אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

הצפנות

לצפנים ולהצפנות קשר כפול לפרשת שמות. הקשר  הלשוני הוא בפסוק המתאר את לידת משה (שמות ב): "וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלשָׁה יְרָחִים: ולֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר". הצפנה פירושה להסתיר, להחביא ובימינו הכוונה היא לדרכים להסתרת הודעה או מידע כאשר רק אנשים מעטים יודעים לפענח את המסר. מעניין, ששני השורשים, צפן ופענח מופיעים כבר בספר בראשית בכינויו של יוסף: "צפנת פענח" - יוסף הוא זה שמפענח את המסרים המוצפנים (במקרה זה חלומותיו של פרעה). בעוד השורש פענח מופיע פעם אחת בכל התנ"ך, השורש צפן נפוץ הרבה יותר. גם הכיוון צפון, מקורו במשמעות זו. השמש לא נראית לעולם בצפון (לפחות לא מישראל. באיזורים הטרופיים ובחצי הכדור הדרומי, השמש אכן נמצאת בצפון), ולכן צד זה נסתר מהשמש. השורש משמש גם בתור שם: אליצפן, צפניה ועוד. ומופיע פעמים רבות בספרות החוכמה (איוב, משלי תהילים) למשל:
  • כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּירֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי (תהילים כ"ז ה)
  • הַדּוּדָאִים נָתְנוּ-רֵיחַ וְעַל-פְּתָחֵינוּ כָּל-מְגָדִים חֲדָשִׁים גַּם-יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ (שיר השירים ז' יד)
  • צֹפְנֶיהָ צָפַן-רוּחַ וְשֶׁמֶן יְמִינוֹ יִקְרָא (משלי כ"ז טז)
פרט לשורש, מופיע בפרשת שמות קוד מפורש ואלו המילים "פקד יפקוד". את הסימן נתן יוסף ממש לפני פטירתו (בראשית נ' יד): "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹקים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב". לאחר מכן, כל אלו שטענו שהם הגואלים, נדרשו להגיד את הצירוף הזה אך כשלו בכך, עד שבא ה' למשה ונתן לו את הסימן (שמות ג' טז): "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹקי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹקי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת-הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם". ואכן בני ישראל מאמינים (שמות ד' לא): "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי-פָקַד ה' אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת-עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲו". המדרשים מפרשים כי מי ששמרה את הקוד בזכרונה הייתה לא אחרת מאשר שרח בת אשר, ששמעה עוד את יוסף והיתה שריד אחרון מהמשפחה המקורית שירדה למצרים.

צפנים היו מקובלים כבר בעולם העתיק בתור דרך להעברת מסרים. הצפנים הראשונים היו פרימיטיבים ביותר והתבססו על החלפת אותיות. בתנ"ך, ניתן למצוא צופן פשוט מעין זה (ירמיהו נ"א א): "כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵעִיר עַל-בָּבֶל וְאֶל-יֹשְׁבֵי לֵב קָמָי רוּחַ מַשְׁחִית". לא מצאנו מקום בשם לב קמי אולם בצופן אתבש פשוט (א=ת ב=ש וכו') מתברר כי פירוש המילה הוא "כשדים". צופן אתבש מופיע שוב באותה נבואה בפסוק מא: "אֵיךְ נִלְכְּדָה שֵׁשַׁךְ וַתִּתָּפֵשׂ תְּהִלַּת כָּל-הָאָרֶץ אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה בָּבֶל בַּגּוֹיִם" ששך=בבל. מאחר ובנבואה מופיעה בבל מפורשות וגם כשדים, השימוש בצופן הינו מסיבות ספרותיות גרידא ולא על מנת להסתיר את מושא הנבואה.

צופן אחר הוא פשוט שימוש בשפה אחרת. לפעמים ההורים מדברים אנגלית כאשר לא רוצים שהילדים יבינו (או יידיש, או כל שפה אחרת) וגם את זה אנו מוצאים בתנ"ך(מלכים ב' י"ח כו): "וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּהוּ וְשֶׁבְנָה וְיוֹאָח אֶל-רַבְשָׁקֵה דַּבֶּר-נָא אֶל-עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל-תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל-הַחֹמָה". את האיומים של רבקשה עדיף שלא כל העם יבין.
שיטת הצפנה נוספת שזכתה לפרסום רב בשנים האחרונות היא בדילוגי אותיות. מסרים מוחבאים בתוך טקסט בדילוג קבוע של אותיות. קיימים ספרים שלמים על מסרים רבים המוחבאים בתורה וכנגדם אותה כמות של מאמרים ומחקרים המראים שהכל בגדר ההסתברות הסטטיסטית.



צפנים אחרים התבססו על רישום ההודעה בתבנית מלבנית, חלוקת המלבן וכתיבתו מחדש לפי מספר טורים, בדרך מוסכמת מראש על שני הצדדים, שימוש בסימנים במקום אותיות ועוד. החיסרון בכל הצפנים האלו הוא כי בכל שפה יש אותיות ומילים שמופיעות הרבה יותר מאחרות ובכלים פשוטים ניתן להתחיל ולהפעיל ניחושים ולהבין את כל ההודעה. שיטה מתקדמת יותר הייתה בחירת מילים מתוך ספר או טקסט מסוים שנמצא בידי שני הצדדים, כאשר כל מילה או אות מתוארת באמצעות מיקום בספר (עמוד, שורה וכו'). היתרון הוא שאפשר לקודד כל אות בהרבה דרכים ולהתגבר על הבעייה הקודמת. ככל שיכולות הפיענוח השתכללו, כך שופרו מנגנוי ההצפנה ואולי השיא של מנגנוני החלפת האותיות הוא מכונת ההצפנה הגרמנית, האניגמה, שהגיעה לידי שכלול כאשר כללה החלפות מרובות של אותיות ונחשבה בלתי ניתנת לפיענוח, ללא ספרי הצופן. סיפור האניגמה, והמאמצים הרבים שהושקעו בפיענוחה על ידי הבריטים זכו לסרטים ולספרים רבים (ספר מבוא בהיר ופשוט הוא סודות ההצפנה של סיימן סינג).
בימינו, ההצפנות מבוססות על אלגוריתמים מתימטיים המתבססים על מספרים ראשונים גדולים מאד. קל מאד להכפיל שני מספרים ראשונים שכל אחד מהם בין מאה או מאתיים ספרות, אבל קשה מאד וצריך הרבה זמן לקחת מספר גדול של 300 ספרות ולמצוא אילו שני מספרים ראשונים מרכיבים אותו. הבדל זה בקושי מאפשר הצפנה תוך שימוש במספר הראשוני ופיענוח רק אם יודעים את שני המספרים המרכיבים אותו. כול המסחר המודרני, והשימוש באינטרנט מבוסס על הצפנה זו. מאחר וכח המחשוב עולה, ואין שיטת הצפנה טובה יותר, הדרך היחידה להתגבר על יכולת הפיענוח של המחשבים החזקים היא החלפה תדירה של המפתחות ושימש במפתחות ארוכים יותר ויותר. מאחר וידועים גם מספרים ראשוניים עם 12 מיליון ספרות, מספר עם 100 ספרות נחשב ממש קטן. קבלו רשימה . המחשב שלי לא התקשה להכפיל את שני המספרים האחרונים, כל אחד באורך 200 ספרות ולקבל בפחות משנייה את המספר המפחיד הבא

518744426209940032637855475617557025917144423166552003315289664590377195318492322973520569323405172261908438289324128271333661507263696780286377802594407191964028205929036813787772836191301797195714485178441679052979708166856939088704968059856292276727594925491529584624281571173863337802530099467381783487449767530028549828461979120374978925688102474250733212104033943466362235813574599354670767441


תהליך הפוך למציאת שני המספרים הראשונים המרכיבים מספר זה, יקח זמן רב מאד

אניגמה - מכונת הצופן הגרמנית
אניגמה - מכונת הצופן הגרמנית




פרשת ויחי לילדים

נושאי הפרשה – תקציר פרשת ויחי

צוואת יעקב ליוסף (מז, כח-לא)

יעקב זוכה לשבע עשרה שנות חסד במצרים. מוקף במשפחתו הגדולה והמאוחדת, מתענג על הקרבה המחודשת לבנו היקר יוסף ולשני נכדיו שלא הכירם בקטנותם, מנשה ואפרים. בגיל 147 יודע יעקב שיום מותו קרב ובא. הוא קורא ליוסף בנו כדי לצוותו על סדרי קבורתו. הוא יודע שיוסף, השליט במצרים, הוא שיוכל להוציא את צוואתו לפועל.
יעקב מבקש ומשביע את יוסף שלא יקברהו במצרים. יעקב רוצה להיקבר במערת מכפלה לצידה של לאה, בסמוך לאבותיו - אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה. בהמשך הדברים (מח, ז) מתנצל יעקב על כך שלא קבר במערת המכפלה את אמו האהובה של יוסף, רחל. הוא רומז כי עשה זאת על-פי ציווי עליון. רחל שנקברה על אם-הדרך, עתידה להתחנן במרום עבור בניה היוצאים לגלות דרך מקום קבורתה בבית לחם.

ברכת מנשה ואפרים (מח, א-כב)

יוסף ממהר אל אביו, לאחר שמגיע שליח ובפיו הבשורה: יעקב נוטה למות. יוסף לוקח עמו את שני בניו ומתייצב למרגלות מיטתו של יעקב. יעקב מספר כי הקב"ה נבא אותו על כך שעתיד אחד מבניו להיות לשני שבטים. יוסף הוא שיזכה לכך ולכן שני בניו, מנשה ואפרים, יכללו מעתה בין שבטי ישראל.
יעקב מבקש לברך את שני הנכדים, ויוסף מגיש אותם אליו כשמנשה הבכור לימין יעקב ואפרים הצעיר לשמאלו. יעקב משכל את ידיו, ומניח את ימינו על ראש אפרים ואת שמאלו על ראש מנשה ומברך אותם. יוסף חושב כי הדבר נובע מראייתו הלקויה של הסב הזקן והוא ממהר לתקן את הנראה כטעות. אך יעקב מסרב ומבהיר כי ידוע לו שמנשה הבכור והוא ראוי לברכה, אך אפרים, אומר יעקב ליוסף, יגדל ממנו ולכן ראוי להתברך בימין.

ברכת הבנים (מט, א-כח)

יעקב מכנס את בניו להשמיע דברים ולברך אותם טרם מותו. דבריו הם שילוב של הגדרת מהותו ותפקידו של הבן ודברי ברכה ונבואה על העתיד לקרוא איתו ועם צאצאיו. בין הדברים משלב יעקב גם דברי תוכחה. הדברים נאמרים ברובם בלשון קצרה שרב בה הרמוז על הגלוי.
ראובן - בכורו של יעקב והיה ראו לקבל את כתר הכהונה שהוענק ללוי. אך תכונת הכעס-החפוז שבו מנעה ממנו זכות זו.
שמעון ולוי - יעקב מציין בעיקר את תכונתם המשותפת הקשה שבאה לביטוי בהריגת אנשי שכם ובמזימה להרוג את יוסף. כדי להפרידם, יצא לוי ממניין השבטים ובמקומו נכנס בן נוסף של יוסף.
יהודה - בעל תכונות מנהיגות וממנו תקום משפחת מלכות דוד ובסוף שושלתה מלכותו של מלך המשיח.
זבולון - נחלתו תהיה על חוף הים וצאצאיו יעסקו במסחר. ברווחיו יתמוך בלומדי התורה משבט יששכר.
יששכר - שבטו יתמקד בלימוד התורה וצאצאיו יהיו פוסקי ההלכה לכלל ישראל.
דן - יעקב מתנבא על גבורתו ומעשיו של שמשון השופט, נצר לשבט דן.
גד - שמו מרמז על 'גדוד', ובניו יהיו גדודי המלחמה החלוצים במלחמת ישראל לכיבוש הארץ.
אשר - שבטו יתברך בגידולי זיתים משובחים והא יספק שפע שמן לכל ישראל.
נפתלי - נחלתו בארץ בקעת גינוסר, תהיה מבורכת בפירות הממהרים להבשיל.
יוסף - הבן האהוב והמיוחד זוכה לדברי שבח רבים וברכה מיוחדת. בדבריו מזכיר יעקב את המשטמה של אחיו אליו, ואת הצלחתו הרבה גם בהיותו בגלות מצרים.
בנימין - מוזכר ברמז היות בית המקדש בנחלתו וכן כמה מצאצאיו, שאול המלך ומרדכי ואסתר, שיהיו מנהיגים ומושיעים לישראל בתקופות שונות.

צוואה ופרידה (מט, כט-לג)

יעקב חוזר בפני כל בניו על רצונו-צוואתו להיקבר במערת המכפלה. זאת המערה שנקברו בה אברהם ושרה, יצחק ורבקה, וזאת המערה שבה קבר יעקב עצמו את אשתו לאה. יעקב אוסף את רגליו ו'נאסף אל עמיו'.

יעקב זוכה לכבוד מלכים (נ, א-יד)

יוסף פורץ בבכי, נופל על-פני אביו ונושק לו לפרידה. הוא מצווה על רופאי מצרים לחנוט את גופתו של יעקב. במצרים מוכרזים שבעים ימי אבל כאות אהבה והערצה ליעקב.
לאחר בקשת אישור מיוחד מפרעה, יוצא יוסף בראש אחיו ובראש שיירת לוויה ענקית ומכובדת לקבור את יעקב. השיירה מלווה בפרשים וכרכרות, עושה דרכה אל ארץ כנען, אל מערת המכפלה שבחברון. תושבי ארץ כנען ומלכיה, התרשמו משיירת הענק העולה ממצרים והצטרפו אף הם למסע ההלוויה. וכך זכה יעקב אבינו לכבוד מלכים הראוי לו.

