אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

מחלוקת - סיבות ומניעים

מאמר מאת הרב ירחם שמשוביץ
פרשת קרח הנה דוגמא נוספת למה שכבר הופיע בפרשת שלח לך בקשר לחצאי אמתות או לשקרים המתבססים על האמת. גם שם נוכחנו לדעת שאינטרסים פרטים מתלבשים על נקלה במעטפת של דאגות כנות וראויות לשבח לטובת הציבור. ידוע שמושג המלחמה – לפי הוראת המלה עצמה בסמנטיקה העברית – היא האמצעי להשגת הלחם. ובהתאם לבחינה של שיעור קומתו של האדם המבקש לבוא על השובע, הלחם הוא או מזון גשמי או רגשי או רוחני או שכלי: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל הגוף וכי תאוה רגשית-רוחנית הוא לענים וטוב להשכיל" כפשוטו.

ידועות היטב דרשות רז"ל על כך שחטאו של קרח נגרם על ידי גאוותו שהחשיב את עצמו כגדול ממשה ואהרון בהיותו זקנו של שמואל בקוראי שמו השקול כמשה ואהרן בכהניו. וכי בא בטענה נגד משה בענין טלית שכולה תכלת, לומר שמשה בדה את הדברים מלבו ולא דיבר איתו השם. אבל נראה שמעבר לתוכן של הסיבות שהן בגדר "כל העם כולם קדושים ובתוכם השם ולמה תתנשאו על קהל השם" שהם דברי אמת וצדק, מדגישים רז"ל שני דברים: שקרח היה באמת איש גדול וחשוב ושהוא באמת חטא חטאה גדולה עד מאד, שאין עליה סליחה ומחילה שהרי עונשו הוא לומר לעולמי עד בגיהנום ש"משה אמת ותורתו אמת".

התורה מלמדת אותנו כאן לקח חשוב: יש להבדיל באופן מדויק בין סיבות ומניעים. ניתן להגדיר את הסיבות כצד האובייקטיבי, מציאותי ואמיתי של כל עמדה או טענה. היא מוצגת לרוב כמניע עצמו לפעולה, היינו הכוונה הטובה להשיג את טובת הכלל. אולם יש לבדוק היטב אם אין, מאחורי הסיבות הכשרות, מניע או מניעים אישיים ופרטיזנים. 

מחלוקת קרח ועדתו היא הדוגמא הקלאסית של מה שאנו קוראים היום דמגוגיה. הרב אברהם אזולאי זצ"ל בעל ה"חסד לאברהם", אחד מגדולי המקובלים במאה ה-17 כותב בפירושו על התורה הנקרא "בעלי ברית אברם" שכדי שמהפיכה פוליטית תצליח, צריכים כמה תנאים: צריך שיעמוד בראשה איש חשוב ומכובד, צריכים לעמוד לימינו אנשי ציבור ידועים ונכבדים וחיבים גם להיות איתו אנשי בליעל חוצפנים ואלימים המטילים אימה על הקהל ומבזים בעיניו את הסמכויות המקובלות. ובודאי זיהינו בתיאור הזה את קרח עצמו, מאתיים וחמישים האנשים משבט ראובן ודתן ואבירם. יש לכל אחת מהקבוצות הללו מניעים משלה. המכנה המשותף הוא ההתנגדות למשה ואהרן כאשר מסתתרת מאחורי התנגדות זו אפיקורסות וחוסר אמונה באמיתתה של תורה מן השמים. 

