אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

פרשת שמות

פרשת שמות היא הפרשה הפותחת את חומש שמות ועיקרה בתיאור שעבוד בני ישראל במצרים, בלידתו של משה רבנו, גידולו בבית פרעה ובריחתו למדבר וההתגלות האלוקית בסנה שהחלה את המהלך של יציאת מצרים. תקציר מפורט של הפרשה מופיע לאחר ההפניות המאמרים.

משה ואהרון לפני פרעה - בנג'מין ווסט - מוזיאון אוניברסיטות בוב ג'ונס
מאמרים לפרשת שמות

משה והסנה - ההתגלות של ה' למשה בסנה היא אירוע דרמטי המגולל בתוכו את כל סיפור יציאת מצרים.

על הצפנות, צפנים וקודים בפרשת שמות ובתורה - בסדרת מדע בפרשה.

הפטרת פרשת שמות (אשכנז ותימן) - עיון בהפטרות הפרשה לפי מנהגי אשכנז (ישעיהו) ותימן (יחזקאל).

הפטרת פרשת שמות (ספרד) - עיון בהפטרה לפי מנהג ספרד (ירמיהו).

דברי תורה לפרשת שמות -  דברי תורה של יואב לפרשה ומאמר אורח מאת ד"ר אמיר שוורץ .

פרשת שמות לילדים - דבר תורה מעובד לילדים ותקציר של הפרשה.

למה דווקא הסנה - דבר תורה לנוער לפרשת שמות העוסק בשאלה למה דווקא נבחר הסנה כאמצעי ההתגלות בעקבות פרשנים ומדרשים.

בין משה לשמואל - המאמר סוקר את הדמיון בין הנביאים הגדולים משה ושמואל החל מרגע לידתם ומביא מקבילות רבות ביניהם.

חידות לפרשת שמות

תפזורת לפרשת שמות

 סטטיסטיקה לפרשת שמות - סטטיסטיקות שונות על פרשת שמות

תקציר פרשת שמות


פרשת שמות נפתחת בחזרה על שמות בני ישראל היורדים למצרים. בפרק א' ברשימה נמנים רק בני יעקב עצמם (ללא נכדים) תוך חזרה על המספר המכונן של שבעים נפש.

לאחר שיוסף ואחיו מתים ובני ישראל מתרבים מתחלפת המלוכה במצרים. במצרים שושלות המלוכה התחלפו לעתים קרובות והאפשרות של מלך חדש שבאמת לא הכיר את יוסף כלל היא הגיונית  (מובאת גם דעה שנתחדשו הגזרות של מלך שהכיר,אבל החליט לשכוח, את יוסף).

המצרים מוטרדים שמא עם ישראל יצטרף בשעת מלחמה לאחד מאויבי מצרים. לצורך דיכוים מחליטים למסות אותם ולהפכם לעבדים. השעבוד רק הולך ומחריף והעבודה נהיית קשה יותר ויותר, עד שבסוף פרעה מצווה את המיילדות (בכתוב מופיעות רק שתיים מהן אבל יש להניח שהן פרט המייצג את הכלל) להמית את הבנים. לאחר שגם תכנית זו לא מצליחה פרעה גוזר גזירה כללית לכל עמו שכל בן הנולד יש להשליכו ליאור.

פרק ב': בדיוק בתקופה סוערת זו נולד משה רבנו. לאחר הלידה אמו מחביאה אותו בביתה אולם כאשר היא אינה יכולה להחביאו יותר היא מכינה לו תיבת גומא מוגנת ממים ומשאירה אותו על שפת היאור ומשאירה את אחות הילד לראות מה יקרה.

שימו לב, בניגוד לשירי הילדים התיבה לא מונחת ביאור עצמו אלא מוחבאת על שפת היאור. המדרשים אומרים כי יוכבד, אם משה, ילדה לפני זמנה ולאחר שלושה חודשים פחדה מחיפושים בביתה. נראה כי התיבה הוחבאה בצורה שתאפשר לה לקחת את משה בחזרה. ליאור מגיעה בת פרעה. בת פרעה רוחצת ביאור ורואה את מה שנערותיה ההולכות על יד היאור לא יכולות לראות. את התיבה מוחבאת בתוך קני הסוף. בת פרעה לוקחת את התיבה ורואה מיד שמדובר בילד עברי (ומבינה מיד שלפי ציווי אביה על הילד הזה לסיים את חייו בתוך היאור) אך היא מרחמת עליו. אחותו של הילד מגלה תושייה ומציעה להביא מינקת לילד וכמובן מביאה את אמה. אם הילד מניקה אותו במשך זמן מה (בביתה) ולאחר מכן מוסרת את הילד לידי בת פרעה.

מדוע אם משה לא השאירה אותו אצלה? ייתכן וגם שעבר זמן מה מהלידה משה עדיין לא היה מוגן והיה יכול להיתפס על ידי חיילי פרעה, אבל כאשר הילד הוא של בת פרעה, הוא מוגן וגורלו בטוח. בת פרעה מכנה את הילד משה.

משה גדל ויוצא אל אחיו ורואה אותם סובלים. משה רואה איש מצרי מכה איש עברי וכתגובה הורג משה את המצרי. הדבר מגיע לידיעת פרעה ופרעה מבין שהצרה ממנה חשש מתרחשת ממש בתוך ביתו. קשה להאמין שפרעה היה מוטרד מהרג המצרי (שהרי חיי אדם לא נחשבו יותר מדי בממלכת מצרים של אז) אלא מכך שהנסיך העברי, הורג איש מצרי בשביל להציל איש עברי אחר.

משה בורח למדין ושוב נתקל במקרה של חוסר צדק, הרועים הגברים מגרשים את בנות יתרו מהבאר. משה נחלץ לעזרתן ומשקה את צאנן. משה מגיע לבית יתרו , נושא את ציפורה בתו לאשה ואף נולד לו בן הנקרא בשם גרשם. במקביל מסופר כי מלך מצרים מת ובני ישראל נאנחים ואלוקים שומע את נאקתם וזוכר את בריתו. יש לשים לב כי עד מקום זה בפרשת שמות לא נזכר שם ה' כלל. נזכר רק שם אלוקות.

בפרק ג' משה משמש כרועה צאן (מקצועם של כל אבות האומה) ומגיע לאזור שיתברר כי הוא הר האלוקים ורואה שם מחזה מוזר של שיח סנה שבוער ואינו מפסיק לבעור (למרות שסנה הוא שיח שנאכל במהירות). כשמשה מתקרב הוא שומע את קול אלוקים מדבר אליו ומספר לו שהוא האלוקים של אברהם יצחק ויעקב וכי עליו מוטלת השליחות של הוצאת בני ישראל ממצרים והבאתם אל ארץ ישראל ארץ זבת חלב ודבש. זוהי הופעתו הראשונה של הביטוי הידוע בתורה.