האחים חוששים מנקמה (נ, טו-כא)

לאחר מותו של יעקב חוששים אחי יוסף כי עתה לאחר הסתלקות האב הוא ינקום בהם על כל הרעה שעשו לו. הם שלחו אליו שליחים ובפיהם צוואה שאמר, כביכול, אביהם לפני מותו, ולפיה עליו לסלוח לאחיו. אחר-כך באו הם עצמם לפני יוסף, נפלו לרגליו והציעו עצמם לעבדים כדי להינצל מנקמתו.
יוסף הצדיק פורץ בבכי כשהוא רואה את אחיו בשפלותם. הוא מבטיח כי אין בדעתו להרע עמם בשום אופן. הוא מסביר להם כי גם אם מחשבתם הייתה להזיק לו במכירה, הרי שהוא מקבל זאת באהבה מעם ההשגחה העליונה שהביאה אותות למצרים כדי שיוכל להציל את העולם מרעב. יוסף הבטיח לאחיו כי ימשיך לעזור ולתמוך בהם כבעבר.

צוואת יוסף (נ,כב-כו)

יוסף זוכה לראות בחייו נכדים ואף נינים ומגיע לגיל 110 שנה. לפני מותו, בצוואה שיש בה מן הנבואה, אומר יוסף לאחיו כי יבוא יום והאלוקים יעלה את בני ישראל מארץ מצרים. הוא מבקש מאחיו ואף משביע אותם להעביר לבניהם ולבני-בניהם את הציווי, כי כאשר יגיע יום פקודה זה, יעלו היוצאים ממצרים את עצמות יוסף לקבורה בארץ ישראל.

חזק חזק ונתחזק!

דבר תורה קצר לפרשת ויחי

פרשת השבוע מספרת על פטירתו של יעקב אבינו, על ההספד שעשו לו ועל קבורתו במערת-המכפלה, ובכל-זאת הפרשה נקראת ויחי, שם המבטא חיים. יתרה מזו אומרים חז"ל: "יעקב אבינו לא מת".
איך אפשר לומר שיעקב לא מת, והלוא התורה עצמה מספרת על פטירתו וקבורתו? משיבים חז"ל: "מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים".
בכך באים לידי ביטוי חייו האמיתיים של יעקב. חיים אמיתיים אינם מסתיימים עם הפטירה, אלא הם מוסיפים להתקיים ולהתפתח. חייו של יעקב אבינו היו חיים אמיתיים, והם הוסיפו להתקיים גם אחרי פטירתו – בקרב 'זרעו', צאצאיו.
מכיוון שבניו ונכדיו של יעקב המשיכו את דרכו ואת מורשתו, בכך בעצם נמשכו גם חייו שלו. לכן חז"ל אומרים ש"יעקב אבינו לא מת", שכן דרכו של יעקב הוסיפה לחיות בעולם הזה גם אחרי פטירתו, בקרב 'זרעו'. וכך דווקא הפרשה המספרת על פטירתו של יעקב היא הממחישה את המהות האמיתית של חייו – "ויחי יעקב".


לדף הראשי של פרשת ויחי
תפזורת לפרשת ויחי

מומיות וחניטה

כמעט כל מי שמבקר בפעם הראשונה במוזיאון הבריטי ניגש ישר לאגף המומיות בחדרים 62-63 בקומה השנייה. המומיות המצריות, מהוות אטרקציה והחדרים תמיד מלאים. במאמר מוסגר נעיר שהאטרקציה השנייה במקום היא אולם הפרתנאון היווני, ולמבקר הישראלי גם האולם עם הלוחות המתארים את קרב לכיש (חיקוי של הלוחות, וגם כמה ארונות קבורה מצרים נמצאים במוזיאון ישראל בירושלים, לא חייבים להרחיק עד לונדון).
בפרשת ויחי, אנו נתקלים בתהליך החניטה (פרק נ' פסוק ב): "וַיְצַו יוֹסֵף אֶת-עֲבָדָיו אֶת-הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת-אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת-יִשְׂרָאֵל: וַיִּמְלְאוּ-לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם". יעקב נחנט, כבוד השמור למלכים, אך נראה שיותר מהכבוד, כיוון יוסף לסיבות פרקטיות, שיאפשרו לקבור אותו לאחר תקופת אבל ומסע לארץ ישראל. גם יוסף עצמו נחנט אולם הוא אינו נקבר בארץ ישראל אלא: "וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" וכך מסתיימת הפרשה וספר בראשית כולו.

חניטה היא תהליך עתיק יומין לשימור הגוף, תהליך שהיה קיים בכמה תרבויות אולם המצרים הקדמונים, עקב אמונתם הדתית, שיכללו אותו לכדי אומנות. חלק מהאיברים הפנימיים הוצאו מהגוף, והגוף הושקע בתמיסת נתר (תערובת של מלחים שונים), חומר השימור של אז, לאחר תקופת מה, שהתורה מציינת שאורכה ארבעים יום, הושלם תהליך השימור, לגופה נוספו עשבים ריחניים, שמנים אתריים ובשמים, העיניים הוחלפו בעיני אמאייל והגופה כולה נעטפה בתכריכי פשתן ארוכים המוכרים כל כך מסרטי האימה. מומיות שנמצאו נחקרו בעת האחרונה באמצעות כלי הדמייה משוכללים (CT, MRI וכו') שכן שיטות אחרות היו פולשניות והיו פוגעות במומיה.
ארונות הקבורה המצריים היו יצירות אומנות בפני עצמן. המכלים נקברו במספר ארונות, כולם בנויים לפי מידה, מקושטים מבפנים ומבחוץ, עשויים מעץ ומזהב, כאשר כמו במטריושקות הארונות היו אחד בתוך השני, בהבדלי גודל מדויקים. הכנת הארונות ארכה זמן רב.
אחד הפרעונים הידועים ביותר הוא תות-אנך-אמון, מלך מצרי שמלך במאה ה-14 לפני הספירה, לפני התקופה שבני ישראל היו שם ולמעשה לא היה ידוע כלל עד הגילוי המפתיע של קברו בשנת 1922. יחודו של הקבר היה שהוא כמעט ולא נבזז על ידי שודדי קברים והתגלו בו ממצאים ארכיאולוגיים יקרי ערך, אחד מהם, ארון זהב במשקל של טון שהכיל את המומיה של תות-ענך-אמון, שמת בגיל צעיר מסיבות שעד היום לא ידועות. המלכים לא נקברו לבד, תכשיטים, חיות המחמד שלהם ועוד דברים נוספים שישמשו אותם בעולם הבא, נקברו איתם. כל העתיקות מקבר תות הם של מצרים ומוצגים בקהיר ובלוקסור. לעיתים נדירות, ממשלת מצרים משאילה את המוצגים לתערכות בעולם, והזדמן לי לראות אותה באנגליה.
תצוגת המומיות במוזיאון הבריטי
תצוגת המומיות במוזיאון הבריטי

נחזור ליוסף, את המשך אנו מוצאים ביציאת מצרים (שמות יג יט): "וַיִּקַּח משֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם". שימו לב, משה לא לוקח ארון, אלא את העצמות, ואולי תהליך החניטה נכשל, או שבהתאם למסורת היהודית, אין חשיבות לשימור הגוף. הסיפור מגיע לסופו רק 54 ! שנה לאחר מכן, כאשר בני ישראל קוברים את יוסף, בשכם (יהושע כ"ד לב), בפסוק הלפני אחרון בספר יהושע: "וְאֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר-הֶעֱלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי-חֲמוֹר אֲבִי-שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי-יוֹסֵף לְנַחֲלָה".

לדף הראשי של פרשת ויחי

פרשת השבוע ויגש לילדים

תקציר פרשת ויגש

יהודה מתעמת עם יוסף (מג, יח-ל)

באירועי הפרשה הקודמת (מקץ) יוסף 'מתח את החוט' עם אחיו לנקודת אל-חזור. יהודה שערב באופן אישי לבנימין הצעיר, יודע שחייבים ללבן את העניינים מול יוסף, גם במחיר של תקרית קשה אף אלימה. הוא ניגש ליוסף, ופונה אליו בנימוס אך גם בתקיפות רבה ובאופן שאינו מותיר מקום לספקות באשר לנחישותו. יהודה מסביר כי בנימין ירד למצרים על-פי בקשת יוסף ולמרות חוסר שביעות-הרצון של יעקב ששכל כבר בן אחד. הוא, יהודה, ערב אישית בפני יעקב, להחזרתו של בנימין, ולא יוכל עתה לחזור לארץ כנען בלי האח הצעיר. יהודה מסיים את דבריו בהבעת נכונות לקבל על עצמו עבדות במקום בנימין.

יוסף מתוודע לאחיו (מה, א-כד)

רגשותיו של יוסף גואים, והוא אינו יכול לעמוד עוד מול אחיו הכועסים-מפוחדים-נבוכים. לאחר 22 שנים של נתק מהמשפחה, בגיל 39, יוסף מתחבר שוב אל אחיו. הוא מבקש מכל הנוכחים לפנות את החדר, וכשהוא לבדו עם אחיו הוא מתוודע אליהם. יוסף מנסה לרכך את ההלם הראשוני ואת החשש המיידי של האחים מפני נקמתו. באמצעות סימנים שונים הוא מוכיח שאכן הוא יוסף אחיהם העומד לפניהם. יוסף מדבר עם אחיו רכות ומסביר שכל השתלשלות העניינים, מרגע מכירתו ועד עתה היא השגחת אלוקית שכוונה את הדברים לכך. ממילא אין להם סיבה לדאגה.
יוסף מזרז את אחיו לעלות מהר ארצה אל אביהם יעקב ולבשר לו את הבשורה הגדולה. כיוון שצפויות עוד חמש שנות רעב, יוסף מבקש שאביו עם כל בני ביתו ירדו מצרימה, והא ידאג לכל מחסורם.
לאחר דבריו, מתחבק יוסף ומתנשק עם בנימין אחיו מהאם-רחל, ועם כל אחיו בני ישראל. האחים נרגעים מעט ומנהלים איתו שיחה.
השמועה עושה לה כנפיים בחצר המלכות ומגיעה עד כסא המלך. פרעה מרוצה מכך שהמשנה האהוב עליו חדל להיות אסופי והוא מצא את משפחתו הענפה. גם פרעה תומך בכך שיעקב ומשפחתו ירדו מצרימה, והא מבטיח להקצות להם חבל ארץ משובח ולמלא את כל צרכיהם.
עמוסי מתנות ומשלוחי מזון עולים האחים בלב שמח לארץ כנען, לבשר לאביהם הזקן את הבשורה הגדולה. יעקב שומע את הבשורה "עוד יוסף חי" ואינו מאמין. הבנים משכנעים את אביהם ומציגים סימנים שמסר להם יוסף כהוכחה. ישראל הזקן שהתאבל כל השנים על בנו ומיאן לקבל ניחומים, מתעורר לחיים - "ותחי רוח יעקב אביהם".
יעקב מחליט לרדת למצרים, לזכות ולראות שוב בחייו את בנו האהוב יוסף.

יורדים למצרים (מו, א-לד)

יעקב מזדרז ויוצא לדרך. הוא נוסע בשמחה ומתוך החלטה נחושה, אך בכל זאת מקנן בו החשש שמא הירידה מארץ כנען למצרים, עם כל משפחתו, אינה דבר רצוי. הוא חונה בבאר שבע ומעלה קורבנות לה'. הקב"ה נגלה אליו ומחזק את החלטתו לרדת מצרימה. ה' מבטיח ליעקב להיות עמו במצרים, ומבשר לו כי בגלות תתפתח המשפחה ותהיה לעם גדול. בסופו של דבר יעלה ה' את ישראל ממצרים וישיבם אל ארץ אבותיהם.
משפחת ישראל, לא כולל הכלות שהצטרפו, מונה שבעים נפש. התורה מונה אותם בשמותיהם.
בעוד יעקב ומשפחתו מתנהלים לאיטם מצרימה, שולח יעקב את יהודה כדי להקים במצרים תשתית תורנית - בית מדרש שיהווה מרכז לפסיקה הלכתית ולחינוך הילדים.
יוסף מתבשר כי המשפחה בדרך. הוא אינו ממתין לבואם. בעצמו הוא רותם את הסוסים למרכבת השרד ויוצא לפגוש את אביו הזקן.
יוסף מתדרך את אביו ואחיו לומר לפרעה כי הם רועי צאן. כך יוכלו לקבל חבל ארץ משלהם, ארץ גושן, המשופעת במרעה.

המפגש עם פרעה (מז, א-יב)

יוסף לוקח כמה מאחיו ומציגם בפני פרעה. הללו מקבלים את עצתו של יוסף ומספרים על עיסוקם כרועי צאן. ואכן פרעה מחליט להעניק להם את ארץ גושן לנחלה.
אחר-כך מציג יוסף את אביו בפני המלך. פרעה מתעניין בגילו המופלג של יעקב, והוא משיב לו כי הוא בן 130 שנה, אך שנים אלו היו מלאי צער וקשיים. יעקב מברך את פרעה ונפרד ממנו.
יוסף מממש את הצו המלכותי, מושיב את משפחתו המורחבת בארץ גושן ודואג לכל מחסורם.

יוסף משתלט על כל מצרים (מז, יג-כז)

עם ירידתם של בני ישראל למצרים, ובעקבות ברכתו של יעקב נפסק הרעב הגדול, למרות שחלפו רק שתיים מתוך שבע שנות הרעב החזויות. אך התורה חוזרת, לאחר תיאור קורות יוסף וכל משפחתו, ומתארת את שהתרחש במצרים בשנות הרעב.
כזכור, כל האזרחים מגיעים למחסני יוסף כדי לרכוש מזון. לאחר זמן נגמר כספם של האנשים ויוסף מוכר מזון תמורת עדרי צאן ובקר ושאר בעלי חיים. עם תום שנת הרעב הראשונה, לא נותר בידי העם כל רכוש, כי אם גופם ואדמתם. יוסף מלאים את כל אדמת מצרים תמורת המזון שבמחסניו ויוזם פיזור אוכלוסין כדי שלא יישאר זכר בעלות האנשים על אדמתם. בפעולה הזאת יוסף גם מנע את חרפת הזרות של משפחתו.
בתום השנה השנייה, כאשר מתחילה האדמה להצמיח בברכתו של יעקב, נותן יוסף זרע לכל נתיני הממלכה, ומגיע איתם להסכם שחמישית מהתבואה תועבר כמס לאוצר המלך. כך העשיר יוסף את אוצר המלוכה בצורה חסרת תקדים, ואף זכה לתודות ותשבחות מהעם שקיבל יחס הוגן ויכולת לשקם את הכלכלה האישית.

