אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות תשעה באב. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תשעה באב. הצג את כל הרשומות

הפטרת תשעה באב

בתשעה באב קוראים בתורה בבוקר ובתפילת מנחה. הקריאה בבוקר היא מספר דברים פרשת ואתחנן פרק ד' כה-מ. להפטרה קוראים בנביא ירמיהו מפרק ח' יג ועד פרק ט' כג.
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

תשעה באב הוא אחד הימים הקשים בשנה, זיכרון לחטא המרגלים ולחורבן שני בתי המקדש. אנו נמצאים בצום, נוהגים מנהגי אבלות, יושבים על הארץ או על ספסל נמוך וקוראים את ההפטרה בניגון הקודר של מגילת איכה. הפסוקים הקשים של ירמיהו משלבים את קינתו האישית, תפילה לעתיד ונבואה. הפסוקים מחולקים לפרשיות רבות, לפעמים פסוק או שניים בפרשייה. דבר זה אומר שאין בהכרח קשר ישיר בין חלקי ההפטרה והם לא טקסט רציף, אולם בכל זאת ננסה למצוא קשר אפשרי המחבר בין פסוקים אלו ליחידה אחת גם אם לא נכתבה במקור ככזו.

יג אָסֹף אֲסִיפֵם נְאֻם-ה'אֵין- עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה וְהֶעָלֶה נָבֵל וָאֶתֵּן לָהֶם יַעַבְרוּם:
דימוי הארץ הוא לשדה. בעל השדה רוצה לאסוף את היבול, אבל אין מה לאסוף. הגפן חסרת ענבים ועלי התאנה נבלו.

יד עַל-מָה אֲנַחְנוּ ישְׁבִים הֵאָסְפוּ וְנָבוֹא אֶל-עָרֵי הַמִּבְצָר וְנִדְּמָה-שָּׁם כִּי- ה'אֱלֹהֵינוּ הֲדִמָּנוּ וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי-רֹאשׁ כִּי חָטָאנוּ לַה':
פסוק זה הוא כבר דבריו של ירמיהו. אין טעם להישאר בעיר החרבה, אין בה כלום. אולי עוד אפשר לנוס אל ערי המבצר[1].

טו קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב לְעֵת מַרְפֵּה וְהִנֵּה בְעָתָה: טז מִדָּן נִשְׁמַע נַחְרַת סוּסָיו מִקּוֹל מִצְהֲלוֹת אַבִּירָיו רָעֲשָׁה כָּל-הָאָרֶץ וַיָּבוֹאוּ וַיֹּאכְלוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ עִיר וְישְׁבֵי בָהּ:
לא סתם מזכירים בפסוק את דן. כבר בפרק הראשון בספר (ראו הפטרת פרשת מטות) מתבשר ירמיהו בנבואה כי מצפון תיפתח הרעה.

יז כִּי- הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּכֶם נְחָשִׁים צִפְעֹנִים אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם לָחַשׁ וְנִשְּׁכוּ אֶתְכֶם נְאֻם-ה':
וחורבן ירושלים הוא התגשמות של נבואות רבות שנאמרו.

יח מַבְלִיגִיתִי עֲלֵי יָגוֹן עָלַי לִבִּי דַוָּי:
וכאן ירמיהו כבר מקונן על החורבן.

יט הִנֵּה-קוֹל שַׁוְעַת בַּת-עַמִּי מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים הַה' אֵין בְּצִיּוֹן אִם-מַלְכָּהּ אֵין בָּהּ מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם בְּהַבְלֵי נֵכָר:
גם בפסוק זה חילופי דוברים בין ירמיהו בחציו הראשון לבין השאלה הרטורית אותה שואלה הקב"ה בחציו השני.

כ עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ: כא עַל-שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי הָשְׁבַּרְתִּי קָדַרְתִּי שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי: כב הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם-רֹפֵא אֵין שָׁם כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת-עַמִּי:
ירמיהו ממשיך בקינתו. אם החורבן היה בחודש אב, אולי קינה זו נאמרה לקראת חג הסוכות המסמל את סוף עונת הקציר.

