אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

מחלוקת - סיבות ומניעים

מאמר מאת הרב ירחם שמשוביץ
פרשת קרח הנה דוגמא נוספת למה שכבר הופיע בפרשת שלח לך בקשר לחצאי אמתות או לשקרים המתבססים על האמת. גם שם נוכחנו לדעת שאינטרסים פרטים מתלבשים על נקלה במעטפת של דאגות כנות וראויות לשבח לטובת הציבור. ידוע שמושג המלחמה – לפי הוראת המלה עצמה בסמנטיקה העברית – היא האמצעי להשגת הלחם. ובהתאם לבחינה של שיעור קומתו של האדם המבקש לבוא על השובע, הלחם הוא או מזון גשמי או רגשי או רוחני או שכלי: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל הגוף וכי תאוה רגשית-רוחנית הוא לענים וטוב להשכיל" כפשוטו.

ידועות היטב דרשות רז"ל על כך שחטאו של קרח נגרם על ידי גאוותו שהחשיב את עצמו כגדול ממשה ואהרון בהיותו זקנו של שמואל בקוראי שמו השקול כמשה ואהרן בכהניו. וכי בא בטענה נגד משה בענין טלית שכולה תכלת, לומר שמשה בדה את הדברים מלבו ולא דיבר איתו השם. אבל נראה שמעבר לתוכן של הסיבות שהן בגדר "כל העם כולם קדושים ובתוכם השם ולמה תתנשאו על קהל השם" שהם דברי אמת וצדק, מדגישים רז"ל שני דברים: שקרח היה באמת איש גדול וחשוב ושהוא באמת חטא חטאה גדולה עד מאד, שאין עליה סליחה ומחילה שהרי עונשו הוא לומר לעולמי עד בגיהנום ש"משה אמת ותורתו אמת".

התורה מלמדת אותנו כאן לקח חשוב: יש להבדיל באופן מדויק בין סיבות ומניעים. ניתן להגדיר את הסיבות כצד האובייקטיבי, מציאותי ואמיתי של כל עמדה או טענה. היא מוצגת לרוב כמניע עצמו לפעולה, היינו הכוונה הטובה להשיג את טובת הכלל. אולם יש לבדוק היטב אם אין, מאחורי הסיבות הכשרות, מניע או מניעים אישיים ופרטיזנים. 

מחלוקת קרח ועדתו היא הדוגמא הקלאסית של מה שאנו קוראים היום דמגוגיה. הרב אברהם אזולאי זצ"ל בעל ה"חסד לאברהם", אחד מגדולי המקובלים במאה ה-17 כותב בפירושו על התורה הנקרא "בעלי ברית אברם" שכדי שמהפיכה פוליטית תצליח, צריכים כמה תנאים: צריך שיעמוד בראשה איש חשוב ומכובד, צריכים לעמוד לימינו אנשי ציבור ידועים ונכבדים וחיבים גם להיות איתו אנשי בליעל חוצפנים ואלימים המטילים אימה על הקהל ומבזים בעיניו את הסמכויות המקובלות. ובודאי זיהינו בתיאור הזה את קרח עצמו, מאתיים וחמישים האנשים משבט ראובן ודתן ואבירם. יש לכל אחת מהקבוצות הללו מניעים משלה. המכנה המשותף הוא ההתנגדות למשה ואהרן כאשר מסתתרת מאחורי התנגדות זו אפיקורסות וחוסר אמונה באמיתתה של תורה מן השמים. 

לא שרוב האנשים הלוקים בכך היו מודים בכך. אלא שאף על פי שמבחינת השולחן ערוך הם מתפקדים כהלכה, דעותיהם וסברותיהם – חייהם הפנימיים – אינם נובעים מן המקור הנאמן של התורה שבעל פה על פי מדרשי חז"ל, אלא ממה שנקרא "התרבות האנושית הכללית", כאילו שהרוחניות בתור שכזו אחידה היא, כאילו שהמשמעות של "כל העם כולם קדושים" מתרחבת ושכל מי שחברה כל שהיא רואה בו "קדוש" או "מאמין" הרי הוא כזה גם לפי דעת תורה. ומעל כולם מי שבוטח יותר בשכלו ובחריפותו מאשר בתורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב איש תם, המאמין לא באמונת חכמים אלא במה שהוא מבין. כך היה מו"ר רבי יהודא אשכנזי ("מניטו") זצ"ל מגדיר את ההבדל בין הפרושים והצדוקים: הראשונים מאמינים במסורת אבותם – בחינת דע את אלוהי אביך – והיו לומדים כדי להבין את תוכן אמונתם. הצדוקים היו לומדים ומאמינים במה שהיו מבינים. במילים אחרות, היו מאמינים בעצמם ונשלים בזאת ב"לא יהיה בך א"ל זר" כפי הפירוש החסידי שלא תהפוך את עצמך לאליל שרק בפניו אתה משתחוה. "הקנאה התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם" אומר רבי אליעזר הקפר בפרקי אבות (ד, כא) ומפרש רבי חיים מולוז'ין: "הקנאה בין אדם לחברו והתאוה בין אדם למקום וכבוד על גביהם" ויפים הדברים לגבי קרח – רב לכם בני לוי! ובקשתם גם כהונה! וממשיך רבי חיים: "ומבלה עי"ז ימיו ברדיפת המותרות ומוציאין אותו מן העולם". היינו שאינו יודע מכך להבדיל בין עיקר לטפל ושם מטרות משניות לעיקר דבר, המשנה את היחס שלו למציאות, שהרי בודאי שרואה את עצמו כצדיק ואת סברותיו כנכונות.

אכן כן – ויקח קרח פירושו כרש"י: לקח את עצמו לצד אחד שכבר אינו מסוגל לראות את הצד האחר, להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה: במחלוקת לשם שמים, הסיבה קודמת והיא מביאה למחלוקת שהרי השמים מרובים והשם אחד ואיך יש לפעול כדי לאחד הקצוות המרוחקות? לכן מחלוקת כזו סופה להתקיים כל עוד השמים עומדים. אבל במחלוקת שאינה לשם שמים היא עצמה ראשונה, המניעים הם קודמים ואחר כך מחפשים סיבות להצדיק אותה והגאוה מביאה את האדם להאמין בשקרים שהוא בעצמו המציא. 