דבר תורה קצר לפרשת ויגש

חכמינו מעמידים לפנינו את דמותו של יוסף כדמות מופת הממחישה את הצורך לגמול טוב גם למי שעשה לנו רע. הנה, אֶחיו של יוסף מכרו אותו לעבד, ואילו הוא דאג להם ופרנס אותם בשנות הרעב, ולא נקם בהם על מה שעשו לו.
לכאורה אפשר לתהות על הצורך להתנהג במידה זו: הלוא הזולת גמל לך רעה, ולמה אסור לך לשלם לו כפועלו, ואתה אף נדרש לגמול לו טובה תחת רעה?
אלא הדבר קשורה למהותו הפנימית של יהודי. אמנם בחיצוניות הדברים התנהג עמך הזולת במידה רעה, אבל בפנימיותו גם הוא טוב, וחובה עליך להביט על יהודי כפי שהוא בפנימיותו.
ההתנהגות עם יהודי שני במידה זו מעוררת גם בו-עצמו את פנימיותו. כשהזולת רואה שאין משלמים לו כפועלו אלא מתייחסים אליו כאל יהודי יקר ואהוב, ואפילו גומלים לו טובה תחת רעה, הדבר מעורר את מהותו הפנימית וגורמת לה להתגלות בקרבו.
כשיהודים מתנהגים כך איש עם רעהו הם יכולים לפנות אל הבורא ולומר לו כמאמר המדרש: "מה יוסף גמלוהו אחיו רעה והוא גמלם טובה, אף אנו גמלנוך רעה, גמול אותנו טובות". והקדוש-ברוך-הוא אכן גומל את עם-ישראל טובה, ומביא לנו את הטובה הגדולה ביותר שאנו מייחלים לה – הגאולה

לדף הראשי של פרשת ויגש

מדע בפרשה - כלכלה ושימור זרעים

השתלטות על אדמות מצרים

בסוף פרשת ויגש מופיע פרק כלכלי המתאר כיצד יוסף רוכש את אדמות מצרים (מ"ז יג-לא). קוראים מודרנים מנצלים לעתים קטע זה על מנת לנגח את יוסף, הקפיטליסט החזירי, המנשל אנשים מאדמתם. קריאה כזו שגויה בעיני, ומתנתקת מההקשר בו הטקסט נכתב. ננסה לקרוא פרשייה זו בצורה אחרת לחלוטין ותוך קישורה לתקופת הזמן המתוארת ולמעשה נבין ממנה עד כמה גדול היה מעשהו של יוסף, ואולי בזכות מעשה זה זכה להיקרא יוסף הצדיק.

דילמת החקלאי

אנו רגילים לקנות את הלחם שלנו בסופר או במאפיה, טרי וחם ולעיתים אפילו פרוס וארוז. אולם חשוב לזכור שהמצב הטבעי של זרעי הדגנים נותן לאיכר שקצר אותם שתי אפשרויות בלבד:
  1. לאכול את הזרע.
  2. לשמור את הזרע ולהשתמש בו להצמחת יבולי השנה הבאה.

בעצים ופירות הבעיה לא קיימת אולם בדגנים (וחלק מהירקות האחרים) זה המצב. כיום חקלאים לרוב לא שומרים זרעים אלא רוכשים אותם מתוצרת מיוחדת למטרה זו אולם במקומות בהם החקלאות מסורתית וישנה, בכל שנה יש את הדילמה כמה זרעים נאכל וכמה זרעים נשמור (מכל משמר - אסור שיתייבשו ואסור שייספגו לחות) לשנה הבאה. 

והנה כאשר יש בצורת, הדילמה היא עניין של חיים ומוות פשוטו כמשמעו, ובפרט אם יש ילדים קטנים, שצריך להאכיל או שהאם צריכה לאכול על מנת להניק אותם. ואכן עד היום, במדינות אפריקה בהן יש משטרים מושחתים או אנרכיה, כאשר יש בצורת קשה הדילמה היא: אכול היום והסתכן במוות ברעב בשנה הבאה, או שחלק מבני המשפחה לא ישרדו עד לשנה הבאה. מציאות אכזרית ומעציבה ביותר.

במצרים העתיקה זו הייתה המציאות. לא לחינם בני יעקב מזהירים אותו שאם לא ירדו למצרים כולם ימותו. זו לא הגזמה אלא אמת לאמיתה. ואילו במצרים, יוסף השכיל לשמר את הזרעים ולבנות מחסנים גדולים. נכון הדבר שנהר הנילוס מבטיח אספקה שוטפת של מים, אולם לעתים היו דווקא יותר מדי מים וההצפות הרסו את היבולים. רעב לא בהכרח נובע מבצורת (ראו הרחבה על הנילוס).

לזרעים, יש תאריך תפוגה, גם בתנאים אידיאלים הם מחזיקים מעמד זמן מסוים בלבד. כאשר יש עודך עצום של זרעים, אנשים פרטיים וחקלאים פשוטים לא יכולים לשמור אותם בתאנים טובים ליותר משנה אחת, אולם אם כמות הקרקע שלהם מוגבלת, מה יעזרו להם יותר זרעים? הם אולי יוכלו טוב באותה שנה ואולי גם המקנה יגדל אבל בשנה הבאה, יהיה צריך להאכיל יותר פיות של אנשים ומקנה ולא יהיה מאיפה. שלטון מרכזי חכם ובעל משאבים יכול לנהל את הזרעים. כנראה יוסף ריענן את המחסנים מדי שנה (כלומר, כל הזרעים החדשים אוחסנו, וזרעים ישנים יותר נאכלו ונזרעו ממש בסמוך למועד פוג התוקף). כך היה ליוסף מאגר זרעים גדול מספיק גם להאכיל את כל האוכלוסייה וגם להמשיך לזרוע ולגדל עוד חיטה בתקופת הבצורת (בכמות קטנה יותר, אבל כזו המספיקה להמשכיות הזרעים).

מאחר ולאנשי מצרים נגמר הכסף לקנות זרעים אחרים, יוסף מוכר להם את הזרעים תמורת רכושם וקרקעותיהם והופך אותם למעשה לשכירים, אולם מהלך זה מתקבל באהדה ובברכה רבה בידי הציבור המבינים שמאותו רגע, הדילמה - "לאכול או למות" לא תחזור. מאותו רגע, השלטון המרכזי אחראי לכך שלא יהיה יותר מוות ברעב. זהו חידוש גדול מאד בעולם העתיק, והחידוש הזה רשום על שמו של יוסף. המצרים למעשה מציעים למכור את עצמם לעבדים חסרי זכויות, אולם יוסף שהיה עבד בעצמו, לא מוכן לכך ולכן המס אותו קבע יוסף על ההכנסות עומד על עשרים אחוזים בלבד, אחוז מס שאני מניח שרבים היו שמחים לשלם כיום, ומאפשר צבירות רכוש ורווחים מחדש תוך כמה שנים.

יוסף הוא למעשה סוציאליסט הוגן במיוחד. אין זה קומוניזם כדוגמת הרעב באוקראינה בשנת 1932 כאשר כל מה שהאיכר מגדל נעלם לטובת השלטון המרכזי. הקולקטביזם באותה תקופה נועד לכאורה לחלק את המשאבים בשווה בין כולם, אבל ידוע לנו שלרוסים לא הייתה בעיה להרעיב את אוקראינה, והמזון והשפע הגיעו לבכירי המפלגה. אצל יוסף המצב שונה, הזרעים נשמרים קרוב למקום הגידול (נבנו מחסנים רבים קרוב לערים) וישנה אפשרות לאיכרים שאמנם מכרו את אדמתם, לקבל אדמה אחרת, לקבל ביטחון סוציאלי של אספקת זרעים וגם לשמור על עצמאות כלכלית מסוימת. לא עבדות ולא צמיתות. מנהיג כזה הדואג לכל התושבים, לא היה טרם יוסף. רמז לכך אפשר למצוא גם בתורה עצמה.

כאשר יוסף מגלה את זהותו האמיתית לאחים, הם חוששים מנקמה אבל יוסף מרגיע אותם ואומר (מ"ה ז) :"וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה". בזמן זה יוסף חושב שכל המהלך האלוקי של מכירתו למצרים ועלייתו לגדולה היה בכדי להציל את משפחתו. אולם בסוף פרשת ויחי, לאחר מות יעקב, האחים שוב חוששים מנקמה ואז יוסף אומר להם: (נ' כ): "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב". יוסף מבין שבתוקף תפקידו הוא אחראי למיליוני תושבי האזור ולא רק למשפחתו המצומצמת, כמה עשרות נפשות. קבלת אחריות זו, ועמידה בה, תוך ויתור על חזרה לחיק משפחתו שהיו הרחק מהבירה מזכה אותו ביושר בתואר יוסף הצדיק.


נחזור לזרעים. החקלאות המודרנית גרמה לבעייה חמורה בתחום המיגוון הביולוגי ועשרות ומאות זנים של ירקות לא גדלים יותר. אם בעולם קיימים כ-7000 זנים של תפוחי עץ, הרי שבחנות הפירות, אם תשיגו חמישה סוגים שונים, סימן שבאתם ביום טוב. אותו דבר לגבי כל הגידולים. בארצות הברית, כמעט כל גידולי תפוחי האדמה הם מזן מסוים ומיועדים לשמש בתור טוגנים (צ'יפס) ברשת מקדונלד. הסכנה בכך היא רבה מאחר ונגיף או חיידק או פטרייה או כל דבר אחר יכול לתקוף את הזן ולגרום לרעב. תופעה כזו בדיוק קרתה באירלנד והובילה שם לרעב הגדול בשנים 1846-1852.

כיום כאשר המודעות לחיים בריאים עלתה, יש חזרה מסוימת לגידולים מגוונים יותר ובפרט שגידולים אלו הם לרוב בעלי טעם טוב יותר. על מנת להגן על המיגוון הקימו מדינות רבות מאגרים של זרעים, בהם נשמרים זרעים בקפידה רבה ובתנאים אופטימליים של חום, תאורה ולחות ויכולים לנבוט גם לאחר שנים רבות.

הבנק העולמי המרכזי לזרעים נמצא באיים הנורבגיים - כספת הזרעים העולמית של סבאלברד. במקום שורר קרח עד, הלחות כמעט אפסית, והכספת - כספת לכל דבר כמו בבנקים בשוויצריה, בנויה במכרה פחם נטוש בתוך הר. גם ישראל הפקידה זרעים רבים בכספת והם משמשים מעין מאגר חירום (בנוסף למאגרים מקומיים). מקור אחר להחזרה של זנים, היא חזרה לזני בר הנמצאים בטבע וביותם מחדש למינים בעלי אפשרות גידול מסחרי.
כספת הזרעים בסבלברד - שער הכניסה
כספת הזרעים בסבלברד - שער הכניסה. מקור: ויקיפדיה מתי טרפ

פרשת השבוע מקץ לילדים

נושאי הפרשה - תקציר פרשת מקץ

חלומות פרעה (מא, א-יד)

שנתיים חולפות מאז השתחרר שר המשקים מבית הסוהר, ויוסף עדיין כלוא, על לא עוול בכפו.
בוקר אחד, מתעורר פרעה מלך מצריים ורוחו נפעמת. בלילה חלם חלום מוזר. בחלומו הוא עומד על שפת היאור. מן היאור עולות שבע פרות שמנות הרועות באחו. אחריהן עולות שבע פרות שדופות הבולעות את הפרות השמנות.
פרעה מתעורר, וכשנרדם שוב הוא חולם על שבע שיבולים עמוסות גרעיני תבואה. אחריהן צומחות שבע שיבולים שדופות ובולעות את השיבולים המלאות. פרעה נסער, מכנס את שריו ויועציו עם בוקר ומנסה לברר את פשר החלום. איש אינו מוצא פיתרון. לבסוף ניגש שר המשקים ומספר על הנער העברי הכלוא בבית הסוהר, נער המפליא לפתור חלומות.
פרעה מצווה להביא אליו את יוסף.

יוסף פותר ויועץ (מא, טו-לח)

יוסף בן השלושים מגיע אל המלך לאחר שרחצוהו והלבישוהו כראוי. המלך מספר את חלומותיו, ויוסף ממהר לפותרם. הוא מסביר כי שבע הפרות השמנות ושבע השיבולים עמוסות התבואה רומזות לשבע שנות ברכה-חקלאית שיבואו על מצריים. שבע הפרות והשיבולים השדופות הן שבע שנות רעב שיבואו לאחריהן. הרזות בולעות את השמנות, משום ששנות הרעב 'יבלעו' וישכיחו את כל השפע והשובע שקדם להן. את העובדה שהחלום חזר בשתי גרסאות מסביר יוסף כרמז למיידיות של התגשמות החלום.
יוסף לא מסתפק בפתרון החלום, וממשיך לדבר כיועץ ארגוני-כלכלי. הוא מציע למנות איש מתאים שיוכל לארגן מערך אדיר לאיסוף, אחסון ושימור תבואת שנות השובע לטובת שנות הרעב. פרעה נדהם מהפתרון המבריק ומאישיותו המיוחדת של יוסף.

מבית הסוהר לכס משנה המלך (מא, לט-נב)

בו במקום ממנה פרעה את יוסף לאחראי על כל המערך השלטוני במדינה. התפקיד מוגדר 'משנה למלך', ובעצם מדובר על שלטון מוחלט כאשר פרעה משאיר בידיו רק את תואר המלכות.
יוסף מקבל מהמלך את טבעת-החותם שלו, הוא מולבש בבגדי מלכות ויוצא במרכבת המשנה למסע הכתרה.
המשנה למלך הצעיר נושא לאישה את בת פוטיפר, אדוני לשעבר ונולדים לו שני בנים - מנשה ואפרים. יוסף מיישם את תוכניתו והוא צובר כמויות אדירות של תבואה.

שנות הרעב (מא, נג-נז)

פתרונו של יוסף מתגשם במדויק. בתום שבע שנות השובע והרווחה הכלכלית, מגיעים ימי בצורת קשה ביותר. אזרחי המדינה כמו גם אזרחי האזור כולו אינם ערוכים לימים הקשים, והם משוועים למעט מזון. המונים צובאים על ארמון המלך פרעה, מבקשים עזרה. המלך מפנה האת כולם אל יוסף, והוא פותח את מחסני התבואה ומוכר מזון לכל דורש.

