אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות בהעלותך. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בהעלותך. הצג את כל הרשומות

פרשת בהעלותך

פרשת בהעלותך

פרשת השבוע, פרשת בהעלותך היא הפרשה השלישית בספר במדבר ועוסקת בהמשך ההכנות לקראת המסע לארץ ישראל. תקציר הפרשה מופיע בהמשך.

מאמרים ודברי תורה לפרשת בהעלותך

הרצוי והמצוי בפרשת בהעלותך  ספר אחד או שלושה - פרשת בהעלותך נחתכת על ידי אותיות נון הפוכות? האם היא בעצם שלוש פרשות? על חשיבות הפרשה וההפרדה בין המצוי לרצוי שהיא עושה.

הפטרת פרשת בהעלותך - הסבר הפטרת בהעלותך - חזון המנורה בזכריה.

צורת הפנייה אל נא - מאמר לשוני הבוחן את צורת הפנייה "אל נא" בהופעותיה השונות בתנ"ך.

פרשת בהעלותך לילדים - תקציר פרשת בהעלותך למבוגרים ולילדים. עקב ריבוי הנושאים החשובים בפרשה התקציר ארוך מעט מהרגיל.

דבר תורה לפרשת בהעלותך - והפעם יואב עוסק בביטוי "והיית לנו לעינים" מהפרשה.

אלדד ומידד

חידות לפרשת בהעלותך - חידה וחידות ציורים לפרשת בהעלותך.

תפזורת לפרשת בהעלותך

סטטיסטיקה לפרשת בהעלותך - נתונים סטטיסטיים על פרשת בהעלותך.

תקציר פרשת בהעלותך

פרק ח'

פרשת בהעלותך היא הפרשה השלישית בחומש במדבר ומהווה נקודת מפנה בחומש, שכן בה מתחיל המסע לארץ ישראל. הפרשה נפתחת בתיאור קצר של מצוות הדלקת המנורה על ידי אהרון, בעיוננו על מצוות השמן למאור, עמדנו על החזרות השונות של עניין זה בתורה. שאר הפרק מתאר את קבלתם של הלויים לעבודה בבית המקדש ואת טקס החניכה המעשי שלהם, בדומה לטקס אותו עברו הכהנים בתחילת פרשת שמיני.

פרק ט' 

הפרק עוסק בשני נושאים: בתחילת פרק ט', מצווה העם לערוך את חג הפסח בפעם הראשונה במדבר. העם חוגג את חג הפסח ומתחדשות הלכות הנוגעות לפסח שני, מי שלא יכל לחגוג את הפסח במועדו עקב נסיבות שאינן תלויות בו, מקבל מעין הזדמנות שנייה חודש לאחר מכן. בחלקו השני של הפרק, התורה מתארת את שיטת המסעות. כאשר הענן עלה מעל אוהל מועד, ידע העם כי צריך להתכונן למסע, העם נע בעקבות הענן. לעתים היה הענן נח יום אחד, לעתים יותר. התורה מדגישה כי "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו". בכך מהווה קטע זה הקדמה למסעות בני ישראל.

פרק י'

כהכנה נוספת למסעות, מצטווה משה להכין חצוצרות אשר ישמשו להעברת הודעות שונות לעם. תקיעה או תרועה בחצוצרות מסמלות הוראה להתחלת המסע, קריאה לנשיאי השבטים להתאסף, התראה על מלחמה, או ציון שמחה ביום חג. לאחר מכן מגיע המסע הראשון. הענן עולה לראשונה מעל אוהל מועד. התורה מפרטת את התאריך (החודש השני, השנה השנית ביום העשרים), נקודת ההתחלה - מדבר סיני ונקודת היעד-  מדבר פארן. התורה מתארת את מסע כל השבטים בחגיגיות מרובה, ושוב מציינת כל שבט ושבט בשמו ובשם נשיא השבט (בדומה לחזרות בפרשות במדבר ונשא). משה מבקש מחובב בן רעואל המדיני (ומחלוקת היא אם מדובר ביתרו או בבנו) לבוא עמהם, חובב אינו רוצה ומשה מנסה לשכנעו. התורה לא מפרטת לנו את תשובתו הסופית של חובב ולנו נשאר רק להניח שהוא נשאר בסירובו. לאחר מכן באים שני פסוקים בצורה חריגה ביותר בתורה שאינה קיימת בשום מקום אחר. פסוקים אלו הם פרשייה בפני עצמה ומוקפים באות נ' הפוכה בתחילתם ובסיומם. אותיות הפוכות אלו נכתבות גם בספר התורה. על משמעות פסוקים אלו ראו בהרחבה במאמר לעיל.

פרק י"א

למרות האווירה האופטימית הצרות לא מאחרות לבוא. הפרשנים תולים זאת בסיבתם של עם ישראל. בפרק י' פסוק ל"ג מופיע: "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה'...". לא נאמר הר סיני אלא הר ה'. לביטוי זה משמעות מיוחדת, בתורה הוא מופיע פעם אחת בלבד בסיפור עקדת יצחק (שעל פי המסורת התרחשה בהר המוריה). בני ישראל היו צריכים לסוע מהר סיני להר ה', אבל הם נוסעים מהר ה', ומתרחקים מה' והצרות מתחילות לבוא. בני ישראל מתאוננים על האוכל שהם אוכלים ודורשים בשר, משה מתלונן שקשה לו לטפל בכל עם ישראל. שתי הבעיות באות על פתרונן. ה' ממנה שבעים זקנים שיסייעו למשה, ומציף את העם בכמויות של שלו, אולם העם מתאווה תאווה גדולה ולוקח כמויות אדירות של שלו (הממעיט אסף עשרה חומרים). גם על תאווה זו נענש העם ורבים ממנו מתים.

פרק י"ב 

הפרק עוסק בפרשה תמוהה וקשה של האשה הכושית. אהרון ומרים מדברים אודות האשה הכושית שמשה לקח. אין לנו מושג אם מדובר בציפורה או באשה אחרת, אין לנו מושג מה בדיוק נאמר, פירושים רבים בנושא. בכל אופן מרים נענשת קשות בצרעת, אהרון כנראה ניצל מהצרעת עקב מעמדו ככהן גדול. אהרון מתחנן למשה שיתפלל ומשה אומר את תפילתו המפורסמת "אל נא רפא נא לה" וצרעת מרים עוברת, אולם היא כבר נטמאה וצריכה לצאת מחוץ למחנה. העם עושה חסד עם מרים (מידה כנגד מידה על כך שמרים המתינה לראות מה יקרה למשה על שפת היאור) וכולם מחכים שבוע באותו המקום למרים כדי שתוכל לנסוע עם כל העם.
החצוצרות. באיור זה מתוך תנ"ך הולמן 1890 מתוארת התקיעה בחצוצרות בזמן קידוש החודש. שימו לב לירח החדש מימין לתמונה. ירח הנוטה בזוית כזו הינו נדיר ביותר אם אפשרי בכלל.


הטקסט המלא של פרשת בהעלותך מאתר מכון ממרא

דבר תורה לפרשת בהעלותך

דבר התורה של יואב על הביטוי - "והיית לנו לעינים"

בין הנושאים הרבים בפרשה מסופר על דו שיח שהתנהל בין משה ליתרו, הדו שיח מדבר על כך שיתרו רוצה לעזוב את העם ואילו משה מבקש ומנסה לשכנע אותו להישאר. באמצע הדו שיח משה כמעט מתחנן ליתרו שיישאר, הוא אומר לו כך:

"וַיֹּאמֶר אַל-נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל-כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם"

אני רוצה להתייחס למילים "והיית לנו לעינים".  מהי בעצם המשמעות של הביטוי "והיית לנו לעינים"?

אם תגידו שעינים זה להוליך במדבר ,להוביל ולהראות לנו את הדרך, ובשביל זה משה צריך את יתרו המכיר את המדבר.

תרוץ זה יידחה בקלות כי הרי יש לעם ישראל את עמוד הענן שמנחה אותם בדרך אז הם לא צריכים את יתרו וזה לא באמת סיבה שהוא יישאר.

רש"י מסביר: לשון עבר כלומר רש"י מסביר את המילה עיניים כמושג של עצה טובה ובינה, ולכן כמו שהיית לנו לעינים בעבר, בעצה עם השרי אלפים, כך גם תעזור לנו ותאיר את עינינו  בעתיד כמו שעשית בעבר ולכן אנחנו צריכים אותך.

החזקוני אומר דבר אחר:  הוא אומר שיתרו יהיה לעינים – לדוגמה לאחרים, שגרים אחרים יסתכלו עליו ויגידו שכדאי וטוב להתגייר.

