אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות שואה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שואה. הצג את כל הרשומות

Heil dem Volk, dem so Geschieht אמונה בברלין בזמן השואה

איש האמונה הבודד. כותרת זו של מאמר מפורסם וחשוב מאת הרב סולובייצ'יק עומדת לנגד עיני כאשר אני חושב על סבא רבא גוטליב, שהיה איש מאמין, איש של הדר ואיש של אמונה בכל רמ"ח איבריו.

מאמין בברלין.

אני עצמי אדם מאמין. או שמא לא? איני יודע. כבר אמרה המשנה, אל תאמין בעצמך עד יום מותך. ישנם כאלו שאומרים שלאנשים מאמינים קל יותר להתמודד עם החיים. אני חושב דווקא ההיפך. אמונה היא דבר העומד יום יום במבחן, מבחן הגורם לחיבוטי נפש לא פשוטים, ולבחינה עצמית מדוקדקת בכל עת. וגם אם מאמין אני, דרגות יש לאמונה, ולדרגת אמונתו של גוטליב, לא הגעתי וספק אם אגיע.

בספר המכתבים של גוטליב ועמליה, שהושלם ערב יום השואה תשע"ז מופיעים מכתבים רבים של גוטליב ובהם הוא מדבר על אמונתו. אביא רק חלק מהם, בתרגום לעברית של אמי:
אתם רוצים לדעת ממני מה אני עומד לעשות. אני יכול, גם אם אין זה בכוונתי, להצטרף
לעצלים, לפרק את השותפות לעסק פרטי ועם זאת, לא לעזוב ללא כל הון. לכן אני רוצה לנסות להבטיח לעצמי הון מסוים באמצעות מכירה של אובייקט זה או אחר, כך שאת החישוב לא אעשה ללא הבעלים. אני צריך גם צריך לקחת בחשבון שאשאר ללא אמצעים מאחר ולא ניתן לחזות מראש כיצד הדברים יתפתחו. אבל מדוע דווקא בשלב זה אאבד את האמונה שלי בעזרתו של ה׳, שהייתה עד כה תמיד לצידי. האלוקים שהינחה וליווה אותי מיום היוולדי ועד היום הוא ינחני גם הלאה, שהרי הוא הוכיח לי שהוא אכן אוהב אותי ובאמת הניח לי למלא עד כה את תכניותיי. עדיין אינני חושב שדרכי אבודה. בכל שעה אני מקווה לעזרת ה׳. עד אז, תוכניתי היא להמשיך ולהתקדם כל הזמן בעבודת החובה, תוך מחשבה על תכנית לעתיד. לעולם לא להתייאש ולעולם לא להיות בטוח בנצחון, אלא תמיד לזכור שגם לאחר ביצוע של עבודה בצורה הטובה ביותר, בסופו של דבר נקבע הכל לפי תבונתו של ״המנהיג/המנחה״ ולא רק לפי היכולות והציפיות להצלחה של האדם היחיד.  Der Mench denkt Gott lenkt .לב האדם יחשב דרכו וה׳ יכין צעדו — משלי פרק טז׳ פסוק ט (2/8/1938)
אמונה? יהיו כאלו שיאמרו - תמימות, תימהון, שיגעון ועיוורון ואולי אף טיפשות. אבל לא, זוהי אמונה. 

נלך אחורה מספר שנים. לראשית ימי האימה. השואה החלה בגרמניה כבר בשנת 1933. אירופה ישבה אז שאננה ואילו יהודי גרמניה כבר היו צריכים להתמודד עם גזרות הנאצים:
עלינו לעמוד במאבק בלתי פוסק ומתמיד. מדי יום נוספות עוד דאגות כבדות. עד עכשיו הצלחתי להתגבר על כולן וכך זה ילך גם הלאה. יהיה קשה לתאר בפנייך כל מאבק בנפרד. לפעמים אינני מאמין שאוכל לעמוד במאבקים נוספים, אבל ביום שאחרי, אני כבר ניצב איתן יותר במשמרתי וה' עוזר לי להגיע לניצחון. (3/12/1933)
ובאמת מי אז היה יכול להאמין? גזרות וחוקים דרקוניים. השפלה וקשיים עסקיים. אפשר לעבור את זה. יהודים עברו את זה כבר מאות שנים.

לא רק באלוהים האמין גוטליב. גוטליב האמין גם באדם. גרמניה הייתה ביתו ומולדתו. מדינה שלא תבגוד בו. אף לאחר שהוא נושל מנכסיו והפך לשכיר בעסק שלו כתב כך: 
זה היה אירוע גדול בין  10–8 בבוקר הגיעו אלינו הביתה האורחים מהפירמה ואחר הצהרים משעה 9–5 ב״לייפציגר שטרסה״. אני מאמין שהאנשים שבאו, היו אכן כנים ביחסם אלי, אבל זה נראה לי כניצוץ אחרון. בשמחה שאלתי את עצמי עד מתי?
עד מתי? היום אנחנו יודעים את התשובה. האמונה באנשים החלה להיסדק, אך לא האמונה באל. וכך הוא מסיים את דבריו באותו מכתב שהבאתי בפתיחה:
מכאן גם המסקנה שהצלחה לא צריכה להביא ליהירות כמו גם הרס של מפעל חיים אינו מתיר הפסקת הכרת התודה לבורא. מי שמאמין שהוא בעליו של רכושו, הוא חש את האבדן כאסון הגדול ביותר. מי שרואה את עצמו, כמוני, כאחראי על אחת מהטובות של ה׳ שהופקדו בידיו, הוא מצטער כמובן שאבדה לו משרת ״האמרכלות״. אבל מאחר והוא בכל זאת מאמין שהוא ניהל את העבודה כראוי, ומדובר כאן כמובן באביכם שיש בו אמון בה׳, שהוא גם יתן לו תפקיד ניהולי חדש. וכך אינני מדוכא לגבי עצמי ולגבי העתיד, כפי שאתם מתארים לעצמכם. אבל אני מדוכא מכך שאני שהייתי ״הרועה״ של עובדי היהודיים, לא אוכל להמשיך בכך. אבל עובדה זאת צריכה להשפיע על מצב רוחי רק עד גבול מסוים. ״שבת נחמו״ ולאחר מכן ״חודש התשובה״ אבל גם ״ימים טובים״ של הימים שיבואו, הם ימים טובים, שכן כל מה שבא מה׳ יהיה לטובה ולברכה (2/8/1938)
עד מתי גוטליב? עד מתי עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ בָּרֵךְ אֱלֹקים וָמֻת.

