אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !

האם מכות מצרים היו נס?

האם מכות מצרים הן נס? על פניה התשובה נראית טריוויאלית, ברור שכן, אולם עיון בפסוקים ובמקורות יראה לנו שהתשובה אינה פשוטה כל כך ודרכה אפשר לדון מעט ביחס הכללי של התורה והתלמוד לניסים.
נתחיל בדיון לשוני למשמעות המילה נס, מילה נדירה למדי בתורה. ברוב הפעמים שהצירוף מופיע הוא חלק מהשורש נוס (מלשון מנוסה) או נסה (ניסיון).

הפעם הראשונה שהמילה "נס" מופיעה בהקשר שאולי דומה למשמעות שלו כאירוע חריג היא בשמות פרק י"ז טו לאחר מלחמת עמלק "וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי:" משמעות המילה לא ברורה. רש"י מפרש "הקב"ה עשה לנו כאן נס גדול" אבל הרשב"ם מפרש: "המטה של הקב"ה היה לנס על הגבעה וגם לעתיד ירים אותו הקב"ה לנס על ההרים להלחם בעמלק" נס הוא סוג של סמל, דומה במעט למשמעות השנייה של המילה כדגל.

המילה "נס" מופיעה שוב בפרשת נחש הנחושת (במדבר כ"א ח) ושם ברור כי משמעותה חפץ מוחשי: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי"
בפעם הבאה שהמילה "נס" מופיעה - בספר במדבר כ"ו י: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס" . אין ספק שהנס הגדול הוא בליעת האדמה, מדוע האנשים נהיו לנס? פה מפרש רש"י דווקא: "לאות ולזיכרון".

עד כאן למשמעות המבלבלת של המונח "נס", אבל חשוב לציין שמכות מצרים עצמן לא כונו מעולם נס. התארים בהם התורה משתמשת הם (שמות ז' ג): "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת-לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת-אֹתֹתַי וְאֶת-מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". לפחות אלו מונחים מוכרים לנו. השמש והירח מכונים אותות כבר בבריאתם, ה' עשה לקין אות שלא יהרגו אותו וגם הקשת מכונה אות. נראה שהשימוש במילה אות הוא כפירוש רש"י כאמצעי לזכרון. קשה לחשוב על קין כעושה נס בכל פעם ובקשת מפורש שכאשר היא מופיעה זה לזכר הברית בין ה' לארץ.

המילה מופת, מתאימה יותר לעניננו שכן הכתוב במפורש מכנה את מכות מצרים מופתים, גם לפניהן כפי שהבאנו, אבל בעיקר לאחריהן (ובטרם מכת בכורות) פרק י"א י: "וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת-כָּל-הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק ה'אֶת-לֵב פַּרְעֹה וְלֹא-שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ".

לסיכום ההתיחסות נביא פסוק מספר דברים (ד' לד) המכיל עוד מספר תארים וביטויים:  "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹקים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹקיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ" המראה שיש עוד מספר מילים המתייחסות לאירועים, אם נלך ממש ממש לשני הפסוקים האחרונים בתורה (ל"ד יא-יב) יתחוור לנו כי האותות והמפותים נעשו למצרים ולפרעה ואילו היד החזקה והמורא הגדול נעשו לבני ישראל: "לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו וּלְכָל-אַרְצוֹ:  וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה משֶׁה לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל: ".


נראה אם כן לסכם את חלקו הראשון של המאמר שמכות מצרים היו מופתים, אירוע חריג, אולם נשאר כמובן לפרש את משמעותה של מילה זו שנראית כאירוע שלא על פי דרך הטבע. הרמז כמעט היחידי שיש לנו הינו בספר מלכים א י"ג ג: "וְנָתַן בַּיּוֹם הַהוּא מוֹפֵת לֵאמֹר זֶה הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וְנִשְׁפַּךְ הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר עָלָיו". לפי פשט הכתוב מופת הוא היכולת לחזות את העתיד. משה מנבא שתהיה מכת דם והיא אכן מתרחשת, כלומר לא עצם המכה הוא המופת אלא ההודעה שמשהו חריג הולך להתרחש היא המופת.

כמובן חוזקו של המופת תלוי בחריגותו של האירוע החזוי. אם אחזה שמתישהו בחורף ירד גשם, כנראה המופת לא יהיה גדול, אולם באמצע הקיץ? כך עשה שמואל הנביא (שמואל א י"ב יז-יח) "הֲלוֹא קְצִיר-חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל-ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי-רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ: וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל-ה' וַיִּתֵּן יְהֹוָה קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּירָא כָל-הָעָם מְאֹד אֶת-ה' וְאֶת-שְׁמוּאֵל". אמנם כולנו חווינו גשמי קיץ מפעם לפעם אבל בישראל הם נדירים.

אז האם מכות מצרים היו חריגות? כמעט לכל מכה ומכה אפשר למצוא מנגנון טבעי. לאחר דיג הטונה בסיציליה מי הים באזור נהיים אדומים מרוב דם. הצעות אחרות מדברות על בקטריות או אצות שפתאום החלו לשגשג במימי היאור. כל זיהום של היאור יוציא ממנו את הצפרדעים החוצה, וגם תופעות של גשם צפרדעים היורד מהשמים דווחו בעבר. כל אמא יודעת שלפעמים בגן יש מכת כינים. מגפות הדבר פקדו את אירופה וחיסלו כשליש מהאוכלוסיה. המגפה כל כך חזקה עד שמגפת הדבר זכתה להיקרא Plague כשם פרטי, בנוסף לפירושה כמגפה כלשהי. המנגנון המעביר את המכות נראה טבעי אם נזכור שמי שמעביר את נגיף הדבר הם הפשפשים, שאולי הם הכינים המקראיות וכו'. אם לא חטפת דבר, אולי קיבלת גירוד רציני מכל הפשפשת. ברד הינו אירוע נדיר באיזור מצרים, אבל לפני שבועיים הוא התרחש בסערת "אלקסה" של טבת תשע"ד סוף 2013. גם מכת ארבה קטנה חווינו בשנים האחרונות וספר יואל מתאר מכת ארבה קשה נוספת, כלומר זו תופעה מחזורית. באותה סערה אנשים היו ללא חשמל וללא יכולת לצאת מהבית במשך כמה ימים, מזכיר את מכת חושך. בשנת 1815 התפרץ הר הגעש טומברה במשך שבוע. מי שהיה באזור בוודאי חווה מכת חושך, והעולם כולו הושפע מכך עד כי שנת 1816 כונתה השנה ללא השמש.

למעשה בפסקה האחרונה הייתי פרקליטו של השטן, או במקרה הזה פרעה. פרעה לא התרשם כל כך מהמכות. בהתחלה הוא סבל ונאלץ לבקש ממשה רחמים, אולם כאשר המכות חלפו, היה לו זמן לחשוב והוא הגיע למסקנה שכל המכות עד עכשיו היו טבעיות. בין אם אלו להטוטי מכשפים (שהרי אין בעיה להחביא מעט אבקה ביד ולערבבה מהר במים ולהופכם לאדומים) ובין אם אלו תופעות טבעיות מחזוריות.

אבל מה אנחנו שאיננו פרעה נגיד? יש דעות לכאן ולכאן. המשנה במסכת אבות מונה עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. הגישה המקובלת היא כי העולם מתנהל לפי חוקי טבע קבועים, ולאחר פרשת המבול, התורה כותבת את זה במפורש. נראה שאין כמעט מקום לניסים וגם כאשר יש ניסים, הם קורים כחלק מהטבע באמצעות מנגנונים קיימים.

במקרה זה הנס מצומצם לכדי התיזמון, המיקום והעוצמה שלו (רוח מאד חזקה דווקא היום, ארבה בעוצמה שלא הוכרה אף פעם, מכה בכל מצרים פרט לאיזור אחד). אולם יש חריגים שאינם ניתנים להסברה ועל מנת לאפשר את קיומם ולא לחרוג מכללי הסדר הטוב, גם הם כבר נבראו מראש ולכן הם חלק מחוקי העולם. בין הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות מופיע המטה, כאשר מדובר על מטהו של משה רבנו איתו הוא עשה את המופתים השונים. מאחר ומשה עשה הרבה דברים עם המטה ולא רק את מכות מצרים, וגם לא כל המכות נעשו עם המטה (עניין זה דורש מאמר נפרד).

הניסיון מוכיח שהרושם של ניסים גדולים לא מחזיק מעמד זמן רב. בני ישראל שצפו במעמד הר סיני חטאו מעט זמן אחר כך, גם לאחר כניסתם לארץ ומיד לאחר מות יהושע, חטאו בני ישראל. ולכן חלק מהפרשנים בהחלט מעדיפים לצמצם את הנס כמה שניתן וזאת על מנת שנכיר שעצם החיים היומיומיים הינם נס.

הגמרא במסכת שבת (נג:) מביאה את המעשה הבא: "ת''ר מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו אמר רב יוסף בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה א''ל אביי אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית אמר רב יהודה בא וראה כמה קשים מזונותיו של אדם שנשתנו עליו סדרי בראשית אמר רב נחמן תדע דמתרחיש ניסא ולא אברו מזוני". רב יוסף מתפעל. כזה נס גדול נעשה רק לאדם גדול, אביי טוען שעשיית נס היא דבר גרוע, הכל צריך להיות לפי חוקי בראשית (או במילים אחרות, לפי המדע וחוקי הטבע).

כל זה משתנה במכת בכורות, מכה שקשה מאד למצוא לה הסבר הגיוני (אין מנגון פיזיקאלי הפוגע דווקא בבכורים). במכה זו, שהייתה גם החמורה מכולן, כי זו הייתה המכה הראשונה שאנשים שילמו בחייהם, נשבר פרעה ותפיסת עולמו התמוטטה. אולם, כפי שנראה, לאחר כמה ימים, פרעה התאושש, מצא הסבר הגיוני כלשהו לתופעה ושב לרדוף את בני ישראל.
אז לסיכום, האם מכות מצרים הן נס או לא? זו שאלה של אמונה. גם אם המנגונים הפיזיקלים קיימים, ראינו שהשימוש בהם לא מפחית מעוצמת הנס אלא להיפך, עצם הידיעה של משה על כך שהם יקרו, ובדיוק רב של מתי ואיפה, הופכת אותם להגדרה של מופתים. אותה ידיעה של משה היא המופת עצמו, כאשר לתורה פחות איכפת אם האירוע עצמו הוא חריג ומיוחד (ושייך לקטגורית הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות) או טבעי.

נסיים בהמשך הסיפור שהובא בגמרא ובדבריו האחרונים של רב נחמן. מזונותיו (פרנסתו) של אדם קשים. יותר קל להפוך את סדרי הטבע מאשר לשפר את יכולת הפרנסה. כלומר החיים הרגילים עצמם, כלשון הברכה היהודית, חיי, בניי, מזוני (בריאות, ילדים ופרנסה) הם בעצמם נס גדול (לאדם המאמין) או פלא לא מוסבר (לאדם שאינו מאמין).

