אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות ילדים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ילדים. הצג את כל הרשומות

פרשת השבוע לילדים



פרשת השבוע לילדים
דפי פרשת השבוע לילדים מתאימים לישמוש להורים מורים ומחנכים בכל גילאי בית הספר היסודי. הדפים כוללים תוכן רב ואפשר להשתמש בוכלם או בחלקם לפי גילאי הילדים


 בראשית      שמות      ויקרא  במדבר  דברים





 בראשית שמות

ויקרא

במדבר

דברים

 נח  וארא  צו  נשא  ואתחנן
 לך לך

 בא  שמיני  בהעלותך  עקב
 וירא  בשלח  תזריע  שלח  ראה
 חיי שרה

 יתרו  מצורע  קרח  שופטים
 תולדות  משפטים  אחרי מות

 חקת  כי תצא

 ויצא  תרומה  קדושים  בלק  כי תבוא

 וישלח  תצווה  אמור  פנחס  ניצבים
 וישב  כי תשא

 בהר  מטות  וילך
 מקץ  ויקהל  בחוקותי  מסעי  האזינו
 ויגש  פקודי

 וזאת הברכה

 ויחי       





פרשת בהעלותך לילדים


תקציר פרשת בהעלותך
אהרון מצטווה להדליק בכל יום את המנורה  שעמדה בתוך המשכן. המנורה עשויה כולה זהב טהור, מקשה אחת (ללא חלקים מולחמים אחד לשני). שבעה קנים למנורה, ובהדלקתה פונים ששת נרותיה אל עבר הנר האמצעי העולה מגוף המנורה. הקב"ה פונה אל אהרון בלשון "בהעלותך את הנרות" ללמדו שבשעת ההדלקה עליו להמתין עד שהפתיל דולק כהלכה והשלהבת עולה מאליה.
הכשרת הלויים לעבודתם במשכן, דורשת אף היא הכנה ראויה והטהרות תחילה. הקב"ה מצווה על משה להזות על הלויים מי חטאת, לכבס את בגדיהם ולגלח את ראשם בתער. קורבנם יהיה פר לעולה ומנחתו סולת בלולה בשמן, ופר נוסף לחטאת. כיוון שהלויים נבחרו לעבודת הקודש חלף בכורי ישראל, על ישראל להתייצב בשעת הכשרת הלויים ולסמוך ידם עליהם. אהרון מצווה להניף את הלויים כתנופת קרובנות ומנחות, ואחר כך יסמכו הם את ידם על הפרים לפני הקרבתם. כך יובדלו הלויים מכלל ישראל להתקדש לעבודת המשכן.
ה' מזכיר כי קדושת הלויים באה להחליף ולכפר על בני ישראל שנכשלו בעוון העגל. למעשה הבכורים שבישראל, הם שהיו אמורים להתקדש לעבודת ה' בהצלתם במכת הבוכות במצרים.
שבועיים לאחר הקמת המשכן, והנה מלאה שנה לצאת בני ישראל ממצרים. הקב"ה מצווה את ישראל על-ידי משה לעשות לראשונה את קורבן הפסח – זכר ליציאת מצרים. עליהם לקיים את הפסח על כל הלכותיו, כולל אכילת מצות וביעור חמץ. למעשה, הייתה זו הפעם היחידה בארבעים שנות שהותם במדבר שקיימו את מצוות הפסח.
קבוצת אנשים שהיו טמאים בזמן הקרבת הפסח, באו לפני משה ואהרון ובפיהם טענה: "למה נגרע לבלתי הקריב את קורבן ה' במועדו בתוך בני ישראל". אנשים אלו רצו לקיים את המצווה ככל בני ישראל, אך טומאתם מנעה מהם לקיימה.
משה שמע את טענתם וביקשם להמתין עד שישמע את דבר ה' בעניין (משה בענוונותו לא רצה לפסוק בעצמו)
וכך, באופן חריג למדי נותן ה' בתורתו מצווה שלמעשה נוצרה תוך פניה ובקשה מיוחדת מבני ישראל. ואכן, ה' קובע מועד ב' להקרבת הפסח – "פסח שני": בי"ד בחודש אייר יוכל כל מי שלא הצליח להקריב קורבן פסח עקב טומאתו או היותו מחוץ לאזור המקדש, להקריב קורבן חלופי. לקורבן דינים זהים לדיני הפסח הראשון ואף אותו יש לאכול יחד עם מצה ומרור. אולם, אין צורך לבער או להרחיק את החמץ, אלא רק להימנע מאכילתו בזמן אכילת הקורבן.
הדבר מראה שכאשר יש רצון אמיתי לקיים מצוות, תמיד ניתנת לכך ההזדמנות.
בהזדמנות זו ה' מזהיר כי מי שלא יקיים את מצוות הפסח במועדו שלא מסיבת אונס, דינו "כרת".
מיום בו הוקם המשכן שרה עליו ענן השכינה, ומאז לעת ערב, היה עמוד הענן לעמוד אש המאיר את סביבתו. כאשר היה עולה עמוד הענן ומתייצב מעל מחנה יהודה, היה הדבר לסימן לכל בני ישראל כי הגיע העת לצאת למסע. וכך היה הענן ממתין לבני ישראל, לקול החצוצרות ולהכרזת משה: "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך". אז היה הענן שט ובעקבותיו צועדים מחנה יהודה ויתר מחנות ישראל.
גם החנייה נקבעה על פי אות הענן. בענן היה עוצר ובני ישראל חונים תחתיהם. אולם הענן לא היה חונה ושוכן עד שסיים העם להתארגן ומשה הכריז "שובה ה' רבבות אלפי ישראל".
התורה מספרת כי לעיתים נמשכה חניית ישראל ליום או לימים ספורים ולעיתים נמשכה החנייה שנים. כל זאת על-פי אות הענן.
ה' מצווה על משה לעשות שתי חצוצרות כסף, עשויות מקשת כסף אחת. חצוצרות אלו ישמשו את משה לאסוף את העם ואת הנשיאים או להודיע על יציאה למסע, כן ישמשו החצצורות לזיכרון לפני ה' שיושיע אותם מכל אויביהם במלחמות הארץ וביום שמחה וחג.
 וכך יהיו סדרי התקיעה בחצוצרות:
 - תקיעה בשתי החצוצרות – סימן להקבלת כל ישראל.
 - תקיעה בחצוצרה אחת – קריאה לנשיאי העדה בלבד.
 - תקיעה ותרועה ותקיעה בשתי החצוצרות – סימן יציאה למסע.
התוקעים בחצוצרות יהיו הכוהנים.
כזכור, בראש חודש סיוון, כחודש וחצי לאחר צאתם ממצרים, הגיעו בני ישראל למדבר סיני. כמעט שנה עברה, והם הספיקו לקבל את התורה, לחטוא בחטא העגל ולהתכפר, להקים את המשכן ולקיים את מצוות הפסח ואף את פסח-שני. עתה בכ' באייר בשנה השנייה לצאתם ממצרים, מתעלה הענן ובני ישראל יוצאים למסע שמסתיים בשכון הענן במדבר פארן.
התורה מתארת את תהליך היציאה למסע על-פי כל הכללים שלמדנו בפרשיות במדבר, נשוא ובפרשתנו:

  1. סימני המסע – העלות הענן ותקיעת החצוצרות.
  2. ראשונים מתחילים לנוע בני שבט יהודה והשבטים החונים איתם יששכר וזבולון – דגל מחנה יהודה.
  3. באותה עת נכנסים אהרון ובניו הכוהנים, מכסים את כלי המשכן הקדושים ומכינים אותם למסע.
  4. בני גרשון ומררי הלויים, מפרקים את המשכן ומעמיסים אותו על העגלות. כל משפחה נושאת את חלקי המשכן המוטלים עליה (פרשות במדבר ונשוא). 
  5. דגל מחנה ראובן הכולל גם את השבטים שמעון וגד, יוצא בעקבות מחנה יהודה.
  6. בני קהת, משפחת הלויים הממונה על משא כלי הקודש, נוטלים את המזבח, המנורה, השולחן וארון העדות ויוצאים אף הם למסע.
  7.  עתה יוצא דגל מחנה אפרים הכולל גם את השבטים מנשה ובנימין.
  8. מאסף לכל המחנות נוסע מחנה בני דן הכולל גם את השבטים אשר ונפתלי. 


בחניית בני ישראל על-פי סימן הענן, מקדימים ובאים בני גרשון ומררי, שכזכור יצאו לפני בני קהת, ומקימים את המשכן. וכך עד בואם של הקהתים עומד המשכן מוכן על תילו, ובני קהת מכניסים את הכלים לתוך הקודש.
ערב הנסיעה מהר סיני, פונה משה אל חותנו שהגיע בשעתו אל ישראל המדברה, ומבקש ממנו להמשיך איתם בדרכם אל ארץ ישראל. יתרו משיב כי הוא מתכנן לנסוע אל ארצו-מולדתו. אך משה מפציר בו להצטרף, שכן היה לאחד מהם בשבתו איתם ובראותו את הניסים והנפלאות שעשה ה' עם בני ישראל.
התורה שבה אל סיפור המסע מהר סיני, "דרך שלושת ימים", לשון על-פיה ניתן להבין כי למרות שכך היה אורכה של הדרך, עשו אותה ישראל בחסדי ה' במשך יום אחד. לפני העם נוסע ארון ברית ה' – הוא הארון שהכין משה לקראת קבלת התורה ובו הונחו שברי לוחות הברית הראשונים. הארון מקדים את בני ישראל, תר אחר מקום מתאים לחניה ומכשיר את השטח לקראת בואם. גם הענן הולך עם בני ישראל, מגן עליהם מכל עבר ומכשיר את הדרך לפניהם.
כפי שכבר תארנו קודם, מכריז משה בנסוע הארון: "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך" ובנוח הארון הוא מכריז: "שובה ה' רבבות אלפי ישראל".
קבוצת אנשים  מתוך העם החלו בהטחת האשמות כלפי משה. לא דברים של ממש אלא הקנטה שמטרתה הצדקה לסור מעל דרך ה'. בדבריהם טענו על טורח הדרך וקשייה. דברי החוטאים הכעיסו את ה' ואש החלה בוערת ומכלה בחוטאים. העם פונה אל משה בזעקה, ומשה פותח בדברי תפילה כלפי שמים. תפילתו נענית והאש שוקעת. על שם המאורע נקרא המקום תבערה.
ושוב יש מי שמחפשים סיבות לתלונות. האספסוף, אותו ערב-רב שנאסף אל בני ישראל ביציאתם ממצרים, אינם מרוצים מהמן הפלאי שיורד בכל יום וטעמו כה נפלא. בשר הם רוצים. אומנם, עדרי בהמות לישראל ובוודאי אפשר לשחוט מהם ולאכול, אך לאספסוף יש עניין להתאונן וכך הם עושים, ומסיתים אחריהם גם את בני ישראל.
משה שומע את בכי העם וחש את כעסו של הקב"ה. הוא פונה אל ה' בטענה: "למה הרעות לעבדך... לשום את כל משא העם הזה עלי. האנוכי הריתי את כל העם הזה, אם אנוכי ילידתיהו...מאין לי בשר לתת לכל העם הזה...?! לא אוכל לבדי לשאת את כל העם הזה...!
הקב"ה שומע אל משה ומצווה עליו בתגובה לאסוף שבעים מזקני העם ולהתייצב איתם סמוך לאוהל מועד לעיני כל ישראל. לשם, אומר הקב"ה, אבוא אני, ואאציל מן הרוח אשר עליך על אותם זקנים. מעתה יהיו הם לצידך ויעזרו במשא טורח העם.
ובאשר לתלונות העם, ממשיך ה' בדבריו אל משה, הכן אותם וקדש אותם לקראת מחר. אני אתן להם בשר, לא ליום ולא ליומיים. במשך חודש ימים אאכיל אותם בשר עד שיהיה להם לזרא.
משה שיודע כי כלתה הרעה אל החוטאים והם עומדים למות בחטאם, מקשה כלפי שמים: מדוע יש להאכילם בשר אם ממילא נגזר דינם למיתה?! אולם ה' מודיע כי כך יעשה, כדי שלא יתפרש כאילו קצרה יד ה' מלתת להם בשר – העונש יגיע אך בקשתם תתמלא!
משה אוסף את העם ואת שבעים הזקנים כדברי ה'. על הזקנים נחה רוח ה' והם מתנבאים. שניים מהם אף מתעלים ונבואתם נמשכת גם לאחר שפוסקת מכל חבריהם. יהושע בן-נון תלמידו המובהק של משה, מקנא לרבו ומבקש לראות בשניים אלו מורדים, אך משה מרגיעו ומשבח את המעלה שזכו לה.
בינתיים, כהבטחת ה', מגיעים עופות שלו רבים למחנה ישראל וכך אוספים בני ישראל כמויות אדירות של בשר ואוכלים לשובע. למרבה הצער, יש מעט מבני ישראל שאוכלים ברעבתנות והרבה יותר ממש צריך בשביל לשבוע והם מקבלים עונש קשה:  "הבשר עודנו בין שיניהם, טרם יכרת, ואף ה' חרה בעם. ויך ה' בעם מכה קשה מאוד".
הנותרים מן המכה קוברים את אחיהם. על שם המאורע נקרא המקום קברות התאווה.

איסוף השלו
איסוף השלו - כרטיס אוסף משנת 1901



בני ישראל ממשיכים במסעם וחונים במקום ושמו חצרות, אף הוא במדבר פארן.
מרים יודעת כי אחיה משה צדיק ומורם מעם. אך היא יודעת גם שבקדושתו פרש מאשתו ציפורה. הדבר אינו מוצא חן בעיניה, והיא מלינה על משה בפני אחיהם אהרון. הרי גם אנחנו קדושים, אומרת מרים לאהרון, ומדוע היה צריך משה לפרוש מאשתו?
על רקע דברים אלו מעידה התורה על משה במילים שאין להם אח-ורע במקרא: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על-פני האדמה"
תגובת הקב"ה לא מאחרת לבוא: ללא הכנה מוקדמת, נקראים משה, אהרון ומרים לצאת ולהתייצב לפני אוהל מועד. ה' פונה אל מרים ואהרון ומשבח באופן בלתי רגיל את משה: "...בכל ביתי נאמן הוא", "פה אל פה אדבר עמו... ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה"?!
ה' כועס עליהם, והשכינה מסתלקת בהעלות הענן מעל המשכן. התוצאה במיידית מחרון אף ה': מרים מגלה שלקתה בצרעת, עונש ללשון הרע.
אהרון פונה אל משה ומבקש שיתפלל בעבור אחותם. משה נושא תפילה באומרו: "א-ל נא רפא נא לה". ה' עונה לתפילתו-בקשתו במין קל וחומר: "ואביה ירוק ירק בפניה, הלא תכלם שבעת ימים?... תיסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תיאסף". כלומר, אם בכעסו של אב לביתו ראוי שתהיה בהסגר שבעה ימים, על-אחת-כמה-וכמה כשמדובר בכעסו של הקב"ה.
העם ממתין במקום החניה עד תום ימי הסגרה של מרים, ואחר-כך ממשיך במסעו במדבר פארן.

לדף הראשי של פרשת בהעלותך
חידות לפרשת בהעלותך
תפזורות לפרשת בהעלותך

באדיבות צעירי חב"ד

פרשת במדבר לילדים


תקציר פרשת במדבר

ביום א' באייר, בשנה השנייה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, פוקד שוב הקב"ה על משה למנות את בני-ישראל, את הגברים מגיל עשרים ומעלה. הדבר היה חודש ימים לאחר הקמת המשכן (בא' בניסן).
לעריכת המפקד יהיו לצד משה כל שניים עשר ראשי השבטים, אותם מונה התורה בשמותיהם אחד לאחד.

וכך התורה מסכמת את מניין הגברים בכל שבט ושבט:
ראובן: 46,500 שמעון: 59,300 גד: 45,650 יהודה: 74,600 יששכר: 54,400 זבולון: 57,400 אפרים (יוסף): 40,500 מנשה (יוסף): 32,200 בנימין: 35,400 דן: 62,700 אשר: 41,500 נפתלי: 53,400
סך הכול נמנו: 603,550

שבט לוי שנבחר לשרת במשכן לפני ה', לא נמנה יחד עם בני ישראל. הם ממונים על פירוק המשכן, נשיאתו במסעות בני ישראל במדבר והקמתו בכל חניה. תפקידם גם לשמור על המשכן מכניסת זרים.
ה' מצווה על משה ואהרון לערוך את סדר חנייתם של שניים עשר השבטים סביב המשכן, כאשר הם מתחלקים לארבע קבוצות בארבע רוחות השמיים, כל שבט על דגלו:

  • בצד מזרח מחנה יהודה, ואליו נלווים השבטים יששכר וזבולון.
  • בצד דרום מחנה ראובן, ואליו נלווים השבטים שמעון וגד.
  • בצד מערב מחנה אפרים, ואליו נלווים השבטים מנשה ובנימין.
  • בצד צפון מחנה דן, ואליו נלווים השבטים אשר ונפתלי.
  • לשבט לוי - מחנה מיוחד ועצמאי בין כל המחנות, סמוך לאוהל מועד - המשכן.



וכך, על-פי סדר חנייתם, נוסעים גם בני ישראל לכל מסעותיהם במדבר: כאשר עולה הענן מעל המשכן, אות הוא כי יוצאים למסע. לאחר פירוק המשכן ועריכת כל ההכנות ליציאה לדרך, יוצאים ראשונה שבט יהודה ואיתם שני השבטים הנלווים. אחריהם כל שבטי ישראל על-פי סדר חנייתם.