לא גוטליב. לא איש האמונה הבודד. מנושל מנכסיו ומגורש מביתו, כל מכריו הגרמנים עזבוהו לנפשו והוא שניסה למלט את עובדיו היהודים ולדאוג לתנאי פנסיה לעובדיו שאינם יהודים, נשאר מאחור. מאמין ובודד, כולו הדר ואמונה.

וכך כותב גוטליב במכתב האחרון שיש לנו ממנו:
הפסוק הראשון של תפילת "אשרי" הוא מתהילים פרק פד׳ פסוק ה׳ "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה". הפסוק השני הוא מפרק קמד׳ פסוק ט"ו "אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלֹהָיו". הפסוק השלישי של התפילה הוא מפרק קמה׳ פסוק א׳ ״תהילה לדוד ארוממך…״. 
הפסוק השני נאמר ארבע פעמים בכל יום ובשבת אפילו  חמש פעמים. אז כאמור, אנחנו אומרים ארבע פעמים ביום ״אשרי העם שככה לו..״ (Heil dem Volk, dem so Geschieht)  ולמרות המתרחש, אנו אומרים בסוף הפסוק, "אשרי העם (שגם בתנאים אלו) ה' (המאפשר שכך יקרה לעמו) הוא אלוקיו". זה מראה את הגדולה של עמנו ומבטיח לאלו שחושבים כך, גם תוך כדי הדאגות הרובצות עליהם, את השקט של האיש המאמין בה'.
איני חושב שצריך להוסיף עוד מילים. אבל בכל זאת הערה אחת. אני מתמקד על המילה Heil אותה מילה שבוודאי העבירה צמרמורת בגוטליב ובכל יהודי אחר עת נשאגה מפי מיליוני פיות שהרימו את ידם והצדיעו לצורר ימח שמו, והנה זוהי אותה מילה ממש הנאמרת על ידינו עד היום בתפילות.

צדיק באמונתו יחיה. פסוק זה מהנביא חבקוק משובש פעמים רבות. האמונה היא שמאפשרת לצדיק לחיות. בלעדיה חייו אינם חיים ואילו איתה גם במותו הוא חי.

אין לנו מכתבים נוספים מגוטליב. גוטליב סבל ממחלת הסוכרת וכאשר גורש לטרזין ולא יכל היה לקבל את התרופות הנחוצות, בוודאי ידע שקיצו קרוב. לו היה כותב משם מכתב אחרון היה חותם אותו כך:

"וַיֹּאמֶר- עָרֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה ה' נָתַן וַה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ"

גוטליב אליקום ביר, נולד בז' סיוון התרל"ח (יום טוב שני של שבועות) 8/6/1878  ונפטר בתאריך  ה' מרחשוון התש"ג (16/10/1942) בגטו טרזין.

גוטליב ביר 1878-1942
גוטליב ביר 1878-1942
מאמרים נוספים בנושא:
Die Biers haben hier gewhont (כאן גרו הבירים)

Die Biers haben hier gewohnt כאן גרו הבירים

סבא אחד שלי נפטר עשרות שנים לפני שנולדתי, סבא אחר שימש כסנדק שלי ונפטר לאחר שנה. הסבתות נפטרו בגיל צעיר. סבא וסבתא רבא? מה זה בכלל. וכך אין לי כמעט ידע על הסבים והסבתות שלי ועל הדור שמעליהם בכלל אין על מה לדבר. נכון, יש שמות ויש כמה תמונות ולפעמים אפילו תאריכים ואולי הצלחנו להגיע עוד דור או שניים אחורה אבל חיבור רגשי אמיתי לא נוצר.

אבל היו המכתבים. עשרות ניירות דקים בכתב יד או במכונה, על נייר איכותי או זול בכתב מרווח או צפוף מאד (בהתאם לשנה) שנשלחו במשך כמה שנים מברלין לפלשתינה. מדינת ישראל עוד לא הייתה קיימת. המכתבים היו תעלומה. אני לא יכלתי לקרוא מה כתוב בהם ויודעי הגרמנית פחות או יותר לא רצו, וככה זה היה. לא זוכר מתי נתקלתי לראשונה בערימה הענקית (והחלקית בלבד) של המכתבים ושאלתי את אימא שלי מה זה, כנראה לפני עשרות שנים כשהייתי ילד. מכתבים, לא יודעים מה כתוב בהם. לא נוגעים. זו בערך הייתה התשובה.
ככה נראה מכתב מדצמבר 1939. הנייר כבר מוצר יקר, מנצלים כל מקום, הכתיבה צפופה, וכמובן את הכתב אפשר אך בקושי לקרוא. זהו אחד המכתבים המרשימים ביותר של גוטליב והוא יקבל מאמר משל עצמו.
מכתב מדצמבר 1939

אולי היה צריך לחכות דור. את זה אנחנו מבינים עכשיו בסיום הפרוייקט ועוד נגיע לכך אולם בסופו של דבר, המכתבים החלו להתפורר לקחתי רבים מהם ופשוט סרקתי. שלפחות יישאר התיעוד. הזמן עושה את שלו והצלחתי לשכנע את אימא שחייבים לעשות עם זה משהו, והיא התיישבה למלאכה האינסופית של מיון ותרגום עשרות ומאות מכתבים, חלקם בכתב יד גרמני בלתי ניתן לפענוח.