לא שרוב האנשים הלוקים בכך היו מודים בכך. אלא שאף על פי שמבחינת השולחן ערוך הם מתפקדים כהלכה, דעותיהם וסברותיהם – חייהם הפנימיים – אינם נובעים מן המקור הנאמן של התורה שבעל פה על פי מדרשי חז"ל, אלא ממה שנקרא "התרבות האנושית הכללית", כאילו שהרוחניות בתור שכזו אחידה היא, כאילו שהמשמעות של "כל העם כולם קדושים" מתרחבת ושכל מי שחברה כל שהיא רואה בו "קדוש" או "מאמין" הרי הוא כזה גם לפי דעת תורה. ומעל כולם מי שבוטח יותר בשכלו ובחריפותו מאשר בתורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב איש תם, המאמין לא באמונת חכמים אלא במה שהוא מבין. כך היה מו"ר רבי יהודא אשכנזי ("מניטו") זצ"ל מגדיר את ההבדל בין הפרושים והצדוקים: הראשונים מאמינים במסורת אבותם – בחינת דע את אלוהי אביך – והיו לומדים כדי להבין את תוכן אמונתם. הצדוקים היו לומדים ומאמינים במה שהיו מבינים. במילים אחרות, היו מאמינים בעצמם ונשלים בזאת ב"לא יהיה בך א"ל זר" כפי הפירוש החסידי שלא תהפוך את עצמך לאליל שרק בפניו אתה משתחוה. "הקנאה התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם" אומר רבי אליעזר הקפר בפרקי אבות (ד, כא) ומפרש רבי חיים מולוז'ין: "הקנאה בין אדם לחברו והתאוה בין אדם למקום וכבוד על גביהם" ויפים הדברים לגבי קרח – רב לכם בני לוי! ובקשתם גם כהונה! וממשיך רבי חיים: "ומבלה עי"ז ימיו ברדיפת המותרות ומוציאין אותו מן העולם". היינו שאינו יודע מכך להבדיל בין עיקר לטפל ושם מטרות משניות לעיקר דבר, המשנה את היחס שלו למציאות, שהרי בודאי שרואה את עצמו כצדיק ואת סברותיו כנכונות.

אכן כן – ויקח קרח פירושו כרש"י: לקח את עצמו לצד אחד שכבר אינו מסוגל לראות את הצד האחר, להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה: במחלוקת לשם שמים, הסיבה קודמת והיא מביאה למחלוקת שהרי השמים מרובים והשם אחד ואיך יש לפעול כדי לאחד הקצוות המרוחקות? לכן מחלוקת כזו סופה להתקיים כל עוד השמים עומדים. אבל במחלוקת שאינה לשם שמים היא עצמה ראשונה, המניעים הם קודמים ואחר כך מחפשים סיבות להצדיק אותה והגאוה מביאה את האדם להאמין בשקרים שהוא בעצמו המציא. 

לכן בני קרח הם האומרים את המזמור ליום השני, היום אשר בו נולדה המחלוקת, לתקן את המעוות בבחינת ברא מזכה אבא.

לדף הראשי לפרשת קרח

הנזיר - קדוש או חוטא?

מאמר אורח מאת הרב ירחם שמשוביץ

בפרשתנו מופיעה דמות מעוררת מחלוקת והיא - הנזיר. הנזיר היוה מקור לויכוח ומחלוקת במשך הדורות, בקשר ליחסה של היהדות לסגפנות ופרישה מתענוגות החיים, שהנזיר משתייך באופן בולט לנטיה זו. בכל דיון ומחלוקת העוסקים בענין זה של פרישה מתענוגות שלא אסרה אותן התורה, מוצאים אנו סימוכין לכל דעה בפרשתנו. דבר זה מביא אותנו למסקנה כאילו לכאורה לא קבעה התורה דעה בנושא, לאמר, האם הנזיר הינו קדוש או שמא הינו חוטא. 

הסיבה לכך שאין מסקנה ברורה במקורות לגבי עמדת היהדות לנזיר, נובעת מכך שבעצם הנזיר הינו חריג בחברה, שאינו צועד בדרך שנכבשה על ידי הכלל. וכמו כל חריגה היא יכולה להיות חיובית, אך היא גם יכולה להיות שלילית. ומוטל עלינו לבדוק האם האדם שמתנזר עושה זאת כדי לבטא שאיפה עצמית להתעלות, רק שלא מצא לעצמו דרך אחרת לתעל אותה, או שמא אין כאן אלא הונאה עצמית, שמקורה בגאווה. 

הנזיר יכול להיות חוטא, או הוא יכול להיות קדוש, הכל הולך אחרי כוונתו. 

