אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

פרשת דברים לילדים

תקציר פרשת דברים

דברי סיכום, תוכחה וצוואה (א, א-כא)

בשנה הארבעים לצאת ישראל ממצרים, בראש חודש שבט, כחמשה שבועות לפני פטירתו, מסכם משה רבנו כמה מהמאורעות שאירעו בשנות הנדודים במדבר. הוא נושא בפני בני-ישראל דברי תוכחה על מעללי אבותיהם במדבר ודברי אזהרה לקראת הכניסה לארץ ישראל.
משה פותח בדברי רמז המוכיחים את העם על החטאים: תלונותיהם הרבות; עבודת בעל פעור; חטא העגל; מחלוקת קורח וכל עדתו; פרשת המרגלים ועוד.
אחר כך הוא מספר על יציאתם על-פי ציווי ה' מהר סיני, לאחר קבלת התורה, במגמה להגיע תוך ימים ספורים לארץ ישראל.
אך כבר במהלך הדרך הקצרה, הגיעו התלונות והחטאים שעיכבו את הדרך. משה מתאר כיצד כשל כוחו תחת טורח העם, וכיצד בחר למנות שרי-אלפים, שרי-מאות, שרי-חמישים ושרי-עשרות, שישפטו את העם בצדק וביושר וייטלו חלק בטורח ההנהגה.

תזכורת לחטא המרגלים ועונשו (א, כב-מו)

משה מזכיר לבנים העומדים להיכנס לארץ, כיצד באו אבותיהם, כאשר היו אף הם במצב דומה לקראת כיבוש הארץ, וביקשו לשלוח מרגלים שיתורו את ארץ כנען.
הסכמתי, אומר משה, אך התוצאה הייתה קשה. כאשר חזרו המרגלים, מאן העם לעלות לארץ. זאת למרות הפרות המיוחדים שהביאו איתם ולמרות דברי השבח על ארץ זבת חלב ודבש.
הקב"ה כעס, כזכור, על בני-ישראל, וגזר מיתה במדבר על כל הדור הבוגר. הגזרה לא כללה את כלב ויהושע, שני המנהיגים שדיברו בעד הכניסה לארץ, ולא את דור הבנים שטרם הגיעו לגיל עשרים.
מתוך רצון לתקן את המעוות, ניסו רבים לצאת למלחמה ולכבוש את הארץ. הזהרתי אותם, אומר משה, שללא רשות מה' הדבר לא יצלח ויסתיים באסון, ואכן כך היה.

מסע הכיבוש ומגבלותיו (ב, א – ג, יא)

שלושים ושמונה שנה שהו בני ישראל במדבר בעקבות חטא המרגלים. סך הכול, בצירוף התקופה שקדמה לכך היו במדבר ארבעים שנה.
משה מספר על ציווי ה' להניח לאדומים ולא להלחם בהם למרות של אפשרו מעבר דרך ארצם. כך גם משהגענו לגבול מואב ועמון, מזכיר משה, נצטווינו לא להלחם עמם.
הראשון ששילם את מחיר התוקפנות נגד ישראל, היה סיחון. גם הוא סירב לאפשר מעבר העם בארצו. הפעם, על-פי הוראה מהקב"ה, אוסף משה חיילים מבני ישראל ומכה את סיחון מלך האמורי ואת כל עמו. אחריו עוג מלך הבשן, מוכה אף הוא על-ידי חיילותיו של משה. עם ישראל יורש את כל ערי הכיבוש.

משה מנחיל את ארץ-ישראל המזרחית (ג, יב-כ)

עתה מזכיר משה לבני ישראל היסטוריה קרובה מאוד, זאת שהם עצמם היו גיבוריה בעת האחרונה. הוא מספר שלאחר כיבוש סיחון ועוג, הוא העניק  לשבטי ראובן, גד וחצי שבט המנשה את עבר הירדן המזרחי. הנחלה ניתנה בתנאי שהגברים בני השבטים האלו, יצאו חלוצים לפני בני-ישראל לכיבוש ארץ ישראל המערבית.

צוואת משה: ביטחון בה' (ג, כא-כב)

משה מסיים את דבריו אלו, ומספר כי ציווה על יהושע, תלמידו וממשיך דרכו, לאזור אומץ אל מול התמודדויות העתיד. יש לבטוח בה,' אומר משה, כשם שהכה את שני מלכי האמורי כך יכה את יתר הממלכות בארץ ישראל: "לא תיראום, כי ה' אלוקיכם הוא הנלחם לכם".

דבר תורה לפרשת דברים
ימי בין-המצרים הם ימי אבל ועצב, אולם בשבתות של שלושת השבועות האלה צריכה לשרות שמחה. יתרה מזו, בשבתות האלה צריכה להיות שמחה גדולה יותר מבשבתות אחרות, כדי שלא יהיה מקום לחשש שהעדר השמחה נובע מהאבלות של בין-המצרים. עניין זה נובע גם ממהותם הפנימית של הדברים: שבת היא מעין לעתיד לבוא – "יום שכולו שבת". כשתבוא הגאולה, הרי לא יישאר שום רושם מהגלות ולא יהיה שום מקום לעצב ולצער כלשהם. לכן אסור לאווירת בין המצרים להשפיע על השבת, שהיא מעין תקופת העתיד.