מכת דם - ג'יימס טיסוט
מכת דם - ג'יימס טיסוט - לפני 1903


לדף הראשי לפרשת בא

ושמי ה' לא נודעתי להם

פרשת וארא פותחת בהתגלות נוספת למשה אשר מטילה עליו את השליחות להוצאת בני ישראל ממצרים מחדש. לאחר שבסוף פרשת שמות נראה שהשליחות נכשלה - פרעה כלל לא מתרשם מהדברים ומהמופתים, ובני ישראל זוכים בשעבוד קשה יותר. במאמרים קודמים עסקנו בביטוי "אני ה'" ובקשיים נוספים שיש בתחילת פרשת וארא ובמאמר זה נרחיב את היריעה עוד יותר.

נעיין בשני הפסוקים הראשונים בפרשה (שמות ו' ב-ג): "וַיְדַבֵּר אֱלֹקים אֶל-משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה': וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם".
הקב"ה מציג את עצמו בפני משה ומספר לו שהוא כבר נגלה לאבות כאל שדי, אבל בשמו ה' הוא לא נודע לאבות. לכאורה משה מקבל כאן יותר מידע מאשר היה לאבות, אולם כפי שנראה, גם האבות עצמם השתמשו בשם ה' לכל אורך ספר בראשית. נביא מספר אזכורים.
אברהם - בפרשת העקדה (בראשית כ"ב יד): "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה" וכאשר מינה את עבדו למצוא אישה ליצחק (כ"ד ג): "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ" ואף העבד פנה לה' בשם זה בפסוק י"ב. אפילו הפלשתים הבאים לקרות ברית עם יצחק מכירים את ה' (כ"ו כט): "אִם-תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק-טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה'" ועוד מקומות רבים. אם יש קושי הרי הוא על פרעה המכריז בתמימות מעושה (ה' ב): "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה' וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ".

הפרשנים ערים לקושי ומפרשים בדרכים שונות. נביא כדוגמה את דברי רש"י :"ושמי ה' לא נודעתי להם -
לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי לא נכרתי להם במידת אמתות שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי". לפי רש"י, האבות קיבלו הבטחות רבות ולא כולן התקיימו. אמנם הם זכו לזרע רב, בני ישראל התרבו מאד במצרים, גם חלק מהבטחת ברית בין הבתרים - הירידה לגלות והשעבוד התקיים. אבל הבטחה חשובה אחרת, הבטחת ארץ ישראל, טרם התקיימה. הבטחה זו ניתנה לכל האבות ואולי בעיקר ליעקב, כאשר ה' נגלה אליו בחלום הלילה לפני ירידתו למצרים (בר' מ"ו ד): "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם-עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ", אמנם יעקב נקבר בארץ ישראל, אולם ההבטחה כי יעלה - באמצעות זרעו -  לארץ ישראל טרם התקיימה.
הראב"ע מאריך מאד בפירושו אולם עיקרו הוא: "והנה האבות לא הגיעה מעלתם לדבקה בשם כמשה אשר ידעו השם פנים בפנים, ע"כ היה יכול משה לשנות תולדות עולם השפל ולחדש אותות ומופתים שלא יכלו האבות לחדשם." החידוש הוא שמשה יכול לעשות אותות ומופתים, דברים שהאבות לא עשו. ועל ידי אותם אותות  ומופתים יכיר העולם גם בשמו של ה', מעבר להכרה שיכלו האבות להשיג.

ברצוני להציע פירוש נוסף, ראינו ששם ה' כבר היה שגור על פי האבות. האבות לא חוללו מופתים, אולם ניסים קרו להם (נצחונו של אברהם במלחמה מול ארבעת המלכים, השגשוג של יצחק בארץ גרר, יעקב המצליח לגלול את האבן מהבאר). אבל עניין אחד האבות לא קיבלו והוא את התורה. התורה היא שמו של ה' ושמו מתגלה באמצעות התורה ומצוותיה. אמנם יש מדרש, כי האבות שמרו את התורה, ויש אפילו פסוק מפורש האומר כן (בראשית כ"ו ה'): "עֵקֶב אֲשֶׁר-שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי". ברם, מצוות שנמסרו לבודדים שונות מאד מתורה הניתנת לעם. למרות שהאבות יכלו לקבל את כל התורה, במעין מעמד הר סיני פרטי, ולהעבירה הלאה בכתב או בעל פה, לא זה רצונו של הקב"ה. רצונו הוא קודם ליצור את עם ישראל, ואת התורה לתת לעם כולו ולא לבודדים - גדולים ככל שיהיו. רעיון זה מופיע  בנביאים לדוגמה (ישעיהו מ"ג כא): "עַם-זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ", קודם נוצר העם ורק אחר כך ניתנה לו התורה.

לחיזוק טענה זו (ותודה לידידי אלון מנור על חידוד הדברים), ניתן לראות כי בהתגלות ובתיאור השליחות בפרשת וארא יש מימד נוסף שאינו מופיע כלל בסנה. ההתגלות בסנה עוסקת אך ורק בגאולה ממצרים ובהבאה לארץ ישראל. דבר זה ידוע לבני ישראל דורות רבים, מאז ברית בין הבתרים, ובמפורש בדברי יוסף לאחיו לפני מותו (בראשית נ' כ"ד): "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹקים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב". לזה בני ישראל מחכים ומצפים מזה עשרות שנים. בהתגלות בפרשת וארא חוזרים על מימד זה (שמות ו' ד): "וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ" אבל מופיעה תוספת (פסוק ז): "ולָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם".
בני ישראל לא רק יצאו ממצרים, יעלו לארץ ישראל וימשיכו שם את חייהם, אלא היציאה ממצרים מלווה במשהו חדש ומפתיע, הם יהיו עמו של ה' וה' יהיה להם לאלוקים. המשמעות המדויקות של הצהרה זו מאד לא ברורות בשלב זה של הכתובים, לא למשה ובוודאי לא לעם. אנו הקוראים יודעים כבר שתוך זמן לא רב, יקבלו בני ישראל את התורה בתהפוך אותם לעמו של ה' במעמד פלאי ומיוחד. העם שקיבל בשמחה את בשורת הגאולה והיציאה ממצרים, מתקשה הרבה יותר להבין את משמעות הפיכתו לעם ה' (פסוק ט): " וַיְדַבֵּר משֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה".

שליחות שנייה זו, היא קשה הרבה יותר. להוציא את בני ישראל ממצרים זה דבר אחד, אבל עכשיו משה מקבל את השליחות המלאה - להוציא את בני ישראל ממצרים ולהפוך את עם ישראל להיות עמו של ה', למען יוודע שם ה' בעולם.

לדף הראשי של פרשת וארא

ברכת הבנים

ברכת הבנים היא הברכה בה נוהגים הורים רבים לברך את ילדיהם מדי ערב שבת ובחגים ובפרט ביום הכיפורים. הברכה משלבת פסוקים מפרשת ויחי ומפרשת נשא.

נוסח הברכה לבנים פותח במילים: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" ומתבסס על בראשית מ"ח כ. הנוסח לבנות פותח במילים: "ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה". המשך הברכה הוא פסוקי ברכת כהנים (במדבר ו' כד-כו) "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם".


בתורה כבר מופיע סיפור ברכות ידוע, ויעקב גם שם הוא הגיבור הראשי. נעיין בפרשייה לאורך פרק מ"ח ונשווה לברכת יצחק בפרק כ"ז
וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת-מְנַשֶּׁה וְאֶת-אֶפְרָיִם"
בפסוק זה מספר דברים מעניינים. יעקב חולה, והוא האדם הראשון שנאמר עליו שהוא חולה. במדרשים מפורש שלא הייתה קודם לכן מחלה, ואילו יעקב התפלל שיהיו לו כמה ימים לפני מותו שיוכל להתכונן, להיפרד ולברך את בניו. גם יצחק רוצה לברך את בניו למרות שחי עוד שנים רבות אחר כך ואומר (כ"ז ב): "וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי". יוסף מביא את שני בניו ולפי רש"י מטרת הבאתם הייתה שיקבלו ברכות אישיות מיעקב.

וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל-הַמִּטָּה"
יעקב כנראה חלש מאד עד שאינו שם לב בעצמו כי יוסף בא לבקרו, אולם כאשר הוא שומע על הביקור הוא מתחזק ויושב, מכאן לומדים על חשיבותה של מצוות ביקור חולים.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה-אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי: ד וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם:"
המילים בהם משתמש יעקב דומות מבחינה לשונית למילים המופיעות בפרשת וישלח (ל"ה יא): "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ: וְאֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ:"
לאחר נבואה זו נולד רק בנימין. המפרשים מסבירים בצורות דומות כי בעקבות נבואה זו מחליט יעקב לתת ירושה כפולה בארץ ישראל ליוסף.

וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי-הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ-לִי: ו וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר-הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם"
שני בני יוסף, אפרים ומנשה יהיו שבטים, כמו ראובן ושמעון. אולם אם יוולדו ליוסף עוד ילדים, הם לא יהיו שבטים, אלא חלק משבטי אחיהם. ראוי לשים לב כי כבר בדברי יעקב כאן אפרים קודם למנשה הבכור.

וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם"
וכי יוסף אינו יודע שאמו מתה בדרך ונקברה שם? המפרשים אומרים שיעקב מתנצל על שהוא מבקש מיוסף לטרוח ולקוברו בקבר אבותיו בעוד שהוא קבר את רחל מיד במקום פטירתה.

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי-אֵלֶּה: ט וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם-נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם: י וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם"
הפסוקים מקשים אחד על השני, אם יעקב עיוור איך הוא יכול לראות אותם. רש"י בעקבות המדרש מפרש שיעקב רצה לברכם אולם הסתלקה ממנו רוח הקודש (שכן ירבעם ואחאב יצאו מאפרים ויהוא ממנשה) והוא פתאום חושש, אולם האם לא ידע יעקב זאת מקודם, והרי הדגיש שבני יוסף נולדו במצרים. ונראה שיוסף עונה על השאלה ומנסה להרגיע את יעקב ואומר שאלו הם בניו. אבל אם יעקב כפשוטו אינו רואה, הרי שייתכן וראה רק צלליות לא ברורות ליד יוסף ומיד כששמע שאלו נכדיו רצה לברכם, שהרי כבר פסוק קודם לכן הודיע לו על ברכה מיוחדת לבניו.

"יא וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת-זַרְעֶךָ: יב וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה"
פסוקים אלו מלאי רגש. דבריו של יעקב נאמרים באיחור של שבע עשרה שנה. אמנם התורה לא כותבת זאת במפורש, אולם קשה לחשוב שיוסף לא הביא את ילדיו לפגישתו הראשונה עם יעקב במצרים. ומילים אלו היו צריכות להיאמר כבר אז. בפסוק י"ב רואים שיעקב המשיך לחבק את נכדיו ויוסף היה צריך להוציאם ממנו בכח על מנת לסדרם לפני יעקב שיקבלו את ברכותיו.

