא משפיע על יכולת הדיבור של ישעיהו (לעומת המדרש על משה שבגיל 3 לקח גחלים לוהטות ונהיה כבד פה). בניגוד להרבה נביאים אחרים ישעיהו לא רק שאינו מתחמק מהשליחות אלא מנדב את עצמו אליה.

ט וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל-תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל-תֵּדָעוּ:י הַשְׁמֵן לֵב-הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן-יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ:
האם נחתמה הגזרה? נראה שכן, האם הקב"ה לא רוצה בתשובת בני ישראל? גזירת החורבן נחתמה רק בימי מנשה, שנים רבות אחרי ישעיהו, והיו מלכים שחזרו בתשובה (חזקיה, יאשיהו) והחזירו את העם לדרך הישר. גם עוזיהו שבימיו נאמרה הנבואה היה מלך צדיק (עד מקרה הקטורת). ייתכן ומדובר בנבואות רחוקות אולם מתוכן נבואות הספר נראה שרובן, בוודאי בחלקו הראשון, נאמרו כרלוונטיות לתקופה.
פסוקים אלו קשים. הרי מטרתו של הנביא אינה רק להיות נביא זעם, אלא לחולל שינוי, לשפר את המצב. עמוס חכם בפירוש דעת מקרא מציע שדברים אלו נועדו להבהיר לישעיהו ששליחותו (אליה התנדב במהירות) קשה בהרבה ממה שהוא חושב.

יא וָאֹמַר עַד-מָתַי אֲדֹנָי וַיֹּאמֶר עַד אֲשֶׁר- אִם-שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה:יב וְרִחַק ה' אֶת-הָאָדָם וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:יג וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂירִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ:
ישעיהו  אכן שואל עד מתי יהיה רק נביא של פורענות ומקבל על כך תשובה. בפועל, ספר ישעיהו נחשב לספר שרובו נחמה. כמעט כל חלקו האחרון הוא נבואות נחמה (שגישות מודרניות טוענות שלא נאמרו כלל על ידי ישעיהו, אולם די לנו כי הן מקובצות לאותו ספר). גם התשובה קשה להבנה אולם מובן ממנה כי לא תהיה כלייה גמורה אלא ערים שיחרבו. אולי ניתן לראות נבואות אלו מתייחסות למסע אשור בסוף ימי ישעיהו, בתקופת חזקיה המלך, מלחמה בה חרבו ערים רבות שהידועה מהם היא לכיש בה התל עומד עד היום, ולוחות המתארים את המלחמה נמצאים במוזיאון הבריטי (העתק בגודל מלא ישנו במוזיאון ישראל).

החיזיון מסתיים ואנו קופצים כמה שנים קדימה. פסוקים אלו הם מעט מתוך פרשיות נרחבות הרבה יותר מטרתם להראות כי למרות חטאי ממלכת יהודה, ירושלים לא תיפול ומלכות דוד היא לעולם.
פרק ז'
א וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן-יוֹתָם בֶּן-עֻזִּיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עָלָה רְצִין מֶלֶךְ-אֲרָם וּפֶקַח בֶּן-רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלַם לַמִּלְחָמָה עָלֶיהָ וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ:
סיבה עיקרית לחורבן הייתה מלחמת האחים ששררה רוב הזמן בין ממלכות יהודה וישראל.
ב וַיֻּגַּד לְבֵית דָּוִד לֵאמֹר נָחָה אֲרָם עַל-אֶפְרָיִם וַיָּנַע לְבָבוֹ וּלְבַב עַמּוֹ כְּנוֹעַ עֲצֵי-יַעַר מִפְּנֵי-רוּחַ:

ג וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְשַׁעְיָהוּ צֵא-נָא לִקְרַאת אָחָז אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ אֶל-קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֶל-מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס: ד וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל-תִּירָא וּלְבָבְךָ אַל-יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה בָּחֳרִי-אַף רְצִין וַאֲרָם וּבֶן-רְמַלְיָהוּ: ה יַעַן כִּי-יָעַץ עָלֶיךָ אֲרָם רָעָה אֶפְרַיִם וּבֶן-רְמַלְיָהוּ לֵאמֹר:ו נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ אֵת בֶּן-טָבְאַל:
ניסיונות התערבות פוליטיים בממלכות שכנות היו עניין שכיח. וכאן לישעיהו יש נבואת נחמה שירושלים לא תיפול.

ועוד שני פסוקים מפרק ט' שנראה שנועדו לסיים את ההפטרה בפסוקים טובים ואף עם מעט רמיזות על המשיח. במקומות אחרים בספר ישעיהו ניתן לראות שישעיהו דווקא כיוון לחזקיהו המלך, שאחרי אחז עשה מהפכה דתית ואמונית. מדרשים ומקורות אחרים מציינים כי חזקיהו כמעט והיה המשיח.
ה כִּי-יֶלֶד יֻלַּד-לָנוּ בֵּן נִתַּן-לָנוּ וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל-שִׁכְמוֹ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִי-עַד שַׂר-שָׁלוֹם: ו (לְםַרְבֵּה) [לְמַרְבֵּה] הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין-קֵץ עַל-כִּסֵּא דָוִד וְעַל-מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם קִנְאַת ה' צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה-זֹּאת:

לדף הראשי של פרשת יתרו

דברי תורה קצרים לפרשת בשלח

בעמוד זה מבחר דברי תורה קצרים לפרשת בשלח.

"שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ"

בפרשת בשלח מסופר על שלושה ניסיונות שנעשו, שני ניסיונות ה' עושה לעם ישראל וניסיון אחד עם ישראל עושה לה'.
  • הניסיון הראשון: "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ" מסופר שאלוקים נותן לעם ישראל חלק מהמצוות, או חוקים ומשפטים. וה' רוצה לראות האם עם ישראל ילך בדרכיו או לא.
  • הניסיון השני:" וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא"שוב פעם ה' מנסה את עם ישראל לראות האם הם יעשו את מה שה' אמר להם או שלא.
  • בפעם השלישית מסופר שעם ישראל מנסה את ה'."וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל-רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת-ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם-אָיִן". הפעם עם ישראל בודק את ה' האם הוא נמצא איתנו או לא.
ניסיון ולנסות: להעמיד משהו במבחן ולבדוק אם זה יצליח.

אלוקים מעמיד פעמיים את עם ישראל במבחן ועם ישראל מעמיד את אלוקים במבחן. אגב עם ישראל לא הצליח במבחן השני ולא שמרו את השבת במלואה.

כשמישהו עושה מבחן מסוים למישהו אחר סימן שהוא לא סומך עליו במאה אחוז, ולכן הוא עושה לו את המבחן.
אלוקים אינו סומך על עם ישראל, ועם ישראל אינו סומך על אלוקים.

דבר זה מוזר כי לפני רגע אלוקים פתח לעם ישראל את הים, ועם ישראל ביחד עם משה היללו ושיבחו אותו.
מה שיותר מוזר שבהמשך פתאום עם ישראל כן סומך על ה'. בפרשת יתרו עם ישראל אומר כך: "וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה"
דבר שלא קרה בפרשתנו, ואנחנו רואים שעם ישראל כן מאמין שיש אלוקים בקרבם. מה קרה בין קריעת ים סוף לניסיונות, ובין הניסיונות למתן תורה?

אני חשבתי על שתי אפשרויות.

  • אפשרות ראשונה: עם ישראל עדיין חושב במונח של עבדים, כלומר כל מה שמישהו עושה זה אך ורק לאינטרס שלו, ובסוף אולי הוא ינצל אותך. ה' קורע לעם ישראל את הים אבל עם ישראל עדיין לא בטוח שאלוקים נמצא איתם לתמיד ולכן הם מנסים אותו, לבדוק האם הוא איתם או לא. לאחר שהם מנסים אותו, עמלק נלחם בהם וכשעם ישראל רואה שאלוקים עוזר לו בזה הוא מבין שאלוקים איתו לתמיד.
  • אפשרות שנייה: עד עכשיו ה' נלחם לבדו בלי עזרת עם ישראל, עם ישראל אולי חושש, שה' לא איתם לא לצידם במאה אחוז, הוא יודע שה' נלחם במצרים אבל יכול להיות שבסוף הוא יילחם גם בנו. ולכן עם ישראל עושה את הניסיון לבדוק האם ה' לצידם או לא. ואז אלוקים ועם ישראל נלחמים ביחד נגד עמלק, אז עם ישראל כבר משוכנע שה' איתם.


והמסר מהדבר תורה הוא: שאם אתם לא סומכים על מישהו או רוצים להתקרב אל מישהו, תנסו לשתף פעולה כדי להגיע למטרה משותפת ששניכם חייבים אותה, כמו שעם ישראל וה' נלחמו ביחד בעמלק.

לדף הראשי לפרשת בשלח
   



מַה-תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסּעו

דבר התורה של יואב:
בפרשת בשלח מופיע תיאור קריעת ים סוף לפני הקריעה עצמה ה' אומר למשה כך פרק י"ד פסוק ט"ו : "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה מַה-תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסּעו"
אני רוצה להתמקד בתחילת הפסוק. ה' פונה למשה בטענה למה הוא צועק אליו. אבל אם נסתכל בפסוקים הקודמים משה בכלל לא צעק לה' רק בני ישראל צעקו לה'. אז למה ה' פונה למשה בטענה שהוא צעק אליו אם זה לא קרה?
רוב הפרשנים מתייחסים לשאלה הזאת ואנחנו נביא כמה מהם.
  • רש"י: מכאן למדנו שהיה משה עומד ומתפלל, אמר לו הקב"ה לא עת עתה להאריך בתפילה שישראל נתונין בצרה. רש"י מסביר שאומנם לא רשום בפסוקים במפורש שמשה התפלל אך מזה שה' אומר לו להפסיק  אנחנו יכולים להבין שמשה אכן התפלל. 
  • האבן עזרא חולק על רש"י ואומר: רש"י אומר כי משה היה צועק אל ה'. וזה איננו נכון כי כבר דבר לו ואכבדה בפרעה. רק נאמר על משה שהוא כנגד כל ישראל. בעבור שצעקו בני ישראל אל ה'. האבן עזרא אומר: שלא הגיוני שמשה התפלל כי בפסוק ד' ה' אומר למשה שהוא יתנקם במצרים ובפרעה אז משה כבר יודע מה התוכניות של ה'.  אבל הדיבור של הק הוא אליו כי משה הוא המנהיג של עם ישראל.
  • הספורנו דווקא כן מסכים עם רש"י  בטענה שכשרשום "ויצעקו בני ישראל" משה נכלל בתוך בני ישראל ולכן הוא גם צעק. אבל הצעקה לה' לא הייתה יראה מפרעה כי בפסוק י"ג הוא מסביר לעם שהוא יעשה נפלאות. אלא הצעקה  הָיְתָה  עַל בני יִשְׂרָאֵל שֶׁאמרו "הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים" (פסוק יא), וְמשה חָשַׁב  שבגלל זה לּא יִשָּׁמְעוּ לו בני ישראל ולא יכנסו לים, לְפִיכָך ה' אָמַר לו "מַה תִּצְעַק אֵלָי" כִּי אָמְנָם אַתָּה חושֵׁד בִּכְשֵׁרִים ולכן אמר לו "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעו -  ולא יַמְרוּ אֶת פִּיךָ". אין למשה מה לדאוג, בני ישראל יעשו מה שיאמרו להם.
  • הרמב"ן אומר שאכן ראוי היה לבני ישראל לצעוק ומביא בשם המכילתא שהיה משה צועק ומתפלל גם: "כי לא ידע מה יעשה, ואף על פי שאמר לו השם ואכבדה בפרעה, הוא לא היה יודע איך  יתנהג, כי הוא על שפת הים והשונא רודף ומשיג, והיה מתפלל שיורנו ה' דרך יבחר. וזה טעם מה תצעק אלי, שהיית צריך לשאול מה תעשה ואין לך צורך לצעוק, כי כבר הודעתיך ואכבדה בפרעה, ולא סיפר הכתוב צעקת משה, כי הוא בכלל ישראל". משה אמנם ידע שה' יציל את עם ישראל אבל לא ידע בדיוק איך ולכן צעק. ה' אומר לו שאין לו צורך לצעוק אלא היה צריך לשאול מה עליו לעשות, ונותן לו הוראות.
ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבע שעבר הייתה: מה משותף לשלושת המכות בפרשת בא. והתשובה היא כל המכות היו בחושך או גרמו לחושך.
על מכת ארבה נאמר: ותחשך הארץ. מכת חושך זה ברור ומכת בכורות הייתה בלילה , בחושך.
והחידה השבועית החדשה היא: על עמוד הענן נאמר "לא ימיש" על איזה איש  נאמר "לא ימיש".