העלייה שאחרי הגלות

כל זה מסביר מדוע אסור להתעצב בשבתות האלה, אך מה הסיבה לריבוי השמחה בשבתות בין-המצרים לעומת שבתות אחרות? אלא ידוע, שגאולה הבאה לאחר גלות מביאה אותנו למציאות גבוהה ועליונה לעומת המצב שהיה קודם הגלות. הלוא אם הגלות רק מחזירה את המצב ששרר קודם הגלות, נמצא שהגלות הייתה דבר רע, שלא הביא שום תועלת. רק אם הגאולה מביאה אותנו למדרגה גבוהה יותר, יש טעם ותועלת בגלות.

בניין מפואר יותר

בהלכה מובא העניין של "סותר על-מנת לבנות" – אדם הורס בית, כדי לבנות תחתיו בית אחר. אמנם הוא עושה עכשיו פעולת הרס, אבל מכיוון שהמטרה היא לבנות בית גדול ומפואר יותר, נחשבת גם ההריסה כבניין. אך ברור שכל זה הוא רק כאשר ההרס נועד לבנות בית גדול ונאה יותר, כי אם הכוונה היא להחזיר את הבית הקודם, נמצא שההרס הוא ללא תועלת.
דבר זה נכון לכל גלות וגאולה. אפילו גאולת מצרים, שלא הייתה גאולה סופית ואחריה היו עוד גלויות, הביאה בכל-זאת את עם-ישראל למדרגה גבוהה יותר ממדרגתם לפני הגלות. בגלות זו ביררו בני-ישראל את ניצוצות הקדושה שהיו במצרים, ובכך הושגה מטרת הגלות.

לא תהיה עוד גלות

על-אחת-כמה-וכמה הגאולה העתידה, שהיא גאולה אמיתית ושלמה, שאין אחריה גלות – ודאי שהיא יוצרת אור חדש לגמרי, מהות חדשה, שבה לא יהיה עוד מקום לגלות. אור כזה לא היה קודם-לכן, שהרי הייתה יכולה להתרחש הגלות, אבל לעתיד לבוא תישלל לגמרי כל אפשרות כל גלות. משום כך צריכה להיות שמחה יתרה בשבתות של ימי בין-המצרים, כי עניינן של השבתות הללו הוא נתינת-כוח מיוחדת להפוך את 'בין המצרים' לששון ולשמחה. רמז לכך יש למצוא בהלכה הפסוקה בשולחן-ערוך, שבשבתות בין-המצרים מותר לערוך אפילו סעודת שלמה בשעתו. שכן בימי שלמה הייתה הלבנה בשלמותה, כמו שיהיה בזמן הגאולה. וכך בשבת זו ניתן הכוח להפיכת הימים הללו לששון ולשמחה.

הדף הראשי של פרשת דברים

פרשת מטות מסעי לילדים

נושאי הפרשה - פרשת מטות-מסעי

נדר ושבועה (ל, ב-יז)

משה רבנו מכנס את ראשי המטות, ופורס בפניהם את דיני הנדר והשבועה, על מנת שילמדום לכל בני ישראל.
בבסיס העניין עומד הציווי "לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה". אדם שהתחייב בלשון נדר או שבועה, חייב לקיים את התחייבותו אחרת חילל את דבריו.
בת צעירה בהיותה בבית אביה, תלוי נדרה בהסכמת אביה. כאשר היא בוגרת ונשאת, תלוי נדרה בהסכמת בעלה. כאשר אלה אינם מסכימים למחויבות שקיבלה על עצמה, באפשרותם להתיר את הנדר.

נקמת משה במדיין (לא, א-יב)

בפרשה הקודמת, פרשת פינחס, סימנה התורה את בני מדיין כאויבים לישראל בגלל הנזק הקשה שגרמו להם. עתה מצווה ה' את משה, לפני מותו, לנקום את נקמת ישראל במדיינים.
משה רבנו מגייס אנשי צבא מבני ישראל, אלף איש משבט, סך-הכול שניים עשר אלף חיילים. בראש הכוח עומד פינחס בן אלעזר הכהן, הלוקח עמו אל הקרב את ארון הברית, את ציץ הקודש של הכהן הגדול ואת חצוצרות התרועה.
עם ישראל מנצח בקרב את מדיין, שורף את עריהם, הורג את כל הזכרים, את חמשת מלכי מדיין ואת בלעם נביא-הרשע. את הנשים והילדים ואת כל רכושם, אוספים הלוחמים ומביאים אל מחנה ישראל.

משה קוצף על מפקדי הצבא (לא, יג-כד)

משה קוצף על מפקדי הצבא שהביאו את בנות מדיין, אותן שהחטיאו את בני ישראל, אל המחנה. לכן מצווה משה להרוג את כל הנשים הבוגרות וכן את כל הזכרים. הוא מצווה גם על הלוחמים להיטהר טרם כניסתם למחנה, בגלל שנטמאו מהרוגי הקרב.
אלעזר הכהן ממשיך ומפרט בפני הלוחמים את דיני הטהרה המחייבים ברכושם של המדיינים עובדי-הכוכבים. את המתכות יש ללבן באש, ואת החומרים שאינם מלובנים באש יש לטבול במקווה מים. רק אחר-כך יהיה מותר להשתמש בכלים ובחפצים משלל המדיינים.