אין דבר שמראה זאת טוב יותר מסיפור שמעון הצדיק והנזיר מהדרום: שמעון הצדיק היה מונע בעד עצמו מלאכול מקורבן נזיר, מפני שחשש שאין נזירותם לשם שמים. אך פעם אחת בא למקומו של שמעון הצדיק נזיר מהדרום, ושמעון הצדיק ראהו שהינו יפה עיניים וטוב רואי ושקווצותיו מסודרות לו תלתלים. לא נתאפק שמעון הצדיק ושאלו: בני, מה ראית להשחית שערך זה הנאה? ענה לו אותו הנזיר כאשר הייתי רועה צאן לאבי הלכתי פעם למעיין וראיתי את בבואתי במים ופחז עלי יצרי ונתגאתי בשערי, אמרתי לו רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך ונשבעתי שאגלחנו לשמים. מיד עמד שמעון הצדיק ונשקו על ראשו ואמר לו הלואי ירבו נזירים כמוך בישראל. היות ונזירותו היתה באמת לשם התעלות ולא סתם מעשה גאוה, ברכו שמעון הצדיק. 

הרמב"ם בעצמו חלוק כביכול בדעתו, האם הנזיר הינו קדוש או שמא הינו חוטא. בספרו משנה תורה פוסק הרמב"ם שהנזיר הינו חוטא, ואילו בספרו מורה נבוכים קובע הרמב"ם שהנזיר קדוש הוא. 
הסיבה שעומדת בבסיס חילוק זה בעמדתו של הרמב"ם היא: בבואו לפסוק לרבים בספר משנה תורה, מגדיר הרמב"ם את הנזיר כחוטא, היות ואין הנזירות דרך הרגילה לרבים, זו איננה הדרכה כללית, אין הקב"ה שונא את הגוף, התורה לא באה למנוע מהאדם את צרכי גופו ונפשו. (להבדיל מהכמורה הקתולית, הסוברת שעל האדם לסגף עצמו ולמנוע מעצמו את תענוגות העולם הזה). אולם ליחידים המרגישים צורך ושאיפה להתעלות ואינם מוצאים דרך אחרת חוץ ממניעת עצמם מהמותר להם, קובע הרמב"ם בספרו מורה נבוכים שבהקדמתו אליו מודיע שכתבו ליחיד, שהנזיר הינו קדוש. (כפי שאנו רואים בברכתו של משה ליוסף שקוראו נזיר, אך אין הוא מברך את כלל העם לכך - זו יכולה להיות הנהגה טובה לפרט, אך לא לכלל). 

אך עלינו לזכור שבסופה של התעלות חריגה זו, צריכה להיות חזרה למסלולו של הכלל, שיבה לנורמליות, כפי שמבטא זאת אברהם אבינו לפני התעלותו שלו ושל יצחק, במעשה העקידה באמרו לנעריו "שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה עליכם", אסור להשאר מסוגר בהתרוממותו, אלא צריך לשוב למציאות הכללית, הארצית ולהעלותה למדרגות שהצליח להתעלות אליהן בעצמו, זו הסיבה שמוסיף אברהם ל"ונשובה" גם "אליכם", כי לא מספיק לשוב סתם למסלול חיים רגיל, צריך לשוב לכלליות כדי להעלותו עמו. 

אותו עניין הנלמד מסוגיית הנזיר, הנמצא בין חטא לקדושה, אפשר להקיש וללמוד ממנו לנושא שיש בו אקטואליות רבה והוא: ההתיחסות לחומרות וסייגים בהלכה. לא אותן שכל ישראל או קהילות החליטו להחמיר על עצמן, אלא אותה הטעות הנפוצה שלפיה יש חיוביות בחומרות כשלעצמן ובהחמרה יתירה - ואינו כן. מי שיודע בעצמו שיש לו נטיה, להקל יתר על המידה בנושא מסויים, מומלץ לו לנהוג בהחמרה לזמן מה כדי לאזן את הדברים. אולם החומרה היא אות לחולשה ולא לצדקות.  