משה מנסה להתחמק מהשליחות ללא הצלחה. האלוקים מגלה למשה את שמו, שם ה' ומוסר עליו לדבר אל בני ישראל תוך שימוש בשם זה וכמובן את מילות הצופן "פקד פקדתי". בהמשך ה' מגלה למשה את התכנית, את העובדה שמצרים ופרעה יקבלו מכות, את הצורך לשאול כלים ממצרים על מנת לצאת בעושר ונותן למשה שלושה אותות להראות לבני ישראל (פרק ד').

עוד מוסיף ה' שמשה לא יהיה לבד ואהרון אחיו יעזור לו בשליחות. משה חוזר למצרים ומדבר אל בני ישראל ומראה להם את האותות ונראה שיש הצלחה. בני ישראל מאמינים כי הגאולה מתקרבת.

לאחר מכן, בפרק ה', באים משה ואהרון לפרעה שכלל אינו מתרגש ולא מוכן לשמוע מכלום. פרעה אינו יודע מי זה ה' ואין לו שום כוונה לשלח את בני ישראל. להפך, פרעה אפילו מקשה את הגזרות שלו וגורם למירמור רב אצל בני ישראל כלפי משה ואהרון. הפרשה מסתיימת ונראה שהמצב רק נהייה גרוע יותר, ה' מרגיע את משה ואומר לו שהתכנית רק החלה ובסופו של דבר פרעה לא רק שישלח את בני ישראל אלא יגרש אותם מארצו.

אומנות בפרשת שמות

משה ואהרון לפני פרעה - בנג'מין ווסט - מוזיאון אוניברסיטות בוב ג'ונס




 הטקסט המלא של פרשת שמות מאתר מכון ממרא

הפרשה הקודמת
פרשת ויחי
הפרשות הבאות
פרשת וארא
פרשת בא
פרשת בשלח

פרשת ויחי

מאמרים ודברי תורה לפרשת ויחי
פרשת ויחי היא הפרשה השתיים עשרה והאחרונה בספר בראשית ובה מסופר על מחלת יעקב, ברכת יעקב ליוסף ובניו, ברכות יעקב לבניו, מות יעקב ומסע קבורתו למערת המכפלה, בקשת הסליחה של האחים מיוסף, ופטירתו של יוסף. תקציר ומאמרים נוספים בהמשך.
מסע הלוויה של יעקב Gerard Hoet
פרשת ויחי הברכות והתולדות - המאמר סוקר את המשך השושלת של יעקב דרך בניו ונכדיו ליצירת עם ישראל ומתעכבת קצת על היחסים בין יוסף לאחיו לאחר האיחוד.

האם יעקב ידע שהאחים מכרו את יוסף?

ברכת הבנים - עיון בברכת יעקב לאפרים ולמנשה

הפטרת פרשת ויחי - עיון בהפטרת פרשת ויחי בספר מלכים.

חניטה ומומיות - תיאור קצר של תהליך החניטה וארונות הקבורה המצריים, המוזכרים בפרשת ויחי

דבר תורה לפרשת ויחי - דבר תורה קצר לפרשת ויחי על הביטוי "לו ישטמנו יוסף"

פרשת ויחי לילדים - תקציר פרשת ויחי מעובד לילדים בתוספת דבר תורה קצר על פרשת ויחי

פרשת ויחי וסיכום ספר בראשית - המאמר מנסה לעשות מעין סיכום של ספר בראשית כולו ומטרתו לפי הפרשנים כפי שהביאו בתחילת הפירוש לחומש.

חידות לפרשת ויחי - חידות ציורים ועוד לפרשת ויחי

תפזורת לפרשת ויחי

סטטיסטיקה לפרשת ויחי - מספר הפסוקים, מילים אותיות פרשיות ועוד בפרשת ויחי.

דברי תורה של יואב

תקציר פרשת ויחי

פרשת ויחי , הפרשה האחרונה בחומש בראשית מסיימת את סיפורי האבות. בפרשת ויחי דווקא מסופר על מותם של יעקב ויוסף, ואולם שם הפרשה מצביע על חיים. מכאן אפשר ללמוד כי צדיקים, אף במיתתם קרויים חיים. הכוונה היא שמעשיו של הצדיק ופועלו ממשיכים להשפיע גם לאחר מותו.

בתחילת הפרשה יעקב מרגיש שימיו קרובים למות והוא קורא ליוסף ומשביע אותו, בדיוק באותו נוסח בו סבו אברהם השביע את עבדו, לא להיקבר במצרים. יוסף מסכים אולם יעקב דורש ממנו להישבע ויוסף נשבע.

יעקב אכן הרגיש שהוא הולך למות ומיד לאחר מכן הוא נהיה חולה. יעקב הוא האדם הראשון שמתואר עליו בתורה כי הוא חולה והוא גם האדם הראשון שמרגיש שהוא הולך למות (נתעלם כמובן מאמירתו של עשו: "הנה אנוכי הולך למות..." שנאמרה בגיל צעיר). יעקב מתחזק כאשר יוסף בא לבקרו, ומכאן חשיבותה הגדולה של מצוות ביקור חולים, ומברך את יוסף. יעקב מתנצל בפני יוסף על קבורתה של רחל אמו בדרך ולא במערת המכפלה. לאחר מכן יעקב רוצה לברך את בני יוסף, נכדיו, מנשה ואפרים. יעקב כיצחק אביו כבר לא יכול לראות וכאשר הוא מברך את הבנים הוא משכל את ידיו כך שיד ימין מונחת על ראש הצעיר אפרים ויד שמאל על ראש הבכור, מנשה.

עוד בטרם יוסף מספיק לעשות משהו, יעקב מברך את הבנים בברכה הידועה (בעיקר חלקה השני) עד היום (מ"ח טו):
"וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה:  הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ"
שימו לב שלמרות שהברכה מכוונת לנערים הרי היא ברכה ליוסף אבי הנערים. יוסף, המודע לכך שהעדפת הבן הצעיר יכולה לגרום לבעיות רציניות, מנסה לתקן את אביו. התורה מדגישה כי השינוי של יעקב היה רע בעיניו. אולם כאשר הוא מנסה להזיז את ידי יעקב (ושוב, זאת כבר לאחר הברכה), יעקב מסרב ומסביר כי האח הקטן יגדל מהבכור. הברכה הפרטית נהייתה ברכתו האוניברסלית של עם ישראל כאשר כל אב מברך את בניו בנוסח הבא (פסוק כ):

"ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" ולבנות "ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה"

ולאחריה את פסוקי ברכת כוהנים: "יברכך ה' וישמרך: יאר ה' פניו אליך ויחונך: ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום"

יעקב קורא לכל בניו ומבקש לגלות להם את העתיד (אחרית הימים), ופותח בברכות לבניו. חלק מהדברים הם אכן ברכות, לראובן שמעון ולוי נראים הדברים יותר כקללות, ואילו בשבטים אחרים אכן נראה שיש מהברכות מעין נבואה לעתיד (מלכות ליהודה וכו'). סדר הבנים דומה לסדר המתואר בפרשת ויצא בשינויים קלים. ראובן עדיין מופיע ראשון (למרות היותו מודח מהבכורה). זבולון מקדים את יששכר, ובני זלפה, גד ואשר נכנסים בין בני בלהה.