חלוקת השלל ומתן התרומות (לא, כה-נד)

הקב"ה מצווה את משה לכמת ולהעריך את השלל שנלקח מהמדיינים. ה' גם קובע את דרך החלוקה של השלל: מחצית ללוחמים, והמחצית האחרת לכל העם. מן הלוחמים יש לקחת אחד מחמש מאות (2 פרומיל) כמכס עבור הכוהנים, ומן העם אחד מחמישים (2 אחוז) כמכס ללויים.
התורה מפרטת באריכות את פריטי השלל ומניינם ואת המכס שהופרש מהם לכוהנים וללויים.
בתום החלוקה, ניגשים אנשי הצבא למשה, ומביעים את רצונם למסור את כל תכשיטי הכסף והזהב שבזזו כתרומה לה'. קורבנם זה, הוא אות תודה לה', על כך שכל הלוחמים שבו בשלום למחנה ואיש מהם לא נפגע במלחמה. משה ואלעזר מקבלים יוזמה זו בברכה, ומביאים את כל תרומת התכשיטים לאוהל מועד, שם יהיו למשמרת ולזיכרון לסיפור הנס והתרומה שבאה בעקבותיו.

נחלת שבטי גד, ראובן ומחצית ממנשה (לב, א-מב)

בני גד וראובן, שלהם צאן רב, פונים למשה, ומבקשים לנחול את נחלתם ממזרח לירדן, מקום עתיר במרעה. משה רואה בבקשתם זו, התחמקות מהצורך להיכנס אל ארץ ישראל המערבית, דבר שיחייב שנים של מלחמות-כיבוש והסדרת הנחלות. הוא חוזר ופורס בפניהם את פרשת המרגלים, שהניאו את לב העם מלהיכנס לארץ ונענשו על כך קשות. משה מקביל את מבוקשם לחטא המרגלים.
נציגי השבטים מבהירים למשה כי אין זו חלילה כוונתם. אדרבא, הם מתחייבים לעבור חלוצים לפני מחנה ישראל במסע הכיבוש אל ארץ ישראל המערבית.
משה מתרשם מכנות דבריהם ומציב בפניהם הסכם מותנה: אם יעברו את הירדן להלחם עם אחיהם, ינחלו את ארץ ישראל המזרחית, ואם לאו לא יקבלו את הנחלה. הוא מוסר את הדברים ליהושע בן-נון תלמידו, המנהיג שעומד להכניס את העם לארץ.
בהנחיית משה מקימים בני השבטים גד וראובן ואיתם חצי שבט מנשה, ערים לנשיהם ילדיהם וצאנם, כשהשם עצמם עושים את ההכנות לחציית הירדן כחלוצים לפני העם.

פרשת מסעי

סיכום מסעות בני ישראל במדבר (לג, א-מט)

פרשת מסעי, המחוברת השנה עם פרשת מטות, מסיימת את ספר במדבר, הרביעי מחמשת חומשי תורה.
התורה מונה את ארבעים-ושניים המסעות והחניות שעברו על בני ישראל בארבעים שנות נדודיהם במדבר. החל מיציאתם מרעמסס שבמצרים בחמשה עשר לחודש ניסן, בהשאירם את המצריים לקבור את מתי בכוריהם, ועד לחנייתם על הירדן בערבות מואב.
במניין המסעות, מוצאת התורה לנכון להזכיר רק אירוע אחד: מיתת אהרון בשנה הארבעים לצאתם מארץ מצרים, בראש חודש אב, והוא בן 123 שנה. התורה גם מציינת ברמז, כי בעקבות מותו של אהרון, מחליט עמלק לנצל את מותו של הצדיק לניסיון להביס את עם ישראל בקרב.

לפנות את הארץ מזרים ומאלילים (לג, נ-נו)

הקב"ה מצווה את משה להעביר לבני ישראל מסר חשוב, ערב הכניסה לארץ: כדי לחיות בארץ בשלווה ולהתנחל בה לבטח, יש לגרש את כל האויבים ולהשמיד את אליליהם. אם הדבר לא יתבצע בשלמות, יהיו הנשארים ברבות הימים לאויבים המצרים לישראל, וגילוליהם יהיו לפיתוי ולפגע רע עבור העם בישראל.

גבולות הארץ המובטחת (לד, א-טו)

ה' מפרט בפני משה את גבולות הארץ על-פיהם יש לנהל את מסע הכיבוש. הארץ שבתוך גבולות אלו תהיה נחלתם של תשעה השבטים וחצי – למעט שני השבטים וחצי שינחלו, כאמור, בעבר הירדן המזרחי.