כג מִי-יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת-עַמִּי:
ירמיהו אינו מוצא עוד דבר לעשות פרט להרבות בכי ומספד.

א מִי-יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת-עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים:
מי הדובר בפסוק זה? ירמיהו אולי מתאר את עצמו, אבל לפי ההמשך נראה שיש כאן מעין דיבור בשמו של הקב"ה.

ב וַיַּדְרְכוּ אֶת-לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי- מֵרָעָה אֶל-רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא-יָדָעוּ נְאֻם-ה': ג אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל-כָּל-אָח אַל-תִּבְטָחוּ כִּי כָל-אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל-רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ: ד וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר-שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ: ה שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת-אוֹתִי נְאֻם-ה':
הניאוף המדובר הוא במערכת היחסים בין עם ישראל לקב"ה וההליכה אל אלילים. כל התנהגות העם היא התנהגות של שקר ורמאות.

ו לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִנְנִי צוֹרְפָם וּבְחַנְתִּים כִּי-אֵיךְ אֶעֱשֶׂה מִפְּנֵי בַּת-עַמִּי: ז חֵץ (שָׁוחֻט) [שָׁחוּט] לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת-רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ:
פסוקים אלו חוזרים על הנאמר קודם והם באים להדגשה. ייתכן והנביא מתייחס כאן לרצח גדליה בידי ישמעאל בן נתניה, שעשה את עצמו בא בשלום. גדליה לא שעה לאזהרות שנאמרו לו ולא העלה על דעתו כי ירצחו אותו.

ח הַעַל-אֵלֶּה לֹא-אֶפְקָד-בָּם נְאֻם-ה' אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר-כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי: ט עַל-הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל-נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה כִּי נִצְּתוּ מִבְּלִי-אִישׁ עוֹבֵר וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד-בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ: י וְנָתַתִּי אֶת-יְרוּשָׁלַם לְגַלִּים מְעוֹן תַּנִּים וְאֶת-עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מִבְּלִי יוֹשֵׁב:
חיזוק מסוים לאפשרות שהקינה מתייחסת לרצח גדליה, היא איזכור ערי יהודה. כפי שהערנו, החורבן בחודש אב היה של ירושלים בלבד. יהודים הורשו להישאר בארץ ולגור בה. לעומת זאת, לאחר רצח גדליה, עזבו יהודים רבים את הארץ והיא הייתה שוממה עד שיבת ציון.

יא מִי-הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת-זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי-ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל-מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר: יב וַיֹּאמֶר ה' עַל-עָזְבָם אֶת-תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא-שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא-הָלְכוּ בָהּ: יג וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם: יד לָכֵן כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת-הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי-רֹאשׁ: טו וַהֲפִצוֹתִים בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הֵמָּה וַאֲבוֹתָם וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת-הַחֶרֶב עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם:
עזיבת התורה וההליכה אחר עבודה זרה ושרירות הלב הם הגורמים לחורבן.

טז כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וְאֶל-הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה: יז וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ-מָיִם: יח כִּי קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי-עָזַבְנוּ אָרֶץ כִּי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ: יט כִּי-שְׁמַעְנָה נָשִׁים דְּבַר-ה' וְתִקַּח אָזְנְכֶם דְּבַר-פִּיו וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה:
הקינה הולכת וגוברת. ירמיהו לבדו כבר אינו יכול לקונן על החורבן ויש לקרוא למקוננות נוספות. זו ההחמרה שהולכת ועולה. קודם כל חורבן המקדש וירושלים, לאחר מכן רצח גדליה וסיום התהליך הוא בהחלטה של שאר העם לרדת למצרים. נראה שלכך הכוונה במילים כי עזבנו ארץ בפסוק י"ח. לא היה הכרח לעזוב את הארץ וירמיהו עוד ניבא בשם ה' כי יש חובה להישאר בארץ (ראו פרקים מ"ב מ"ג), והנשארים יהיו מוגנים ממלך בבל (שכנראה הפסיק להתעניין בממלכת יהודה). אולם ניסיונות אלו נכשלו וירמיהו, מובס לחלוטין, גילה לצערו שהוא צודק, אבל כל מה שהוא יכול לעשות זה לקונן "אמרתי לכם".