לאחר הברכות יעקב חוזר ומצווה את בניו לקבור אותו במערת המכפלה ומת.

כמקובל באותה תקופה לאנשים מכובדים, יעקב עובר טקס חניטה ובינתיים יוסף מבקש רשות מפרעה לצאת למסע הלוויה. העניין כנראה לא פשוט ועם בני יעקב נשלחים רכב רב וחיילים וכבר הזכרנו שכנראה פרעה חשש שבני יעקב ינצלו את ההזדמנות לחבור לכוח חיצוני ולהשתלט על ארץ מצרים.

אחי יוסף חוששים שאחרי מות יעקב, יוסף יתנקם בהם. כל עוד יעקב בחיים יוסף לא עשה כלום. האחים מספרים ליוסף כי אביו אמר להם להגיד ליוסף שעליו לסלוח להם והם מוכנים להיות לו לעבדים. יוסף בוכה על שחשדו בו, וגם על כך שהם נאלצים לשקר,  ומבטיח לאחים שהוא סולח להם ומזכיר להם (כמו שהזכיר להם בהתגלות אליהם) שהכול מאלוקים.

סיום הפרשה וחומש בראשית כולו מתארים את מות יוסף. יוסף יודע שאחיו לא יוכלו לצאת ממצרים לקבור אותו וכי במותו הוא יצטרך להישאר בארץ מצרים. יוסף גם יודע שיבוא יום ובני ישראל יגאלו ומשאיר להם מילות צופן: "פקד יפקד" אותן מילים בדיוק אותן אומר ה' למשה מאות שנים אחר כך (שמות ג' טז): "פקד פקדתי". המדרשים אף אומרים שאת מילות הקוד האלו זכרה לא אחרת משרח בת אשר וכאשר באו זקני ישראל להגיד לה שמשה משתמש באותן מילים בלבד, אישרה להם שרח כי אכן הגאולה מתקרבת. יוסף מת בן מאה ועשר שנים, ונקבר בארון בארץ מצרים.
חזק חזק ונתחזק

הטקסט המלא של פרשת ויחי מאתר מכון ממרא (מז כ"ח - נ כו)

מסע הלוויה של יעקב Gerard Hoet


אומנות בפרשת ויחי
ג'ררד הוט הוא צייר הולנדי ואנו מתעניינים בעיקר באוסף ציורי התנ"ך שלו כפי שהופיעו בספר Figures de la bible שיצא בשנת 1728 בהאג. בספר מופיעים הציורים בלבד וכיתוב רלוונטי בשש שפות שונות כאשר הראשונה בהן היא עברית! לא ידוע מי חיבר את הכיתוב העברי לספר. באוספי התנ"ך של ביזל, אוניברסיטת אוקלוהומה ניתן למצוא גירסה דיגיטלית מלאה של הספר. גם בספריה הלאומית בירושלים יש עותק של הספר אולם הוא מסווג כנדיר ואינו נגיש לציבור הרחב.

הפרשות הבאות

פרשת וארא
פרשת בא
פרשת בשלח

פרשת ויגש

פרשת ויגש היא הפרשה האחת עשרה בספר בראשית ומתארת את נאומו של יהודה, התגלותו של יוסף לאחיו ואת ירידת משפחת יעקב למצרים.
אני יוסף - ויליאם בלייק - 1784 - מוזיאון פיצוויליאם קמברידג


מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת ויגש

עוד יוסף חי ושרח בת אשר - המאמר בוחן את הסצינות של התגלות יוסף לאחיו ואת הבשורה ליעקב, על ידי עיון בפסוקים ובמפרשים. כמו כן המאמר דן בשאלה, למה יוסף לא עלה עם אחיו לבקר את אביו ובמקורות מהפסוקים למדרשים אודות שרח בת אשר.

לדמותו של יוסף - מאמר המציג את השינויים שחלו ביוסף מהיותו נער ועד היותו שליט מצרים בפרשות וישב מקץ ויגש.

פרשת ויגש לילדים - תקציר פרשת ויגש מעובד במיוחד לילדים בתופסת דבר תורה קצר לפרשת ויגש.

דבר תורה לפרשת ויגש - דברי תורה קצרים לפרשת ויגש.

הפטרת פרשת ויגש - עיון בהפטרת פרשת ויגש בספר יחזקאל.

בלהה וזלפה - סקירת הפסוקים העוסקים בבלהה וזלפה תוך כדי ביאור המעבר מההתיחסות אליהן כשפחות לנשים במעמד מלא.

רכישת אדמות מצרים בידי יוסף ושימור זרעים - על רכישת אדמות מצרים בידי יוסף, ועל שמירת הזרעים שביצע יוסף ומאגרים זרעים בימינו.

חידות לפרשת ויגש - חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת ויגש לילדים ולמבוגרים.

תפזורת לפרשת ויגש

סטטיסטיקה לפרשת ויגש - מספר הפרשיות מילים ופסוקים בפרשה והערות סטטיסטיות שונות.

פרשת ויגש ותמלוגי הגז - על הקשר הכלכלי בין הגז בים לבין קניית אדמת מצרים על ידי יוסף.


דברי תורה של יואב על הפרשה בנושא למה פרעה שמח שמשפחת יעקב הגיעה למצרים.

תקציר פרשת ויגש 
פרשת ויגש מתחילה במקום בה נפסקה פרשת מקץ. בנימין מואשם בגניבה ויוסף דורש את הישארותו כעבד במצרים. בנקודה זו מתגלה המנהיגות של יהודה (כבר בפרשת מקץ ראינו שתפקיד המנהיג עובר אליו) והוא פותח באחד המונולוגים המרגשים במקרא. יהודה מבקש את רשות הדיבור ומספר את ההיסטוריה של משפחת יוסף ומה שאמר להם יעקב אביהם שבן אחד כבר מת לו. יהודה מסיים בכך שאינו יכול לחזור אל אביו מאחר והוא אחראי לביטחונו של בנימין ולכן הוא מציע את עצמו בתור עבד ליוסף.

המונולוג של יהודה מוזר, מפני מה יהודה חשב כלל שרגשנות זו תעניין את יוסף, שליטה של מצרים (שכבר הראה לאחים שהתנהגותו מוזרה ולא צפויה). יהודה גם לא מדייק בעובדות. יהודה אומר (מ"ד מט): "אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת-עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ-לָכֶם אָב אוֹ-אָח", אולם האחים סיפרו זאת מיוזמתם ליוסף. מילא שהאחים משנים מפני השלום כאשר הם מדברים עם יעקב (שלא יכעס עליהם) אבל יוסף יודע בדיוק מי אמר מה. אלא שכנראה יהודה מנהל מונולוג או דו שיח עם עצמו ובתודעתו בכל הזמן הזה הוא רואה מולו את יוסף. רק עכשיו מבין יהודה את הטעות הגדולה והאסון שהמיטו על יעקב אביהם.