ראשי החולקים את הארץ (לד, טז-כט)

כבר עתה, בטרם החל מסע הכיבושים, קובע ה' מי יהיו ראשי העם החולקים את הארץ לשבטי ישראל. על-פי קביעה זו, בראש העם יעמדו אלעזר הכהן ויהושע בן-נון, ותחתיהם נשיאי כל שבט, כפי שהתורה מפרטת את שמותם.

נחלת שבט לוי (לה, א-ח)

הלווים אינם נוחלים חלק בארץ כשאר השבטים. נחלתם אינה כוללת שטחי מרעה וחקלאות כיוון שעיסוקם רק בעבודת המקדש ובלימוד התורה. לכן ינחלו במגרשים אשר יוקצו סביב כל אחת מערי ישראל, וכן בארבעים ושמונה ערי מגורים נוספים, מתוכם שש ערים המשמשות מקלט להורגים בשגגה, כפי שהתורה מלמדת בהמשך.

ערי המקלט (לה, ט-לד)

התורה עושה אבחנה בין רוצח בכוונה תחילה, שעליו לעמוד לדין, ובמקרה של הרשעה דינו מיתה, לבין הורג בשגגה. השוגג אינו מחויב בדין, אך מותר לקרובו של הנהרג לנקום בו ולהורגו. כדי להינצל מנקמה זו, יכול ההורג בשגגה לנוס אל אחת משש ערי המקלט שיש להקצות – שלוש בעבר הירדן המזרחי, ושלוש נוספות בארץ ישראל המערבית. משהגיע ההורג בשגגה אל ערים אלו, אסור לגואל הדם לנקום בו ולהורגו. הנמלט יוכל לחזור לעירו בבטחה, רק לאחר מותו של הכהן הגדול של אותו הדור. יציאה מהעיר טרם עת, מאפשרת לגואל הדם להורגו.
בין הדברים מפרטת התורה כמה מהדינים הקובעים את סוג הפשע במקרה של הריגה, וכמה מהכללים להרשעת הרוצח.

בנות צלופחד – נישואין בתוך השבט (לו, א-יג)

לאחר שנפסק, כזכור לנו מפרשת פינחס, כי בנות צלופחד זכאיות לנחלה, בהיותן בנות למשפחה ללא בנים,
באים בני השבט וטוענים לפני משה. לטענתם, נשואי הבנות עם גברים משבט אחר, יעבירו את נחלת הבנות שהיא חלק מנחלת השבט, לשבט אחר. משה מקבל את הטענה וקובע, כי בנות צלופחד, כמו בנות אחרות במצב דומה, יינשאו לטוב בעיניהם – אך רק מבני השבט שלהם. זאת כדי לא להסב נחלה משבט אחד לאחר.
ואכן נישאו בנות צלופחד לבני דודיהם מבני השבט.

פירוש הכתוב

עד מות הכהן הגדול (במדבר לה,כה)

מה דינו של מי שרצח אדם בשגגה? אומרת התורה, שרוצח זה צריך לברוח לאחת מערי-המקלט ולשבת בה "עד מות הכהן הגדול". כל עוד הכוהן הגדול חי, אסור לרוצח לצאת מהעיר ורק לאחר מות הכוהן הגדול הוא רשאי לחזור לביתו.
קישור זה, בין עונשו של הרוצח בשגגה לבין חיי הכוהן הגדול, דורש ביאור. מה הקשר בין רוצח נפש לבין אריכות ימיו של הכוהן הגדול?
משיב רש"י: הכוהן הגדול בא "להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם, והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים; אינו כדאי שיהא לפני כוהן גדול"
עונש למי?
אולם רש"י אינו מסתפק בכך ומביא הסבר נוסף: "לפי שהיה לו לכוהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו". הסבר זה לכאורה אינו מובן כלל: הלוא העונש אינו לכוהן הגדול אלא לרוצח, ומה הכוונה ש"היה לו להתפלל"?!
אלא כאן בא רש"י להסביר את עומק הקשר בין שני הדברים. עצם הדבר שהתורה מקשרת את עונשו של הרוצח בשגגה עם מותו של הכוהן הגדול, מוכיח שאין זו התניה שרירותית בין דברים שונים אלא יש זיקה מהותית פנימית ביניהם.

מיתה המכפרת

הרוצח אינו רשאי לעזוב את עיר-המקלט כל עוד הכוהן הגדול חי, משום שעדיין לא נתכפר חטאו. רק עם מות הכוהן הגדול הוא זוכה לכפרה על מעשהו. כשם ש"מיתת צדיקים מכפרת" על הדור, כך מותו של הכוהן הגדול מכפר על עוון הרצח בשגגה.
מדוע דווקא מותו של הכוהן הגדול מכפר על עוון הרצח בשגגה ולא מיתתו של צדיק אחר? על כך משיב רש"י: "לפי שהיה לו להתפלל". כלומר, תפקידו הרוחני של הכוהן הגדול הוא להקרין קדושה כה עליונה על עם-ישראל, עד שלא תהיה כלל אפשרות למעשים כאלה. ומכיוון שאירע מעשה כזה בחייו, הדבר תלוי במידה מסויימת בו, ולכן קבע הקב"ה שדווקא מיתתו תכפר על מעשה הרצח.

