אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות קורבנות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קורבנות. הצג את כל הרשומות

טעמי הקורבנות לפי הרש"ר הירש

במאמר דאשתקד על טעמי הקורבנות הבאנו את טעמיהם של הרמב"ם, הרמב"ן והרלב"ג. בסוף המאמר ציינו בשורה את דעתו של הרש"ר הירש. מאמר זה ירחיב את הדיון בטעמי הקורבנות לפי הרש"ר. בפירושו מנתח הרב את פסוקי הקורבנות כמעט מילה במילה ונביא רק מעט מדבריו ונתייחס גם לדבריו המפורשים נגד הרפורמה שהחלה בזמנו.
בראשונה מתייחס הרש"ר למביא הקורבן בפסוק ב': "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן-הַבְּהֵמָה מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶם"
"תחילה הרחיב את הנושא בני ישראל על ידי כלל: אדם. וכך בראש תורת הקורבנות הרי הוא פותח שער לכל אדם באשר הוא, ולא רק לאדם מישראל. כל אדם זכאי להקריב קרבן בבית המקדש... נמצאת אומר: לא 'התקדמות רוחו הנאורה של שלמה' הרחיבה את 'האופקים המצומצמים של דת משה' והעשירה את 'מושג האל והמקדש' על ידי השקפה רחבה, קוסמופוליטית. כי כבר פתיחת תורת הקורבנות של דת משה נותנת למקדש את ייעודו האוניברסלי... אולם בעוד תיבת אדם מרחיבה את הנושא, הרי התוספת 'מכם' מצמצת אותו... מכם - להוציא את המומר (חולין ה ע"א). כך נתמעט המומר, שהפך ל-'אחר' והיה ל-'לא יהודי'. בני הנכר נתרבו ללא יוצא מן הכלל... אולם אין בכך כדי למעט כל יהודי, שעדיין לא הגיע לשלמות מוסרית שהרי מיד הוא אומר: 'מן הבהמה - להביא בני אדם שדומין לבהמה'. הן זה כל עצמו של הקורבן: המקריב מביא בו את בחינת הבהמה שבו - זו שעודנה טעונה זיקוק והרי הוא מקדש ומזקק את יצריו החושניים - על ידי עצם ההקרבה של ה-'בהמי' שבאדם. מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה. נתמעט רק המומר, שכבר ניתק את כל הוויתו מן היהדות..."
כבר בפתיחה קצרה זו אנו רואים את התנגדותו העזה של הרב לרפורמה. תנועת הרפורמה הדורשת ראייה יותר אוניברסלית על התורה, אין לה על מה לסמוך. התורה עצמה כבר אוניברסלית בתוכה. לא ניתן להגיד על "דת משה הישנה" כי היא אינה אוניברסלית ועל ידי הפיכתה לכזו להגיע גם למקומות רחוקים אלא האוניברסליות כבר נמצאת באופן אינהרטי ומובנה בה עצמה. ייתרה מכך, בעוד שבני נכר יכולים להקריב קורבנות במקדש, אותם מומרים (והרש"ר מדגיש שהם כאלו שהתנתקו לחלוטין מיהדותם) הם שאינם רשאים להקריב קורבנות. בין לבין, הרב מציע את טעמו למצוות הקורבנות. הבאת הקורבן כמוה כזיקוק אותו חלק של האדם המתנהג כבהמה (בקר או צאן), התגברות עליו והפיכתו לאדם טוב יותר על ידי כך.
לאחר מכן מנתח הרב את משמעות המילה "קרבן":