"יג וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת-שְׁנֵיהֶם אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו: יד וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת-יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר"
התורה מאריכה בתיאור. יוסף כיוון להעמיד את ילדים לפי הסדר, כאשר יד ימין של יעקב תונח על מנשה הבכור. עוד כיוון יוסף, כי שני בניו (שהצעיר בהם לפחות בן 19 מאחר ונולדו לפני הרעב, והפרשייתה מתרחשת לאחר 17 שנה במצרים, כפי שמובא בתחילת פרשת ויחי) יתברכו באותה ברכה (בניגוד לברכות יצחק שהיו מיועדות לבן אחד בלבד). יוסף לא רצה ליצור שוני מיותר בין בניו ושמי מהם יחשוב שברכתו טובה יותר או פחות. היה ליוסף מספיק בעיות כאלו.
מסתבר שיעקב עדיין רואה, או שהוא יודע את כוונות יוסף, מניח את ידיו ומיד מברך.

"טו וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה: טז הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ"
אמנם ידי יעקב על אפרים ומנשה אולם הברכה היא ברכה ליוסף. יש קושי להבין את הברכה, הפסוק הראשון, פסוק פתיחה נראה שמסתיים בלא ברכה. הפסוק השני מתחיל בפנייה למלאך, אולם האם לא היה עדיף שהאלוהים יברך את הנערים?

"יז וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: יח וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו לֹא-כֵן אָבִי כִּי-זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ"

לא ברור אם ניסיון זה של יוסף, נאמר לפני או אחרי הברכה. אם לפניה, למה נכתב אחריה, ועם אחריה, מה יועיל כבר השינוי? יוסף שיודע כי שינוי מהסדר הרגיל, לא מוביל לתוצאות טובות, רוצה להיזהר הפעם. אולם יוסף נוהג מעט שלא כשורה. הוא כבר מנסה להסיר את יד אביו ורק אחר כך מסביר לו מה רצונו.

"יט וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם וְגַם-הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם"
יעקב כמובן מתנגד ליוסף ובכך מראה לו שהוא עדיין בכוחו. יעקב מסביר כי לא לחינם שינה את סדר ידיו וכי אין בכך משום העדפה כלשהי, אלא ידיעה הנובעת מרוח הקודש.

וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה"
זהו המקור לברכת הבנים עד ימינו. הברכה הנוספת, זו שלא פורטה בפסוק ט"ו והבאה מאלוקים ולא מהמלאך, היא הברכה, שבברכה זו יבורכו בני ובנות ישראל עד היום הזה. אכן בברכה בפסוק ט"ו לא מצאנו סגולות מיוחדות. מובטח בה פריון, אולם זוהי ברכה כללית מדי. אם נשווה לברכות יצחק שהבטיחו מטל השמים ומשמני הארץ, נבין כי אכן המיוחד בברכה הוא שבה ישתמשו במהלך כל הדורות.

יעקב מברך את אפרים ומשנה - יאן ויקטוראס - 1650 - מוזיאון בודאפשט
יעקב מברך את אפרים ומשנה - יאן ויקטוראס - 1650 - מוזיאון בודאפשט


לדף הראשי לפרשת ויחי

בלהה וזלפה

מזלן של בלהה וזלפה לא כל כך שפר עליהן. הן לא נספרות במניין ארבע אמהות ולרוב נראה שהן נספחות לרחל ולאה. בפרשת ויגש מופיע שינוי ביחס אליהן שמראה שהן שוות בכל דבר.
נבחן את ההתיחסות בכל הפסוקים בהן מופיעות בלהה וזלפה. עד פרשת וישב, ההתיחסות אליהן היא תמיד במעמד נמוך. ההיכרות הראשונית שלנו איתן היא מיד לאחר חתונת יעקב ולאה (פרשת ויצא)
כ"ט כד - וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה
כ"ט כט - וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה
בלהה וזלפה הן שפחות של לבן ולבן נותן אותן לבנותיו כמתנת חתונה ומעמדן נשאר כשל שפחה.
לאחר שלאה יולדת ורחל עקרה, מציעה רחל את בלהה כאשה נוספת ליעקב (ל' ג-ז)
"וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל-בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי מִמֶּנָּה: וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב:  וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן: ... וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב"
אין שינוי במעמדה של בלהה, היא אמנם אשתו של יעקב ואף ילדה לו ילדים, אך עדיין במעמד של שפחה. מיד לאחר מכן מופיעה התייחסות זהה לזלפה.
כאשר יעקב פוגש את עשו, השפחות אפילו לא נקראות בשמן (ל"ג ג) : "וַיָּשֶׂם אֶת-הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת-יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת-לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת-רָחֵל וְאֶת-יוֹסֵף אַחֲרֹנִים". כבר כאן אנו  רואים כי כמו שיש הבדל במעמד האמהות כך יש הבדל במעמד הבנים.

ההתייחסות הבאה היא לאחר מות רחל ומעשהו העגום של ראובן השוכב את בלהה פילגש אביו. זה אקט ברור של התרסה. בוודאי שאם בלהה הייתה אשה במעמד מלא של יעקב, ראובן לא היה מעז לעשות את מה שעשה ואכן מיד לאחר מכן מופיעה רשימת בני יעקב (ל"ה כב-כו): "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי-יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר: בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשׂכָר וּזְבֻלוּן:  בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִן: וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִי: וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה גָּד וְאָשֵׁר אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד-לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם:"
בלהה וזלפה עדיין מוגדרות כשפחות כלפי האמהות, וכפילגש עבור יעקב, אולם הבנים הם כולם בניו של יעקב. נראה שלפחות בימי קדם גם בני השפחות היו במעמד שונה, למרות שאביהם היה אותו אב.

מצב עניינים זה יצר מעמדות אצל בני יעקב. מצד אחד בני לאה - שהם רבים מול יוסף, בן רחל הבודד ובנימין הקטן, ומצד שני בני השפחות. מצב גרוע זה בא לידי ביטוי בתחילת פרשת וישב (ל"ז ב-ג): "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה אֶל-אֲבִיהֶם"

 יעקב כנראה הבין כי אי אפשר לבנות את עם ישראל כאשר בניו, השבטים, יהיה ממעמדות שונים ולכן מתחילה כאן התייחסות שונה. שוב אין תארים מנמיכים לבלהה ולזלפה. ברור לנו שיוסף אינו מתרועע עם בני לאה, אולם בלהה וזלפה הן נשי אביו, שוות מעמד לכל דבר ועניין.
נראה שגם בני יעקב הבינו זאת, כי כאשר הם ניצבים בפני יוסף הם אומרים (מ"ב יא): "כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא-הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים". לא לחינם מעיר רש"י, כי רוח הקודש כיוונה את האחים שכללו בדבריהם גם את יוסף שעמד שם איתם.

חיזוק נוסף לעניין זה מגיע ברשימה הגניאולוגית של צאצאי יעקב שיורדים למצרים בסוף פרשת ויגש (מ"ו יח): "אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה אֲשֶׁר-נָתַן לָבָן לְלֵאָה בִתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת-אֵלֶּה לְיַעֲקֹב שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָפֶשׁ" ובדומה לו (מ"ו כה): "אֵלֶּה בְּנֵי בִלְהָה אֲשֶׁר-נָתַן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת-אֵלֶּה לְיַעֲקֹב כָּל-נֶפֶשׁ שִׁבְעָה". אין התייחסות שונה לבלהה ולזלפה. בפרשייה זו רק רחל מכונה אשת יעקב. רש"י מעיר שהיא הייתה עיקר הבית, אולם ברור שרחל לא הייתה במעמד אחר משל לאה, אשתו הראשונה של יעקב. ראייה ברורה לכך היא שלאה קבורה לצד יעקב במערת המכפלה. הרש"ר הירש מפרש שרחל נקראת אשת יעקב מאחר והייתה זו האישה היחידה שהוא רצה ובחר לעצמו. אבל לאה ואף בלהה וזלפה הן נשים במעמד מלא. רק כך מתוך שיוויון אפשר לבנות את עם ישראל.
דבר זה בא לידי ביטוי נוסף, בקורבנות הנשיאים בספר במדבר (פרשת נשא) אותם קוראים גם בימי החנוכה. בכל יום מתואר הקורבן של נשיא אחר משנים עשר השבטים. התורה מאריכה מאד למרות שכל הקורבנות זהים לחלוטין. רוב המפרשים רואים בכך את ההדגשה כי כל השבטים שווים במעמדם.