עמליה וגוטליב ביר חיו בברלין בשלווה, באושר וגם בעושר יחסי ושם נולדו להם שלושה ילדים: אליס, מקס מאיר ורות. כל עוד כולם היו בברלין לא היה צורך במכתבים אבל אליס שהבינה בשנת 1933 לאן נושבת הרוח, קמה ועזבה את גרמניה ועלתה לארץ ישראל.
בתמונה הבאה, גוטליב עמליה וסבתי אליס ברחובות ברלין (אולי באי המוזיאונים, איני מצליח לזהות בוודאות)
גוטליב עמליה וסבתי אליס ברחובות ברלין
גוטליב עמליה וסבתי אליס ברחובות ברלין

הנה המכתב הראשון אותו כתב גוטליב לביתו אליס:
"אליס יקרה שלי!       לאי"ט.
במהירות גדולה נושאים אותך הגלגלים מאתנו. הם חולפים דרך מדינותיה היפות של גרמניה ומחר כשהשמש תזרח תהיי כבר רחוקה מאתנו. כשנקום השכם בבוקר, את תיסעי דרך בוואריה היפה ובקרוב יהיה גבול גרמניה מאחורייך. כיצד תבכה האדמה הגרמנית, כאשר היא נאלצת לאבד את ההוגנים והטובים שבבניה, מאחר שכאן חומסים את עתידם.
ההיסטוריה של העם היהודי מלמדת אותנו, שאת הגורל הזה היינו צריכים לחיות פעמים רבות. אבל אנו מוצאים נחמה בדברי הנביא המבשר לנו שה' יאסוף את שארית ישראל מכל הארצות. כך שאין זה קשור ברצון היחיד, אלא נובע מקריאה של ה'. את שמעת את הקריאה הזאת ואת ממהרת להיענות לה. האם את זאת הייתי אמור למנוע ממך? מהרי, מהרי להגשים את מטרתך. קבלי על עצמך את תפקידך ב"בית יעקב". מהרי לארץ הבחירה. עד כמה תשמח האדמה הקדושה, כאשר בת ציון אידיאליסטית לוקחת על עצמה כמטרה, להקים "בית יעקב" בפלשתינה. את ממלאת את חובתך - את גם תגשימי אותה, אבל תצטרכי תמיד לפקוח עין היכן שה' אינו משתתף בבנייה ואז הבונים מתאמצים לחינם. "

המכתבים תורגמו באקראי. בתחילה לפי קלות התרגום, המכתבים מודפסים ולאחר מכן אלו שבכתב יד כזה או אחר. המלאכה לא הייתה קלה. חלק מהמכתבים היה צריך לקחת למומחים שסייעו לנו, חלק הוקראו ותומללו ועוד. מאות שעות עבודה הושקעו בתרגום ואנו נחשפנו להיסטוריה משפחתית שלא ידענו עליה דבר ושלא כולה הייתה נעימה לאוזן.

עשרות מכתבים היו בגדר שעמום מוחלט. מה שלום התינוק, ואיך הולכת המכבסה וזוטות כגון אלו. ככלל, גוטליב ועמליה לא הרבו לכתוב על המצב מסביב, והיינו צריכים למצוא רמזים בין השורות. אפילו האירוע הבינלאומי בו גרמניה התאמצה להציג את עצמה לפני העולם, אולימפיאדת 1936, לא מוזכר. לעתים נעשה שימוש בשמות קוד כדי למנוע זיהוי של אנשים. כל המכתבים עברו צנזורה ונפתחו. לפעמים מצאנו פנינים של ממש, חלקם מפורטים במאמר "והעיר ברלין נבוכה".


באמצע פרויקט התרגום ולפני כשנתיים וחצי העלו אתי ודוד, בני דודים של אמי, רעיון להניח "אבן מעידה"  - שטולפרשטיין - בברלין, ולקחו על עצמם את הפרוייקט המסובך. מדוע מסובך תשאלו? היה דיון שלם היכן למקם את האבן. הפרוטוקול הרשמי אומר שאת האבן ממקמים מול הבית האחרון בו גרו אלו שגורשו אולם זה היה נראה לנו כחסר משמעות, מאחר והמקום האחרון לפני הגירוש היה בית באורנינבורג (ליד זקסנהאוזן). דרישתנו הייתה שהאבן תוצב בבית המקורי שלהם בברלין,הבית בו גדלו אליס, מקס ורות, הבית הראשון ממנו גורשו ואחריו עברו עוד בתים רבים, כל פעם לדירה קטנה יותר ונוחה פחות. בסופו של דבר הם גורשו לטרזין לאחר ששילמו בכספם על הזכות לגור בגטו. הם הגיעו לגטו בתאריך 24/9/1942 י"ג בתשרי התש"ג, ימים אחדים לאחר יום הכיפורים ולפני סוכות בטרנספורט i69-7960. גוטליב נפטר שלושה שבועות לאחר מכן ה' מרחשוון התש"ג. סבתא-רבא עמליה גורשה מהמחנה שנתיים לאחר מכן לקראת סוף המלחמה בב' מרחשוון התש"ה 19/10/1944 בטרנספורטר Es-1390 לאושוויץ ונרצחה שם.  תאריך פטירתה אינו ידוע אך הוא כנראה בתאריך הגירוש או יום אחד לאחריו. טרנספורט זה היה השלישי לפני האחרון מטרזין. האם שוכנעה על ידי יהודים אחרים לצאת באותם משלוחים אחרונים ורומתה להאמין שהיא בעצם נוסעת לשוויץ? כך השמועות שהגיעו אלינו, אולם הדבר מוביל לתחושת החמצה שהנה, רק עוד זמן קצר והיה אפשר להינצל מהתופת.

בית הקברות היהודי במחנה טרזין
בית הקברות היהודי במחנה טרזין

מסילת הרכבת לגטו טרזין
מסילת הרכבת לגטו טרזין


עמליה וגוטליב ביקרו אצל ילדיהם שעלו לישראל. עמליה ביקרה שלושה חודשים בשנת 1935 וגוטליב בשנת 1936 אולם כמו הרבה אחרים הם לא האמינו שמשהו יכול לקרות וחזרו לגרמניה. גם מזגה אוויר החם והלח בתל-אביב לא הוסיפו לרצון שלהם להישאר בארץ. תמונה ישנה מראה אותם על חוף הים בתל-אביב.

סבתא אליס, אחיה מקס וסבתא רבה עמליה על חוף הים בתל אביב 1935

כאשר התקבל אישור על מועד הצבת "אבן המעידה" התארגנה משלחת משפחתית של 13 איש, נכדים ונינים למסע לברלין ששיאו בטקס הצבת אבני הזיכרון. אני נסעתי עם הורי ואחותי ועם בני הדודים נפגשנו כמה פעמים בברלין עצמה. זהו ביקורי השני בברלין, ועל הראשון אפשר לקרוא במאמר "ברלין-איידלהייטפלאץ". במאמר זה נפרט רק את המקומות הקשורים למסע המשפחתי ולשואה שהיינו בהם בביקור זה.