יוסף מתנכר לאחיו (מב, א-כד)

גם בארץ כנען, מקום מושבם של בני ישראל, רעב כבד. יעקב שולח את עשרת בניו למצריים להביא מזון לכלכלת המשפחה. את בנימין מעדיף יעקב להשאיר בבית. האחים באים לפני יוסף ומשתחווים לפניו ארצה. יוסף מזהה מייד את אחיו, אך הם שזוכרים את אחיהם הצעיר ללא חתימת זקן, לא מזהים עתה את האיש הנכבד והמרומם העומד לפניהם. יוסף רואה אותם משתחווים לפניו ונזכר בחלומות שכה הרגיזו אותם (תחילת פרשת וישב). הוא מחליט לבדוק את יחסם אל האח האובד ונכונותם לפעול לשחרורו וכן את לכידותם המשפחתית על רקע מכירתו.
יוסף מתנכר אל אחיו ומאשים אותם כי הם מרגלים. נודע לו כי הם התפזרו לפני כניסתם לעיר ונכנסו מעשרה שערים שונים, והוא מטיח זאת בפניהם. הם מסבירים לו כי התפזרו על-פני העיר כדי לחפש אחיהם האבוד. יוסף נדרך ושואל כיצד ינהגו אם ימצאוהו ויידרשו לשלם כופר גבוה עבור שחרורו. האחים עונים כי יסכימו לכל תנאי. יוסף מרוצה מתשובתם שואל מה יעשו אם גם בכל מחיר לא ישוחרר האח האבוד. האחים משיבים בנחישות כי הם מוכנים להרוג ולהיהרג בעבור אחיהם. יוסף שבע רצון אך אינו מראה זאת. אדרבה, כלפי חוץ הוא מנצל את תשובתם הנחושה כדי לחזק את טענתו כי הם אנשים מסוכנים לממלכה.
הוא מציע מבחן לכשרותם. כיוון שסיפרו שיש להם אח צעיר בבית, ישלחו את אחד האחים להביאו ולהוכיח את כנות דבריהם, ויתר האחים יישארו כבטוחה במעצר. הם לא מסכמים ונלקחים כולם למעצר בן שלושה ימים. ביום השלישי מציע יוסף הצעת פשרה. רק אח אחד, שמעון, יישאר במעצר וכל השאר ישובו הביתה עם המזון. את שמעון ישחרר כאשר ישובו למצריים ובנימין איתם.
יוסף שומע אותם מביעים צער וחרטה על מכירתו כשהם מכירים בכך שכל הצרות באות עליהם בגלל המעשה הנורא. הוא יוצא כדי שלא יראו את הדמעות הנקוות בעיניו, וכשחוזר הוא מצווה על חייליו לאסור את שמעון ולשחרר את כל היתר.

בני ישראל שבים הביתה (מב, כה-לח)

האחים יוצאים חזרה לארץ כנען. יוסף מצווה על עבדיו לשים את כספם בו שילמו עבור המזון בתוך שקי התבואה. כשחנו האחים במלון, פתח אחד מהם את שק התבואה וגילה לתדהמתו את הכסף. כשהגיעו הביתה גילו כי אל כל השקים הושב כסף הקניה. הם הבינו כי מדובר בניסיון לטפול עליהם עלילה נוספת, וסיפרו לאביהם את כל אשר התרחש במצריים.
יעקב מסרב לבקשתם לחזור למצרים עם בנימין. הוא כואב עדיין את העלמו של יוסף, ועתה גם שמעון איננו. למרות כל ניסיונות השכנוע הוא פוסק כי בנימין יישאר בבית.

יעקב מתרצה ושולח את בנימין (מג, א-טו)

המזון בבית תם והרעב עודנו בתוקפו. יעקב מבקש מבני לשוב ולהביא מזון ממצריים. אך הם מסבירים לו כי לא יוכלו לשוב ללא בנימין, כציווי יוסף. לאחר שיהודה לוקח אחריות אישית כעל בנימין, מתרצה יעקב ושולח אותם למצרים יחד עם בנימין ובידיהם מנחה למשנה למלך מצרים וכמובן הכסף שהוחזר בשקי המזון.

מסתורין במצרים (מג, טז-לד)

יוסף מתרגש לראות את בנימין אחיו האהוב, האח היחיד מאמו רחל. הוא מצווה את מנהל משק ביתו להביא את האורחים לביתו הפרטי כדי שיסעדו איתו על שולחנו. האחים מובאים לבית המשנה למלך, נבוכים מבולבלים ומפוחדים. הם אינם יודעים מה מצפה להם ומנסים להסביר למנהל הבית את כל השתלשלות העניינים. הלה מרגיע אותם ומבקש מהם להתכונן לבואו של יוסף הביתה לסעודה.
בסעודה קורים דברים מוזרים ואף מסתוריים. באמצעות גביע כסף עליו מקיש יוסף, הוא 'מנחש' את סדר הולדתם של האחים ואף מחליט להושיב את בנימין לידו.
בסעודה אווירה נעימה ולבבית ובסיומה, לתדהמת האחים, הם זוכים למתנות רבות, כשמתנות בנימין עולות על מתנות כולם. הם יוצאים לשוב לכנען כששמעון ובנימין איתם, שקיהם מלאים במזון ובמתנות, והם מבולבלים ונבוכים מכל אשר אירע.

התעלולים נמשכים (מד, א-יד)

טרם הספיקו האחים להתרחק מהעיר, הם שומעים מאחוריהם קולות של רודפים. תחושת ההקלה מתחלפת מהר מאוד בתסכול וזעם קשים. מנהל משק ביתו של יוסף עוצר אותם ומבקש לחפש בכליהם. הוא טוען כי גביע הקסמים של יוסף נגנב והחשד נפל עליהם. האחים מסבירים כי הדבר לא הגיוני, הרי ביוזמתם החזירו את הכסף שנמצא בכליהם, ואיך הם נחשדים עתה בגניבת הגביע?!
הם מביעים את ביטחונם בחפותם וכאות לכך מתחייבים כי זה שימצא הגביע בכליו יומת, והם כל אחיו, יהיו ליוסף עבדים. האיש מתחיל בחיפושים וכשמגיע לשקו של בנימין מתגלה הגביע המסתורי. האחים קורעים את בגדיהם כאות וכהכרה כי נקלעו לטרגדיה משפחתית חדשה, ושבים יחדיו מצרימה. הם תופסים את יוסף עדיין בביתו, ניגשים אליו נופלים ארצה לרגליו. יהודה, מתוך השלמה עם גזירת האלוקים שהביא עליהם את המבולקה הנוראה הזו, מציע ליוסף כי הם כולם יהיו לו לעבדים. יוסף אינו מסכים. 'הפושע' צריך לשלם את המחיר. בנימין יישאר במצריים, וכל יתר האחים יעזבו את המקום וישובו לביתם.

דבר תורה קצר לפרשת מקץ

כאשר אֶחיו של יוסף ירדו למצרים ופגשו את יוסף, התורה מתארת זאת במילים: "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו". כבכל עניין בתורה, גם בפסוק הזה טמונה משמעות עמוקה.
אחיו של יוסף "לא הכירוהו" – הם לא העלו על דעתם שאדם זה, המשמש משנה למלך ושכל טִרְדות השלטון מוטלות עליו, יכול להיות אחיהם. הם לא יכלו לדמות בנפשם, שאדם יכול להישאר דבק בקדוּשה, כשהוא שקוע כל-כך בעשייה גשמית ובמעורבות בכל ענייני העולם הזה. בעולם המושגים שלהם דרך כזאת לא הייתה אפשרית. לכן היו בטוחים שלפניהם איש מצרי.
אך האמת היא שיוסף הצדיק עמד בדרגה גבוהה הרבה משל אֶחיו. הוא היה מסוגל להיות קשור עם הבורא לא רק מתוך התבודדות ובריחה מעיסוקי העולם הזה, אלא גם בתוך קלחת העשייה.
דרך זו של יוסף הצדיק היא למעשה תכלית כל הבריאה. אם היהודי מסתגר בארבע אמותיו או מתבודד במערה שכוחה, אמנם הוא יוצר לעצמו את התנאים הטובים ביותר כדי לעבוד את הבורא בלי הפרעה, אבל העולם אינו מתקדש ואינו נקשר אל הקדושה האלוקית.
לעומת זה כשיהודי חי בתוך העולם וטרדותיו ואף-על-פי-כן חי כיהודי, בלי לוותר ולהתפשר על אמונתו – הוא מחדיר את אור האמונה והקדוּשה לתוך העולם הזה. אין זו עבודה קלה, אבל עם-ישראל כולו נקרא לעיתים בַשם 'יוסף', וממנו אנו שואבים כוחות להצליח במשימה זו.


לדף הראשי של פרשת מקץ

הנילוס

בפרשת מקץ, מקום מרכזי ליאור - נילוס. התנ"ך אינו ספר גיאוגרפיה אולם ללא הבנת הגיאוגרפיה של מצרים ושל נהר הנילוס, הבנה של פרשת מקץ היא קשה ביותר. הרחבת ההבנה תתרום גם רבות להבנת פרשת וישב וחלומות יוסף המוקדמים. במאמר נסביר את חשיבות הנילוס למצרים ואת ניהול משק המים במצרים.לצורך המאמר נעזרתי במחקרים של ד"ר יצחק פליקס וד"ר מיכאל גייל ותודתי לד"ר פליקס על הרשות להביא ממאמרו.

הנילוס הוא מהנהרות הארוכים בעולם. במצרים העתיקה במשך אלפי שנים ולמעשה גם בימינו מהווה הנילוס את מקור המים הכמעט יחידי. מצרים מדינה ענקית שכמעט כל תושבים נמצאים באחוז זעיר משטחה, ורוב שטחה הוא מדבר שומם וחסר חיים, פרט לכמה נאות מדבר קטנות. נתון זה לא השתנה גם במאה העשרים וגם לאחר בניית סכר אסואן, ששינה את כל משטר המים במצרים, וגם כיום בתמונות לווין ניתן לראות כי הנילוס הוא עורק החיים של מצרים כאשר מימינו ומשמאלו רצועה ירוקה דקה (קילומטרים בודדים בעבר ועשרות קילומטרים בודדים עתה) וכמובן איזור הדלתא, הירוק כולו.
תמונת לווין של מצרים

נהר הנילוס נחקר בתקופה העתיקה עד האשדות שלו (הראשונים מכיוון מצרים והאחרונים בנהר עצמו) הנמצאים בצפון סודן. מעבר לנקודה זו, לא יכלו בעבר הרחוק להרחיק פנימה למדבר ומקורות הנילוס לא היו ידועים. אבל תושבי מצרים הכירו היטב את התנהגות הנילוס שהייתה קבועה מדי שנה בשנה. בערך בחודשים יוני עד ספטמבר (לפי לוח השנה המוכר לנו כיום), התחיל מפלס היאור לעלות וקצב זרימת המים הלך וגבר. הנהר עלה על גדותיו או שהגיע למפלס גבוה שאיפשר שימוש בתעלות ההשקייה וכך הוצפו איזורים נרחבים בצדדי הנהר וכל איזור הדלתא. בחודשים נומבמר, דצמבר, ירדו המים והאדמה הייתה לחה ומלאת אדמה עשירה בחומרים טובים. מיד החלו לזרוע ובאזור אפריל החלו לקצור את היבולים כאשר הייתה גם אפשרות לגידול שני וקצירתו עד לחודש יוני בו החלו המים לגאות שוב. כך מדי שנה בשנה.

אולם היו שנים שבהם הגאות הייתה נמוכה מהרגיל ושטחי השדות לא הוצפו, אז היה אפשר להשתמש בתעלות השקייה ולדלות מים מן היאור לתעלות. לעיתים המפלס היה נמוך מדי, ואז שטחים נרחבים היה ללא מים ולא ראויים לזריעה. בשנים אלו היה במצרים רעב. במקרה הפוך, המפלס עלה יותר מדי וההצפות היו חזקות מדי ועד שהמים ירדו היה נשאר מעט זמן לביצוע מחזור גידול וגם אז היבולים היו דלים.

שנה או שנתיים חריגות היו כנראה עניין של שגרה אולם לכל איכר וחלקאי היה מלאי פרטי שהספיק לו, שבע שנים חריגות הן כבר עניין שדורש התערבות אנושית, וזו ההתערבות אותה יוסף מציע, ואפילו מסביר שהוא מסוגל לעשות (עוד על שימור זרעים ועל תוכניתו של יוסף), בניגוד לחכמי וחרטומי פרעה, שאולי הבינו את החלום, ואת המסר, אבל לא הצליחו להשיג שום פתרון לשנים מוזרות אלו, המבטאות את זעמם הבלתי ניתן לשינוי של האלים.

בכל אופן, במצרים העתיקה, גם מצב של עודף במים וגם מצב בחוסר מים יכול להוביל לרעב ולמחסור במזון. אין מדובר ברעב מסוג של בצורת קשה שבה לא יורד גשם כלל, אלא בחוסר הוודאות לגבי כמות המים שתהיה בנילוס והדרכים השונות להתמודד איתה. לכן הייתה חשיבות עליונה לניהול משק המים, ופתיחה בזמן הנכון של תעלות ההשקייה. והדרך להשגת המידע היא כמובן על ידי תצפיות, והמכשיר העושה זאת הינו מד גובה פשוט שכונה ניילומטר (מודד נילוס). זהו מד גובה שפשוט מודד את המפלס. בוצעו מעקבים סדורים אחרי המפלס במשך מאות בשנים החל מלפני 4000 שנה והנתונים היו חשובים ביותר.

דוגמה יפה לניילומטר מופיעה בפסיפס חג הנילוס בציפור. הפסיפס צולם ברזולוציה גבוהה על ידי יגאל פליקס. בניילומטר נראים סימני גובה IE - 15   IS - 16  IZ -17 , ועליית המפלס הייתה סיבה לחגיגה.
פסיפס חג הנילוס
פסיפס חג הנילוס. צילום: יגאל פליקס


כיום, הבדלי רמות המים וסיבותם ידועים לנו. מקורות הנילוס נחקרו במאה ה-18 והסתבר שלנילוס שני מקורות, הנילוס הלבן מקורו מאוגנדה מאזור קו המשווה, מימות ויקטוריה ואלברט (שכן מגלי המקורות היו מאנגליה). באיזורים אלו כמות המשקעים קבועה וקצב המים הנכנסים לנהר הנילוס קבוע ולא משתנה כמעט. גשמים שם יורדים במשך כל השנה ומאפשרים זרימה רצופה של מים בנהר בכל ימות השנה.