לכן בני קרח הם האומרים את המזמור ליום השני, היום אשר בו נולדה המחלוקת, לתקן את המעוות בבחינת ברא מזכה אבא.

לדף הראשי לפרשת קרח

פרשת קורח

פרשת קורח היא הפרשה החמישית בספר במדבר ועיקרה מתאר את מרד קורח ועדתו. תקציר מלא מופיע בהמשך.
קורח - האדמה בולעת את קורח
קורח - האדמה בולעת את קורח - תחריט מאת גוסטב דורה 1865

מאמרים ודברי תורה לפרשת קורח

מתי אירע מרד קורח - פרשת קורח אירעה במדבר, אבל לא ברור אם מיד לאחר חטא המרגלים, או דווקא שנים רבות אחר כך. המאמר יציג את שתי האפשרויות והראיות התומכות בכל אפשרות.

הפטרת פרשת קורח - נאומו האחרון של שמואל לעם ישראל בהמלכת שאול

אהרון עוצר את המגיפה - בסיום פרשת קורח מופיעה פרשייה נוספת בה אהרון נאלץ לעצור בגופו מגיפה בעם ישראל. נבאר את הפרשה לפי הפרשנים ונציע אפשרות נוספת, מפתיעה, לתיארוך מרד קורח.

מחלוקת - סיבות ומניעים - דבר תורה מאת הרב ירחם שמשוביץ

דבר תורה לפרשת קרח - והפעם יואב עוסק בשאלות העולות משני הפסוקים הראשונים בפרשה

חידון לפרשת קורח - חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת קורח.

פרשת קורח לילדים - דף פרשת שבוע מותאים לילדים הכולל את תקציר הפרשה ודבר תורה קצר לשולחן שבת.

תפזורת לפרשת קורח

סטטיסטיקה לפרשת קורח - נתונים סטטיסטיים על פרשת קורח.


תקציר פרשת קורח


פרק ט"ז
בניגוד למקרים קודמים, בהן מתואר הערב רב - האספסוף, כגורם למהומות, הפעם מדובר בקורח. קורח הוא משבט לוי, קורח הוא ממשפחה מכובדת, קורח הוא בן דודו של משה רבנו. קורח יוצר את "קואליצית המקופחים" הראשונה בהיסטוריה. קורח שהוא הבכור למשפחתו, מרגיש מקופח. הוא לא קיבל מינוי, לא קיבל כהונה ואפילו לא נשיאות שבט. הוא פונה לדתן ואבירם, בני ראובן, שהודחו ממעמד הבכורה על ידי שבט יהודה, ומעבר לכך מגייס עוד מאתיים וחמישים איש שהתורה מתארת אותם כנשיאי העדה, כלומר אנשים חשובים ונזכיר שגם המרגלים מכונים נשיאי העדה.

מחלוקת קורח היא דוגמה מצוינת לצביעות. המחלוקת מוצגת ככולה לשם שמים, כל העדה קדושים ומדוע אתם מתנשאים. בפועל קורח רוצה שלטון ומנהיגות לעצמו. משה מציע ניסוי בו כולם יוכלו להקריב קטורת, וה' יבחר במי הוא מעונין. משה מציע את הניסוי למחר ובינתיים מנסה לשכנע את קורח ואת 250 האנשים שהצטרפו לוותר על ניסוי זה, מתוך הבנה שתוצאותיו יהיו קטלניות.

דתן ואבירם נמצאים במחנה ראובן ומשה שולח אליהם שיבואו אליו, מתוך מטרה לשכנע אותם. תגובתם שונה לחלוטין, הם מתחצפים, מסרבים לבוא אל משה ומתלוננים על שהוציאו אותם ממצרים ועל כך שנגזר עליהם למות במדבר. משה לא עונה לטענות אלו אולם התורה מתארת את כעסו ואת תפילתו לה' שלא יקבל את מנחתם, וזאתלמרות שלדתן ולאברים כלל לא הוצע להקריב קטורת.

בתורה לא כתוב במפורש "שניסוי הקרבת הקטורת" נערך לאחר יום וניתן להבין גם כי מקטירי הקטורת התעקשו לבצעו מיידית ולא להמתין, נראה כבוד ה' אל כל העדה. ה' אומר למשה כי בכוונתו לכלות את העדה אולם משה ואהרון טוענים שמדובר בחטא של איש בודד ואין לקצוף על כל העדה. ה' אומר למשה שיזהיר את האנשים להתרחק ממשכן קרח דתן ואבירם.

משה הולך למחנה דתן ואבירם מזהיר את האנשים. משה מנבא שדתן ואבירם לא ימותו בצורה רגילה, אלא שיקרה דבר חריג. ה' יברא בריאה מיוחדת והאדמה תפצה את פיה. בסיום דבריו, האדמה אכן פוצה את פיה ובולעת אותם ואת רכושם. במקביל יוצאת אש ואוכלת את מאתים וחמישים מקריבי הקטרות (שהיו ליד המשכן).

פרק י"ז
יש לשים לב שההתרחשויות בפרשה קורות בשני מקומות שונים במקביל - המשכן, ומחנה ראובן. ה' מצווה את משה לקחת את מחתות המקריבים ולעשות בהן קישוט וציפוי למזבח (מאחר ונעשתה בהם עבודה לה'), למזכרת שאיש אשר אינו מבני אהרון אינו רשאי להקטיר קטורת.

למחרת, התלונות נמשכות, והפעם העם מתלונן שמשה ואהרון גרמו למוות רב בעם. שוב ה' מודיע למשה ואהרון כי בכוונתו לכלות את העדה. משה פונה לאהרון בצעד חריג מאד. אהרון יקח את המחתה עם הקטורת, יצא מהמשכן, ויעבור בתוך העדה לכפר עליהם. פעולה זו עוצרת את המגפה אולם עד אז מתו כבר 14,700 איש. פעולה חריגה זו גם גרמה לאהרון להיטמא למתים, דבר האסור לחלוטין על הכהן הגדול.