עם סיום מפקד בני ישראל, מספרת התורה על משפחת הכהונה. בראש המשפחה אהרון הכוהן-הגדול אחיו של משה רבנו. בניו שנמשחו איתו לכהונה הם נדב ואביהו, אשר מתו ללא ילדים לאחר שהקריבו אש זרה, ואלעזר ואיתמר (לאלעזר, בנו של אהרון, נולד בן נוסף, פינחס, אך הוא נולד לאחר משיחת הכוהנים ולכן לא נמנה איתם. רק מאוחר יותר נתמנה על-ידי הקב"ה לכוהן באופן מיוחד, בגלל מסירות נפשו לה' כפי שנלמד בפרשת פינחס).

לשבט לוי תפקיד מיוחד בעם ישראל. הלויים שאינם כוהנים, מצווים על שמירת המשכן ואילו משפחת הכוהנים מצווה על כל עבודות ההקרבה.התורה מסבירה כי בעצם בכורי ישראל היו אמורים לעבוד במשכן, שכן הקב"ה 'קנה' אותם בעת הפרשתם מבכורי מצרים ב'מכת בכורות'. אך משחטאו ישראל בחטא העגל, ובתוכם כל בכורי ישראל, זכו בעבודה ובמשמרת הקודש בני לוי של השתתפו בחטא.
כאמור, לא התפקדו בני לוי במפקד הכללי של בני ישראל, ועתה מצווה משה למנותם, כל הזכרים מבן חודש ומעלה. אגב מניינם מתארת התורה את מקום חנייתם ומסעם של משפחות בני לוי - גרשון, קהת ומררי ואת חלוקת התפקידים ביניהם:

  • משפחת גרשון מנתה 7,500 זכרים מגיל חודש ומעלה, אנשיה חנו ממערב למשכן ותפקידם היה לשאת בזמן המסעות את יריעות המשכן ואת קלעי החצר ואת אביזריהם.
  • משפחת קהת מנתה 8,600 זכרים. הם חנו דרומה למשכן והופקדו על נשיאת השולחן, המנורה, המזבחות וכלי הקודש.
  • משפחת מררי מנתה 6,200 זכרים, היא חנתה צפונית למשכן ונשאה את קרשי המשכן, בריחיו, אדנו וכל כלי עבודתו בזמן המסעות.

סיכום  מפקד שלוש משפחות הלוי  מגיע לפי חישוב פשוט ל-22,300 נפש, אך התורה מסכמת ואמרת כי מניינם 22,000 נפש...?! ההסבר הוא, כי הסיכום נועד לחישוב פדיון בכורות ישראל מול הלויים הנוטלים את תפקידם (כפי שהתורה תבהיר מייד בהמשך). כיוון ש-300 מהלויים שנמנו הם עצמם בכורים, וממילא העבודה מוטלת עליהם בלאו הכי, התורה לא כללה אותם בסיכום.

לפני המשכן, מזרחית לו, חנו משה, אהרון ומשפחותיהם. הם הובדלו וחנו בנפרד למרות השתייכותם המשפחתית לקהת, אבי אביהם עמרם.

משה מנה את בכורי ישראל מגיל חודש ומעלה ומצא כי הם מונים 22,273. לאחר ש-22,000 בני שבט לוי נכסים תחתיהם לעבודה (לא כולל כאמור את 300 הלויים שהם עצמם בכורים), נשארים 273 בכורים שיש לפדותם בכסף - חמשה שקלי כסף לאחד. משה מקיים הגרלה בין כל בכורי ישראל, ומהם עולים 273 הבכורים העודפים המחויבים בתשלום דמי הפדיון.

תפקיד בני קהת לשאת את הכלים המקודשים ביותר - המזבחות, המנורה, שולחן-לחם-הפנים וכלי הקודש. למילוי התפקיד יבחרו רק מי שמלאו לו שלושים שנה וטרם הגיע לגיל חמישים.

כיוון שמדובר בכלים המקודשים ביותר הנמצאים בתוך המשכן, מקום המותר בכניסה רק לכוהנים,לא יוכלו הקהתים לקחת אותם כפי שהם. לכן מצווים אהרון ובניו לכסות את כל הכלים הקדושים, ורק לאחר שיפורק המשכן יוכלו הלוויים-הקהתים לשאת את הכלים המכוסים. הקב"ה מטיל את האחריות על שלומם וגורלם של בני קהת על אחיהם הכוהנים - בהקפידם על כיסוי נאות של הקודש, ימנעו חלילה את מותם

הדף הראשי של פרשת במדבר

באדיבות צעירי חב"ד

פרשת בא לילדים

תקציר פרשת בא

פרשת בא ממשיכה את עשרת המכות, שוב מצטווה משה לגשת אל פרעה ולהזהיר אותו מפני המכה הבאה - מכת ארבה. הארבה הוא חרק מזיק שלהקה גדולה ממנו יכולה לחסל כמויות עצומות של צמחייה תוך זמן קצר מאד. פרעה, בעצת החרטומים כבר מוכן לשלח את העם אולם רק את הגברים ולא את כל העם. משה מסרב ופרעה מגרש אותו.

מכת הארבה מגיעה והיא קשה מאד, מרוב ארבה אי אפשר לראות את השמים והם נראים חשוכים. מעט הצמחייה שנותרה מכת הברד מחוסלת על ידי הארבה ופרעה מבקש ממשה לסלק את המפגע. משה נעתר וכרגיל לאחר שהמכה מסתיימת לא מוכן לשחרר את בני ישראל.

המכה הבאה היא מכת חושך, המצרים לא מסוגלים לראות כלום, ולמעשה מתואר שהם פחדו לזוז ונשארו במקומותיהם במשך מספר ימים, להבדיל לבני ישראל היה אור בכל מושבותיהם. שוב פרעה כבר כמעט מוכן לשלח את העם אבל הפעם משה דורש שכל העם ילך כולל הצאן והרכוש. פרעה מסרב מאחר והוא כבר מבין, שאם בני ישראל יצאו עם רכושם הם לא יחזרו. פרעה מתרה במשה שלא יבוא אליו כלל יותר אחרת משה ימות. משה מסכים ואומר שאכן הוא לא יראת יותר את פני פרעה.

מכאן עוברת התורה לתיאור נבואת משה על מכת בכורות, מסדר הענינים מובן כי משה קיבל את הנבואה בארמון פרעה ומיד לאחר שקיבל את הנבואה על המכה הנוראית, בה בשעת חצות הילה ימות כל בכור בארץ מצרים, אמר אותה לפרעה, ועזב את ארמון פרעה בכעס רב.

בפרק י"ב באות המצוות הראשונות בפרשת בא. בני ישראל מצטווים לקדש את החודש ולהתכנון לקראת הגאולה. הציווי של איך לבצע את הפסח במצרים, מפורט מאד, מתי לוקחים את השה ומה בדיוק עושים איתו ואיך יש לאכול אותו.

את קורבן הפסח מותר לאכול צלוי בלבד, וחייבים לסיים אותו עד חצות הלילה ולא להשאיר ממנו. כמו כן בפסח במצרים היו צריכים בני ישראל למרוח מדם השה על דלת ביתם לסמן שכאן נמצאים בני ישראל.
בני ישראל מצווים גם לשמור את הפסח בעתיד, לא לאכול חמץ בפסח ולאכול דווקא מצות. כמו כן מצווים בני ישראל לא לעשות מלאכה ביום הראשון והאחרון של הפסח. משה מזהיר את בני ישראל כי אסור להם לצאת כלל בלילה מהבית אלא עליהם לחכות.

בחצות הלילה ה' בעצמו היכה את כל בכורי מצרים, קשה לדמיין את גודל המכה והתורה מתאראת כי לא היה בית שלא מתו בו אנשים. פרעה נחרד ויוצא לחפש את משה ואהרון ואומר להם קמו וצאו ובתחינה מוסיף וברכתם גם אותי! בכך מראה סופסוך פרעה כי הוא מכיר בשלטון של ה' בעולם. בני ישראל יוצאים ממצרים, המון רב ואליהם מצטרף גם ערב-רב שרוצה להיות קרוב לעם ישראל.

התורה מציינת כי מושב בני ישראל במצרים היה 430 שנה וקוראת ללילה ליל שימורים. התורה מוסיפה ציווים נוטספים לגבי קורבן הפסח בדורות הבאים. רק ישרלאים שנימולו יכולים לאכול בו, חייבים לאוכלו בתוך הבית ועוד מצוות.בסוף הפרשה התורה מוסיפה מצוות הקשורות לבכורים. מאחרו והבכורים שייכים לה', חלה חובה על בני ישראל לפדות את בכוריהם (מצווה הנוהגת עד היום - פדיון הבן), וגם להקריב כקורבן את בכורי הצאן והבקר. פרשיות אלו הן חלק מהפרשיות הנכתבות בתפילין. נכתב בהם הביטוי "וקשרתם לאות על ידכה והיו לטוטפות בין עיניך". זכרון יציאת מצרים הוא הזכרון החשוב ביותר בעם ישראל והתורה מצווה עליו כבר באותו יום של יציאת מצרים.


הדף הראשי לפרשת בא





פרשת ויחי לילדים

נושאי הפרשה – תקציר פרשת ויחי

צוואת יעקב ליוסף (מז, כח-לא)

יעקב זוכה לשבע עשרה שנות חסד במצרים. מוקף במשפחתו הגדולה והמאוחדת, מתענג על הקרבה המחודשת לבנו היקר יוסף ולשני נכדיו שלא הכירם בקטנותם, מנשה ואפרים. בגיל 147 יודע יעקב שיום מותו קרב ובא. הוא קורא ליוסף בנו כדי לצוותו על סדרי קבורתו. הוא יודע שיוסף, השליט במצרים, הוא שיוכל להוציא את צוואתו לפועל.
יעקב מבקש ומשביע את יוסף שלא יקברהו במצרים. יעקב רוצה להיקבר במערת מכפלה לצידה של לאה, בסמוך לאבותיו - אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה. בהמשך הדברים (מח, ז) מתנצל יעקב על כך שלא קבר במערת המכפלה את אמו האהובה של יוסף, רחל. הוא רומז כי עשה זאת על-פי ציווי עליון. רחל שנקברה על אם-הדרך, עתידה להתחנן במרום עבור בניה היוצאים לגלות דרך מקום קבורתה בבית לחם.

ברכת מנשה ואפרים (מח, א-כב)

יוסף ממהר אל אביו, לאחר שמגיע שליח ובפיו הבשורה: יעקב נוטה למות. יוסף לוקח עמו את שני בניו ומתייצב למרגלות מיטתו של יעקב. יעקב מספר כי הקב"ה נבא אותו על כך שעתיד אחד מבניו להיות לשני שבטים. יוסף הוא שיזכה לכך ולכן שני בניו, מנשה ואפרים, יכללו מעתה בין שבטי ישראל.
יעקב מבקש לברך את שני הנכדים, ויוסף מגיש אותם אליו כשמנשה הבכור לימין יעקב ואפרים הצעיר לשמאלו. יעקב משכל את ידיו, ומניח את ימינו על ראש אפרים ואת שמאלו על ראש מנשה ומברך אותם. יוסף חושב כי הדבר נובע מראייתו הלקויה של הסב הזקן והוא ממהר לתקן את הנראה כטעות. אך יעקב מסרב ומבהיר כי ידוע לו שמנשה הבכור והוא ראוי לברכה, אך אפרים, אומר יעקב ליוסף, יגדל ממנו ולכן ראוי להתברך בימין.

ברכת הבנים (מט, א-כח)

יעקב מכנס את בניו להשמיע דברים ולברך אותם טרם מותו. דבריו הם שילוב של הגדרת מהותו ותפקידו של הבן ודברי ברכה ונבואה על העתיד לקרוא איתו ועם צאצאיו. בין הדברים משלב יעקב גם דברי תוכחה. הדברים נאמרים ברובם בלשון קצרה שרב בה הרמוז על הגלוי.
ראובן - בכורו של יעקב והיה ראו לקבל את כתר הכהונה שהוענק ללוי. אך תכונת הכעס-החפוז שבו מנעה ממנו זכות זו.
שמעון ולוי - יעקב מציין בעיקר את תכונתם המשותפת הקשה שבאה לביטוי בהריגת אנשי שכם ובמזימה להרוג את יוסף. כדי להפרידם, יצא לוי ממניין השבטים ובמקומו נכנס בן נוסף של יוסף.
יהודה - בעל תכונות מנהיגות וממנו תקום משפחת מלכות דוד ובסוף שושלתה מלכותו של מלך המשיח.
זבולון - נחלתו תהיה על חוף הים וצאצאיו יעסקו במסחר. ברווחיו יתמוך בלומדי התורה משבט יששכר.
יששכר - שבטו יתמקד בלימוד התורה וצאצאיו יהיו פוסקי ההלכה לכלל ישראל.
דן - יעקב מתנבא על גבורתו ומעשיו של שמשון השופט, נצר לשבט דן.
גד - שמו מרמז על 'גדוד', ובניו יהיו גדודי המלחמה החלוצים במלחמת ישראל לכיבוש הארץ.
אשר - שבטו יתברך בגידולי זיתים משובחים והא יספק שפע שמן לכל ישראל.
נפתלי - נחלתו בארץ בקעת גינוסר, תהיה מבורכת בפירות הממהרים להבשיל.
יוסף - הבן האהוב והמיוחד זוכה לדברי שבח רבים וברכה מיוחדת. בדבריו מזכיר יעקב את המשטמה של אחיו אליו, ואת הצלחתו הרבה גם בהיותו בגלות מצרים.
בנימין - מוזכר ברמז היות בית המקדש בנחלתו וכן כמה מצאצאיו, שאול המלך ומרדכי ואסתר, שיהיו מנהיגים ומושיעים לישראל בתקופות שונות.

צוואה ופרידה (מט, כט-לג)

יעקב חוזר בפני כל בניו על רצונו-צוואתו להיקבר במערת המכפלה. זאת המערה שנקברו בה אברהם ושרה, יצחק ורבקה, וזאת המערה שבה קבר יעקב עצמו את אשתו לאה. יעקב אוסף את רגליו ו'נאסף אל עמיו'.

יעקב זוכה לכבוד מלכים (נ, א-יד)

יוסף פורץ בבכי, נופל על-פני אביו ונושק לו לפרידה. הוא מצווה על רופאי מצרים לחנוט את גופתו של יעקב. במצרים מוכרזים שבעים ימי אבל כאות אהבה והערצה ליעקב.
לאחר בקשת אישור מיוחד מפרעה, יוצא יוסף בראש אחיו ובראש שיירת לוויה ענקית ומכובדת לקבור את יעקב. השיירה מלווה בפרשים וכרכרות, עושה דרכה אל ארץ כנען, אל מערת המכפלה שבחברון. תושבי ארץ כנען ומלכיה, התרשמו משיירת הענק העולה ממצרים והצטרפו אף הם למסע ההלוויה. וכך זכה יעקב אבינו לכבוד מלכים הראוי לו.

האחים חוששים מנקמה (נ, טו-כא)

לאחר מותו של יעקב חוששים אחי יוסף כי עתה לאחר הסתלקות האב הוא ינקום בהם על כל הרעה שעשו לו. הם שלחו אליו שליחים ובפיהם צוואה שאמר, כביכול, אביהם לפני מותו, ולפיה עליו לסלוח לאחיו. אחר-כך באו הם עצמם לפני יוסף, נפלו לרגליו והציעו עצמם לעבדים כדי להינצל מנקמתו.
יוסף הצדיק פורץ בבכי כשהוא רואה את אחיו בשפלותם. הוא מבטיח כי אין בדעתו להרע עמם בשום אופן. הוא מסביר להם כי גם אם מחשבתם הייתה להזיק לו במכירה, הרי שהוא מקבל זאת באהבה מעם ההשגחה העליונה שהביאה אותות למצרים כדי שיוכל להציל את העולם מרעב. יוסף הבטיח לאחיו כי ימשיך לעזור ולתמוך בהם כבעבר.

צוואת יוסף (נ,כב-כו)

יוסף זוכה לראות בחייו נכדים ואף נינים ומגיע לגיל 110 שנה. לפני מותו, בצוואה שיש בה מן הנבואה, אומר יוסף לאחיו כי יבוא יום והאלוקים יעלה את בני ישראל מארץ מצרים. הוא מבקש מאחיו ואף משביע אותם להעביר לבניהם ולבני-בניהם את הציווי, כי כאשר יגיע יום פקודה זה, יעלו היוצאים ממצרים את עצמות יוסף לקבורה בארץ ישראל.

חזק חזק ונתחזק!

דבר תורה קצר לפרשת ויחי

פרשת השבוע מספרת על פטירתו של יעקב אבינו, על ההספד שעשו לו ועל קבורתו במערת-המכפלה, ובכל-זאת הפרשה נקראת ויחי, שם המבטא חיים. יתרה מזו אומרים חז"ל: "יעקב אבינו לא מת".
איך אפשר לומר שיעקב לא מת, והלוא התורה עצמה מספרת על פטירתו וקבורתו? משיבים חז"ל: "מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים".
בכך באים לידי ביטוי חייו האמיתיים של יעקב. חיים אמיתיים אינם מסתיימים עם הפטירה, אלא הם מוסיפים להתקיים ולהתפתח. חייו של יעקב אבינו היו חיים אמיתיים, והם הוסיפו להתקיים גם אחרי פטירתו – בקרב 'זרעו', צאצאיו.
מכיוון שבניו ונכדיו של יעקב המשיכו את דרכו ואת מורשתו, בכך בעצם נמשכו גם חייו שלו. לכן חז"ל אומרים ש"יעקב אבינו לא מת", שכן דרכו של יעקב הוסיפה לחיות בעולם הזה גם אחרי פטירתו, בקרב 'זרעו'. וכך דווקא הפרשה המספרת על פטירתו של יעקב היא הממחישה את המהות האמיתית של חייו – "ויחי יעקב".