את המסע פתחנו בוילה מרלייר על גדות אגם ואנזה. בית יפהפה בגן יפהפה עוד יותר על גדות אגם מקסים. שלווה ורוגע במקום. ואנחנו נכנסים פנימה.

בית ועידת ואנזה
בית ועידת ואנזה
לאט לאט אני מתחיל להסתחרר. ראיתי שם דברים שלא ראיתי בעבר והתערוכה שם חזקה ומשפיעה. נאומו הידוע של היטלר המכריז עוד ב-39 כי אם תהיה מלחמה תוצאותיה יהיו שלא יישארו יהודים באירופה. את הטקסט אני מכיר, אבל מה שזעזע אותי בצפייה בוידאו שם היו מחיאות הכפים האדירות שנשמעו ברייכסטאג, כמו גם קולו הצווחני של השופט פרייזלר בוידאו אחר.

הרגשת קבס איומה. אולם שום דבר לא יכול להכין אותך לשנייה בה אתה נכנס לחדר מספר 9 וחוזר 74 שנה אחורה בזמן. השולחן אותו שולחן, הכיסאות במקום, ואפילו נראה שעותקי המסמכים הם כמעט המקוריים. אתה יכול כמעט לדמיין את אותם נאצים ארורים יושבים לדיון.
שולחן הדיונים
שולחן הדיונים
את ספרם המצוין של איתמר לוין ושלומית לן "הנידון: השמדה" לקחתי איתי כמדריך לביקור, אולם לא הצלחתי להביא את עצמי לקרוא בו, ורק לאחר החזרה מברלין, קראתי אותו בעיון.
פרוטוקול הועידה
פרוטוקול הועידה

אתה מרגיש שחבורת חלאות האדם עוד יושבת שם, האוויר נגמר והמוח כלל לא מבין מה מתרחש. והכל אל מול נוף הגן והאגם הקסומים.
נוף אגם ואנזה
נוף אגם ואנזה

גינת הוילה
גינת הוילה


רק כשיצאתי החוצה, הייתי חייב חמצן, הבנתי:

"מושג הטומאה הוא די זר לנו. אנו לא מבינים אותו, ולא מרגישים אותו. כתוצאה מכך אנו נוטים ליחס טומאה לדברים “מכוערים/מלוכלכים/מגעילים” וכו’. אבל לא, דווקא הדברים היפים ביותר יכולים להיות טמאים. ולמרות שהשכל לא מבין את זה, הנשמה מרגישה. וכך כבר כשאתה נכנס בשערי הבית הזה, שיופיו מדהים, אתה מרגיש הרגשה מוזרה בנפש פנימה. הרגשה שקשה לקרוא לה בשם מרוב שהיא זרה לך. אתה מרגיש טומאה. והטומאה עולה ובוקעת, שער אחרי שער וכאשר אתה נכנס לבית כבר עברת מזמן מ”ט שערי טומאה, והנפש רק רוצה לברוח משם.
טמא! טמא! היא זועקת. והשכל לא מבין – איך בית יפהפה כל כך בגינה יפה כל כך על אגם יפה כל כך יכול להיות טמא כל כך. ואתה ממשיך ונכנס לחדר מספר 9 , והנשמה זועקת ואתה נמצא בשישה מיליון שערי טומאה."

אימה מקפיאת דם כתב הסופר פואנקינוס בספרו "שרלוטה", ואין לי אלא להסכים. שהינו בדממה בוילה עוד זמן מה, והלכנו בצעדים כבדים לביתו של הצייר מקס ליברמן הנמצא מאות מטרים בודדים משם. גם ליברמן סבל רבות מהנאצים שהוקיעו אותו ואת האומנות שלו והגבילו את צעדיו בכל דרך וכמובן הפקיעו את רכושו ואת רכוש אלמנתו. ליברמן נפטר ב-1935 ואלמנות התאבדה לפני שהנאצים באו לגרשה לאושוויץ. כיום הווילה היא מוזיאון ומציגה את עבודותיו של ליברמן ואת קורות חייו.

התחנה השלישית היא התחנה האחרונה בברלין. גרונוולד, שכונה יפה ושקטה עם תחנת רכבת קטנה שיש לה רציף מעט חבוי. רציף 17. הרציף ממנו יוצאים בכיוון אחד בלבד, ריגה, אושוויץ, טרזין, כל פעם משהו אחר. בתחילת השילוחים, טיפין טיפין, קרון רכבת רגיל עם חמישים או מאה מקומות. לאחר מכן, משלוחים של 1000 איש בקרונות בקר צפופים. הרציף הוא הנקודה הישראלית בברלין. הלכנו לאורכו בדממה, נעצרים מפעם לפעם. לא יאמן שעוד במרץ 1945, הרוסים כבר מזמן חצו את האודר, והנאצים עוד מוצאים יהודים לגרש.
רציף 17, שלט, דגלים ונרות זיכרון
רציף 17, שלט, דגלים ונרות זיכרון

רציף 17 - גרונוולד
רציף 17 - גרונוולד
למחרת השכמתי מוקדם ונסעתי למחנה זקסנהאוזן בצפון ברלין (נסיעה של כשעה ממרכז העיר לאורניבורג ומשם אוטובוס עד המחנה). המחנה על שטח גדול ורובו הרוס. נשארו צריפים בודדים, כולל שני צריפים שעברו ניסיון הצתה ימים בודדים לאחר ביקורו של יצחק רבין במקום בשנת 1992. במוזיאון מבקרות עשרות קבוצות, אבל דווקא ישראלים רואים בו פחות. הביקור באתר דורש שעתיים לפחות ואפשר גם לבקר יותר. באתר יש מעין חלוקה לשני אתרי משנה. החלק מהשואה והחלק מהכיבוש הרוסי. הרוסים לאחר כיבוש ברלין שמחו לגלות מחנה שלם שאפשר להשתמש בו לצורכיהם והשתמשו בו כמחנה מאסר ומעצר, אך לא רק לפושעים נאצים אלא לכל מי שסר חינו בעיני המשטר הסטליניסטי.
 מבנה הכניסה למחנה זקסנהאוזן
 מבנה הכניסה למחנה זקסנהאוזן