אהבת-ישראל

מכאן אנו למדים הוראה נפלאה בעניין אהבת-ישראל: הכוהן הגדול והרוצח מייצגים את הקוטביות החדה ביותר - שיא הקדושה והטהרה מצד אחד ושיא השפלות והחטא (שכן מכה נפש בשגגה מעמדו הוא החמור ביותר בין החוטאים שאין דינם מוות). אף-על-פי-כן תלויים הללו זה בזה, שכן גם שני הקצוות הללו הם חלק מעם אחד.
הכוהן הגדול - ממשיכו של אהרון הכוהן, שהיה "אוהב את הבריות" - נדרש מצד אחד "להאריך ימיהם" של ישראל, ומצד שני להתפלל שלא תארע תקלה אפילו על-ידי הפחותים שבהם. זהו תפקידו של הכוהן הגדול בכל דור ודור, ותפילתו מתקבלת, שיהיה אך טוב וחסד לעם-ישראל כל הימים

עוד לפרשת מטות מסעי
הדף הראשי של פרשת מטות
הדף הראשי של פרשת מסעי
חידות לפרשת מטות
חידות לפרשת מסעי
תפזורת לפרשת מטות

פרשת פינחס לילדים

תקציר פרשת פנחס

שכרו של פינחס – ברית שלום (כה, י-טו)

ה' פונה אל משה ומשבח את פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן. במעשה גבורתו, כמתואר בסוף הפרשה הקודמת, השיב פינחס את חמתו של ה', וכיפר על בני ישראל. שכרו – 'ברית שלום' עם הקב"ה וקבלת תואר ותפקיד כהונה לו ולכל הדורות שיבואו אחריו. לעומת הזכרת הצדיק ושבחו, מזכירה ומפרשת התורה את שמם של החוטאים וחטאם: זמרי בן סלוא מנשיאי שבט שמעון, וכזבי בת צור ממשפחת המלוכה במדיין.

מדיין מסומן כאויב (כה, טז-יח)

הקב"ה מצווה את משה לסמן את המדיינים כאויבים שיש להכותם עקב להיטותם להחטיא את בני-ישראל ולהעבירם על דתם.

מפקד בני-ישראל (כו, א-נא)

לאחר המגיפה שהפילה חללים רבים בבני ישראל (כמתואר בסוף הפרשה הקודמת), מצווה ה' את משה לשוב ולמנות את בני-ישראל הבוגרים – מגיל עשרים ומעלה. משה ואלעזר הכהן מעבירים את ההנחיה לעם, וכך התורה מונה באריכות את כל משפחות בני-ישראל ומספרם. סך כל מניין הגברים מגיל עשרים ומעלה - שש מאות ואחד אלף שבע מאות ושלושים (601,730)

עקרונות חלוקת הארץ (כו, נב-נו)

ה' מגדיר את עקרונות חלוקת הארץ לבני ישראל. על-פי עקרונות אלו, לא תהיה חלוקה שווה בין השבטים, שכן שבט שאוכלוסייתו רבה, יקבל שטח רב יותר. החלוקה תיעשה על-פי גורל מוכוון מהקב"ה.

מפקד שבט לוי (כו, נז-סה)

בני שבט לוי, ובתוכם הכוהנים בני שבט זה, אינם חולקים בארץ יחד עם אחיהם. להם מוקצים שטחים מיוחדים למגורים, ללא אדמות חקלאיות. משום כך גם לא נמנו הלוויים יחד עם כל בני ישראל, והם נמנים עתה בפני עצמם. מניינם, זכרים מגיל חודש ומעלה, עשרים ושלושה אלף נפש.

נחלת בנות צלפחד (כז, א-יא)

לפי כללי חלוקת הארץ, הנוחלים הם גברים, ראשי המשפחות. חמש בנות צלפחד משבט מנשה, שאביהם מת במדבר ולא הותיר בנים, באו לפני משה וטענו כי מצב זה פוגע באביהם ובמשפחתו, היות והמשפחה לא תזכה כלל לנחלה בארץ. משה העביר את טענתם לקב"ה. התשובה הייתה כי אכן הבנות צודקות. יש להעביר להן נחלה על-שם אביהן. ככלל, ממשיך ה' ומצווה, במקרה שלמשפחה אין בנים, תעבור הנחלה לבנות, ואם גם בנות אין תעבור הנחלה לפי סדר העדיפות הבא: אחיו, אחי אביו, כל קרוב משפחה.

משה צופה אל הארץ (כז, יב-יד)

ה' מזכיר למשה את חטאו ב'מי מריבה' ואת עונשו למות במדבר ולא להיכנס אל ארץ ישראל. ה' מאפשר לו לעלות אל הר העברים, משם יוכל לצפות אל הארץ.

ממלא מקום למשה (כו, נז-סה)

משה רבנו, בדאגה אמיתית לעם ישראל, מבקש מה' שיבחר וימנה ממשיך שיוכל להנהיג את העם אחרי מותו, ולהכניסו לארץ. ה' מצווה עליו להסמיך את יהושע בן-נון בנוכחות אלעזר ולעיני בני ישראל, כדי שיקבלו את מרותו.