מקורו השני של נילוס, הנילוס הכחול, מעניין הרב היותר. מקורות אלו נמצאים באתיופיה ובהם המשקעים מרוכזים רק מספר חודשים בשנה בתקופת הקיץ. אויר חם המגיע מהאוקינוס ההודי הוא לח מאד ( כל מי שהיה בהודו יעיד שמאד חם שם ומאד לח שם) כאשר הוא מגיע לאתיופיה שהיא ארץ הררית ובעלת רמה גבוהה הוא עולה למעלה לגובה של כ-4000 מטר ומתקרר. אויר לח שמתקרר מוריד הרבה גשם ואלו הם גשמי מונסון לכל דבר שגורמים לעלייה משמעותית בזרם המים שנפגשים עם הנילוס הלבן באזור חרטום. מעט במעלה הזרם מצטרף לחגיגה גם נהר האטברה וכך כמויות מים גדולות מאד מצטרפות לנילוס הלבן ומכפילות פי כמה וכמה את כמויות המים בנהר כולו.

גם בימינו אנו שומעים על סכסוכים בינלאומיים הקשורים לנילוס. ממשלת אתיופיה מעוניינת לבנות יותר סכרים על הנילוס הכחול וממשלות המדינות בהמשך הנילוס כמובן מתנגדות.
מקורות נילוס
מקורות נילוס - משרד החקלאות האמריקאי

אולם מסתבר בתצפיות אחרונות שגם זרמי אוויר מהאוקינוס האטלנטי הצפוני ואפילו מהדרומי, דרך תופעת אל ניניו תורמים רבות לעליית המפלס בשנים מסוימות ובמחזוריות מסוימת. החוקר יצחק פליקס מצא שאכן יש גם מחזוריות של 7 שנים שבהם גאות היאור גבווהה לעומת שבע שנים שבהם גאות היאור נמוכה ובהן יש רעב.

ייתכן ויוסף, בהיותו במצרים, הספיק ללמוד הרבה על היאור. יוסף מתואר כנבון וחכם ואפילו כשהיה בבית הסוהר בודאי למד על מקומו. ידע גיאוגרפי זה, וסיוע אלוקי בפתרון החלומות (ראו מאמר נרחב על חלומות פרעה) אפשרו ליוסף להציע פתרון גם לחלומות וגם לבעייה, פתרון שפרעה קיבל ויישם.


להרחבה מומל מאד לקרוא את המאמר המלא מאת יצחק פליקס ומיכאל גיל

לדף הראשי של פרשת מקץ



הדלקת נרות חנוכה

סדר הדלקת נרות חנוכה

המנהג המקובל הוא להדליק מספר נרות כמספר היום בחג מנר אחד ביום הראשון עד לשמונה נרות ביום האחרון. את הנרות מדליקים מנר אחר (השמש).

בכל ערב מברכים לפני הדלקת הנרות בסדר הבא (ייתכנו הבדלים מנהגים קטנים בנוסח):
  • ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה.
  • ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.
בלילה הראשון מוסיפים ברכה שלישית:
  • ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והיגיענו לזמן הזה.
את החנוכייה ממלאים בנרות מימין לשמאל, בכל יום עוד נר, אולם את ההדלקה עצמה מקובל להתחיל מהנר השמאלי ביותר, המייצג את הנר החדש של אותו יום. זה מנהג האשכנזים וייתכנו גם מנהגים אחרים וכל אחד ינהג כמנהג אבותיו.

ישנם שני מזמורים שנהוג לשיר לאחר הדלקת הנרות. המזמור הראשון הוא "הנרות הללו", מזמור קדום שמקורו כבר במסכת סופרים (ובתוספות המקובלות כיום):
הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אָנוּ מַדְלִיקִין
עַל הַיְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת ועל המלחמות
אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בימים ההם, בזמן הזה
עַל יְדֵי כּהֲנֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים
וְכָל שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה
הַנֵּרוֹת הַאֵלוּ קֹדֶשׁ
וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן
אֶלָּא לִרְאוֹתָן בִּלְבָד
כְּדֵי לְהוֹדוֹת ולהלל לִשְׁמֶךָ הגדול
וְעַל נִסֶּיךָ ועַל נִפְלְאוֹתֶיךָ
וְעַל יְשׁוּעָתֶךָ
הטקסט לקוח מאתר פיוט, שם תוכלו גם להאזין ללחנים הידועים של הפיוט.

לאחר מזמור זה שרים את המזמור המאוחר יותר: "מעוז צור ישועתי"

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִילְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ
תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִיוְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ
לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַמִצָּר הַמְנַבֵּחַ
אָז אֶגְמֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹרחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ
רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁיבְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה
חַיַּי מֵרְרוּ בְקֹשִׁיבְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה
וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָההוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה
חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹיָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה
דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִיוְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי
וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִיכִּי זָרִים עָבַדְתִּי
וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּיכִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי
קֵץ בָּבֶל זְרֻבָּבֶללְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּי
כְּרוֹת קוֹמַת בְּרוֹשׁ בִּקֵּשׁאֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא
וְנִהְיָתָה לוֹ לְפַח וּלְמוֹקֵשׁוְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה
רֹאשׁ יְמִינִי נִשֵּׂאתָוְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ
רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיועַל הָעֵץ תָּלִיתָ
יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַיאֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים
וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַיוְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים
וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּיםנַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים
בְּנֵי בִינָה יְמֵי שְׁמוֹנָהקָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים
חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָוְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה
נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָמֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה
כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָהוְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה
דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹןהָקֵם לָנוּ רוֹעִים שִׁבְעָה

במקומות רבים נהוג לא לשיר את הבית האחרון. האזינו ללחנים וקראו עוד על המזמור באתר פיוט. הלחן הידוע מקורו בשיר עם גרמני וגם ורדי השתמש באטיוד קטן ממנו באופרה דון קרלוס.

סדר הדלקה מעוצב להורדה:




תפילה יפה לחנוכה מתוך ליקוטי תפילות (ס')
וְזַכֵּנוּ לְקַיֵּם מִצְוַת הַדְלָקַת נֵר חֲנוּכָּה כָּרָאוּי, בְּכָל פְּרָטֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ וְכַוָּנוֹתֶיהָ וְתַרְיַ"ג מִצְוֹת הַתְּלוּיִים בָּהּ, וּלְקַיֵּם כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁל חֲנוּכָּה בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה, לְהוֹדוֹת לְךָ וּלְבָרֶכְךָ, וְלוֹמַר הַלֵּל שָׁלֵם בְּשִׂמְחָה וְחֶדְוָה רַבָּה וּבְהִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹל בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה גְדוֹלָה כִּי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים קָבַעְתָּ לָנוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנוּכָּה לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל שֶׁהֵם שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא זַכֵּנוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לְקַיֵּם מִצְוֹתֶיךָ בֶּאֱמֶת עַד שֶׁנִּזְכֶּה לְהַמְשִׁיךְ עָלֵינוּ בֶּאֱמֶת שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא תָּמִיד, שֶׁהוּא הוֹדָאָה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ, וּבִפְרָט בִּימֵי הַחֲנוּכָּה הַקְּדוֹשִׁים שֶׁהֵם יְמֵי הוֹדָאָה, עַד שֶׁנִּזְכֶּה לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת, וְלָדַעַת וּלְהַכִּיר אוֹתְךָ, וּלְהוֹדוֹת לְךָ, וּלְבָרֶכְךָ סֶלָה בֶּאֱמֶת לְעוֹלָם כִּי טוֹב כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב. "הוֹדוּ לַיהוָה כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", וְנִזְכֶּה לְהַמְשִׁיךְ הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל שַׁבָּת . לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחוֹל, עַד שֶׁנִּזְכֶּה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָמִיד כִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב בֶּאֱמֶת.



לדף הראשי של חנוכה

פרשת וישב לילדים

נושאי הפרשה - וישב

חלומות יוסף, הבן היקיר (לז, א-יא)

משפחת ישראל משתקעת בארץ כנען. בני יעקב ממשיכים במסורת אביהם ועוסקים ברעיית צאן. יוסף, הוא בן הזקונים האהוב על יעקב, אך משום כך שנוא על אחיו. יוסף מצידו מספק לאחים עילות לקנאה-שנאה: מתוך הקפדתו הרבה בקיום ההלכות, הוא נוהג לדווח לאביו על מעשי האחים כאשר אינם נראים כשרים בעיניו. גם יעקב מעורר את הקנאה ליוסף בהפלותו אותו, וכדוגמה מציינת התורה את כתונת הפסים המיוחדת שתפר יעקב ליוסף.
המתח בבית גובר בעקבות שני חלומות רבי-משמעות שחולם יוסף ומספר עליהם לאחיו ולאביו. בחלום הראשון מאלמים כל האחים אלומות של שיבולים בשדה. אלומתו של יוסף מזדקפת מעל כל האלומות האחרות שמשתחוות לה.

מובן שהאחים זועמים על דברי יוסף ואומרים לו: "המלוך תמלוך עלינו, אם משול תמשול בנו"?! והדבר מגביר כמובן את שנאתם.

סיפור החלום השני, מעורר אף את רוגזו של יעקב האב. בחלום זה, השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים ליוסף. כלומר גם ההורים, 'השמש והירח', אמורים להשתחוות ליוסף הצעיר.
אך יעקב בשונה מהאחים אכולי הקנאה מבין למרות הרוגז, כי חלומות יוסף אינם דברי רהב ריקים מתוכן, והוא נוצר בליבו את סיפורי החלומות בהמתנה לבאות.

האחים מוכרים את יוסף (לז, יב-לו)

בני ישראל יוצאים לשכם לרעות את הצאן. יוסף שנשאר בבית עם אבא, נשלח על-ידו לשאול בשלום האחים ולשוב לדווח לישראל.
כשמבחינים האחים ביוסף המתקרב הם זוממים להורגו. אך ראובן הבכור מתוך תחושת אחריות משכנע את האחים להשליך את יוסף לבור ולא להורגו. בכוונתו של ראובן לחלץ מאוחר יותר את יוסף מן הבור ולהשיבו הביתה. כשמגיע יוסף, הם מפשיטים ממנו את כתונת הפסים, ומורידים אותו אל הבור. בזמן שהם יושבים לאכול, עוברת במקום שיירת סוחרים. ראובן הבכור אינו נוכח, ויהודה, שלא יודע על כוונת ראובן לחלץ את יוסף ומבין אף הוא שהמתת יוסף בבור הינה צעד קיצוני מידי, מציע למכור את יוסף לסוחרים הישמעאלים. יוסף נמכר, ולאחר גלגולים רבים מגיע כעבד למצרים.
כשחוזר ראובן הוא נדהם לראות שיוסף אינו בבור. הוא קורע את בגדיו בתחושת צער ואובדן. האחים חוזרים הביתה ובידיהם כתונת הפסים טבולה בדם עיזים. ליבו של יעקוב נשבר. הוא קורע את בגדיו וזועק "כתונת בני... חיה רעה אכלתהו... טרוף טורף יוסף"!!! יעקוב ממאן להתנחם על בנו האהוב יוסף.

יהודה ותמר (לח, א-ל)

יהודה שהחזיק בעמדת מנהיגות בתוך משפחת ישראל, נדחק וירד מגדולתו בעקבות פרשת המכירה של יוסף. האחים שהפנימו את חומרת המעשה שעשו בראותם את צער אביהם, האשימו את יהודה בחוסר נחישות מנהיגותית כשלא עצר אותם מלמכור את יוסף.
התורה מספרת על נישואיו של יהודה ועל הילדים שנולדו לו. היא גם מספרת על תמר, אשת ער, בנו הגדול של יהודה שנפטר בחטאו, ואחר-כך אשתו של אונן, הבן השני, שנפטר אף הוא בחטאיו. תמר קיוותה שתוכל להינשא לשלה, הצעיר בבנים, אך יהודה שחשש שגורל בנו יהיה כשל שני אחיו הגדולים, דחה את תמר בתירוץ כי שלה צעיר מידי לנישואין.
תמר, שהייתה אישה צדקת וידעה כי אינה אשמה במות בני יהודה, חשה פגועה. וכך לאחר מות חמותה, אשתו של יהודה, הציבה ליהודה מארב-פיתיון. היא הכירה את הדרך בה הוא הולך אל גוזזי צאנו, וישבה על אם הדרך, מכוסה בצעיף כפרוצה. יהודה בא אליה, והיא מבקשת את שכרה. הוא מבטיח לשלוח גדי מן הצאן. היא מסכימה אך דורשת עירבון. יהודה משאיר בידה את טבעת-החותמת האישית שלו, את אדרתו ואת מטהו.
יהודה מקיים את הבטחתו, ושולח את ידידו למסור לאישה את שכרה וליטול ממנה את חפצי העירבון האישיים. אך הלה לא מוצא אותה. להפתעתו הרבה, בני המקום לא יודעים כלל על אישה העונה לתיאור. כשחוזר החבר, מבין יהודה כי הסתבך בפרשיה לא נעימה, כאשר חפציו האישיים נמצאים בידיה של אותה אישה מסתורית. אך גם יהודה עדיין לא יודע עד היכן מגיעים הדברים...
לאחר כשלושה חודשים נודע ליהודה כי כלתו תמר בהריון. כיוון שעל-פי ההלכה היה עליה להמתין להתייבם לשלה, פסק יהודה כי עליה למות בשריפה.
תמר החסודה, לא רצתה להלבין את פניו של יהודה חמיה, ולכן קודם שהוצאה לשריפה, שלחה לו בסתר את חפציו האישיים. יהודה הבין את הרמז והודה כי הוא שגרם לכישלונה, פעמיים. בראשונה כאשר לא נתן לה את בנו שלה, ובשנית כשהוא עצמו בא אליה.
תמר שצדקתה יצאה לאור זוכה ללדת תאומים ליהודה, שני ילדים שגדלו כצדיקים בכלל משפחת ישראל: פרץ וזרח.