פירוש דעת הזקנים מציע פירוש דומה ואומר: שיתרו ישמש לדוגמה בכך שיגידו שהוא עזב את העם שלו ועבר לעם ישראל בשביל הניסים והטובות שעשה ה' לעם ישראל, וכך יהיה קידוש השם בעולם.

אני רוצה להציע פירוש אחר שאומר שיתרו היה בן אדם מאוד מרכזי וחשוב בעם ישראל.

הוכחה לכך היא שבפרשת יתרו, כשיתרו מגיע לאכול עם משה גם אהרון וגם זקני ישראל מצטרפים אליו זה אומר שהם מכבדים אותו ובטח אחרי זה שהוא נתן את העצה למשה, בטוח שכל העם העריץ אותו.

ועוד רש"י מבאר למה קראו ליתרו חובב לפי שהיה חביב על ישראל, וזאת עוד ראייה לכך שיתרו היה חשוב וחביב בעם ישראל.

וכשמשה אומר "והיית לנו לעינים" הוא אולי אומר שכמו שהעינים הם אבר חשוב מאד אצל האדם כך גם יתרו מאוד חשוב בעם ישראל, וזאת תהיה מכה לעם ישראל אם יתרו יפרוש.

ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבוע שעבר הייתה : מי בתורה נקרא נזיר?
והתשובה היא: יוסף בברכות יעקב ובברכת משה לשבטים אפרים  ומנשה.

בשניהם מופיע אותו הנוסח: "לראש יוסף ולקודקוד נזיר אחיו"

והחידה השבועית השבוע היא: איפה מוזכרים בני ישראל חמש פעמים בפסוק אחד?

לדף הראשי של פרשת בהעלותך


אלדד ומידד מתנבאים במחנה

במאמר זה לקט דברים בנושא אלדד ומידד
  • דבר תורה של יואב האם אלדד ומידד ראויים לנבואה
  • מי היו אלדד ומידד
  • על תוכן נבואתם של אלדד ומידד
דבר תורה של יואב בנושא אלדד ומידד והאם הם ראויים להיות נביאים

בפרשת בהעלותך העם מתלונן על כך שאין לו בשר, והוא אומר זאת למשה: "וַיִּשְׁמַע משֶׁה אֶת-הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר-אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי משֶׁה רָע".


לאחר מכן משה אומר זאת לה' ואז אנחנו מגלים משהו מיוחד משה רבינו נמצא בסוג של משבר: "יא וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי  יב הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה אִם-אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו יג מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה יד לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי טו וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל-אֶרְאֶה בְּרָעָתִי"/

משה אומר במילים שלנו: נמאס לי, אין לי כח יותר, ה' בבקשה תסביר לי למה עשית לי את זה.
משה מציע פתרון בפסוק י"ד: משה אינו מתייאש הוא אינו רוצה להעביר את הנטל למישהו אחר אלא מבקש עזרה. ה' בתגובה עוזר למשה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי-הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ"/

ה' אומר למשה לאסוף שבעים אנשים שהם זקנים ושוטרים מעם ישראל כלומר אנשים שראויים לעזור למשה בהנהגת העם, ולא סתם אנשים. והתפקיד שלהם יהיה: "...וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ" התפקיד שלהם יהיה לשאת ביחד את משה את המשא שנקרא "עם ישראל".

ה' מחליט לתת נבואה ממשה לשבעים הזקנים: "וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל-שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ".
הם מסיימים להתנבא, אבל אנחנו רואים שני אנשים שבכל זאת נשארים: "וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה כז: וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה כח: וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן מְשָׁרֵת משֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי משֶׁה כְּלָאֵם"

השאלה שמיד עולה היא התגובה המוזרה גם של הנער, שהפסוק כותב "וירץ" כולמר הוא מיהר, וגם של יהושע שמרחיק לכת עד לכך שצריך לכלוא אותם.
רש"י מסביר לנו את התגובה של שניהם:
"במבוררים שבהם לסנהדרין, ונכתבו כולם נקובים בשמות, וע"י גורל, לפי שהחשבון עולה לי"ב שבטים, שישה שישה לכל שבט ושבט חוץ משני שבטים שאין מגיע אליהם אלא חמישה חמישה.אמר משה: אין שבט שומע לי לפחות משבטו זקן אחד. מה עשה?  נטל שבעים ושנים פתקין וכתב על שבעים זקן, ועל שנים חלק וברר מכל שבט ושבט ששה, והיו שבעים ושנים. אמר להם: טלו פתקיכם מתוך קלפי, מי שעלה בידו זקן, נתקדש, ומי שעלה בידו חלק אמר לו המקום לא חפץ בך"
כלומר לפי רש"י אלדד ומידד היו שני האנשים שה' לא בחר בהם להיות בין הזקנים, וגם זה רמוז בפסוק כ"ו במילים שהדגשתי, הכתוב קורא להם אנשים ולא זקנים וגם כתוב שהם לא יצאו האהלה כלומר הם לא היו כמו שאר הזקנים, אם כן אנחנו מבינים את התגובה של יהושע ושל הנער, שראו באלדד ומידד אנשים שאינם ראויים לנבואה ואינם ראויים לעזור למשה וה' אפילו לא בחר בהם מתנבאים, וזה לא בסדר.

לעומת זאת התגובה של משה די מתונה ואפילו מעודדת את מה שהם עשו: " כט :וַיֹּאמֶר לוֹ משֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם ה' נְבִיאִים כִּי-יִתֵּן ה' אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם". משה אומר הלוואי שכל העם יהיו נביאים וכמו שאומר החזקוני: הן במחנה הן באוהל מועד להקל מעלי. כלומר מה זה משנה איפה הם מתנבאים העיקר שהם מקילים עליי.

משה גם אומר שזה לא משנה שה' לא בחר בהם אלא עצם זה שהם רוצים לעזור לי ולקבל נבואה זה כבר מספיק. בתנ"ך בהמון מקומות מופיעים מנהיגים שהתמנו להיות מנהיגים אבל הם חטאו למרות שבתכלס הם רצו לעזור אבל הם לא הצליחו להתגבר על הפיתוי, והם היו מנהיגים לא טובים , לדוגמה: בני שמואל ובני עלי.

אי אפשר לקחת סתם אנשים ולמנות אותם למנהיגים, ולכן אולי דבריו של יהושוע מוצדקים ומשה לא נהג כשורה?

משה אינו טועה. מנהיג ובייחוד העוזרים שלו חייבים תכונות מיוחדות, אבל אולי משה עושה פה מבחן האם ה' יסכים בפעם שניה שהם יהיו הזקנים, הרי אם הם לא היו מתאימים ה' לא היה נותן להם להתנבא, עצם זה שהם הצליחו להתנבא מראה שה' חושב שהם מתאימים להנהגה.
דבר שני משה אומר" כִּי-יִתֵּן ה' אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" כלומר אם ה' יחליט שמישהו כלשהו בעם ראוי לנבואה ולמנהיגות לי אין בעיה עם זה, רואים זאת בפרשת קרח שאז קרח רוצה את המנהיגות ולהבדיל מכאן משה אינו נותן לו להיות חלק מהמנהיגות כי ה' לא אמר כך ואילו פה ה' כן רמז או אפילו אפשר להגיד הסכים שהם יהיו בין המנהיגים, וזה מה שעושה את ההבדל.

לסיכום: אדם יכול לחשוב שהוא יודע מי יכול להיות מנהיג או נביא והאם הוא יהיה טוב או רע אבל כמו שה' אומר לשמואל: "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם ה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" ה' הוא היחיד שיודע האם אדם רואי לתפקיד מסוים או לא.

 מי היו אלדד ומידד
השמות אלדד ומידד מיוחדים. כמעט כל השמות המופיעים בתורה, מופיעים בצורה "X בן Y", או בצורה אחרת שתעיד על יחוס משפחתי כלשהו. כך שמות הנשיאים ושמות המרגלים. לפעמים אפילו הולכים כמה שמות אחורה, אולם אלדד ומידד מופיעים כך סתם ללא שום שם ולכן נראה שאלו לא שמותיהם האמתיים. דבר דומה אפשר למצוא במיילדות העבריות שפרה ופועה המוזכרות בתחילת פרשת שמות.