 לדף הראשי של פרשת ויגש


כל האומר X חטא אינו אלה טועה

קשר מעניין מחבר בצורה עקיפה בין פרשת וישלח לפרשת וישב. בפרשת וישלח אנו קוראים על ראובן (ל"ה כב): "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי-יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר". בפרשת וישב אנו קוראים על יהודה ותמר מיפגש שבסופו של דבר הוליד את דוד המלך.
ראובן ודוד מופיעים זה לצד זה באוסף מימרות המיוחס לרבי שמואל בן רבי נחמני משמו של רבי יונתן (מסכת שבת דף נה עמוד ב' ואילך). סידרה של מימרות הנפתחת בביטוי : "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר X חטא אינו אלא טועה שנאמר". השם הראשון שמופיע הוא ראובן ומעט לאחר מכן מופיע דוד.
אם יש מדרש אחד שלדעתי גורם נזק תמידי וקבוע בציבור הדתי הרי זה המדרש הזה. לא המדרש עצמו הוא הבעייה, כי אותו יש ללמוד ולהבין, אלא בכך שלרוב מביאים רק אותו ולא את המשכיו וכך עושים פלאות בכיבוס עוונותיהם של גיבורי המקרא. הייתי פעם בשיעור כלשהו, ולאחריו עלה רב כלשהו, האוחז בתואר המאיים "משגיח" בישיבה כלשהי, כנראה ישיבת הסדר מוכרת ביותר אבל איני בטוח. והתחיל לדבר על "כל האומר... אינו אלא טועה" ושראובן בעצם רק בלבל את המצעים, וככה יעקב לא יכל התייחד עם בלהה ולא נולד הבן ה-13 ש-13 זה גם אהבה וגם אחד ואם רק היה נולד עוד ילד אחד כמה טוב היה.
איבדתי עניין לחלוטין באותו שיעור ושקעתי בנושאים אחרים לגמרי. אולם מה שהיה צריך לעשות זה פשוט לקום ולשאול את אותו רב מדוע הוא מדבר לציבור מבוגר כמו אל ילדים בתיכון, ולמה לילדים בתיכון הוא חוזר עם המנטרה : "לא חטא, לא חטא, לא חטא..." לא חטא? חטא! אין דבר יותר ברור מכך. התורה אינה מכסה את פשעיו של אף אחד, יהיה גדול הנביאים או אחרון הרשעים.
שימוש במדרש בצורה חלקית ושגויה כמוהו כלסבן ככה את הציבור. איפה שיש בעיות צריך להכיר בהן ולהתמודד עימן. לא לטאטא מתחת לשטיח.
אבל אכן יש מדרש כזה ואיך נתרץ אותו? הנה שתי אפשרויות מקובלות להבנת הדרשה לפי פשוטה:
  • הקב"ה מדקדק עם צדיקים - המעשים המתוארים לא נעשו כלל. במקומם נעשו מעשים אחרים שאינם מהווים חטא לפי התורה ואין אפשרות לחייבם לפי דיני התורה, מחויבים בבית דין של מעלה ובצורה החמורה ביותר כאילו היו העברות החמורות שמוזכרות. את זה אפשר להגיד על דוד המלך, או על ראובן, שחטאו פעם אחת בלבד, אולם על בני עלי שעשו את זה באופן קבוע לא ניתן לתרץ זאת, ועוד שנאמר עליהם שהם בני בליעל.
  • תמיד לנסות ללמד זכות - ייתכן, אבל עדיין כולם נענשו בעונשים חמורים ביותר. זכותו של ראובן לבכורה נשללה. בני עלי מתו ומשכן שילה נחרב. דוד המלך חווה צרות נוראיות. אם לא היה חטא, על מה באו עונשים אלו?
אפשרויות אלו אינן מספקות אותי , מאחר והתנ"ך כותב דברים ברורים שאי אפשר להתעלם מהם. אם נחליט להתעלם מהם כאן, נוכל להתעלם גם מדברים אחרים. יש במקרא גם עדויות נוספות. יעקב מאשים את ראובן בצורה מפורשת. דוד בעצמו אומר שהוא חטא. איך בכל זאת ניתן לתרץ את המדרש?
נתחיל בכך שהמדרש עצמו הוא דעת יחיד ועוד באותה סוגיית גמרא הוא מותקף על ידי דעות אחרות, שאותן לרוב לא יצטטו בפני הנוער, וצריך לעיין היטב בגמרא וללמוד שם. עדיין יש להבין את הדרשן עצמו. כאן חשוב לזכור שמטרת המדרשים אינה לתאר מציאות שהייתה בזמן התורה, אלא להביע רעיון ומסר באמצעות המדרש וכעת אנו צריכים לדרוש את המדרש עצמו, בצורה שונה מפשוטו ולנסות למצוא בו מסר ואעלה שתי אפשרויות שחשבתי עליהן.
נסתכל על האפשרויות הבאות:
  • אם כל היום אתה מסתובב ואומר: "דוד חטא, ראובן חטא", אינך אלא טועה. אין טעם להסתכל רק על חטאי גיבורי המקרא. גישה זו לצערי מקובלת היום בקרב עוסקים חילונים בתורה, שנהנים להדגיש את אותם חטאים. אכן דוד חטא וראובן חטא. התורה לא מעלימה מכך עין והעונש הראוי ניתן. אבל טעות היא לעסוק בחטאיהם של אחרים. עסוק בחטאך שלך עצמך.
  • ומהכיוון השני - כל האומר X חטא אינו אלא טועה. אם כל פעם שאתה חוטא, אתה מקל על עצמך, בכך שאתה אומר גם דוד חטא, גם ראובן חטא אינך אלא טועה. אל לך לתרץ את כשלונתיך בכך שגם אחרים נכשלו.
ראייה כזו פותרת בעיני לפחות חלק מהקשיים. נחזור ליהודה. גם תחילת שושלת יהודה שהובילה לדוד המלך, נראית בעייתית. יהודה האלמן שוכב עם אלמנת בנו, תמר, שהייתה מיועדת (מאורשה?) לבנו הצעיר יותר. אמנם התורה טרם אסרה על כך ואפילו במקרא לא מוצאים שמעשהו של יהודה מכונה חטא. יהודה גם לא מופיע בדרשה של רבי יונתן כאחד מאלו שחטאו. אולם אנו הקוראים מגלים חוסר נחת ממעשה זה וגם כנראה היה זה מעזה אסור בואתם ימים שכן דינה של תמר כמעט ונגזר לשריפה.
שוב, כמו במקומות רבים אחרים, אפשר לשאול מדוע מתגלגלים הדברים כך? למה לא נולד יצחק לשרה מיד והיה צריך את ישמעאל? למה יעקב לא נולד ראשון? למה דוד מלך ישראל לא יכל לבוא לעולם בצורה מכובדת יותר (ובל נשכח את מוצאו הבעייתי מרות המואביה)?
המקרא מלמד אותנו כי הדברים אינם פשוטים, לא הולכים בקלות, ואנשים צריכים וחייבים לקבל אחריות על מעשיהם. ראובן חטא במעשה בלהה, ניסה לתקן ולמנוע את רציחתו של יוסף. בזה הוא אכן הצליח, אולם להשיבו אל אביו, לא הצליח. בפרשת ויגש נראה שראובן מוכן להיות אחראי לבנימין בצורה מעוותת ביותר. אם בנימין ייפגע, ראובן מוכן ששני בניו ימותו. ראובן מנסה לקחת אחריות על מעשיו אך נכשל. יהודה לעומת זאת לוקח אחריות מלאה על מעשיו. כאשר מתגלה כי תמר בהריון, היא נידונה למוות בשריפה. תמר רומזת ליהודה כי הוא זה ששכב איתה, ויהודה מודה מיד באשמה ולוקח אחריות על הילדים. גם יהודה נכשל במכירת יוסף ולא מנע אותה, אולם כאשר יש צורך להיות ערב לבנימין, יהודה לוקח אחריות ומתקן את טעותו (ראו הרחבה במאמר על יהודה ובנימין).

הוכחנו באריכות במאמר על בריאת העולם, כי חטא אדם הראשון היה מחויב המציאות. אבל אדם הראשון לא ידע להתמודד עם החטא. במקום לקחת אחריות על מעשהו הוא האשים את האשה שהאשימה את הנחש שכבר לא מצא את מי להאשים ולכן שתק. וכאן מגיע הלקח והמסר הגדול - אלוקים לא מוכן לקבל תירוצים. כל אחד יכול לחטוא ואין אדם שלא חוטא. השאלה מה עושים אחרי החטא. חטאת? תודה באשמה, קבל אחריות ותתקן. יהודה קיבל אחריות ותיקן. לכן ראוי לצאת ממנו מלך ישראל. גם מלך לא מחוסן מפני טעויות. דוד חטא ולא משנה כרגע מה היה החטא. החטא נסלח, מאחר ודוד לקח אחריות, וחזר בתשובה מלאה, תשובה אותה יש ללמוד לעומק שכן היא מווה מופת לגדולתו של דוד, אך לא נעלם כלא היה. דוד נענש בעונשים רבים וחמורים. דוד לא זכה לבנות את בית המקדש. בנו אמנון אנס את בתו תמר (דמיון שמות מפתיע)  ונהרג על ידי בן אחר - אבשלום שלימים מרד בדוד וכאקט של מרידה שכב עם פילגשיו (דמיון מפתיע לחטא ראובן).אבל דוד הודה באשמה וקיבל אחריות, כמו סב סבו יהודה ובכך הוכיח, שאכן שבט יהודה הוא הראוי למלכות.

לדף הראשי של פרשת וישב

אומנות בפרשת וישלח - יעקב נלחם במלאך

מאבקו של יעקב במלאך הואו נושא שזכה ליצירות אומנות רבות. ננסה להציג כמה מהן. חשוב לזכור שמרבית הציירים לא ניסו להציג מציאות תנכ"ית כלשהי. אולם בחלק מהיצירות ובוודאי באלו של יוצרים יהודים ניתן למצוא פרשנות לטקסט וננסה לעמוד עליה. הדרמה המתוארת בתמציתיות בפסוקים הציתה את דמיונם של אומנים רבים. הנה הפסוקים (בראשית ל"ב כד-ל)
"וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת-הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ: וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה-שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם"

שתי התמונות הראשונות מוצגות בדף הראשי לפרשה אבל נחזור עליהן גם כאן. התמונה הבאה של רמברנדט היא המפורסמת ביותר בנושא זה. התמונה מוצגת במוזיאון Gemaldegalerie בברלין

יעקב נאבק במלאך - רמברנדט
יעקב נאבק במלאך - רמברנדט 1659

תמונה נוספת של דלקרואה מהמאה ה-19 היא הפרסקו הבא בכנסיית סיינט-סולפיס בפריס. שימו לב להבדלים בין התמונות. אצל רמברנדט נראה המלאך כמוביל ויעקב כמתגונן ואילו אצל דלקרואה יעקב נראה בבירור כמוביל ועומד לנצח בקרב ולכן המלאך מחזיק בירכו ופוגע בו שם. שימו לב למקל על הרצפה, זהו המקל אליו מתייחס יעקב באומרו: "כי במקלי עברתי את הירדן הזה"
יעקב נאבק במלאך -דלקרואה
יעקב נאבק במלאך -דלקרואה - פריז 
התמונה הבאה של הצייר הספרדי סלבטור רוזה. גם כאן נראה המקל על הרצפה, אולם זהו מקל נוודים (ולא מקל הליכה). ברקע מאחור שני שוורים. המעניין בתמונה זו הוא שנראה כאילו יעקב והמלאך אחד הם. אנו רואים רק שתי זרועות ושתי רגליים.
יעקב נאבק במלאך - סלבטור רוזה המאה ה-17, גלריית ברידג'מן דרבישייר אנגליה
יעקב נאבק במלאך - סלבטור רוזה המאה ה-17, גלריית ברידג'מן דרבישייר אנגליה
עוד תמונה בסגנון דומה עם הבגדים המתנופפים לכל עבר של הצייר הצרפתי אלכסנדר לואיס ללואר
יעקב נאבק במלאך - אלכסנדר לואיס ללואר - 1865
יעקב נאבק במלאך - אלכסנדר לואיס ללואר - 1865

יצירתו של פול גוגן שונה מאד. הדמויות העיקריות יעקב והמלאך הן למעשה ברקע, האדום כולו (אולי צבעי הזריחה). למרות שבתורה כתוב במפורש שיעקב היה לבדו, ברקע נראות דמויות נשים (בלבד) מהורהרות, אוחזות ידיים, אולי מתפללות, ואפילו עצובות.  בתמונה יעקב נראה כפוף ביותר והמאבק לא מוצג כשקול כפי שמוצג בתורה. גם התמונה עצמה היא בעלת שם מוזר - החזון שלאחר הדרשה. ייתכן שאלו הכפריות שאך עתה יצאו מדרשת הכומר בכנסיה.

יעקב נאבק במלאך - פול גוגן - 1888 הגלריה הלאומית הסקוטית אדינבורו

 התחריט הבא של גוסטב דורה מציג נוף רחב בהרבה, נוף של הנהר אותו רוצה יעקב לעבור. שוב מופיע מקל ההליכה של יעקב מוטל לרגליו. גם בתמונה זו נראה כי המלאך אינו משקיע כוחות כלל ואילו יעקב נדחף על פי תהום וצריך להשקיע את כל כוחו על מנת לשרוד.