אפשר לדמיין (כפי שעושה המדרש) את יוסף עונה לו שעכשיו הוא חושב על אביו ועל בנימין אבל איפה היה כאשר מכרו את האח החסר ולמה אז הוא לא כל כך חשש לחייו של אביו, אולם לי נראה שהשיחה הזו מתרחשת רק במוחו של יהודה וגורמת לו לתגובות רגשיות חזקות. יוסף רואה זאת ומבין שיש שינוי, שהאחים סוף סוף מתחרטים על מעשיהם וגם לא מוכנים לחזור עליהם והוא אינו יכול יותר להתאפק, מוציא את כל האנשים מהחדר ומתגלה אליהם (מ"ה ג): "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף...".

האחים בהלם ויוסף מבקש מהם להתקרב ואומר להם שהוא סולח להם על המכירה (ולמה יוסף מוציא את כל הקהל ועוד מבקש מהאחים שיתקרבו? כדי שלא ישמעו מחוץ לדלת! גם בשעה זו יוסף לא רוצה לבייש את אחיו!). האחים חוזרים ליעקב עמוסים כל טוב ומבשרים ליעקב את הבשורה הטובה. יעקב ומשפחתו מתכוננים לעבור למצרים, לפחות עד סוף שנות הרעב, אולם יעקב מתיירא לרדת ולעזוב את ארץ ישראל.

ה' נגלה בחלום אל יעקב ואומר שלא ירא מלרדת מצרימה מאחר ושם יהפוך לגוי גדול וכבר ברור מכאן ליעקב שהוא לא יחזור לאחר שנות הרעב, אלא שתתחיל אותה גזרה שנאמרה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. לאחר מכן התורה מונה את משפחת יעקב בשמותיהם ומסכמת שמשפחת יעקב מונה שבעים נפש (כולל יוסף ובניו שכבר נמצאים במצרים).

דווקא במפגש המרגש בין יעקב ליוסף התורה חוסכת במילים והמפגש מתואר בסך הכל בשני פסוקים. יעקב רק אומר שעכשיו הוא יכול למות בשלווה (מ"ו ל): "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת-פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי"  ואילו יוסף לא אומר כלום אלא רק בוכה. השתיקה של יוסף תמוהה, וכי לא רצו להשלים פערים, אלא שיוסף נמנע מכל מצב בו אביו יכול לשאול אותו: "אז מה קרה ואיפה היית?" והוא ייאלץ לספר לו את האמת על המכירה. יעקב לא ידע עד יומו האחרון מה באמת קרה (ויעקב גם היה מספיק חכם כדי לא לשאול).

בסיום פרשת ויגש, מסופר כיצד יוסף קנה את כל אדמות מצרים. האנשים מכרו את כל מה שהיה להם בשביל התבואה. בתחילה נתנו את כספם ואחר כך את בהמתם אחר כך את אדמתם ולבסוף היו מוכנים למכור גם את עצמם לעבדים. יוסף שהיה עבד בעצמו לא מוכן לקנות אותם כעבדים.


עיון בפסוקים יראה לנו שאמנם יוסף קנה את כל האדמות אולם העם לא היה משועבד לפרעה אלא עבדו כאריסים כאשר הם מקבלים 80% מהתבואה והשאר לפרעה. תנאי אריסות אלו הם מצוינים (בדרך כלל היחס היה הפוך) וגם האנשים לא היו משועבדים במעמד המקביל למעמד הצמיתים בימי הביניים שהיו כמעט עבדים לכל דבר, ולכן כנראה הייתה אהדה רבה מאד ליוסף על שאפשר להם לעבוד בתנאים טובים כאלו. שוב אנו רואים את רגישותו של יוסף ואת השינוי שחל בו מילדותו.

אומנות בפרשת ויגש
כמובטח נביא את השלישית בסדרת איורי המים של הצייר האנגלי וויליאם בלייק (William Blake) המתאר את יוסף המתגלה לאחים. זהו נושא נפוץ מאד ויש עליו עשרות תמונות.  התמונות הקודמות מופיעות בפרשת מקץ
אני יוסף - ויליאם בלייק - 1784 - מוזיאון פיצוויליאם קמברידג

הפרשות הבאות
פרשת ויחי
פרשת שמות 
פרשת וארא

פרשת מקץ

פרשת מקץ היא הפרשה העשירית בספר בראשית והיא ממשיכה את קורות חייו של יוסף. בעקבות הפתרון המוצלח של חלומות פרעה, יוסף מתמנה למושל מצרים והוא האחראי לאגירת המזון בשנות הרעב ולמכירתו בשנות השבע. כאשר הרעב מתגבר בארץ כנען, אחי יעקב באים לקנות לחם. יוסף מאשים אותם שהם מרגלים, אוסר את שמעון ודורש מהם שיבואו בפעם הבאה עם בנימין, וכאשר האחים מגיעים שוב, יוסף מפליל את בנימין ודורש שיישאר במצרים.
האחים משתחווים ליוסף
האחים משתחווים ליוסף - ויליאם בלייק - 1784 מוזיאון פיצוויליאם קמברידג'
רשימת מאמרים ודברי תורה לפרשת מקץ

פתרון חלומות וחוכמה אלוקית - במאמר זה ננתח כיצד הצליח יוסף לפתור את חלומו של פרעה כשכל חכמי מצרים נכשלו. המאמר מסביר למה חשוב להקשיב לכל מילה ולהבין דבר מתוך דבר בין השורות. המאמר משווה את חוכמתו האלוקית של יוסף לזו של שלמה המלך כפי שבאה לידי ביטוי במשפט שלמה, המהווה את ההפטרה לפרשת מקץ.

דבר תורה קצר לפרשת מקץ

הפטרת פרשת מקץ - עיון בהפטרת פרשת מקץ (לרוב אינה נקראת בגלל חנוכה).

פרשת מקץ ושבת חנוכה - מספר רמזים לחנוכה בפרשת מקץ והסבר מדוע כמעט תמיד שבת חנוכה היא בפרשת מקץ.

הפטרת שבת חנוכה - שבת חנוכה היא כמעט תמיד בפרשת מקץ ויש לה הפטרה מיוחדת בספר זכריה.

מדע בפרשה - נהר הנילוס

מדוע יעקב הסכים לשלוח את בנימין לאחר ששמע את דברי יהודה?

פרשת מקץ לילדים - תקציר פרשת מקץ ודבר תורה קצר מעובד במיוחד לילדים.

לדמותו של יוסף - מאמר מקיף לפרשות האחרונות של ספר שמות, הסוקר את השינויים שחלו בדמותו ובהתנהגותו של יוסף.

חידות לפרשת מקץ - חידות ציורים וחידות מילוליות לכל המשפחה לפרשת מקץ.

דברי התורה של יואב לפרשה

סטטיסטיקה לפרשת מקץ - סטטיסטיקות שונות על פרשת מקץ.