יוסף בבית פוטיפר (לט, א-כג)

יוסף נמכר לעבד לפוטיפר - שר בית-המטבחיים של פרעה מלך מצריים. פוטיפר מגלה מהר את כישוריו הנדירים של העבד הצעיר וחש גם את הסגולה הרוחנית המלווה אותו ומביאה ברכה בבית. הוא מעלה אותו בדרגה ומפקיד בידיו את ניהול כל ענייני הבית.
אשתו של פוטיפר מתאהבת בעלם העברי יפה-התואר. היא מנצלת הזדמנות שאין איש בבית ומנסה לפתות את יוסף. היא תופסת אותו, והא מתחמק ובורח מן הבית, אך נאלץ להשאיר אחריו את בגדו העליון התפוס בידיה.
בכעסה וכאמצעי הגנה, מעלילה אשת פוטיפר על יוסף כי הוא זה שניסה לתקוף אותה, וכהוכחה מציגה את בגדו שנשאר בידה. פוטיפר כועס ומשליך את יוסף לבית הסוהר, למחלקה בה נמצאים אסירי המלך.
גם בבית הסוהר נותן ה' את חינו של יוסף בעיני הממונה, שר בית הסוהר. השר מפקיד את הניהול השוטף של בית הסוהר בידיו של יוסף והוא מצליח מאוד בתפקידו.

פתרון חלומות השרים האסורים (מ, א-כג)

אל בית הסוהר הגיעו שני אסירים חדשים: שר המשקים ושר האופים של המלך פרעה. חטאם של שני מסכנים אלה: הראשון מזג למלך כוס יין שנמצא בה זבוב, והשני הגיש מאפה ובו גרגרי אבן.
בוקר אחד, לאחר כשנה בה שהו בבית הסוהר, פוגש אותם יוסף ופניהם מכורכמות. מסתבר שכל אחד מהשניים חלם בלילה חלום מוזר שטורד את מנוחתו. יוסף, חכם ומצליחן בעל קבלות, מציע את עזרתו.
מספר שר המשקים, כי בחלומו ראה גפן בעלת שלוש זמורות (=ענפים) ועליהן ענבים בשלים, והוא, שר המשקים, מחזיק את כוס המלך בידו, סוחט את הענבים לתוכה, ומגיש למלך.
יוסף פותר לו מייד את החלום. שלושת ענפי הגפן רומזים לשלושה ימים. הגשת הכוס אל המלך מלמדת כי בעוד שלושה ימים יחזירו המלך אל תפקידו. יוסף מנצל את ההזדמנות ומבקש משר המשקים כי כאשר יגיע אל הרגע הגדול ויעמוד לפני המלך, יזכור לו את חסד פתרון החלום, ויזכיר אותו, נער עברי שנכלא על לא עוול בכפו, לטובה לפני המלך.
שר האופים, מלא תקוה, מספר אף הוא את חלומו: בחלומי, על ראשי שלושה סלי נצרים. בסל העליון מיני-מאפה של בית המלך, ועוף אוכל מתוך הסל.
הפעם הפתרון קשה ואכזרי. יוסף אומר לשר, כי שלושת הסלים רומזים אף הם לשלושה ימים. העוף האוכל מן הסל מעל ראשו מלמד כי בעוד שלושה ימים, כשיפקד אף הוא לפני המלך, ייגזר דינו לתלייה ועוף השמים ינקר את ראשו.
עברו שלושה ימים, וחג גדול היה למצריים - יום הולדתו של פרעה. במצוות המלך נפקדו לפניו תיקי השרים החוטאים והוא גזר את דינם: שר המשקים ישוב לתפקידו כבראשונה ואילו שר האופים יתלה על עץ. הכול כפתרונו של יוסף הצדיק.
שר המשקים אכן חזר שמח לתפקידו, אך את יוסף היקר, הוא שכח!

דבר תורה קצר לפרשת וישב

בתחילת פרשתנו מסופר על שני חלומותיו של יוסף, חלום האלומות בשדה וחלום השמש והירח והכוכבים המשתחווים לו. בשני החלומות נרמז שסופו של יוסף לעלות לגדולה, ולכאורה תוכנם של שני החלומות זהה.
גם בפרשה הבאה מסופר על שני חלומות, חלומותיו של פרעה מלך מצרים. גם שני החלומות ההם זהים בתוכנם; תחילה חלם על פרות רעות הבולעות פרות שמנות, ואחר-כך חלם על שיבולים צנומות הבולעות שיבולים מלאות וטובות.
אך אם נתבונן בדברים נגלה הבדל רב-משמעות בין חלומותיו של יוסף לחלומותיו של פרעה. חלומו הראשון של יוסף עסק בעניינים ארציים (אלומות), ואילו חלומו השני עסק בעניינים שמימיים (שמש, ירח וכוכבים). לעומת זה, שני חלומותיו של פרעה עסקו בענייני הארץ, וההבדל הוא רק שהחלום הראשון, 'חלום הפרות', מדבר על מין החי, ואילו החלום השני, 'חלום השיבולים', מדבר על דרגה פחותה יותר – על מין הצומח.
בכך בא לידי ביטוי ייחודו של יהודי. יהודי קשור לשני העולמות – לא רק לגשמיות העולם הזה אלא גם לרוחניות ('שמים'). גם הסדר אצלו הוא מלמטה למעלה (תחילה החלום הארצי ואחר-כך החלום השמימי), כיווּן של עלייה למעלה. לעומת זה, פרעה אין לו שייכות אמיתית לעניינים רוחניים, ושני חלומותיו סבים על ענייני הארץ. גם הכיוון אצלו הוא כיוון של ירידה – תחילה הוא חולם על מין החי ולאחר מכן על מין נמוך יותר, הצומח.
בעולמו של יהודי הגשמיות אינה מפריע לרוחניות, אלא היא-עצמה מסייעת להתעלות מבחינה רוחנית.


תפזורת לפרשת וישב 
הדף הראשי של פרשת וישב
ארכיון פרשת השבוע לילדים (מכיל קישורים לדפי פרשת השבוע לילדים לכל פרשות השבוע)



בשמים בתורה

תעשיית הבשמים היא תעשייה עתיקה ביותר המתקיימת מאז תחילת האנושות. התעשייה עברה תמורות רבות וכיום היא תעשייה טכנולוגית ועתירת ידע וגם מגלגלת מחזור כספי של מילארדי דולרים בשנה. הרצון להריח טוב, היה רצון משותף לגברים ולנשים במשך אלפי שנים וכנראה לא יעבור אף פעם.
בפרשת וישב בספור מכירת יוסף אנו נתקלים בפסוק הבא (בראשית ל"ז כה): "וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל-לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה" רש"י מפרש במקום:
"למה פרסם הכתוב את משאם? להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים שלא יוזק מריח רע"
כבר אז שיירות הבשמים עשו דרכן מהגלעד לארץ מצרים שבה היה שוק משגשג למצרכים אלו ובעל מחירים גבוהים, ואכן דרכי המדבר כונו עוד במשך מאות בשנים "דרך הבשמים" והובילו מהמפרץ הפרסי דרך חצי האי ערב ועד לערבה ומשם דרך ארץ ישראל לנמלי הים התיכון והלאה לאירופה. בדרכים דומות הובלו גם התבלינים מארצות המזרח הרחוקות יותר, אולם בעוד שמחירי התבלינים שבעבר היו יקרים כזהב ירדו וצנחו, מחירי הבשמים עדיין בשמים, כיאה לשמם.

לבשמים חשיבות רבה לא רק בצורך האנושי להתייפות אלא גם בעבודת הקודש והם אחד מהדברים שבני ישראל היו צריכים לתרום למשכן: "שמן למאר בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים". עבודת הכנת הקטורת הייתה עבודה סודית ועברה במסורת בבית אב. במשנה מסופר כי המשפחה שהכינה את הקטורת לא הייתה מתבשמת לעולם, ואפילו כלה מאותה משפחה לא הייתה מתבשמת שלא יוציאו עליהם לעז שהם משתמשים בקטורת המקדש לצרכי עצמם.
גם במגילת שיר השירים אנו מוצאים בשמים לרוב כדוגמת הפסוק הבא (שיר השירים ד' יד): "נרד וכרכם קנה וקנמון עם כל עצי לבונה מר ואהלות עם כל ראשי בשמים" וכמובן במגילת אסתר המתארת כבר הגזמה פרועה (אסתר ב' יב): "ובהגיע תר נערה ונערה לבוא אל המלך אחשורוש מקץ היות לה כדת הנשים שנים עשר חדש כי כן ימלאו ימי מרוקיהן ששה חדשים בשמן המר וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים".
זיהוי מיני הצמחים ששימשו לבשמים השונים, היווה מקור לא אכזב לרעיונות, הצעות ומחקרים, כולל ניסיונות שיחזור של מרכיבי הקטורת ובשמים נוספים המופיעים במקורות.בין הבשמים הידועים והחשובים ביותר נמצא המור, שזיהויו המקובל כיום בשיח המור שמקורו בתימן ובאתיופיה.
גבישי מור
גבישי מור - חומר חשוב בתעשיית הבשמים. מקור: ויקיפדיה


בימינו, תעשיית הבשמים היא תעשייה מורכבת, בושם אחד יכול להיות מורכב מעשרות חומרים שונים (אם לא מאות) שהרכבם נשמר בסוד. גם עיצובי בקבוקי הבשמים נוצץ כמו הבושם עצמו. מרכיבי הבשמים כוללים גם מוצרים מהחי, ובראשם בלוטת ירח של איילי המושק. הבלוטה ממוקמת בסמוך לאיברי הרבייה של האייל ומשמשת לחיזור. איילי המושק סבלו מאד מהדרישה לבלוטה ומחירו של מושק טבעי הינו יקר ביותר. למזלם של האילים, החומר כיום מסונתז בתהליך כימי, והאיילים חזרו לרעות בשלווה ביערות אירופה.

פרשת וישלח לילדים

תקציר פרשת וישלח

יעקב מתכונן למפגש עם עשו (לב, ד-יג)

יעקב ופמלייתו קרובים לשוב הביתה, אך יש עוד עניין אחד הדורש פיתרון: עשו, האח השואף לנקמה. יעקב שולח שליחים לארץ שעיר, לשדה אדום, להביא אל אחיו מסר של שלום ולבדוק את כוונותיו. השליחים חוזרים ומספרים כי עשו יוצא לקראת יעקב בראש מחנה של ארבע מאות איש.
יעקב חושש ממלחמת אחים. הוא אינו רוצה להיהרג אך גם אינו רוצה להרוג. כאמצעי התגוננות טקטי, הוא מחלק את משפחתו וכל מלוויו לשני מחנות, ונערך לבאות. את ההכנות מלווה יעקב בתפילה לקב"ה שיציל אותו מידי עשו, ומזכיר את כל ההבטחות שנתן לו ה'.

משלחת ומתנות פיוס (לב, יד-כב)

כאמור, יעקב נערך לקרב, אך אינו מעוניין להגיע לכך. הוא שולח משלחת גדולה של עבדים המובילים עדרי צאן, בקר וגמלים לרצות את עשו. יעקב נותן רווח בין עדר לעדר כדי להאדיר את רושם המתנה, ומדריך את השליחים מה לומר לעשו.

מאבק עם דמות מסתורית (לב, כג-לג)

המשלחת יוצאת לדרכה, ומחנה יעקב מתארגן לשנת לילה קצרה. בטרם עלה השחר, מעביר יעקב את כל משפחתו ומלוויו בנהר יבוק. כשחוזר יעקב אל עבר הנהר, ליטול פריטים אחרונים שהושארו, הוא מוצא את עצמו לבדו מול איש מסתורי הנאבק עמו. האיש, אינו אלא מלאך שמימי השייך לתומכי עשו, ומנסה לפגוע ביעקב. אך יעקב נלחם בגבורה, והמתאבק מצליח רק לנקוע את כף ירכו. הבוקר האיר, והאיש-מלאך המסתורי מתחנן ליעקב שייתן לו ללכת לעבודת יומו. יעקב מתנה זאת בקבלת ברכה, והמלאך נאלץ להסכים ולברך את יעקב. הוא גם מעניק לו את השם החדש 'ישראל', שמעתה יהפוך לשם הייצוגי של יעקב ולכינוי לכל בני יעקב בכל הדורות. לדברי המלאך מבטא השם את מעלתו של יעקב "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל".
יעקב צולע חזרה לעבר מחנהו, מפגיעת עצם הירך - גיד הנשה. לזכר כך לא אוכלים בני ישראל, עד היום, את גיד הנשה באוכלם מבשר בעלי חיים.

מפגש היסטורי (לג, א-כ)

לאחר 34 שנים של נתק מוחלט מתקיים מפגש היסטורי בין שני האחים. יעקב נושא את עיניו ורואה את עשו וארבע מאות אנשיו קרבים. הוא מארגן את משפחתו בעורף ויוצא בגפו מול אחיו. להפתעתו ולשמחתו, עשו פורץ מתוך מחנהו, רץ לעברו, נופל על צווארו ומנשקו תוך ששניהם בוכים.
יעקב מציג את משפחתו הגדולה בפני אחיו, ומפציר בו לקבל את המנחה ששלח אליו. עשו שמסרב בתחילה, נעתר, ומציע ליעקב לצאת יחד אל ביתו בארץ שעיר. יעקב מסביר לו שילדיו הרכים ועדרי הצאן הרבים ההולכים עמו, לא יעמדו במסע מהיר ומפרך. הוא מציע לעשו לצאת לדרכו, והוא יעקב ימשיך בקצב שלו.
עשו נפרד מיעקב וחוזר לארצו ולביתו. יעקב מקים מחנה במקום הנקרא סוכות.
רק לאחר 18 חודשים של שהיה במקום, נכנס יעקב לארץ כנען וחונה בפאתי העיר שכם. הוא קונה שם חלקת קרקע ונוטה את אוהליו. הוא מקים גם מזבח להודות לה' שהשיבו בשלום לארץ.