לדף הראשי של פרשת ויחי
תפזורת לפרשת ויחי

פרשת השבוע ויגש לילדים

תקציר פרשת ויגש

יהודה מתעמת עם יוסף (מג, יח-ל)

באירועי הפרשה הקודמת (מקץ) יוסף 'מתח את החוט' עם אחיו לנקודת אל-חזור. יהודה שערב באופן אישי לבנימין הצעיר, יודע שחייבים ללבן את העניינים מול יוסף, גם במחיר של תקרית קשה אף אלימה. הוא ניגש ליוסף, ופונה אליו בנימוס אך גם בתקיפות רבה ובאופן שאינו מותיר מקום לספקות באשר לנחישותו. יהודה מסביר כי בנימין ירד למצרים על-פי בקשת יוסף ולמרות חוסר שביעות-הרצון של יעקב ששכל כבר בן אחד. הוא, יהודה, ערב אישית בפני יעקב, להחזרתו של בנימין, ולא יוכל עתה לחזור לארץ כנען בלי האח הצעיר. יהודה מסיים את דבריו בהבעת נכונות לקבל על עצמו עבדות במקום בנימין.

יוסף מתוודע לאחיו (מה, א-כד)

רגשותיו של יוסף גואים, והוא אינו יכול לעמוד עוד מול אחיו הכועסים-מפוחדים-נבוכים. לאחר 22 שנים של נתק מהמשפחה, בגיל 39, יוסף מתחבר שוב אל אחיו. הוא מבקש מכל הנוכחים לפנות את החדר, וכשהוא לבדו עם אחיו הוא מתוודע אליהם. יוסף מנסה לרכך את ההלם הראשוני ואת החשש המיידי של האחים מפני נקמתו. באמצעות סימנים שונים הוא מוכיח שאכן הוא יוסף אחיהם העומד לפניהם. יוסף מדבר עם אחיו רכות ומסביר שכל השתלשלות העניינים, מרגע מכירתו ועד עתה היא השגחת אלוקית שכוונה את הדברים לכך. ממילא אין להם סיבה לדאגה.
יוסף מזרז את אחיו לעלות מהר ארצה אל אביהם יעקב ולבשר לו את הבשורה הגדולה. כיוון שצפויות עוד חמש שנות רעב, יוסף מבקש שאביו עם כל בני ביתו ירדו מצרימה, והא ידאג לכל מחסורם.
לאחר דבריו, מתחבק יוסף ומתנשק עם בנימין אחיו מהאם-רחל, ועם כל אחיו בני ישראל. האחים נרגעים מעט ומנהלים איתו שיחה.
השמועה עושה לה כנפיים בחצר המלכות ומגיעה עד כסא המלך. פרעה מרוצה מכך שהמשנה האהוב עליו חדל להיות אסופי והוא מצא את משפחתו הענפה. גם פרעה תומך בכך שיעקב ומשפחתו ירדו מצרימה, והא מבטיח להקצות להם חבל ארץ משובח ולמלא את כל צרכיהם.
עמוסי מתנות ומשלוחי מזון עולים האחים בלב שמח לארץ כנען, לבשר לאביהם הזקן את הבשורה הגדולה. יעקב שומע את הבשורה "עוד יוסף חי" ואינו מאמין. הבנים משכנעים את אביהם ומציגים סימנים שמסר להם יוסף כהוכחה. ישראל הזקן שהתאבל כל השנים על בנו ומיאן לקבל ניחומים, מתעורר לחיים - "ותחי רוח יעקב אביהם".
יעקב מחליט לרדת למצרים, לזכות ולראות שוב בחייו את בנו האהוב יוסף.

יורדים למצרים (מו, א-לד)

יעקב מזדרז ויוצא לדרך. הוא נוסע בשמחה ומתוך החלטה נחושה, אך בכל זאת מקנן בו החשש שמא הירידה מארץ כנען למצרים, עם כל משפחתו, אינה דבר רצוי. הוא חונה בבאר שבע ומעלה קורבנות לה'. הקב"ה נגלה אליו ומחזק את החלטתו לרדת מצרימה. ה' מבטיח ליעקב להיות עמו במצרים, ומבשר לו כי בגלות תתפתח המשפחה ותהיה לעם גדול. בסופו של דבר יעלה ה' את ישראל ממצרים וישיבם אל ארץ אבותיהם.
משפחת ישראל, לא כולל הכלות שהצטרפו, מונה שבעים נפש. התורה מונה אותם בשמותיהם.
בעוד יעקב ומשפחתו מתנהלים לאיטם מצרימה, שולח יעקב את יהודה כדי להקים במצרים תשתית תורנית - בית מדרש שיהווה מרכז לפסיקה הלכתית ולחינוך הילדים.
יוסף מתבשר כי המשפחה בדרך. הוא אינו ממתין לבואם. בעצמו הוא רותם את הסוסים למרכבת השרד ויוצא לפגוש את אביו הזקן.
יוסף מתדרך את אביו ואחיו לומר לפרעה כי הם רועי צאן. כך יוכלו לקבל חבל ארץ משלהם, ארץ גושן, המשופעת במרעה.

המפגש עם פרעה (מז, א-יב)

יוסף לוקח כמה מאחיו ומציגם בפני פרעה. הללו מקבלים את עצתו של יוסף ומספרים על עיסוקם כרועי צאן. ואכן פרעה מחליט להעניק להם את ארץ גושן לנחלה.
אחר-כך מציג יוסף את אביו בפני המלך. פרעה מתעניין בגילו המופלג של יעקב, והוא משיב לו כי הוא בן 130 שנה, אך שנים אלו היו מלאי צער וקשיים. יעקב מברך את פרעה ונפרד ממנו.
יוסף מממש את הצו המלכותי, מושיב את משפחתו המורחבת בארץ גושן ודואג לכל מחסורם.

יוסף משתלט על כל מצרים (מז, יג-כז)

עם ירידתם של בני ישראל למצרים, ובעקבות ברכתו של יעקב נפסק הרעב הגדול, למרות שחלפו רק שתיים מתוך שבע שנות הרעב החזויות. אך התורה חוזרת, לאחר תיאור קורות יוסף וכל משפחתו, ומתארת את שהתרחש במצרים בשנות הרעב.
כזכור, כל האזרחים מגיעים למחסני יוסף כדי לרכוש מזון. לאחר זמן נגמר כספם של האנשים ויוסף מוכר מזון תמורת עדרי צאן ובקר ושאר בעלי חיים. עם תום שנת הרעב הראשונה, לא נותר בידי העם כל רכוש, כי אם גופם ואדמתם. יוסף מלאים את כל אדמת מצרים תמורת המזון שבמחסניו ויוזם פיזור אוכלוסין כדי שלא יישאר זכר בעלות האנשים על אדמתם. בפעולה הזאת יוסף גם מנע את חרפת הזרות של משפחתו.
בתום השנה השנייה, כאשר מתחילה האדמה להצמיח בברכתו של יעקב, נותן יוסף זרע לכל נתיני הממלכה, ומגיע איתם להסכם שחמישית מהתבואה תועבר כמס לאוצר המלך. כך העשיר יוסף את אוצר המלוכה בצורה חסרת תקדים, ואף זכה לתודות ותשבחות מהעם שקיבל יחס הוגן ויכולת לשקם את הכלכלה האישית.

דבר תורה קצר לפרשת ויגש

חכמינו מעמידים לפנינו את דמותו של יוסף כדמות מופת הממחישה את הצורך לגמול טוב גם למי שעשה לנו רע. הנה, אֶחיו של יוסף מכרו אותו לעבד, ואילו הוא דאג להם ופרנס אותם בשנות הרעב, ולא נקם בהם על מה שעשו לו.
לכאורה אפשר לתהות על הצורך להתנהג במידה זו: הלוא הזולת גמל לך רעה, ולמה אסור לך לשלם לו כפועלו, ואתה אף נדרש לגמול לו טובה תחת רעה?
אלא הדבר קשורה למהותו הפנימית של יהודי. אמנם בחיצוניות הדברים התנהג עמך הזולת במידה רעה, אבל בפנימיותו גם הוא טוב, וחובה עליך להביט על יהודי כפי שהוא בפנימיותו.
ההתנהגות עם יהודי שני במידה זו מעוררת גם בו-עצמו את פנימיותו. כשהזולת רואה שאין משלמים לו כפועלו אלא מתייחסים אליו כאל יהודי יקר ואהוב, ואפילו גומלים לו טובה תחת רעה, הדבר מעורר את מהותו הפנימית וגורמת לה להתגלות בקרבו.
כשיהודים מתנהגים כך איש עם רעהו הם יכולים לפנות אל הבורא ולומר לו כמאמר המדרש: "מה יוסף גמלוהו אחיו רעה והוא גמלם טובה, אף אנו גמלנוך רעה, גמול אותנו טובות". והקדוש-ברוך-הוא אכן גומל את עם-ישראל טובה, ומביא לנו את הטובה הגדולה ביותר שאנו מייחלים לה – הגאולה

לדף הראשי של פרשת ויגש

פרשת השבוע מקץ לילדים

נושאי הפרשה - תקציר פרשת מקץ

חלומות פרעה (מא, א-יד)

שנתיים חולפות מאז השתחרר שר המשקים מבית הסוהר, ויוסף עדיין כלוא, על לא עוול בכפו.
בוקר אחד, מתעורר פרעה מלך מצריים ורוחו נפעמת. בלילה חלם חלום מוזר. בחלומו הוא עומד על שפת היאור. מן היאור עולות שבע פרות שמנות הרועות באחו. אחריהן עולות שבע פרות שדופות הבולעות את הפרות השמנות.
פרעה מתעורר, וכשנרדם שוב הוא חולם על שבע שיבולים עמוסות גרעיני תבואה. אחריהן צומחות שבע שיבולים שדופות ובולעות את השיבולים המלאות. פרעה נסער, מכנס את שריו ויועציו עם בוקר ומנסה לברר את פשר החלום. איש אינו מוצא פיתרון. לבסוף ניגש שר המשקים ומספר על הנער העברי הכלוא בבית הסוהר, נער המפליא לפתור חלומות.
פרעה מצווה להביא אליו את יוסף.

יוסף פותר ויועץ (מא, טו-לח)

יוסף בן השלושים מגיע אל המלך לאחר שרחצוהו והלבישוהו כראוי. המלך מספר את חלומותיו, ויוסף ממהר לפותרם. הוא מסביר כי שבע הפרות השמנות ושבע השיבולים עמוסות התבואה רומזות לשבע שנות ברכה-חקלאית שיבואו על מצריים. שבע הפרות והשיבולים השדופות הן שבע שנות רעב שיבואו לאחריהן. הרזות בולעות את השמנות, משום ששנות הרעב 'יבלעו' וישכיחו את כל השפע והשובע שקדם להן. את העובדה שהחלום חזר בשתי גרסאות מסביר יוסף כרמז למיידיות של התגשמות החלום.
יוסף לא מסתפק בפתרון החלום, וממשיך לדבר כיועץ ארגוני-כלכלי. הוא מציע למנות איש מתאים שיוכל לארגן מערך אדיר לאיסוף, אחסון ושימור תבואת שנות השובע לטובת שנות הרעב. פרעה נדהם מהפתרון המבריק ומאישיותו המיוחדת של יוסף.

מבית הסוהר לכס משנה המלך (מא, לט-נב)

בו במקום ממנה פרעה את יוסף לאחראי על כל המערך השלטוני במדינה. התפקיד מוגדר 'משנה למלך', ובעצם מדובר על שלטון מוחלט כאשר פרעה משאיר בידיו רק את תואר המלכות.
יוסף מקבל מהמלך את טבעת-החותם שלו, הוא מולבש בבגדי מלכות ויוצא במרכבת המשנה למסע הכתרה.
המשנה למלך הצעיר נושא לאישה את בת פוטיפר, אדוני לשעבר ונולדים לו שני בנים - מנשה ואפרים. יוסף מיישם את תוכניתו והוא צובר כמויות אדירות של תבואה.

שנות הרעב (מא, נג-נז)

פתרונו של יוסף מתגשם במדויק. בתום שבע שנות השובע והרווחה הכלכלית, מגיעים ימי בצורת קשה ביותר. אזרחי המדינה כמו גם אזרחי האזור כולו אינם ערוכים לימים הקשים, והם משוועים למעט מזון. המונים צובאים על ארמון המלך פרעה, מבקשים עזרה. המלך מפנה האת כולם אל יוסף, והוא פותח את מחסני התבואה ומוכר מזון לכל דורש.

יוסף מתנכר לאחיו (מב, א-כד)

גם בארץ כנען, מקום מושבם של בני ישראל, רעב כבד. יעקב שולח את עשרת בניו למצריים להביא מזון לכלכלת המשפחה. את בנימין מעדיף יעקב להשאיר בבית. האחים באים לפני יוסף ומשתחווים לפניו ארצה. יוסף מזהה מייד את אחיו, אך הם שזוכרים את אחיהם הצעיר ללא חתימת זקן, לא מזהים עתה את האיש הנכבד והמרומם העומד לפניהם. יוסף רואה אותם משתחווים לפניו ונזכר בחלומות שכה הרגיזו אותם (תחילת פרשת וישב). הוא מחליט לבדוק את יחסם אל האח האובד ונכונותם לפעול לשחרורו וכן את לכידותם המשפחתית על רקע מכירתו.
יוסף מתנכר אל אחיו ומאשים אותם כי הם מרגלים. נודע לו כי הם התפזרו לפני כניסתם לעיר ונכנסו מעשרה שערים שונים, והוא מטיח זאת בפניהם. הם מסבירים לו כי התפזרו על-פני העיר כדי לחפש אחיהם האבוד. יוסף נדרך ושואל כיצד ינהגו אם ימצאוהו ויידרשו לשלם כופר גבוה עבור שחרורו. האחים עונים כי יסכימו לכל תנאי. יוסף מרוצה מתשובתם שואל מה יעשו אם גם בכל מחיר לא ישוחרר האח האבוד. האחים משיבים בנחישות כי הם מוכנים להרוג ולהיהרג בעבור אחיהם. יוסף שבע רצון אך אינו מראה זאת. אדרבה, כלפי חוץ הוא מנצל את תשובתם הנחושה כדי לחזק את טענתו כי הם אנשים מסוכנים לממלכה.
הוא מציע מבחן לכשרותם. כיוון שסיפרו שיש להם אח צעיר בבית, ישלחו את אחד האחים להביאו ולהוכיח את כנות דבריהם, ויתר האחים יישארו כבטוחה במעצר. הם לא מסכמים ונלקחים כולם למעצר בן שלושה ימים. ביום השלישי מציע יוסף הצעת פשרה. רק אח אחד, שמעון, יישאר במעצר וכל השאר ישובו הביתה עם המזון. את שמעון ישחרר כאשר ישובו למצריים ובנימין איתם.
יוסף שומע אותם מביעים צער וחרטה על מכירתו כשהם מכירים בכך שכל הצרות באות עליהם בגלל המעשה הנורא. הוא יוצא כדי שלא יראו את הדמעות הנקוות בעיניו, וכשחוזר הוא מצווה על חייליו לאסור את שמעון ולשחרר את כל היתר.

בני ישראל שבים הביתה (מב, כה-לח)

האחים יוצאים חזרה לארץ כנען. יוסף מצווה על עבדיו לשים את כספם בו שילמו עבור המזון בתוך שקי התבואה. כשחנו האחים במלון, פתח אחד מהם את שק התבואה וגילה לתדהמתו את הכסף. כשהגיעו הביתה גילו כי אל כל השקים הושב כסף הקניה. הם הבינו כי מדובר בניסיון לטפול עליהם עלילה נוספת, וסיפרו לאביהם את כל אשר התרחש במצריים.
יעקב מסרב לבקשתם לחזור למצרים עם בנימין. הוא כואב עדיין את העלמו של יוסף, ועתה גם שמעון איננו. למרות כל ניסיונות השכנוע הוא פוסק כי בנימין יישאר בבית.

יעקב מתרצה ושולח את בנימין (מג, א-טו)

המזון בבית תם והרעב עודנו בתוקפו. יעקב מבקש מבני לשוב ולהביא מזון ממצריים. אך הם מסבירים לו כי לא יוכלו לשוב ללא בנימין, כציווי יוסף. לאחר שיהודה לוקח אחריות אישית כעל בנימין, מתרצה יעקב ושולח אותם למצרים יחד עם בנימין ובידיהם מנחה למשנה למלך מצרים וכמובן הכסף שהוחזר בשקי המזון.

מסתורין במצרים (מג, טז-לד)

יוסף מתרגש לראות את בנימין אחיו האהוב, האח היחיד מאמו רחל. הוא מצווה את מנהל משק ביתו להביא את האורחים לביתו הפרטי כדי שיסעדו איתו על שולחנו. האחים מובאים לבית המשנה למלך, נבוכים מבולבלים ומפוחדים. הם אינם יודעים מה מצפה להם ומנסים להסביר למנהל הבית את כל השתלשלות העניינים. הלה מרגיע אותם ומבקש מהם להתכונן לבואו של יוסף הביתה לסעודה.
בסעודה קורים דברים מוזרים ואף מסתוריים. באמצעות גביע כסף עליו מקיש יוסף, הוא 'מנחש' את סדר הולדתם של האחים ואף מחליט להושיב את בנימין לידו.
בסעודה אווירה נעימה ולבבית ובסיומה, לתדהמת האחים, הם זוכים למתנות רבות, כשמתנות בנימין עולות על מתנות כולם. הם יוצאים לשוב לכנען כששמעון ובנימין איתם, שקיהם מלאים במזון ובמתנות, והם מבולבלים ונבוכים מכל אשר אירע.