בתנ"ך מצאנו התייחסות לשמות אנונימיים בכינוי, שהפך למטבע לשון "פלוני אלמוני" (וגם לשתי סמטאות בעיר תל אביב היוצאות מרחוב המלך ג'ורג'). למשל בשמואל א' כ"א ג: "וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי דָבָר וַיֹּאמֶר אֵלַי אִישׁ אַל יֵדַע מְאוּמָה אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי". במקרה זה אולי החשאיות גרמה לצינזור השם המופיע. במגילת רות נכתב: "וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב", ואולי שם אפשר לדרוש את האזכור לגנאי שבגלל שהגואל לא גאל את רות, לא הוזכר שמו.

ולכאורה נראה שהיה אפשר לכתוב גם כאן פלוני אלמוני. השמות אלדד ומידד דומים בהגייתם ונראה שהם סימבולים וקשורים לנבואה ודווקא לשבח ולכן. סיום השם, דד, מרמז על היניקה מהקב"ה, וגם הקידומת "אל" ו-"מי" הן קידמות חיוביות ומראות שהם מתנבאים מה' ומביאים את דבריו כמו מים מה'.


רעיון נוסף על נבואתם של אלדד ומידד.

בתוך פרשת מינוי הזקנים בפרשת בהעלותך, יש קטע מסתורי על אלדד ומידד (במדבר י"א כו: "וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה". 

לא נענה על כל השאלות אך נביא רעיון קצר בקשר לפירושו הידוע של רש"י לשאלה האחרונה: "לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ". מעניין לציין שרש"י מביא פירוש זה לא על הפסוק שהבאנו אלא על פסוק מאוחר יותר בו יהושע מציע או דרוש ממשה לכלוא את אלדד ומידד, וגם פירושה של כליאה זו אינו ברור.

בכל אופן, מה יכול להיות המקור לפירוש זה המביא נבואה משונה למדי? כמובן שרש"י הכיר את המשך העלילה וייתכן כי רק נבואה כזו הצדיקה עונש כלשהו (לפחות לדעתו של יהושע שאולי לא יודע כי זו נבואת אמת, תהיה מה שתהיה).


רמז נוסף הוא בכך שמשה בעצמו אומר כמה פסוקים קודם כאשר הוא שומע את תלונות בני ישראל (יד-טו) :"לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי:  וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל-אֶרְאֶה בְּרָעָתִי".

רעיון נוסף אפשר להביא מדיוק לשוני בפסוק ל' המסיים את העניין: "וַיֵּאָסֵף משֶׁה אֶל-הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל". לכאורה משה ויתר הזקנים חוזרים על המחנה, אולם המילה וַיֵּאָסֵף מציינת בתורה (בנביא יש חריג) אך ורק אדם שנפטר כדוגמת (בראשית כ"ה ח'): "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו" וכך נאמר גם על יצחק ויעקב.

בפרק י"ב מופיעה המילה בצורה דומה והפעם מתיחסת למרים שלקתה בצרעת בפרשת האשה הכושית. שם מופיע (י"ב טו): "וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם". הפשט הוא כמובן שחיכו שבוע בלבד, אולם כפי שנראה בפרשת חוקת בפרק כ', מותה של מרים הנביאה בשנת הארבעים לנדודים במדבר, הוא זה שלמעשה התחיל את המסע לארץ, ואכן עד אז העם למעשה לא נסע - לא נסע לארץ ישראל.

לדף הראשי של פרשת בהעלותך



הפטרת פרשת בהעלותך וחנוכה

ההפטרה לשבת בהעלותך זהה להפטרת שבת חנוכה והיא בספר זכריה ב' י"ד ועד פרק ד' פסוק ז'. בשל אורך המאמר חילקתי אותו לפסקאות.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


הקדמה
ראינו כבר מספר סוגי הפטרות. יש הפטרות סיפוריות (כגון ההפטרה הרגילה לשבת מקץ שלרוב נדחית מפני הפטרה זו), ויש הפטרות שהן נבואות שהנביא מנבא ולרוב הן דברי תוכחה. גם בזכריה כבר עסקנו מעט בהפטרת סוכות, אולם הפטרת חנוכה ושבת בהעלותך שייכת לסוג אחר, נבואות שהן חזיונות של הנביא. אלו הפטרות קשות יותר שכן המראות הם מראות נשגבים שאנו מתקשים לדמיין. הדוגמה הידועה ביותר היא מעשה מרכבה המופיע בפתיחת ספר יחזקאל ומהווה את הפטרת חג השבועות.
הפטרה זו היא אחת מהקשות ביותר שיש ולצערי בסוף הקריאה תישארו כנראה עם הרבה שאלות. ננסה לצעוד בה לפי מיטב כוחנו ומיעוט הבנתנו. נעיר כי הגמרא במסכת סנהדרין דף צג. דורשת פסוקים רבים ומביאה מדרשים שונים על חלקים גדולים מהפטרה זו אולם אנו ננסה לצעוד בדרך הפשט.

רקע להפטרה
שתי בעיות עומדות לפנינו, קודם כל עלינו לזכור שלהפטרה זו שני כובעים. ובעוד הקשר המיידי גם לחנוכה וגם לפרשת בהעלותך הוא המנורה המוזכרת בסוף ההפטרה, יהיה עלינו להתאמץ מעט על מנתלגלות קשרים עמוקים יותר. קושי שני נובע מהצואת חלקי נבואה וחזיונות ממקומם והצגתם כיחידה נפרדת. נזכיר כי זכריה הינו מאחרוני הנביאים והוא פעל בימי שיבת ציון ותחילת תקופת בית שני.
בתחילת הפטרתו מצטווה זכריה להוכיח את העם ולהזכיר להם כי אבותיהם גלו בגלל חטאיהם ושאל להם לחזור על חטאים אלו. הפטרתנו מתחילה לאחר מספר חזיונות של זכריה בהם ראה ארבע קרנות, ארבעה חרשים ואיש עם חבל מידה, ועוד קודם לכן הדסים ואיש רוכב על סוסים. בתוך כל המראות האלו זכריה רואה את מלאך ה' שואל ישירות את ה' עד מתי הוא לא ירחם על ירושלים, המלאך שומע דברי ניחומים מה' והמלאך גם מצווה את זכריה לומר אותם.

פתיחת ההפטרה
פתיחת ההפטרה הינה חלק מאותם דברי ניחומים

יד רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת-צִיּוֹן כִּי הִנְנִי-בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם-ה': טו וְנִלְווּ- גוֹיִם רַבִּים אֶל-ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי-ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ: טז וְנָחַל ה' אֶת-יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלָם: יז הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי ה' כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ:
כבר כאן אפשר לראות דמיון מסוים להפטרת סוכות העוסקת בכך שכל הגויים והעמים יבואו לבית המקדש, גם הביטוי ביום ההוא מופיע בשתי ההפטרות.

ההפטרה ממשיכה בתיאור החיזיון של זכריה
א וַיַּרְאֵנִי אֶת-יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה' וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל-יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ:

מי הראה לזכריה? אין אנחנו יודעים, אולם מקריאת תחילת הספר מופיעה דמות "המלאך דובר בי" ויש להניח שאותו מלאך הראה לזכריה חיזיון מופלא זה. גם את יהושע הכהן הגדול אנו לא מכירים, אך נראה שהוא עומד למשפט בבית דין של מעלה. אמנם יהושע עומד לפני מלאך ה' ולא לפני ה' עצמו שהוא שופט כל הארץ. אין לנו כל מושג על חטאו של יהושע. האם התרשלו הכהנים במלאכת הקרבת הקורבנות (יש נבואות בספר חגי הרומזות על כך), או בהשלמת בניית המקדש?

ב וַיֹּאמֶר ה' אֶל-הַשָּׂטָן יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר ה' בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלָם הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ:

אנו אפילו לא שומעים את טענות השטן. בתורה המלה שטן מופיעה רק במעשה בילעם. מלאך ה' עומד בדרכו. המלאך עצמו אינו "השטן" אלא שטן הוא סוג של הפרעה וזה היה תפקידו של אותו מלאך באותו רגע. בצורה דומה אנו מוצאים שימוש במילה זו אצל דוד המלך. המילה "השטן" הנראית כאילו היא מתייחסת למלאך ספציפי שזה כל תפקידו, בדומה למה שאנחנו מכירים בדמיוננו מופיעה אך ורק בספר זכריה ובספר איוב. זהו שינוי פרדיגמה בכל מה שקשור למלאכים. בתורה המלאכים הם שליחים המבצעים הוראות בלבד ואילו בנביאי בית שני ובכתובים (גם בספר דניאל התייחסות נרחבת למלאכים), אלו הם ישויות בעלי עצמאות כלשהי (להארכה בנושא זה ראו בספר בראשית הייתה משמעות של גבי ברזילי).
הגערה הראשונה בשטן ברורה, אבל הגערה השנייה אינה ברורה. במי גוערים? האם שוב בשטן? מי הוא זה שבחר בירושלים? לכאורה אם נביט שוב בתחילת ההפטרה למעלה (פסוק ט"ז) הרי שה' הוא הבוחר בירושלים. אי אפשר לפרש שה' גוער בעצמו ונראה להסביר שה' גוער בכל מי שבוחר להרע לירושלים, העיר שהיא בחירתו של ה' בעצמו.
המילים אוד מוצל מאש יכולות להתייחס ליהושע עצמו, לירושלים עצמה או לכל דלת העם שעלתה בימי שיבת ציון. אלו הניצולים מאש הגלות והחורבן שעלו בחזרה לארץ ישראל להקים מחדש את הארץ את העיר ואת בית המקדש. המדרש מקשר בין יהושע לבין חנניה מישאל ועזריה והצלתם הניסית מכבשן האש המתוארת בספר דניאל.