ה' מצווה את משה לערוך ניסוי נוסף, כל נשיא שבט יתן למשה את מטהו. המטות יונחו באוהל מועד לפני הארון (עוד צעד חריג, לקודש הקודשים, מקום העדות נכנסים רק פעם בשנה ביום כיפור), והמטה של האיש אותו יבחר ה' יפרח באורח ניסי. ואכן למחרת מטה אהרון פורח ואפילו מוציא פירות שקדים. אולם בני ישראל ממשיכים לחשוש ומפחדים כי דינם נגזר למיתה בכל פעם שיתקרבו למשכן.

פרק י"ח
לאחר פרשה זו מופיעה חזרה והדגשה כי רק הלווים רשאים לעסוק במלאכות המשכן ורק הכוהנים במלאכות הקורבנות עצמם. פעולה זו מתוארת בנוסף לכבוד הגדול גם כעול. למעשה התורה משתמשת במילה עוון. השימוש במילים אלו מראה על האחריות הגדולה בעבודת המשכן והמקדש. התורה מציינת כי הלווים לא יקבלו נחלה בארץ ישראל והם יהיו מפוזרים בין יתר השבטים וכתוצאה מכך מפורטות גם המתנות להם זכאים הלווים והכהנים מעם ישראל כדוגמת ביכורים, פדיון בכורות תרומות ומעשרות.

קורח - האדמה בולעת את קורח
קורח - האדמה בולעת את קורח - תחריט מאת גוסטב דורה 1865
הטקסט המלא של פרשת קורח

פרשת שלח

פרשת שלח היא הפרשה הרביעית בספר במדבר ועיקרה עוסק בשליחות המרגלים לארץ ישראל, בכישלון השליחות, בחטא הוצאת הדיבה על הארץ ובעונש על חטא זה. תקציר מלא מפורט בהמשך.
פרשת שלח
פרשת שלח המרגלים ואשכול ענבים. תחריט עץ מ-1670 Jollain Gerard

מאמרים ודברי תורה לפרשת שלח

ארץ אוכלת יושביה או טובה הארץ מאד מאד - כל המרגלים רואים את אותם דברים ומגיעים למסקנות שונות לחלוטין. עיון בשליחות ובהבדלי בין נקודות המבט של המרגלים.

המעפילים - שיחה שלי ברדיו על פרשת המעפילים, על האנשים שרצו לעלות לארץ ישראל לאחר חטא המרגלים שתוביל אותנו הישר לביאליק ולראשית הציונות.

הפטרת פרשת שלח - שליחת המרגלים ליריחו בידי יהושע.

משה רבנו לא אמר אמת - איפה בפרשה משה רבנו לא אומר אמת ומה המשמעות של אי אמירה זו?

ביטויי לשון בפרשה - הביטוי "עין בעין".

חטא המרגלים - על הראייה השונה של שליחות המרגלים וכיצד הובילה לחטא.

דבר תורה לפרשת שלח - והפעם יואב עוסק בקצרה בעניין המקושש עצים בשבת.

חידון לפרשת שלח - חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת שלח.

תפזורת לפרשת שלח

פרשת שלח לילדים - תקציר ודבר תורה ערוכים במיוחד לילדים.

סטטיסטיקות לפרשת שלח - נתונים סטטיסטיים על פרשת שלח


תקציר פרשת שלח
אפשר גם להאזין לתקציר בוידאו הבא



פרק י"ג
בתחילת הפרשה משה מצטווה על ידי ה' לשלוח אנשים, לתור את הארץ (לכל אורך הפרשה התורה נוקטת בלשון לתור ולא בלשון לרגל, היינו צריכים לומר חטא התרים, אבל הביטוי חטא המרגלים השתרש ונפוץ). רשימת המרגלים  מופיעה ושימו לב לסדר החריג של השבטים.

משה מפרט את הציווי ומרחיב על מטרותיו. השליחות נמשכת ארבעים יום, והמרגלים חוזרים עם דוגמאות לפרי הארץ: ענבים תאנים ורימונים. המרגלים מוסרים את תוצאות המסע ומסקנתם היא שהארץ אכן טובה, אולם העם היושב בארץ חזק ואי אפשר יהיה לנצח אותם במלחמה. כלב - נציג שבט יהודה - מציג חוות דעת יחיד הפוכה.

שאר המרגלים (למעט יהושע הפסיבי בינתיים), עוברים להוציא את דיבת הארץ וחוזרים מהדיווח הראשון שהארץ טובה, ומודיעים שהארץ רעה מאד, ארץ אוכלת יושביה.

פרק י"ד
האירוע ממשיך בלילה שבו כל בני ישראל בוכים: יותר טוב למות במדבר, יותר טוב למות במצרים, ומנסים לחזור למצרים. משה ואהרון נופלים על פניהם, ואילו יהושע וכלב מנסים להציל את המצב, הם קורעים את בגדיהם ויוצאים בקריאה "טובה הארץ מאד מאד". פעולות אלו לא עוזרות והעם רוצה לרגום את ארבעתם באבנים. בנקודה זו מתערב ה': "וכבוד ה' נראה באהל מועד אל כל בני ישראל".

הדיבור של ה' הוא כרגיל רק עם משה (ובחלקו גם עם אהרון). ה' מודיע למשה כי בכוונתו להכות את כל העם בדבר ולהפוך את משה לראש העם החדש. שיחה דומה התנהלה בחטא העגל (שמות פרק ל"ב).

בחטא העגל מופיע הביטוי "הניחה לי", בו נראה לכאורה כי ה' מבקש את רשותו של משה לכלות את העם. ביטוי זה לא מופיע בפרשתנו אולם צורת הפנייה למשה מראה כי גם כאן, למשה יש יכולת לשנות את המצב. משה לא מאבד זמן ופותח שוב באותם טיעונים מחטא העגל שעיקרם, מה יאמרו הגויים אם אחרי כל הנפלאות במצרים העם ימות במדבר.