שער הכניסה למחנה זקסנהאוזן
שער הכניסה למחנה זקסנהאוזן

האם גם האסירים במחנה יכלו לראות את הציפור העומדת על התיל ולחלום על החופש?
ציפור על תיל - מחנה זקסנהאוזן
ציפור על תיל - מחנה זקסנהאוזן

פנורמה של מחנה זקסנהאוזן
פנורמה של מחנה זקסנהאוזן


טקס הנחת אבני המעידה נקבע ליום חמישי. בבוקר עוד הספקתי לעשות טיול קצרצר בטיירגרטן, הגן הגדול של ברלין בו נהנתה כל כך סבתי לטייל במשך שעות ארוכות. אכן פרק רחב ידיים ויפה.
עצים שמים והשתקפויות - טיירגארטן
עצים שמים והשתקפויות - טיירגארטן
הטקס מתבצע ביעילות ובמהירות (בכל זאת גרמניה). נציגת השכונה מגיעה , שני פועלים מגיעים, מחליטים היכן בדיוק להציב את האבנים, ניגשים למלאכה. תוך דקות בודדות שתי האבנים באדמה. עמדנו, 13 בני משפחה, וערכנו טקס. הקראנו מכתבים וקטעים שכתבנו (אני הקראתי את המכתבים מהמאמר "והעיר ברלין נבוכה" שהוזכר גם קודם) וסיימנו בשירה שקטה של "התקווה". נשארנו עומדים שם זמן רב. הרגשנו שאותן שתי אבנים הם סוג של קבר ומצבה ולגוטליב ועמליה שמעולם לא זכו לקבורה נאותה, ועכשיו יש ציון ומקום בעולם. עוד אנו עומדים ואנשים שעוברים ברחוב (פאזננשטראסה 33 - בקרו שם אם אתם קרובים לאזור בברלין. כמו רוב ברלין, הבית המקורי לא קיים יותר, ברחוב יש כמה בתים שנראים "עתיקים" וכנראה דומים לבניין המקורי) עוצרים ומסתכלים. הרגשתי שלא רק שקיימתי את מצוות "זכור את אשר עשה לך עמלק" אלא שעשינו זאת בצורה שבה לא רק אנו זוכרים אלא צאצאי אותו עמלק זוכרים גם הם.
אבני הזיכרון לפני הצבתן
אבני הזיכרון לפני הצבתן

באותם רגעים של הנחת האבנים והטקס שערכנו הרגשתי אחדות ואחווה משפחתית מיוחדת. בני המשפחה שהיו בברלין, ביחד עם שאר בני המשפחה שעודכנו דרך האינטרנט בזמן אמת היו כולם ישות אחת כמו בני ישראל במעמד הר סיני - "כאיש אחד בלב אחד", כאשר הרגשנו שגם הורינו וסבינו נמצאים איתנו ברוחם.



האם הם היו שמחים להיות איתנו שם? מה הם היו חושבים? אין לנו דרך לדעת. כתבתי שאולי היה צריך לחכות דור עד שהתחלנו לקרוא במכתבים. ראיתם את המכתב אותו כתב גוטליב לאליס כאשר עזבה. מכתבים אחרים נשאו שורות כמו  "בתי בתי למה עזבתני" (ראו תהלים כ"ב) ועוד ביטויי געגוע מרובים, שהלכו והתחזקו כאשר גם הבת הצעירה, דודה רות, עלתה לארץ, וההורים נשארו שם לבדם, וטרם איבדו אמונה בעם הגרמני, וכאשר איבדו אותה, כבר היה מאוחר מדי, והפעולות שנעשו לא הועילו. רק במהלך תרגום המכתבים הבנו עד כמה היה המשא נורא ושאליס, מקס ורות חיו עשרות שנים עם ההרגשה שהם לא הצליחו להציל את ההורים שלהם. איזו הרגשה איומה, וכמובן לא מוצדקת, לאחר מאמצים רבים שעשו.
הנה בקשת בירור שנשלחה יום לפני כניעת גרמניה הנאצית:
בקשת בירור שנשלחה לצלב האדום 1945
בקשת בירור שנשלחה לצלב האדום 1945

וההודעה הקצרה שנה וחצי לאחר מכן שכיבתה את התקווה שעוד הייתה (הידיעה על מותו של גוטליב כבר הגיעה במהלך המלחמה).
הודעה על כך שעמליה אינה ברשימת הניצולים ממחנה אושוויץ - 1946
הודעה על כך שעמליה אינה ברשימת הניצולים ממחנה אושוויץ - 1946

זהו הקושי של הניצולים. הקושי, למה אנחנו ניצלנו והם לא, הקושי במחשבה, האם עשינו מספיק, וההתייסרות למה כל זה לא נגמר אחרת, שהרי כל החלטה קטנה יכלה לשנות גורלות. את ההיסטוריה אי אפשר לשנות, והשתיקה אפפה את הנושא.
לא פלא, שלא היה אפשר כלל לגעת במכתבים עד שעבר מספיק זמן. לא היה ניתן לעשות זאת קודם לכן. וחבל. כי היום כבר אין את מי לשאול. עשרות אנשים ואירועים מוזכרים במכתבים ולנו אין שום מושג במה מדובר, ואם הצלחנו לגלות משהו, אזי כל גילוי קטן הופך להיות פרץ של חדווה.

אבל נראה לי שפעלנו נכון. אני מרגיש קרוב לעמליה וגוטליב. יש לי עוד 3 זוגות של סבא-סבתא-רבא שעליהם עדיין איני יודע כמעט דבר, אבל לפחות לענף אחד הצלחתי להתחבר, ובצורה שגם הילדים שלי, הדור החמישי עוד יהיה מחובר. יש לנו מקום משלנו בברלין. דמעות עולות בעיני כאשר אני מסיים כתיבת מאמר זה. פאזננשטראסה 33 Fasanenstraße. כאן גרו הבירים הי"ד.
אבני הזיכרון לאחר הצבתן
אבני הזיכרון לאחר הצבתן

יהי זכרם ברוך.

ישראל - התשע"ו 2016


והעיר ברלין נבוכה - die Stadt Berlin aber war bestürzt

מאמר לשבת זכור את אשר עשה לך עמלק, על ברלין ועל שושן, בימים ההם בזמן הזה. למי שמעונין הנה גירסת PDF שלו.