תקציר פרשת מקץ
פרשת מקץ מתחילה שנתיים לאחר סיום פרשת וישב. פרעה חולם שני חלומות בלילה אחד. בראשון הוא רואה שבע פרות רזות בולעות שבע פרות מלאות ובחלום השני שבע שיבולים שדופות בולעות שבע שיבולים מלאות. בבוקר פרעה מכנס את כל חרטומיו ואף אחד מהם לא מצליח לפתור את החלום.


שר המשקים נזכר ביוסף, ומודיע לפרעה שיש נער עברי המסוגל לפתור חלומות, פרעה מבקש להביא את יוסף בפניו בלא דיחוי. 

יוסף פותר לפרעה את החלומות: יהיו שבע שנים של שובע גדול ולאחריהן שבע שנות רעב קשה. יוסף גם מציע לצבור ולאגור כמויות אדירות של חיטה וגם למנות איש חכם על כל הפעילות הזו. פרעה משתכנע ובוחר ביוסף לנהל את הפעילות וכך יוסף יוצא סוף סוף מן הכלא ומקבל מעמד של משנה למלך מצרים. 

יוסף מקבל את טבעת פרעה, מקבל ארמון משלו וגם מתחתן עם אוסנת בת פוטי-פרע כהן און, בתו של אדוניו הקודמים. יוסף אכן אוגר כמויות חיטה עצומות (וכנראה במחירים זולים מאד מאחר והיה היצע עצום וביקוש מוגבל) וגם נולדים לו שני בנים: מנשה ואפרים.

שנות הרעב מגיעות, ויוסף פותח את המחסנים. גם אל יעקב אבינו ומשפחתו מגיע הרעב ויעקב, השומע כי במצרים יש חיטה, שולח את בניו פרט לבנימין להביא אוכל. יוסף מזהה את אחיו ומתנכר להם. 

האחים משתחווים ליוסף (התגשמותו של החלום הראשון). יוסף טוען שהם מרגלים והם מספרים לו שהם כולם אחים ושיש להם עוד אח בבית. יוסף אוסר את כולם לשלושה ימים ואחר כך מציע להם עיסקה כזו: אח אחד יישאר בכלא ושאר האחים ילכו עם אוכל אבל יצטרכו לחזור שוב עם האח הצעיר, על מנת שיוסף יאמין להם. 

יוסף אוסר את שמעון ולאחים אין ברירה. בבואם חזרה לארץ כנען הם גם מגלים שהכסף שהביאו לקנות אוכל לא נלקח כלל. יעקב לא מוכן בכלל לשמוע על הורדת בנימין לארץ מצרים, אולם אין ברירה, האוכל תם ואם בנימין לא ירד, לא יוכלו לקבל עוד חיטה. 

יהודה לוקח אחריות אישית על בנימין, יעקב מסכים בחוסר רצון. כאשר האחים מגיעים למצרים הם מקבלים יחס מצוין, מביאים אותם בית יוסף, נותנים להם מים לרחוץ והם מוזמנים לארוחה בבית יוסף. 

למחרת הם עומדים לצאת לדרכם בחזרה ויוסף מצווה את עבדיו למלא את שקיהם בתבואה אבל להחביא את הגביע שלו בשק של בנימין. האחים יוצאים ויוסף שולח את עבדיו לרדוף אחריהם ומאשים אותם בגנבה. 

האחים מכחישים ומתחילים בחיפוש. כאשר נמצא הגביע בשקו של בנימין קורעים האחים את בגדיהם וחוזרים העירה. האחים מציעים ליוסף שהם יישארו עבדים ובנימין יחזור לאביו אולם יוסף אומר להם שרק הגנב (בנימין) יישאר אצלו כעבד וכל השאר יכולים ללכת בשלום לאביהם.



אומנות בפרשת מקץ
ולקינוח סדרת איורים בצבעי מים של ויליאם בלייק (הידוע יותר בתור משורר). התמונה השלישית בסדרה בה יוסף מתוודע אל האחים תופיע בדף לפרשת ויגש.
האחים משתחווים ליוסף
האחים משתחווים ליוסף - ויליאם בלייק - 1784 מוזיאון פיצוויליאם קמברידג'
יוסף אוסר את שמעון
יוסף אוסר את שמעון - ויליאם בלייק - 1784 מוזיאון פיצוויליאם קמברידג
שימו לב ליוסף הנמנע מלהסתכל לאחיו בעינים (ואכן גם בתורה נאמר שיוסף יצא בשלב מסוים מן החדר ובכה) ובחוסר האונים של האחים לנוכח מאסר שמעון. בתמונה השנייה נראה יוסף משלב ידו כמעין תפילה שתוכניתו (שפרטיה עדיין ממש לא ברורים, כנראה גם לא ליוסף עצמו) תצליח.

הפרשות הבאות
פרשת ויגש
פרשת ויחי
פרשת שמות 

לוט ומידת הרחמים

בפרשת השבוע אנו רואים בהפתעה מסוימת שלוט מצליח במקום שאברהם נכשל.

כאשר הקב"ה מספר לאברהם על תוכניתו לגבי סדום ועמורה, אברהם מזדעק: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע" ומתחיל מעין משא ומתן, אבל אברהם לא מביא ממש טיעונים בזכות סדום אלא מציין שאם יש מספר מסוים של צדיקים ראוי שהם יצילו את כל הערים. הקב"ה למעשה מסכים עימו, בוודאי שאין כוונה להרוג את הצדיקים עם הרשעים ובוודאי שגם צדיקים מעטים יכולים להציל עיר אבל ולמרות שמספר הצדיקים הנדרש להצלה, יורד בכל פעם בסופו של דבר, העניין מגיע למבוי סתום. לאברהם אין עוד מה לומר, והתוכנית האלוקית ממשיכה כמעט כרגיל.

אפשר לחשוב שמאמצי אברהם הועילו לפחות להצלת לוט, אולם התורה מוסרת לנו כי" וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת-אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת-לוֹט.." כלומר לוט בכל מקרה היה ניצל בזכותו של אברהם. וכמו כן גם ללוט זכויות משלו, בכך שנהג הכנסת אורחים נאותה, אם כי בבלבול מסוים בהצעתו לתת את בנותיו לאנשי העיר.

בכל אופן, כאשר לוט שומע על הגזירה הוא לא מנסה לשנות כלום ולא פונה אל ה', אולם כאשר הוא כבר מחוץ לעיר הוא מבקש: "יט הִנֵּה-נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת-נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן-תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּיכ הִנֵּה-נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי" ולמעשה מציל כך עיר שלמה, יותר ממה שאברהם הצליח לעשות.

איך ניתן להבין זאת? לדעתי אפשר ללמוד כאן שני דברים.

הדבר הראשון הוא אופי הנהגת ה' בעולם ונלמד זאת מתוך מקרים דומים של רצון ה' להחריב. המקרה הראשון הוא במבול, נח מקבל ידיעה על המבול אך לא עושה דבר ומעירים המפרשים שהיה לו להתפלל על בני דורו, אבל מאיפה שנוח ידע זאת? התפיסה באותו זמן הייתה, זה אלוקים, העולם שלו, שיעשה מה שהוא רוצה. עם סיבה או בלי סיבה זה בכלל לא משנה. למעשה תפיסת האלילות היוונית בה "האלים" מתעמרים בבני האדם להנאתם דומה לתפיסה זו.