'קרבן. אין בידינו מילה לועזית המבטאת את המושג קרבן לאשורו. התרגום השגור הוא offering. מילה זו שנגזרה מן הלטינית קשורה איפוא להוראת "הגשה", אך לרוע המזל קיבלה גוון של הוראת חורבן, השמדה והפסד, וזו זרה ואף מנוגדת למושג הקרבן העברי. אולם גם ההוראה המקורית של "הגשה" איננה תואמת את "קרבן" במלואו, שכל כל מקום שאתה מוצא "הגשה", שם קדמה משאלה או דרישה מצד זה שהחפץ מוגש אליו ותכלית ההגשה היא מילוי משאלתו או סיפוק צרכיו הדרושים לו. אין להפריד בין הגשה לבין מתת, או מתנה, אך מושג הקרבן רחוק מכל אלה. הוא מצוי רק בהקשר של בן אדם למקום ואין להבין אותו אלא על פי הוראת השרש "קרב". הן פירוש קרב כמשמעו: להתקרב, להגיע לידי יחסים הדוקים עם פלוני. אמור מעתה התכלית והתוצאה של ההקרבה היא השגה חיובית של קיום נעלה יותר ומכאן שאין לייחס לה את ההוראה המנוגדת של חורבן, השמדה והפסד. וכן מוכח מכאן שהקרבן בא לספק את צרכי המקריב - ולא את זה שהקרבן "קרב" אליו. רצון המקריב, שדבר משלו יגיע לידי יחסים קרובים עם ה'. זה כל עצמו של ה"קרבן" והפעולה המיועדת להביא לידי כך קרויה "הקרבה".
באנגלית של ימינו המונח השגור לקורבן הוא sacrifice. הרש"ר היה כמובן שולל גם פירוש זה. הרי הקורבן אינו ויתור על משהו, ההיפך הוא הנכון, המקריב מבקש באמצעותו להשיג משהו. שלילת המילה "הגשה" או "הצעה" כמו שהיינו מתרגמים היום גם היא ברורה, הקורבן לא נועד לפייס את ה' (כדוגמת מנחות ותשורות שהביאו שליחים למלכים על מנת לפייסם ולפתוח בכך מערכת דיפלומטית) וגם כלל לא נועדו עבור ה' והוא ממילא לא חפץ בהם בפני עצמם וללא שום דבר מאחוריהם. דבר זה מובלט פעמים רבות ביותר בנביאים וכמעט כל נביא נוקט בלשון מעין זו, למשל:
שמואל א' ט"ו כב: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים"
ישעיהו א' יא: " לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי"
ישעיהו ס"ו ג: "שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה-אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם-חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן גַּם-הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה."
ירמיהו ז' כא-כב: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל  עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר:  כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח"
הושע ו' ו-ז: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא-זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת"
וממשיך הרש"ר:
'תכלית הקרבן היא קירבת אלקים. "קרבת אלוקים יחפצון" (ישעיהו נח ב) - זו קרבת האלוקים שהיא הטוב היחיד לאדם מישראל, שבלעדיה הוא חש "כבהמות", מעורטל מכל ייעוד האדם. במקדשי אל יבין האדם, שקירבת אלקים היא קנה מידה יחיד להשקפת עולמו ולהערכת אושרו. שם, בדביר ובהיכל, יתברר לו, שאושרו הרוחני והחומרי יתפתח רק בקירבת ה' ובשלטון דת אל, וזו כל אחרית ייעודו'
את הדגם לכל מעשה הקורבנות מוצא הרש"ר במעשה ברית בין הבתרים בה הצטווה אברהם (בראשית ט"ו ט-יא):