מטרת מאמר זה היא להציע קריאה (שאינה חפה מקשיים אבל אפשרית) שונה מעט במגילת אסתר ולחברה גם לאירועי השואה, שהרי גזירת המן "להשמיד להרוג ולאבד" אינה שונה מגזירת היטלר, ואמנם ניסים קטנים רבים התרחשו בשואה, אולם נס גדול, רווח והצלה לא קרו לנו.

מגילת אסתר היא סיפור קצר המחביא מאחוריו דברים רבים. קריאת המגילה בטעמים נמשכת בין חצי שעה לשעה (תלוי בכמות הרעש בהמן) ולפעמים לא שמים לב שמתואר בה פרק זמן של כעשר שנים. משכה של העלילה המרכזית בפרקים ג-ז הוא שבעים יום בלבד. "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא-חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר- הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר" (ג' ז). לאחר הפלת הפור המן אינו מבזבז זמן, נפגש מיד עם אחשוורוש והגזרה יוצאת אל הפועל: "וַיִּקָּרְאוּ- סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ"... התאריך הבא המופיע בפסוקים הוא רק כאשר נשלחות האגרות השניות (ח' ט) :" וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי-הַמֶּלֶךְ בָּעֵת-הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא-חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ".

מה קרה בתקופה זו של שבעים יום? ומתי אירעו האירועים המופיעים בפרקים ד-ז במגילה. הפירוש המקובל הוא כי ביטול הגזרה ותליית המן אירעו מיד לאחר מתן הגזרה, הלילה בו נדדה שנת המלך הוא ליל הסדר, מרדכי קבע אפילו שיש לעבור על מצוות אכילת מצה בפסח (מצוות עשה שעונשה כרת!), וחכמים פירשו שהעיכוב בביטול הגזירה במשך שבעים יום הוא עונש על העיכוב בבניית בית המקדש (דבר המופיע במרומז בספר עזרא ד' ו: "וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל-יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם"). פירושים אחרים המתקשים להסביר את פער שבעים הימים דוחים את אירועי המשתים ותליית המן ימים רבים לאחר שילוח האגרות הראשונות.

לעניות דעתי נראה כי מרדכי פעל מיד. כפי שהמן הפיל את הפור וכבר למחרת נכתבו האגרות, כך מרדכי ידע שאסור לבזבז זמן ויש לפעול כמה שיותר מהר. הוא לובש שק ופותח בתענית והולך לארמון לדבר עם אסתר. לאחר חילופי הדברים (דרך שליחים), מוכרזת תכנית הפעולה: צום של שלושה ימים ולאחריה אסתר תבוא אל המלך.

מהכתוב במגילה עולות עוד שאלות. אנו רואים הבדל מהותי בתגובת אנשי המדינות ובתגובת אנשי שושן הבירה: "הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה" אבל מרדכי "וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת-כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת-בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה" ואילו התגובה בשאר המדינות מזכירות את תגובת מרדכי ולא את תגובת אנשי שושן הבירה: (ד' ג): "וּבְכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים".

בימינו בהן הודעות עוברות מרחקים במהירות האור, אנו לא שמים לב לכך שפסוק ג' הוכנס למגילה ואינו בסדר הכרונולוגי. תוך יום-יומיים ההודעה לא הגיעה לכלל הממלכה ואפילו לא למדינות השכנות. כנראה אפילו בשושן הידיעה עצמה לא זכתה לתפוצה נרחבת ובטח שמשמעותה לא הובנה כהלכה. מבוכה אינה תגובה הולמת לגזירה חמורה כל כך.

מרדכי היה הראשון שמתעשת, ובתהליך ראשוני מנהיג מנהגי אבל, תהליך של תענית וחזרה בתשובה. מיד לאחר מכן הוא ניגש לטיפול באמצעים פוליטיים. חשוב לזכור שלמרדכי יש מעמד בכיר בממלכה. מרדכי הוא היושב בשער המלך והוא זה שסיכל ניסיון התנקשות במלך אחשוורוש. אפשר לשער שלמרדכי היה תפקיד של ראש שירותי הביטחון.

כיצד אם כן חשב אחשוורוש לפגוע במרדכי לו הוא זקוק כל כך? אולי אחשוורוש חשב שמרדכי הוא יהודי שימושי ושהוא בסדר וניתן להעניק לו חסינות. לדעתי אפשר לדייק זאת מהשיחה בין אחשוורוש להמן "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שׁוֶֹה לְהַנִּיחָם", שהמן הוציא את הגזרה על כל מדינות המלך פרט לשושן הבירה. אפשרות זו מסבירה את התגובה המנומנמת של אנשי שושן שלמעשה לא עושים כלום. מבחינתם הגזירה לא נוגעת אליהם. רק מרדכי מבין שגזרה על יהודים במקום אחד היא גזרה על היהודים בכל מקום ולמרות שאולי הסכנה אינה נוגעת לו אישית הוא הראשון שנוהג מנהגי תענית, ובעצת אסתר נקבע גם צום של כל העם הנמצאים בשושן.

לדעתי מרדכי אינו מסתפק בכך ומוסיף ושולח אגרות משלו אל כל מדינות המלך, שגם שם ינקטו היהודים בצום ובבכי ומספד, וכך אכן היה ומודגש שבכל המדינות כבר הונהג צום. האגרות אמנם מגיעות הרבה אחרי שנשלחו וכנראה לאחר שהמן כבר נתלה, אבל אלו צעדים חיוניים בכל מקום כדי שהיהודים ירגישו את עוצמת הסכנה ויפעלו לביטולה וכמובן הם טרם יודעים שהמן נתלה. הסבר זה שהגזירה לא הייתה על יהודי שושן יכול לבאר גם את תדהמתו של אחשוורוש. כאשר אסתר מתחננת אליו במילים (ז' ד): "כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד ..." אחשוורוש אינו מבין, מילא היהודים אבל למה זה קשור אליך אסתר? מדובר ביהודים בכוש, בהודו, בכל מיני מקומות ואת אסתר לא קשורה לזה בכלל. אם היהודים טעו וחשבו שהגזירה לא נוגעת אליהם, מה לנו לתמוה על אחשוורוש. אסתר מסבירה לו שהגזירה היא גם עליה. בסופו של דבר קרבות התחוללו גם בשושן הבירה ואפילו במשך יומיים אולם מעבר לצווים ולאגרות היו שם את בני המן שניסו לנקום על מות אביהם (מאחר שידעו היטב שהוא החל ליפול לפני מרדכי ולמרות שהמן הואשם בבגידה ובניסיון מרידה, כרגיל אם אפשר מאשימים את היהודים).