התורה כמובן שוללת תפיסה זו ואברהם הוא הדוגמה לכך. לא ייתכן מצב כזה של חורבן, של הריגת צדיק עם רשע והצדיקים בוודאי יכולים להינצל. יותר מכך צדיקים יכולים להציל גם אחרים. לא צריך שכל העיר יהיו צדיקים גמורים, מספיק שיש כמה ובזכותם העיר ניצלת. עוד יותר מכך, אסור שתהיה שרירותיות. אם מישהו חטא, גם עיר שלמה, יש לעשות משפט הוגן ולכל עבריין מגיע סניגור ואברהם שיודע בדיוק שחמישים צדיקים לא יהיו, וכנראה גם עשרה אין מנסה בכל זאת. זו מידת הדין, וברגע שמתברר שאין עשרה צדיקים, לאברהם אין יותר טיעונים. זו מידת הדין, בוצע משפט, משפט הוגן, אין זכויות והדין צריך להיעשות.

אולם לוט, מראה שיש אפשרות נוספת, אפשרות של לפנים משורת הדין, אפשרות שגם היא אינה קיימת כמעט בעולם הקדום, ואף נחשבת לאבסורדית, והיא היכולת להפוך את הדין.

מי שנהג כך, ואולי למד ממעשה לוט היה לא אחר מאשר משה רבנו, שבחטא העגל, פחות או יותר עוצר את הקב"ה כפי שנאמר בפסוק: "י וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:" כבר רש"י אומר שהקב"ה נותן פתח למשה ומשה כמובן יודע שלמרות שהדין דין, יש פתח הצלה ומיד משה מנצלו " יא וַיְחַל משֶׁה אֶת-פְּנֵי ה' אֱלקָיו..."

הדבר השני שניתן ללמוד הוא שבקשתו של לוט לא הגיע מתוך מחשבה עמוקה. בוודאי שלא היו לו שיקולים של מידת הדין ומידת הרחמים. גם באופן אוביקטיבי הרי הוא כבר ראה שבאים להצילו, שהוציאו אותו מהעיר ובוודאי שיתירו לו זמן גם לנוס להרים. לוט לא חשב לעומק, אלא פעל במתוך מצוקה אמתית שהוא היה בה.

עירו נהרסה, בנותיו הנשואות נשארו בה ונספו, לברוח להרים ולחיות כאיש מערות, לאחר שהתרגל לחיים בעיר נראה עבורו כיאוש טוטאלי ודומה כבר למוות. מתוך מצוקה זו, לוט פשוט מבקש. 

בקשה כזו, מסתבר להפתעתנו חזקה יותר מאשר דברי אברהם העומד וצופה מן הצד, ובקשתו היא כללית על ערים ואנשים שאינו מכיר, ואינה מתוך מצוקה אישית.

את מידת הדין פגשנו כבר בספר בראשית ובסיפור זה אנו פוגשים את מידת הרחמים במלוא תפארתה. נמצאנו למדים כי מידת הרחמים קיימת בעולם, ואדם הנמצא במצוקה קשה , יכול פשוט לבקש, ללא טיעונים, ללא הנמקות וללא הצדקות, בקשה שיכולה להפוך את מידת הדין למידת רחמים.

הדף הראשי לפרשת וירא 

המלאכים מוציאים את לוט ומשפחתו מסדום
המלאכים מוציאים את לוט ומשפחתו מסדום - אנטוני ואן דייק



הצחוק בבשורת הולדת יצחק

בפרשה ה' מבשרלאברהם שייולד לו בן משרה: "וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ" (יז ט"ז). אחרי שאברהם מקבל את הבשורה הוא מגיב כך: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם-שָׂרָה הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" (פסוק יז).

אברהם כל כך מתקשה להאמין שהבשורה תתקיים שהוא מציע חלופה, ישמעאל יהיה הממשיך: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם ל-האלוקים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ" (פסוק י"ח).

הרד"ק מסביר שאברהם אומר לה' די במה שנתת לי, ישמעאל, קטונתי מהחסד הגדול הזה שאתה אומר שתעשה עמי עוד, דיי במה שנתת לי.

לאחר מכן ה' ממשיך את השיח שלו עם אברהם ואינו מתייחס לכך שהוא צחק. לעומת זאת בפרשת וירא מתרחש מקרה דומה:"וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה-בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו. וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי" (פרק יח' פסוקים י – יג).

ואחרי זה מוכיחים את שרה על כך שצחקה והיא מכחישה.

 "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ"(פרק יח פסוק טו).

מכל הסיפור עולות שלוש שאלות עיקריות.
  1. מדוע מוכיחים את שרה על כך שצחקה ואת אברהם לא מוכיחים?
  2. איך גם אברהם וגם שרה צחקו? מה הם לא האמינו במה שה' אמר?
  3. מדוע שרה מכחישה שצחקה למה היא משקרת? הרי כולנו יודעים ששרה הייתה נביאה וצדיקה, לא הגיוני שהיא תשקר?

לפעמים בשני משפטים יש את אותה מילה והיא נראית בתחילה עם אותה משמעות, אבל כשמתרגמים את המילה לשפה אחרת, רואים שהמילה המתורגמת היא אינה אותה מילה וממילא למילה עצמה אין בדיוק את אותה משמעות.

אולי הדוגמה הידועה ביותר לכך היא המילה "כי" כפי שמופיע בגמרא פעמים רבות: "דאמר ר"ל כי משמש בד' לשונות" (למשל ראש השנה ג.).

כך גם בפרשתנו בשני הפסוקים כתובה אותה מילה, ויצחק או ותצחק, אבל המשמעות של שתי המילים שונה כשמסתכלים בתרגום אונקלוס.

את המילה ויצחק של אברהם אונקלוס מתרגם ל "וחדי" – ושמח ואילו את של שרה הוא מתרגם ל "וחייכת" כלומר מלשון שׂחוק, באנגלית את המילה שׂחוק מתרגמים  ל laugh.

כלומר אברהם שמח בבשורה ולעומת זאת שרה צחקה על הבשורה, לכאורה נפתרה השאלה, אבל לפי המשך פסוק י"ז נראה שאברהם תמה: "הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם-שָׂרָה הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" הוא בעצם שואל את עצמו אם דבר כזה יכול בכלל לקרות?

האברבנל מסביר שאברהם צחק לא מכיוון שלא האמין אלא מפני שזה היה דבר נגד הטבע, אברהם האמין שיהיה נס אבל צחק מעצם העובדה שבן אדם בן מאה ואישה בת תשעים יילדו ילד, זה כמו שגם אתם תצחקו אם אלוקים יגיד לכם שהיום תראו זברה צהובה, זה לא שאתם לא תאמינו, אלא פשוט עצם הרעיון לראות דבר שהוא נגד הטבע ונגד מה שאנו מכירים מצחיק אותנו.