התעלולים נמשכים (מד, א-יד)

טרם הספיקו האחים להתרחק מהעיר, הם שומעים מאחוריהם קולות של רודפים. תחושת ההקלה מתחלפת מהר מאוד בתסכול וזעם קשים. מנהל משק ביתו של יוסף עוצר אותם ומבקש לחפש בכליהם. הוא טוען כי גביע הקסמים של יוסף נגנב והחשד נפל עליהם. האחים מסבירים כי הדבר לא הגיוני, הרי ביוזמתם החזירו את הכסף שנמצא בכליהם, ואיך הם נחשדים עתה בגניבת הגביע?!
הם מביעים את ביטחונם בחפותם וכאות לכך מתחייבים כי זה שימצא הגביע בכליו יומת, והם כל אחיו, יהיו ליוסף עבדים. האיש מתחיל בחיפושים וכשמגיע לשקו של בנימין מתגלה הגביע המסתורי. האחים קורעים את בגדיהם כאות וכהכרה כי נקלעו לטרגדיה משפחתית חדשה, ושבים יחדיו מצרימה. הם תופסים את יוסף עדיין בביתו, ניגשים אליו נופלים ארצה לרגליו. יהודה, מתוך השלמה עם גזירת האלוקים שהביא עליהם את המבולקה הנוראה הזו, מציע ליוסף כי הם כולם יהיו לו לעבדים. יוסף אינו מסכים. 'הפושע' צריך לשלם את המחיר. בנימין יישאר במצריים, וכל יתר האחים יעזבו את המקום וישובו לביתם.

דבר תורה קצר לפרשת מקץ

כאשר אֶחיו של יוסף ירדו למצרים ופגשו את יוסף, התורה מתארת זאת במילים: "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו". כבכל עניין בתורה, גם בפסוק הזה טמונה משמעות עמוקה.
אחיו של יוסף "לא הכירוהו" – הם לא העלו על דעתם שאדם זה, המשמש משנה למלך ושכל טִרְדות השלטון מוטלות עליו, יכול להיות אחיהם. הם לא יכלו לדמות בנפשם, שאדם יכול להישאר דבק בקדוּשה, כשהוא שקוע כל-כך בעשייה גשמית ובמעורבות בכל ענייני העולם הזה. בעולם המושגים שלהם דרך כזאת לא הייתה אפשרית. לכן היו בטוחים שלפניהם איש מצרי.
אך האמת היא שיוסף הצדיק עמד בדרגה גבוהה הרבה משל אֶחיו. הוא היה מסוגל להיות קשור עם הבורא לא רק מתוך התבודדות ובריחה מעיסוקי העולם הזה, אלא גם בתוך קלחת העשייה.
דרך זו של יוסף הצדיק היא למעשה תכלית כל הבריאה. אם היהודי מסתגר בארבע אמותיו או מתבודד במערה שכוחה, אמנם הוא יוצר לעצמו את התנאים הטובים ביותר כדי לעבוד את הבורא בלי הפרעה, אבל העולם אינו מתקדש ואינו נקשר אל הקדושה האלוקית.
לעומת זה כשיהודי חי בתוך העולם וטרדותיו ואף-על-פי-כן חי כיהודי, בלי לוותר ולהתפשר על אמונתו – הוא מחדיר את אור האמונה והקדוּשה לתוך העולם הזה. אין זו עבודה קלה, אבל עם-ישראל כולו נקרא לעיתים בַשם 'יוסף', וממנו אנו שואבים כוחות להצליח במשימה זו.


לדף הראשי של פרשת מקץ

פרשת וישב לילדים

נושאי הפרשה - וישב

חלומות יוסף, הבן היקיר (לז, א-יא)

משפחת ישראל משתקעת בארץ כנען. בני יעקב ממשיכים במסורת אביהם ועוסקים ברעיית צאן. יוסף, הוא בן הזקונים האהוב על יעקב, אך משום כך שנוא על אחיו. יוסף מצידו מספק לאחים עילות לקנאה-שנאה: מתוך הקפדתו הרבה בקיום ההלכות, הוא נוהג לדווח לאביו על מעשי האחים כאשר אינם נראים כשרים בעיניו. גם יעקב מעורר את הקנאה ליוסף בהפלותו אותו, וכדוגמה מציינת התורה את כתונת הפסים המיוחדת שתפר יעקב ליוסף.
המתח בבית גובר בעקבות שני חלומות רבי-משמעות שחולם יוסף ומספר עליהם לאחיו ולאביו. בחלום הראשון מאלמים כל האחים אלומות של שיבולים בשדה. אלומתו של יוסף מזדקפת מעל כל האלומות האחרות שמשתחוות לה.

מובן שהאחים זועמים על דברי יוסף ואומרים לו: "המלוך תמלוך עלינו, אם משול תמשול בנו"?! והדבר מגביר כמובן את שנאתם.

סיפור החלום השני, מעורר אף את רוגזו של יעקב האב. בחלום זה, השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים ליוסף. כלומר גם ההורים, 'השמש והירח', אמורים להשתחוות ליוסף הצעיר.
אך יעקב בשונה מהאחים אכולי הקנאה מבין למרות הרוגז, כי חלומות יוסף אינם דברי רהב ריקים מתוכן, והוא נוצר בליבו את סיפורי החלומות בהמתנה לבאות.

האחים מוכרים את יוסף (לז, יב-לו)

בני ישראל יוצאים לשכם לרעות את הצאן. יוסף שנשאר בבית עם אבא, נשלח על-ידו לשאול בשלום האחים ולשוב לדווח לישראל.
כשמבחינים האחים ביוסף המתקרב הם זוממים להורגו. אך ראובן הבכור מתוך תחושת אחריות משכנע את האחים להשליך את יוסף לבור ולא להורגו. בכוונתו של ראובן לחלץ מאוחר יותר את יוסף מן הבור ולהשיבו הביתה. כשמגיע יוסף, הם מפשיטים ממנו את כתונת הפסים, ומורידים אותו אל הבור. בזמן שהם יושבים לאכול, עוברת במקום שיירת סוחרים. ראובן הבכור אינו נוכח, ויהודה, שלא יודע על כוונת ראובן לחלץ את יוסף ומבין אף הוא שהמתת יוסף בבור הינה צעד קיצוני מידי, מציע למכור את יוסף לסוחרים הישמעאלים. יוסף נמכר, ולאחר גלגולים רבים מגיע כעבד למצרים.
כשחוזר ראובן הוא נדהם לראות שיוסף אינו בבור. הוא קורע את בגדיו בתחושת צער ואובדן. האחים חוזרים הביתה ובידיהם כתונת הפסים טבולה בדם עיזים. ליבו של יעקוב נשבר. הוא קורע את בגדיו וזועק "כתונת בני... חיה רעה אכלתהו... טרוף טורף יוסף"!!! יעקוב ממאן להתנחם על בנו האהוב יוסף.

יהודה ותמר (לח, א-ל)

יהודה שהחזיק בעמדת מנהיגות בתוך משפחת ישראל, נדחק וירד מגדולתו בעקבות פרשת המכירה של יוסף. האחים שהפנימו את חומרת המעשה שעשו בראותם את צער אביהם, האשימו את יהודה בחוסר נחישות מנהיגותית כשלא עצר אותם מלמכור את יוסף.
התורה מספרת על נישואיו של יהודה ועל הילדים שנולדו לו. היא גם מספרת על תמר, אשת ער, בנו הגדול של יהודה שנפטר בחטאו, ואחר-כך אשתו של אונן, הבן השני, שנפטר אף הוא בחטאיו. תמר קיוותה שתוכל להינשא לשלה, הצעיר בבנים, אך יהודה שחשש שגורל בנו יהיה כשל שני אחיו הגדולים, דחה את תמר בתירוץ כי שלה צעיר מידי לנישואין.
תמר, שהייתה אישה צדקת וידעה כי אינה אשמה במות בני יהודה, חשה פגועה. וכך לאחר מות חמותה, אשתו של יהודה, הציבה ליהודה מארב-פיתיון. היא הכירה את הדרך בה הוא הולך אל גוזזי צאנו, וישבה על אם הדרך, מכוסה בצעיף כפרוצה. יהודה בא אליה, והיא מבקשת את שכרה. הוא מבטיח לשלוח גדי מן הצאן. היא מסכימה אך דורשת עירבון. יהודה משאיר בידה את טבעת-החותמת האישית שלו, את אדרתו ואת מטהו.
יהודה מקיים את הבטחתו, ושולח את ידידו למסור לאישה את שכרה וליטול ממנה את חפצי העירבון האישיים. אך הלה לא מוצא אותה. להפתעתו הרבה, בני המקום לא יודעים כלל על אישה העונה לתיאור. כשחוזר החבר, מבין יהודה כי הסתבך בפרשיה לא נעימה, כאשר חפציו האישיים נמצאים בידיה של אותה אישה מסתורית. אך גם יהודה עדיין לא יודע עד היכן מגיעים הדברים...
לאחר כשלושה חודשים נודע ליהודה כי כלתו תמר בהריון. כיוון שעל-פי ההלכה היה עליה להמתין להתייבם לשלה, פסק יהודה כי עליה למות בשריפה.
תמר החסודה, לא רצתה להלבין את פניו של יהודה חמיה, ולכן קודם שהוצאה לשריפה, שלחה לו בסתר את חפציו האישיים. יהודה הבין את הרמז והודה כי הוא שגרם לכישלונה, פעמיים. בראשונה כאשר לא נתן לה את בנו שלה, ובשנית כשהוא עצמו בא אליה.
תמר שצדקתה יצאה לאור זוכה ללדת תאומים ליהודה, שני ילדים שגדלו כצדיקים בכלל משפחת ישראל: פרץ וזרח.

יוסף בבית פוטיפר (לט, א-כג)

יוסף נמכר לעבד לפוטיפר - שר בית-המטבחיים של פרעה מלך מצריים. פוטיפר מגלה מהר את כישוריו הנדירים של העבד הצעיר וחש גם את הסגולה הרוחנית המלווה אותו ומביאה ברכה בבית. הוא מעלה אותו בדרגה ומפקיד בידיו את ניהול כל ענייני הבית.
אשתו של פוטיפר מתאהבת בעלם העברי יפה-התואר. היא מנצלת הזדמנות שאין איש בבית ומנסה לפתות את יוסף. היא תופסת אותו, והא מתחמק ובורח מן הבית, אך נאלץ להשאיר אחריו את בגדו העליון התפוס בידיה.
בכעסה וכאמצעי הגנה, מעלילה אשת פוטיפר על יוסף כי הוא זה שניסה לתקוף אותה, וכהוכחה מציגה את בגדו שנשאר בידה. פוטיפר כועס ומשליך את יוסף לבית הסוהר, למחלקה בה נמצאים אסירי המלך.
גם בבית הסוהר נותן ה' את חינו של יוסף בעיני הממונה, שר בית הסוהר. השר מפקיד את הניהול השוטף של בית הסוהר בידיו של יוסף והוא מצליח מאוד בתפקידו.

פתרון חלומות השרים האסורים (מ, א-כג)

אל בית הסוהר הגיעו שני אסירים חדשים: שר המשקים ושר האופים של המלך פרעה. חטאם של שני מסכנים אלה: הראשון מזג למלך כוס יין שנמצא בה זבוב, והשני הגיש מאפה ובו גרגרי אבן.
בוקר אחד, לאחר כשנה בה שהו בבית הסוהר, פוגש אותם יוסף ופניהם מכורכמות. מסתבר שכל אחד מהשניים חלם בלילה חלום מוזר שטורד את מנוחתו. יוסף, חכם ומצליחן בעל קבלות, מציע את עזרתו.
מספר שר המשקים, כי בחלומו ראה גפן בעלת שלוש זמורות (=ענפים) ועליהן ענבים בשלים, והוא, שר המשקים, מחזיק את כוס המלך בידו, סוחט את הענבים לתוכה, ומגיש למלך.
יוסף פותר לו מייד את החלום. שלושת ענפי הגפן רומזים לשלושה ימים. הגשת הכוס אל המלך מלמדת כי בעוד שלושה ימים יחזירו המלך אל תפקידו. יוסף מנצל את ההזדמנות ומבקש משר המשקים כי כאשר יגיע אל הרגע הגדול ויעמוד לפני המלך, יזכור לו את חסד פתרון החלום, ויזכיר אותו, נער עברי שנכלא על לא עוול בכפו, לטובה לפני המלך.
שר האופים, מלא תקוה, מספר אף הוא את חלומו: בחלומי, על ראשי שלושה סלי נצרים. בסל העליון מיני-מאפה של בית המלך, ועוף אוכל מתוך הסל.
הפעם הפתרון קשה ואכזרי. יוסף אומר לשר, כי שלושת הסלים רומזים אף הם לשלושה ימים. העוף האוכל מן הסל מעל ראשו מלמד כי בעוד שלושה ימים, כשיפקד אף הוא לפני המלך, ייגזר דינו לתלייה ועוף השמים ינקר את ראשו.
עברו שלושה ימים, וחג גדול היה למצריים - יום הולדתו של פרעה. במצוות המלך נפקדו לפניו תיקי השרים החוטאים והוא גזר את דינם: שר המשקים ישוב לתפקידו כבראשונה ואילו שר האופים יתלה על עץ. הכול כפתרונו של יוסף הצדיק.
שר המשקים אכן חזר שמח לתפקידו, אך את יוסף היקר, הוא שכח!

דבר תורה קצר לפרשת וישב

בתחילת פרשתנו מסופר על שני חלומותיו של יוסף, חלום האלומות בשדה וחלום השמש והירח והכוכבים המשתחווים לו. בשני החלומות נרמז שסופו של יוסף לעלות לגדולה, ולכאורה תוכנם של שני החלומות זהה.
גם בפרשה הבאה מסופר על שני חלומות, חלומותיו של פרעה מלך מצרים. גם שני החלומות ההם זהים בתוכנם; תחילה חלם על פרות רעות הבולעות פרות שמנות, ואחר-כך חלם על שיבולים צנומות הבולעות שיבולים מלאות וטובות.
אך אם נתבונן בדברים נגלה הבדל רב-משמעות בין חלומותיו של יוסף לחלומותיו של פרעה. חלומו הראשון של יוסף עסק בעניינים ארציים (אלומות), ואילו חלומו השני עסק בעניינים שמימיים (שמש, ירח וכוכבים). לעומת זה, שני חלומותיו של פרעה עסקו בענייני הארץ, וההבדל הוא רק שהחלום הראשון, 'חלום הפרות', מדבר על מין החי, ואילו החלום השני, 'חלום השיבולים', מדבר על דרגה פחותה יותר – על מין הצומח.
בכך בא לידי ביטוי ייחודו של יהודי. יהודי קשור לשני העולמות – לא רק לגשמיות העולם הזה אלא גם לרוחניות ('שמים'). גם הסדר אצלו הוא מלמטה למעלה (תחילה החלום הארצי ואחר-כך החלום השמימי), כיווּן של עלייה למעלה. לעומת זה, פרעה אין לו שייכות אמיתית לעניינים רוחניים, ושני חלומותיו סבים על ענייני הארץ. גם הכיוון אצלו הוא כיוון של ירידה – תחילה הוא חולם על מין החי ולאחר מכן על מין נמוך יותר, הצומח.
בעולמו של יהודי הגשמיות אינה מפריע לרוחניות, אלא היא-עצמה מסייעת להתעלות מבחינה רוחנית.


תפזורת לפרשת וישב 
הדף הראשי של פרשת וישב
ארכיון פרשת השבוע לילדים (מכיל קישורים לדפי פרשת השבוע לילדים לכל פרשות השבוע)



פרשת וישלח לילדים

תקציר פרשת וישלח

יעקב מתכונן למפגש עם עשו (לב, ד-יג)

יעקב ופמלייתו קרובים לשוב הביתה, אך יש עוד עניין אחד הדורש פיתרון: עשו, האח השואף לנקמה. יעקב שולח שליחים לארץ שעיר, לשדה אדום, להביא אל אחיו מסר של שלום ולבדוק את כוונותיו. השליחים חוזרים ומספרים כי עשו יוצא לקראת יעקב בראש מחנה של ארבע מאות איש.
יעקב חושש ממלחמת אחים. הוא אינו רוצה להיהרג אך גם אינו רוצה להרוג. כאמצעי התגוננות טקטי, הוא מחלק את משפחתו וכל מלוויו לשני מחנות, ונערך לבאות. את ההכנות מלווה יעקב בתפילה לקב"ה שיציל אותו מידי עשו, ומזכיר את כל ההבטחות שנתן לו ה'.

משלחת ומתנות פיוס (לב, יד-כב)

כאמור, יעקב נערך לקרב, אך אינו מעוניין להגיע לכך. הוא שולח משלחת גדולה של עבדים המובילים עדרי צאן, בקר וגמלים לרצות את עשו. יעקב נותן רווח בין עדר לעדר כדי להאדיר את רושם המתנה, ומדריך את השליחים מה לומר לעשו.