שימו לב לכמה הבדלים בתיאור משלוח ההודעות. ההודעה הראשונה מתוארת בצורה הבאה (ג' טו): "הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ..." מדובר על רצים רגליים העוברים ממקום למקום. משך הזמן להעביר הודעה עד קצה הממלכה הוא פונקציה ישירה של המרחק. סביר להניח שהיה מנגנון העברת הודעות והיו כמה קווי שליחות, כאשר השליח מטעם אחשוורוש הגיע לעיר הבירה של כל ממלכה ובתוך כל ממלכה היה מנגנון הפצה משלה ולמרות שהתאריך המדובר חל בעוד כשנה יש דחיפות בשליחת ההודעה.

אני משער, אך אין לי ביסוס, שהעברת הודעה לכל 127 המדינות הייתה דבר נדיר והצריכה את רוב רובם של משאבי השליחים של אחשוורוש. נראה לי שזו הייתה הסיבה הפרקטית לעיכוב במשלוח ההודעה השנייה (עיכוב לו יש גם סיבות במישור השמימי כפי שידוע שהתנ"ך מתנהל פעמים רבות בסיבתיות ארצית ושמימית), פשוט לא היה את מי לשלוח.

אם נדייק בפסוק המתאר את השליחות השנייה (ח' י-יד): "וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד- הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים:... הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים". יש שתי תוספות חשובות. השליחות התבצעה באמצעות סוסים מהירים הרבה יותר (וגם יקרים הרבה יותר לעומת רצים רגליים) והם יצאו גם מבוהלים ולא רק דחופים. מעבר לחיבור הנוסף לפסח (בו יצאנו מבוהלים ממצרים), נראה שעכשיו היה חשש רציני עוד יותר שההודעה לא תגיע בזמן. אפילו אם נניח שגם הרצים הראשונים היו רכובים, הרי שבשליחות השנייה מודגש כי הסוסים והרצים הם מהטובים והמהירים ביותר שיש.

בקשתה הראשונה של אסתר היא (ח' ה) :" וַתֹּאמֶר אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם-מָּצָאתִי חֵן לְפָנָיו וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת-הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ". אסתר רוצה להחזיר את הגלגל לאחור. במצב האידאלי, הרוכב על הסוס המהיר יפגוש את הרץ הראשון עוד טרם יגיע הרץ ליעדו ויגיד לו לשרוף את ההודעה ולחזור לשושן, וכך למעשה לא קרה דבר. בפועל אחשוורוש שבוי בכבלי הבירוקרטיה וטוען שאין אפשרות להשיב את הכתבים אלא יש לכתוב כתבים חדשים. אולי אחשוורוש גם יודע שרוב ההודעות כבר הגיעו וההשבה פשוט אינה אפשרית. עדיין הרצים יוצאים מבוהלים כדי לפחות להספיק ולהגיע כמה שיותר מהר על מנת לצמצם את תקופת החרדה של היהודים (ומאחר ושליחות כזו עולה ממון רב לאוצר המדינה, יש להעריך את אסתר ומרדכי שמצליחים לגרום לכך).

חשוב להבין שלמרות שהאגרות מתייחסות לאירועים שאולי רחוקים בזמן, יש חשיבות רבה במסירת האיגרת השנייה כמה שיותר מהר, מאחר והידיעה כי דם היהודים הוא הפקר תגרום לכך שאפשר כבר לחסל אותם הרבה לפני התאריך הנקוב וכנראה לא יהיה צורך לתת על כך את הדין (בבית המשפט יאמרו שממילא דינם של היהודים הוא מוות ורק ביצעו את ההוראה מוקדם יותר).