יעקב נאבק במלאך - גוסטב דורה

נסיים ביצירות מודרניות של ציירים ישראלים. הציור הבא של האומן שמואל בונה ז"ל קשה להבנה במבט ראשון. מיהו יעקב ומיהו המלאך. מבט שני יראה לנו שיעקב עומד על הקרקע אולם המלאך עף האוויר. נראה לי שהאומן הנציח את רגע התיקו בו המלאך כבר רוצה לחזור אולם יעקב לא מוכן לשחררו.
מומלץ מאד לבקר באתר המוקדש לזכרו של שמואל בונה ולהתרשם מיצירותיו.

יעקב נאבק במלאך - שמואל בונה 1960

 צייר ישראלי נוסף, דוד אבישר, מציג גישה הפוכה. המלאך נראה רזה וחלש ואילו יעקב אוחזו בחוזקה וכמעט מוחץ אותו לגמרי. האומן הוסיף את הפסוקים המתארים את הדרמה: "ויוותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו, עד עלות השחר". אפשר להתרשם מיצירות נוספות של דוד אבישר באתר שלו.

יעקב נאבק עם המלאך - דוד אבישר

שתי יצירות של האמן יורם רענן האחת מרוחקת והשנייה במקרו על שני הנאבקים
יעקב נאבק עם המלאך - יורם רענן
יעקב נאבק עם המלאך - יורם רענן

יעקב נאבק עם המלאך - יורם רענן
יעקב נאבק עם המלאך - יורם רענן


כמובן שיצירות אלו אינן ממצות את המבחר. אפשר לעיין במאמר של מיכל ברגמן המביא יצירות נוספות, מודרניות ברובן ובמאמר של יעל מאלי לפרשת וישלח.

לדף הראשי של פרשת וישלח
על שינוי השם מיעקב לישראל



יעקב וישראל

בפרשת וישלח, יעקב נותר לבדו מעברו האחד של הנהר ונאבק באיש מסתורי. בסיום המאבק, שלא הוכרע, מתברר כי אותו איש מסתורי הוא מלאך. המלאך מבקש מיעקב לשחררו ויעקב דורש ברכה. המלאך שואל את יעקב לשמו ויעקב בתמימותו עונה. במקום לפתוח בברכת "מי שברך את יעקב בן יצחק..." אומר המלאך (ל"ב כט): "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹקים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". אולם שינוי השם אינו מתבצע, ויעקב ממשיך להיות מכונה יעקב ולא ישראל.

בהמשך הפרשה, לאחר ההגעה לבית אל מתגלה אלוקים בעצמו ליעקב ומשנה שוב את שמו (ל"ה י): "ויֹּאמֶר-לוֹ אֱלֹקים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא-יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל". אולם גם כאשר שינוי השם בא מפי האל, השם אינו משתנה באופן מוחלט. לעיתים יופיע יעקב ולעתים יופיע ישראל. פרשנים רבים ניסו למצוא הגיון בשימוש בכל שם אולם לא נראה שיש כזה. אתם מוזמנים לחפש בעצמכם. בקובץ המצורף תמצאו את ההופעות של יעקב וישראל בספר בראשית ובנוסף, פסוקים בהם מופיעים בסמיכות שני השמות ביתר ספרי המקרא. מומלץ מאד לעיין כמה דקות בקובץ לפני קריאת המשך המאמר.

החלפת שם היא אירוע שאנו מכירים בתורה. אלוקים משנה את שמו של אברם לאברהם ואת שמה של שרי לשרה. לאחר שינוי זה, אברהם ושרה לא נקראים יותר בשמותיהם הישנים. אצל יעקב ממשיך גם השם הישן להיות בשימוש בניגוד לפשט הכתובים. אצל אברהם אומר הפסוק (י"ז ה): "וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ". הפרשנים ניסו לתלות את ההבדל בין הפועל יאמר ליקרא. אולם שינוי זה יכול להסביר רק את אי השימוש בשם ישראל לאחר השינוי הראשון, של המלאך. שינוי השם השני, על ידי אלוקים,  מתבצע בנוסח דומה מאד לשינוי שמו של אברהם.

הבדל בולט נוסף בין שינוי שם יעקב לשינוי שם אברהם הוא במהות השינוי. נראה שהשינוי מאברם לאברהם הוא שינוי נקודתי שאינו משנה בהרבה את משמעות השם. השינוי משרי לשרה נראה משמעותי עוד פחות. אצל יעקב השינוי הוא מוחלט. לא רק שאין קשר בין השם הישן לחדש אלא שהשם החדש הוא היפוכו של הישן. ישראל - מלשון שר ושררה, ההיפך מהעקב, האיבר התחתון ביותר בגוף האדם. כמו כן ישראל - ישר (שין ימנית) ההיפך מעקוב - נפתל ומסובב כדוגמת הפסוק "והיה העקוב למישור".

בהמשך ספר בראשית יש שימוש בשני השמות, ללא היגיון נראה לעין. יש מקומות שבמפגיע נעשה שימוש דווקא בשם אחד, כדוגמת ברכת יעקב לאפרים ומנשה (פרק מ"ח). בפרשייה זו מופיע רק השם "ישראל". יש מקומות בהם דווקא השימוש הוא בשם "יעקב", כדוגמת פנייתו של אלוקים ליעקב לפני רדתו למצרימה (מ"ו ב): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי". מבין כל ההצעות למציאת ההיגיון בשימוש בשמות, ברצוני להציע שכאשר העניין הוא עניין פרטי ומדובר ביעקב האדם, נעשה שימוש בשם יעקב. אולם כאשר מדובר על יעקב אבי האומה נעשה שימוש בשם ישראל. אכן שם עמנו הוא עם ישראל והביטוי בני ישראל מופיע מאות פעמים בהמשך התורה. גם לכלל זה יש יוצאים מן הכלל.

בהמשך ספרי התנ"ך ניתן לראות מגמה של שימוש במקביל בשני השמות. הדבר בולט באירועים חשובים בתורה: במתן תורה (שמות י"ט ג): "וּמשֶׁה עָלָה אֶל-הָאֱלֹקים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן-הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" ובצורה מובהקת בברכות בלעם לדוגמא בברכה השניה של בלעם (במדבר כ"ג כא): " לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ:  אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ:  כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל" .

במקרא מופיעים עוד עשרות פעמים השמות יעקב וישראל בסמיכות. קשה לדעת ואולי גם כאן אין כלל אחיד האם זו צורה פיוטית בלבד, האם הביטויים הם זהים וחוזרים על עצמם. האם אוון זהה לעמל או מוסיף עליו. האם נחש וקסם הם אותו דבר או שמא דברים שונים המכוונים כל אחד לשם הנכון והמתאים באותו הקשר, הקשר שלעיתים נעלם מאיתנו.

נביא שתי דוגמאות:
הושע י"ב יג - "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר". כאשר יעקב בורח הוא אדם פרטי, אולם כאשר הוא עובד בעבור נישואיו, הרי זה למען הקמת עם ישראל והכינוי בהתאם.
תהילים ע"ח ה: "וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם" - האם יש הבדל בין תורה לעדות\ בין שימה להקמה? האם מדובר רק בלשון פיוטית כמקובל בספר תהילים? ייתכן וייתכן שלא. שוב אין היגיון אחיד.

הפרשנים התמודדו עם שאלות וקשיים דומים וכעת נוכל להעריך יותר את דבריהם. הציטוטים הבאים מתייחסים לשינוי השם הראשון על ידי המלאך:
רש"י - "לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמיה כי אם בשררה ובגלוי פנים"
ראב"ע - לא יאמר יעקב לבדו... כי אם עם ישראל. ונחלקו רבותינו ז"ל ישראל עיקר ויעקב טפלה לו. ר' זכריה אמר יעקב עיקר וישראל מוסיף עליו..."
רס"ג - "לא יקרא שמך לעולם יעקב בלבד אלא גם ישראל"
הפרשנים עונים בדרכם על הקשיים. שינוי השם אינו מוחלט, אלא מהווה תוספת. אולם כאשר שינוי השם נעשה שוב, והפעם על ידי אלוקים, מוצאים גם פירושים נוספים:
ספורנו - "וכאשר יתקיים ענין שם יעקב שתשאר בסוף אתה לבדך ... אז לא יהיה ענין עוד לשם יעקב. כי אם ישראל יהיה שמך, שתשתרר על כל פליטי האומות ... ויקרא שמו ישראל - בירך אותו שיתחיל קצת ענין שם ישראל מעכשיו, שיוכל נגד המתקומיים עליו גם בארץ לא לו..." - לפי הספורנו שינוי השם הוא לעתיד לבוא אולם עד אז ייעשה שימוש במקביל בשני השמות.


שימוש מקביל זה מראה ומוכיח את המורכבות של יעקב, הן כאיש פרטי, דבר המתבטא בחילופי השמות המרובים בספר בראשית והן כעם. גם עם ישראל לפעמים הוא יעקב ולפעמים הוא ישראל ולפעמים שניהם בו זמנית. כפי שכבר ראינו במאמר תתן אמת ליעקב דרכו של יעקב בחיים אינה פשוטה. דרכו הייתה צריכה להיות ישרה, כשם ישראל אבל היא עקלקלה ומפותלת. את חייו מסכם יעקב במילים (מ"ז ט): "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם"."
כך גם עם ישראל עצמו, דרכה הייתה יכולה להיות ישרה ופשוטה, אך לא. רצון ה' הוא דווקא שפעם נהיה יעקב ופעם ישראל ושגורלו של העם לא יהיה פשוט. מהצלחות גדולות לחורבן נורא וחוזר חלילה.

יעקב נאבק במלאך - סלבטור רוזה המאה ה-17, גלריית ברידג'מן דרבישייר אנגליה
יעקב נאבק במלאך - סלבטור רוזה המאה ה-17, גלריית ברידג'מן דרבישייר אנגליה


לדף הראשי לפרשת וישלח 
למבחר תמונות אומנות המציגות את הנושא של יעקב הנאבק במלאך

פרשת השבוע לילדים



פרשת השבוע לילדים
דפי פרשת השבוע לילדים מתאימים לישמוש להורים מורים ומחנכים בכל גילאי בית הספר היסודי. הדפים כוללים תוכן רב ואפשר להשתמש בוכלם או בחלקם לפי גילאי הילדים


 בראשית      שמות      ויקרא  במדבר  דברים





 בראשית שמות

ויקרא

במדבר

דברים

 נח  וארא  צו  נשא  ואתחנן
 לך לך

 בא  שמיני  בהעלותך  עקב
 וירא  בשלח  תזריע  שלח  ראה
 חיי שרה

 יתרו  מצורע  קרח  שופטים
 תולדות  משפטים  אחרי מות

 חקת  כי תצא

 ויצא  תרומה  קדושים  בלק  כי תבוא

 וישלח  תצווה  אמור  פנחס  ניצבים
 וישב  כי תשא

 בהר  מטות  וילך
 מקץ  ויקהל  בחוקותי  מסעי  האזינו
 ויגש  פקודי

 וזאת הברכה

 ויחי       





בית אל

הקריאה בשם


לאחר חלום הסולם המפורסם, יעקב מחליט לקרוא למקום שחלם בו את החלום - "בית אל" (כ"ח, יט) : "וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית-אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם-הָעִיר לָרִאשֹׁנָה". את הסיבה לכך מפרטת התורה כמה פסוקים קודם לכן (יז) "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם-בֵּית אֱלֹקים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם". כבר אצל אברהם ויצחק ראינו שהם קוראים למקומות מסוימים בשמות, למשל באר לחי רואי  - למקום שהמלאך נראה בו אל הגר, או הבארות להן נתן יצחק שמות, וכמובן העיר באר שבע, שבשמה קראו לה שניהם, ובכל זאת יש כאן תופעה יוצאת דופן: התגלויות רבות היו לאבות ושום מקום לא זכה לכינוי המיוחד בית-אל.