קורבנות התמיד, השבת והמועדים (כח, א-לט)

התורה מפרטת את הקורבנות, המנחות והנסכים שיש להביא ולהקריב במועדים השונים: קורבן התמיד הקרב בכל יום שחרית ומנחה, מוספי השבת ומוספי ראש חודש, קורבנות הפסח, חג הביכורים, ראש השנה, יום הכיפורים, חג הסוכות ויום שמיני עצרת החותם את חג הסוכות. כל חג ומועד וקורבנותיו.

פירוש הכתוב - דבר תורה קצר לשבת על פרשת פינחס

למה ייגרע שם אבינו מתוך משפחתו (במדבר כז,ד)

ערב הכניסה לארץ-ישראל התייצבו לפני משה רבנו והנשיאים בנותיו של צלפחד, ותבעו אף הן לקבל חלק ונחלה בארץ-ישראל. וכך אמרו-"אבינו מת במדבר, והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קורח, כי בחטאו מת, ובנים לא היו לו". טענו אפוא הבנות: "למה ייגרע שם אבינו מתוך משפחתו?".
מפרש רש"י, שבדבריהן התכוונו בנות צלפחד לומר, שאביהן לא השתתף בחטא ציבורי, כמו חטא המתלוננים או מחלוקת קורח, אלא "בחטאו לבדו מת, ולא החטיא אחרים עמו". ומה היה חטאו? מביא רש"י שתי דעות: "רבי עקיבא אומר, מקושש עצים היה, ורבי שמעון אומר, מן המעפילים היה".

כיבוד אב

הסיבה שהבנות לא ציינו במפורש את חטאו של אביהן, הייתה בגלל מצוות כיבוד אב. אילו היו מציינות במפורש את החטא, במעמד זה שבו נמצאים משה רבנו ונשיאי העדה, היה זה הביזיון הגדול ביותר לאביהן. לכן הבהירו שלא היה מהמתלוננים או ממשתתפי עדת קורח, וממילא יובן מאליו מה היה חטאו. אבל עדיין עלינו להבין, למה בכלל היה חשוב לדעת מהו חטאו של צלפחד. בנותיו טענו טענה שעומדת לכאורה בזכות עצמה: מכיוון שאין להן אחים, הן מבקשות לקבל את נחלת אביהן. למה חשוב לדעת איך ומאיזו סיבה מת אביהן?קיום ההבטחה
בנות צלפחד הסתמכו על הבטחת הקב"ה לבני-ישראל במצרים "והוצאתי אתכם... והבאתי אתכם אל הארץ... ונתתי אותה לכם מורשה". הבטחה זו ניתנה לכל אחד ואחד מיוצאי מצרים, אלא שדור המדבר איבד זכות זו, בחטא המרגלים, ואז העביר הקב"ה את זכות ירושת הארץ לבניהם.
טענו אפוא הבנות, שגם אביהן קיבל את ההבטחה לרשת את הארץ, אולם הוא לא חטא בחטאים הקשורים לארץ-ישראל, אלא "בחטאו מת", ולכן לא ייתכן שאיבד לחלוטין את הזכות לנחלה בארץ-ישראל, עד שגם בנותיו אינן זכאיות לכלום.

כוח התשובה

וכאן נחלקו רבי עקיבא ורבי שמעון. רבי עקיבא, שהיה רגיל לזכות את ישראל, מפרש ש"חטאו" היה חילול שבת - "מקושש עצים היה". זה היה חטא פרטי של אדם אחד, והוא גם קרה קודם מתן תורה, ולכן אינו חמור כל-כך. לעומתו, רבי שמעון סבור שצריך להיות קשר בין החטא לבין טענת הבנות, ולכן לדעתו "מן המעפילים היה". ה'מעפילים' מסרו את נפשם למען ארץ-ישראל, ולכן ודאי שבנותיו זכאיות לקבל חלק בארץ.
העובדה שהקב"ה קיבל את טענת בנות צפלחד מוכיחה את גודל כוחה של התשובה. כשם שמסירות-הנפש של ה'מעפילים' זיכתה את הבנות בנחלה בארץ, כך על-ידי תיקון סיבת הגלות, נזכה במהרה לגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.
הדף הראשי של פרשת פינחס
חידות לפרשת פינחס
תפזורת לפרשת פינחס



משה סומך את יהושע
משה סומך את יהושע - מארק שגאל - 1957, מוזיאון האגרטי ניו-יורק

תפזורת לפרשת פינחס

שתי תפזורות לפרשת השבוע. המילים מוטמנות. אפשר לחפש מילים מהפרשה או לענות על השאלות או להציץ בתשובות.... בהצלחה
תפזורת לפרשת פינחס
תפזורת לפרשת פינחס


והנה עוד תפזורת לפרשה
תפזורת לפרשת פינחס
תפזורת לפרשת פינחס
המילים בתפזורת הן התשובות לשאלות הבאות:

1)מי היה אבא של פינחס
2) מי היה האיש המוכה
3)מי היתה האישה המוכה
4) מאיזה גיל ספרו אהרון ומשה את האנשים
5) מי פתחה את פיה
6)איך קראו לבנות צלופחד
7)על איזה הר עולה משה כדי לראות את הארץ
8)מי יחליף את משה בהנהגת בני ישראל
9)באיזה מדבר התרחשה מריבת קדש
10)מה ה' ציווה לאכול בפסח

רשימת המילים מופיעה במהופך:

פרשת בלק לילדים

תקציר פרשת בלק

מואב ומדיין מגייסים את בלעם (כב, ב-כ)

בלק בן צפור, מלך מואב, עוקב בחרדה אחר מסע הכיבוש והניצחונות של עם ישראל בדרכו לארץ. הוא חושש שעתה יגיע תורו, והוא פונה לשכנתו השנואה, מדיין, לחבור אליו במאבק נגד בני ישראל. שתי המדינות משגרות שליחים נכבדים אל בלעם, הנביא והמכשף הרשע, כדי שיבוא לקלל את בני ישראל וכך להביס אותם.בלעם מבקש מהמשלחת להמתין עד הבוקר, כדי שיוכל לקבל את הסכמת הקב"ה לשליחות. בלילה נגלה אלוקים אל בלעם וצווה עליו "לא תלך עמהם, לא תאור (= תקלל) את העם כי ברוך הוא". בבוקר מודיע בלעם למשלחת, כי על פי ציווי ה' אינו יכול ללכת עמהם. בלק המלך לא מתייאש. הוא מוסיף ושולח משלחת נכבדה מהראשונה. בלעם מסביר לנכבדי מדיין, כי בעד כל-הון-שבעולם לא יוכל לעבור על דבר ה'. בכל זאת הוא מציע להם להמתין לבוקר.באותו לילה אומר אלוקים לבלעם: "לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר".

בלעם והאתון המדברת (כב, כא-לה)

בלעם יוצא לדרך רכוב על אתונו. התלהבותו של בלעם לקלל את עם ישראל מכעיסה את ה'. הוא מציב בדרך מלאך ובידו חרב שלופה. האתון המבוהלת נוטה מן הדרך אל השדה, ובלעם שאינו רואה את המלאך הרוחני, מכה את אתונו להחזירה לדרך. המלאך שב ומתייצב במשעול הכרמים, שם אין לאתון להיכן לסטות. היא נלחצת לקיר מפחד המלאך, ובתוך כך לוחצת את רגלו של בלעם. בלעם מוסיף להכותה. שוב מתייצב המלאך, והפעם במקום צר כל-כך, שאינו מאפשר מעבר. האתון רובצת על מקומה, ובלעם מכה אותה בכעס רב. ואז מתחולל הפלא: ה' פותח את פי האתון, והיא מטיפה לבלעם על שהוא מכה אותה למרות נאמנותה רבת השנים. אז גם נגלה המלאך אל בלעם ומוכיח אותו. הוא אומר לו כי האתון הצילה אותו ממוות, ועתה עליו להישמר ולדעת כי שליחותו תתבצע רק על-פי הנחיות ה'.

בא לקלל ונמצא מברך (כב, לו - כד, כה)

התקווה הגדולה שתלה בלק בבלעם, הפכה מהר מאוד לאכזבה וכעס. כשהגיע בלעם למואב, הבהיר שוב לבלק, שהוא אינו עומד ברשות עצמו. הוא יוכל לעשות רק את אשר יצווה אותו האלוקים. בלעם פוקד על בלק להכין לו שבעה מזבחות עליהם יקריב קורבנות, בתקווה שכך ירצה את האלוקים ותשרה עליו הרוח. אולם כל התחבולות לא הועילו. משפתח בלעם את פיו, נמצא מברך ומהלל את עם ישראל. בלק מציע לנסות שוב, ולוקח את בלעם לעמדת תצפית אחרת על עם ישראל החונה בגבולו. גם הפעם לא מועילות התחבולות, והבא לקלל נמצא מברך. לאחר ניסיון נוסף, שלישי, מגרש בלק הזועם את בלעם מעל פניו ושולח אותו חזרה לביתו.

בין הברכות והנבואות הנשמעות, ברוח ה', מפיו של בלעם, אנו מוצאים כמה עניינים נעלים ויסודיים במהות העם היהודי. בלעם אומר: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" – נבואה המבטאת את יחודו וסגולתו של העם; הוא מציין: "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל" – ביטוי ליחס והאהבה המיוחדת של ה' לעם ישראל; עוד הוא מברך ומתנבא: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא"; וכן: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל", ועוד ברכות רבות. חשוב לציין שהנבואה וההבטחה לגאולה העתידית ולבוא מלך המשיח, מקורה אף היא בנבואת בלעם: "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת...."