האברבנל מסביר שאברהם אמר לשרה שה' הבטיח שייולד להם ילד (כי זו הייתה כל המטרה של שינוי השם, וכנראה אברהם הסביר מדוע ה' ציווה אותו ואת שרה לשנות את שמם) ולכן אי אפשר לומר את אותו הדבר על שרה כשרה צחקה.
אבל אנחנו לא באמת יכולים לדעת האם אברהם אמר לשרה שה' הבטיח שייולד לה בן או שאברהם לא סיפר לה ,כי זה לא כתוב.

ולכן הפירוש של האברבנל קצת קשה כי לכאורה היה צריך שה' לא יכעס גם על שרה. אבל בעצם כשחושבים על זה, הצחוק שרה  הרבה יותר מובן.

הרמב"ן מסביר שבעיני שרה, שלושה אנשים, אורחים באים לבית של אברהם, אברהם יודע שהם מלאכים וכנראה שרה לא יודעת, אברהם מארח אותם יפה נותן להם לאכול לשתות וכל מה שהם רוצים, הם באים להיפרד, והאורח מברך אותם כך: "וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה-בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו".

שרה שומעת את זה וצוחקת, היא הרי ניסתה שנים והיא יודע שברכה אחת של אורח לא תשפיע, שרה כל כך מיואשת שהיא לא מאמינה כבר שהיא יכולה ללדת, וזה דבר הגיוני לחשוב בהתחשב בפסוק יא, שם מוזכר שבלי נס שרה אינה מסוגלת ללדת.

אבל ה' כועס עליה מכיוון שהיה ראוי לה להאמין לא משנה מה, אתה צריך להאמין שזה יכול לקרות. שרה מכחישה שהיא צוחקת מכיוון שהיא לא צחקה על כך שייולד להם בן בזכות נס אלא על הברכה שייולד להם בן באופן טבעי (מה שלא הגיוני), אם שרה הייתה יודע שהאיש הוא מלאך אלוקים היא לא הייתה צוחקת, היא הייתה מאמינה, אבל היא לא האמינה עד שקיבלה הבטחה מאלוקים.

זהו מסר מאוד חשוב לא משנה מה אף פעם לא להפסיק להאמין, גם כשהדבר נראה בלתי אפשרי.


לדף הראשי של פרשת לך לך

אברהם,שרה והמלאכים - רמברנדט
אברהם, שרה והמלאכים - רמברנדט

עיר ומגדל

"וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם" - פרשיית מגדל בבל היא מהסיפורים הידועים ביותר בספר בראשית. אותו מגדל שאנשים רצו לבנות ושום מה הפריע לאלוקים עד כדי כך שטרח לבלל את שפתם ולהפיצם על פני כל הארץ.

הסיפור המקראי עצמו גורר תמיד שורה שונה של התייחסות. מאמונה שכך בדיוק היה ועד לגישה שהכל סיפורי בדים, אולם כדאי לזכור שספר בראשית אינו ספר היסטוריה אלא בא ללמדנו על המאפיינים העמוקים ביותר של ההתנהגות האנושית. מבני בנייה מגלומניים אדירים ניתן למצוא במקומות רבים בעולם. הידועים שבהם הם הפירמידות הגדולות במצרים, אולם גם בחלקים אחרים של העולם, ביבשות אמריקה ואסייה, ניתן למצוא מבני ענק שנבנו בעמל רב ומטרתם לרוב לפאר אנשים בודדים.

הפירמידות הגדולות הן קברים. מדוע צריך אדם אחד קבר גדול ומפואר כל כך? ופרעונים אלו לא היו הראשונים, וכנראה גם לא האחרונים.

אותה מגלומניה המתוארת בסיפור מגדל בבל, היא התנהגות אנושית החוזרת על עצמה פעם אחר פעם ותוצאותיה תמיד דיכוי ועריצות. כנראה שאין אפשרות אחרות, והתורה באה להזהיר מכך.

דוגמה לאותה מגלומניה ניתן למצוא בתוכנית ההשתלטות הנאצית על העולם בכלל ותוכניות הבנייה של ברלין החדשה - גרמניה - בידי היטלר ואדריכלו (פושע נאצי בזכות עצמו למרות הדימוי שיצר לעמצו לאחר המלחמה) אלברט שפאר. התוכנית לא הייתה תיאורטית, היא החלה לצאת אל הפועל עוד לפני מלחמת העולם בהריסת בניינים ישנים בברלין. תוכנית זו השפיעה ישירות על יהודי ברלין שגורשו מבתיהם המרווחים, בתים שניתנו לאלו שבתיהם נהרסו, לבתים קטנים יותר בפרברי העיר ומשם לבתים קטנים עוד יותר, פעם אחר פעם בהתאם לקצב הבנייה.

התוכניות בלתי נתפסות. מבני ענק, שדרת ניצחון בוארך קילומטרים וכמובן ההיכל הגדול עם כיפת ענק בגובה 300 מטרים טבקוטר עצום, המגמד את כל בנייני ברלין ואת הרייכסטאג הנמצא לידו.
דגם גרמניה - ציר דרום צפון
דגם גרמניה - ציר דרום צפון. מקור: ויקיפדיה

בנייני ענק אלו, כמו גם בניינים אחרים שנבנו בגרמניה הנאצית לא היו יכולים להיבנות ללא עושק ועריצות, הריסת בתים של אזרחים, גירוש אזרחים אחרים מבתיהם וכמובן ניצול עובדי כפייה, למעשה שעבוד אנשים לעבדות לצורך בנייתם. 

גם בימינו, עבודות בניין גובות קורבנות בנפש, ומבני הענק של כל הזמנים מהפירמידות דרך החומה הסינית ועד תעלת סואץ אינם שונים. בניינים אלו ניצלו עבודה של עבדים או פועלים בשכר זעום, ואלו מתו בהמוניהם. 

"וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" - למרות האווירה החיובית השוררת לכאורה במגדל בבל, התיאור של כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, אינו תיאור מצב תקין של איש תחת גפנו ותחת תאנתו, אלא רומז לדיקטטורה ורודנות, כולם שפה אחת כי אין אפשרות לומר משהו אחר. מי שמנסה מוצא את עצמו מחוץ לקבוצה וכנראה משלם על כך בחייו. ולא סתם כמה פסוקים קודם לכן מוזכר נמרוד, גיבור הציד, שהיה, כנראה, אחד המלכים הראשונים, כלומר שעבד אנשים תחתיו ויצר את המציאות המוכרת לנו שבה לא כל האנשים שווים. 

איני יודע אם סיפור מגדל בבל היה או לא היה או שהוא  הדרך בה התורה בוחרת לספר לנו מדוע העולם מחולק לעמים רבים, ואלו בעידן  הזה, נלחמים אחד בשני כל הזמן. את המלחמה הראשונה אנו פוגשים כבר בפרשה הבאה, פרשת לך לך. זוהי מלחמה גדולה, ארבעה מלכים נגד חמישה מלכים, וגם זאת אחרי שארבעת המלכים ערכו מסע מלחמה בכל אזור הסהר הפורה.