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל: וַיִּקַּח-לוֹ אֶת-כָּל-אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ-בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת-הַצִּפֹּר לֹא בָתָר: וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל-הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם"
אברהם מצטווה להקריב את כל הקורבנות האפשריים. מן הבהמה - בקר וצאן, מן החיה - איל ומן העוף - תור וגוזל (בן יונה). אלו הם כל הקורבנות האפשריים והכשרים. בפירושו שם מונה הרש"ר את המאפיינים של כל קורבן. דבריו שם ארוכים ומתארים את כל הברית והחזון לאברהם והבאתי רק את מה שנוגע לענין הקורבנות.
'עוד נותר לנו לפרש, מה משמעות עגלה, עז אייל, תור גוזול - בתחום האישיות של אדם ואומה. ואין ספק, שהם מסמלים בחינות מסוימות של אישיות האדם. דבר זה מוכח בעליל מדיני הקורבנות שכן רק בהמות אלו כשרות לקרבן. ויש הלכות ברורות על סוג הבהמה ומינה - הכל לפי אישיות המקריב, מצבו ויחסו לסביבתו. מין הבקר, השור, מייצג את בהמת העבודה - הפעילה ועובדת לאדוניה - בניוגד לחמור המייצג את בהמת המשא... מין הבקר מייצג איפוא את כח המעשה והפעילות. הפר הוא בן בקר במלוא אונו. בקרבן הוא מסמל את איש הציבור, הפעיל בעבודת ה' ובשליחות הציבור ועובר לפני הקהל. כך: פר כהן משיח, פר כהן גדול ביום הכיפורים, פר העלם דבר של ציבור וכו'. העגלה מסמלת את כח המעשה בראשית צמיחת התפתחותו. הצאן היא בהמת המרעה והיא מסמלת איפוא את היחס הכללי שבין ה' לבין האדם והעם. האדם והעם הם הצאן והעדר, ואילו ה' הוא הרועה. בקרבנות - השה הוא הביטוי הכללי של האישיות הלאומית הישראלית. כך בקרבן פסח, בתמידים וכו'. כמו כן הוא מסמל את היחיד, שאיננו פועל בשליחות הציבור. כך בחטאת היחיד שהיא כבשה או שעירה מן הצאן. העז והאיל הם ממין הצאן והם נתייחדו באופים המיוחד.  העז היא כשמה, עזה תקיפה וקשה. היא רכה ונכנעת רק כלפי אדוניה, אך מאיימת בקרניה על כל זר. היא מסמלת איפוא את כח ההתנגדות, את העצמאות הגברית המציית למצוות אדוניה ועומדת בתוקף מול כל פיתוי. משום כך העז שכיחה כקורבן חטאת, שכן חטאת מכפרת על קלות הדעת. שעיר ושעירת עבודה זרה, שעיר העם ביום הכיפורים, שעיר נשיא, שעירי רגלים וראש חודש וכדו'. האיל הוא כשמו - הכבש הבוגר, ההולך לפני העדר. הוא מסמל איפוא את גדולי העם עתירי הנכסים. האיל מסמל את בעלי הרכוש ומכאן תפקידו בקורבן, הוא מכפר על חטא התלוי בממון או במעמד בכיר. אשם מעילה, אשם גזילה.  צפור טהורה (הרש"ר מציין כי רק עוף טהור מכונה ציפור) היא חסרת אונים ונטולת כח התנגדות ואף על פי כן היא משתמטת משלטון האדם בכוח מעופה. היא היא ציפור הדרור, הבורחת והפורחת שרודפים אחריה בעורמה והיא נמלטת בכנפיה... היא מסמלת איפוא את עם ישראל, המעט בכח ורב בדרור ומכאן תפקידה בקורבן. היא מסמלת אדם ערטילאי, שאין לו רכוש, מעמד או כח ודיו אשר הוא חי, כך בקורבן עולה ויורד ומאידך היא מסמלת אדם שקם מחוליו וזכה שנית בחיי דרור רעננים. כך: קיני יולדת וציפורי מצורע..."