מאבק עם דמות מסתורית (לב, כג-לג)

המשלחת יוצאת לדרכה, ומחנה יעקב מתארגן לשנת לילה קצרה. בטרם עלה השחר, מעביר יעקב את כל משפחתו ומלוויו בנהר יבוק. כשחוזר יעקב אל עבר הנהר, ליטול פריטים אחרונים שהושארו, הוא מוצא את עצמו לבדו מול איש מסתורי הנאבק עמו. האיש, אינו אלא מלאך שמימי השייך לתומכי עשו, ומנסה לפגוע ביעקב. אך יעקב נלחם בגבורה, והמתאבק מצליח רק לנקוע את כף ירכו. הבוקר האיר, והאיש-מלאך המסתורי מתחנן ליעקב שייתן לו ללכת לעבודת יומו. יעקב מתנה זאת בקבלת ברכה, והמלאך נאלץ להסכים ולברך את יעקב. הוא גם מעניק לו את השם החדש 'ישראל', שמעתה יהפוך לשם הייצוגי של יעקב ולכינוי לכל בני יעקב בכל הדורות. לדברי המלאך מבטא השם את מעלתו של יעקב "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל".
יעקב צולע חזרה לעבר מחנהו, מפגיעת עצם הירך - גיד הנשה. לזכר כך לא אוכלים בני ישראל, עד היום, את גיד הנשה באוכלם מבשר בעלי חיים.

מפגש היסטורי (לג, א-כ)

לאחר 34 שנים של נתק מוחלט מתקיים מפגש היסטורי בין שני האחים. יעקב נושא את עיניו ורואה את עשו וארבע מאות אנשיו קרבים. הוא מארגן את משפחתו בעורף ויוצא בגפו מול אחיו. להפתעתו ולשמחתו, עשו פורץ מתוך מחנהו, רץ לעברו, נופל על צווארו ומנשקו תוך ששניהם בוכים.
יעקב מציג את משפחתו הגדולה בפני אחיו, ומפציר בו לקבל את המנחה ששלח אליו. עשו שמסרב בתחילה, נעתר, ומציע ליעקב לצאת יחד אל ביתו בארץ שעיר. יעקב מסביר לו שילדיו הרכים ועדרי הצאן הרבים ההולכים עמו, לא יעמדו במסע מהיר ומפרך. הוא מציע לעשו לצאת לדרכו, והוא יעקב ימשיך בקצב שלו.
עשו נפרד מיעקב וחוזר לארצו ולביתו. יעקב מקים מחנה במקום הנקרא סוכות.
רק לאחר 18 חודשים של שהיה במקום, נכנס יעקב לארץ כנען וחונה בפאתי העיר שכם. הוא קונה שם חלקת קרקע ונוטה את אוהליו. הוא מקים גם מזבח להודות לה' שהשיבו בשלום לארץ.

שבים לבית אל (לה, א-טו)

ה' נגלה ליעקב ומצווה עליו לקום ולעלות לבית אל, מקום בו נגלה אליו ה' בבורחו מפני עשו, להתיישב שם ולקיים את הבטחתו להקים מזבח תודה במקום. יעקב מצווה על כל בני ביתו להיטהר ולהתכונן לעליה למקום הקדוש.
דרכם משכם לבית אל עוברת בשלום. כל יושבי הארץ, שראו אולי בשבט הישראלי פולש וכובש, הוכו בחרדת אלוקים ("חתת אלוקים") והניחו לו לעשות את דרכם בבטחה.
יעקב מקים מזבח בבית אל. ה' נגלה אליו, מברך אותו בצאצאים רבים ובירושת הארץ, ומאשרר את החלפת השם יעקב בשם החדש 'ישראל', שניתן קודם לכן על-ידי המלאך. יעקב מקים מצבה מנסך עליה יין ויוצק עליה שמן.

לידת בנימין ומות רחל (לה, טז-כט)

יעקב יוצא את בית אל, ממשיך את מסעו דרך אפרת לכיוון קריית ארבע, אל בית אביו יצחק.
בדרך, לפני בואה אפרתה, עוצרת השיירה. רחל כורעת ללדת את הבן השניים-עשר, בן הזקונים של יעקב. הלידה הייתה קשה. בסופה נולד בנימין, אך בעקבותיה נפטרה רחל אמנו. יעקב קובר את רחל במקום, על אם הדרך בין ירושלים לחברון, ומקים מצבה על קברה.
לאחר זמן מגיע יעקב לחברון, אל אביו יצחק. התורה מציינת בהקשר זה את פטירתו של יצחק בגיל 180 שנה. אך לפי החישוב אנו יודעים שאירוע פטירתו בפועל היה מאוחר יותר, לאחר מכירת יוסף למצרים.

משפחות עשו (לו, א-מג)

הפרק כולו, עד סוף הפרשה, מונה בקצרה את משפחת עשו לתולדותיה, את ראשי המשפחות והמלכים שיצאו ממנה. בתוך הדברים מספרת התורה על עזיבתו של עשו את ארץ כנען מפני יעקב אחיו. למעשה, בכך מודה עשו שירושת ארץ ישראל, שהובטחה לאברהם וליצחק, מיועדת ליעקב-ישראל ולבניו.

דבר תורה קצר לפרשת וישלח

פרשתנו מספרת על פגישתו של יעקב אבינו עם עשיו אחיו, לאחר שזה יצא לקראתו בראש ארבע-מאות מאנשיו. המפגש, שהיה אמור להיות מלחמתי, נהפך לבסוף לפגישה ידידותית.
מה גרם למהפך הזה בליבו של עשיו? אומר רבי שמעון בר-יוחאי: "הלכה היא – בידוע שעשיו שונא ליעקב; אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו".
רבי שמעון בר-יוחאי משתמש בביטוי "הלכה היא". הוא רוצה להדגיש כי שנאת עשיו ליעקב איננה בת-חלוף ואינה משתנה – כשם שההלכה נצחית ובלתי-משתנה. אל לנו לנסות לתלות את שנאת עשיו ליעקב בסיבות כאלה ואחרות. זו שנאה המושרשת בעצם מהותו של עשיו, והיא אינה משתנית. אם בכל-זאת רואים התנהגות ידידותית מצידו של עשיו כלפי יעקב, זה מצב היוצא מן הכלל – "נכמרו רחמיו באותה שעה".
יש בכך לקח נצחי להתייחסות הנכונה כלפי אומות-העולם: אל ליהודי לתלות את מבטחו בגויים, שכן "עשיו שונא ליעקב". עם זה, כאשר יהודי עומד בתוקף על יהדותו, ומציג התנהגות גאה של יהודי הדבק בתורה ובמצוות –הדבר משפיע גם על בני אומות-העולם, עד שנכמרים רחמיהם והם מסייעים ליהודי בכל צרכיו.

לדף הראשי של פרשת וישלח
תפזורת לפרשת וישלח 
ארכיון פרשת השבוע לילדים (מכיל קישורים לדפי פרשת השבוע לילדים לכל פרשות השבוע)

פרשת ויצא לילדים

תקציר פרשת ויצא

חלום יעקב (כח, י-כב)

בעצת אמו ובברכת אביו יוצא יעקב את באר שבע , והוא בן 63 שנים, אל משפחת לבן בחרן. בדרכו הוא עובר במקום העתיד להיות בית המקדש. הקב"ה מקצר את היום כדי שיעקב יאלץ לעצור לחניה ולעשות את הלילה במקום הקדוש. בשנתו חולם יעקב על "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". בחלומו הוא רואה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בסולם. ולפתע התגלות ה' אליו. הקב"ה ניצב עליו ואומר "אני ה' אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק. הארץ אשר אתה שוכב עליה, לך אתננה ולזרעך". יעקב מקיץ נפעם משנתו. הנה זכה לישון במקום כה קדוש בו נגלה אליו ה'. הוא נוטל את האבן עליה ישן בלילה, מניח אותה כמצבה ויוצק עליה שמן. למקום הוא קורא 'בית אל'.
יעקב נודר לזבוח לה' כאשר ישוב בשלום לבית אביו כהבטחת ה'.  

יעקב מגיע לחרן (כט, א-יד)

יעקב מגיע אל פאתי חרן לאחר 14 שנה שישב ולמד תורה בישיבת עבר, נינו של שם-בן-נח. שם הוא פוגש רועי צאן על עדריהם, יושבים סביב לבאר מים. הוא שואל אותם למוצאם, וכששומע שהם מחרן, הוא שואל לשלומו של דודו לבן. הרועים משיבים כי שלומו טוב, ומציינים כי תיכף תבוא ביתו רחל להשקות את הצאן מן הבאר. יעקב מביע את פליאתו על כך שהרועים רובצים עם צאנם, כך באמצע היום, ולא יוצאים איתם למרעה. הרועים מסבירים כי באו לבאר להשקות את הצאן, אך כיוון שאבן גדולה על-פי הבאר, הם ממתינים לרועים נוספים שיבואו, ויחד יגללו את האבן. בזמן שהם מדברים, מגיעה רחל עם צאן אביה אל הבאר. יעקב ממהר, ובכוחות על-אנושיים גולל לבדו את האבן מפי הבאר ומשקה את צאן דודו. כשנודע לרחל כי זהו יעקב, בן דודתה רבקה, היא ממהרת לבשר לאביה. לבן רץ להקביל את פני יעקב ומזמינו בחום להתארח בביתו.

בבית לבן (כט, טו-לה)

יעקב מתיישב בבית לבן ורועה את צאנו. לאחר חודש ימים אומר לבן כי הוא מבקש לשלם ליעקב שכר בגין עבודתו. יעקב מבקש בשכר עבודה של שבע שנים, לשאת לאישה את ביתו של לבן. מבין השתיים, לאה ורחל, בוחר יעקב ברחל. יעקב ממלא את חלקו בעסקה, ולאחר שבע שנות עבודה מבקש לשאת את רחל לאישה. לבן עורך חתונה גדולה, אך מרמה את יעקב ומשיא לו את הבת הגדולה לאה. כשמגלה יעקב את התרמית, הוא פונה בכעס אל לבן ומבקש הסבר. הלה מצטדק ומסביר כי אין מנהג המקום להשיא את הבת הצעירה לפני הבכירה. סופו של דבר הם מסכמים כי יעקב ישא גם את רחל, לאלתר, ותמורת זאת יעבוד עוד שבע שנים בבית לבן.
ה' רואה בצערה של לאה שאינה האישה האהובה על יעקב, ומפצה אותה בפרי בטן. לאה יולדת ארבעה ילדים: ראובן, שמעון, לוי ויהודה.

רחל ולאה (ל, א-כד)

רחל מקנאת באחותה שזכתה לילדים, והיא מפנה את צערה ותסכולה אל יעקב בעלה. היא מציעה שייקח את שפחתה בלהה, ואולי בלידתה תבוא הברכה גם לרחל עצמה. בלהה אכן יולדת שני בנים ליעקב: דן ונפתלי.
לאה, שבינתיים פסקה אף היא ללדת, הולכת בדרך אחותה ומוסרת את שפחתה זילפה ליעקב. גם זילפה יולדת שני ילדים: גד ואשר.

דוגמה למערכת היחסים המורכבת בבית יעקב, אנו לומדים מן הסיפור הבא: ראובן, בנם הבכור של יעקב ולאה חוזר מן השדה ובידיו דודאים. הוא מביא אותם אל אמו. רחל רואה ועיניה כלות. היא פונה ללאה ומבקשת מן הדודאים. לאה עונה בכעס: לא די שלקחת לי את בעלי וגם תרצי את דודאי בני?!...
לבסוף מקבלת רחל מן הדודאים תמורת הבטחה שיעקב יהיה עם לאה בפרק הזמן שהיה אמור להיות עם רחל.
לאה אכן נפקדת לאחר לידת שני ילדי שפחתה והיא יולדת עוד שני בנים - יששכר וזבולון, וגם בת אחת - דינה.
רחל השבורה כל כך מרבה בתפילה. ה' שומע לתפילתה, וגם היא זוכה לבן - יוסף.
לאחר לידת יוסף, כשמלאו 14 שנים לשהותו בחרן, מחליט יעקב לשוב אל בית אביו. אולם לבן שיודע כי מאז בואו של יעקב הברכה שורה בביתו ובעסקיו, מבקש מיעקב להישאר אצלו זמן נוסף ואף מציע לשלם על כך. יעקב נענה להפצרותיו של לבן, אך אומר כי אינו חפץ בשכר והוא מעדיף ליהנות מברכת ה'. לפי ההסכם החדש יעקב יקבל את כל הכבשים והעיזים שייוולדו מעתה ועל עורם סימני טלאי או נקודות חומות.
מובן שה' מברך את יעקב, ובניגוד לכל הסטטיסטיקות שהיו נכונות עד עתה, הצאן מתמלא בכבשים ועיזים העונים על התנאים שהוסכמו. כך הופך יעקב לעשיר גדול ובעל נכסים.
חולפות  שש שנים נוספות. יעקב שומע את בני לבן מתלחשים כי כל עושרו הגיע מאביהם. גם את פני לבן הוא רואה שאינם כתמול שלשום. הוא מבין כי עושרו הרב גורם לקנאה ומעכיר את האווירה.
הוא קורא לשתי נשיו, בנות לבן, ומספר להן על תחושותיו. הוא גם מזכיר להן את כל מעללי אביהן, את רמאויותיו ונכליו. עוד הוא מספר להן על חלום שבו נגלה אליו מלאך אלוקים ומזרזו לחזור לביתו.
רחל ולאה עונות פה אחד, כי גם הן מרגישות זרות ומרומות בבית אביהן, והן מקבלות את החלטתו שקיבל על-פי הצו האלוקי.

בורחים מחרן (לא, יז- לב, ג)

יעקב לוקח את נשיו, ילדיו וכל רכושו ויוצא בחשאי מחרן לחזור ארצה אל אביו יצחק. לאחר שלושה ימים שומע לבן על עזיבת יעקב ומשפחתו. הוא לוקח את בניו אתו, ויוצא לרדוף אחרי יעקב. בלילה, בא אלוקים אל לבן בחלום, ומתרה בו לבל יפגע ביעקב.
ביום השביעי 'ליציאת חרן' מדביק לבן את מחנה יעקב על הר הגלעד. הוא פונה ליעקב בטענות קשות על כך שבחר לברוח בלי להודיעו, ולקח את בנותיו ונכדיו מבלי לאפשר לו לפחות להיפרד מהם. לבן גם טוען שהפסלים שלו נגנבו, והוא חושד שידו של יעקב בכך.
יעקב מסביר ללבן כי עזב בחשאי מחשש שמא ינסה למנוע את הליכת בנותיו. באשר לפסלים, יעקב מכחיש מכל וכל, שכן אינו יודע שרחל אכן העלימה את אלילי אביה. הוא מציע ללבן לערוך חיפוש.
לבן עובר מאוהל לאוהל ומחפש. כאשר מגיע לאוהל רחל, הוא מוצא אותה יושבת על מושב כר-הגמל. רחל מתנצלת שאינה יכולה לקום כי אינה חשה בטוב. לבן מחפש בכל האוהל אך כמובן לא בכר-הגמל, שם הם נמצאים. לאחר החיפוש המביש, לא יכול עוד יעקב להבליג והוא פונה אל לבן במילים קשות. הוא מגולל את כל המעללים שלבן הפעיל נגדו במהלך השנים, ולעומת זאת את כל מסירותו שלו ותרומתו לעושרו והצלחתו של לבן.
סופו-של-דבר, לבן מציע לכרות ברית, ואכן הם מקימים גלעד מאבנים, אות לברית שבניהם.
לבן שב לביתו. גם יעקב יוצא להמשיך במסעו הביתה. בדרך הוא פוגש מלאכים שבאו ללוותו לארץ ישראל. למקום המפגש המיוחד, הוא קורא 'מחניים'.

דבר תורה קצר לפרשת ויצא

כאשר יעקב אבינו יצא מבאר-שבע לעבר חרן עצר עם שקיעת השמש ללון בשדה. התורה מספרת: "וייקח מאבני המקום וישם מראשותיו". מסביר רש"י: "עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות". מדוע הגן יעקב באמצעות האבנים על ראשו בלבד, ומה על כל שאר איברי גופו?
רמז עמוק יש כאן: חששו האמיתי של יעקב לא היה מפני חיות רעות כפשוטם של דברים. הוא חשש מפני 'חיות רעות' במשמעותן הרוחנית – מפני הדברים השליליים שעמם הוא עתיד עכשיו להתמודד. לפיכך הקיף את ראשו באבנים, דבר המסמל את נחישות-דעתו לשמור את הראש.
כשיהודי יוצא אל העולם הוא אכן נדרש לעסוק בענייני העולם, בענייני פרנסה וכדומה, אבל עליו לנהוג כיעקב אבינו – לשמור את הראש. צריך לפעול ולעשות מה שנחוץ, אבל אין להשקיע בזה את הראש כלומר, את כל החיוּת והמהות הפנימית.