ג וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבוּשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ:

המדרשים אומרים שהבגדים הצואים הם עצמם החטא ומכוונים בכך שיהושע נשא נשים נוכריות (בעיה נפוצה באותו זמן עליה אפשר לקרוא בספרי עזרא ונחמיה). לעיוננו נעיר שלא מאד הגיוני שהכהן הגדול ילבש בגדים צואים ולא את הבגדים המיוחדים לעבודת המקדש ושאולי הדבר הראה על עבודה שאינה כשורה.

ד וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל-הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת:
למי מתייחסת המילה ויען? הדיבור האחרון היה של ה' אולם ההתיחסות בפדוק הקודם הינה שיהושע עומד לפני המלאך. בהתאם לכך שלמלאכים יש עצמאות מסוימת אנו רואים עתה גם היררכיה בין המלאכים.

ה וָאֹמַר יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל-רֹאשׁוֹ וַיָּשִׂימוּ- הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל-רֹאשׁוֹ וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד:
שימו לב, המילה ואומר הינה בגוף ראשון! האם הנביא מעז להתערב במה שקורה בעולמות העליונים? ככה זה נראה. שהמלאך מצווה להסיר את הבדים ולשים מחלצות. זכריה מתערב ואומר לשים גם צניף. מלאכים אחרים, שמים קודם כל את הצניף ורק אחר כך את הבגדים. האם ציווי זכריה חזק מציווי המלאך? אין לי תשובה ונראה שגם מלאך ה' עומד, כאילו מחכה לבאות.

ו וַיָּעַד מַלְאַךְ ה' בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר:
תזכרו שאנו בתוך חיזיון. סביר להניח שיהושע כלל לא מודע למה שקורה בהיכלות ה'. האם זכריה צריך להגיד לו את מה שראה?

ז כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם-בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר וְגַם-אַתָּה תָּדִין אֶת-בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת-חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה:
יהושע מצטווה כמובן ללכת בדרך ה' ולשמור את משמרת ה' ובפרט לשמור על עבדות בית ה' וחצרו (בית המקדש). מהם המהלכים ומיהם העומדים האלה? נראה שזהו אחד מתפקידיו של הכוהן הגדול שמאפשר לו לעלות לעולמות העליונים ולפעול שם. דבר זה אפשרי ביום אחד בלבד בשנה - ביום הכיפורים - ביום בו נכנס הכהן לבדו להקריב קטורת בקודש הקודשים. בגמרא מופיעים מספר מקרים בהם עלה הכהן הגדול למרום. המקרה הידוע ביותר מופיע בפיוט "אלה אזכרה" הנאמר בקהילות אשכנז ביום הכיפורים. המלכות גזרה גזרה על חכמי ישראל וחכמים שלחו את הכהן הגדול לעלות למרום ולברר את מהות הגזרה:
"יצאו מלפניו וחלו את פני רבי ישמעאל כהן גדול שיזכיר השם הגדול ויעלה לרקיע ויחקור אם נגזרה גזרה מאת השם יתברך וטהר רבי ישמעאל את עצמו בטבילה ובקדושין ונתעטף בטלית ובתפלין והזכיר השם המפורש בפירושו. מיד נשאו הרוח והביאו למעלה עד הרקיע הששי ופגע בו גבריאל המלאך"
אם הכהן הגדול נוהג כשורה יהיו לו יכולות מופלאות אלו.

ח שְׁמַע-נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי-אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה כִּי-הִנְנִי מֵבִיא אֶת-עַבְדִּי צֶמַח:
זכרו כי זכריה רואה את יהושע ואת מה שנמסר לו בחיזיון ונראה שהוא צריך להעביר לו את תוכנו במציאות.

ט כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל-אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וּמַשְׁתִּי אֶת-עֲוֹן הָאָרֶץ-הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד:
אתם שואלים מהי האבן, מהם העיניים? גם אני שואל. גם לפי המדרשים אולם אפילו בפשט נראה כי המדובר באבן המיועדת לבניין המקדש וכשהמקדש יבנה יתום עוון הארץ, העוון שגרם לפני עשרות שנים להחרבת המקדש ולגלות עם ישראל מארצו.

י בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֶל-תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל-תַּחַת תְּאֵנָה:
באותו יום ישוב עם ישראל לחיות במצב האידאלי של איש תחת גפנו ותחת תאנתו, מצב שהיה בימי שלמה, לאחר בניין בית המקדש הראשון.

חיזיון המנורה
א וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר-יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ:
פסוק זה מזכיר לו את סרטו של כריסטופר נולן - התחלה Inception (סרט מעולה אם לא ראיתם) . יש בסרט מספר רבדים של מציאות וחלום אחד בתוך השני. וגם כאן נראה שזכירה היה במצב דמוי שינה (טראנס מסוג כלשהו) אבל גם כשהמלאך העיר אותו הוא במצב אחר של חיזיון ובוודאי לא במציאות רגילה.

ב וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה (וָיאֹמַר) [וָאֹמַר] רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת- זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל-רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁהּ:ג וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל-שְׂמֹאלָהּ:
זכריה רואה את מנורת המקדש עם שני עלי זיתים

ד וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר מָה אֵלֶּה אֲדֹ-נִי:
שאלה זו מופיעה הרבה בחזיונות זכריה. כמעט על כל חזיון זכריה שואל מה הוא ראה

ה וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה וָאֹמַר לֹא אֲדֹ-נִי:
רק שבמקרה זה המלאך מעט מתפלא שזכריה אינו יודע. נראה כי בוודאי זכריה יודע שמדובר במנורת המקדש אולם מהי המשמעות מאחורי אותה מנורה ואיך היא באה לידי ביטוי במנורה עם שני עלי הזית? זוהי אכן שאלה קשה וגם בחזיונות הקודמים הפירוש לא ברור. נזכור שבמקרים דומים הנביא רק מתאר את מה שהוא רואה והפירוש מתבצע על ידי ה' או המלאך (לדוגמא, פרק א' בירמיהו עליו נעמוד בהרחבה בהפטרת פרשת מטות)

ו וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר-ה' אֶל-זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם-בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת:
למרות שהחיזיון הוא של זכריה, לתוכנו יש נמען אחר ועל זכריה להעביר את המסר אליו. זרובבל היה ראש הגולה ומנהיג השבים מבבל והוא זה שקיבל את המינוי מכורש לבנות את בית המקדש. והמסר הוא מסר שהפך למטבע לשון. לא בחיל ולא בכח, אבל איך הוא קשור דווקא למנורה (פירוש ענפי הזיתים מופיע בהמשך ספר זכריה ומחוץ לתיחום ההפטרה)? אין על זה תשובה ברורה ועלו הצעות שונות אולם כולן דחוקות למדי. אתם מוזמנים להעלות הצעות נוספות.