לדף הראשי לפרשת בשלח


וחמושים עלו בני ישראל
בתחילת פרשת בשלח מופיע הפסוק (י"ג יח): "ויַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם-סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". רש"י מביא שני פירושים למילה זו:
וחמשים -
אין חמושים אלא מזויינים. לפי שהסיבן במדבר גרם להם שעלו חמושים, שאלו הסיבן דרך יישוב לא היו מחומשים להם כל מה שצריכין, אלא כאדם שעובר ממקום למקום ובדעתו לקנות שם מה שיצטרך, אבל כשהוא פורש למדבר צריך לזמן לו כל הצורך.

ומקרא זה לא נכתב כי אם לשבר את האוזן, שלא תתמה במלחמת עמלק ובמלחמות סיחון ועוג ומדין, מהיכן היו להם כלי זיין שהכום ישראל בחרב.  וכן הוא אומר (יהושע א יד) ואתם תעברו חמושים. וכן תרגם אונקלוס:מזרזין.כמו (בראשית יד יד) וירק את חניכיו וזריז.

דבר אחר:
חמושים אחד מחמשה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה:
פירושו הראשון של רש"י הוא כפי שאנו מבינים את המילה כיום, אולם פירוש השני מעניין,  מתוך בני ישראל יצאו רק חמישית, כל היתר מתו בימי האפילה במכת חושך. מדרשים אחרים אפילו מגדילים את המספר לאחד מחמישים ואפילו אחד מחמש מאות.
ידוע לנו שמספרם של בני ישראל שיצאו ממצרים - גברים מגיל 20 ועד גיל 50 - היה כשש מאות אלף. נראה שגודל העם כולה היה כמה מיליונים. הכפלה של מספר זה ב-5 תיתן תוצאות לא הגיוניות. איך בכל זאת ניתן להבין את המילה חמושים כמייצגת את המספר חמש?
כדי לענות על השאלה יש לשים לב לבעיה מספרית אחרת שמתעוררת מהתורה. בפרשת במדבר נערך גם מפקד של בכורי בני ישראל. התוצאה היא שיש בעם ישראל 22370 בכורים. זהו מספר נמוך מאד בהשוואה לגודל האוכלוסייה שאין כמעט דרך להסביר אותו. גם אם לא בכל משפחה היה בכור כי אולי הייתה אחות גדולה, או תינוק שנפטר או כל סיבה אחרת, המספר נמוך.
ייתכן שהפתרון לכך מובא ברש"י - בכורות בני ישראל, שלא האמינו בדבר ה' ולא התכוננו ליציאה ממצרם, נגזר דינם למיתה כבכורות מצרים. אולם על מנת שבמכת בכורות ימותו רק בכורי מצרים, הם נהרגו בימי האפילה במכת חושך. הפירוש מתייחס אם כך רק למספר הבכורים שהיה חמישית בלבד ממה שהיה צריך להיות (פירוש דומה ראיתי אצל הרב יעקב מדן, אולם הוא מפרש שבכורות ישראל נהרגו ביחד עם בכורות מצרים).
פירוש אחר שונה בכיוונו הוא אם נבין שהמילה חמושים אינה אחד מחמש (חמישית) אלא פי חמש. בתורה עצמה כתוב שעם בני ישראל עלו עוד אנשים רבים (י"ב לח): "וְגַם-עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד" אלו אנשים נוספים שמצאו דרך לצאת ממצרים ואולי התרשמו ורצו להצטרף לעם ישראל. אנשים אלו הצטרפו לשבטים השונים (וכנראה לא לשבט לוי שהקפיד יותר) ובכך העלו רבות את מספרם, אבל כמובן שאלו אינם יכולים להיחשב לבכורים, ולכן מפקד הבכורים הראה תוצאה נמוכה כל כך.

לדף הראשי של פרשת בשלח


הפטרת פרשת בא

הפטרת פרשת בא היא בספר ירמיהו פרק מ"ו פסוקים יג-כח. גם הפטרה זו עוסקת במפלת מצרים בידי צבא נבווכדנאצר והיא מהווה השלמה לנבואת יחזקאל אותה קראנו בהפטרת פרשת וארא.
נתקלנו כבר בשני נביאים המתנבאים על אותו אירוע (זכריה ויחזקאל בהפטרת חג הסוכות והפטרת שבת חול המועד סוכות) ושוב יש לנו הזדמנות מעניינת לבדוק את סגנונות הנבואה השונים. ירמיהו ויחזקאל פעלו באותו זמן, לפני חורבן הבית. ירמיהו פעל בארץ ישראל ויחזקאל ניבא בבבל.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


ההפטרה מתחילה בפסוק י"ג אולם מומלץ לקרוא מתחילת הפרק הכולל נבואה דומה נוספת על מצרים, שנאמרה שנים רבות קודם לכן כאשר צבא מצרים עד היה במסע כיבושים והגיע לבבל... גלגל מתהפך בעולם ונבוכדנאצר שהכריע את צבא מצרים על נהר פרת יתקוף כעת את מצרים על הנילוס..

יג הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל-יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לָבֹוא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְהַכֹּות אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם:

לצערנו אין לנו תארוך של הנבואה. בתחילת הפרק מופיע תאריך בשנה הרביעית ליהויקים. זהו תאריך קודם בהרבה לנבואת יחזקאל ואין להסיק ממנו גם על תאריכה של נבואה זו. מאחר ומדובר בפרשיות חדשות, אין ליחס את התאריך לפרק כולו אלא רק ליחידה בה הוא מופיע. שימו לב לכתיבה החריגה במעט של שם המלך הבבלי נבוכדראצר (ולא נבוכדנאצר כמקובל).
יד הַגִּידוּ בְמִצְרַיִם וְהַשְׁמִיעוּ בְמִגְדֹּול וְהַשְׁמִיעוּ בְנֹף וּבְתַחְפַּנְחֵס אִמְרוּ הִתְיַצֵּב וְהָכֵן לָךְ כִּי-אָכְלָה חֶרֶב סְבִיבֶיךָ:
ירמיהו נמצא ביהודה והנבואה צריכה להגיע למצרים. ייתכן שפתיחה זו מרמזת גם על כך שהנבואה נאמרה בערי הנמל והמסחר מהן יצאו שיירות וספינות למצרים.

טו מַדּוּעַ נִסְחַף אַבִּירֶיךָ לֹא עָמַד כִּי ה' הֲדָפֹו: טז הִרְבָּה כּוֹשֵׁל גַּם-נָפַל אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל-עַמֵּנוּ וְאֶל-אֶרֶץ מֹולַדְתֵּנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה:
מפלת מצרים מתוארת בפסוקים אלו כתדהמה וחוסר הבנה. הביטוי חרב היונה מופיע עוד פעם אחת בירמיהו (ובתנך כולו) אבל שם הוא דווקא בהקשר של מפלת בבל. מספר פירושים לביטוי זה אולם אני רוצה להציע פירוש משלי. מאחר ובני ישראל נמשלו ליונה (דימויים אלו מופיעים לרוב בשיר השירים למשל ו' ט: "אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ") וה' הוא מגינם של ישראל הרי שהחרב היא למעשה חרבו של ה' (ראו מאמרו של יהודה איזנברג הסוקר את רוב האפשרויות האחרות המופיעות במפרשים, ואת ספרה של אניטה שפירא השואל שם זה לצרכיו)

יז קָרְאוּ שָׁם פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם שָׁאֹון הֶעֱבִיר הַמּוֹעֵד: יח חַי-אָנִי נְאֻם-הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאֹות שְׁמֹו כִּי כְּתָבֹור בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבֹוא: 
אמנם התבור אינו הר גבוה במיוחד אבל הוא בולט מאד בסביבתו ונראה מרחוק. כך גם רכס הכרמל שנראה הרחק מתוך הים.

יט כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ יוֹשֶׁבֶת בַּת-מִצְרָיִם כִּי-נֹף לְשַׁמָּה תִהְיֶה וְנִצְּתָה מֵאֵין יוֹשֵׁב:

הנביא מייעץ למצרים להכין לעצמם צידה וכלים לגלות.

הנבואה ממשיכה אולם זו פרשייה חדשה ויכול להיות שמדובר בנבואה שונה

כ עֶגְלָה יְפֵה-פִיָּה מִצְרָיִם קֶרֶץ מִצָּפֹון בָּא בָא:
מצרים היא ארץ יפה אולם הקרץ (אויב או צר ובימינו התגלגל המושג לקרצייה וסוג תולעים טפילות במיוחד שלא נדע) מגיע מצפון. זה הזמן להיזכר בנבואת ירמיהו בתחילת ספרו: "מצפון תיפתח הרעה". צבא בבל יגיע מצפון, יעבור ויגלה גם את יושבי ארץ ישראל, אולם לא ייעצר שם וימשיך למצרים.


כא גַּם-שְׂכִרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק כִּי-גַם-הֵמָּה הִפְנוּ נָסוּ יַחְדָּיו לֹא עָמָדוּ כִּי יוֹם אֵידָם בָּא עֲלֵיהֶם עֵת פְּקֻדָּתָם:
לפחות בהפטרה עצמה לא מוזכר החטא של מצרים והסיבה בגינה נענשו בגלות.

כב קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ כִּי-בְחַיִל יֵלֵכוּ וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ כְּחֹטְבֵי עֵצִים: כג כָּרְתוּ יַעְרָהּ נְאֻם-ה' כִּי לֹא יֵחָקֵר כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר:
זהו תיאור הניצחון של צבא בבל. במצרים אין אמנם יערות אולם הדימוי הוא לצבא מצרים הניצב כעצים ביער, עצים שיכרתו. גם הדימוי לארבה שלא משאיר אחריו כלום (דימוי מתקשר היטב לפרשת בא) ברור.


כד הֹבִישָׁה בַּת-מִצְרָיִם נִתְּנָה בְּיַד עַם-צָפוֹן:
מפלת מצרים גמורה.

כה אָמַר- ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי פוֹקֵד אֶל-אָמֹון מִנֹּא וְעַל-פַּרְעֹה וְעַל-מִצְרַיִם וְעַל-אֱלֹהֶיהָ וְעַל-מְלָכֶיהָ וְעַל-פַּרְעֹה וְעַל הַבֹּטְחִים בֹּו:
כאן אנו מקבלים רמזים לחטאות מצרים. עבודת האלילים. היעד הראשון בנבואת הזעם של ירמיהו הוא האל המצרי אמון שהיה ראש האלים (אמון-רע, אל השמש) ואז על פרעה ועל מצרים ועל כל שאר אלילי מצרים ומלכיה (מושלי ערים) ובסוף שוב על פרעה והבוטחים בו - אלו הרואים בפרעה אל כשהוא למעשה משענת קנה רצוץ.
כו וּנְתַתִּים בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל וּבְיַד-עֲבָדָיו וְאַחֲרֵי-כֵן תִּשְׁכֹּן כִּימֵי-קֶדֶם נְאֻם-ה':
ירמיהו לא מנבא חורבן על מצרים אלא הפסד וגלות וחזרה של מצרים לאחר זמן מה. דבר זה מופיע גם בנבואת יחזקאל שניבא גלות של ארבעים שנה וחזרה של מצרים כממלכה שפלה.