שבים לבית אל (לה, א-טו)

ה' נגלה ליעקב ומצווה עליו לקום ולעלות לבית אל, מקום בו נגלה אליו ה' בבורחו מפני עשו, להתיישב שם ולקיים את הבטחתו להקים מזבח תודה במקום. יעקב מצווה על כל בני ביתו להיטהר ולהתכונן לעליה למקום הקדוש.
דרכם משכם לבית אל עוברת בשלום. כל יושבי הארץ, שראו אולי בשבט הישראלי פולש וכובש, הוכו בחרדת אלוקים ("חתת אלוקים") והניחו לו לעשות את דרכם בבטחה.
יעקב מקים מזבח בבית אל. ה' נגלה אליו, מברך אותו בצאצאים רבים ובירושת הארץ, ומאשרר את החלפת השם יעקב בשם החדש 'ישראל', שניתן קודם לכן על-ידי המלאך. יעקב מקים מצבה מנסך עליה יין ויוצק עליה שמן.

לידת בנימין ומות רחל (לה, טז-כט)

יעקב יוצא את בית אל, ממשיך את מסעו דרך אפרת לכיוון קריית ארבע, אל בית אביו יצחק.
בדרך, לפני בואה אפרתה, עוצרת השיירה. רחל כורעת ללדת את הבן השניים-עשר, בן הזקונים של יעקב. הלידה הייתה קשה. בסופה נולד בנימין, אך בעקבותיה נפטרה רחל אמנו. יעקב קובר את רחל במקום, על אם הדרך בין ירושלים לחברון, ומקים מצבה על קברה.
לאחר זמן מגיע יעקב לחברון, אל אביו יצחק. התורה מציינת בהקשר זה את פטירתו של יצחק בגיל 180 שנה. אך לפי החישוב אנו יודעים שאירוע פטירתו בפועל היה מאוחר יותר, לאחר מכירת יוסף למצרים.

משפחות עשו (לו, א-מג)

הפרק כולו, עד סוף הפרשה, מונה בקצרה את משפחת עשו לתולדותיה, את ראשי המשפחות והמלכים שיצאו ממנה. בתוך הדברים מספרת התורה על עזיבתו של עשו את ארץ כנען מפני יעקב אחיו. למעשה, בכך מודה עשו שירושת ארץ ישראל, שהובטחה לאברהם וליצחק, מיועדת ליעקב-ישראל ולבניו.

דבר תורה קצר לפרשת וישלח

פרשתנו מספרת על פגישתו של יעקב אבינו עם עשיו אחיו, לאחר שזה יצא לקראתו בראש ארבע-מאות מאנשיו. המפגש, שהיה אמור להיות מלחמתי, נהפך לבסוף לפגישה ידידותית.
מה גרם למהפך הזה בליבו של עשיו? אומר רבי שמעון בר-יוחאי: "הלכה היא – בידוע שעשיו שונא ליעקב; אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו".
רבי שמעון בר-יוחאי משתמש בביטוי "הלכה היא". הוא רוצה להדגיש כי שנאת עשיו ליעקב איננה בת-חלוף ואינה משתנה – כשם שההלכה נצחית ובלתי-משתנה. אל לנו לנסות לתלות את שנאת עשיו ליעקב בסיבות כאלה ואחרות. זו שנאה המושרשת בעצם מהותו של עשיו, והיא אינה משתנית. אם בכל-זאת רואים התנהגות ידידותית מצידו של עשיו כלפי יעקב, זה מצב היוצא מן הכלל – "נכמרו רחמיו באותה שעה".
יש בכך לקח נצחי להתייחסות הנכונה כלפי אומות-העולם: אל ליהודי לתלות את מבטחו בגויים, שכן "עשיו שונא ליעקב". עם זה, כאשר יהודי עומד בתוקף על יהדותו, ומציג התנהגות גאה של יהודי הדבק בתורה ובמצוות –הדבר משפיע גם על בני אומות-העולם, עד שנכמרים רחמיהם והם מסייעים ליהודי בכל צרכיו.

לדף הראשי של פרשת וישלח
תפזורת לפרשת וישלח 
ארכיון פרשת השבוע לילדים (מכיל קישורים לדפי פרשת השבוע לילדים לכל פרשות השבוע)

מדע בתורה - הכלאות והרכבות

ברשימת התולדות של עשו, מופיע פסוק שמטרתו לא ברורה:
וְאֵלֶּה בְנֵי-צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת-הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת-הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו (בראשית ל"ו כד). מהם אותם ימים ולמה הנושא צריך להופיע בתורה?

נעיין בפרשנים במקום
רש"י
את הימם -
פרדים, הרביע חמור על סוס נקבה וילדה פרד, והוא היה ממזר והביא פסולין לעולם.
ולמה נקרא שמם ימים?
שאימתן מוטלת על הבריות.
דאמר רבי חנינא: מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה (והלא קא חזינן דחיה, אל תקרי וחיה אלא וחיתה, כי המכה לא תרפא לעולם).  

רמב"ן
אשר מצא את הימים -
כדעת מקצת רבותינו בתלמוד (פסחים נד א): הם הפרדים. וזה האיש מצא כי יולידו מין שלא במינו, ואין כן בשאר מיני הכלאים. ואמר במדבר ברעותו החמורים, כי היו לו שם במדבר חמורים רבים תובעים אתונות, והרביעם עם הסוסיות והולידו. ונראה שנחשב לו בדורו לחכמה כי הכיר במיניהם שהם קרובים בטבע ויולידו, והיה נודע במעשה ההוא, ועל כן יתארהו בו:

ואונקלוס תרגם:

גבריא.
והנראה מסברתו, כי ענה זה באו עליו מן האומה הנקראת אימים, לפנים עם גדול ורם כענקים (דברים ב י), ורצו לגזול ממנו החמורים של צבעון אביו, והוא היה במדבר ואין עוזר לו, ותמצא ידו להם והציל מידם, והוא מלשון תמצא ידך לכל אויביך (תהלים כא ט), ולא המציתך ביד (שאול): [דוד] (ש"ב ג ח). או יאמר שמצא אותם ונצל, והיה נודע בגבורה הזאת. ונכון הוא:
לעניננו נתמקד בפירוש המסביר שאותם ימים הם פרדים וזהו המין הראשון שאינו טבעי שהיה בעולם, אלא חובר משני מינים דומים. הפטנט על המצאה זו מיוחס לענה בן צבעון והתורה משמשת כאן כרשם הפטנטים הראשון בעולם. ייתכן וענה ראה פרד אחד שנוצר בחיבור טבעי והבין שאפשר לפתח "מוצר" חדש בעל שימושים מרובים.

הפרד הוא בעל חיים שימושי לאדם מאחר והוא גדול כסוס אך בעל יכולת סיבולת גבוהה יותר כשל חמור. בין רוב מיני בעלי החיים והצמחים הכלאות כלל אינן אפשריות. המינים שונים מדי בגנים שלהם ובמספר הכרומוזומים. לסוס - 64 ולחמור 62 והפרד באמצע עם 63. מרבית בעלי החיים שנולדים כתוצאה מהכלאה אינם פוריים ולכן הפרדים אינם קיימים בטבע, אלא רק כתוצאה מהכלאות ומהרבעות. בהיסטוריה המודרנית של עם ישראל זכור לטוב "גדוד נהגי הפרדות", מיסודם של הגדודים העבריים ואף שימשו כמה שנים בצה"ל (ראו תמונה)
גדוד הפרדות הצהלי
גדוד הפרדות הצהלי מתוך אתר התמונות הלאומי


הכלאות שימושיות יותר נמצאות בתחום הצומח. בעוד שהתורה אוסרת הכלאות בבהמות ואף חרישה בשתי בהמות שונות, הרי שבצמחים יש אפשרות לבצע הכלאות במינים המקורבים מאותה משפחה. כמו כן האיסור הוא על פעולת ההכלאה עצמה אולם השימוש בצמח או בחיה מותר (לפחות לחלק מן הדעות) וכאשר ההכלאה היא בין שני מינים כשרים, החיה החדשה שלא הייתה קיימת בעולם מותרת לאכילה ודוגמה לכך הוא המולארד (הכלאה בין שני מיני ברווז שאחד מהם, בדומה לתרנגול הודו, עורר שאלות הלכתיות שונות מאחר והיה מין לא מוכר). 

בעוד שבחיות ההרכבה מבוצעת על ידי זיווג שני מינים שונים, או כיום בדרך של הזרעה מלאכותית, בצמחים ובעיקר בעצים ניתן לבצע הכלאה על ידי פיזור של אבקנים מזן אחד על שחלות פרחים נקביים של זן אחר. שיטה אחרת היא ההרכבה, משתמשים בכנה - עץ הגדל ומחובר לאדמה, ועליו מרכיבים ענף מעץ אחר, הוא הרוכב והוא נותן את הפירות הרצויים, בכך מאפשרים לרוכב חלש להתיישב על עץ גדול וחזק יותר. באם ההרכבה מצליחה הענפים מתחברים ונהיים לעץ אחד, ממנו ניתן לקחת ייחורים ולהרבותם (כאשר רוב העצים מגודלים מייחורים, ענפים של עץ קיים, ומעט מאד בצורה של צמיחה מזרעים, כדרך הטבע). מכאן שעל כנה אחת ניתן להרכיב כמה רוכבים ולקבל עץ אחד הנותן פירות שונים.

צורה אחרת להכלאה, בה מגיעים כבר לשאלות אתיות מרובות, היא שימוש בהנדסה גנטית, בה מחדירים לתוך תא של מין אחד, גנים ממין אחר (או גנים בעלי תכונה מסוימת מאותו מין) על מנת להשיג זן אחר. כל עוד מדובר בצמחים בלבד, הרי שבדרך כלל התוצאות הן טובות, גידולים עמידים יותר (ואפשרות להאכיל את אוכלוסיית העולם הגדלה במהירות) אולם הבעיות האתיות מתחילות בהנדסה גנטית בבעלי חיים (שכפול הכבשה דולי) ואולי גם בבני אדם, נושא שהיה קיים רק בסרטי המדע הבדיוני, אולם טכנולוגית הוא אפשרי.

בהתייחס לשאלות אלו, דעת התורה ברורה ביותר, הכלאות בבעלי חיים אסורות לגמרי, והכלאות בצמחים מותרות כאשר המינים הם מאותה משפחה (לפי הגדרה הלכתית אשר שונה מההגדרות הביולוגיות של ימינו). בכך אולי רוצה התורה להגביל את "חופש היצירה" של בני האדם ולהימנע מאותן שאלות אתיות שתחילתן לא ברורה וסופן מי ישורנו.

לסיכום הלכתי של הנושא מאת הרב מלמד

פרשת ויצא לילדים

תקציר פרשת ויצא

חלום יעקב (כח, י-כב)

בעצת אמו ובברכת אביו יוצא יעקב את באר שבע , והוא בן 63 שנים, אל משפחת לבן בחרן. בדרכו הוא עובר במקום העתיד להיות בית המקדש. הקב"ה מקצר את היום כדי שיעקב יאלץ לעצור לחניה ולעשות את הלילה במקום הקדוש. בשנתו חולם יעקב על "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". בחלומו הוא רואה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בסולם. ולפתע התגלות ה' אליו. הקב"ה ניצב עליו ואומר "אני ה' אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק. הארץ אשר אתה שוכב עליה, לך אתננה ולזרעך". יעקב מקיץ נפעם משנתו. הנה זכה לישון במקום כה קדוש בו נגלה אליו ה'. הוא נוטל את האבן עליה ישן בלילה, מניח אותה כמצבה ויוצק עליה שמן. למקום הוא קורא 'בית אל'.
יעקב נודר לזבוח לה' כאשר ישוב בשלום לבית אביו כהבטחת ה'.  

יעקב מגיע לחרן (כט, א-יד)

יעקב מגיע אל פאתי חרן לאחר 14 שנה שישב ולמד תורה בישיבת עבר, נינו של שם-בן-נח. שם הוא פוגש רועי צאן על עדריהם, יושבים סביב לבאר מים. הוא שואל אותם למוצאם, וכששומע שהם מחרן, הוא שואל לשלומו של דודו לבן. הרועים משיבים כי שלומו טוב, ומציינים כי תיכף תבוא ביתו רחל להשקות את הצאן מן הבאר. יעקב מביע את פליאתו על כך שהרועים רובצים עם צאנם, כך באמצע היום, ולא יוצאים איתם למרעה. הרועים מסבירים כי באו לבאר להשקות את הצאן, אך כיוון שאבן גדולה על-פי הבאר, הם ממתינים לרועים נוספים שיבואו, ויחד יגללו את האבן. בזמן שהם מדברים, מגיעה רחל עם צאן אביה אל הבאר. יעקב ממהר, ובכוחות על-אנושיים גולל לבדו את האבן מפי הבאר ומשקה את צאן דודו. כשנודע לרחל כי זהו יעקב, בן דודתה רבקה, היא ממהרת לבשר לאביה. לבן רץ להקביל את פני יעקב ומזמינו בחום להתארח בביתו.

בבית לבן (כט, טו-לה)

יעקב מתיישב בבית לבן ורועה את צאנו. לאחר חודש ימים אומר לבן כי הוא מבקש לשלם ליעקב שכר בגין עבודתו. יעקב מבקש בשכר עבודה של שבע שנים, לשאת לאישה את ביתו של לבן. מבין השתיים, לאה ורחל, בוחר יעקב ברחל. יעקב ממלא את חלקו בעסקה, ולאחר שבע שנות עבודה מבקש לשאת את רחל לאישה. לבן עורך חתונה גדולה, אך מרמה את יעקב ומשיא לו את הבת הגדולה לאה. כשמגלה יעקב את התרמית, הוא פונה בכעס אל לבן ומבקש הסבר. הלה מצטדק ומסביר כי אין מנהג המקום להשיא את הבת הצעירה לפני הבכירה. סופו של דבר הם מסכמים כי יעקב ישא גם את רחל, לאלתר, ותמורת זאת יעבוד עוד שבע שנים בבית לבן.
ה' רואה בצערה של לאה שאינה האישה האהובה על יעקב, ומפצה אותה בפרי בטן. לאה יולדת ארבעה ילדים: ראובן, שמעון, לוי ויהודה.