בשונה מחטא העגל, משה לא מזכיר כלל את זכותם של האבות, אברהם יצחק ויעקב. ההבדל ברור. האבות לא קיבלו את התורה ולכן בחטא העגל אפשר להזכיר אותם (בוודאי האבות ידעו וקיימו התורה, אבל לא קיבלו אותה במעמד כמו בני ישראל). לעומת זאת, האבות היו בארץ ישראל וגרו שם, ואזכור שלהם בחטא זה רק ידגיש את חומרתו.

משה גם משתמש בשלוש עשרה מידות הרחמים. ותגובת ה' היא "סלחתי כדברך". לגבי מהותה של הסליחה הרחבתי במאמר "משה לא אמר אמת". אמנם יש סליחה אבל העונש חמור. כל העם ימות במדבר, מלבד יהושע וכלב (מכאן יכול גם משה להבין, שאף הוא ימות במדבר). המוות יהיה טבעי בתהליך ארוך, על בני ישראל נגזרה תקופת ישיבה של ארבעים שנה במדבר. שנה אחת עבור כל יום של שליחות המרגלים.

כל זה נאמר בין ה' למשה ואהרון, ובינתיים, שאר המרגלים, ממשיכים ומוציאים את דיבת הארץ. עונשם מיידי והם מתים במגפה. רק אז משה אומר את כל הדברים ששמע אל העם, והעם תופס את עצמו ומתאבל מאד.

למחרת באים אנשים, מתוודים על חטאם ואומרים נעלה אל המקום. משה אומר להם שאי אפשר לעבור שוב את פי ה' ושהם ימותו במלחמה, אותם אנשים - המעפילים - בכל זאת מנסים ונהרגים בידי העמלקי והכנעני. האם במעשיהם היה ניסיון לכפר? האם זה היה חטא נוסף? אולי דווקא פעולה המביעה חרטה עד כדי המוכנות לקחת סיכון ולמות במלחמה ולא למות במדבר?

פרק ט"ו
המשך הפרשה עוסק בענייני נסכים, שמן ויין המלווים את הקורבנות, בתרומת חלה ובדיני שגגות. הפרשיות פותחות בפסוקים המכילים את הביטוי "כי תבואו אל הארץ" או "בבואכם אל הארץ" וכנראה באו כאן להראות שלא הכל אבוד והכניסה לארץ אכן תגיע.

לקראת סוף הפרשה מופיע סיפור המקושש. בני ישראל מוצאים איש מקושש עצים ביום השבת. דינו נגזר למיתה (יש לציין, כי העונש יכול לקרות, רק כאשר אותו איש מוזהר על כך שהוא עושה עבירה, ולאחר שהוא מבין שהוא עושה עבירה, ושהוא מוזהר עליה, הוא ממשיך בכך). דינו נגזר למוות בסקילה.

פרשת שלח כולה מסתיימת בפרשת ציצית, הפרשה המהווה את הפרשייה האחרונה בקריאת שמע. הציווי הוא לשים על כל בגד שיש לו ארבע כנפות (פינות) ציציות. מטרת הציצית היא לזכור את המצוות כל הזמן (בדומה למזוזה).

פרשת שלח
פרשת שלח המרגלים ואשכול ענבים. תחריט עץ מ-1670 Jollain Gerard

פרשת בהעלותך

פרשת בהעלותך היא הפרשה השלישית בספר במדבר ועוסקת בהמשך ההכנות לקראת המסע לארץ ישראל. תקציר הפרשה מופיע בהמשך.
החצוצרות. באיור זה מתוך תנ"ך הולמן 1890 מתוארת התקיעה בחצוצרות בזמן קידוש החודש. שימו לב לירח החדש מימין לתמונה. ירח הנוטה בזוית כזו הינו נדיר ביותר אם אפשרי בכלל.


מאמרים ודברי תורה לפרשת בהעלותך
בהעלותך  ספר אחד או שלושה - פרשת בהעלותך נחתכת על ישי אותיות נון הפוכות? האם היא בעצם שלוש פרשות?

הפטרת פרשת בהעלותך - הסבר הפטרת בהעלותך - חזון המנורה בזכריה.

צורת הפנייה אל נא - מאמר לשוני הבוחן את צורת הפנייה "אל נא" בהופעותיה השונות בתנ"ך.

פרשת בהעלותך לילדים - תקציר פרשת בהעלותך למבוגרים ולילדים. עקב ריבוי הנושאים החשובים בפרשה התקציר ארוך מעט מהרגיל.

דבר תורה לפרשת בהעלותך - והפעם יואב עוסק בביטוי "והיית לנו לעינים" מהפרשה.

אלדד ומידד

חידות לפרשת בהעלותך - חידה וחידות ציורים לפרשת בהעלותך.

תפזורת לפרשת בהעלותך

סטטיסטיקה לפרשת בהעלותך - נתונים סטטיסטיים על פרשת בהעלותך.


תקציר פרשת בהעלותך
הנה תקציר הפרשה להאזנה:

פרק ח'
פרשת בהעלותך היא הפרשה השלישית בחומש במדבר ומהווה נקודת מפנה בחומש, שכן בה מתחיל המסע לארץ ישראל. הפרשה נפתחת בתיאור קצר של מצוות הדלקת המנורה על ידי אהרון, בעיוננו על מצוות השמן למאור, עמדנו על החזרות השונות של עניין זה בתורה. שאר הפרק מתאר את קבלתם של הלויים לעבודה בבית המקדש ואת טקס החניכה המעשי שלהם, בדומה לטקס אותו עברו הכהנים בתחילת פרשת שמיני.

פרק ט' עוסק בשני נושאים: בתחילת פרק ט', מצווה העם לערוך את חג הפסח בפעם הראשונה במדבר. העם חוגג את חג הפסח ומתחדשות הלכות הנוגעות לפסח שני, מי שלא יכל לחגוג את הפסח במועדו עקב נסיבות שאינן תלויות בו, מקבל מעין הזדמנות שנייה חודש לאחר מכן. בחלקו השני של הפרק, התורה מתארת את שיטת המסעות. כאשר הענן עלה מעל אוהל מועד, ידע העם כי צריך להתכונן למסע, העם נע בעקבות הענן. לעתים היה הענן נח יום אחד, לעתים יותר. התורה מדגישה כי "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו". בכך מהווה קטע זה הקדמה למסעות בני ישראל.