ז מִי-אַתָּה הַר-הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת-הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ:
חלקו הראשון של פסוק זה ברור, אולם לא ברור למי הוא פונה. מיהו אותו הר הגדול לפני זרובבל? אנו יודעים שהיו קשיים מרובים בבנים בית המקדש, אבל לא ידוע למי מתייחס זכריה. בכל מקרה אותו הר גדול יהפוך למישור לפי זרובבל.
חלקו השני של הפסוק אניגמטי. מי יוציא את האבן הראשה? ההר הגדול? זרובבל? אבן הראשה היא בראש קשת אבנים והיא זו המחזיקה את כל הקשת במקומה. הוצאת אבן הראשה ממוטטת את כל המבנה. נראה שההר הגדול נמשל לקשת אבנים וזרובבל מוציא רק אבן אחת ובכך גורם להתמוטטות ההר הגדול. תשואות בוודאי יהיו, אבל הן צריכות להיות לזרובבל, וגם הלשון לה קשה מעט. אפשרות אחרת היא שחלקו השני של הפסוק מדבר על בניית המקדש ועל סיום הבנייה עם אבן הראשה (אמנם לא ידוע שהיו קשתות במקדש, אבל לצורך הדימוי). זרובבל יניח את אבן הראשה במקומה (ואז הביטוי והוציא קשה מעט) ובוודאי התשואות מגיעות לאבן שסיימה את הבניין.
שימו לב שכבר פגשנו אבן אחת בהפטרה (פסוק ט' בפרק ג') וזו אבן עם שבע עיניים. המספר שבע חוזר על עצמו, אולי האבן היא אותה אבן? אבל במקום אחד היא לפני זרובבל ובשני לפני יהושע. אולי יש כאן רמיזה על השותפות שצריכה להיות בין הכהונה להנהגה. מצד אחד הפרדת רשויות. הכהונה משבט לוי, המלוכה משבט יהודה (וזה דווקא בניגוד למצב של חנוכה בו בית חשמונאי היו גם בכהונה וגם במלוכה) ומצד שני, שיתוף פעולה מלא באחריות לבניין המקדש.

ההפטרה אמנם מסתיימת אבל מומלץ להמשיך ולקרוא בזכריה מפרק ד' ועד סוף פרק ו.


סיכום
הקשר לחנוכה ברור, לא רק בניין בית המקדש, והחזרת השכינה לישראל (תחילת ההפטרה) והמנורה הדולקת, עיקרו של חנוכה, אלא גם הנס השני של חנוכה, נס הניצחון של מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים. לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי. כל ענייני חנוכה מקופלים בהפטרה זו ולא מפתיע שהיא נבחרה.
גם פרשת בהעלותך כוללת את שכינת ה' המתבטאת בארון הברית הנוסע לפני המחנה הצבאי מסמל שלמרות המחנה הצבאי כוחו של עם ישראל הוא באמונתו.


בול סמל המדינה - מנורה דולקת וענפי זית
בול סמל המדינה - מנורה דולקת וענפי זית


לדף הראשי של חנוכה
לדף הראשי של פרשת בהעלותך







פרשת בהעלותך לילדים


תקציר פרשת בהעלותך
אהרון מצטווה להדליק בכל יום את המנורה  שעמדה בתוך המשכן. המנורה עשויה כולה זהב טהור, מקשה אחת (ללא חלקים מולחמים אחד לשני). שבעה קנים למנורה, ובהדלקתה פונים ששת נרותיה אל עבר הנר האמצעי העולה מגוף המנורה. הקב"ה פונה אל אהרון בלשון "בהעלותך את הנרות" ללמדו שבשעת ההדלקה עליו להמתין עד שהפתיל דולק כהלכה והשלהבת עולה מאליה.
הכשרת הלויים לעבודתם במשכן, דורשת אף היא הכנה ראויה והטהרות תחילה. הקב"ה מצווה על משה להזות על הלויים מי חטאת, לכבס את בגדיהם ולגלח את ראשם בתער. קורבנם יהיה פר לעולה ומנחתו סולת בלולה בשמן, ופר נוסף לחטאת. כיוון שהלויים נבחרו לעבודת הקודש חלף בכורי ישראל, על ישראל להתייצב בשעת הכשרת הלויים ולסמוך ידם עליהם. אהרון מצווה להניף את הלויים כתנופת קרובנות ומנחות, ואחר כך יסמכו הם את ידם על הפרים לפני הקרבתם. כך יובדלו הלויים מכלל ישראל להתקדש לעבודת המשכן.
ה' מזכיר כי קדושת הלויים באה להחליף ולכפר על בני ישראל שנכשלו בעוון העגל. למעשה הבכורים שבישראל, הם שהיו אמורים להתקדש לעבודת ה' בהצלתם במכת הבוכות במצרים.
שבועיים לאחר הקמת המשכן, והנה מלאה שנה לצאת בני ישראל ממצרים. הקב"ה מצווה את ישראל על-ידי משה לעשות לראשונה את קורבן הפסח – זכר ליציאת מצרים. עליהם לקיים את הפסח על כל הלכותיו, כולל אכילת מצות וביעור חמץ. למעשה, הייתה זו הפעם היחידה בארבעים שנות שהותם במדבר שקיימו את מצוות הפסח.
קבוצת אנשים שהיו טמאים בזמן הקרבת הפסח, באו לפני משה ואהרון ובפיהם טענה: "למה נגרע לבלתי הקריב את קורבן ה' במועדו בתוך בני ישראל". אנשים אלו רצו לקיים את המצווה ככל בני ישראל, אך טומאתם מנעה מהם לקיימה.
משה שמע את טענתם וביקשם להמתין עד שישמע את דבר ה' בעניין (משה בענוונותו לא רצה לפסוק בעצמו)
וכך, באופן חריג למדי נותן ה' בתורתו מצווה שלמעשה נוצרה תוך פניה ובקשה מיוחדת מבני ישראל. ואכן, ה' קובע מועד ב' להקרבת הפסח – "פסח שני": בי"ד בחודש אייר יוכל כל מי שלא הצליח להקריב קורבן פסח עקב טומאתו או היותו מחוץ לאזור המקדש, להקריב קורבן חלופי. לקורבן דינים זהים לדיני הפסח הראשון ואף אותו יש לאכול יחד עם מצה ומרור. אולם, אין צורך לבער או להרחיק את החמץ, אלא רק להימנע מאכילתו בזמן אכילת הקורבן.
הדבר מראה שכאשר יש רצון אמיתי לקיים מצוות, תמיד ניתנת לכך ההזדמנות.
בהזדמנות זו ה' מזהיר כי מי שלא יקיים את מצוות הפסח במועדו שלא מסיבת אונס, דינו "כרת".
מיום בו הוקם המשכן שרה עליו ענן השכינה, ומאז לעת ערב, היה עמוד הענן לעמוד אש המאיר את סביבתו. כאשר היה עולה עמוד הענן ומתייצב מעל מחנה יהודה, היה הדבר לסימן לכל בני ישראל כי הגיע העת לצאת למסע. וכך היה הענן ממתין לבני ישראל, לקול החצוצרות ולהכרזת משה: "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך". אז היה הענן שט ובעקבותיו צועדים מחנה יהודה ויתר מחנות ישראל.
גם החנייה נקבעה על פי אות הענן. בענן היה עוצר ובני ישראל חונים תחתיהם. אולם הענן לא היה חונה ושוכן עד שסיים העם להתארגן ומשה הכריז "שובה ה' רבבות אלפי ישראל".
התורה מספרת כי לעיתים נמשכה חניית ישראל ליום או לימים ספורים ולעיתים נמשכה החנייה שנים. כל זאת על-פי אות הענן.
ה' מצווה על משה לעשות שתי חצוצרות כסף, עשויות מקשת כסף אחת. חצוצרות אלו ישמשו את משה לאסוף את העם ואת הנשיאים או להודיע על יציאה למסע, כן ישמשו החצצורות לזיכרון לפני ה' שיושיע אותם מכל אויביהם במלחמות הארץ וביום שמחה וחג.
 וכך יהיו סדרי התקיעה בחצוצרות:
 - תקיעה בשתי החצוצרות – סימן להקבלת כל ישראל.
 - תקיעה בחצוצרה אחת – קריאה לנשיאי העדה בלבד.
 - תקיעה ותרועה ותקיעה בשתי החצוצרות – סימן יציאה למסע.
התוקעים בחצוצרות יהיו הכוהנים.
כזכור, בראש חודש סיוון, כחודש וחצי לאחר צאתם ממצרים, הגיעו בני ישראל למדבר סיני. כמעט שנה עברה, והם הספיקו לקבל את התורה, לחטוא בחטא העגל ולהתכפר, להקים את המשכן ולקיים את מצוות הפסח ואף את פסח-שני. עתה בכ' באייר בשנה השנייה לצאתם ממצרים, מתעלה הענן ובני ישראל יוצאים למסע שמסתיים בשכון הענן במדבר פארן.
התורה מתארת את תהליך היציאה למסע על-פי כל הכללים שלמדנו בפרשיות במדבר, נשוא ובפרשתנו:

  1. סימני המסע – העלות הענן ותקיעת החצוצרות.
  2. ראשונים מתחילים לנוע בני שבט יהודה והשבטים החונים איתם יששכר וזבולון – דגל מחנה יהודה.
  3. באותה עת נכנסים אהרון ובניו הכוהנים, מכסים את כלי המשכן הקדושים ומכינים אותם למסע.
  4. בני גרשון ומררי הלויים, מפרקים את המשכן ומעמיסים אותו על העגלות. כל משפחה נושאת את חלקי המשכן המוטלים עליה (פרשות במדבר ונשוא). 
  5. דגל מחנה ראובן הכולל גם את השבטים שמעון וגד, יוצא בעקבות מחנה יהודה.
  6. בני קהת, משפחת הלויים הממונה על משא כלי הקודש, נוטלים את המזבח, המנורה, השולחן וארון העדות ויוצאים אף הם למסע.
  7.  עתה יוצא דגל מחנה אפרים הכולל גם את השבטים מנשה ובנימין.
  8. מאסף לכל המחנות נוסע מחנה בני דן הכולל גם את השבטים אשר ונפתלי. 