רחל ולאה (ל, א-כד)

רחל מקנאת באחותה שזכתה לילדים, והיא מפנה את צערה ותסכולה אל יעקב בעלה. היא מציעה שייקח את שפחתה בלהה, ואולי בלידתה תבוא הברכה גם לרחל עצמה. בלהה אכן יולדת שני בנים ליעקב: דן ונפתלי.
לאה, שבינתיים פסקה אף היא ללדת, הולכת בדרך אחותה ומוסרת את שפחתה זילפה ליעקב. גם זילפה יולדת שני ילדים: גד ואשר.

דוגמה למערכת היחסים המורכבת בבית יעקב, אנו לומדים מן הסיפור הבא: ראובן, בנם הבכור של יעקב ולאה חוזר מן השדה ובידיו דודאים. הוא מביא אותם אל אמו. רחל רואה ועיניה כלות. היא פונה ללאה ומבקשת מן הדודאים. לאה עונה בכעס: לא די שלקחת לי את בעלי וגם תרצי את דודאי בני?!...
לבסוף מקבלת רחל מן הדודאים תמורת הבטחה שיעקב יהיה עם לאה בפרק הזמן שהיה אמור להיות עם רחל.
לאה אכן נפקדת לאחר לידת שני ילדי שפחתה והיא יולדת עוד שני בנים - יששכר וזבולון, וגם בת אחת - דינה.
רחל השבורה כל כך מרבה בתפילה. ה' שומע לתפילתה, וגם היא זוכה לבן - יוסף.
לאחר לידת יוסף, כשמלאו 14 שנים לשהותו בחרן, מחליט יעקב לשוב אל בית אביו. אולם לבן שיודע כי מאז בואו של יעקב הברכה שורה בביתו ובעסקיו, מבקש מיעקב להישאר אצלו זמן נוסף ואף מציע לשלם על כך. יעקב נענה להפצרותיו של לבן, אך אומר כי אינו חפץ בשכר והוא מעדיף ליהנות מברכת ה'. לפי ההסכם החדש יעקב יקבל את כל הכבשים והעיזים שייוולדו מעתה ועל עורם סימני טלאי או נקודות חומות.
מובן שה' מברך את יעקב, ובניגוד לכל הסטטיסטיקות שהיו נכונות עד עתה, הצאן מתמלא בכבשים ועיזים העונים על התנאים שהוסכמו. כך הופך יעקב לעשיר גדול ובעל נכסים.
חולפות  שש שנים נוספות. יעקב שומע את בני לבן מתלחשים כי כל עושרו הגיע מאביהם. גם את פני לבן הוא רואה שאינם כתמול שלשום. הוא מבין כי עושרו הרב גורם לקנאה ומעכיר את האווירה.
הוא קורא לשתי נשיו, בנות לבן, ומספר להן על תחושותיו. הוא גם מזכיר להן את כל מעללי אביהן, את רמאויותיו ונכליו. עוד הוא מספר להן על חלום שבו נגלה אליו מלאך אלוקים ומזרזו לחזור לביתו.
רחל ולאה עונות פה אחד, כי גם הן מרגישות זרות ומרומות בבית אביהן, והן מקבלות את החלטתו שקיבל על-פי הצו האלוקי.

בורחים מחרן (לא, יז- לב, ג)

יעקב לוקח את נשיו, ילדיו וכל רכושו ויוצא בחשאי מחרן לחזור ארצה אל אביו יצחק. לאחר שלושה ימים שומע לבן על עזיבת יעקב ומשפחתו. הוא לוקח את בניו אתו, ויוצא לרדוף אחרי יעקב. בלילה, בא אלוקים אל לבן בחלום, ומתרה בו לבל יפגע ביעקב.
ביום השביעי 'ליציאת חרן' מדביק לבן את מחנה יעקב על הר הגלעד. הוא פונה ליעקב בטענות קשות על כך שבחר לברוח בלי להודיעו, ולקח את בנותיו ונכדיו מבלי לאפשר לו לפחות להיפרד מהם. לבן גם טוען שהפסלים שלו נגנבו, והוא חושד שידו של יעקב בכך.
יעקב מסביר ללבן כי עזב בחשאי מחשש שמא ינסה למנוע את הליכת בנותיו. באשר לפסלים, יעקב מכחיש מכל וכל, שכן אינו יודע שרחל אכן העלימה את אלילי אביה. הוא מציע ללבן לערוך חיפוש.
לבן עובר מאוהל לאוהל ומחפש. כאשר מגיע לאוהל רחל, הוא מוצא אותה יושבת על מושב כר-הגמל. רחל מתנצלת שאינה יכולה לקום כי אינה חשה בטוב. לבן מחפש בכל האוהל אך כמובן לא בכר-הגמל, שם הם נמצאים. לאחר החיפוש המביש, לא יכול עוד יעקב להבליג והוא פונה אל לבן במילים קשות. הוא מגולל את כל המעללים שלבן הפעיל נגדו במהלך השנים, ולעומת זאת את כל מסירותו שלו ותרומתו לעושרו והצלחתו של לבן.
סופו-של-דבר, לבן מציע לכרות ברית, ואכן הם מקימים גלעד מאבנים, אות לברית שבניהם.
לבן שב לביתו. גם יעקב יוצא להמשיך במסעו הביתה. בדרך הוא פוגש מלאכים שבאו ללוותו לארץ ישראל. למקום המפגש המיוחד, הוא קורא 'מחניים'.

דבר תורה קצר לפרשת ויצא

כאשר יעקב אבינו יצא מבאר-שבע לעבר חרן עצר עם שקיעת השמש ללון בשדה. התורה מספרת: "וייקח מאבני המקום וישם מראשותיו". מסביר רש"י: "עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות". מדוע הגן יעקב באמצעות האבנים על ראשו בלבד, ומה על כל שאר איברי גופו?
רמז עמוק יש כאן: חששו האמיתי של יעקב לא היה מפני חיות רעות כפשוטם של דברים. הוא חשש מפני 'חיות רעות' במשמעותן הרוחנית – מפני הדברים השליליים שעמם הוא עתיד עכשיו להתמודד. לפיכך הקיף את ראשו באבנים, דבר המסמל את נחישות-דעתו לשמור את הראש.
כשיהודי יוצא אל העולם הוא אכן נדרש לעסוק בענייני העולם, בענייני פרנסה וכדומה, אבל עליו לנהוג כיעקב אבינו – לשמור את הראש. צריך לפעול ולעשות מה שנחוץ, אבל אין להשקיע בזה את הראש כלומר, את כל החיוּת והמהות הפנימית.

תפזורת לפרשת ויצא
הדף הראשי של פרשת ויצא

גנטיקה בתורה

פרשת ויצא נותנת לנו הזדמנות לעסוק מעט בתחום המרתק של הגנטיקה והתורשה. מדע הגנטיקה הוא אחד המדעים המובילים כיום במחקר, ומאז גילוי מבנה הסליל הכפול ועד לפיצוח הגנום האנושי לפני מספר שנים, חלה בו התקדמות עצומות. התורה עצמה מספרת לנו על אירוע בו לגנטיקה ולתורשה תפקיד מרכזי (וכמובן, גם סיוע אלוקי ). יעקב עובד אצל לבן שנים רבות, יש לו כבר 12 ילדים, אולם הוא שכיר ולא צבר רכוש כלל על מנת לכלכל את משפחתו הגדולה. לבן לעומת זאת מתברך בעבודתו של יעקב והולך ומתעשר.
עוד קודם לכן התורה מתארת את לידתו של יוסף כגורם שהכריע את הכף ויעקב רוצה לחזור לביתו (בראשית פרק ל' פסוק כ"ה ואילך)
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת-יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי: תְּנָה אֶת-נָשַׁי וְאֶת-יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ: וַיֹּאמַר נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ וְאֵת אֲשֶׁר-הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי: כִּי מְעַט אֲשֶׁר-הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם-אָנֹכִי לְבֵיתִי"

לא במפתיע, לבן, הידוע עוד מפרשת חיי שרה בחומריותו שואל שאלות רבות על התשלום, ובנדיבות מעושה מציע ליעקב לנקוב את שכרו. לבן מיתמם מעט אך מודה כי התברך בזכות יעקב ויעקב מזכיר לו כי לפני בואו היה רכושו מועט ביותר. בעוד אנו מצפים לשמוע סכום הגון לעבודה של שנים רבות  העסקה מתפתחת בכיוון בלתי צפוי
"וַיֹּאמֶר מָה אֶתֶּן-לָךְ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לֹא-תִתֶּן-לִי מְאוּמָה אִם-תַּעֲשֶׂה-לִּי הַדָּבָר הַזֶּה אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר"
יעקב לא רק שלא רוצה שכר, אלא אפילו מוכן לדחות את תוכניות עזיבתו. לבן כמובן סקרן ביותר. את הכלל של אין ארוחות חינם, לבן מכיר היטב ובודאי הוא חושש ממלכודת של יעקב.
יעקב עובר לפרט את הצעתו
"אֶעֱבֹר בְּכָל-צֹאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר מִשָּׁם כָּל-שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל-שֶׂה-חוּם בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים וְהָיָה שְׂכָרִי: וְעָנְתָה-בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּי-תָבוֹא עַל-שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ כֹּל אֲשֶׁר-אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא אִתִּי"
מבנה העסקה לא מאד ברור ולרש"י ולרמב"ם יש שתי הצעות. לפי דרכו של רש"י, יעקב מציע ללבן להסיר את כל הצאן המשונה מהעדר, כך שיעקב יישאר רק עם העיזים המושלמות, ורק העיזים המשונות שיוולדו לאחר מכן יהיו של יעקב
לפי הרמב"ם, יעקב יעביר ללבן דווקא את כל העיזים הלבנות המשובחות והוא ירעה רק את הצאן המשונה, והוולדות החדשים שיהיו לבנים יעברו ללבן.

לא משנה הפירוש, לבן לא מאמין למשמע אוזניו וחושב שיעקב השתגע. עיזים לבנות נחשבות טובות וראויות יותר וכבעל נסיון במרעה ידוע שעיזים משונות נולדות בתדירות לא גבוהה. לבן חותם מהר על העסקה
"וַיֹּאמֶר לָבָן הֵן לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ"
והעסקה יוצאת אל הפועל. למרות שהכתוב סותם מי זה שמסיר את הצאן יש להניח שמדובר בלבן שכן הוא האחרון המוזכר וגם הוא להוט לעיסקה, וגם הוא מפריד צאן שיש בו אך מעט לבן ומשאיר ליעקב רק את המשונות ביותר כמופיע בפסוק אחר כך.
"וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים וְאֵת כָּל-הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת כֹּל אֲשֶׁר-לָבָן בּוֹ וְכָל-חוּם בַּכְּשָׂבִים וַיִּתֵּן בְּיַד-בָּנָיו: וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב רֹעֶה אֶת-צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹת"

ועכשיו לקשר הגנטי לפרשה. הקוד הגנטי, רצף ארוך של די.אנ.אי, קובע את התכונות של היצור החי. לכל גן יש שתי גרסאות, שולט ונשלט. כל יצור מקבל שני עותקים של כל גן, אחד מאביו ואחד מאמו, והתכונה נקבעת אצלו לפי הגן השולט. אם שני הגנים שקיבל הם שולטים, הוא יהיה בעל התכונה השולטת, ובוודאות יעביר אותה לצאצאיו. אם רק גן אחד שולט, הוא יהיה בעל תכונה זו אולם, בהסתברות של 50% יעביר אותה לצאצאיו. אם שני הגנים שקיבל הם הנשלטים, הוא יהיה בעל התכונה הנשלטת והפחות נפוצה וגם יעביר אותה לילדיו.

לפי פירוש רמב"ם, הצלחתו של יעקב ברורה, ברגע שהעדר כולל רק את העיזים המשונות, אלו עיזים ששני עותקי הגנים שלהם נשלטים ולכן כל הצאצאים שלהם יהיו בעלי התכונה הזו. מאחר ולבן הפריד את כל הצאן הלבן, הרגיל, זה שיש לו תכונה נשלטת, תכונה זו לא קיימת כלל בעדרו של יעקב ולא ייתכן שיהיו לו עיזים לבנות.


לפי פירוש רש"י, חוכמתו של יעקב גדולה עוד יותר. יעקב נשאר רק עם עיזים לבנות, אולם בניגוד ללבן שבטוח שמעיזים לבנות יצאו רק צאצאים לבנים, יעקב יודע בדיוק, מאחר ועקב אחרי הצאן במשך שנים, אילו עיזים לבנות, הן בעלות גן שולט אחד בלבד ולכן יכולות, בסבירות מסוימת להוליד עז משונה (כמובן שהידע הוא גם לזכרים וגם לנקבות). יעקב טורח לזווג רק את העיזים שייתכן ויוציאו עיזים משונות, והעזרה האלוקית מעלה את הסיכוי מ1 ל-4 לסיכויים גבוהים בהרבה.

"וַיִּקַּח-לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל-הַמַּקְלוֹת: וַיַּצֵּג אֶת-הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרְהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת: וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל-הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים: וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל-עָקֹד וְכָל-חוּם בְּצֹאן לָבָן וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ וְלֹא שָׁתָם עַל-צֹאן לָבָן: וְהָיָה בְּכָל-יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת-הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן בָּרְהָטִים לְיַחֲמֶנָּה בַּמַּקְלוֹת: וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן לֹא יָשִׂים וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב: וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי-לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים:"

לבן כמובן, אינו יכול למחות ולטעון לרמאות כלל, מאחר והוא למעשה הסכים, קבע ומימש את תנאי ההסכם.
פעולה נוספת של יעקב הינה קיצור משך המחזור והגדלת הפריון של העיזים. עם מחזור גידול אורך שנה הרי שיעקב בשיטת הפצלות והמים (שאינה ברורה) הצליח לגרום למחזור גידול קצר יותר ושכל עז תהרה ותמליט הרבה יותר פעמים. גם ידע זה, סייע מאד ליעקב ועושרו גדל.
יעקב רועה את צאן לבן
יעקב רועה את צאן לבן - ג'וזפה דה ריברה, איטליה ~1650


הדף הראשי של פרשת ויצא