ההתגלות וחשיבות המקום


לצורך הבנת חשיבות ההתגלות, שבעטייה ניתן השם המיוחד כל כך למקום, ניזכר במקומות האחרים בספר בראשית שבית-אל מופיעה בהם. פעם ראשונה נזכר המקום אצל אברהם אבינו, כאשר הוא מגיע לארץ (י"ב, ח): "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'". נראה כי  שם המקום היה בית אל כבר בימי אברהם והוא אכן מתאים לקריאה בשם ה'. אך גם אם המקום קיבל את שמו רק לאחר מכן, אין לתמוה על כך - שכן בזמן כתיבת הסיפור בימי משה, היה ברור וידוע שמדובר באותו מקום (ראו המאמר והכנעני אז בארץ המפרט בעיות דומות).

לאחר חלום הסולם מופיעה בית אל שוב בדברי יעקב לנשותיו - לאה ורחל. נזכיר את ההקשר. יעקב נמצא כבר למעלה מעשרים שנה בחרן ואינו מראה סימנים שהוא מתכוון לחזור לארץ ישראל. יעקב עושה עסקה עם לבן ומגדיל את עדרו בעזרת חוכמתו בתורת הגנטיקה. לבן כבר אינו מחייך אל יעקב כמו פעם ויעקב מבין שצריך לעזוב. וכך הוא אומר לרחל ולאה (ל"א, יא-יג) כאשר הוא מבקש את רשותן לעזוב:
"וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹקים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי: יב וַיֹּאמֶר שָׂא-נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל-הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל-הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל-אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ: יג אָנֹכִי הָאֵל בֵּית-אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ"
נעיר כי קודם כול מדבר אליו המלאך, אולי כפנייה לקבלת תשומת לבו (כמעין מזכירת האלוף שמתקשרת לסגן אלוף כדי לוודא שהאלוף לא ימתין על הקו). לאחר שהוא משיב למלאך "הנני" מופיעה בפסוק הבא תיבת "ויאמר" נוספת. עכשיו כבר מדבר איתו אלוקים, אולם כדי לתזכר את יעקב במה בדיוק מדובר, מופיע במפורש הכינוי:"האל בית אל".

כינוי זה הוא קשה, הרי יש אלוהים אחד בלבד ולא אלוהים של מקום מסוים. נראה לי שיעקב בחר להדגיש עובדה זו באוזני רחל וללאה, שגדלו בבית לבן, וטרם הסתגלו לעקרון אחדות האל (כפי שמוכח בהמשך מגניבת התרפים ומאלהי הנכר שהוטמנו). השימוש בתיבת "אל" בתוספת מקום יבהיר ללאה ולרחל את חשיבות הנושא בעבור יעקב, וגם יזכיר להן את הסיפור שסיפר להן לפני עשרים שנה. אכן שתיהן עונות כאחד שהן ילכו איתו לארץ ישראל.

החזרה לבית אל

המשך עלילות בית-אל משתרע ועובר לפרשת וישלח. יעקב חוזר לארץ ישראל, פוגש את עשיו ונפרד ממנו, אבל אינו מגיע לבית-אל. היא רוכש קרקע ליד שכם ומשתקע שם, ורק לאחר מעשה דינה האומלל הוא נדרש שוב ובפירוש על ידי ה' ללכת לבית אל (ל"ה, א-טו).
א וַיֹּאמֶר אֱלֹקים אֶל-יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית-אֵל וְשֶׁב-שָׁם וַעֲשֵׂה-שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ: ב וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל-אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכֲכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם: ג וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית-אֵל וְאֶעֱשֶׂה-שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי: ד וַיִּתְּנוּ אֶל-יַעֲקֹב אֵת כָּל-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת-הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם-שְׁכֶם: ה וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹקים עַל-הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב: ו וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית-אֵל הוּא וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-עִמּוֹ: ז וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית-אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹקים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו:
ח וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית-אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת: ט וַיֵּרָא אֱלֹקים אֶל-יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ: י וַיֹּאמֶר-לוֹ אֱלֹקים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא-יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל: יא וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹקים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ: יב וְאֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ: יג וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹקים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-דִּבֶּר אִתּוֹ: יד וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן: טו וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת-שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹקים בֵּית-אֵל"
מדוע יעקב אינו ממשיך ישירות לבית אל? לא ידוע. יש הרואים במעשה דינה עונש על כך שלא המשיך לבית אל ולא קיים את נדרו. מהפסוקים שהבאנו למעלה ניתן לראות שאולי יעקב חושש להגיע לבית אל. מה יכולות להיות הסיבות לכך? סיבה מפורשת, אמנם קשה לעיכול, היא שיש אצל יעקב עבודה זרה: התרפים שרחל גנבה (ואולי כבר נודע ליעקב על קיומם) והנזמים שלא היו רק תכשיטים אלא תכשיטים המיועדים לעבודה זרה. אולם גם כך קשה לפרש, שכן ייתכן שכל אותם נזמים הם שלל משכם ההרוסה והבזוזה; וגם אם לא, הרי יעקב היה יכול לצוות על כל ביתו להסירם עוד קודם לכן ולא לחכות לציווי מפורש לעשות כן. בכל מקרה, כאשר הוא נדרש ללכת לבית-אל ברור לו שלתרפים אלה אין מקום ועליו לטומנם (ואת התשובה מדוע לא השמידם קודם לכן נשאיר למאמר אחר).

הסיבה השנייה יכולה להיות שיעקב חשש ממה שאכן קרה מיד לאחר ההליכה לבית אל: רחל ההרה מתה בלידתה. מותה הטרגי של רחל הוא בחלקו באשמת יעקב. יעקב יודע שאין לשאת שתי אחיות (ולפחות לפי המדרשים, מותה המוקדם של רחל היה גם עקב כך). יעקב טען בפני לבן כי "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת-אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר-לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח-לָךְ וְלֹא-יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם". מובן שלא בגלל דברי יעקב נגזר על רחל עונש כל כך חמור, וודאי שלידה בזמנים הקודמים הייתה אירוע מסוכן (ובפרט אצל אישה שהיו לה קשיים בהריונות) - אולם יעקב חושש מכך, ומקווה שהטמנת אלוהי הנכר תציל אותם.

אולי יעקב מרגיש שהבטחת ה' לא קוימה במלואה וזו הסיבה שהוא נמנע מלחזור לבית-אל. אצל לבן רימו אותו. הוא עבד שבע שנים והתחתן עם אישה אחרת, בין שתי הנשים היו בעיות שהתגלגלו לדור הבא בדמות בעיות בין הילדים - ובא מעשה דינה על כל אלה. רמז לכך רואים בזה שיעקב קורא שוב את המקום אל בית אל (פסוק ז), וזאת לא על כל הטובה שעשו לו, אלא משום ששם נגלה אליו אלוקים בברחו מפני אחיו (וייתכן שכל פסוק ז' מדבר על העבר ולא על ההווה).

בית אל - הבית המיוחד לאל

אולם בית-אל אכן משמעותית בחיי יעקב. בתחילת פרשת ויצא מצבו הנפשי רעוע ביותר. יצחק לא קילל אותו לאחר גניבת הברכות, אבל המעשה לא עבר ללא תוצאות. עשו זועם ורוצה להורגו, רבקה משלחת אותו, המדרשים מוסיפים כי אליפז בן עשו רדף אחריו  ולקח את כל רכושו. הוא לבד. הוא עוזב את ארץ ישראל, הולך לדודו שהוא טיפוס שלילי במיוחד, ואינו יודע מתי יחזור. העיר לי ידידי אלון מנור, כי ייתכן שאת האבן שהוא לקח לשים מראשותיו (בתחילת פרשת ויצא, לפני שנרדם וחלם את החלום) הוא לקח כמזכרת מארץ ישראל; משהו שיהיה איתו ויישאר איתו בחוץ לארץ. במצב נפשי זה מתגלה אליו אלוקים בחלום כפול. גם חלום סימבולי עם הסולם וגם אמירה והבטחה של אלוקים לשמירה עליו. אמירה זו מחזקת את חשיבות המקום ליעקב ולכן המקום זוכה לשמו המיוחד. בדומה לכך, לאחר עקידת יצחק קורא אברהם למקום "ה' יראה". אכן, ה' נראה לאברהם במקומות רבים, אולם שם, בהר המוריה, הייתה החוויה חזקה ביותר.

והנה לאחר חזרתו לבית אל מתגלה אליו ה' שוב באותו מקום, ושוב בחלום הכולל שני מסרים. במסר הראשון ה' חוזר על שינוי השם מיעקב לישראל (אי"ה נדון בנושא זה בפרשת וישלח), ובמסר השני הוא חוזר על הבטחת ירושת הארץ. גם יעקב, שחזר במצב משפחתי בעייתי - בנים מסוכסכים, בת שנאנסה, וחששות כבדים לגורל רחל (שיתאמתו) - מקבל עוד חיזוקים ובעקבותיהם הוא קורא שוב למקום בית-אל. אולם הפעם, בארץ ישראל, לאחר הטמנת אלוהי הנכר והנזמים, יעקב יודע והתורה מדגישה (פסוק טו) כי אין זה יותר אל בית אל, אל מקומי אלא האלוקים האחד.

חלום יעקב - בול דואר ישראלי
חלום יעקב - בול דואר ישראלי

חלום יעקב - חוסה דה ריברה - 1639 - פרדו מדריד
חלום יעקב - חוסה דה ריברה - 1639 - פרדו מדריד

בית אל שימשה תמיד מקום פולחן חשוב. לאחר חורבן המשכן בשילה אנו מוצאים כי אנשים הלכו לבית-אל כדי לעבוד את אלוהים (שמואל א' פרק י ג): "וְחָלַפְתָּ מִשָּׁם וָהָלְאָה וּבָאתָ עַד-אֵלוֹן תָּבוֹר וּמְצָאוּךָ שָּׁם שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים עֹלִים אֶל-הָאֱלהִים בֵּית-אֵל אֶחָד נֹשֵֹא שְׁלשָׁה גְדָיִים וְאֶחָד נֹשֵֹא שְׁלשֶׁת כִּכְּרוֹת לֶחֶם וְאֶחָד נֹשֵֹא נֵבֶל-יָיִן", ולאחר פיצול הממלכה הקים ירבעם, לך ישראל מקדש בבית אל כתחליף לבית המקדש בירושלים.