כ כִּי-עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת:
כא דַּבֵּר כֹּה נְאֻם-ה' וְנָפְלָה נִבְלַת הָאָדָם כְּדֹמֶן עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה וּכְעָמִיר מֵאַחֲרֵי הַקּוֹצֵר וְאֵין מְאַסֵּף:
הנבואה החלה ברצון לאסוף את היבולים, אבל אין את מה לאסוף וגם אין מי שיאסוף.

ומסיימת ההפטרה בפסוקים מעט יותר אופטימיים.
כב כֹּה אָמַר ה' אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כג כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם-ה':

אפשר לשייך את כל הקריאה לחורבן על המקדש וירושלים, אולם כפי שהערנו, ישנה אפשרות נרחבת יותר שהקינה מתייחסת גם לאירועים מאוחרים יותר – רצח גדליה והעזיבה למצרים. בבניין ירושלים ננוחם.
הקריאה וההפטרה בתפילת מנחה זהות לאלו של תענית ציבור.



[1] נבוכדנאצר מלך בבל אכן לא השמיד את כל ערי יהודה ולאחר חורבן המקדש מינה את גדליה בן אחיקם לנציב על כל ארץ יהודה. מושבו של גדליה היה בעיר מצפה. 

ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך - רבי יהודה הלוי

הפיוט “ציון הלא תשאלי” חובר על ידי רב יהודה הלוי בערך לפני 950 שנה. הפיוט ידוע ביותר וזכה לחיקויים, תרגומים ופירושים רבים ומסועפים לפי אסכולות פילוסופיה שפותחו אחריו כולל פילוסופיות מאוחרות מאד בנות ימינו. רק השורה הראשונה מוכרת במיוחד וגם זה בעיקר שהיא מופיעה בשיר ירושלים אחר "בשעריך ירושלים" בשינוי קל, גם שיר זה מדבר על ציון שלפני מלחמת ששת הימים על שחרור העיר ועל בניית הבית השלישי.
נעמי שמר לקחה את הביטוי "לכל שיריך אני כינור" מפיוט זה. נמצא שהפיוט היווה בסיס לעוד שני שירים המתייחסים גם הם לעבר הווה והעתיד של ירושלים שנכתבו 900 שנה אחריו. גם הביטוי "אסיר ציון" המתאר יהודים שהינם אסירים בפועל בארצם ומנועים מלעלות לארץ ישראל, מתבסס על פיוט זה. כדאי מאד לקרוא פיוט זה, קריאה איטית ומדודה, לא רק בתשעה באב ולנסות למצוא לכל שורה בו, את הפסוק המקראי עליו הוא מתבסס.

הפיוט ניתן לקריאה בכמה רבדים והוא מעלה קושיות כבר בתחילתו.
ציון הלא תשאלי – למה ציון אינה שואלת? הפיוט לא נותן תשובה לשאלה זו לכל אורכו.
לשלום אסיריך – מיהם האסירים? ואיך אפשר להיות אסיר של מישהו כשאתה נמצא רחוק ממנו?
הפיוט מנסה לברר נקודה זו תוך מעבר בין העבר ההווה והעתיד של ציון.
הפיוט אינו עסוק רק בירושלים אלא בכל ארץ ישראל כפי שעולה מהמקרא: בית אל, חברון, כרמל, הר ההר והר העברים.
ציון היא אינה ציון הפיזית הארץ עצמה. לא מבחינת המקום. ציון היא משהו אחר. העבר האידאלי האחר השונה המטאפיזי. מקום מעבר לקיים בטבע. מקום שגם אנו שנמצאים בציון לא מכירים ולא יכולים להגיע אליו, והרי או אסירים בארצנו שלנו.
המחבר מרגיש הזדהות עם הכאב, איך הוא יכול לשמוח, כאשר הכלבים אוכלים את האריות. אולי זו גם הסיבה שציון אינה שואלת ושאין בה כח לשאול. אנו בהחלט מרגישים את ההרגשה הזו דווקא בתשעה באב ולכן לא מפתיע שהפיוט שלא נכתב כקינה נכנס לסדר הקינות. מה גם שציון אינה שואלת שהרי בתשעה באב, שאילת שלום אסורה.