תפזורת לפרשת ויצא
הדף הראשי של פרשת ויצא

פרשת תולדות לילדים

תקציר פרשת תולדות

יעקב ועשו (כה, יט-לד)

עשרים שנה חלפו מאז נשא יצחק את רבקה לאישה, ועדיין אין להם ילדים. השניים מרבים בתפילה, הקב"ה שומע לתפילתו של יצחק, ורבקה הרה. היא חשה כי משהו מוזר מתחולל בבטנה, תנועות מואצות של סימני החיים שבקרבה. היא פונה לשמוע את דבר נביא ה,' והוא מגלה לה כי בבטנה תאומים, המייצגים שני לאומים. השניים, כך הוא אומר, עתידים להתעמת במהלך הדורות, ותחושותיה בעת ההיריון רק מדגימות את מאבק האיתנים שיתגלה מייד לאחר הלידה.  ראשון נולד תינוק אדמוני ושעיר ושמו עשו. אחריו, אוחז בעקבו, יוצא יעקב.
יצחק בן שישים שנה בלידתם.
התאומים גדלים, ובקלות ניתן להבחין בהבדלים התהומיים ביניהם. עשו -  ערמומי, חמדן וגס רוח, ואילו יעקב -  עדין, ישר-דרך וירא-שמים. יצחק הולך שבי אחר עשו. הוא מאמין כי בתוך הנער הגס והאלים שוכנת נשמה גדולה, ויש לקרבו ולחנכו מתוך תקוה גדולה. רבקה, מעדיפה את יושרו ותמימותו של בנה הצעיר יעקב.
יום אחד, עשו חוזר עייף ממעלליו בשדה, ויעקב בבית עוסק בהכנת תבשיל  עדשים. עשו רעב ותאב, מבקש מיעקב להלעיטו בתבשיל המהביל. יעקב, מודע לחולשתו של אחיו, מציע עסקה: נזיד העדשים תמורת זכות הבכורה השמורה לעת-עתה לעשו. עשו הרעב בז לבכורה שהינה ערך ערטילאי עבורו, והוא ממהר לקבל את ההצעה בשבועה.

קנאה ומשטמה בארץ פלשתים (כו, יב-כה)

יצחק הופך תושב קבע בארץ פלשתים שבירתה גרר. ברכת ה' מלווה אותו והוא מתעשר מאוד. אבימלך חש כי עוצמתו של יצחק עלולה לסכן את השקט בבירה והוא מבקש ממנו להתרחק. יצחק מקבל את הבקשה ויורד לשבת בנחל גרר. אולם הקנאה והמשטמה של אנשי פלשתים רודפת אחריו. כאשר עוסקים עבדיו בחפירת בארות, הם מגלים מהר מאוד כי יש מי שעמל לסותמם. יצחק ממשיך ומתרחק פעם אחר פעם, עד שפוסקת תופעת סתימת הבארות, והוא מתיישב עם כל מחנהו בבאר שבע.

יצחק ואבימלך כורתים ברית (כו, כו-לג)

הקב"ה נגלה אל יצחק אשר חש נרדף ומבטיח לו כי יגן עליו ויברכהו. יצחק מודה לה' בהקמת מזבח.
אבימלך חושש כי עזיבתו של יצחק בתחושה של נרדף ומגורש הינה טעות מדינית. הוא יוצא אליו בראש פמליה מכובדת ומבקש לפייסו ולכרות עמו ברית שלום. יצחק מעלה טענות קשות בפני אבימלך על היחס לו זכה בארץ פלשתים. אבימלך מפייס את יצחק והשניים כורתים ברית שלום לדורות.
 

ממעללי עשו (כו, לד-לה)

התורה מספרת כי בהגיעו לגיל ארבעים מחליט עשו לשאת שתי נשים. עשו מנסה ליצור דימוי חיובי של איש משפחה ההולך בדרך אביו שנישא אף הוא בגיל ארבעים. אך עשו, שלא כאביו, בילה את כל שנותיו הקודמות ברדיפתן ועניין של נשים נשואות. ואכן גם עתה, מציינת התורה, הנשים שמביא עשו הביתה גורמות מורת רוח רבה ליצחק ולרבקה.
 

יעקב מתחכם וזוכה בברכת יצחק (כז, א-מא)

יצחק עובר כבר את גיל 120 וחושש כי יום מותו קרוב. תקוותו לראות את עשו בנו חוזר בתשובה עוד לא נגוזה, והוא קורא לו ומבקש ממנו שיצא להביא ציד. כשיחזור, כך מבטיח יצחק, יזכה לברכה מיוחדת שתלווה אותו ואת זרעו עד עולם.
רבקה, עדה אילמת למעמד, שומעת את הדברים ויודעת כי צריך לעשות משהו. היא קוראת לבנה האהוב יעקב ומצווה עליו ללכת לאבא וליטול את הברכות במקום עשו.
יעקב, תם וישר, מתקשה להבין כיצד יוכל לעשות את הדבר. אך חזקה עליו מצוותה של האם הצדקת. היא מלבישה אותו בבגדיו המיוחדים של עשו במטרה לחפות על השוני הרב בין יעקב העדין לעשו הגברתן והשעיר. היא מכינה גדי עיזים עשוי היטב כפי שיצחק אוהב, ושולחת את יעקב לאב הזקן.
יעקב נכנס לאבא יצחק, ומציג את עצמו כעשו תוך שהוא משתדל לא לומר שקר בוטה. יצחק שעיניו כבר זקנו מלראות, מתפלא על השפה העדינה בפיו של  "עשו" ומבקש למשש את גופו של הבן. התחפושת שארגנה רבקה עושה את שלה ויצחק מכריז בפליאה: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו".

יצחק אוכל ושותה מהמטעמים, וכשרוחו טובה עליו הוא מעניק ליעקב ברכות נאצלות לברכת טל השמים ומשמני הארץ, וכן שלטון ושררה על פני אחיו.
יעקב יוצא נפעם כולו ומייד מגיע עשי, כולו תקווה וציפייה לברכה המיוחדת שהובטחה לו. כשמציג עשו האמיתי את עצמו בפני אבא, אוחזת חרדה גדולה את יצחק. הוא מבין כי כלתה הרעה אל עשו הרשע. משמים לא נתנו לו להעניק את הברכה לבן שכה רצה לנסות ולהעלותו אל דרך הישר.
כששומע עשו כי זו הפעם השנייה שיעקב מושך את הבכורה מתחתיו, הוא נמלא חמה ופורץ בזעקות שבר. אך כל בקשותיו לאביו לברכו מושבות ריקם. עכשיו גם יצחק יודע כי הברכות הגיעו ליעקב והוא מעניק לבנו השבור ברכת תנחומים שאינה יכולה להחליף כמובן את הברכה העיקרית.
עשו גומר בליבו להרוג את אחיו יעקב מיד כשאביהם ילך לעולמו, ומספר את הדבר למקורביו.

יעקב בורח מהבית (כז, מב-מו, כח, א-ה)

רבקה השומעת ויודעת הכול, מגלה כי עשו זומם להרוג את יעקב. היא מצווה מייד על יעקב לברוח לפדן ארם, אל משפחתה הגרה שם. במקביל היא פונה אל בעלה יצחק ומתארת בפניו את הסבל הרב שגורמים לה נשי עשו בנות הארץ, ומעלה את חששה שגם יעקב ייקח אישה מבנות הארץ. יצחק קורא ליעקב ומצווה עליו ללכת אל פדן ארם ולמצוא לו אישה מבנות לבן בן בתואל אחי רבקה. בהזדמנות זו מברך שוב יצחק את יעקב.

דבר תורה קצר לפרשת תולדות

התורה מספרת כי יצחק אבינו התעוור לעת זקנתו. חז"ל אומרים שהדבר קרה משום שהקדוש-ברוך-הוא ידע שיצחק מחבב את עשיו ועתיד היה לברכו, ולכן נטל ממנו את מאור עיניו כדי שייטול יעקב את הברכות.
כאן נשאלת שאלה פשוטה: כדי לזַכות את יעקב בברכות לא היה הכרח ליטול מיצחק את מאור עיניו. הקדוש-ברוך-הוא היה יכול לעשות דבר פשוט הרבה יותר – לגלות ליצחק את מהותו האמיתית של עשיו, שהוא רשע, וממילא היה יצחק מעביר את ברכותיו ליעקב!
אלא שהקדוש-ברוך-הוא אינו רוצה לספר לשון הרע אפילו על עשיו הרשע. לכן לא הייתה אפשרות למנוע את עשיו מקבלת הברכות אלא על-ידי נטילת מאור עיניו של יצחק!
מכך עלינו ללמוד לקח חשוב: אם אפילו בנוגע לעשיו הרשע אין הקדוש-ברוך-הוא מוכן לדבר לשון הרע, קל-וחומר שצריכים אנו להיזהר שלא לדבר חלילה לשון הרע על שום אדם מישראל. בעת מעמד הר-סיני אמר הקדוש-ברוך-הוא לכל יהודי: "אנוכי ה' אלוקיך", וכרת ברית נצחית עם כל יהודי, עד סוף כל הדורות.
ודאי אפוא שיש להיזהר שלא לדבר לשון-הרע על שום אדם מישראל, שעמו כרת הקדוש-ברוך-הוא את הברית בהר-סיני!

הדף הראשי של פרשת תולדות
תפזורת לפרשת תולדות

פרשת חיי שרה לילדים

תקציר פרשת חיי שרה

אברהם קובר את שרה אשתו (כג, א-כ)

בגיל 127 שנים, הולכת שרה לעולמה. מסמיכות ציון פטירתה לסיפור העקידה לומדים חז"ל, כי ליבה של שרה הקשישה לא עמד לה בשמעה כי בנה האהוב יצחק מובל לעקידה.
אברהם עולה מבאר שבע, אליה הגיע מהעקידה בהר המוריה-ירושלים, אל חברון, כדי לספוד לשרה ולעסוק בקבורתה. הוא יודע על ייחודה של מערת המכפלה  (בית קבורה ועליית גג על גביו) שבחברון, שם נקברו אדם הראשון וחווה אשתו. לאחר משא-ומתן קצר עם בעל הקרקע, עפרון מבני חת, אברהם רוכש את המקום בסכום של "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר". מפני כבודו וגדולתו של אברהם, עפרון החיתי מוכן אומנם למסור את אחוזת הקבר ללא תמורה כספית, אך אברהם, מעדיף לשלם במיטב כספו בעבור המקום. זאת למרות ההבטחה האלוקית לירושת הארץ לבניו. אברהם קובר את שרה במערת המכפלה.

אברהם שולח את אליעזר לשדך את יצחק (כד, א-ט)

שרה נפטרה, אברהם כבר זקן ויצחק עדיין לא נשוי. אברהם מצווה לעבדו הנאמן אליעזר לצאת לחרן, מולדת אברהם, בה גרים עדיין בני משפחתו. משם יביא העבד כלה ליצחק. אברהם מתכוון לרבקה בת בתואל אחיינו.
אברהם משביע את אליעזר לבל ישדך לבנו מבנות הכנעניים יושבי הארץ. הוא גם אוסר עליו להסדיר את השידוך באופן שיאלץ את יצחק לרדת להתגורר בחרן. השליחות היא להביא את רבקה אל ארץ כנען.
אליעזר מקשה, שמא לא תסכים הנערה לבוא. אברהם מביע את בטחונו בה' שעזר לו עד עתה, שיפליא את ברכתו גם עתה. בכל אופן הוא פוטר את אליעזר העבד הנאמן מחובת השליחות ומהשבועה, באם לא תרצה רבקה ללכת עמו ארצה.

שליחות מופלאה (כד, י-כו)

אליעזר יוצא לשליחות מלווה בעשרה גמלים טעונים בכל טוב, נדוניה ומתנות לכלה ולמשפחתה. באורח פלא מתקצרת דרכו, ולעת ערב הוא מוצא את עצמו בפאתי העיר, ליד באר המים. הייתה זו השעה שהבנות יוצאות לבאר לשאוב מים לביתן. אליעזר מקווה שגם הכלה המיועדת תגיע אל הבאר, אך מתלבט כיצד יזהה אותה. הוא נושא תפילה לה' ומבקש לגלותה בדרך של סימן-גורל מוסכם: הנערה אליה יפנה ויבקש מים, והיא בטובה תיאות להשקותו ואף תציע מים להשקות את הגמלים, היא הנערה המיועדת לבן אדונו.
והנה, בטרם סיים לשאת את תפילתו-משאלתו, הבחין אליעזר בנערה יפה ואצילית נגשת אל המים, ובדרך נס עולים המים לקראתה. העבד רץ אליה ומפנה את בקשת סימן-הגורל: "הגמיאני נא מעט מים מכדך". הנערה נענית במאור פנים, משקה את אליעזר, ומייד מציעה לשאוב ולהשקות גם את הגמלים. אליעזר הנרגש לא מספיק להגיב, וכבר היא רצה בזריזות לשאוב מים ולהשקות את הגמלים.
אליעזר ניגש לנערה ומרעיף עליה תכשיטים יקרים מרכושו של אברהם. רק עתה הוא שואל למוצאה, והיא מאשרת את היותה בתו של בתואל בן מלכה ונחור אחי אברהם. לשאלתו אם יש מקום בביתם לארח אותו, היא משיבה מייד בחיוב.
אליעזר קד ומשתחווה לה', מודה על הנס הגדול בהצלחת חלקה הראשון של השליחות.

השידוך (כד, כז-ס)

עוד אליעזר עומד ומודה לה', רבקה רצה הביתה ומבשרת על בוא האורח החשוב. לבן אחי רבקה, שרואה על-פי תכשיטי אחותו כי מדובר בשליח של משפחה עשירה, רץ לקבל את פני האורח ולהזמינו הביתה. אליעזר מגיע לבית בתואל, ולאחר שדואג למלוויו ולגמליו, מבקש לשבת עם בני הבית למטרת שליחותו.
כשמגישים לפניו ארוחה, הוא מסרב להכניס דבר לפיו. חובתו לבצע את שליחות אברהם קודמת לכול. וכך הוא פותח ומציג את עצמו: "עבד אברהם אנוכי". הוא מספר על אברהם, על משפחתו ועל עושרו הגדול. בהמשך דבריו הוא מתאר את השתלשלות שליחותו על-ידי אדוניו, את הניסים והנפלאות שאירעו בדרכו, ואת ההצלחה הניסית בזיהויה של רבקה. בסיום הוא מבקש את ידה של רבקה עבור יצחק.
בתואל, אביה של רבקה, ולבן אחיה, ממהרים להביע את הסכמת המשפחה באומרם, כי נראה ש"מהשם יצא הדבר". אליעזר נרגש שוב מהדרך הקלה והמהירה בה מתבצעת שליחותו, ומודה לה'.
העבד מוציא את המתנות היקרות שהביא עמו ומעניק לכלה ולבני משפחתה. הוא מבקש לצאת עמה מייד לארץ כנען. המשפחה מבקשת לעכב את הליכתה המיידית, ומציעה לשאול את רבקה עצמה. הנערה פוסקת כי תלך מייד. בני המשפחה נפרדים מרבקה בברכות.

יצחק נושא את רבקה לאישה (כד, סא-סז)

רבקה נלווה בנערותיה, יוצאת לדרך עם אליעזר. בהתקרבם אל מקום מאהל אברהם, מבחינה רבקה באדם נשוא פנים ובעל מראה אצילי. היה זה יצחק שיצא לשוח בתפילה לפני ה'. רבקה ממהרת לרדת מן הגמל, ולשאלתה, מי האיש,  משיב אליעזר כי זהו אדונו יצחק. רבקה מכסה את ראשה בצעיף לכבוד חתנה.
לאחר ששמע מהעבד את כל השתלשלות הדברים, לוקח יצחק את רבקה כלתו, ומביא אותה לאוהל שרה אמו. יצחק מתנחם על פטירת אמו באהבתו את רבקה.

אברהם מצווה רכושו ליצחק לפני מותו (כה, א-יח)

לאחר פטירתה של שרה משיב אברהם את פילגשו הגר, המכונה בפסוק - קטורה. נולדים לו ילדים, אך הוא משלח את כולם מפני יצחק בנו יחידו האהוב. הוא נותן להם מתנות, כשאת רכושו הרב ואת כל זכויותיו וקניינו הוא מוריש ליצחק, עליו אמר הקדוש-ברוך-הוא "כי ביצחק יקרא לך זרע".
בגיל מאה שבעים וחמש שנה, מסתלק אברהם מן העולם. הפסוק אומר "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו", ומכאן לומדים חז"ל כי ישמעאל חזר בתשובה, שכן ראה לנכון לתת ליצחק להיות קודם אליו.
בסיום הפרשה מספרת התורה על שושלת משפחת ישמעאל, ועל כך שהוא נפטר בן 137 שנים.

דבר תורה קצר לפרשת חיי שרה

פרשת השבוע נפתחת בפטירתה של שרה אימנו, ובהמשכה מסופר על האירועים שקרו אחרי פטירתה. מדוע אפוא הפרשה נקראת 'חיי שרה', בשעה שהיא מספרת על מותה?
אלא שכאן באה לידי ביטוי משמעותם האמיתית של החיים. חיים אמיתיים הם נצחיים. הם אינם מסתיימים בשעת הפטירה, אלא מוסיפים להתקיים ובאים לידי ביטוי בצאצאיו של האדם ובמהלך החיים אחר-כך. מבחינה זו, דווקא האירועים שלאחר הפטירה הם המעידים על טיבם של החיים, כי בכך נבחנת מהותם האמיתית של חיי האדם.
לכן דווקא בפרשתנו, המספרת על האירועים שלאחר פטירת שרה, אנו רואים את נצחיות חייה. אנו רואים את רבקה, הממשיכה את דרכה של שרה וגורמת לחידוש שלושת הניסים שהיו בימיה. אנו מגלים כי כל הדברים שהיו חשובים לשרה מוסיפים להתקיים בבנה יצחק.
כך הפרשה כולה מוכיחה את צדקת דרכה של שרה אמנו, שראתה את המשכה דווקא ביצחק בנה וביקשה להעביר אליו את השפע האלוקי. לכן הפרשה נקראת חיי שרה, כי דווקא אחרי מותה אנו מגלים את נצחיותם ואת צדקתם של חייה.