פרק י'
כהכנה נוספת למסעות, מצטווה משה להכין חצוצרות אשר ישמשו להעברת הודעות שונות לעם. תקיעה או תרועה בחצוצרות מסמלות הוראה להתחלת המסע, קריאה לנשיאי השבטים להתאסף, התראה על מלחמה, או ציון שמחה ביום חג. לאחר מכן מגיע המסע הראשון. הענן עולה לראשונה מעל אוהל מועד. התורה מפרטת את התאריך (החודש השני, השנה השנית ביום העשרים), נקודת ההתחלה - מדבר סיני ונקודת היעד-  מדבר פארן. התורה מתארת את מסע כל השבטים בחגיגיות מרובה, ושוב מציינת כל שבט ושבט בשמו ובשם נשיא השבט (בדומה לחזרות בפרשות במדבר ונשא). משה מבקש מחובב בן רעואל המדיני (ומחלוקת היא אם מדובר ביתרו או בבנו) לבוא עמהם, חובב אינו רוצה ומשה מנסה לשכנעו. התורה לא מפרטת לנו את תשובתו הסופית של חובב ולנו נשאר רק להניח שהוא נשאר בסירובו. לאחר מכן באים שני פסוקים בצורה חריגה ביותר בתורה שאינה קיימת בשום מקום אחר. פסוקים אלו הם פרשייה בפני עצמה ומוקפים באות נ' הפוכה בתחילתם ובסיומם. אותיות הפוכות אלו נכתבות גם בספר התורה. על משמעות פסוקים אלו ראו בהרחבה במאמר לעיל.

פרק י"א
למרות האווירה האופטימית הצרות לא מאחרות לבוא. הפרשנים תולים זאת בסיבתם של עם ישראל. בפרק י' פסוק ל"ג מופיע: "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה'...". לא נאמר הר סיני אלא הר ה'. לביטוי זה משמעות מיוחדת, בתורה הוא מופיע פעם אחת בלבד בסיפור עקדת יצחק (שעל פי המסורת התרחשה בהר המוריה). בני ישראל היו צריכים לסוע מהר סיני להר ה', אבל הם נוסעים מהר ה', ומתרחקים מה' והצרות מתחילות לבוא. בני ישראל מתאוננים על האוכל שהם אוכלים ודורשים בשר, משה מתלונן שקשה לו לטפל בכל עם ישראל. שתי הבעיות באות על פתרונן. ה' ממנה שבעים זקנים שיסייעו למשה, ומציף את העם בכמויות של שלו, אולם העם מתאווה תאווה גדולה ולוקח כמויות אדירות של שלו (הממעיט אסף עשרה חומרים). גם על תאווה זו נענש העם ורבים ממנו מתים.

פרק י"ב עוסק בפרשה תמוהה וקשה של האשה הכושית. אהרון ומרים מדברים אודות האשה הכושית שמשה לקח. אין לנו מושג אם מדובר בציפורה או באשה אחרת, אין לנו מושג מה בדיוק נאמר, פירושים רבים בנושא. בכל אופן מרים נענשת קשות בצרעת, אהרון כנראה ניצל מהצרעת עקב מעמדו ככהן גדול. אהרון מתחנן למשה שיתפלל ומשה אומר את תפילתו המפורסמת "אל נא רפא נא לה" וצרעת מרים עוברת, אולם היא כבר נטמאה וצריכה לצאת מחוץ למחנה. העם עושה חסד עם מרים (מידה כנגד מידה על כך שמרים המתינה לראות מה יקרה למשה על שפת היאור) וכולם מחכים שבוע באותו המקום למרים כדי שתוכל לנסוע עם כל העם.
החצוצרות. באיור זה מתוך תנ"ך הולמן 1890 מתוארת התקיעה בחצוצרות בזמן קידוש החודש. שימו לב לירח החדש מימין לתמונה. ירח הנוטה בזוית כזו הינו נדיר ביותר אם אפשרי בכלל.


הטקסט המלא של פרשת בהעלותך מאתר מכון ממרא

הנזיר - קדוש או חוטא?

מאמר אורח מאת הרב ירחם שמשוביץ

בפרשתנו מופיעה דמות מעוררת מחלוקת והיא - הנזיר. הנזיר היוה מקור לויכוח ומחלוקת במשך הדורות, בקשר ליחסה של היהדות לסגפנות ופרישה מתענוגות החיים, שהנזיר משתייך באופן בולט לנטיה זו. בכל דיון ומחלוקת העוסקים בענין זה של פרישה מתענוגות שלא אסרה אותן התורה, מוצאים אנו סימוכין לכל דעה בפרשתנו. דבר זה מביא אותנו למסקנה כאילו לכאורה לא קבעה התורה דעה בנושא, לאמר, האם הנזיר הינו קדוש או שמא הינו חוטא. 

הסיבה לכך שאין מסקנה ברורה במקורות לגבי עמדת היהדות לנזיר, נובעת מכך שבעצם הנזיר הינו חריג בחברה, שאינו צועד בדרך שנכבשה על ידי הכלל. וכמו כל חריגה היא יכולה להיות חיובית, אך היא גם יכולה להיות שלילית. ומוטל עלינו לבדוק האם האדם שמתנזר עושה זאת כדי לבטא שאיפה עצמית להתעלות, רק שלא מצא לעצמו דרך אחרת לתעל אותה, או שמא אין כאן אלא הונאה עצמית, שמקורה בגאווה. 

הנזיר יכול להיות חוטא, או הוא יכול להיות קדוש, הכל הולך אחרי כוונתו. 