בחניית בני ישראל על-פי סימן הענן, מקדימים ובאים בני גרשון ומררי, שכזכור יצאו לפני בני קהת, ומקימים את המשכן. וכך עד בואם של הקהתים עומד המשכן מוכן על תילו, ובני קהת מכניסים את הכלים לתוך הקודש.
ערב הנסיעה מהר סיני, פונה משה אל חותנו שהגיע בשעתו אל ישראל המדברה, ומבקש ממנו להמשיך איתם בדרכם אל ארץ ישראל. יתרו משיב כי הוא מתכנן לנסוע אל ארצו-מולדתו. אך משה מפציר בו להצטרף, שכן היה לאחד מהם בשבתו איתם ובראותו את הניסים והנפלאות שעשה ה' עם בני ישראל.
התורה שבה אל סיפור המסע מהר סיני, "דרך שלושת ימים", לשון על-פיה ניתן להבין כי למרות שכך היה אורכה של הדרך, עשו אותה ישראל בחסדי ה' במשך יום אחד. לפני העם נוסע ארון ברית ה' – הוא הארון שהכין משה לקראת קבלת התורה ובו הונחו שברי לוחות הברית הראשונים. הארון מקדים את בני ישראל, תר אחר מקום מתאים לחניה ומכשיר את השטח לקראת בואם. גם הענן הולך עם בני ישראל, מגן עליהם מכל עבר ומכשיר את הדרך לפניהם.
כפי שכבר תארנו קודם, מכריז משה בנסוע הארון: "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך" ובנוח הארון הוא מכריז: "שובה ה' רבבות אלפי ישראל".
קבוצת אנשים  מתוך העם החלו בהטחת האשמות כלפי משה. לא דברים של ממש אלא הקנטה שמטרתה הצדקה לסור מעל דרך ה'. בדבריהם טענו על טורח הדרך וקשייה. דברי החוטאים הכעיסו את ה' ואש החלה בוערת ומכלה בחוטאים. העם פונה אל משה בזעקה, ומשה פותח בדברי תפילה כלפי שמים. תפילתו נענית והאש שוקעת. על שם המאורע נקרא המקום תבערה.
ושוב יש מי שמחפשים סיבות לתלונות. האספסוף, אותו ערב-רב שנאסף אל בני ישראל ביציאתם ממצרים, אינם מרוצים מהמן הפלאי שיורד בכל יום וטעמו כה נפלא. בשר הם רוצים. אומנם, עדרי בהמות לישראל ובוודאי אפשר לשחוט מהם ולאכול, אך לאספסוף יש עניין להתאונן וכך הם עושים, ומסיתים אחריהם גם את בני ישראל.
משה שומע את בכי העם וחש את כעסו של הקב"ה. הוא פונה אל ה' בטענה: "למה הרעות לעבדך... לשום את כל משא העם הזה עלי. האנוכי הריתי את כל העם הזה, אם אנוכי ילידתיהו...מאין לי בשר לתת לכל העם הזה...?! לא אוכל לבדי לשאת את כל העם הזה...!
הקב"ה שומע אל משה ומצווה עליו בתגובה לאסוף שבעים מזקני העם ולהתייצב איתם סמוך לאוהל מועד לעיני כל ישראל. לשם, אומר הקב"ה, אבוא אני, ואאציל מן הרוח אשר עליך על אותם זקנים. מעתה יהיו הם לצידך ויעזרו במשא טורח העם.
ובאשר לתלונות העם, ממשיך ה' בדבריו אל משה, הכן אותם וקדש אותם לקראת מחר. אני אתן להם בשר, לא ליום ולא ליומיים. במשך חודש ימים אאכיל אותם בשר עד שיהיה להם לזרא.
משה שיודע כי כלתה הרעה אל החוטאים והם עומדים למות בחטאם, מקשה כלפי שמים: מדוע יש להאכילם בשר אם ממילא נגזר דינם למיתה?! אולם ה' מודיע כי כך יעשה, כדי שלא יתפרש כאילו קצרה יד ה' מלתת להם בשר – העונש יגיע אך בקשתם תתמלא!
משה אוסף את העם ואת שבעים הזקנים כדברי ה'. על הזקנים נחה רוח ה' והם מתנבאים. שניים מהם אף מתעלים ונבואתם נמשכת גם לאחר שפוסקת מכל חבריהם. יהושע בן-נון תלמידו המובהק של משה, מקנא לרבו ומבקש לראות בשניים אלו מורדים, אך משה מרגיעו ומשבח את המעלה שזכו לה.
בינתיים, כהבטחת ה', מגיעים עופות שלו רבים למחנה ישראל וכך אוספים בני ישראל כמויות אדירות של בשר ואוכלים לשובע. למרבה הצער, יש מעט מבני ישראל שאוכלים ברעבתנות והרבה יותר ממש צריך בשביל לשבוע והם מקבלים עונש קשה:  "הבשר עודנו בין שיניהם, טרם יכרת, ואף ה' חרה בעם. ויך ה' בעם מכה קשה מאוד".
הנותרים מן המכה קוברים את אחיהם. על שם המאורע נקרא המקום קברות התאווה.

איסוף השלו
איסוף השלו - כרטיס אוסף משנת 1901



בני ישראל ממשיכים במסעם וחונים במקום ושמו חצרות, אף הוא במדבר פארן.
מרים יודעת כי אחיה משה צדיק ומורם מעם. אך היא יודעת גם שבקדושתו פרש מאשתו ציפורה. הדבר אינו מוצא חן בעיניה, והיא מלינה על משה בפני אחיהם אהרון. הרי גם אנחנו קדושים, אומרת מרים לאהרון, ומדוע היה צריך משה לפרוש מאשתו?
על רקע דברים אלו מעידה התורה על משה במילים שאין להם אח-ורע במקרא: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על-פני האדמה"
תגובת הקב"ה לא מאחרת לבוא: ללא הכנה מוקדמת, נקראים משה, אהרון ומרים לצאת ולהתייצב לפני אוהל מועד. ה' פונה אל מרים ואהרון ומשבח באופן בלתי רגיל את משה: "...בכל ביתי נאמן הוא", "פה אל פה אדבר עמו... ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה"?!
ה' כועס עליהם, והשכינה מסתלקת בהעלות הענן מעל המשכן. התוצאה במיידית מחרון אף ה': מרים מגלה שלקתה בצרעת, עונש ללשון הרע.
אהרון פונה אל משה ומבקש שיתפלל בעבור אחותם. משה נושא תפילה באומרו: "א-ל נא רפא נא לה". ה' עונה לתפילתו-בקשתו במין קל וחומר: "ואביה ירוק ירק בפניה, הלא תכלם שבעת ימים?... תיסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תיאסף". כלומר, אם בכעסו של אב לביתו ראוי שתהיה בהסגר שבעה ימים, על-אחת-כמה-וכמה כשמדובר בכעסו של הקב"ה.
העם ממתין במקום החניה עד תום ימי הסגרה של מרים, ואחר-כך ממשיך במסעו במדבר פארן.

לדף הראשי של פרשת בהעלותך
חידות לפרשת בהעלותך
תפזורות לפרשת בהעלותך

באדיבות צעירי חב"ד

תפזורת לפרשת בהעלותך

בתפזורת הבאה לפרשת בהעלותך מסתתרות עשרים מילים מהפרשה. ניתן לחפש את המילים ישירות או להיעזר ברשימת השאלות או להשתמש ברשימת המילים המופיעה במהופךץ בהצלחה

לדף הראשי של פרשת בהעלותך
עוד חידות לפרשת בהעלותך.