לא קשה לחבר את אירועי שושן לאירועי השואה. לאחר עליית היטלר לשלטון, העיר ברלין נבוכה. יהודי גרמניה היו נבוכים, נבוכים מאד אפילו מכל "פתשגני הכתב" שנחתו עליהם, גזירה אחר גזירה, אבל את המסקנות הנכונות הם לא הסיקו אלא ניסו להתמודד עם הדברים ולקוות שיהיה טוב עד שהגיעה כעבור  שנים גזירת "להשמיד להרוג ולאבד" ואז הצום הבכי המספד כבר לא יכלו לסייע וגם את גרמניה לא היה אפשר כמעט לעזוב אלא דרך רציף 17 בתחנת הרכבת גרונוולד.
אמי מתרגמת בשנים האחרונות מכתבים שנשלחו להוריה מאת הוריהם שנשארו בגרמניה. הנה המכתב אותו כתב סבא רבא גוטליב לסבתא אליס כאשר זו החליטה לעלות לארץ בשנת 1933 מיד לאחר שסולקה בבושת פנים מהאוניברסיטה של ברלין:
"אליס יקרה שלי!       לאי"ט.
במהירות גדולה נושאים אותך הגלגלים מאתנו. הם חולפים דרך מדינותיה היפות של גרמניה ומחר כשהשמש תזרח תהיי כבר רחוקה מאתנו. כשנקום השכם בבוקר, את תיסעי דרך בוואריה היפה ובקרוב יהיה גבול גרמניה מאחורייך. כיצד תבכה האדמה הגרמנית, כאשר היא נאלצת לאבד את ההוגנים והטובים שבבניה, מאחר שכאן חומסים את עתידם.
ההיסטוריה של העם היהודי מלמדת אותנו, שאת הגורל הזה היינו צריכים לחיות פעמים רבות. אבל אנו מוצאים נחמה בדברי הנביא המבשר לנו שה' יאסוף את שארית ישראל מכל הארצות. כך שאין זה קשור ברצון היחיד, אלא נובע מקריאה של ה'. את שמעת את הקריאה הזאת ואת ממהרת להיענות לה. האם את זאת הייתי אמור למנוע ממך? מהרי, מהרי להגשים את מטרתך. קבלי על עצמך את תפקידך ב"בית יעקב". מהרי לארץ הבחירה. עד כמה תשמח האדמה הקדושה, כאשר בת ציון אידיאליסטית לוקחת על עצמה כמטרה, להקים "בית יעקב" בפלשתינה. את ממלאת את חובתך - את גם תגשימי אותה, אבל תצטרכי תמיד לפקוח עין היכן שה' אינו משתתף בבנייה ואז הבונים מתאמצים לחינם. "
אז עוד היה יחסית קל לעזוב את גרמניה וגם לעלות לפלשתינה, כך כונתה ארץ ישראל (והיהודים שגרים שם קרויים פלשתינים). הוריה של סבתי לא חשבו לרגע לעזוב את גרמניה ומחשבות כאלו התקבלו רק שנים לאחר מכן כאשר גם שערי גרמניה נסגרו וגם שערי ארץ ישראל ויתר מדינות העולם.
האסימון נפל לאט לאט, צעדי היהודים הוצרו, תהליך האריזציה וההשתלטות על נכסיהם בוצע באיטיות וביעילות וגוטליב האומלל האמין כלפעם שיצליח לקיים את דרישות הריבון ולהמשיך להסתדר (למרות שפעלו גם להשגת סרטיפיקטים לעלייה ארצה), וכך זה נשמע ב-1937:
"אבל כאן כבר אין אותו סוג של בני אדם כבעבר. תארי לעצמך, איך מתבטאים כאן -"יהודים אינם רצויים", "יהודים הם אסוננו". בצורה זאת כבר לא תתכן כאן שמחה. גם אם נשארת באופייך מאוזן, אתה מרגיש אחרת. זה לא העם שלך, אינך רצוי למרות עשרות השנים של שרות נאמן למולדת "Vaterland" שלך, ולמרות המיליונים שנחסכו לה בכך, אבל כלפי "עליון", צריך להשלים גם עם עלבון זה."
גוטליב התמים. כואב הלב לקרוא. אמונתו בטוב האדם ובחוסר האפשרות שמשהו רע יקרה הייתה בעוכריו. הנה ב-1938 עוד נדמה לו כי הוא שולט בענייניו וגם הסכם מינכן הידוע לשימצה מוזכר (היטלר "עבד" על רוב מדינות העולם, אז מה לנו כי נלין על גוטליב התמים?). גוטליב כנראה אינו כל כך תמים כי מחמת הצנזורה פרטים מסוימים מוחבאים.
"אינני יכול להסתיר מכם שהיו לי דאגות כספיות גדולות במשך ארבעת השבועות האחרונים. לפני 14 ימים הילווה לי "נכרי" שהנו חבר לעסק, 25,000 RM, וזאת למרות סכנת המלחמה המרחפת כאן. למרות זאת חסרו לי עוד 40,000 RM עבור תשלום לחודש אוקטובר, בגלל דרישות למפרע של מיסים נוספים שהוטלו עלי. אני חולק איתכם בסודיות מוחלטת שבסוף השבוע סגרתי חוזה קניה של חלקים של K165/166, כך שאוכל לסלק (לפרוע) את החובות שלי ולמלא את התחייבויותיי.
אתם רואים שביטחוני מוצדק. כמובן שאינני יושב בחיבוק ידיים, אלא ממלא בחריצות את חובותיי במלואן. תודה לאל על כך. אני מקווה שתכנון העניינים ישאר בידי.
הוסר סיוט מהעולם על ידי כך שהעניינים לא הגיעו לכדי מלחמה עם הצ'כים. אבל מאידך מורגש צער עמוק כלפי היהודים שנמצאים באזור העומד להיות אזור כיבוש, שכן גורלם לא יהיה שונה בהרבה מגורלם של היהודים הגרמניים."
ואפילו ליל הבדולח לא נתפס כפוגרום מאורגן בתמיכת ועידוד השלטונות אלא כהתקפי זעם ספונטני (נשמע מוכר?):
"שורות אחדות אלו נשלחות אליכם מהסיבה שאנחנו רוצים לחלוק עמכם את העובדה שאמא היקרה ואני עצמי מרגישים בסדר.
עקב המעשה הנפשע והראוי לקללה של הבחור הזה בפריז, סובלים בעלי עסקים וחנויות חפים מפשע. העיתונים כתמיד הם תחת צנזורה. אל תתנו לעצמכם להיות מודאגים."
אבל למרות האמונה בלב, השכל כבר מבין ובסוף שנת 1938 הדברים נשמעים אחרת:
"מבחינה בריאותית הכל בסדר. כאשר כותבים מדי יום, אין בעצם חדשות רבות לספר עליהם. רק שאני חוזר שוב ושוב על הבקשה שתעשו כל מאמץ על מנת לקבל סרטיפיקטים עבורנו. ב- 31.12.1938 ייסגר העסק ואז אני צריך לומר- אין כבר מקום בשבילי בברלין. קומת המשרדים שלנו תושכר כבר ביום 1.1.1939 לחברת טלפונים שתקבל אותה תחת חסותה. שכירות תוך כדי הפסדים. אבל כל הנאמר כאן הוא טפל. העיקר הוא הסדרת הנסיעה ל"שם". הניעו את כל המנופים."
זה כבר היה מאוחר מדי. המנופים נעים לאט והשגת האישורים הייתה כמעט בלתי אפשרית. לא סתם בשושן הבירה במשלוח האגרות השניות, הרצים יצאו מבוהלים ודחופים. לא סתם לעומת המבוכה של העיר שושן, מרדכי כבר בהתחלה זועק זעקה גדולה ומרה.
גם מכתבים הפסיקו להגיע ומה גוטליב ועמליה עשו בברלין עד שנת 1942 איננו יודעים. הסרטיפיקטים התקבלו רק בשנת 1942 כאשר הקשר נותק וכאשר לא היה ניתן לעשות בהם כול שימוש.
באוקטובר 1942 גורשו עמליה וגוטליב ביר למחנה הריכוז טרזין. גוטליב נפטר כשלושה שבועות לאחר מכן עקב אי קבלת טיפול רפואי למחלת הסכרת. עמליה גורשה לאושוויץ באוקטובר 1944, באחד הטרנספורטים האחרונים מטרזין.