שני הפסוקים האחרונים של ההפטרה הם פרשייה חדשה הפונה ישירות לישראל

כז וְאַתָּה אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל-תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחֹוק וְאֶת-זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹוב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד: כח אַתָּה אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם-ה' כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי- אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא-אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ:

נראה מההקשר שנבואה זו נאמרה כבר אחרי חורבן הבית. בני ישראל ממשיכים לחשוש, המלחמה לא תמה והם רואים עמים אחרים שאובדים ונעלמים. הביטוי אל תירא עבדי יעקב חוזר על עצמו פעמיים לחיזוק דברי הנביא (ומהווה אמצעי רטורי חשוב שכן יש לזכור שהנבואות נאמרו בפני קהל ולא נקראו מספר).
ההפטרה מסיימת בהבטחה של קיבוץ גלויות ובהבטחה שלא תיעשה כליה בעם ישראל. אמנם סיום ההפטרה מדגיש כי בני ישראל יעמדו גם הם לדין על עוונותיהם ולא יחמקו מעוונותיהם ללא עונש כלשהו (והגלות היא העונש). לשון זו דומה ללשון שלוש עשרה מידות של הקב"ה שנאמרה למשה בפרשת כי-תשא. רש"י מפרש כי מילת נקה אינה לנקות מאשמה אלא מלשון השמדה וכליה ולפי פירושו ונקה נאמר במעין שאלה והתשובה היא שלמרות חטאי עם ישראל - לא ינקה - לא יושמד עם ישראל.
מצרים בשממונה - גוסטב ורטהיימר 1893
מצרים בשממונה - גוסטב ורטהיימר 1893


לדף הראשי של פרשת בא

דבר תורה לפרשת וארא

דברי תורה קצרים לפרשת וארא

מהי הכבדת הלב של פרעה  מאת יואב
שלום לכם אתם בכמה דקות על הפרשה והיום נדבר על פרשת וארא.
בפרשת וארא יש סיפור שחוזר על עצמו במשך כמעט כל הפרשה. ה' מביא מכה מסוימת על ארץ מצרים, בגלל שפרעה לא מוכן לשחרר את בני ישראל, פרעה מתחנן בפני משה שיפסיק את המכה, והוא ישחרר את בני ישראל, ואחרי שה' מפסיק את המכה פרעה מתחרט,  או כפי שכתוב בפסוקים "וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה".
חמש פעמים מופיע על פרעה בפרשה שהלב שלו התחזק. וארבע פעמים מופיע "וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה" כלומר שהלב שלו נהיה כבד יותר.

מה הפירוש שהלב שלו נעשה כבד יותר או חזק יותר?

כמעט כל הפעמים שמסופר על פרעה שהלב שלו התחזק או שלבו נהיה כבד יותר, באות אחרי בקשתו של משה לשחרר את עם ישראל, כלומר זה שרשום שלבו נהיה כבד וחזק יותר מהווה תירוץ לא לשחרר את בני ישראל.

לב כבד זהו מישהו חסר רגשות או לא מתחשב אבל במקרה שלנו יהיה קצת מוזר לפרש כך מכיוון שבעיקר המצרים סובלים ולא בני ישראל.

ואם הוא לא היה מתחשב בבני ישראל זה היה מהווה תירוץ, אבל בני ישראל לא סובלים מהמכות.
חוזק לב זה מישהו שיש לו לב חזק כלומר יכול לעמוד בקשיים נפשיים, אבל לפרעה אין את זה ולכן
לא ברור מה שני הביטויים האלו אומרים.

כדי למצוא את הפירוש של שני ביטויים אלו נצטרך לעיין במקומות אחרים בתנך. בספר שמואל א' פרק ו' מסופר על הפלישתים שחשבו האם להחזיר את ארון ה' לעם ישראל או לא? בטענה שכן הם אומרים אחד לשני כך: "וְלָמָּה תְכַבְּדוּ אֶת-לְבַבְכֶם כַּאֲשֶׁר כִּבְּדוּ מִצְרַיִם וּפַרְעֹה אֶת-לִבָּם". הפלישתים אומרים שמצרים ופרעה כיבדו את לבבם, לא נאמר שלבבם היה כבד אלא שהם כיבדו אותו.

אולי זה מראה לנו שכבד לב זה מישהו שמכבד את הלב שלו, כלומר מקשיב אך ורק אל לבו ואינו מקשיב לדברי אחרים, פירוש זה מסתדר עם זה שבפרשת בא מסופר שעבדי פרעה מנסים לשכנע את פרעה לשחרר את בני ישראל והוא לא מסכים.

בספר יהושע מסופר על כך שעם ישראל לא עשה עם אף עם ברית שלום חוץ מהגבעונים: " לֹא-הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן...  כִּי-מֵאֵת ה' הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת-לִבָּם- לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת-יִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם לְבִלְתִּי הֱיוֹת-לָהֶם תְּחִנָּה". לפי פסוק זה נראה שה' חיזק את לב עם ישראל כדי שהם לא יעשו ברית שלום עם אף אחד.

ולכן אפשר לפרש שחוזק לב, זה חוזק להימנע מהמצב שסביבך ולא להתייחס לפחד או לחץ מסוים, כמו שהיה עם פרעה אחרי מכת כינים: "וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל-פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹוקים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם".

פרעה מתעלם מהמצב סביבו ולא נכנע ללחצים שמפעילים עליו ולא שומע אל החרטומים שלו.
והמסר מהפרשה הוא שאנחנו צריכים לדעת מתי טוב להכביד את לבנו ומתי טוב לחזק אותו ולא להיכנע ללחץ חברתי, ומתי כן כדאי להרפות וכן לנסות לשמוע ולהבין מה אחרים אומרים.

שבת שלום.


מתי תסתיים מכת צפרדע מאת יואב

בפרשת וארא ה' מביא את מכת צפרדע בסיום המכה משה אומר לפרעה כך: פרק ח' פסוק ה': "וַיֹּאמֶר משֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה
וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי-אֵין כַּה' אֱלֹקֵינוּ"

במילים אחרות משה אומר  לפרעה שהוא יעשה תפארת ,גדולה, ופרעה בעצם יחליט מתי המכה תסתיים. פרעה עונה לו שהוא רוצה שהמכה תיפסק מחר ומשה אומר שהוא מסכים כדי שפרעה יבין שמי ששולט הוא האלוקים .
לפי ההיגיון פרעה היה צריך לבקש שהמכה תיפסק מיד, באותו הרגע למה הוא ביקש שהמכה תהיה עוד יום?

הרמב"ן עונה שתי תשובות:
  • תשובה ראשונה בשם הרב שמואל בן חפני: פרעה חשב שאולי מערכות השמים הביאו את הצפרדעים ומשה יודע מתי הגיע הזמן שהצפרדעים לא יהיו יותר. פרעה חושב שמשה יצפה לכך שהוא יגיד מיד וניסה להכשיל את משה ולכן  אמר פרעה שמחר תיפסק המכה כדי שמשה יטעה בזמנים. 
  • התשובה השנייה של הרמב"ן עצמו: פרעה חשב שמשה התכוון לכך שייתן לו זמן כלשהו, בגלל שאלת "למתי אעתיר" ולא חשב כלל שאפשר לבקש שהצפרדעים ייפסקו מיד ולכן בחר בזמן הקצר ביותר האפשרי מבחינתו. 
ולחידה השבועית. החידה של פרשת ויחי הייתה: יעקב מתחזק ויושב על המיטה איפה עוד בתנ"ך מופיע הביטוי "על המטה" באיזה הקשר ומה משמעות הדבר?
התשובה היא: שעל המן שרשום "והמן נופל על המיטה" ולפי בעל הטורים זה מסמל שהצדיקים אפילו כשהם חלשים מתחזקים  והרשעים אפילו בשיא שלהם הם נופלים כמו המן.

והחידה השבועית של השבוע היא: משה משתמש במטהו לכמה וכמה מכות אילו מכות בפרשה ובפרשה הבאה משה השתמש במטה כדי לעשותן?



מכת התנין
אנו מכירים את עשר מכות מצרים ופרשת וארא פותחת בתיאור המכות, אולם הפרשה מתארת עוד אירוע מקדים, שניתן לספור אותו כמכה האחת העשרה (או אולי כמכת האפס). נקרא בפרק ז':

כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל-אַהֲרֹן קַח אֶת-מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי-פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין: י וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל-פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ-כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין: יא וַיִּקְרָא גַּם-פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן: יב וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן אֶת-מַטֹּתָם: יג וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'"

אפשר לכנות מכה זו בשם מכת התנין. היא נעשתה בתוך ארמון פרעה, לעיניו ולעיני יועציו בלבד. אולי הייתה זו מעין הזדמנות אחרונה לפני המכות האחרות המתבצעות בחוץ שכל מצרי ומצריה יראו אותן. בכל אופן, המעשה מבטא באופן סימלי את הריגת תניני היאור. מטה ארהון הופך לתנין ובולע את מוטות החרטומים.
הבחירה בתנין כמובן אינה מקרית, והתנין סימל את אחד האלים בפנתיאון הסבוך של אלילי מצרים. בתקופה מסוימת התנין היה גלגול של האליל "סת" שייצג את הרוע. המצרים פחדו מהתנינים - הטורפים המסוכנים של הנילוס מחד גיסא וסגדו להן מאידך גיסא.
די מוזר שהחרטומים מצליחים להפוך מטה לתנין. יש הסוברים שהם עשו כשפים ואחיזת עיניים ויש הטוענים שה' נתן להם כח להצליח רק בשביל להראות את הגיחוך בעבודה שהחרטומים מצליחים לברוא לעצמם את האלים.
בהערת אגב נעיר שתרגומים רבים מחליפים בטעות או בכוונה בין התנין לנחש ובדומה לאות שקיבל משה בסנה מציגים כי גם מטה אהרון נהפך לנחש.
גם רש"י מפרש שהתנין הוא נחש ובמקומות מסוימים (למשל שירת האזינו דברים ל"ב לג ) הם מופיעים יחדיו באותו פסוק: "חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר". מפרשים אחרים אכן אומרים שאלו שתי חיות שונות וגם תרגום אונקלוס מתרגם אחרת. גם הסביבה הגיאוגרפית משפיעה. התנין הוא זוחל החי ליד מים בסביבות היאור והנחשים כמובן חיים היטב במדבר.
בכל אופן, פרעה כידוע לא ממש מתרשם ומשה בהוראת ה' עובר לביצוע עשרת המכות

מטה אהרון הופך לתנין איור מתוך הגדת סארייבו
מטה אהרון הופך לתנין מתוך הגדת סארייבו (בחלק העליון - משה בסנה)


לדף הראשי של פרשת וארא

הפטרת פרשת וארא

הפטרת פרשת וארא 

ההפטרה היא בספר יחזקאל מפרק כ"ח  פסוק כה ועד פרק כ"ט פסוק כא.
גם בספר יחזקאל יש חטיבה שלמה של נבואות לעמים. בספר יחזקאל זוהי חטיבה ארוכה ופרקנו עוסק בנבואה הראשונה למצרים, שני הפסוקים הראשונים (מפרק כ"ח) הם מתוך הנבואה על צידון והובאו כי תוכנם מזכיר את פרשת וארא. הפטרתינו מצריכה ידע בהיסטוריה של התקופה ונעזרתי רבות בפירוש דעת מקרא לספר יחזקאל (מפי יחיאל צבי מושקוביץ).