אין דבר שמראה זאת טוב יותר מסיפור שמעון הצדיק והנזיר מהדרום: שמעון הצדיק היה מונע בעד עצמו מלאכול מקורבן נזיר, מפני שחשש שאין נזירותם לשם שמים. אך פעם אחת בא למקומו של שמעון הצדיק נזיר מהדרום, ושמעון הצדיק ראהו שהינו יפה עיניים וטוב רואי ושקווצותיו מסודרות לו תלתלים. לא נתאפק שמעון הצדיק ושאלו: בני, מה ראית להשחית שערך זה הנאה? ענה לו אותו הנזיר כאשר הייתי רועה צאן לאבי הלכתי פעם למעיין וראיתי את בבואתי במים ופחז עלי יצרי ונתגאתי בשערי, אמרתי לו רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך ונשבעתי שאגלחנו לשמים. מיד עמד שמעון הצדיק ונשקו על ראשו ואמר לו הלואי ירבו נזירים כמוך בישראל. היות ונזירותו היתה באמת לשם התעלות ולא סתם מעשה גאוה, ברכו שמעון הצדיק. 

הרמב"ם בעצמו חלוק כביכול בדעתו, האם הנזיר הינו קדוש או שמא הינו חוטא. בספרו משנה תורה פוסק הרמב"ם שהנזיר הינו חוטא, ואילו בספרו מורה נבוכים קובע הרמב"ם שהנזיר קדוש הוא. 
הסיבה שעומדת בבסיס חילוק זה בעמדתו של הרמב"ם היא: בבואו לפסוק לרבים בספר משנה תורה, מגדיר הרמב"ם את הנזיר כחוטא, היות ואין הנזירות דרך הרגילה לרבים, זו איננה הדרכה כללית, אין הקב"ה שונא את הגוף, התורה לא באה למנוע מהאדם את צרכי גופו ונפשו. (להבדיל מהכמורה הקתולית, הסוברת שעל האדם לסגף עצמו ולמנוע מעצמו את תענוגות העולם הזה). אולם ליחידים המרגישים צורך ושאיפה להתעלות ואינם מוצאים דרך אחרת חוץ ממניעת עצמם מהמותר להם, קובע הרמב"ם בספרו מורה נבוכים שבהקדמתו אליו מודיע שכתבו ליחיד, שהנזיר הינו קדוש. (כפי שאנו רואים בברכתו של משה ליוסף שקוראו נזיר, אך אין הוא מברך את כלל העם לכך - זו יכולה להיות הנהגה טובה לפרט, אך לא לכלל). 

אך עלינו לזכור שבסופה של התעלות חריגה זו, צריכה להיות חזרה למסלולו של הכלל, שיבה לנורמליות, כפי שמבטא זאת אברהם אבינו לפני התעלותו שלו ושל יצחק, במעשה העקידה באמרו לנעריו "שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה עליכם", אסור להשאר מסוגר בהתרוממותו, אלא צריך לשוב למציאות הכללית, הארצית ולהעלותה למדרגות שהצליח להתעלות אליהן בעצמו, זו הסיבה שמוסיף אברהם ל"ונשובה" גם "אליכם", כי לא מספיק לשוב סתם למסלול חיים רגיל, צריך לשוב לכלליות כדי להעלותו עמו. 

אותו עניין הנלמד מסוגיית הנזיר, הנמצא בין חטא לקדושה, אפשר להקיש וללמוד ממנו לנושא שיש בו אקטואליות רבה והוא: ההתיחסות לחומרות וסייגים בהלכה. לא אותן שכל ישראל או קהילות החליטו להחמיר על עצמן, אלא אותה הטעות הנפוצה שלפיה יש חיוביות בחומרות כשלעצמן ובהחמרה יתירה - ואינו כן. מי שיודע בעצמו שיש לו נטיה, להקל יתר על המידה בנושא מסויים, מומלץ לו לנהוג בהחמרה לזמן מה כדי לאזן את הדברים. אולם החומרה היא אות לחולשה ולא לצדקות.  

לדף הראשי של פרשת נשא

פרשת נשא

פרשת נשא היא הפרשה השנייה בספר במדבר. תקציר הפרשה מופיע בהמשך הדף.
קורבנות הנשיאים
קורבנות הנשיאים. מקור לא ידוע

מאמרים ודברי תורה לפרשת נשא

עיון בפרשת קורבנות הנשיאים - עיון בפרשת קורבנות הנשיאים, בתוכן החדש שהיא מוסיפה לחנוכת המשכן ובפירוט הרב שהיא נוקטת.

דחיית שבט ראובן - שבט ראובן הבכור מאבד את כל תפקידיו. דחייתו של השבט היא בעלת משמעות נרחבת ומובילה לשרשרת אירועים המשפיעים על כל עם ישראל.

הפטרת פרשת נשא - הפטרת פרשת נשא עוסקת בלידתו של שמשון.

תפקידי הלויים בפרשת נשא - המאמר עוסק בתפקידים השונים של הלויים המתוארים בפרשות במדבר ונשא.

דבר תורה לפרשת נשא - רעיון קצר בנושא הנזיר

ועוד בעניין הנזיר - האם  מועיל להיות נזיר?



ועוד בעניין הנזיר - קדוש או חוטא? מאמר מאת הרב ירחם שמשוביץ

סטטיסטיקה לפרשת נשא - נתונים סטטיסטיים על פרשת נשא (הארוכה ביותר בתורה).

חידון לפרשת נשא - חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת נשא.

תפזורת לפרשת נשא 

פרשת נשא לילדים - ענייני הפרשה ודבר תורה קצר המותאמים במיוחד לילדים וגם למבוגרים.

אסטרונומיה ופרשת נשא - מדוע זכה נשיא שבט יששכר להיות הנשיא השני המקריב את קורבנו בחנוכת המשכן.

משמעות שם פרשת נשא



תקציר פרשת נשא
הנה תקציר הפרשה להאזנה
פרשת נשא היא הפרשה השנייה בספר במדבר וממשיכה בתיאור תפקידי הלויים.

פרק ד'
תפקידי שבט קהת פורטו בפרשת במדבר ותחילת פרשת נשא מתארת את תפקידי משפחות גרשון ומררי ואת המפקד הכללי של הלויים.