הרש"ר ממשיך עוד רבות בפירושו לפרשת ויקרא גם בדיני הקורבנות וגם ברעיונות היוצאים מהם אולם עיקר פירושו כי מטרת הקורבנות היא בקירבה לה'. האדם המביא את הקורבן צריך קודם כל לברור לו את הקורבן המתאים ביותר בהתאם למצבו וליחסו עם סביבתו. לכל סוג קורבן יש את המטרות שלו ואת תפקידו המיוחד. הקרבת הקורבן, נועדה להוציא את הבמה מהאדם. האדם הרחוק מאלוקיו הרי הוא כבהמה חסר ייעוד, הבאת הבהמה כקורבן (ובמקרים מסוימים עוף) היא המאפשרת את ההתקרבות המחודשת.

מאמרים נוספים לפרשת ויקרא
ברית בין הבתרים
ברית בין הבתרים, ג'ררד חוט Gerard Hoet דמויות מהתנ"ך 1728

פרשת צו - קורבנות חמץ

מה שלומדים בגיל צעיר זוכרים וקשה להוציא מהראש. "גרסא דינקותא" שיש לרובנו ולילדינו על נושא החמץ גורסת שבפסח לא אוכלים חמץ בגלל שבני ישראל לא הספיקו להכין אותו. עיון בפרקי ספר שמות שלפני יציאת מצרים מראה שהציווי לפסח דורות היה עוד לפני היציאה ממצרים ושטעם החמץ הינו גזירת הכתוב.

הרבה מפרשים רואים בחמץ מושג שאינו פיזי או כימי אלא מושג רעיוני שאותו אלינו לבער. למרות זאת המושג הרעיוני מתבסס על מהותו הכימית של החמץ שננסה להסבירה.

הלחם אינו מוצר פשוט. מבין מוצרי המזון שאנו אוכלים, הכנתו מורכבת (לעומת ירקות, ביצים חלב ובשר) משלבים רבים. רובם מן הסתם התגלו בצורה של ניסוי וטעייה או במקרה. מאידך הלחם לפחות בתקופות הקודמות ובמידה מסוימת גם בימני היה מזונו העיקרי של האדם. סיבוכיות וחשיבות זו של הלחם, בדומה ליין הביאה לכך שניתקנה לו ברכה מיוחדת.

ההלכה קובעת שחמשת מיני דגן שבאו במגע עם מים מתחמצים לאחר 18 דקות (זמן הליכת מיל). למעשה, מה שקורה לעיסה הוא שמתווספים עליה שמרים. בימי קדם השמרים הגיעו מהאוויר ובימינו מוסיפים שמרים לזרז את התהליך. השמרים הינם פטריות הניזונות מן העמילן הנמצאים בקמח ומפרישות אלכוהול ופחמן דו חמצני. חלבונים מיוחדים בקמח יוצרים למעשה רשת סבוכה הלוכדת את הגזים ומנפחת את הבצק ומאידך שומרת על העיסה שלא תתפרק. פעולת ניפוח זו היא התפיחה הנותנת ללחם את מרקמו לעומת המצה השטוחה. אותם חלבונים לא נמצאים במיני דגן אחרים ואכן אלו מינים שקשה הרבה יותר לעשות מהם בצק. לא לחינם זכו חלבונים אלו לשם גלוטן (GLUE - דבק).

בשמונה עשרה דקות לא קורה הרבה. נסו בפעם הבאה שאתם מכינים חלות לראות מה קורה אחרי 18 דקות (בלי להוסיף שמרים), אבל זוהי תחילת הפעולה. התורה לא מחכה לתוצאה המוגמרת, ולמוצר המושלם (והמקולקל במידה) אלא אוסרת את התהליך בראשיתו. דברים גרועים יש לעצור מהר ובזמן ועדיין בטרם רואים כלל את ההתפתחות והתוצאה שלהם ולא לחכות כשכבר מאוחר מדי.

מכאן שהרבה ראו בחמץ את מידת הגאווה ומידות דומות לה. לא מפתיע שעוד בספר שמות אנו מוצאים איסורים על הקרבת חמץ.