ויש לנו גם תפזורת לפרשת חיי שרה
לדף הראשי של פרשת חיי שרה

פרשת וירא לילדים

תקציר פרשת וירא

ביקור המלאכים (יח, א-טו)

יום חם בחברון. אברהם, שלושה ימים לאחר שקיים את מצוות המילה, יושב בפתח אוהלו אך מצפה בכל לב לאורחים. הקב"ה, 'שהוציא חמה מנרתיקה' כדי להרחיק אורחים טרדנים מעל אברהם המחלים, נגלה אל אברהם במסגרת 'ביקור חולים'.
משרואה ה' בצערו של אברהם על העדר עוברי אורח, שולח שלושה מלאכים מחופשים כבני אדם. אברהם מבחין באורחים, מבקש את סליחתו של 'האורח הגדול', ואץ-רץ להזמינם אל אוהלו. הוא מציע להם 'רחיצת רגלים', מנוחה וכמובן ארוחה כיד המלך.
מהר מאוד מגלה אברהם, כי הפעם אין מדובר בסתם אורחים. אלו מלאכים שנשלחו לבצע שלוש משימות. מלאך אחד מחולל נס רפואי להחלמתו המיידית של אברהם; מלאך שני מבשר על לידתו הניסית של יצחק, בזקנותם של שרה ואברהם, בעוד שנה בדיוק; ומלאך שלישי יבצע בהמשך את גזר הדין האלוקי - הפיכת סדום ועמורה.

אברהם מלמד זכות (יח, טז-לג)

המלאכים מסיימים את השליחות בבית אברהם ויוצאים לסדום. ה' מחליט לגלות לאברהם את יעדם הבא של המלאכים, שכן אברהם הוא סנדק ופטרון לעמי-הארץ. כששומע אברהם, איש הטוב והחסד, על גזר דינם של אנשי סדום ועמורה, הוא נעמד לפני ה' ללמד זכות ולבקש עליהם רחמים. במשך זמן ארוך הוא מנסה לבדוק עם ה' אולי יש כמה צדיקים, ולו באחת מן הערים האלו, שזכותם תגן על יושביה. רק משהתברר לו שאפסה כל תקווה, מבין אברהם שכלתה הרעה מאת ה'.

הפיכת סדום והצלת לוט (יט, א-כט)

לעת-ערב מגיעים המלאכים לסדום ופוגשים את לוט המשמש כמנהיג וכשופט בעיר. לוט, אחיינו של אברהם ומושפע מדרכו, מזמין את האורחים אל ביתו. משנודע הדבר בעיר, פורצת סערה: הכנסת אורחים בסדום?!...
ליד ביתו של לוט התקהלות רבתי. הציבור דורש להוציא את האורחים ולעשות בהם שפטים. לוט מנסה לרצות את שכניו הזועמים, אך לבסוף נאלצים האורחים להתערב. הם מכניסים את לוט הביתה ומכים בעיוורון את הצובאים על הבית. המלאכים מצווים על לוט לכנס את כל משפחתו, לארוז מעט מיטלטלין ולהתכונן למילוט מן העיר העומדת להיחרב.
חתניו של לוט מלגלגים על דברי ההבל שלו, אך המלאכים אינם נותנים ללוט שהות להתווכח עמם. הם מאיצים בו, ומוציאים אותו יחד עם אשתו ובנותיו אל מחוץ לעיר. המלאכים נעתרים לבקשתו של לוט, ומניחים לו להתיישב בעיר צוער, עיר חדשה יחסית שלא הגדישה את סאת החטאים, ולא מחריבים אותה.
עם בוקר, מנחית ה' אש וגופרית מהשמים והופך את ערי סדום ועמורה לעיי חרבות. אשת לוט, שמביטה לאחור בזמן המנוסה בניגוד לציווי המלאכים, הופכת לנציב מלח.

שרה בבית אבימלך (כ, א-יח)

חורבנה של סדום משפיע על האזור כולו. שיירות אינן עוברות עוד במרחב חברון, ואברהם מחליט להעתיק את מגוריו לגרר, בתחום שלטונו של המלך אבימלך. כמו בעת ירידתו למצרים, טוען אברהם כי שרה אחותו, כדי לא לסכן את חייו. ואכן, הפלישתים לוקחים את שרה אל בית אבימלך. ה' נגלה אל המלך בחלום הלילה, מזהיר אותו ומצווה עליו להשיב את האישה לבית בעלה.
אבימלך קורא לאברהם וטוען כלפיו על כך שלא אמר כי שרה אשתו. אברהם מסביר כי לא שיקר, שכן שרה אומנם בת אחיו, ומסביר מדוע לא הציג אותה כאשתו. אבימלך משיב את שרה, מעניק לאברהם כל טוב ומציע לו לשבת בארצו כאזרח-כבוד. לבקשתו של אבימלך מתפלל אברהם אל ה' שיסיר את מכת העקרות שאחזה בבית המלך.

לידת יצחק (כא, א-ח)

כהבטחת המלאך, חולפת שנה, ושרה יולדת בן לאברהם בן מאת השנים. על-פי ציווי ה' קורא אברהם לבנו יצחק. בהגיע הילד לגיל שנתיים, עורך אברהם משתה גדול כהודיה לה'.

יצחק וישמעאל (כא, ט-כא)

שרה אינה שבעת-רצון מהקירבה בין יצחק וישמעאל ומההשפעה השלילית של זה האחרון על בנה. היא אינה רוצה את ישמעאל בבית ודורשת מאברהם לגרשו. אברהם מתקשה לגרש מן הבית את בנו הגדול, אך ה' מצווה עליו לשמוע בקול שרה. ה' מסביר לו כי יצחק, הוא יהיה ממשיך דרכו, אך גם לישמעאל צפוי עתיד.
וכך עוזבים הגר וישמעאל בנה את הבית ויוצאים אל המדבר. לאחר זמן כלים המים שנתן להם אברהם. הגר מניחה את בנה בין השיחים ומתרחקת בחוסר אונים, כדי לא לראות בצערו ובמותו של הילד. מלאך ה' מתגלה אליה ומכוון אותה אל באר מים ממנו היא משקה את בנה. הוא גם מבטיח לה כי בנה יגדל וממנו יקום עם גדול.

ברית אברהם ואבימלך (כא, כא-לד)

אבימלך מגלה את גדולתו והצלחתו האלוקית של אברהם, ומעוניין לכרות עמו ברית לדורות. הוא מגיע אליו עם פיכול שר צבאו, ומבקש ממנו את הדבר. אברהם מסכים, וכורת עם אבימלך ברית לדורות. על שם השבועה שנשבעו, נקרא המקום באר שבע. אברהם מקים שם מרכז גדול לאורחים ולהפצת שמו וגדולתו של ה' בפי כול.

עקידת יצחק (כב, א-יט)

לאחר תשעה ניסיונות שונים, מחליט ה' לנסות את אברהם בעוד ניסיון אחד אחרון. מטרת הניסיון לחזק את הקשר בין אברהם וזרעו לבין הקב"ה ולהרבות את הזכויות שיעמדו להם לדורי דורות. ה' מצווה על אברהם לקחת את יצחק אל הר המוריה ולהקריבו שם לעולה.
למרות הקושי, שלא ניתן לעמוד על עוצמתו, אברהם אינו מהסס. הוא משכים בבוקר, חובש בעצמו את חמורו, נוטל עמו את אליעזר עבדו ואת ישמעאל, ויחד עם יצחק הוא צועד לכיוון הר המוריה. לאחר שלושה ימי ההליכה מבחין אברהם במקום המיועד מרחוק. הוא מצווה על המלווים להישאר עם החמור, מניח על כתפי יצחק את עצי המבוקעים נטול את אבן -האש ואת המאכלת, והשניים ממשיכים בדרכם. יצחק שואל את אביו היכן השה לעולה, ומתשובתו כי הדבר נתון בידי ה', הוא מבין את העומד להתרחש, אך ממשיך בדרך באמונה איתנה כאמונת אביו.
במקום המיועד על-פי ציווי ה', מקים אברהם מזבח, עוקד את יצחק על גביו ונוטל את המאכלת כדי לשחוט את בנו. באותו רגע קורא אליו מלך האלוקים ומצווה עליו לעצור. אברהם מעלה על המזבח איל מזדמן תחת בנו.
ה' נשבע לאברהם שזכר מעשהו הגדול יעמוד לו ולבניו לנצח.

הבשורה על לידת רבקה (כב, כ-כד)

אברהם שב לבאר שבע ומתבשר כי גם משפחת אחיו נחור גדלה בינתיים. בין שאר בניו של נחור גם בתואל שממנו נולדה רבקה, רעייתו לעתיד של יצחק.

דבר תורה קצר לפרשת וירא

הניסיון העשירי שנתנסה בו אברהם אבינו– עקדת יצחק – היה הקשה מכולם והגדול שבהם. הניסיון הזה נחשב שיא של מסירות-נפש, וזכותו עומדת לנו בכל הדורות.
גדולתו של הניסיון הזה שאברהם אבינו היה מוכן למלא את הציווי האלוקי אף-על-פי שלא היו בו שום תועלת ושום היגיון. כשאדם מוסר את נפשו למען אמונתו, יש בכך תועלת מסויימת וקידוש שם שמים. כאן הדבר היה אמור להיעשות בראש הר נידח, באין רואים. מה התועלת שהייתה יכולה לצמוח מזה?
יצחק גם היה היורש האפשרי היחיד להמשך דרכו ואמונתו של אברהם. אילו היה עולֶה לעולָה, היה בא הקץ על האמונה שאברהם הפיץ וגילה. אברהם פעל אפוא לא רק נגד רגש האבהות הטבעי שלו, אלא נגד כל היגיון ואפילו נגד שאיפתו להנחיל לאנושות את האמונה בבורא-עולם.
כאן נתגלתה מסירות-הנפש האמיתית של אברהם אבינו – מסירות-נפש ללא תנאי, למעלה מכל היגיון. בכך הומחשה דבקותו המוחלטת באלוקים, שבעבורה היה מוכן למסור הכול – את כל הווייתו, הגשמית והרוחנית. זו מסירות-הנפש האמיתית שהוריש לנו, דבקות מוחלטת בבורא, בלי סייגים ובלי שום חישובים ושיקולים. לכן ניסיון העקדה הוא העומד לזכותנו בכל דור ודור.



לדף הראשי של פרשת וירא

פרשת לך לך לילדים

תקציר פרשת לך לך

אברהם עולה לארץ (יב, א-ט)

הקב"ה מצווה על אברהם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך". וכך מצויד בברכותיו של הקב"ה, יוצא אברהם מחרן, מלווה באשתו שרה, באחיינו לוט ואיתם רכושם וכל אותם שהתקרבו לאמונת ה' על-ידי אברהם ושרה.
הם מגיעים ארצה, וחוצים אותה מצפונה דרך שכם, אלון מורה ובית אל לכיוון דרום.

שרה בבית פרעה (יב, י-כ)

עקב רעב השורר בארץ כנען (ישראל), יורד אברהם למצרים. קודם כניסתם למצרים, מבקש אברהם משרה להסתיר את עובדת היותם זוג נשוי. שרה תטען כי אברהם אחיה, כדי שלא יהרגו אותו המצרים ברצונם לקחת את שרה.
בהגיעם מצרימה, נלקחת אכן שרה לבית המלך פרעה ולאברהם מעניק פרעה רכוש רב. בעקבות זאת הקב"ה מכה את פרעה ואת אנשי ביתו בנגעים גדולים. פרעה מבין שמשהו אינו תקין והוא מזמן בדחיפות את אברהם ומשחרר את שרה ושולח את הזוג אחר כבוד.

פרידה מלוט והבטחה לירושת הארץ (יג, א-יח)

אברהם ושרה עולים חזרה לארץ ואיתם מקנה כבד ורכוש רב. בין רועי אברהם - מוסריים ויראי שמים, ובין רועי לוט - בעלי רקע מושחת, מתפתחות מריבות. אברהם מציע ללוט להיפרד כשהוא מעניק לו את זכות הבכורה לבחירת מקומו. לוט בוחר באזור סדום, שבאותם ימים טובל בירק ומשופע במים, אך מיושב ברשעים ומושחתים.
לאחר שנשאר אברהם לבד, ללא לוט, פונה אליו הקב"ה ומבטיח לו את ירושת ארץ כנען לזרעו לנצח, זרעו שירבה כעפר הארץ. אברהם מתיישב בחברון.

מלחמת המלכים (יד, א-כד)

על רקע של מאבקי כוח ושליטה נפתחת מלחמה בין מלכי ארץ כנען וסביבתה. ארבע מלכים ברשות כדרלעומר יצאו למלחמה נגד המורדים ובראשם חמשה מלכים, ביניהם מלך סדום. חמשת המלכים המורדים מובסים, ובין השביה נמצא גם לוט אחיין אברהם. מששומע זאת אברהם הוא יוצא להציל את אחיינו, ואכן מצליח.

ברית בין הבתרים (טו, א-כא)

הקב"ה נגלה לאברהם ומרגיע אותו שאינו צריך לחשוש בעקבות ההרג שהתלווה למלחמתו במלכים. הוא גם מבטיח לו שכר רב בגין צדקותו.
אברהם מחזיר בשאלה, מה תועלת בשכר כאשר הוא חשוך בנים?
ה' מבטיח לו בן  ומצווה עליו להביט בכוכבים. כשם שאי אפשר למנותם כך לא יהיה אפשר למנות את צאצאיו של אברהם.
לחיזוק ההבטחה לבן ולירושת הארץ כורת ה' ברית עם אברהם - 'ברית בין הבתרים'. על-פי ציווי ה' לוקח אברהם שלושה עגלים, שלוש עיזים, שלושה אילים, תור וגוזל יונים. הוא בותר את הבהמות, ועם רדת השמש מתגלה אליו האלוקים ומבשר לו על גלות ישראל במצריים ועל קושי הגלות אך גם על הסוף הטוב בצאתם ממצרים והגיעם שוב אל הארץ המובטחת.

הגר וישמעאל (טז, א-טז)

אברהם ושרה נשואים שנים רבות אך עדיים חשוכי ילדים. שרה מציעה לאברהם לקחת את הגר השפחה, אולי אם תלד היא, יביא הדבר לברכה בבית ותלד גם שרה. ואכן הגר הרה לאברהם, אך אז מקילה ראשה בגברתה חשוכת הבנים. שרה מגרשת את הגר מן הבית. במדבר, מתגלה מלאך האלוקים אל הגר ומצווה אליה לחזור אל שרה גברתה ולקבל את מרותה. הוא מבטיח לה כי תזכה בבן, אך גם אומר כי יהיה "פרא אדם - ידו בכל ויד כל בו".
בן 86 שנה אברהם, כאשר נולד בנו ישמעאל.

מצוות המילה ובשורת יצחק (יז, א-כז)

שנים חולפות, אברהם כבר בן תשעים ותשע שנה. הקב"ה מתגלה אליו ומבטיח לו שוב להיות "אב המון גויים". משום כך מחליף ה' את שמו מ'אברם', כפי שנקרא עד עתה, ל'אברהם' שרומז ל'אב-המון'. וכך שוב חוזרת ההבטחה לעמים רבים, מלכים וירושת הארץ.
ה' מצווה את אברהם אודות המילה. הוא אברהם ימול אומנם עתה, בגיל 99 שנה, אך מעתה יש למול כל בן זכר בגיל שמונה ימים.
ועתה באה ההפתעה והברכה המיוחלת. בן נוסף ייוולד לאברהם למרות גילו המופלג. בן זה ייוולד מהאישה, שמעתה יקרא שמה 'שרה' במשמעות ששרה לרבים, ולא 'שרי' במשמעות שררה לבית פנימה. בן זה יקרא 'יצחק', מלשון שמחה, והוא יהיה הבן-ממשיך לכל הברית, השבועה וההבטחה של ה' עם אברהם.
אברהם מקיים את מצוות ה', מל את עצמו, את בנו ישמעאל ואת בני ביתו ועבדיו.


לדף הראשי של פרשת לך לך
תפזורת לפרשת לך לך

פרשת נח לילדים

תקציר פרשת נח

הקב"ה רואה "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" ומצווה על נח, דור עשירי למין האנושי, הצדיק היחיד בדורו, לבנות תיבה באמצעותה ינצלו הוא, בני ביתו ונציגים מכל עולם החי, מן המבול שישטוף את העולם.
התיבה, כך מצווה ה', תבנה תאים-תאים מעצי גופר, ותצופה בזפת מבית ומחוץ. אורכה שלוש מאות אמה (אמה = כחצי מטר), רוחבה חמישים אמה וגובהה שלושים אמה. מבנה התיבה הולך וצר כלפי מעלה ומסתיים בגג ששטחו אמה על אמה.
לתיבה יהיה חלון אחד ופתח בצידה ויהיו שלוש קומות. העליונה למגורי אדם, האמצעית לבעלי החיים והתחתונה לאיסוף פסולת.
ה' מצווה על נח להכין די מזון לשהות ממושכת בתיבה הסגורה.