פרק ה'
לאחר תיאור זה באה פרשת שילוח הטמאים מן המחנה. כל ציווי הטומאה נאמרו כבר בספר ויקרא, אבל הפעולה המעשית כאשר עם ישראל חונה לשבטיו, מתבצעת רק עכשיו. המצורעים משולחים מחוץ לכל המחנות (מחנה ישראל), הזבים, משלוחים מחוץ למחנה הלויים, וטמאי המת אסורים בגישה לשטח המשכן. לאחר תיאור זה באות שלוש פרשיות מצוות. הפרשיה הראשונה עוסקת בדיני מעילות ודומות לה נשנו כבר בספר ויקרא. זוהי פרשיה קצרה ואין בה חידושים רבים.

שתי הפרשיות הבאות הן ארוכות וקשות. הראשונה היא פרשת סוטה, ומתארת מצב גרוע ביותר בן בני זוג, בו האיש מקנא לאשתו, וחושד בה כי בגדה בו. אם האיש אינו מתרצה, האשה נדרשת לעבור מבחן במשכן (בית המקדש) בו היא שותה מים מיוחדים. מים אלו הם מים רגילים, עם קצת חול, ועם שאריות מגילת קלף בהן נכתבת פרשייה זו כפי שמופיעה בתורה. זהו המקום היחידי בו מותר למחוק את שם ה' (שהוא חלק מהפרשה). בתורה שבעל פה מפרשים שכדי להשכין שלום בין בני זוג, ה' מוכן אפילו למחוק את שמו. האשה שותה מהמים, ובאופן מיידי לא קורה דבר. אם האשה אכן בגדה, עונשה יגיע במוקדם או במאוחר, אם לא, מובטח לאשה כי  יהיה לה זרע. פרשת סוטה משמשת הרבה פעמים כראייה ליחסה המפלה של התורה לנשים. אכן פרשה זו אינה נוחה לקורא בימינו. לימוד העניין בתורה שבעל פה מראה שדרושים תנאים רבים לקיומה. חשדו של הבעל צריך להיות מבוסס ולא גחמתי. על הבעל עצמו להיות נקי מעניינים אלו, ואירועים אלו צריכים להיות חריגים. משרבתה הפריצות בטל כל ענין סוטה. באופן כללי ניתן להגיד שבמצב בו בני זוג הגיעו לחוסר אמון מוחלט כל כך, התורה דורשת צעדים דרסטיים על מנת שהאמון יוכל לשוב בין בני הזוג, כאשר שום דבר פחות מהצעדים המתוארים לא יכול להחזיר אמון זה. דברים אלו נותנים ראייה קצת אחרת על הפרשה, אולם היא עדיין נחשבת לאחת מפרשיות התורה הקשות.

פרק ו'
הפרשייה הבאה מתארת את מעשה הנזיר. הנזיר (בדומה במקצת לנודר נדר המופיע בסוף פרשת בחוקותי), מקבל על עצמו איסורים שאינם נדרשים. התורה אינה משבחת מעשה נזירות זה, אולם כדרכם של נדרים, הנזיר חייב לעמוד בנדרו. הראייה העיקרית לחוסר שביעות רצונה של התורה ממעשה הנזירות הם הקורבנות שהנזיר צריך להביא, ובהם גם קורבן חטאת, המרמז שיש במעשהו מקצת חטא.
לאחר פרשייה זו מופיעה ברכת הכהנים המפורסמת, הברכה בה בירכו אהרון ובניו את עם ישראל בחנוכת המשכן, והיא אכן מהווה הקדמה לתיאור חנוכת המשכן בספר במדבר.

פרק ז'
חנוכת המשכן מתוארת גם בחומשים שמות וויקרא וכל פעם מנקודת מבט אחרת (ראו מאמר מתי הייתה חנוכת המשכן). בפרשת במדבר מתוארים בהרחבה קורבנות הנשיאים. הנשיאים הביאו ראשונים את קורבנם וכל יום הקריב נשיא אחר. הקורבנות היו זהים לחלוטין בתוכנם אולם התורה מקדישה מקום לתיאור נפרד של כל קורבן בפני עצמו להראות על חשיבותו של אותו שבט כחלק מעם ישראל. לו התורה הייתה רושמת בצורה מלאה רק את קורבנו של שבט יהודה, היו מרגישים כל השבטים פחותים וטפלים אליו. הפירוט (שבאמת מעצמו אינו נצרך) נועד על מנת להראות לנו את החשיבות שיש לכל שבט ושבט בעם ישראל.

קורבנות הנשיאים
קורבנות הנשיאים. מקור לא ידוע

בין פרשת במדבר ליום ירושלים

פרשת במדבר נקראת תמיד סמוך ליום ירושלים ועל הקשר ביניהם מדבר הרב ירחם שמשוביץ.

"וידבר ד׳ אל-משה ואל אהרן לאמר: איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו". רש"י אומר: באתת - כל דגל יהיה לו אות מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגון אבנו הקבועה בחושן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו.

ספר במדבר ידוע כספר מסעות בני ישראל מהר סיני אל ארץ ישראל ולכן מן הראוי לקשור את פרשתנו הפותחת באותו מסע לענינא דיומא שהוא יום ירושלים. ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו ששם עלו שבטים שבטי י"ה עדות לישראל.

הר סיני וירושלים, אהל מועד ובית המקדש, סדר מחנה ישראל איש על דגלו באותות, כולם מוכרים וניכרים, מזוהים לבית אב ולשבט, ואחדותה של ירושלים שלא נחלקה לשבטים אלא שייכת היא לכולם בשווה ובה מתאחדים השבטים או ליתר דיוק מתחברים יחד. ולפי הרמז בפירושו של רש"י, הדגלים וצבעם מצדו של משה כגון אבנם בחושן מצדו של אהרן שלשניהם נאמרה פרשה זו. הלאומיות הישראלית משתקפת במימד הקודש המהוה לה גם יחד יסוד ויעוד. 