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


כה כֹּה-אָמַר ה' אלוקים בְּקַבְּצִי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל מִן-הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ בָם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם וְיָשְׁבוּ עַל-אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב:כו וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ לָבֶטַח וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח בַּעֲשׂוֹתִי שְׁפָטִים בְּכֹל הַשָּׁאטִים אֹתָם מִסְּבִיבוֹתָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'  אֱלֹקיהֶם:
שני פסוקים אלו אינם קושרים ישירות להפטרה שלנו והם צורפו גם מפני שהם פסוקים טובים וגם בגלל ההשוואה שעושים בין קיבוץ הגלויות לאחר הגלות, לבין הכניסה הראשונה לארץ ישראל לאחר יציאת מצרים

כט- א בַּשָּׁנָה הָעֲשִׂרִית בָּעֲשִׂרִי בִּשְׁנֵים עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר: ב בֶּן-אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ עַל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וְהִנָּבֵא עָלָיו וְעַל-מִצְרַיִם כֻּלָּהּ:
נביאים רבים ניבאו גם לגויים. לא ברור איך דבר הנבואה הגיע למצרים (ובפרט שיחזקאל היה בבבל הרחוקה). לנבואתנו תאריך מדויק. י"ב בטבת בשנה העשירית לגלות יהויכין. יחזקאל נמצא בבבל ובירושלים כבר החל המצור על העיר (ונמשך כבר קרוב לשנה!). כדי להבין את ההפטרה יש לזכור שמצרים בתקופה זו ירדה מגדולתה ולא הייתה עוד מעצמה. אשור ובבל הטרידו אותה ומצרים יכלה בעיקר לסכסך ולהפריע למדינות אחרות. התקופה היא בשושלות ה-25 וה-26 של מצרים. מצרים עודדה את יהודה למרוד באשור ובבבל, הבטיחה סיוע ועזרה צבאית, וכמובן לא עמדה בהתחייבויותיה. דבר זה מובא בפירוש בנביא ירמיהו (ל"ז ז): "ז כֹּה-אָמַר ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל כֹּה תֹאמְרוּ אֶל-מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם אֵלַי לְדָרְשֵׁנִי הִנֵּה חֵיל פַּרְעֹה הַיֹּצֵא לָכֶם לְעֶזְרָה שָׁב לְאַרְצוֹ מִצְרָיִם". מלך יהודה מחכה לשווא לסיוע ממצרים. זמן העונש הגיע.

ג דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה-אָמַר ה' אלוקים הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי:
פרעה חושב את עצמו לאל וכך הוא גם רוצה שעמו יתייחס אליו. פרעה נמשל לתנין היאור אבל פרעה מחשיב את עצמו לאל שעשה את היאור.

ד וְנָתַתִּי  [חַחִים] בִּלְחָיֶיךָ וְהִדְבַּקְתִּי דְגַת-יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִתּוֹךְ יְאֹרֶיךָ וְאֵת כָּל-דְּגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ תִּדְבָּק:ה וּנְטַשְׁתִּיךָ הַמִּדְבָּרָה אוֹתְךָ וְאֵת כָּל-דְּגַת יְאֹרֶיךָ עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה תִּפּוֹל לֹא תֵאָסֵף וְלֹא תִקָּבֵץ לְחַיַּת הָאָרֶץ וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה:
 נתינת החח בלחיים הינה כמובן סימן להפיכת בהמה (כמו סוס או שור) לבהמת עבודה. פרעה אינו אל אלא הוא אחד מעבדיו של הקב"ה. אבל בכך לא נגמר העונש לפרעה אלא רק מתחיל, כל דגת מצרים (עמו) יידבק עליו והקב"ה ידוג את כולם וישליך אותם המדברה. דימוי זה יכול להזכיר לנו גם את טביעת המצרים בקריעת ים סוף.

ו וְיָדְעוּ כָּל-יֹשְׁבֵי מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל:
הנביא מתייחס למצרים הנוכחית שלא סייעה לממלכת יהודה ואף הזיקה לה, אבל הקשר לפרשה והדמיון ברורים. כל פתיחת פרשת וארא עוסקת בביטוי אני ה' (ראו הרחבה בקישור). זהו הרי הוויכוח הגדול בין פרעה למשה. פרעה לא מכיר את ה', אינו יודע מיהו וכמובן לא מוכן לשמוע בקולו. כל מטרת מכות מצרים היא שפרעה ידע מיהו ה'. גם בימי פרעה, מצרים הייתה צריכה לארח ולקבל את בני ישראל אולם הם שיעבדו אותם לעבדים.

ז בְּתָפְשָׂם בְּךָ [בַכַּף] תֵּרוֹץ וּבָקַעְתָּ לָהֶם כָּל-כָּתֵף וּבְהִשָּׁעֲנָם עָלֶיךָ תִּשָּׁבֵר וְהַעֲמַדְתָּ לָהֶם כָּל-מָתְנָיִם:
פרעה, התנין הגדול שהיה משענת לכל מצרים, יועמד חסר יכולת מול הקב"ה. מי שהיה משענת קנה רצוץ לעם ישראל, יהיה משענת קנה רצוץ גם לעמו. מידה כנגד מידה.

ח לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלוקים הִנְנִי מֵבִיא עָלַיִךְ חָרֶב וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ אָדָם וּבְהֵמָה:ט וְהָיְתָה אֶרֶץ-מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה וְחָרְבָּה וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי ה' יַעַן אָמַר יְאֹר לִי וַאֲנִי עָשִׂיתִי:
גאוות פרעה תוביל לנפילתו (וגם בכך דמיון רב לפרשתנו). בתקופת יחזקאל גאוותה של מצרים גרמה לה לחשוב שהיא עדיין שליטה עולמית ולכך שהתערבה בענייניהן של ממלכות שכנות.

י לָכֵן הִנְנִי אֵלֶיךָ וְאֶל-יְאֹרֶיךָ וְנָתַתִּי אֶת-אֶרֶץ מִצְרַיִם לְחָרְבוֹת חֹרֶב שְׁמָמָה מִמִּגְדֹּל סְוֵנֵה וְעַד-גְּבוּל כּוּשׁ: יא לֹא תַעֲבָר-בָּהּ רֶגֶל אָדָם וְרֶגֶל בְּהֵמָה לֹא תַעֲבָר-בָּהּ וְלֹא תֵשֵׁב אַרְבָּעִים שָׁנָה:

הזיהויים הגיאוגרפים בפסוק זה מעניינים, כוש היא  סודן של ימינו ומגדל סוונה משמר את השם אסוואן בדרום מצרים.

יב וְנָתַתִּי אֶת-אֶרֶץ- מִצְרַיִם שְׁמָמָה בְּתוֹךְ אֲרָצוֹת נְשַׁמּוֹת וְעָרֶיהָ בְּתוֹךְ עָרִים מָחֳרָבוֹת תִּהְיֶיןָ שְׁמָמָה אַרְבָּעִים שָׁנָה וַהֲפִצֹתִי אֶת-מִצְרַיִם בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִים בָּאֲרָצוֹת:
גם עונש הגלות של מצרים מוגבל בזמן. ארבעים שנה במקרה זה.
 
יג כִּי כֹּה אָמַר ה' אלוקים מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲקַבֵּץ אֶת-מִצְרַיִם מִן-הָעַמִּים אֲשֶׁר-נָפֹצוּ שָׁמָּה:יד וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת מִצְרַיִם וַהֲשִׁבֹתִי אֹתָם אֶרֶץ פַּתְרוֹס עַל-אֶרֶץ מְכוּרָתָם וְהָיוּ שָׁם מַמְלָכָה שְׁפָלָה:טו מִן-הַמַּמְלָכוֹת תִּהְיֶה שְׁפָלָה וְלֹא-תִתְנַשֵּׂא עוֹד עַל-הַגּוֹיִם וְהִמְעַטְתִּים לְבִלְתִּי רְדוֹת בַּגּוֹיִם:טז וְלֹא יִהְיֶה-עוֹד- לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֹן בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אלוקים:
אולם מצרים לא תחזור למעמדה הראשון כמעצמה איזורית היכולה לסכסך ולהתערב בענייני מדינות אחרות.

יז וַיְהִי בְּעֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר:
חלפו להם שבע עשרה שנה. זוהי נבואה אחרת אבל קשורה קשר הדוק לנושא הקודם ולכן הובאה בסמוך לה.

יח בֶּן-אָדָם נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הֶעֱבִיד אֶת-חֵילוֹ עֲבֹדָה גְדֹלָה אֶל-צֹר כָּל-רֹאשׁ מֻקְרָח וְכָל-כָּתֵף מְרוּטָה וְשָׂכָר לֹא-הָיָה לוֹ וּלְחֵילוֹ מִצֹּר עַל-הָעֲבֹדָה אֲשֶׁר-עָבַד עָלֶיהָ:
נבוכדנאצר כבש את צור אולם כנראה לא הרוויח מכך הרבה שלל.

יט לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלוקים נֹתֵן לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם וְנָשָׂא הֲמֹנָהּ וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ וְהָיְתָה שָׂכָר לְחֵילוֹ: כ פְּעֻלָּתוֹ אֲשֶׁר-עָבַד בָּהּ נָתַתִּי לוֹ אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר עָשׂוּ לִי נְאֻם אֲדֹנָי ה':
כחלק מהשלל הוא יקבל גם את מצרים. המקורות ההיסטוריים לא יודעים לספר לנו על כיבוש מצרים בידי נבוכדנאצר, אולם בירמיהו פרק מ"ו מופיע כי נבוכדנאצר נלחם במצרים (וכנראהה גם ניצח): "כה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי פוֹקֵד אֶל-אָמֹון מִנֹּא וְעַל-פַּרְעֹה וְעַל-מִצְרַיִם וְעַל-אֱלֹהֶיהָ וְעַל-מְלָכֶיהָ וְעַל-פַּרְעֹה וְעַל הַבֹּטְחִים בֹּו: כו וּנְתַתִּים בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל וּבְיַד-עֲבָדָיו וְאַחֲרֵי-כֵן תִּשְׁכֹּן כִּימֵי-קֶדֶם נְאֻם ה'". בנבואה זו של ירמיהו נעסוק בהרחבה מאחר והיא הפטרת פרשת בא, בשבוע הבא. כיבושה הסופי של מצרים היה בימי כנבוזי בן כורש שהכניע אותה וצירף אותה לממלכת פרס - וכך יכולה מגילת אסתר לתאר את מלכות אחשוורוש -מהודו ועד כוש!

ההפטרה מסיימת בכך שלאחר נפילת מצרים מצבם של בני ישראל ישתפר וגם הנביא יוכר כנביא אמת.
כא בַּיּוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל וּלְךָ אֶתֵּן פִּתְחוֹן-פֶּה בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי ה':

לדף הראשי לפרשת וארא

הפטרת פרשת מטות ושמות

הפטרת פרשת מטות (כשאינה מחוברת) היא ההפטרה הראשונה בסדרת תלתא דפורענותא - שלוש הפטרות פורענות בה נקראות לפני תשעה באב. ההפטרה היא בספר ירמיהו מתחילת הספר ועד פרק ב' פסוק ג.
כאשר הפרשות מחוברות - נקראת הפטרה זו בפרשת פינחס (ודוחה את הפטרת פינחס הרגילה).
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


הפטרה זו היא גם הפטרת פרשת שמות למנהג הספרדים (ראו במאמר הבא להפטרת שמות לפי מנהג אשכנז ותימן)
ההפטרה פותחת את ספר ירמיהו בפרשייה המהווה מבוא ומפרטת לנו לא מעט על ירמיהו. שם אביו, שבטו, מקום מגוריו והתקופה המדויקת בה ניבא. ירמיהו ניבא ממש בשנים האחרונות שלפני חורבן הבית, וגם תקופה מסוימת לאחריו עד רצח גדליה וגלות חלק מהנשארים למצרים.

א דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן-חִלְקִיָּהוּ מִן-הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן: ב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-ה' אֵלָיו בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן-אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמָלְכוֹ: ג וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד-תֹּם עַשְׁתֵּי-עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בֶן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד-גְּלוֹת יְרוּשָׁלַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי:

לאחר הפתיחה מגיעות מספר פרשיות הפותחות כולן בביטוי: "ויהי דבר ה' אלי"

ד וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר: ה בְּטֶרֶם (אֶצָּורְךָ) [אֶצָּרְךָ] בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ:
הבשורה על כך שירמיהו הוא נביא מבטן ומלידה (דמיון מסוים לשמשון שהוקדש מבטן להיות נזיר לה') הפתיעה מאד את ירמיהו
ו וָאֹמַר אֲהָהּ ה' אלוקים הִנֵּה לֹא-יָדַעְתִּי דַבֵּר כִּי-נַעַר אָנֹכִי:
כבר ברור הקשר לפרשת שמות. תגובתו של ירמיהו מזכירה מאד את תגובותיו של משה. ראו מאמר על תהליך ההתגלות וההקדשה של משה
ז וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל-תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל-כָּל-אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר:
הקב"ה כמובן אינו מאפשר לירמיהו להתחמק מתפקידו. ואומר לו פחות או יותר בלי תירוצים, מה שאני אגיד לך לעשות תעשה.

ח אַל-תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי-אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ נְאֻם-ה':
אבל גם קצת מנחם אותו שישמור ויציל עליו (ואכן ירמיהו סבל קשות בגלל נבואותיו וכמעט נהרג בגללן).

ט וַיִּשְׁלַח ה' אֶת-יָדוֹ וַיַּגַּע עַל-פִּי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ:
הנגיעה על הפה מופיעה מילה במילה (ויגע על פי) גם בישעיהו פרק ו' בו מוזכרת הקדשתו של ישעיהו לנביא אותו קוראים כהפטרה לפרשת יתרו. כמובן שהמדרש הידוע על משה שלקח גחל פחם לפיו ולפיכך נהיה כבד פה וכבד לשון מקורו בדמיון לנביאים אלו (בפרט לישעיהו). אבל בעוד שישעיהו כמעט מתנדב לתפקיד, הרי ירמיהו נבחר מראש ונגד רצונו.

י רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ:
יש לשים לב לשתי נקודות מענינות בפסוק זה. ירמיהו הוא נביא לגויים ולממלכות. לא רק לישראל. לקראת סוף הספר יופיעו נבואות רבות של ירמיהו לעמים השונים. המפרשים כבר הדגישו שמתוך ששת הפעלים המופיעים בפסור ארבעה מתוכם הם פעלים של חורבן והרס ורק שניים של בנייה ושיקום.

יא וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר מָה-אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה:יב וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ:
עסקנו כבר בנבואות חזיונות (למשל הפטרת חנוכה ובהעלותך), אולם כאן ירמיהו מקבל שאלות קלות. הוא רק צריך לתאר מה הוא רואה ומבלי לתת לזה משמעות כלשהי, בניגוד לזכריה שהיה צריך לפרש את המראות (ולרוב לא הצליח, והמלאך גילה לו). הקשר באמת לא ברור באופן מיידי.

יג וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה:יד וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ:
כאן כבר ירמיהו לא זוכה לתשבחת אלא מקבל מיד את פירוש הנבואה. גם כאן קשה להבין את הקשר, שהרי הסיר עצמו חסר כל תפקיד בנמשל פרט לכיוון הפתח שלו.

טו כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל-מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם-ה' וּבָאוּ וְנָתְנוּ- אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַם וְעַל כָּל-חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה:
ולאחר פתיחה זו וההבנה שה' שוקד על דברו (אך מבלי לדעת מהו דבר זה) ושהרעה תגיע מצפון, מפרט ה' את הרעה שתבוא על עם ישראל

טז וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם עַל כָּל-רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם:
כמובן, שהעבודה הזרה היא החטא העיקרי.

יז וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל-אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל-תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן-אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם:
והנה הציווי על ירמיהו. מי אוהב לשמוע דברי תוכחה? אף אחד (היזכרו בנביא עמוס ובמה שנאמר לו - "חוזה לך ברח"). מינהג אותם הימים היה פשוט לפגוע בנביאי האמת וכבר היו מקרים כאלו. חששו של ירמיהו מובן.

יח וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל-כָּל-הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ:יט וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא-יוּכְלוּ לָךְ כִּי-אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם-ה' לְהַצִּילֶךָ:
אמנם ירמיהו כונה נביא לגויים, אבל קהל היעד העיקרי הוא כמובן מלך יהודה. ה' מודיע לירמיהו שהחיים הולכים להיות לא קלים, וזאת בלשון המעטה. ילחמו בו, וירצו לפגוע בו ורק ההגנה של ה' תציל אותו.

פרק ב - א וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר:ב הָלֹךְ וְקָרָאתָ- בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה: ג קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל-אֹכְלָיו יֶאְשָּׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם-ה':

אולם ירמיהו מצטווה גם לפתוח את דבריו בדברים המזכירים את העבר האידיאלי (דומה מאד להפטרת שמות במנהג תימן ביחזקאל). את "החתונה" בין עם ישראל לקב"ה שהתבצעה ביציאה ממצרים - מתן תורה והקמת המשכן.


ירמיהו מוקדש לנביא - מרק שאגאל
ירמיהו מוקדש לנביא (פסוק ט) - מרק שאגאל - 1957 - מוזיאון האגרטי ניו יורק


לדף הראשי של פרשת מטות
לדף הראשי פרשת שמות

דבר תורה לפרשת שמות

דברי תורה לפרשת שמות מאת יואב (ודבר תורה אוחר בסוף הפוסט)


שנת תשע"ח
בסוף פרשת שמות משה מבקש מפרעה לשחרר את בני ישראל.
בתגובה פרעה עונה כך: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל, לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה' וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ"
פרעה טוען בפסוק זה שלוש טענות.
  • הראשונה: אני לא מכיר, לא יודע מי זה ההשם הזה שאתם מדברים עליו.
  • השנייה: מי אמר שה' שלכם הוא האלוקים?
  • והשלישית: גם אם באמת ההשם שלכם הוא האלוקים ונגיד שאני מכיר אותו לא בגלל זה אני אשלח אתכם.

בואו נתייחס רק לשתי הטענות הראשונות.
פרעה הוא הראשון שמצאנו עד עכשיו שטוען שהוא לא מכיר את השם, שטוען שה' הוא לא האלוקים. ובספר בראשית אפילו מופיע שהיו גויים שהאמינו בה', לדוגמה: כשיוסף פותר לפרעה את חלומותיו פרעה אומר כך לעבדיו: "  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלוקים בּוֹ"  פרעה הקודם מאמין שיש רוח אלוקים ביוסף אחרי שיוסף טען שאלוקים פתר לו את החלום, אנחנו רואים שפרעה  מכיר באלוקים של יוסף. עוד דוגמה:  וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר" לבן ובתואל אומרים שמה' יצא הדבר ולכן הם מוכנים לתת את רבקה ליצחק.

כלומר גם לבן שאנחנו יודעים שהיה עובד עבודה זרה כן מאמין בה', ויש עוד הרבה דוגמאות מספר בראשית, כמו שאבימלך ויצחק רוצים לכרות ברית. אז איך זה שפרעה אינו מכיר בה' אם עד עכשיו כולם כן הכירו?

אני חושב שהסיבה לכך שפרעה לא הכיר את ה', זה בגלל שפעם האמינו שהאלוקים נחשב לפי מעמד העם או המאמין, מכיוון שאם העם נמצא בשפל כנראה האלוקים שלו לא מספיק חזק ואילו אם הוא נמצא בשגשוג רב תחומי כנראה הוא מאוד חזק.

בכל הדוגמאות שאמרתי קודם, הגויים מכירים באלוקים כי יוסף, יצחק או אברהם נמצאים במעמד גבוה. אבל פה כשעם ישראל עבדים, פרעה לא סופר אותם וגם מאוד סביר שלא שמע על האלוקים שלהם כי הוא לא עושה כלום בינתיים, והוא לא חזק מספיק כדי שישמעו עליו. ולכן גם מובן מה שה' אומר למשה בהמשך: "  וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'"
אפשר להבין שה' אומר למשה שהוא יעשה שפטים באלוקי מצרים כתוצאה ישירה מכך שהוא יהרוג את הבכורות.

ואנחנו צריכים להיות לא כמו פרעה, אלא לדעת ולהאמין שכל הזמן ה' איתנו ולא משנה מתי, גם כשאנחנו נמצאים הכי בשפל.
שבת שלום.


לדף הראשי של פרשת שמות


שנת תשע"ה

הפעם בדבר התורה נביא מאמר מאת ד"ר אמיר שוורץ. אמיר מחבר בכל שבוע מאמר רלוונטי (ולעיתים כולך גם אקטואליה ולא רק ענייני פרשה) ומחביא מו מילים מהפרשה או מאירועי השבוע (לרוב בין שתי מילים צמודות).
הנה רשימת המילים שיש למצוא במאמר זה
כל מי שמעוניין מוזמן לפנות ישירות לאמיר לקבלת הדפים(כתובת siim@zahav.net.il)

לרוב אמיר מביא את המילים רק בסוף המאמר אולם אני אביא מיד בהתחלה את הרשימה. אדגיש שאפשר להנות ולהחכים מהמאמרים בלי לחפש את המילים.
המילים הסמויות: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, דן, יששכר, זבולון, גד, אשר, נפתלי,  יוסף בנימין, שפרה, פועה, בת- פרעה
.מילות אקטואליה: ליכוד, עבודה, תנועה, ש"ס, בית יהודי, כולנו.

ממשפחה לעם מה ניתן ללמוד מהפרשה פרשת שמות תשע"ה
האלקים  נמצא בפרטים הקטנים
לע"נ חמי העניו באדם פרץ בן יהודה דב בלבן שנפטר בג טבת תשע"ה
בניו של יעקב, בני ישראל, משפחה אחת "בלבד" הופכת במהירות בפרשתנו - לעם. דמויות בודדות ופרטים "קטנים" שנראים לכאורה לא כ"כ רלוונטיים, מתגלים דווקא כחשובים לאין שיעור בתהליך העיצוב של פני ההיסטוריה כולה.
מבוסס על דברי הרב יעקב סופר