הפיוט מסתיים בציפיה לעתיד ומסיים דווקא בפסוקים המוכרים מתוך טקס ברית המילה שמבטאים שוב את רצונו של המחבר לעלות לציון. שורת הסיום של הפיוט המבוססת על פסוקים ביחזקאל המדברים אל החזרה לפי יחזקאל טז, נה "וַאֲחוֹתַיִךְ סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן וְשֹׁמְרוֹן וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן וְאַתְּ וּבְנוֹתַיִךְ תְּשֻׁבֶינָה לְקַדְמַתְכֶן"
גם סיום זה מתאים מאד לסדר הפיוט במחזור הקינות שכן הוא מזכיר מאד את סיומה של מגילת איכה: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".

מילות הפיוט ציון הלא תשאלי מאתר בן יהודה

צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי 

צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ,
דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ?
מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם
רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ,
וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל–
חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ!
לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם
שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ.
לִבִּי לְבֵית-אֵל וְלִפְנִיאֵל מְאֹד יֶהֱמֶה
וּלְמַחֲנַיִם וְכֹל פִּגְעֵי טְהוֹרָיִךְ,
שָׁם הַשְּׁכִינָה שְׁכֵנָה לָךְ, וְהַיּוֹצְרֵךְ
פָּתַח לְמוּל שַׁעֲרֵי שַׁחַק שְׁעָרָיִךְ,
וּכְבוֹד אֲדֹנָי  לְבַד הָיָה מְאוֹרֵךְ, וְאֵין
שֶׁמֶשׁ וְסַהַר וְכוֹכָבִים מְאִירָיִךְ.
אֶבְחַר לְנַפְשִׁי לְהִשְׁתַּפֵּךְ בְּמָקוֹם אֲשֶר
רוּחַ אֱלֹהִים שְׁפוּכָה עַל בְּחִירָיִךְ.
אַתְּ בֵּית מְלוּכָה וְאַתְּ כִּסֵּא אֲדֹנָי, וְאֵיךְ
יָשְׁבוּ עֲבָדִים עֲלֵי כִסְאוֹת גְּבִירָיִךְ?
מִי יִתְּנֵנִי מְשׁוֹטֵט בַּמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר
נִגְלוּ אֱלֹהִים לְחוֹזַיִךְ וְצִירָיִךְ!
מִי יַעֲשֶׂה לִי כְנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדוֹד,
אָנִיד לְבִתְרֵי לְבָבִי בֵּין בְּתָרָיִךְ!
אֶפֹּל לְאַפַּי עֲלֵי אַרְצֵךְ וְאֶרְצֶה אֲבָ-
נַיִךְ מְאֹד וַאֲחֹנֵן אֶת-עֲפָרָיִךְ,
אַף כִּי בְעָמְדִי עֲלֵי קִבְרוֹת אֲבֹתַי וְאֶשְׁ-
תּוֹמֵם בְּחֶבְרוֹן עֲלֵי מִבְחַר קְבָרָיִךְ!
אֶעְבֹר בְּיַעְרֵךְ וְכַרְמִלֵּךְ וְאֶעְמֹד בְּגִלְ-
עָדֵךְ וְאֶשְׁתּוֹמֲמָה אֶל הַר עֲבָרָיִךְ,