והיות שכך, נשאלת השאלה לגבי ירושלים הבנויה איך היא נבנית לאחר חורבנה? שהרי נשבע הקב"ה שאינו נכנס בירושלים של מעלה עד שלא יכנס בירושלים של מטה. על כך נותן ישעיהו הנביא תשובה שאנו קוראים אותה באחת ההפטרות משבעה דנחמתא בתוכנית בניה מפורטת, רק שלגבי פרט אחד ישנה מחלוקת: "ושמתי כדכד שמשותיך" ומה הוא כדכד? א"ר שמואל בר נחמני פליגי תרי מלאכי ברקיעא גבריאל ומיכאל ואמרי לה תרי אמוראי במערבא ומאן אינון יהודה וחזקיה בני רבי חייא חד אמר שוהם וחד אמר ישפה אמר להו הקב"ה להוי כדין וכדין. כדכד אם כן הוא החיבור של שוהם וישפה שהן שתי האבנים האחרונות בחושן, והן האבנים של יוסף ושל בנימין: "והטור הרביעי, תרשיש שוהם וישפה, על תרשיש היה כתוב אשר, על שוהם היה כתוב יוסף ועל ישפה היה כתוב בנימין." וכן במדרש רבה במדבר "באותות - סימנין היו לכל נשיא ונשיא מפה וצבע על כל מפה ומפה כצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של אהרן וכו׳ יוסף שוהם וצבע מפה שלו שחור עד מאד ומצוייר לשני נשיאים אפרים ומנשה מצרים על שם שהיו תולדותם במצרים ועל מפה של אפרים היה מצוייר שור על שם בכור שורו זה יהושע שהיה משבט אפרים ועל מפה שבט מנשה היה מצוייר ראם על שם וקרני ראם קרניו על שם גדעון בן יואש שהיה משבט מנשה; בנימין ישפה וצבע מפה שלו דומה לכל הצבעים לי"ב הצבעים ומצוייר עליו זאב על שם בנימין זאב יטרף לכך נאמר באותות שסימנין היו להם לכל נשיא ונשיא".

יוסף ובנימין, בניה של רחל אמנו, עקרת הבית, אם הבנים, היא המבכה על בניה אליה מיועדים דברי התנחומין מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה וגו׳ ושבו בנים לגבולם; ואף על פי שגבולם כפשוטו, על תפילתנו "ותטענו בגבולנו" אמרו חז"ל זה בית המקדש שהרי אחריו מה הוא אומר "ושם נעשה לפניך את קורבנות חובותינו כו׳" שדרך בית המקדש נטועים אנו על אדמתנו בארצנו. והנה ידוע שבית המקדש היה בשטח בנימין שבתוך יהודה ולכן ברור כי למאן דאמר ישפה ירושלים נבנית מיסודו של בנימין שהוא שייך כולו לארץ ישראל שהרי כל השבטים חוץ ממנו נולדו בחוץ לארץ והשתחוו לעשו והוא לא יכרע ולא ישתחווה כמו שכתוב לגבי מרדכי. בנימין הוא הפנימיות של יהודה בחינת משיח בן דוד. אבל יוסף שהוא כולו כלפי חוץ, שציור מצרים מצוייר על דגלי בניו, מה לו ולבנין ירושלים? על כך כותב המהרש"א בחידושי אגדות שלו על הגמרא דלעיל: "והם שני אבנים אחרונים שהם בחושן בטור הרביעי ע"ש אור בגאולה הרביעית שלעתיד שהיא גאולה הרביעית ובשוהם היה מפותח שם יוסף ובישפה בנימין ע"פ כונה זו דבגאולה הרביעית יהיה תחילה אור ישראל ע"י משיח בן יוסף ואורו של ירושלים שהוא בחלקו של בנימין וזהו להוי כדין וכדין ע"פ שתי הכונות שאמרנו וק"ל." 

הצבע השחור עד מאד במפת יוסף רומז על העדר האור, בחינת העלמת הקדושה, מה שבלשוננו היינו אולי מכנים "חילוניות". יוסף שייך לששת ימי המעשה, בחינת מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת שהוא המשביר. הוא מהווה היסוד המדיני כלכלי של מלכות ישראל, ואז מתגלה שהעדר האור והקדושה הנו לאמיתו של דבר העדר התגלות החוצה כי כל האור וכל הקדושה נצורים הם פנימה ורק כלפי חוץ - כטבע הצבע השחור - אינו מקרין, מעיין חתום, שומר הברית ולכן נקרא יוסף הצדיק דנטר ברית. 

ולעומתו מפת בנימין יש בה כל הצבעים בגילוי שיוסף ובנימין שניהם משלימים זה את זה, רק שיוסף קודם לבנימין שהשוהם קודם לישפה אבל שניהם הכרחיים לבניית ירושלים. כי יוסף מגלה שבחוץ לארץ חייבים להילחם נגד הטבע השולל את הקדושה ולכן נראה שאותו המאבק בעד החילוניות אשר בחוץ לארץ מהווה התקדמות שהרי בא לשלול את העבודה הזרה, בחינת אלהים אחרים, ממשיך בארץ ישראל כמאבק נגד הקדושה עצמה אלא שבאמת זוהי הבחינה של הסתר פנים - כאשר יחנו כן יסעו - סדר חזרת האור כסדר הסתלקותו ואז יתגלה שיוסף הוא הצדיק כאשר יחזיר את הקדימה לבן ישי שהוא בראש.

זה באופנה היום לדבר על הפוסט-ציונות כמו שמדברים על הפוסט-מודרניזם. כאילו הציונות עשתה את זמנה, מצתה את יכולתה ואיננה רלוונטית יותר. בתהליכים הטבעיים, השליה קודמת לולד וכשהוא נולד היא הופכת לבלתי "רלונטית" (רק שחיות הבר אוכלות אותה כדי לפצות על אובדן הדם ולכן היא רלוונטית ביותר). אבל אפילו בהימנון הלאומי ציון קודמת לירושלים למרות ששתיהן הולכות ביחד. ציון קודמת לירושלים כפי שהעלה קודם לפרי אבל חשיבות הפרי עולה על חשיבות העלים, ובכל זאת, פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח. לכן רב שלום בניך כשהם ביחד ואז הם הם הבונים את ירושלים ואל תקרא בניך אלא בוניך כי כולם לימודי השם וזהו הפסוק הבא בנבואת ישעיה לאחר הדיבור על האבנים הבונות את ירושלים ואז מובן מדוע הבנים כשהם ביחד באחדות גמורה אזי הם הם הבנוים.

לדף הראשי של פרשת במדבר