סגירת ספר בראשית שעסק לא מעט בהתכתשויות בין אחים: קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחד עשר אחיו, מביאה לסיומו של המאבק עם ברכתו של יעקב לבניו של יוסף - אפרים ומנשה. למרות שיעקב שם את אפרים לפני מנשה, אין קנאה ביניהם, אין תחרות, אלא "בך יברך ישראל, ישימך א-לוקים כאפרים וכמנשה". מעתה מתגלה התכנית הא-לוקית, אליה התוודענו בספר בראשית, בקרב כל ישראל, לא כבודדים - כבני ישראל במובן של "בני יעקב" כאשר הכוונה היא לכל בן ובן, שבט ושבט, אלא כ"בני ישראל" במובן של "עם". ובני ישראל ראו בנים ובני בנים בגלות עד שהפכו לעם. הזקנים בניהם שמעו נבואת ה על הקמת עם יהודי וחזרה לארצו. אומר המדרש שבני ישראל ניצלו יחד עם הצרות הרבות בגלל שלא שינו שמם לשונם ומלבושם. שמרו על הזהות הלאומית והדתית מול הטומאה הגדולה המצרים. בני ישראל היו במצב נואש רבים כבר לא יכלו יותר עד שהגיע משה.ושם במצרים כל אחד מישראל מצא את בני מינו כדי לא להתבולל.
ואכן, פרשתנו הפותחת את ספר שמות, משנה במהירות את ההתייחסות לבני ישראל במצרים: ממצב של "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה, את יעקב איש וביתו באו" (שמות א', א') כאשר בכך מדגישה התורה את הצד האישי, הפרטי, משפחה אחת "בסך הכל" שעשתה את דרכה "לגור בארץ" כגֵרִים באופן זמני בלבד, למצב שבני ישראל "פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד וַתִּמָּלֵא הארץ אותם" (שמות א', ז') והם הופכים לעם. פרעה לא יכול היה לעמוד מול יהוד המחוז של גשן. פנה ליועציו ואמר פרעה מי שרוצה להשליש שכרו יתן עצה כיצד להפטר מבני יעקב. הציע אחד החרטומים מנפת ליאור שהיא קרובה לבית המלך בואו נשליך אותם היאורה. השני שחוטמו זב ולו נתנו מעט כבוד רק את הבנים נטביע.
יש חשיבות בפרטים הקטנים. התורה פירטה את שמות המיילדות העבריות, שפרה ופועה, ושאלנו מה ראתה התורה לפרט את שמותן? ההסבר לכך קשור גם הוא בדרך שבה התכנית הא-לוקית מתגלה: לשפרה ולפועה, ישנה כנשים פרטיות בעלות אישיות, זהות ושם "משל עצמן", השפעה עצומה על היותנו לעם. הן לא שמעו לגזירת פרעה הרשע, אלא נתנו חיים, כפשוטו, לקיום התכנית הא-לוקית הגדולה. גם משה רבנו שסיפורו האישי מלווה את עם ישראל מאז היותנו לעם, הוא למעשה סיפור על משפחה "אנונימית" לכאורה, משפחה אחת פשוטה: אבא, אמא, אח ואחות מבית לוי, שנולד בה ילד נוסף. חייו האישיים של אותו ילד, נשזרו לתוך מהלך חייה הגדול של כל האומה כולה.ועכשיו סף העם הגלל סיבלותיו מופיעות שתי נשים צדקניות. נשים אילו שהיו כמו אשה שפועה ומתחננת על בניה. כך רחמו על בני ישראל. ומי שלא שפר הגורל עליו ולא הגיע למיילדות שילם בחייו.
דמות מפתח או "אישיות פרטית" נוספת שבה תלוי המשך הסיפור, מימוש התכנית הא-לוקית לגאולה, היא בת פרעה. עובדה תמוהה ושולית לכאורה, שהתורה מציינת בקשר לבת פרעה, שנערותיה "הולכות על שפת היאור" (שמות ב', ה'). פירוש האלשיך הקדוש מלמדנו שגם לפרט השולי הזה, ישנה משמעות חשובה בסיפור ההשגחה הא-לוקית על העם: התורה מתארת שאמו של משה לא יכלה עוד להצפינו ועל כן היא מניחה אותו בתיבה ושמה אותה בסוּף על שפת היאור. אולם בת פרעה מגיעה לרחוץ ביאור, והתורה מתארת: "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור" (כלומר, בתוך היאור ממש פנימה, ואילו) "ונערותיה הולכות על שפת היאור". לכאורה, הנערות ההולכות על שפת היאור אמורות היו לראות את התיבה ובה משה, שהרי שם היא הונחה. אך דווקא בת פרעה שהייתה בתוך היאור, היא שמצאה את התיבה. אילו נערות בת פרעה שהלכו בסמוך לתיבה היו מוצאות אותה, וודאי היו ממיתות את הילד - כמצוות פרעה הרשע. ובכל זאת בת פרעה שרחצה באותה עת במרכז היאור ולא בשפה, מצאה את התיבה על אף שהייתה בסבך הסוּף עם התינוק שבתוכה, והיא, כבתו של המלך ניצלה את מעמדה והתעלמה מציווי פרעה אביה - להמית את הבנים. . והקב"ה ישב תפר עה"ז (בעולם הזה)את ההכנות לקראת היציאה ממצרים.

פירוש האלשיך הקדוש נסמך על מדרש רבה לפרשה (שמות פרשה א, כ"ד-כ"ו) ועל פיו הוא מציג את יופי ההשגחה האלוקית, לא רק בפרטים הטכניים ה"קטנים" לכאורה, אלא גם כמהלך של "חוכמה א-לוקית" מול עצת פרעה הרשע: יועציו של פרעה המליצו לקיים את הגזרה להשליך את ילדי בני ישראל אל היאור, מתוך חשש ודאגה שאחד מאלו הנולדים יהיה מושיע של העם המשועבד. אך הקב"ה סיבב את הדברים אחרת, כך שבת פרעה שלא חסר לה בית מרחץ בארמון המלוכה, יצאה דווקא אל היאור ושם מצאה היא, ולא נערותיה, את התיבה ובה משה מושיעם של ישראל. משה גדל בבית פרעה "והיה פרעה מנשקו ומחבקו והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו" כלשונו של האלשיך, על פי המדרש. כעת רק נזכיר שבגלל משה התינוק שהשתעשע על ברכי פרעה ושיחק בכתרו, רק בגללו - שלא יהיה (ח"ו) לבני ישראל מושיע, גזר פרעה על ילדי ישראל את הגזרה הנוראה. היופי שהאלשיך מדגיש בפירושו הוא שהתכנית הא-לוקית להושיע את בני ישראל מתממשת על אפו וחמתו של פרעה ולמרות וכנגד עצת יועציו.

גם המהר"ל בספר גבורות ה', מסביר שהקב"ה מגלגל כאן מהלך על טבעי. מתוך ארמונו של פרעה צומח משה שעתיד להנהיג את העם, אף שלא נבחר על ידם. תכונות האישיוּת של משה, כרועה שחומל על הצאן מתאימות בעיני הקב"ה לשלוח אותו להיות הרועה של העם. כאן אנו חוזרים שוב לנקודת "הפרטים הקטנים" שחשיבותם כה רבה בתהליך שעיצב את פני ההיסטוריה כולה: על אף שתכונות האופי של משה ראויות היו בעיני הקב"ה על מנת שינהיג את העם, כאשר הקב"ה מטיל עליו את השליחות מסרב משה כמה פעמים עד ש"ויחר אף ה' במשה" כפי שמתארת התורה.

חז"ל מסבירים שתשובת ה' הפעם - "והוריתיך אשר תדבר", שניתנת למשה אחרי טענתו האישית, היא למעשה הבטחה של הקב"ה למשה "לברוא אותו מחדש" בכך שיעלים את הפגם בדיבורו ואז התכנית לשליחתו של משה לגאול את העם, תמשיך לפי המסלול המתוכנן. ואולם אנו רואים שרק כעת הקב"ה מגיב בכעס, רק אחרי שמשה מתפתל שוב אחרי פתרון בעיית הגמגום, שהקב"ה הציע, כשאומר משה "שלח נא ביד תשלח". דבר מהטענות הרבות של משה קודם לכן, לא עמד לשנות את התכנית הא-לוקית לשלוח את משה לגאולת העם, עד שהגיע משה לטענת הפרט האישי, ה"קטן" הזה - הגמגום בדיבורו. כאן הקב"ה "נאלץ" לשנות במעט את תכניתו, ובנוסף על הבטחתו "והוריתיך את אשר תדבר", אותה הבטחה שהסברנו שהיא כביכול "בריאה של משה מחדש" והפעם ללא הפגם בדיבורו, מצרף הקב"ה לשליחות את אהרון, שיהיה פה למשה. תגובתו של הקב"ה "ויחר אף ה' במשה" גוררת את שינוי התכנית לא רק בצירופו של אהרון לשליחות מבחינה פרקטית. מדרש רבה (שמות פרשה ג' פסקה אחרונה) מסביר שחרון אף ה' בשל סירובו של משה, הביא להעברת הכהונה ממשה שהיה עתיד לקבלה, לאחיו אהרון שזכה בה. ובלשון המדרש: "מה חרון אף היה שם? שנטלה כהונה ממשה ונתנה לאהרן. אמרו רבותינו זכרונם לברכה: הלא אהרן אחיך הלוי. וכי מאחר שאמר 'אחיך' איני יודע שהוא לוי? אלא אמר לו - ראוי היית להיות כהן והוא לוי, ולפי שאתה מסרב על דברי תהיה אתה לוי והוא כהן"".

ראוי שניקח אל ליבנו את חשיבותם של הפרטים הקטנים שנמצאים בסביבה ובכל אחד מאיתנו, באופי, בזהות האישית, בדברים שנראים "טכניים" ושוליים לכאורה. בע"ה, נזכה לצרף את כל הפרטים יחד ולתרום במשהו למהלכים הכוללים של התכנית הא-לוקית הגדולה.


הענווה כגורם עיקרי לבריאות איתנה
בפרשת שמות אנו פוגשים בפעם הראשונה את הדמות הבולטת ביותר ביהדות - משה רבנו.

מה לא נאמר עליו?
האיש שהוציא עם שלם מעבדות לחירות; דיבר ישירות עם הקדוש ברוך הוא; הוריד לנו את התורה וכו'. ובכל זאת התכונה הכי מפורסמת שלו אינה חוכמתו, גבורתו או קדושתו, אלא...ענוותנותו, כמו שכתוב: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".

ברפואה ידוע ומוכר שהגאווה מהווה סיבה להרבה בעיות בריאותיות. הגאוותן אוכל את עצמו ברגע שהוא אינו מקבל את הכבוד המגיע לו לטעמו, ואז הוא כועס, מתרגז ומרגיש מתוסכל. מזה הוא מגיע למחלות של תעוקת לב, לחץ דם או כיב קיבה, והרשימה הולכת וגדלה. משה מידו משליך ודמו ממאן להרגע אם פגע באיש. וכל אדם שיצא לעבוד הרי מבין שהרשות נתונה. משה את נועה הקטנה הציל נגד כל הסיכויים.

רבי מנחם מנדל מקוצק אומר: "גאווה - מום היא, רפואתו - שפלות".

אצל האדם העניו, הדברים הפוכים מאצל הגאוותן. לא חסר לו כלום והוא לא שם את עצמו במצב של תחרות עם אחרים ולכן אינו יודע מה זה תסכול. לטעמו, שום דבר לא מגיע לו מצד עצמו ולכן הוא מסוגל להעריך כל מה שנותן לו ה'.
המילה "יהודי" באה מהשורש הודיה. תפקידו של היהודי הוא להודות לה' כל העת. התכונה של היכולת להודות הכרחית בשביל להגיע לאמונה. הרי להודות, זה לא רק להגיד תודה, זה גם להודות במובן של "להכיר", להיות מודע. אם אינך מודה, אתה לא מודע שה' נותן לך את הכל, ולכן אתה לא מרגיש אותו.
משורש המילה מודה אפשר להקיש את המילים מידה, מודד, מדידה. המידה או קנה המידה, המודדת את ערכו של אדם, היא התכונה שלו להודות. אדם שווה למה ולמי שהוא מודה. "תגיד לי למי ולמה אתה מודה, ואגיד לך מי אתה"! האם אתה מודה ומודד רק לכבוד, לכסף או אולי לארצות הברית, או שאתה מודה לה' שנותן לך את הכל?
הגאוותן אינו מסוגל להודות לה', כי הרי מגיע לו הכל. רבי אברהם חיים מזלצוב כתב: "מידת הגאווה מסלקת יראת השם כי 'אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד'".  והוא שסוגר ענינים ללא התחשבות. ואז לא יכול ,נוצר כעסו מול בני אדם שונים. ובכעסו אומר : "גם אם ביתי הודיעה לי שמתארסת אבדוק הציציות החתן ומשפחתו מי הם".
להלן מספר פתגמים שכדאי להרהר בהם ולנסות ליישם אותם:
רבי חיים מצאנז: "אדם הנחשב בעיניו לכלום, מאומה לא יחסר לו, כי לכלום-לא חסר כלום".
רבי שלמה אבן גבירול: "החן אינו תלוי אלא בשפלות וענווה - השפל עצמך, כדי שינשאך האלוקים".
רבי פנחס מקוריץ: "ע"י הגאווה, נמשך על האדם מרה שחורה".
הבעל שם טוב: "מקור העצבות – גאווה, הגאוותן חושב שהכול מגיע לו".

בפרשתנו ה' אומר למשה "המקום אשר אתה עומד עליו אדמה קדש היא". אחת מהפרשנויות היא שבגלל ענוותנותו של משה, ה' בחר בו. הוא לא תפס שום מקום, לכן היה מגיע לו להיות המנהיג של ישראל (להבדיל מהמנהיגים שלנו בימינו!). זה בדיוק מה שכתב רבי ברוך מסטושטיק : "מי שאינו תופס מקום בשום מקום, יש לו מקום בכל מקום".



לדף הראשי של פרשת שמות

הפטרת פרשת שמות

מה הפטרת פרשת שמות?