הַר הָעֲבָרִים וְהֹר הָהָר, אֲשֶׁר שָׁם שְׁנֵי
אוֹרִים גְּדוֹלִים מְאִירַיִךְ וּמוֹרָיִךְ.
חַיֵּי נְשָׁמוֹת – אֲוִיר אַרְצֵךְ, וּמִמָּר דְרוֹר
אַבְקַת עֲפָרֵךְ, וְנֹפֶת צוּף – נְהָרָיִךְ!
יִנְעַם לְנַפְשִׁי הֲלֹךְ עָרֹם וְיָחֵף עֲלֵי
חָרְבוֹת שְׁמָמָה אֲשֶׁר הָיוּ דְבִירָיִךְ,
בִּמְקוֹם אֲרוֹנֵךְ אֲשֶׁר נִגְנַז, וּבִמְקוֹם כְּרוּ-
בַיִךְ אֲשֶׁר שָׁכְנוּ חַדְרֵי חֲדָרָיִךְ!
אָגֹז וְאַשְׁלִיךְ פְּאֵר נִזְרִי וְאֶקֹּב זְמָן,
חִלֵּל בְּאֶרֶץ טְמֵאָה אֶת-נְזִירָיִךְ–
אֵיךְ יֶעֱרַב לִי אֲכֹל וּשְׁתוֹת בְּעֵת אֶחֱזֶה,
כִּי יִּסְחֲבוּ הַכְּלָבִים אֶת-כְּפִירָיִךְ?
אוֹ אֵיךְ מְאוֹר יוֹם יְהִי מָתוֹק לְעֵינַי בְּעוֹד
אֶרְאֶה בְּפִי עֹרְבִים פִּגְרֵי נְשָׁרָיִךְ?
כּוֹס הַיְגוֹנִים, לְאַט! הַרְפִּי מְעַט, כִּי כְבָר
מָלְאוּ כְסָלַי וְנַפְשִׁי מַמְּרוֹרָיִךְ.
עֵת אֶזְכְּרָה אָהֳלָה – אֶשְׁתֶּה חֲמָתֵךְ, וְאֶזְ-
כֹּר אָהֳלִיבָה – וְאֶמְצֶה אֶת-שְׁמָרָיִךְ!
צִיּוֹן כְּלִילַת יֳפִי, אַהְבָה וְחֵן תִּקְשְׁרִי
מֵאָז, וּבָךְ נִקְשְׁרוּ נַפְשׁוֹת חֲבֵרָיִךְ–
הֵם הַשְּׂמֵחִים לְשַׁלְוָתֵךְ וְהַכּוֹאֲבִים
עַל שׁוֹמֲמוּתֵךְ וּבוֹכִים עַל שְׁבָרָיִךְ.
מִבּוֹר שְׁבִי שׁוֹאֲפִים נֶגְדֵּךְ וּמִשְׁתַּחֲוִים
אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ אֱלֵי נֹכַח שְׁעָרָיִךְ,
עֶדְרֵי הֲמוֹנֵךְ, אֲשֶׁר גָּלוּ וְהִתְפַּזְּרוּ
מֵהַר לְגִבְעָה וְלֹא שָׁכְחוּ גְדֵרָיִךְ,
הַמַּחֲזִיקִים בְּשׁוּלַיִךְ וּמִתְאַמְּצִים
לַעְלוֹת וְלֶאְחֹז בְּסַנְסִנֵּי תְּמָרָיִךְ.
שִׁנְעָר וּפַתְרוֹס הֲיַעַרְכוּךְ בְּגָדְלָם, וְאִם
הֶבְלָם יְדַמּוּ לְתֻמַּיִךְ וְאוּרָיִךְ?
אֶל מִי יְדַמּוּ מְשִׁיחַיִךְ וְאֶל מִי נְבִי-
אַיִךְ וְאֶל מִי לְוִיַּיִךְ וְשָׁרָיִךְ?
יִשְׁנֶה וְיַחְלֹף כְּלִיל כָּל-מַמְלְכוֹת הָאֱלִיל.
חָסְנֵךְ לְעוֹלָם, לְדוֹר וָדוֹר נְזָרָיִךְ.
אִוָּךְ לְמוֹשָׁב אֱלֹהַיִךְ, וְאַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ
יִבְחַר יְקָרֵב וְיִשְׁכֹּן בַּחֲצֵרָיִךְ!
אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת
אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ,
לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְ-
חָתֵךְ בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ!


לפיוט "ציון הלא תשאלי" באתר פיוט - כולל נעימות שונות לפיוט.
חומות ירושלים