גבורתו של פנחס אל מול עצתו של בלעם (כה, א-ט)

"וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב". משנכשל בלעם בשליחותו, החליט לפצות את בלק בעצה טובה. על-פי עצה זו, פיתו בנות מואב את בני ישראל השוכנים לגבולם והסיתו אותם לדבוק באליליהם. בחרון אפו, מצווה ה' למשה, להוקיע את העובדים לאליל 'בעל פעור', ומשה מעביר את המסר לשופטי ישראל: "הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור". אל שיא ההידרדרות והחוצפה מגיע זמרי בן סלוא, מנשיאי שבט שמעון. לעיני משה ולעיני כל ישראל הוא מביא עמו לאוהלו אישה מדיינית. בתוך המבוכה הכללית שמשתררת, קם פנחס בן אלעזר, נכדו של אהרון הכהן, נוטל רומח בידו, ונכנס אל האוהל בעקבות החוטאים. בקנאתו לדבר ה' ולהלכה, הוא דוקר את הישראלי והמדיינית. מעשה הגבורה של פנחס, עוצר את המגיפה הקשה שהחלה להשתולל בעקבות חטאי ישראל והפילה עשרים וארבעה אלף חללים.

בלעם והאתון
בלעם והאתון. מתוך כתב יד עתיק משנת 1450 במוזיאון מרמנו בהאג


פירוש הכתוב - דבר תורה לשולחן שבת לפרשת בלק

כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל (במדבר כג,כג)

פרשתנו מספרת על בלק מלך מואב, ששכר את בלעם כדי לקלל את עם-ישראל. כשבלעם הגיע למקום וראה את בני-ישראל, בירכם במקום לקללם, ובדברי ברכתו גם טמן את ההסבר מדוע לא היה בכוחו לקללם. וכך אמר: "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל". בכך רמז, שכוחו שלו, של בלעם, הוא בהיותו קוסם ומכשף, ואולם הקסמים והכשפים אינם חלים על עם-ישראל.
לאחר מכן הוסיף ואמר: "כעת ייאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל". את הפסוק הזה מפרש רש"י כך: "עוד עתיד להיות עת כעת הזאת, אשר תיגלה חיבתן לעין כול, שהן יושבין לפניו ולומדים תורה מפיו, ומחיצתן לפנים ממלאכי השרת... שנאמר: והיו עיניך רואות את מוריך".
בכך התכוון בלעם להסביר לבלק, שאי-יכולתו לקלל את עם-ישראל אינה נובעת מחיסרון בכוחו, אלא בשל מעלתם של בני-ישראל. כשם שבעת מתן-התורה הייתה חיבתם של בני-ישראל גלויה וניכרת לכול, כך "עתיד להיות עת כעת הזאת", שעם-ישראל ילמד תורה מפי הגבורה, עד שמעלתם של ישראל תהיה אפילו למעלה ממעלת מלאכי השרת.
הואיל ועם-ישראל יעמוד במדרגה גבוהה כל-כך, "שהן יושבין לפניו ולומדים תורה מפיו", עד לדרגת "והיו עיניך רואות את מוריך" - לכן הוא, בלעם, אינו יכול לקלל את ישראל.
אולם הסבר זה של רש"י עדיין משאיר שאלה, שכן מעלה זו של עם-ישראל תהיה רק בעתיד הרחוק, ומדוע אפוא מונע הדבר מבלעם לקללם עתה? לכן מביא רש"י פירוש נוסף למילות הפסוק, והוא עוסק במעלה נוספת של ישראל, הקיימת כבר עתה: בני-ישראל "אינן צריכים למנחש וקוסם, כי בכל עת שצריך להיאמר ליעקב ולישראל מה פעל הקב"ה ומה גזרותיו במרום - אינם מנחשים וקוסמים, אלא נמסר להם על-פי נביאיהם מה היא גזירת המקום".

זהו הסבר נוסף לעובדה שבלעם לא היה יכול לקלל את ישראל: כוחו של בלעם היה בכך, שידע את השעה שבה הקב"ה כועס, ובדרך זו היה מטיל את קללותיו, אולם שיטה זו אינה יעילה כלפי עם-ישראל, מכיוון שנביאי ישראל יודעים מיד מה קורה במרום והם מבטלים את הגזירות על-ידי תשובה וכו'. לאמיתו של דבר, שתי המעלות שציין בלעם קיימות בכל דור ודור: תמיד יש נביאים, עיני העדה, המורים לנו את דברי ה'. כמו-כן, בכל שעה שיהודי לומד תורה, מתקיים בו הכתוב "תען לשוני אמרתך"- הוא לומד מפי הקב"ה ממש. לכן אל לנו להתפעל מאיומי הגויים, שכן אף הם יודעים את המעלות העצומות של עם-ישראל ומודים שאנו ראויים לברכה. וכך מגיעים לשעה שתתגלה חיבת עם-ישראל לעין-כול, וגם אומות-העולם יסייעו לעם-ישראל, כמו שנאמר "והיו מלכים אומנייך".

תפזורת לפרשת בלק

בתפזורת הבאה לפרשת בלק הוחבאו מילים וביטויים מהפרשה. ניתן לחפש ישירות בתפזורת, או לענות על השאלות בצד או להיעזר ברשימת המילים מהופיעה במהופך. בהצלחה!

הדף הראשי של פרשת בלק
חידות לפרשת בלק


תפזורת לפרשת בלק
תפזורת לפרשת בלק