לדף הראשי של פרשת נשא

בין פרשת במדבר ליום ירושלים

פרשת במדבר נקראת תמיד סמוך ליום ירושלים ועל הקשר ביניהם מדבר הרב ירחם שמשוביץ.

"וידבר ד׳ אל-משה ואל אהרן לאמר: איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו". רש"י אומר: באתת - כל דגל יהיה לו אות מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגון אבנו הקבועה בחושן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו.

ספר במדבר ידוע כספר מסעות בני ישראל מהר סיני אל ארץ ישראל ולכן מן הראוי לקשור את פרשתנו הפותחת באותו מסע לענינא דיומא שהוא יום ירושלים. ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו ששם עלו שבטים שבטי י"ה עדות לישראל.

הר סיני וירושלים, אהל מועד ובית המקדש, סדר מחנה ישראל איש על דגלו באותות, כולם מוכרים וניכרים, מזוהים לבית אב ולשבט, ואחדותה של ירושלים שלא נחלקה לשבטים אלא שייכת היא לכולם בשווה ובה מתאחדים השבטים או ליתר דיוק מתחברים יחד. ולפי הרמז בפירושו של רש"י, הדגלים וצבעם מצדו של משה כגון אבנם בחושן מצדו של אהרן שלשניהם נאמרה פרשה זו. הלאומיות הישראלית משתקפת במימד הקודש המהוה לה גם יחד יסוד ויעוד. 

והיות שכך, נשאלת השאלה לגבי ירושלים הבנויה איך היא נבנית לאחר חורבנה? שהרי נשבע הקב"ה שאינו נכנס בירושלים של מעלה עד שלא יכנס בירושלים של מטה. על כך נותן ישעיהו הנביא תשובה שאנו קוראים אותה באחת ההפטרות משבעה דנחמתא בתוכנית בניה מפורטת, רק שלגבי פרט אחד ישנה מחלוקת: "ושמתי כדכד שמשותיך" ומה הוא כדכד? א"ר שמואל בר נחמני פליגי תרי מלאכי ברקיעא גבריאל ומיכאל ואמרי לה תרי אמוראי במערבא ומאן אינון יהודה וחזקיה בני רבי חייא חד אמר שוהם וחד אמר ישפה אמר להו הקב"ה להוי כדין וכדין. כדכד אם כן הוא החיבור של שוהם וישפה שהן שתי האבנים האחרונות בחושן, והן האבנים של יוסף ושל בנימין: "והטור הרביעי, תרשיש שוהם וישפה, על תרשיש היה כתוב אשר, על שוהם היה כתוב יוסף ועל ישפה היה כתוב בנימין." וכן במדרש רבה במדבר "באותות - סימנין היו לכל נשיא ונשיא מפה וצבע על כל מפה ומפה כצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של אהרן וכו׳ יוסף שוהם וצבע מפה שלו שחור עד מאד ומצוייר לשני נשיאים אפרים ומנשה מצרים על שם שהיו תולדותם במצרים ועל מפה של אפרים היה מצוייר שור על שם בכור שורו זה יהושע שהיה משבט אפרים ועל מפה שבט מנשה היה מצוייר ראם על שם וקרני ראם קרניו על שם גדעון בן יואש שהיה משבט מנשה; בנימין ישפה וצבע מפה שלו דומה לכל הצבעים לי"ב הצבעים ומצוייר עליו זאב על שם בנימין זאב יטרף לכך נאמר באותות שסימנין היו להם לכל נשיא ונשיא".