הצעה לזיהוי האתר בית אל המקראי באתר משקפת
לדף הראשי של פרשת ויצא

ברכות יצחק ליעקב

שאלות בפרשת הברכות


פרשת ברכת יצחק ליעקב, מעשה הרמייה של יעקב והתחפשותו לעשו אחיו, משאירה את הקורא בתחושה חזקה של חוסר נוחות. האם לא היה אפשר אחרת? בין לבין עולות עוד שאלות. למה רבקה לא דיברה עם יצחק ושכנעה אותו לברך את יעקב? למה יצחק נחרד חרדה גדולה כשהוא מבין שלא בירך את עשיו אולם מצד שני מחזק את הברכות ליעקב ולא מבטל אותן בתואנה שניתנו במרמה ועוד שאלות. במאמר הבא, נלך בקריאה איטית בפסוקים וננסה להציע תשובות לשאלות אלו ועוד.

פגישת רבקה ויצחק


נתחיל את עיוננו במפגש הראשון בין רבקה ליצחק (פרק כ"ד בפרשת חיי שרה):
"סב וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב: סג וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים: סד וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל: סה וַתֹּאמֶר אֶל-הָעֶבֶד מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס: סו וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה: סז וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ:"

נשאיר פסוקים אלו בזיכרון בינתיים ונעבור לתחילת פרשת תולדות (פרק כ"ה). יצחק התחתן בגיל 40. אין אנו יודעים את גילה של רבקה, אולם במשך עשרים שנה היא עקרה ולא יולדת. זהו קושי רציני הדורש התערבות של יצחק. קשה להניח שרבקה לא התפללה בעצמה אולם הכתוב מציין דווקא את תפילתו של יצחק ושה' נעתר לתפילה זו.
"יט וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק: כ וַיְהִי יִצְחָק בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת-רִבְקָה בַּת-בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה: כא וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ: כב וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת-ה': כג וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר:"
לא ברור למה ה' לא נענה לתפילתה של רבקה. היא שהתה מספיק זמן במחיצתו של יצחק על מנת לדעת איך יש להתפלל ועובדה שעם ההריון, והתרוצצות הבנים היא הולכת לדרוש את ה'. למעשה זו פעם ראשונה בתורה שמישהו באופן יזום מחפש תשובה מאלוקים (ומבלי שאלוקים נגלה אליו). רבקה אכן מקבלת תשובה, מסתורית משהו ובודאי ניתנת לפירוש ביותר מדרך אחת. עיקר התשובה אינו אופטימי. בלידה יהיו שני בנים, אולם היחסים ביניהם לא יהיו תקינים (לאום מלאום יאמץ) ורב יעבוד צעיר (הגדול יעבוד את הקטן, או לחילופין את הרב יעבוד הצעיר). לא ברור מה רבקה עושה עם תשובה זו. אולם ברצוני להניח שהיא לא סיפרה אותה כלל ליצחק.

לחיזוק הטענה נעיר כי אין אנו מוצאים שום שיח בין יצחק לרבקה עד לנקודה זו. וגם לאחריה, אפילו כאשר ירדו לארץ פלשתים בימי הרעב, וכאשר יצחק חשש כי יתנכלו לו בהיותו נשוי, הוא לא מבקש מרבקה שתגיד שהיא אחותו  (כ"ו ז): "וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן-יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל-רִבְקָה כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִוא". הוא לא שואל את רבקה, לא מתייעץ איתה אלא פשוט מגיב. לאור זאת אין לנו סיבה לחשוב שרבקה סיפרה את תשובת ה' ליצחק.

חנוך לנער על פי דרכו

נדלג על סיפור מכירת הבכורה תמורת לחם ונזיד עדשים, ורק נעיר שגם שם אין אנו בטוחים אם התפרסם הדבר או לא, והאם בכלל זכות כמו בכורה ניתנת להעברה . כידוע, שני האחים שונים ויחס ההורים אליהם אחר:
"כז וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים: כח וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו כִּי-צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב:"
רבות נאמר על פסוק זה אבל גם הוא מראה על חוסר תקשורת ברור בין יצחק לרבקה. בודאי שניהם אהבו את שני בניהם (וזאת מופיע בברור בהמשך), אולם כל הורה העדיף ילד אחר. נדגיש כי בפשט הנראה של הכתוב, אין אפשרות לראות בתכונה "איש יודע ציד", תכונה שלילית דווקא. בדבר אחד רבקה ויצחק מאוחדים. הם אינם מרוצים מנשותיו של עשו: "לד וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת-יְהוּדִית בַּת-בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת-בָּשְׂמַת בַּת-אֵילֹן הַחִתִּי: לה וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה". יצחק אולי אוהב את עשיו אולם הוא ער לגמרי למגרעותיו.

מה חשב יצחק ומה חשבה רבקה?


לאחר הקדמה ארוכה זו מגיעים לפרשת הברכות בפרק כ"ז:
וַיְהִי כִּי-זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת-עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי: ב וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי: ג וְעַתָּה שָׂא-נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי (צָיִדה) [צָיִד]: ד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת:"
מדוע יצחק צריך שעשו יצא לציד ולהכין מטעמים? הוא יכול פשוט לברך אותו במקום בברכה כלשהי ולסיים את הסיפור. אולם רבקה מזהה אפשרות והזדמנות.
וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל-עֵשָׂו בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא: ו וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל-יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת-אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל-עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר: ז הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה' לִפְנֵי מוֹתִי: ח וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ: ט לֶךְ-נָא אֶל-הַצֹּאן וְקַח-לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב: י וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ:"
בדברי רבקה תוספת חשובה ומשמעותית. הברכה אינה ברכה סתם, הברכה היא לפני ה'. מה חשיבות השינוי? כוונתו של יצחק, איזו ברכה בדיוק הוא רוצה לתת לעשו, לא ברורה. מאחר ובפסוקים הקודמים ראינו שיצחק לא מרוצה מנשות עשיו, ייתכן שהברכה קשורה לעובדה זו, שימצא נשים ראויות ומתאימות יותר. אולי ברכות גשמיות נוספות, ברכות שבהחלט יש הצדקה לאכול קודם משהו לפניהן. אולי רבקה שמעה לא נכון, אולי היא מוסיפה מדעתה, אבל ברכה שנאמרת "לפני ה'" היא ברכה רוחנית. במקרה הזה, הברכה יכולה להיות רק עבור יעקב, איש תם ויושב אוהלים.

נראה שהפער בין רבקה ליצחק גדול מאי פעם. במקום ללכת ליצחק ולשאול אותו במה בדיוק הוא מתכוון לברך את עשיו, להדגיש את מעלותיו הגשמיות של עשיו ואת המעלות הרוחניות של יעקב ולדאוג שכל אחד יקבל את הברכה הראויה לו, מרגישה רבקה שרק דרך ההחלפה תעבוד. בירור אצל יצחק יקח זמן רב מדי, הספונטניות ואיתה האותנטיות של הברכה תיעלם, וכלל לא בטוח שיצחק יסכים לדעתה. נראה כי לא אמרה לו כלל את נבואתה שאחרת בודאי היה מסכים עמה. רבקה נחרדת לראות כי היא יודעת משהו שיצחק אינו יודע ובין אם טעתה בכוונת הברכה שיצחק רוצה לתת לעשו ובין אם לא, היא פועלת מהר ובנחישות.

יעקב מתחפש וניגש לאביו

 יצחק מתקשה להאמין עשיו עומד לפניו. הוא חושד וחושד ולא משתכנע. על החשדות האלו כתבתי במאמר על חמשת החושים. אולם הריח משכנע אותו. לא ריח המאכלים הטובים, אלא הריח שמזכיר לו את השדה ואת ברכת ה'. אם נזכור שיצחק היה גם עובד אדמה ושבארץ פלשתים הוא זרע וקצר כמות של מאה שערים בעזרת ברכת ה'. תזכורת זו משרה עליו את הרוח ומפיו יוצאת הברכה המפורסמת:

כח וְיִתֶּן-לְךָ הָאֱלֹקים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירשׁ: כט יַעַבְדוּךָ עַמִּים (וְיִשְׁתַּחֲוֻ) [וְיִשְׁתַּחֲווּ] לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרֲרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ:
אין אנו יודעים מה יצחק תכנן לברך את עשו (וזיכרו שהוא מודע למגרעותיו של עשו), אולם ההשראה הגיעה רק כאשר הריח את יעקב. ייתכן והבין מי נמצא לפניו, ובכל אופן הברכה הייתה ברכת אד הוק ולא משהו שיצחק התאמן עליו זמן מראש. 

העלילה נמשכת

ל וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת-יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ: לא וַיַּעַשׂ גַּם-הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבֻר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ: לב וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו מִי-אָתָּה וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו: לג וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד-מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי-אֵפוֹא הוּא הַצָּד-צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם-בָּרוּךְ יִהְיֶה:
לעשו יצחק לא עושה כל מסדרי זיהוי. הוא מסתפק בתשובה ומיד חרד חרדה גדולה ושואל אז למי נתתי את הברכות. אבל זו שאלה רטורית, שכן מיד לאחר מכן הוא מוסיף גם ברוך יהיה. למרות שהיה שינוי הברכות תקפות. ברור שיצחק כבר יודע שזה יעקב וכך הוא גם אומר אחרי עוד שני פסוקים:
לד כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת-דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד-מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם-אָנִי אָבִי: לה וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ:
אז מדוע חרד יצחק? בפשט נראה שזה בגלל ההחלפה אולם אם כך היה אומר, תהיפך הברכה (חלילה) לקללה ונתחיל מחדש. יצחק לא עושה זאת. יצחק מאשר את הברכות. ואם ידע יצחק מראש שזהו יעקב כמו שניסינו להציע, אז שוב מדוע החרדה?

יצחק ידע את מי הוא מברך

נראה לי להציע, שאכן יצחק ידע שהוא מברך את יעקב, אך כפי שאמרתי לא ידע מה יהיה נוסח הברכה עד שהיא יצאה מפיו. אפשר גם להניח שיצחק ידע על קניית הבכורה (הרי עשו מזכיר זאת ויצחק לא שואל ותמה על כך), ואולי הניח שעשו, שהרי נשבע על הבכורה, הלך וסידר שיעקב הזכאי לברכות יגיע. אולם כאשר יצחק הבין שזה לא כך, שעשיו לא מקבל את המכירה, ושהברכות שהרגע נתן ליעקב (ומבחינתו בצדק, ברכות אלו הגיעו ליעקב ואין ליצחק כוונה לחזור מהן), יובילו בהכרח לעימות מתמשך בין האחים ובעקבותיו לעימות בין העמים, הוא נחרד. הרעיון שעשו ויעקב ביחד יבנו את עם ישראל, קרס ברגע. ברגע בו סיים את הברכות ליעקב ועד שעשיו בא. באותו פרק זמן קצר הייתה אפשרות לכך שעשו ויעקב יפעלו ביחד, אולם אפשרות זו נעלמה תוך שניות. את הגלגל אי אפשר להחזיר, מעולם לא היה אפשר. זה ידע שהיה לרבקה במשך למעלה מארבעים שנה, ידע שהיא לא חלקה עם יצחק.