בניית התיבה עורכת 120 שנה, זאת כדי לאפשר לדור החוטא לשוב בתשובה. אולם בני הדור אינם שועים לאזהרותיו של נח ומלגלגים על בניית התיבה הגדולה.
שבעה ימים לפני המבול, קורא האלוקים שוב לנח, ומצווה עליו להתארגן לכניסה לתיבה. בגיל 600, מלווה באשתו, בבניו ובכלותיו, מתייצב נח לצד התיבה שבנה, ומקבל את כל בעלי החיים המגיעים בדרך-נס אל התיבה. מן הבהמה, החיה והעוף הטהורים, שבעה-שבעה מכל מין זכר ונקבה, ומבעלי החיים שאינם טהורים שניים מכל מין.
ביום שבעה עשר לחודש מרחשוון, מתחיל המבול.
ארבעים יום נמשך המבול, ונושא את התיבה מעלה-מעלה על-פני המים ההולכים וגובהים. גם אחר-כך במשך 150 יום, ממשיכים המים וגוברים עד שגובהים בחמש-עשרה אמות מעל ההר הגבוה ביותר. במשך זמן זה מתים כל האנשים ובעלי החיים שעל-פני האדמה.
לאחר מאה וחמישים הימים, מתחיל תהליך של ירידת המים, עד שהתיבה נחה על ראש הר אררט. בחלוף ארבעים יום נוספים, פותח נח לראשונה את חלון התיבה, ושולח את העורב כדי לבדוק אם ניתן לצאת מן התיבה. העורב חוזר מייד, ולאחר שבעה ימים שולח נח את היונה. גם היא חוזרת, ורק לאחר שבעה ימים נוספים, מתמהמהת היונה שנשלחת שוב וחוזרת רק לעת ערב כאשר עלה זית בפיה. עתה מבין נח כי אכן כלו המים, וכאשר הוא שולח שוב את היונה לאחר שבעה ימים, היונה לא שבה עוד אל התיבה.
נח מסיר את מכסה התיבה. עתה נוכח לראות בעיניו כי חרבו פני האדמה.

ה' מצווה על נח לצאת מן התיבה, להוציא את כל בעלי החיים אשר איתו, ולאפשר להם להתפזר על-פני הארץ, לפרות ולרבות ולקיים מחדש את העולם.
בצאתו מן התיבה, בונה נח מזבל לה' ומעלה עליו קורבנות מבעלי החיים הטהורים שנכנסו עמו לתיבה שבעה-שבעה לצורך זה.
הקורבנות מרצים את הקב"ה והוא מחליט לא להביא עוד כליה על העולם גם אם ישובו בני האדם ויחטאו. הקב"ה מברך את נח ובניו, ומבטיח שלא יהיה עוד מבול על הארץ. כאות לכך נותן ה' את הקשת בענן.
ה' אוסר על אכילת בשר מן החי ללא שחיטה.

כאלף שנה לאחר המבול, התרבו האנשים על-פני הארץ, אך הם דברו שפה אחת וישבו באזור אחד. בדעתם עלה למרוד בקב"ה ולהקים מגדל שיגיע, כך לפי הבנתם, עד השמים. הקב"ה מחליט לפעול נגד המגמה ליצירת אחדות מרדנית בבורא עולם. הוא מבלבל את שפתם ויוצר קצר תקשורתי שמפרק את המיזם הגדול ומפיץ, תוך מחלוקות ומלחמות, את האנשים לאזורי מחיה מרוחקים.
על-שם כך נקרא הדור 'דור הפלגה' והמקום בו נבללה שפת המין האנושי נקרא 'בבל'.

לאחר תיאור מעלליהם של אנשי דור הפלגה ועונשם, חוזרת התורה לתולדות האדם, ומתמקדת עתה בשם, בנו של נח. התורה מפרטת את עשרת הדורות עד לידתו של אברהם אבינו, שבאותם ימים עדיין אברם שמו.
אברם, בן לתרח, נושא לאישה את שרי, המוכרת לנו אחר-כך כשרה אמנו. התורה אינה מאריכה בתיאור חייו של אברהם באותה עת, למרות שמדברי חז"ל אנו למדים, כי היו אלו חיים הרואיים שתחילתם תהיה וחיפוש, ובהמשכם הגעה לאמונה בא-ל אחד, מאבק באלילות והפצת שם ה' בעולם.
התורה מספרת בסוף הפרשה, כי תרח יוצא עם משפחתו, ובתוכם אברם ואשתו שרי, את אור כשדים בדרך לארץ כנען, אך הם מגיעים רק עד חרן שם מת תרח.

דבר תורה קצר לפרשת נח

כאשר הציף המבול את העולם, ניצלו ממנו נוח ובני משפחתו באמצעות התיבה. הסיפור הזה של התורה נושא עמו לקח נצחי לכל אחד ואחת מאיתנו.
המבול רומז גם ל'מטר הטְרָדות' המציף אותנו. כולנו נשטפים ב'מבול' הטרדות והמולת העולם, הטורדים את מנוחתנו והמפריעים לנו למלא את שליחותנו בעולם. אנו עלולים להיסחף בתוך ה'מבול' הזה ולהזניח את הדברים החשובים באמת.
התורה אומרת שיש דרך להינצל מה'מבול' – להיכנס ל'תיבה'. אצל נוח זו הייתה תיבה עשויה מעץ ששטה על פני המים. אצלנו ה'תיבה' היא במשמעות של 'מילה' – המילים הקדושות (התיבות) של התורה  והתפילה. על-ידי המילים האלה אנחנו יכולים להינצל משטף הטרדות והמולת העולם.
כאשר יהודי פוקח את עיניו בבוקר ואומר 'מודה אני לפניך', עליו להיכנס אל תוך המילים הללו ולהתבונן במשמעותן. כשהוא לומד תורה הוא צריך להשתדל שהתורה גם תלמד אותו. כשהאדם נכנס אל תיבות התורה והתפילה ומתבונן בהן, הוא מקבל כוח ויכולת לגבור על הטרדות ועל 'מי המבול' ולמלא בהצלחה את  ייעוד חייו.

הדף הראשי של פרשת נח
תפזורת לפרשת נח

פרשת בראשית לילדים

 לדף פרשות השבוע לילדים - הפניות וקישורים לדפים לילדים לכל פרשות השבוע

נושאי הפרשה - פרשת בראשית

התורה מספרת על בריאת הנבראים העיקריים והכלליים - ארץ ושמים, גרמי השמים, צמחים ובעלי חיים וכיו"ב, המהווים יחדיו את העולם אותו אנו מכירים ובו אנו חיים. תהליך הבריאה נדרש ומפורש במפרשים השונים ומקבל עומק ומשמעות מיוחדת בתורת הקבלה והחסידות. אנו מביאים כאן רק את המפורש בכתובים על הבריאה על-פי סדר ששת ימי השבוע:
יום ראשון - בריאת האור וחומרי יסוד של הבריאה כמו מים, אוויר ואדמה, כשהם מעורבים זה בזה. הבדלת האור מהחושך, מאפשרת הגדרה ראשונה של יממה - היום הראשון לבריאה.
יום שני - הגדרת המושגים ארץ ושמים תוך פינוי החלל שביניהם ממים.
יום שלישי - הקווית אל חלק משטח כדור הארץ והגדרת ים ויבשה. בציווי ה', מוציאה הארץ מיני צומח, עשבים ועצים.
יום רביעי - בריאת גרמי השמים - שמש, ירח וכוכבים וחלוקת המשמרות והתפקידים ביניהם.
יום חמישי - דגים ויצורי המים, עופות וכל בעלי הכנף.
יום שישי - כל היצורים החיים על האדמה, ובריאת האדם.
האדם מתואר כיצור הנברא בצלם אלוקים. האדם מקבל את הסמכות למשול בכל הנבראים שבים וביבשה.

הקב"ה סיים את מלאכת בריאת העולם בששה ימים ובחר לקבוע את היום השביעי, האחרון במעגל השבוע, כיום שביתה ומנוחה. ה' בירך את יום השביעי וקידש אותו.

העולם לא יכול להגיע לשלמותו ותכליתו ללא עבודת האדם. התורה ממחישה זאת באומרה ששיח השדה לא צומח ללא גשם, ואת הגשם אין ה' מוריד כי אין אדם לעבוד את האדמה.
ואכן, את בריאת האדם מתארת התורה בשונה מיתר הנבראים. בריאתו היא מחומר גשמי, אך הקב"ה נופח באפיו נשמת חיים המבדילה אותו מיתר הנבראים.
את האדם מניח הקב"ה בגן עדן. זהו גן שבו צומחים שני עצים מיוחדים - עץ החיים שלפירותיו סגולת חיי נצח, ועץ הדעת שבאכילת פירותיו נחשפים למושגי הטוב והרע שבעולם. ה' מצווה על האדם לשמור על הגן ולא לאכול מפירות שני העצים המיוחדים.

ה' אינו רוצה להשאיר את האדם לבדו בעולם, ויוצר מאחת מצלעותיו את האישה. מכאן תכונת היסוד באדם לדבוק באשה ולהקים עמה את התא המשפחתי.
ה' מביא לפני האדם את כל בעלי החיים, כמי שתפקידו לשלוט בעולם החי והצומח, כדי שייתן להם את שמם הראוי. בהמשך, לאחר תיאור חטא עץ הדעת, מספרת התורה (ג, כ), כי גם לאשתו נתן האדם שם - חוה, כי היא אם כל חי.

הנחש הקדמוני, שונה ומתוחכם בהרבה מהנחש אותו אנו מכירים כיום. הוא פונה לאישה ומפתה אותה לאכול מפרי עץ הדעת האסור באכילה. האישה אוכלת, ומפתה גם את בעלה לאכול מהפרי. הקב"ה כועס על הנחש המחטיא ועל האדם והאישה החוטאים. על הנחש נגזר להיות ארור מכל חית השדה ולזחול על גחונו, כשהוא נמצא בעימות מתמיד עם האדם. האישה נידונה לקושי בהריון ובלידה. האדם, נידון למלחמה מתמדת בהשגת הפרנסה מן האדמה שנתקללה אף היא בגינו. האדם גם נידון לשוב לאחר שנות חייו אל האדמה ממנה נברא. הקב"ה מגרש את אדם וחוה מגן עדן, וחוסם את האפשרות לחזור אליו.

אדם וחווה מביאים לעולם שני ילדים - קין והבל.
קין, עובד אדמה, מחליט להביא מנחה מפרי האדמה לה'. אך הוא מביא מנחה עלובה. לעומתו הבל, רועה הצאן, מביא ממבחר עדריו. ה' מקבל את מנחת הבל ודוחה את מנחת אחיו. בראות ה' את אכזבתו של קין הוא מסביר לו את יסוד הבחירה החופשית, את הצורך לגבור על יצר-הרע המסית את האדם לדבר עבירה.
קין הפגוע ומקנא, מנצל את היותם לבד בשדה, והורג את הבל אחיו.
הקב"ה כועס על קין ומגרשו מעל אדמתו.
למך, דור שישי לצאצאי קין וצייד עיוור הנעזר בבנו תובל-קין, הורג בשוגג בשעת צייד את קין סב-סבו מתוך טעות כאילו הוא חיה בשדה. כך מגיע קין על עונשו.

הדמות המשמעותית הבאה בסיפור התפתחות העולם הוא נח, הצדיק בדור המבול. התורה מונה בפירוט אך בלא להרבות בסיפורי דברים, את הצאצאים של אדם וחוה עד להולדת נח והולדת שלושת בניו שם חם ויפת.
תוך כדי פירוט סדר הדורות אנו לומדים, כי אנשי הדורות ההם חיו שנים רבות. השיא שייך למתושלח שחי 969 שנה!

בני התקופה ההיא הכעיסו את הקב"ה, בורא העולם, במעשיהם. ה' מחליט למחות את כל המין האנושי, ואת כל בעלי החיים למיניהם, מלבד נח שמצא חן בעיניו וקומץ בעלי חיים שיישארו לצורך הקמת העלום החדש.

דבר תורה קצר לפרשת בראשית

סיפור חטא עץ הדעת מעורר תמיהה גדולה. מדברי המדרש משמע שאיסור האכילה מעץ הדעת חל רק באותו יום, יומו הראשון של אדם, והציווי ניתן 'בשעה התשיעית' של היום. נמצא שאדם וחווה היו צריכים לשמור על האיסור רק שלוש שעות, עד תום היום. איך ייתכן שלא הצליחו לעמוד בפיתוי?
כאן מתגלה כלל חשוב במאבק המתמיד בין יצר הטוב ליצר הרע. האדם הוא היצור היחיד שיש לו בחירה חופשית, ורצון הבורא הוא שהחלטותיו ומעשיו לא יהיו טבעיים ותולדת ההרגל, אלא יהיו פרי בחירתו. לכן נברא יצר הרע, כדי שימשוך את האדם לכיוון השלילי, ואז יבחר האדם בטוב מתוך החלטה ובחירה שלו.
כדי שהבחירה תהיה אמיתית, ניתן ליצר הרע כוח להעמיד משקל-נגד לכל פעולה ולכל החלטה של האדם. לכן גם בדברים קטנים ופשוטים יכול להתקיים מאבק לא-פשוט, כי בדברים האלה היצר מתאמץ יותר להכשיל את האדם.
וכך, דווקא משום חשיבותו העצומה של הציווי על עץ הדעת התייצב כאן יצר הרע (הנחש הקדמוני) בכל כוחותיו, והצליח לפתות את האדם לעבור על ציווי ה'.
מכאן עלינו להפיק לקח שכאשר האדם רואה כי יצרו הרע מתייצב נגדו בעוצמה יתרה – עליו להסיק מזאת שהעניין הזה בעל משמעות גדולה עבורו. לכן עליו להתאמץ התאמצות יתרה כדי לגבור על היצר ולעשות את הדבר הנכון.


לדף הראשי של פרשת בראשית
תפזורת לפרשת בראשית
ארכיון פרשת השבוע לילדים (מכיל קישורים לדפי פרשת השבוע לילדים לכל פרשות השבוע)

פרשת וילך לילדים

 תקציר פרשת וילך

פרידה והעברת סמכויות (לא, א-ח)

ביום מותו, אומר משה לבני ישראל: הגעתי לגיל מאה ועשרים והגיע זמני להפטר מן העולם. לא אני הוא זה שאעבור אתכם את הירדן אל ארץ ישראל. אולם עליכם להתחזק ולהתעודד כי ה' עמכם, והוא ינחיל אתכם את הארץ.
משה קורא ליהושע תלמידו וממשיך דרכו, ומחזקו לקראת תפקידו האחראי. הוא מבטיח לו כי ה' יהיה עמו.

הקהלת העם (לא, ט-יג)

את כל דברי התורה, כותב משה ומוסר בידי הכוהנים משבט לוי ובידי זקני העם. הוא מצווה אותם להקהיל את כל העם אחת לשבע שנים, בחג הסוכות, בשנה שלאחר שנת השמיטה. אז, כאשר כל העם יתכנס בירושלים בבית המקדש, יקרא המלך מתוך התורה לאוזני בני ישראל. מטרת הקריאה לחזק את רוח העם, את יראת ה', ואת הדבקות בתורה ובמצוות.

משה ויהושע לפני ה' (לא, יד-ל)

הקב"ה מצווה את משה לקרוא ליהושע ולהתייצב עמו לפני ה', עתה לפני מותו.
ה' פונה תחילה אל משה ואומר כי בדורות הבאים יסור העם מדרך התורה. לחיזוק נוסף על הברית שכרת משה עם העם, יש לכתוב, כך מצווה ה', 'שירה'. שירה זו, היא 'שירת האזינו' שבפרשה הבאה, ישננו בני העם, ובכל עת כשיסורו מן הדרך, תהיה השירה לעד ולתזכורת על מחויבותם לקב"ה ולדרך תורתו.
אל יהושע פונה ה' ומצווה אותו להתחזק בתפקידו כמנהיג.
משה אכן מקיים את דברי ה', כותב את השירה, ומכנס את כל בני ישראל ללמד אותם את שירת 'האזינו'.
את ספר התורה שכתב, מוסר משה בידי הלויים שיניחוה בארון ברית ה'.

דבר תורה קצר לפרשת וילך

פרשת וילך נקראת פעמים רבות ב'שבת תשובה', והדבר מעיד על קשר פנימי ותוכני בין הדברים. ואכן, בפרשה זו מופיעים דברי מוסר ותוכחה על מה שיקרה לעם-ישראל אם יעזוב חלילה את התורה והמצוות, וזאת כדי לעורר את הלבבות לתשובה.
בין הדברים נאמר בפרשה: "וחרה אפי... ועזבתים והסתרתי פני מהם". זו אזהרה שאם עם-ישראל יסור מדרך התורה, יעזבנו הבורא ויסיר ממנו את שמירתו, וממילא יפקדו את העם צרות קשות. אך נוסף על הצרות עצמן, הבורא גם יסתיר את פניו מאיתנו ולא ישמע את זעקתנו.
אולם כשמתעמקים בדברים מגלים שבאזהרה זו נרמזת גם אהבתו הגדולה של הבורא לעם-ישראל. אין הוא אומר שיאטום את אוזניו או יעצום את עיניו, חלילה, מאיתנו. הוא רק 'יסתיר' את פניו כלפינו, דבר שייצור בנו תחושה שאין הוא רואה את הצרות, אבל הוא עצמו לא יסיר את עיניו מאיתנו.
העלמת העין מהצרות אינה אמיתית, אלא תחושה שלנו בלבד. הבורא אומר שייצור את התחושה הזאת כדי לעורר את עם-ישראל לשוב בתשובה. הדבר דומה לאב שמסתתר מפני בנו הסורר, כדי לעורר אצל הבן תחושה של בדידות, במטרה שימהר לחפש אחר אביו ולשוב אליו.
ידיעה זו צריכה להביאנו לשמחה גדולה גם בימי הצרות, וממילא התשובה תהיה מתוך שמחה ומתוך אהבה, ואז נזכה שהבורא גם יתגלה אלינו פנים אל פנים, בחיבה גלויה ובאהבה גלויה, ויעניק לנו את כל הברכות מידו המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה, ובטוב הנראה והנגלה.

לדף הראשי של פרשת וילך
פרשת ניצבים לילדים