תפזורת לפרשת בהעלותך
תפזורת לפרשת בהעלותך

חידון לפרשת בהעלותך

דף החידות לפרשת בהעלותך מורכב מחידות ציורים וחידות מילוליות המתקשרות לנושאים שונים בפרשת בהעלותך. מומלץ להדפיס את הדף ולנסות לפתור בבית לאחר קריאת הפרשה בבית או בבית הכנסת. החידות מתאימות למבוגרים ולילדים כאחד וברמות קושי שונות. למתקשים, ניתן להיעזר בדף הפתרונות (אך רק לאחר שניסיתים היטב לבד).

חידות לפרשת בהעלותך
חידות לפרשת בהעלותך



בנוסף חידה נוספת לפרשת בהעלותך, התשובה היא מילה אחת.
אותה פעולה באותה מילה
באותה פסקה ובקריאה שונה
פעם מעולה ופעם פחותה
למה הכוונה?

משה - מיכאלאנג'לו
 פתרון החידה: החידה עסקה בצורת קבלת הנבואה. לקבלת הנבואה שתי דרגות. כל הנביאים קיבלו נבואה בדרך של מַּרְאָה (במדבר י"ב ו): "וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי אִם-יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ". זוהי צורת הנבואה המקובלת, לא ראיה ישריה של השכינה אלא במראה, בעקיפין, דרך חזיון או חלום (וראו בפרשת בלק, כיצד בלעם מקבלת אנבואותיו בחלום)
רק אצל משה רבנו, אדון הנביאים, צורת ההתגלות היא שונה והיא מגיעה מַרְאֶה (שם ז-ח): "לֹא-כֵן עַבְדִּי משֶׁה בְּכָל-בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמשֶׁה". משה רבנו מקבל את הנבואה ישירות. פה אל פה, פנים אל פנים.

שתי הצורות נכתבות באותה מילה, עם ניקוד שונה, המייצגת שתי צורות של קבלת נבואה. הדרגה העלינוה של משה, והדרגה הרגילה של שאר הנביאים.
חידות נוספות באדיבות מר עזרא מרום
חידות לפרשת בהעלותך
חידות לפרשת בהעלותך
מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת בהעלותך

תשובות לחידון בהעלותך

אם טרם ניסיתים את כוחכם בפתרון החידות לפרשת בהעלותך, אנא גש/ו ישירות לדף החידון ונסו היטב לבד. כך הנאתם מהחידות רק תגבר.


ואם בכל זאת אתם צריכים קצת סיוע אז הנה התשובות



מתחילים
  • הענן עם החיצים למעלה ולמטה מרמז לשיטת המסע של בני ישראל. כאשר הענן עולה נוסעים וכאשר הוא יורד חונים באותו מקום.
  • פיל עטלף או לוויתן הם שלושה יונקים ורומזים לפסוק במדבר י"א יב: "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה אִם-אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו"
  • הבצל, השום, האבטיח, הקישוא והדגים הם המעדנים אותם זוכרים בני ישראל משבתם במצרים (י"א ה): "זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים"
  • 2000KM הוא מרחק רחוק, ללא ספק מי שנמצא במרחק כזה מירושלים נחשב כנמצא בדרך רחוקה (ט' י): "דבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי-יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה'"
  • המנורה מופיעה בתחילת פרשת בהעלותך
  • כנופיית בזק - מונח בויקיפדיה שמתואר גם כאספסוף, מילה מהופיעה בפרק י"א ד': "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר"
  • המראה מופיעה בפסוק (י"ב ו): "וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי אִם-יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ"
  • 1 2 5 10 20 30 היא סידרה המופיעה בפרק י"א יט-כ: "לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם: עַד חֹדֶשׁ יָמִים..."
  • העיניים מרמזות על בקשתו של משה לחובב בן רעואל (י' לא): "וַיֹּאמֶר אַל-נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל-כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם"
  • טל ברודי מרמז על שכבת הטל שיורדת על המחנה (י"א ט): "וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל-הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו"
  • קריסטל - מילה נרדפת לבדולח (כל קריסטל הוא בדולח, אבל יש בדולח שאינו קריסטל) י"א ז: "וְהַמָּן כִּזְרַע-גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח"
  • שלושה איברים פנימיים - רחם, חצוצרות וכבד. מילים מהופיעות בפרשה. ייתכן ויש עוד.
  • החצוצרות מופיעות בפרשתינו בפרק י' ב: "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת-הַמַּחֲנוֹת"
  • קיבוץ בכרמל - הכוונה לקיבוץ משמרות הרמוז בפרק ח' כ"ו: "וְשֵׁרֵת אֶת-אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת וַעֲבֹדָה לֹא יַעֲבֹד כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם בְּמִשְׁמְרֹתָם"
  • נ"ך בפרשה - הכוונה לפרשיית אלדד ומידד בפסוק "וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה". והנה יש לנו גם נביאים וגם כתובים.

תשובות לחידות עזרא מרום



מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת בהעלותך

החידות קיבוץ בכרמל ונ"ך בפרשה נותרו ללא תשובה. הינכם מוזמנים להגיב עליהם בדף החידה המקורי.

סטטיסטיקה לפרשת בהעלותך

פרשת בהעלותך היא הפרשה ה-36 בתורה וה-3 בחומש במדבר. הפרשה נכתבת ב-240 שורות בספר תורה ויש בה 16 פרשיות (מיקום 15), מתוכן 11 פרשיות פתוחות ו -5 סתומות. בפרשה יש 136 פסוקים (מיקום 11),1840 מילים (מיקום 11) ו-7055 אותיות (מיקום 12). לפי ספר החינוך יש בפרשת בהעלותך 5 מצוות (מיקום 26), מתוכן 3 מצוות עשה (מיקום 22) ו-2 מצוות לא תעשה (מיקום 22).
לדף פרשת בהעלותך

לפרשה הקודמת - נשא
לפרשה הבאה -שלח

לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה

בהעלותך - צורת הבקשה "אל נא"

צורת הבקשה "אל נא" מופיעה בפרשתינו שלוש פעמים. בפעם הראשונה מבקש משה מיתרו:
במדבר י לא: "ויאמר אל נא תעזב אתנו כי על כן ידעת חנתנו במדבר והיית לנו לעינים" ובשתי הפעמים האחרות מבקש אהרון ממשה (י"ב יא-יב):
"וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל-משֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל-נָא תָשֵׁת עָלֵינו חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנו וַאֲשֶׁר חָטָאנו: אַל-נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אמו וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרו"
צורת הפנייה אינה נדירה ומופיעה עוד תשע פעמים בתורה ומעט פעמים בנביא. שאר ההופעות בתורה הן:

בראשית פרק יג ח: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט, אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי, וּבֵין רֹעֶיךָ: 
 פרק יח
  • פסוק ג: וַיֹּאמַר:  אֲדֹנָי, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ--אַל-נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ.
  • פסוק ל: וַיֹּאמֶר אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי, וַאֲדַבֵּרָה--אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם, שְׁלֹשִׁים; וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה, אִם-אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים. 
  • פסוק ל"ב: וַיֹּאמֶר אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי, וַאֲדַבְּרָה אַךְ-הַפַּעַם--אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם, עֲשָׂרָה; וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית, בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה. 
 פרק יט
  • פסוק ז: וַיֹּאמַר:  אַל-נָא אַחַי, תָּרֵעוּ. 
  • פסוק י"ח: וַיֹּאמֶר לוֹט, אֲלֵהֶם:  אַל-נָא, אֲדֹנָי. 
 פרק לג
  • פסוק י: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אַל-נָא אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי, מִיָּדִי:  כִּי עַל-כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ, כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים--וַתִּרְצֵנִי. 
בראשית פרק מז
  • פסוק כ"ט: וַיִּקְרְבו יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנו לְיוסף וַיֹּאמֶר לו אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.  
במדבר פרק כב
  • פסוק ט"ז: וַיָּבֹאוּ, אֶל-בִּלְעָם; וַיֹּאמְרוּ לו, כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן-צִפוֹר, אַל-נָא תִמָּנַע, מֵהֲלֹךְ אֵלָי. 
הדבר המשותף לכל ההופעות היא שלמבקש היה חשש סביר מאד שהפונה לא ייענה לבקשתו (ובחלק מהמקרים כך אכן קרה). אברהם יודע שהמריבות בין רועין לבין רועי לוט הן בלתי נמנעות ומצד שני, לוט שהתברך בקרבתו לאברהם אולי יסרב להיפרד. אברהם רוצה לקבל את אורחיו, אולם הם אולי ממהרים ולא ירצו להישאר. וכמובן בבקשת הצלת לוט, ה' בהחלט יכול לסרב להציל את העיר וכך הלאה. לוט יודע שיהיה לו קשה לשכנע את אנשי עירו לא לפגוע באורחיו, יעקב חושש מעשו, יעקב יודע שליוסף בתור משנה למלך מצרים יהיה קשה מאד לצאת מגבולות הארץ ולקבור את אביו הרחק ממצרים (חשש שאכן התאמת ויוסף היה צריך לשכנוע מיוחד לפרעה).
בפרשתינו משה רוצה שיתרו יבוא לארץ ישראל, אולם מה ליתרו ולנחלת ישראל? יתרו אינו נוחל בארץ, והוא שייך למדבר. אהרון מבקש ממשה שיסלח למרים, לכאורה מה סיבה יש למשה לסרב, אולם הפרשנים מעירים שמה לכוד במיצר והפתרון הוא בדמות התפילה הקצרה שהוא נוקט. ובלעם יודע שהוא לא צריך ללכת לבלק ואכן מסרב ללכת בפעם הראשונה ובלק מפציר בו עוד ועוד.
מצאנו שצורת הבקשה "אל-נא" רומזת בכל הופעותיה על בקשה שקשה יותר למלאה ושיש סיכוי שתעינה בשלילה.