יצחק, בלית ברירה, ולאחר שהבין שיחסי עשיו-יעקב יהיו יחסי מלחמה, מברך את עשיו בברכה דומה למדי לזו של יעקב. קשה להגיד שעשו הפסיד משהו מזה שאינו הראשון. ההפסד הוא של יצחק שחשב שלשני בניו יהיה חלק בעם ישראל. וכרגיל אפשר לשאול את השאלה חסרת הטעם, מה היה קורה אילו. נראה שהגזירה על יחסי העמים היא גזירה אלוקית (ואכן יחסי ישראל-אדום הם יחסי עקובים מדם לאורך ההיסטוריה וראו במאמר להפטרת פרשת וישלח), אולם האם יותר דו שיח בין רבקה ליצחק היה מצליחים להתגבר על גזירה זו?

יתרונה של רבקה

להשלמת התשובה נחזור לפסוקים הראשונים המתארים את המפגש הראשון בין רבקה ליצחק. הצעה ברוח הדברים ראיתי אצל הרב משה פינצ'וק בספרו קנקנים. רבקה מגיעה מבית בתואל, יצחק מגיע מבאר לחי ראי, מקום בו התגלה המלאך (או המלאכים להגר), מקום שיצחק חזר וישב בו עקב מימד רוחני חזק שהיה נוכח שם. רבקה, שלא היתה מכוסה כל המסע, מכסה את עצמה דווקא בפני יצחק, למרות שהוא יהיה בעלה. יש פער רוחני בין רבקה, שאמנם היא הטובה ביותר בחרן לבין יצחק ורבקה חוששת מפער זה. עובדה היא שרבקה מתפללת ולא נענית ואילו יצחק מתפלל ונענה. רבקה מעט מאבדת מבטחונה ולא רואה צורך כלל לספר ליצחק על דרישת ה' והתשובה שקיבלה. היא מניחה שממילא הוא יודע זאת, או יודע יותר ממנה , עובדה שה' נענה לתפילתו.

רק כאשר היא מבינה כי יצחק הולך לברך את עשיו (ולפי הבנתה בברכת ה', לא ברכה סתם), היא מבינה פתאום שהיא יודעת משהו שיצחק לא יודע. במצב הסבוך הזה, אין זמן לשיחות ולהסברים ארוכים. יש צורך בפעולה.

יצחק מברך את יעקב - הורסט וילמץ 1638 גלריית  Dulwich לונדון



לדף הראשי של פרשת תולדות

תנאו של אליעזר עבד אברהם

בפרשת חיי שרה, נשלח עבדו של אברהם, שאמנם אינו מכונה בשם במהלך כל אותה פרשייה, אך המדרשים טוענים שהוא היה אליעזר, למצוא כלה ליצחק (וגם במאמר זה נכנה אותו אליעזר). אליעזר מבקש מהקב"ה את המבחן הבא (כ"ד י"ד): "וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי", מבחן של גמילות חסידים.

הגמרא מסכת תענית ד. מביעה אי נחת משאלתו של אליעזר: "שלושה שאלו שלא כהגון...אליעזר עבד אברהם - דכתיב  והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אתה הכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני]; יכול אפילו חיגרת אפילו סומא ? השיבו כהוגן ונזדמנה לו רבקה". כלומר אליעזר לקח סיכון בעצם השאלה שלא אבל משמים דאגו שלא יקרו תקלות. ברצוני להציע אפשרות אחרת להבנת תנאו ושליחותו של אליעזר, ולכך שבמבחן לא היה כלל סיכון.

אליעזר היה מודע בהחלט לחשיבות המשימה שהוטלה עליו. השליחות למצוא אישה ליצחק לא הייתה שליחות רגילה. זו הייתה שליחות בעלת חשיבות עליונה עבור אברהם אבינו והמינוי לשליחות התבצע באמצעות השבעתו של אליעזר בצורה המקובלת באותם הימים (פסוקים ב-ג): "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמּשֵׁל בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי: וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹקי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹקי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ:". אין לזלזל בשבועה. שבועה היא דבר חמור ביותר והפרת שבועה לא תעלה על הדעת. למרות כל האמון של אברהם באליעזר שהרי הוא המושל בכל אשר לו, עדיין נצרכת שבועה לעניין כל כך חשוב.

נמשיך ונעיין בתוכן השבועה. אברהם לא אומר לעבדו איזו אישה לבחור. לכאורה אברהם מציב שני תנאים בלבד (פסוקים ד-ו): "ד כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק: ה וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא-תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת-בִּנְךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָצָאתָ מִשָּׁם: ו וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תָּשִׁיב אֶת-בְּנִי שָׁמָּה:". האישה צריכה להיות מארצו של אברהם ועליה לבוא לארץ ישראל. אבל מהי ארצו של אברהם ולאן על העבד ללכת, דבר זה אינו ברור, הרי אברהם נולד באור כשדים, אולם עקר משם לחרן הרחוקה מאות קילומטרים משם במעלה נהר הפרת.

למעשה אור וחרן הם פחות או יותר שתי נקודות הגבול של המרחב הידוע בכינוי מסופוטמיה - ארץ שני הנהרות הנתחמת בגדול ברצועת הקרקע בין הפרת לחידקל כאשר אור היא בקצה הדרומי ליד בצרה של ימינו וחרן בצפון בגבול סוריה-טורקיה.

מפת מסופוטומיה
מפת מסופוטומיה. מקור: ויקיפדיה

ואכן כאשר עבד אליעזר הולך, הוא מגיע למקום שטרם שמענו את שמו "ארם נהרים". זהו אינו שמה של עיר, אלא שמו של איזור גדול, חלקו הצפוני של מסופוטמיה. נראה אם כן שיעד החיפוש של האשה אינו מוגדר לגמרי. אנו יודעים כי תרח אברהם והרן אבי לוט יצאו מאור והגיעו לחרן. תרח והרן מתו, אברהם ולוט המשיכו לארץ כנען ונחור, ככל שהדבר ידוע לנו, נשאר בכלל באור! ייתכן שעבד אברהם כיוון למסע ארוך ביותר וההגעה לאזור ארם נהרים הייתה רק תחילתו או אמצעו של המסע (בשום שלב לא נאמר לנו שבתואל ורבקה נמצאים בחרן או שעזבו את אור בעקבות תרח).

והנה עבד אברהם המגיע עייף עורך את המבחן שלו. הצעתי היא שהעבד ערך מבחן דומה בכל עיר אליה הגיע וזו לא הייתה הפעם הראשונה. בפסוק י"א: "וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל-בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת" אנו רואים שהוא בחר לעצמו נקודת תצפית על הנערות היוצאות לשאוב מים.

תנאו של אליעזר לא פורסם ברבים. לא ברור לי מדוע חשש המדרש מנערה חיגרת או סומאת (החשש בעולם העתיק היה ברור, אולם בימינו עוד פחות יש לכך חשיבות), שהרי אליעזר צריך קודם כל לפנות לנערה כלשהי ולבקש ממנה את בקשתו, ואם אינו מעונין בנערה חיגרת, הרי שלא יפנה אליה מלכתחילה. כמו כן, בקשתו של אליעזר נאמרה בליבו וידועה רק לו. אין הדבר דומה למלך המודיע בראש חוצות כי מי שיעקור חרב מאבן יזכה בבתו (או להבדיל, כפי ששאול עשה, מי שיהרוג את גולית יקבל את בתו לאשה), ששם אכן אין שליטה כלל מי יעמוד באתגר ולסגת אחר כך אי אפשר.

אליעזר העמיד את בקשתו לא כתנאי ולא כערובה אלא כמבחן הסף הראשון. מי שתעבור אותו תוכיח את עצמה כראויה. רבקה עומדת במבחן והתורה מספרת לנו כי (פס' כא): "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ אִם-לֹא", בעוד רבקה שואבת מים לכל הגמלים, אליעזר תוהה האם הצליח. האם סופסוף מצא את האשה, לאחר שנערות רבות נכשלו במבחן. אבל אם התנאי קובע לבדו הרי שהנערה כבר עמדה במבחן. המסקנה היא שוב כי תנאי זה הוא רק השלב הראשון בבחינת הנערה.

הפרשנים גם תמהים על המהירות בה נתן אליעזר מתנות לנערה: "ויְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל-יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם" בטרם מברר מי היא בכלל, אבל גם על כך אין לתמוה, שכן לנערה מגיע שכר על עבודתה, שכר שהיא כמובן לא ידעה על קיומו ולא ציפתה לו. גם על גובה השכר אין לתמוה, לאדם עייף ורעב הבא מן המדבר, מים שווים זהב.

לאחר מכן ממשיך אליעזר ומברר על הייחוס. להפתעתו לא רק שהנערה מעירו וממולדתו של אברהם, אלא היא אף מהמשפחה: "כג וַיֹּאמֶר בַּת-מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית-אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין: כד וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת-בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן-מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר: כה וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם-תֶּבֶן גַּם-מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם-מָקוֹם לָלוּן: כו וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה': כז וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹקי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי ה' בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי". רק לאחר שהוא שומע שגם תנאי זה התקיים הוא מודה לה' ויודע כי דרכו הצליחה וכי עליו לעבור לשלב השני - המשא ומתן מול אבי הנערה.אליעזר עורך משא ומתן מדוקדק ביותר, בו כל מילה, ניואנס ותנועת גוף חשובים מאין כמותם ובוודאי לא היה נכשל בלשונו בתנאי שאינו ברור.

להשלמת העניין נדגיש את המילה בדרך. אליעזר חשב שהוא יצטרך להגיע עד לאור עצמה (מסע ארוך בהרבה), אבל המסע נעצר בארם נהרים (נניח בחרן) לאחר שהתברר שגם משפחת נחור עברה לאזור.

ומדוע המבחן שהציע אליעזר הוא מבחן טוב? קודם כל התנאי ידוע לאליעזר בלבד, אינו מחייב וגם אם הנערה עוברת אותו אך מתברר שאינה מתאימה, אליעזר יכול לסעוד בביתה, לשלם על האירוח ביד נדיבה ולצאת לדרכו. המבחן בודק את מידת החסד בצורה טהורה ונטולת פניות. לו היה תולה מודעה ובה היה מבקש נערה גומלת חסדים, היה מקבל פניות רבות, אך כמה מתוכן היו העמדות פנים מעושות על מנת להתחבר לעושרו של אברהם? לאחר שאליעזר מצא נערה שעמדה במבחן החסד וגם עם ייחוס משפחתי הולם (למרות שלא הייתה דרישה להביא נערה דווקא ממשפחת אברהם - בשונה למשל מבקשת רבקה מיעקב שיקח לעצמו את אחת מבנות דודו) אפשר לעבור לשלב המשא ומתן.

הדף הראשי לפרשת חיי שרה