לפרשת שמות שלוש הפטרות שונות לגמרי בשלושה ספרי נביאים שונים.
ההפטרה לפי מנהג אשכנז היא בספר ישעיהו כ"ז ו - כ"ח יג (בתוספת שני פסוקים מפרק כ"ט)
ההפטרה לפי מנהג הספרדים היא בספר ירמיהו מפרק א' א - ב' ג
וההפטרה לפי מנהג התימנים היא בספר יחזקאל ט"ז א-יד

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


בכל ההפטרות מוזכרת תחילתו של עם ישראל במצרים בצורה כלשהי.
במאמר זה נעסוק בהפטרות לפי מנהג אשכנז ותימן
הפטרת שמות לפי מנהג הספרדים הינה גם הפטרת פרשת מטות - כחלק משלוש הפטרות הפורענות שלפני תשעה באב והיא מוסברת במאמר נפרד.

מנהג אשכנז

גם הפטרה זו מתחילה בפסוק באמצע פרשייה (למעשה בפסוק האחרון בפרשייה) המנתקת אותו מההקשר. ההפטרה נמצאת באמצע של פרשיות הפותחות כולן בלשון "ביום ההוא" שמתחילות כבר בפרק כ"ג.

כז - ו הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי-תֵבֵל תְּנוּבָה:
נראה שהמילה "הבאים" הספיקה למסדרי ההפטרות לבחור בפרק זה בישעיהו. פרשת שמות נפתחת במילה זו ממש: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" ולמרות שמההקשר נראה שמדובר על הימים הבאים אחרי "ביום ההוא", ובהם עם ישראל יתרבה בארצו וזאת בניגוד להתרבות שהייתה במצרים המופיעה גם בתחילת פרשת שמות: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א' ז). כפי שנראה רש"י מפרש דווקא שכוונת הנביא כן הייתה למצרים ועקבי בפירושו גם בהמשך.

ז הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכָּהוּ אִם-כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו הֹרָג:
פסוק קשה להבנה ומרובה משחקי מילים. נראה שהכוונה היא שהגויים היכו את עם ישראל יותר מדי ואילו הקב"ה היכה את הגויים רק כדי רשעתם ולא יותר. לפי זה שתי המילים הראשונות בכל צלע פסוק מדברות על מכת הגויים בישראל והאחרונה על מכת ה' בגויים. לפי רש"י מדובר במידה כנגד מידה שעשה ה' במצרים. הם הטביעו את תינוקות בני ישראל ביאור וסופם שטבעו בים סוף.

ח בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים:
לדעת רוב המפרשים סאסאה היא סאה כנגד סאה המייצגת שוב את המידה כנגד מידה. הרוח הקשה ביום הקדים היא אולי רוח הקדים שנשבה בקריעת ים סוף והטביעה את המצרים.

ט לָכֵן בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲוֹן-יַעֲקֹב וְזֶה כָּל-פְּרִי הָסִר חַטָּאתוֹ בְּשׂוּמוֹ כָּל-אַבְנֵי מִזְבֵּחַ כְּאַבְנֵי-גִר מְנֻפָּצוֹת לֹא-יָקֻמוּ אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים:
פסוק זה כמובן מדבר על בני ישראל בזמן הנבואה ועוסק שוב בצורך להפסיק ולהסיר את העבודה הזרה.

י כִּי עִיר בְּצוּרָה בָּדָד נָוֶה מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב כַּמִּדְבָּר שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּץ וְכִלָּה סְעִפֶיהָ:
גם פסוק זה אפשר לפרש בשתי דרכים, או שערי ישראל הבצורות יהפכו לחורבות עזובות בהם בהמות רועות ואוכלות את כל מה שנשאר (באם לא יבערו את העבודה הזרה), או שכך יראו ערי אויבי ישראל לאחר שישראל יבערו את העבודה הזה.

יא בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ כִּי לֹא עַם-בִּינוֹת הוּא עַל-כֵּן לֹא-יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ:
מפסוק זה נראה שהדרך הראשונה בה פרשנו את הפסוק הקודם היא הנכונה. מה שיישאר מהקציר ישמש להבערת אש. כי לא עם בינות הוא - דומה מאד לנאמר בפרשת האזינו (דברים ל"ב ו): "הַ לְה' תִּגְמְלוּ-זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא-הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנֲנֶךָ" וגם בפסוק כ"ט: "לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם". בני ישראל לא מבינים שהצרות שקורות להם הן בגלל העבודה הזרה ועזיבת דרך ה'.

יב וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד-נַחַל מִצְרָיִם וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

החביטה המתוארת דומה לחביטת הזיתים. מכים במקל גדול על ענף עץ הזית והזיתים נופלים על שמיכה שהונחה מתחת לעץ ונאספים. שיבולת הנהר פירושה מקום בנהר בו המים שוצפים וקוצפים והביטוי מופיע בהקשר זה  בתהילים ס"ט טז: "אַל-תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם". בעקבות הפסוק הבא פירשו המפרשים ששיבולת הנהר היא מנהר הפרת בהקבלה לכך ששם ארץ אשור. ייתכן והדימוי לשיבולת נובע גם מצורתה של דלתת הנהר. הנהר מתפצל להרבה חלקים ונראה כמעין קנה שיבולים שנפתח.

יג וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָם:
הפסוק הבא מוכר ביותר בתור שיר ולחן של הרב קרליבך, ושימו לב לשיבוש נפוץ ששרים הרבה פעמים ובאו האובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מצרים. פסוק זה מסיים פרשייה ואולי עיקרו שכמו שעם ישראל הגיע לארץ לראשונה כעם אחרי היציאה ממצרים, ככה יהיה קיבוץ הגלויות העתידי.

כח - א הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁ גֵּיא-שְׁמָנִים הֲלוּמֵי יָיִן:
בפרשייה הבאה מתואר היין כצרה העיקרית הגורמת לשיכרות ולביזוי המקדש.

ב הִנֵּה חָזָק וְאַמִּץ לַאדֹנָי כְּזֶרֶם בָּרָד שַׂעַר קָטֶב כְּזֶרֶם מַיִם כַּבִּירִים שֹׁטְפִים הִנִּיחַ לָאָרֶץ בְּיָד:ג בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכּוֹרֵי אֶפְרָיִם: ד וְהָיְתָה צִיצַת נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה:
הפסוקים מעט קשים. המילה ביכורה בפסוק ד' מרמזת על פרי התאנה (שבמקומות אחרים בתנ"ך מופיע במפורש בצמוד לתאנה). בני אפרים (שכבר רובם גלו) מתוארים כהלומי יין וחדורי תאווה. את הפרי שמבכיר הם אוכלים מיד, אפילו בלי ללעוס, ישר בולעים. גם התנהגות גאוותנית זו תירמס על ידי הקב"ה (פסוק ג') בדימוי המתאר רוח סערה וזרם מים כביר שדבר לא יכול לעמוד כנגדו.


ה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' צְבָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה לִשְׁאָר עַמּוֹ: ו וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט לַיּוֹשֵׁב עַל-הַמִּשְׁפָּט וְלִגְבוּרָה מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שָׁעְרָה:
הניגוד בין עטרת גאות אפרים ועטרתו של הקב"ה בולט.
 
וההפטרה עוברת לנושא שונה מעט

ז וְגַם-אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ כֹּהֵן וְנָבִיא- שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן-הַיַּיִן תָּעוּ מִן-הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה:ח כִּי כָּל-שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם:ט אֶת-מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת-מִי יָבִין שְׁמוּעָה גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם:
תלונות ישעיהו באו אל הכהנים ונביאי השקר, וההפטרה מתארת את תגובותיהם לתלונות אלו. נביאי השקר שואלים את מי הוא בא ללמד? אותנו? אנחנו כבר גדולים ומבוגרים (כבר אז דימו אדם צעיר לילד שעדיין יונק והחלב עדיין על שפתיו).

י כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם:
מה זה הפסוק הזה? זכורני שבתור ילדים, וכנראה בשנה שבה מישהו מהחברים התאמן לבר המצווה אהבנו מאד פסוק זה בגלל המוזיקליות שלו ואמרנו אותו בלי להבין אותו. באופן מפתיע זו בדיוק כוונת הפסוק ורוב המפרשים רואים בו מעין תרגיל לימוד קריאה ואותיות ודוגמה לכך שמדברים וחוזרים על הדברים כמו תוכי בלי להבין.

יא כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל-הָעָם הַזֶּה:
ואכן הכתוב אומר במפורש שקריאות כאלו הן לעגי שפה. וכך נביאי השקר מתנבאים בנבואותיהם השקריות ובלעגי שפה ורטוריקה מושכים את לב העם.

יב אֲשֶׁר אָמַר אֲלֵיהֶם זֹאת הַמְּנוּחָה הָנִיחוּ לֶעָיֵף וְזֹאת הַמַּרְגֵּעָה וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ:יג וְהָיָה לָהֶם דְּבַר-ה' צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם לְמַעַן יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ:

כדי לא לסיים הפטרה בדבר רע הוספו עוד שני פסוקים מהמשך הנביא (שוב לא לגמרי קשורים אבל פסוקים טובים)
כט -  כב לָכֵן כֹּה-אָמַר ה' אֶל-בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת-אַבְרָהָם לֹא-עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ:כג כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי וְהִקְדִּישׁוּ אֶת-קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת-אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ:

לא מצאתי תמונה אז צירפתי איור קטן לפסוק מההפטרה
כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם
איור סימנים לפסוק י' (ישעיהו כ"ח)


מנהג תימן - יחזקאל

נבואה זו הינה אחת מהנבואות הקשות ביותר של יחזקאל כפי שניתן לראות כבר בפסוק השני. בסוף מסכת מגילה (פרק ד' משנה י') מופיעה דעה של רבי אליעזר שאין לקרוא פרק זה בציבור מפני שהוא קשה, אולם דעה זו לא נקבעה להלכה.


פרק ט"ז - א וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר:ב בֶּן-אָדָם הוֹדַע אֶת-יְרוּשָׁלַם אֶת-תּוֹעֲבֹתֶיהָ:

ג וְאָמַרְתָּ כֹּה-אָמַר ה' אלוקים לִירוּשָׁלַם מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית:
איפה אברהם אבינו, איפה שרה אמנו? הגמרא במכסת סנהדרין מסכירה את הנושא ומביאה שאפילו המלאך גבריאל מעז לשאול את הקב"ה מדוע לכתוב בצורה כזו העשויה לפגוע באבות האומה. אביך אמורי ואמך חתית - שני עמי כנען הידועים בפריצותם ובגילוי העריות שלהם.אולם הכוונה היא כמובן לגנות הבנים המבזים את זכרם ופועלם של אבות האומה במעשיהם שמזכירים את האמורי והחיתי. נעיר שבהמשך הפרק מופיע שוב דימוי זה. יש לזכור שהנבואות נאמרו לקהל וכנראה הנביא חזר על נקודה זו פעמיים להדגישה.

ד וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא-כָרַת שָׁרֵךְ וּבְמַיִם לֹא-רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ:
וכאשר הם הולידו את עם ישראל, לא טיפלו בה, זנחו וזרקו אותה

ה לֹא-חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ וַתֻּשְׁלְכִי אֶל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ:
מאסו בה כבר ביום לידתה והשליכוה למות

ו וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי:
אנו מכירים פסוק זה מסדר ההגדה של פסח ומטקסי ברית המילה. אולם שם סדר הפסוקים שונה והפסוק הבא מקדים פסוק זה.

ז רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה:
האלגוריה של הנביא בפסוק זה הינה להתגבשות עם ישראל במצרים. בני ישראל פרו ורבו מאד (רבבה כצמח השדה), ותגדלי - העם גדל. שדים נכונו ושערך צימח - צמיחת השדים והשיער הינם סימני הבגרות של הנערה והפיכתה מילדה לאישה בוגרת וכך עם ישראל נהפך בארץ מצרים לעם, אולם הוא עם ערום וערייה, ללא מצוות.
כאן בהגדה קוראים את הפסוק הקודם ומקשרים בין שתי המצוות שצוו בני ישראל כדי לצאת ממצרים. מצוות קורבן הפסח ומריחת הדם על המזוזות, ומצוות ברית המילה (שכמובן גורמת לדימום).