מאמרים ודברי תורה לפרשת בהעלותך

חומש במדבר ספר אחד או שלושה ספרים

כתיבה מיוחדת בתורה

פרשת בהעלותך היא פרשה מרכזית ביותר בחומש במדבר. התורה כתובה רק באותיות וכמעט ללא סימנים. בפרשתינו יש הופעה חד פעמית של תופעה חריגה. פיסקה קצרה, שני משפטים בלבד, המופיעה בצורה ממוסגרת בין שתי אותיות נון הפוכות (בנ"ך יש עוד מספר פעמים). חז"ל, בעקבות כך, הציעו לחלק את החומש לשלושה. עד הפסקה, הפסקה עצמה וכל מה שאחריה. תוכן הפסוקים הוא: "׆  וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה יְהֹוָ֗ה וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ׃ וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְהֹוָ֔ה רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃  ׆"

הרצוי והמצוי

בעיני חלוקה זו מבטאת יותר מכל את ההבדל בין הרצוי והמצוי בחומש במדבר, ומהווה מפנה קריטי בכל מה שהולך לקרות מכאן והלאה. כיום, יש לרוב קוראי המקרא בעיה. אנו קוראים את התורה וכבר מכירים את ההמשך, אולם מי שיקרא את הפרשה ולא מודע כלל למה שקורה בהמשך הומש יחשוב שהכניסה לארץ ישראל קרובה מאד. צריך להיכנס למצב של קריאה ראשונית ולשכוח את ידיעותינו מהפרשות הבאות ואז אפשר לראות רמזים לבעיות שהולכות לצוץ.

עד אותה פסקה, כמעט הכל טוב. בני ישראל מתפקדים. הלויים מתפקדים, לכולם יש את תפקידם, סדר המחנות נקבע ובפרשתינו גם הלויים נכנסים לתפקידם, בני ישראל חוגגים פסח (ומגדילים לעשות אנשים שאינם יכולים לחגוג ומחדשים את הלכת פסח שני), עניין המסעות מוסבר בדיוק לפי העננים, יום או יומיים או חודש או ימים.

כאן כבר צריך לצלצל פעמון אזהרה ראשון. ימים? למה כל כך הרבה זמן לחנות במקום אחד. גם כאשר אליעזר עבד אברהם רוצה לקחת את רבקה, לבן מנסה לעכבו: "תשב הנערה איתנו ימים או עשור". ימים כנראה משכו תקופה לא קצרה של כמה חודשים. המסע לארץ ישראל אורך ימים בודדים (אולי שלושה בלבד כדרך רש"י, ואולי קצת יותר). קשה מאד לשים לב לפעמון אזהרה זה אבל הוא קיים וממשי. גם ההמשך נראה חיובי, החצוצרות כהכנה למסעות או למלחמות שיבואו בכניסה לארץ. עם ישראל מוכן "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" והמסע לארץ ישראל יוצא לדרך.

דו שיח משונה

סיום ההכנות למסע הוא הדו-שיח בין משה ליתרו (משה שואל, יתרו עונה, משה עונה) בו אנו לא יודעים מה התוצאה הסופית, אולם בקשת משה חריגה, הרי יש את העננים שמראים את הדרך ולמה צריך את יתרו?? גם העובדה שהדו שיח נשאר לא פתור אינה נוחה. פעמון אזהרה שני. הפעמון האחרון הוא הפסוק לפני האחרון (לג): "ויִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית-ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה:".

הפסוק נראה תמים אולם בגמרא (שבת קט"ז) מפורש כי היתה בכך פורענות: "ואמר ר' חמא בר חנינא: שסרו מאחרי ה'", כלומר מיהרו לסור כתינוק הבורח מפני רבו. הביטוי מהר ה' חריג. היה צריך לכתוב ונסעו מהר סיני. לביטוי "הר ה' " משמעות מיוחדת, בתורה הוא מופיע פעם אחת בלבד בסיפור עקדת יצחק (שעל פי המסורת התרחשה בהר המוריה) - בראשית כ"ב יד: "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה". בנביאים כבר ברור שהביטוי מדבר על בית המקדש. בני ישראל היו צריכים לסוע מהר סיני להר ה', אבל הם נוסעים מהר ה', מתרחקים מה' והצרות ממהרות לבוא. נראה שזו נקודת המפתח, שגרמה לכל הצרות בהמשך והפכה את המצב הרצוי, שהיה בהחלט בהישג יד, למצב המצוי, שאירע לבסוף.

בשביל להשלים את התמונה, המילה המנחה לפני פסקת "ויהי בנסע הארון" היא המילה טוב (י' כט-לב):
"וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹבָב בֶּן-רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן משֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי-ה' דִּבֶּר-טוֹב עַל-יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם-אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ:
וַיֹּאמֶר אַל-נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל-כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם: וְהָיָה כִּי-תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהוָֹה עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ"
כאשר משה רבנו אומר את המילה טוב, הוא מתכוון לדבר אחד בלבד, בית המקדש (והשוו לדבריו בראש פרשת ואתחנן: "ההר הטוב הזה והלבנון..."). משה רואה בעיני רוחו, מסע קצר, מלחמת כיבוש והתנחלות מהירה ובנייה מיידית של מקדש קבוע.

בפסקת "ויהי בנסע הארון..." עצמה לא נדון כרגע כלל, אולם לאחריה התמונה נהיית עגומה מאד, כל פעמוני האזהרה כבר מצלצלים והפורענות רודפת אחת את השנייה. המילה המנחה "טוב" נהפכת מיידית ל-"רע":
"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנֲנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: ...: י וַיִּשְׁמַע משֶׁה אֶת-הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר-אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי משֶׁה רָע"
גם תגובות משה לחטאים חיוורות ואינן מזכירות את תגובותיו האמיצות בחומש שמות. הביטוים בשני החומשים זהים ומדגישים את הניגוד עוד יותר.
"למה הרעת לעבדך..." (במדבר י"א, יא).
"למה הרעתה לעם הזה..." (שמות ה', כב). 
"למה לא מצאתי חן בעיניך..." (במדבר י"א, יא).
"ועתה אם מצאתי חן בעיניך..." (ראה שמות ל"ג, יג, טו!). 
"ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג..." (במדבר י"א, טו).
"ועתה אם תשא את חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות ל"ב, לב).
פעמון אזהרה רביעי הוא יחס משה לחטאי עם ישראל, ולכך שאולי משה לא יהיה זה שמכניס את עם ישראל לארץ ישראל (ואחר כך מובא במדרשים שעל כך בדיוק התנבאו אלדד ומידד). סיום הפרשה ופרשיית האשה הכושית, הוא פעמון אזהרה חמישי, לאחר החטא יש עיכוב לא צפוי של שבוע. עיכוב זה הוא רמז מטרים לעיכוב הגדול של ארבעים שנה שיקרה בפרשה הבאה.

נמצא אם כך שהחלוקה לחומשים נכונה. החלק הראשון של ספר במדבר, אופטימי כמעט כולו ונראה שם כי עם ישראל מוכן, נע במבנה צבאי מסודר. איש איש יודע את מקומו ותפקידו והולכים להיכנס במהירות לארץ ישראל. בחלקו השני של החומש מתחילים הקשיים והבעיות, שילכו ויחמירו מאד בשתי הפרשות הקרובות ויידרשו ארבעים שנה לתיקונן.

מאמר המשך למאמר זה העוסק בהבדל בין הרצוי למצוי דן בדחיית שבט ראובן

מאמרים נוספים לפרשת בהעלותך