  • "לֹא-תִזְבַּח עַל-חָמֵץ, דַּם-זִבְחִי; וְלֹא-יָלִין חֵלֶב-חַגִּי, עַד-בֹּקֶר" ( פרק כ"ג יח)
  • "לֹא-תִשְׁחַט עַל-חָמֵץ, דַּם-זִבְחִי; וְלֹא-יָלִין לַבֹּקֶר, זֶבַח חַג הַפָּסַח" (פרק ל"ד כה)
ואיסורים אלו חוזרים ביתר שאת בספר ויקרא:

  • "כָּל-הַמִּנְחָה, אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה'--לֹא תֵעָשֶׂה, חָמֵץ: כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ, לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'" (ב' יא)
  • "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ, חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי; קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם" (ו' י).

האיסור אינו מפתיע. כאשר אדם נמצא מול הקב"ה, אין הוא יכול להרגיש אפילו שמץ של גאווה ובודאי שכאשר הוא בא להתוודות על חטאיו עליו לעשות זאת ממקום נמוך ככל האפשר.
מפתיע אם כן לגלות שדווקא שני קורבנות מחייבים חמץ. קורבן תודה וקורבן שתי הלחם בשבועות:
ויקרא ז' יג: עַל-חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ, יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, עַל-זֶבַח, תּוֹדַת שְׁלָמָיו"
וכ"ג יז: "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה, שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים--סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים, לה'"

שמעתי מהרב מדן שהטעם יכול להיות שבני ישראל רצו מאד מאד לאכול חמץ בפסח. בני ישראל כעם של עבדים לא היו יכולים להרשות לעצמם את המותרות של אכילת חמץ. ההמתנה לתפיחה, הלישה והאפייה, כל אלו פעולות ארוכות שלעבדים אין זמן לעשות. בעולם העתיק העבדים הסתפקו לעיתים בזרעונים ובגרגרים עצמם (מבחינה תזונתית יש את אותם ערכים), אבל במצרים היה שדרוג ובני ישראל הורשו לאכול מצות (כמה דקות והמצה מוכנה). בני ישראל שידעו שהם הולכים לצאת ממצרים ושנאסר עליהם לצאת מהבית, החליטו סוף סוף וכאות ליציאתם מעבדות לאכול לחם אמיתי.

אבל בפסח, החג בו אנו חוגגים את חירותנו אבל מצווים לזכור "כי עבד היית בארץ מצרים", דווקא בפסח אסור לאכול חמץ ויש לאכול את המצה, היא לחם העוני, לחם העבדים. עד כאן הרב מדן.
ועניין דומה אפשר להגיד ביוצאי דופן. קורבן התודה, בו אדם שניצל מסכנה מודה לקדוש ברוך הוא מורכב מחלות מצות ומלחם חמץ. כמות הקמח המשמשת לשני סוגי הלחמים זהה, אולם מספרים של חלות המצות גדול פי שלושה. האדם שניצל מהסכנה, יכול להיות שמרגיש קצת גאווה, עצמאות וחופש, אולם עליו לזכור שמול כל זה, הוא עדיין כמצה לגבי הקדוש ברוך לו הוא מביא קרבן. המצה שכמותה הגולמית זהה לחמץ, כמותה המוחלטת רבה הרבה יותר והיא היא הקובעת את גישתו של האדם. המצה מנצחת את החמץ אך הבאת החמץ הכרחית על מנת שהאדם ירגיש שהצלתו וישועתו באו לו מהקדוש ברוך הוא.

בשבועות ניתן להגיד דבר דומה, אמנם את חג החירות אנו מציינים בפסח במועד צאתו ממצרים, אבל "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". כאשר אנו עוסקים בתורה ובשבועת עושים זאת באופן מיוחד ומציינים את חג מתן תורתנו, אז אפשר לחגוג את היציאה לחירות האמיתית, אז אפשר וצריך להביא את החמץ. לא גאווה מסמל החמץ בשבועות אלא את החירות האמיתית של בני ישראל העוסקים בתורה.

מאמרים נוספים לפרשת צו