ח וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם ה' אלוקים וַתִּהְיִי-לִי:
ולאחר קיום שתי מצוות אלו, הייתה זו עת דודים, עת יצירת הקשר המופלא בין הקב"ה לעם ישראל בברית ניצחית.

ט וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן:י וָאַלְבִּשֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי:יא וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל-יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל-גְּרוֹנֵךְ:יב וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל-אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל-אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ:יג וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ (שֵׁשׁי) [שֵׁשׁ] וָמֶשִׁי וְרִקְמָה סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן (אָכָלְתְּי) [אָכָלְתְּ] וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה:
המפרשים עסקו בכל דימוי בנפרד אולם אנו לא נאריך, הנמשל הוא לתורה ולמצוות, הבדים מזכירים את חומרי הגלם של המשכן ושל בגדי הכוהנים. התכשיטים היקרים מזכירים את זהב המשכן. גם התזונה השתפרה כדרוש לפני הופעה אצל המלך (מזכיר במידה מה את חודשי ההכנה המתוארים במגילת אסתר שכל נערה עברה לפני שבאה אל המלך). כל התכשיטים מזכירים לנו כלה ביום חופתה - יום מתן תורה או יום חנוכת המשכן (שגם עליו מפרש רש"י שהיה כיום בו בני ישראל ככלה נכנסו לחופה). ההפטרה מסיימת בפסוק חיובי שמראה שכמעט הגענו אל האידיליה. זוהי נקודה טובה לעצור.

ההפטרה מסיימת באמצע הנבואה בדיוק לפני שהתוכחה הקשה ממשיכה. זהו אחד הפרקים הקשים ביותר בנביא מבחינת תוכנו ושפתו והוא מעורר צמרמורת וחלחלה וכמעט בכי. היה ראוי לקרוא פרק זה בתשעה באב. מדוע נקבע פרק כה קשה להפטרה? אפשר לומר שנלקח ממנו רק החלק הטוב אולם זה מהווה תזכורת גם לחלקים הפחות נעימים, אבל חלקים שאסור להתעלם מהם ולהכחיש את קיומם. בסופו של הפרק מופיעים פסוקי נחמה שתוכנם הוא שלמרות שבני ישראל עזבו והרפו את הברית, הקב"ה לא עוזב את הברית עם בני ישראל.

לדף הראשי של פרשת שמות

דברי תורה לפרשת ויחי

דברי תורה קצרים לפרשה

תשע"ח- אחרית הימים

שלום לכם אתם בכמה דקות על הפרשה והיום נדבר על פרשת ויחי.
בפרשת ויחי יעקב מכנס את בניו ואומר להם: "...הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים".

בספרים ישעיהו ומיכה מופיע גם כן הביטוי "אחרית הימים" ושמה הכוונה לימות המשיח. אך לא מחייב שגם יעקב התכוון לזמן זה.

אחרית הימים זה העתיד הרחוק, לכל דור יש אחרית הימים משלו לנו זה הגאולה וימות המשיח ויכול להיות שבשביל יעקב ובניו הכוונה הייתה ליציאת מצרים. ולכן כשיעקב אומר אחרית הימים אפשר להבין שהוא מתכוון לתקופה שאחרי יציאת מצרים ודור המדבר, כי בניו וצאצאיהם צריכים חיזוק מנטלי לקראת התקופה הקשה.

אך בפועל יעקב אומר דברים אחרים לגמרי, את חלק מהבנים הוא מוכיח  כמו ראובן ושמעון, חלק מברך כמו דן, וחלק מודיע, מנבא, על דבר טוב שיתרחש בעתיד כמו: זבולון יששכר ויוסף.  והשאלה המתבקשת היא מדוע יעקב אינו אומר את מה שהוא אמר שהוא יגיד?

נביא את פירוש האבן עזרא ונרחיב אותו קצת: האבן עזרא אומר שכאשר יעקב אומר "אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" אפשר לומר שהוא מתכוון כך: את אשר יקרא אתכם, את מה שיהיה לכם בעתיד.

לפי האבן עזרא כל דבריו לבניו היו בעצם על העתיד. אבל כמו שהזכרנו קודם כשיעקב מדבר אל ראובן שמעון ולוי נראה שאין נבואה כלשהי על העתיד אלא רק תוכחה על העבר. ולכן יעקב "שם" רמזים שגם מדברים על העתיד, כדי לכלול גם אותם בנבואה.

יעקב אומר לראובן כך: "...אַל-תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ...". האבן עזרא מפרש: בגלל ששכבת עם בלהה לא יהיה לך יתרון משאר האחים, כלומר כן יש פה איזה שהיא נבואה עתידית על כך שראובן הפסיד את הבכורה שלו, ובפועל הוא הפסיד את בכורתו בעתיד, כשבני ישראל יכנסו לארץ.

 יעקב אומר לשמעון ולוי: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם" יעקב מודיע לשמעון ולוי שהם אחים האם הם לא יודעים זאת?  יעקב מודיע להם ומנבא על כך שלוי ושמעון ימשיכו גם בעתיד להיות אחים מאוחדים.

אחר כך יעקב מודיע להם כך: "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" על פי רש"י יעקב בפסוק זה רומז על העתיד, שלוי ייפרד משמעון, ולא יהיה במניין השבטים פעולה שתתבצע בעתיד.

אם כן אנחנו רואים שיעקב כן מגלה או מספר לכולם מה יהיה בעתיד. ולחלק הוא עושה זאת ברמזים. כדי ללמד אותנו שגם אם נראה לנו שאנחנו מבינים את מה שכתוב תמיד צריך לדעת שיש רמזים ודברים נוספים, שניסו להגיד לנו.
שבת שלום.


לדף הראשי של פרשת ויחי



תשע"ז - אפרים ומנשה לי הם
שלום לכם אתם בכמה דקות על הפרשה והיום נדבר על פרשת ויחי.
בפרשת ויחי יעקב מברך את מנשה ואפרים.



הפסוק אומר: "וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי-הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ-לִי"
יעקב מדמה את אפרים ומנשה לראובן ושמעון. וגם אומר עליהם "לי הם" רש"י אומר: "בחשבון שאר בני הם ליטול חלק בארץ איש כנגדו" כלומר שיקבלו שתי נחלות.
ומכאן המקור לכך ששבט יוסף מחולק לשניים, לאפרים ומנשה. נציין שלפעמים מתייחסים למנשה ואפרים כשבט אחד, שבט יוסף ולפעמים כשני שבטים נפרדים.
לדוגמא: בברכות של יעקב בסוף הפרשה וגם של משה רבנו בפרשת וזאת הברכה, מתייחסים ליוסף אבל בנשיאים ובשבטים מתייחסים לאפרים ומנשה כשני שבטים נפרדים.

ונעבור לפינת החידה השבועית: החידה של שבוע שעבר הייתה: יוסף נתן לאחיו חליפות. איפה עוד בתנ"ך מוזכרות חליפות במובן בגד.
והתשובה היא: בספר שופטים כששמשון מתערב עם הפלישתים (פרק י"ד יב): " וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה אִם הַגֵּד תַּגִּידוּ אוֹתָהּ לִי שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וּמְצָאתֶם וְנָתַתִּי לָכֶם שְׁלֹשִׁים סְדִינִים וּשְׁלֹשִׁים חֲלִפֹת בְּגָדִים" ועוד כמה פעמים בפרק.
במלכים ב' פרק ה, בסיפור אלישע וצרעת נעמן, מלך ארם שולח חליפות למלך ישראל, והן מוזכרות מספר פעמים בפרק.

והחידה השבועית של השבוע היא: יעקב מתחזק ויושב על המיטה . איפה עוד בתנ"ך מופיע הביטוי "על המיטה", באיזה הקשר ומה משמעות הדבר?


לדף הראשי של פרשת ויחי



תשע"ו - לו ישטמנו יוסף

בסוף פרשת ויחי, לאחר מות יעקב וקבורתו האחים חוששים מפני יוסף:
"וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף כִּי-מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ"
רש"י מאריך מאד בפירוש המילה לו:
לו ישטמנו - שמא ישטמנו.

לו מתחלק לעניינים הרבה:
יש לו משמש בלשון בקשה ולשון הלואי, כגון: (לעיל ל לד) לו יהי כדבריך. (שם כג יג) לו שמעני. (יהושע ז ז) ולו הואלנו. (במדבר יד ב) לו מתנו.
ויש לו משמש בלשון אם ואולי, כגון: (דברים לב כט) לו חכמו. (ישעיה מח יח) לו הקשבת למצותי. (שמואל ב' יח יב) ולו אנכי שוקל על כפי.
ויש לו משמש בלשון שמא לו ישטמנו, ואין לו עוד דומה במקרא, והוא לשון אולי, כמו: (לעיל כד ה) אולי לא תלך האשה אחרי לשון שמא הוא.
ויש אולי לשון בקשה כגון: (שמואל ב' טז יב) אולי יראה ה' בעניי. (יהושע יד יב) אולי ישיב ה' אותי. הרי הוא כמו, (לעיל ל לד) לו יהי כדבריך.
ויש אולי לשון אם,   (לעיל יח כד) אולי יש חמישים צדיקים:
אמנם הפירוש העיקר של רש"י הוא בלשון שמא, כלומר האחים חששו שמא יוסף ישנא אותם ויתנקם בהם, אולם ניתן לפרש כמו פירוש אחר שרש"י הציע והוא שלו הוא בלשון בקשה, או הלוואי. יכול להיות שהאחים קיוו שיוסף כבר יכעס עליהם סופסוף ואפילו יעניש אותם ורק כך ירגישו שבאמת כיפרו על חטאם (הדבר דומה לפושעים שמרגישים הקלה עצומה לאחר ההתוודות על החטא).
טז וַיְצַוּוּ אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: יז כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו:

יוסף יודע שאחיו משקרים. הוא הרי מעולם לא גילה לאביו מה אירע ויעקב לא יודע את זה. יוסף בוכה בגלל החשד שחשדו בו שוב.

יח וַיֵּלְכוּ גַּם-אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים:
האחים עכשיו מוכנים להיות עבדים ליוסף. העיר לי אלון מנור שאולי דווקא כאן מתבטאת הגשמת החלום של יוסף, חלום האלומות. האחים משתחווים לו כאשר הם יודעים מי הוא, דבר השונה מהותית מאשר ההשתחוות שלהם כשלא ידעו מי הוא והם השתחוו מבחינתם רק בפני שליט מצרים.
יט וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל-תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹקים אָנִי:  כ וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב:

גם כאן הפירוש המקובל לחשבתם לרעה הוא במעשה המכירה והחשיבה לטובה היא בהבאת יוסף למצרים. אולם יש שתי מילים קשות "כיום הזה". אירועי המכירה אירעו לפני עשרות שנים ואילו יוסף מתכוון לימים אלו.
אפשר לפרש שיוסף מוכיח בעדינות את אחיו שכעת הם חשבו עליו רעה. ומחשבתם הרעה הייתה שהוא גילה לאביו מה באמת קרה, אבל התכנון האלוקי התכוון לטובה. במילותיו האחרונות מציין יוסף את עניין העם.  ייתכן ויוסף מכוון לברית בין הבתרים בעקבותיה פעלו כל צאצאי אברהם ומנחם את אחיו בכך שכעת מתחילה אותה תקופה קשה של ועבדום ועינו אותם, אולם כפי שהראנו, תקופה זו היא הכרחית ליצירתו של עם ישראל, עם שלא היה יכול להתפתח בדרך אחרת.
יוסף שליט מצרים - ג'יימס טיסוט
יוסף שליט מצרים - ג'יימס טיסוט - ~1900 - המוזיאון היהודי בניו יורק

לדף הראשי של פרשת ויחי