יוסף ובנימין, בניה של רחל אמנו, עקרת הבית, אם הבנים, היא המבכה על בניה אליה מיועדים דברי התנחומין מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה וגו׳ ושבו בנים לגבולם; ואף על פי שגבולם כפשוטו, על תפילתנו "ותטענו בגבולנו" אמרו חז"ל זה בית המקדש שהרי אחריו מה הוא אומר "ושם נעשה לפניך את קורבנות חובותינו כו׳" שדרך בית המקדש נטועים אנו על אדמתנו בארצנו. והנה ידוע שבית המקדש היה בשטח בנימין שבתוך יהודה ולכן ברור כי למאן דאמר ישפה ירושלים נבנית מיסודו של בנימין שהוא שייך כולו לארץ ישראל שהרי כל השבטים חוץ ממנו נולדו בחוץ לארץ והשתחוו לעשו והוא לא יכרע ולא ישתחווה כמו שכתוב לגבי מרדכי. בנימין הוא הפנימיות של יהודה בחינת משיח בן דוד. אבל יוסף שהוא כולו כלפי חוץ, שציור מצרים מצוייר על דגלי בניו, מה לו ולבנין ירושלים? על כך כותב המהרש"א בחידושי אגדות שלו על הגמרא דלעיל: "והם שני אבנים אחרונים שהם בחושן בטור הרביעי ע"ש אור בגאולה הרביעית שלעתיד שהיא גאולה הרביעית ובשוהם היה מפותח שם יוסף ובישפה בנימין ע"פ כונה זו דבגאולה הרביעית יהיה תחילה אור ישראל ע"י משיח בן יוסף ואורו של ירושלים שהוא בחלקו של בנימין וזהו להוי כדין וכדין ע"פ שתי הכונות שאמרנו וק"ל." 

הצבע השחור עד מאד במפת יוסף רומז על העדר האור, בחינת העלמת הקדושה, מה שבלשוננו היינו אולי מכנים "חילוניות". יוסף שייך לששת ימי המעשה, בחינת מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת שהוא המשביר. הוא מהווה היסוד המדיני כלכלי של מלכות ישראל, ואז מתגלה שהעדר האור והקדושה הנו לאמיתו של דבר העדר התגלות החוצה כי כל האור וכל הקדושה נצורים הם פנימה ורק כלפי חוץ - כטבע הצבע השחור - אינו מקרין, מעיין חתום, שומר הברית ולכן נקרא יוסף הצדיק דנטר ברית. 

ולעומתו מפת בנימין יש בה כל הצבעים בגילוי שיוסף ובנימין שניהם משלימים זה את זה, רק שיוסף קודם לבנימין שהשוהם קודם לישפה אבל שניהם הכרחיים לבניית ירושלים. כי יוסף מגלה שבחוץ לארץ חייבים להילחם נגד הטבע השולל את הקדושה ולכן נראה שאותו המאבק בעד החילוניות אשר בחוץ לארץ מהווה התקדמות שהרי בא לשלול את העבודה הזרה, בחינת אלהים אחרים, ממשיך בארץ ישראל כמאבק נגד הקדושה עצמה אלא שבאמת זוהי הבחינה של הסתר פנים - כאשר יחנו כן יסעו - סדר חזרת האור כסדר הסתלקותו ואז יתגלה שיוסף הוא הצדיק כאשר יחזיר את הקדימה לבן ישי שהוא בראש.

זה באופנה היום לדבר על הפוסט-ציונות כמו שמדברים על הפוסט-מודרניזם. כאילו הציונות עשתה את זמנה, מצתה את יכולתה ואיננה רלוונטית יותר. בתהליכים הטבעיים, השליה קודמת לולד וכשהוא נולד היא הופכת לבלתי "רלונטית" (רק שחיות הבר אוכלות אותה כדי לפצות על אובדן הדם ולכן היא רלוונטית ביותר). אבל אפילו בהימנון הלאומי ציון קודמת לירושלים למרות ששתיהן הולכות ביחד. ציון קודמת לירושלים כפי שהעלה קודם לפרי אבל חשיבות הפרי עולה על חשיבות העלים, ובכל זאת, פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח. לכן רב שלום בניך כשהם ביחד ואז הם הם הבונים את ירושלים ואל תקרא בניך אלא בוניך כי כולם לימודי השם וזהו הפסוק הבא בנבואת ישעיה לאחר הדיבור על האבנים הבונות את ירושלים ואז מובן מדוע הבנים כשהם ביחד באחדות גמורה אזי הם הם הבנוים.

לדף הראשי של פרשת במדבר