אותה מגלומניה, ההיבריס, היא משהו שהתורה נלחמות בו. פעם אחר פעם. בספר בראשית זוהי רק ההקדמה. עיקר האזהרות יופיעו בספר דברים, לקראת הכניסה לארץ, ובהמשך דברי הנביאים. התורה מזהירה מפני ההצלחה והדרכים להתמודד איתה. תחושת "כוחי ועוצם ידי" היא הסכנה האמתית בפניה עומדת האנושות. המחיר הכבד של פיצולה של האנושות, פיצול הגורר איבה ומלחמות, כנראה יותר טוב ממשטרי דיכוי אכזריים שהיו עד אז ועל רקעם כמו הדת היהודית להציע אלטרנטיבה, אלטרנטיבה שבחלקה ממומשת בחברות רבות המגיעות לחברה שווה וצודקת יותר, בדרך למילוי חזונו המפורסם של ישעיהו: "לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ב' ד), חזון שהתנאי עבורו מופיע במקום אחר בספר ישעיהו: "לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ בְּכָל-הַר קָדְשִׁי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (י"א ט). עד אז הדרך עוד ארוכה. 








ויהי אור- Fiat Lux

פרשת הבריאה פותחת בתיאור המצב לפני שאלוקים התחיל לעשות סדר: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹוקים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם".

יש לנו את הארץ, תהו ובהו, כלומר כלום, ריק, יש לנו חושך, שהוא פשוט קיים מכיוון שאין אור, יש לנו את אלוקים, שהוא מרחף על פני המים, אלו הדברים שיש בעולם לפני היום הראשון.

ביום הראשון אלוקים בורא את האור : " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי-אוֹר וַיְהִי-אוֹר".

לאחר מכן אלוקים מבדיל בין האור ובין החושך:  "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ" – אלוקים מבדיל בין האור ובין החושך העולם מתחיל להיות מסודר, יש זמנים לאור ויש זמנים לחושך הם לא באים ביחד.

לאחר מכן אלוקים קורא לאור ולחושך בשמות: " וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם אֶחָד". אלוקים קורא לאור, יום, לא ברור האם אלוקים קורא לאור עצמו יום ולחושך עצמו לילה או שלזמן שיש אור הוא קורא יום ובזמן שיש חושך הוא קורא לו לילה, כיום המילה יום מבטאת את הזמן שיש אור בחוץ, בגלל השמש (נגיע אליה בהמשך) והלילה מבטא את הזמן שאין אור.

שני המושגים האחרים שמופיעים בפסוק הם ערב ובוקר, שניהם מסמלים את תחילתו של הלילה או היום, וכאן אנחנו למדים שהם גם מסמלים את המעבר שבין יממה ליממה, השינוי אינו מתבצע בבת אחת אלא בתהליך העובר מאור לחשוך (ערב) ומחושך לאור  (בוקר).

הסתיים לו היום הראשון וקיבלנו מושג כללי על האור והחושך, ערב, בוקר, יום ולילה.

עכשיו נעבור ליום הבריאה הרביעי, אלוקים בורא את המאורות: "  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם...". מאורות הם דבר שעושה אור, והתפקיד שלהם יהיה "לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ וַיְהִי-כֵן".

מהפסוק עולות שתי שאלות: מדוע אנחנו צריכים מאורות שיעשו אור הרי, אלוקים כבר ברא את האור ולא צריך מאורות בשביל האור? 

השאלה השנייה שעולה מן הפסוק היא: למה צריך את המאורות להבדיל בין היום ובין הלילה, הרי אלוקים כבר הבדיל ביניהם ביום הראשון? נחזור לשאלות אלו עוד מעט.

לאחר מכן אלוקים עושה בפועל את המאורות:
"וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים: וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ : וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב".

בפסוקים אלו אנו רואים שאלוקים נותן למאורות עוד תפקיד, למשול. השמש מושלת ביום והירח והכוכבים מושלים בלילה. מה זאת אומרת למשול ? כל התפקיד שלהם הוא לספק אור. במה מתבאטת המשילות שלהם, ואיך הם עושים זאת?

לאחר מכן כתוב לנו עוד פעם להבדיל בין האור ובין החושך, למה התורה כותב עוד פעם להבדיל הרי היא כבר כתבה זאת?

החזקוני מסביר שהמאורות אינם מביאים אור חדש לעולם אלא המאורות הם למעשה האור שיולד מן האור שנברא ביום הראשון ומתחלק לשתי חתיכות, כלומר אין כאן אור חדש אלא האור הישן מהיום הראשון מתפצל לירח ולשמש, וכל אחד מהם מאיר בזכות אותו האור, השמש והירח מאירים כדי לתת מקור ברור לאור, ושלא סתם פשוט יהיה אור ולאחר מכן סתם חושך אלא, שהאור והחושך שה' ברא יהיו בתוך דברים ממשיים.

לממשלת היום – על הפירות להבשילם, לממשלת הלילה- כדי לצנן שלא יתליעו, כלומר אלוקים נותן למאורות עוד תפקידים חוץ מלהאיר (שגם ככה יש מהיום הראשון) ולשמש כמועדים (בני האדם צריכים לעשות את עיקר הפעולה), למשול הכוונה להיות משפיע מעבר לתפקודך הרגיל, כידוע השמש עוזרת לצמחים בתהליך הפוטוסינתזה, והירח שומר עליהם מפני השמש שלא יתייבשו בחום, למשול הכוונה להשפיע.

הרשב"ם מסביר את התפקיד של המאורות: הרשב"ם אומר שהמאורות עוזרים לנו להבין את ההחלפה בין יום ללילה, לפני המאורות לא ברור איך זה היה קורה, כשהשמש והירח קיימים ברור לנו איך השקיעה והזריחה מבדילים בין היום ובין הלילה, ואיך הירח עושה אור בלילה ומחליף את השמש כשהיא שוקעת (הדבר נכון רק כאשר הירח מלא ואז הוא גם מאיר בעוצמה הגבוהה ביותר, בלילות אחרים, זריחת הירח מוקדמת או מאוחרת לשקיעת השמש). המאורות הם אלה שגורמים לחילוף, לבידול, בין היום ובין הלילה.

לסיכום: המאורות הם כלי פיזי למשהו שלא יכלנו לדעת מה המקור שלו, התפקיד העיקרי שלהם הוא אינו להאיר שכן אור היה בכל מקרה אלא הם כלי קיבול, הם גם מראים לנו את תהליך המעבר, מראים לבני האדם מועדים ואותות שונים והם גם מושלים, הם בעלי יכולת השפעה מעבר לתפקיד הבסיסי שלהם.

אלוקים לוקח את יום הבריאה הראשון ומפשט אותו בפנינו במאורות ביום הרביעי. אין זה מקרה והרעיון היה ידוע לחכמינו במשך שנים ומבוטא כבר בשיר הייחוד, פיוט קדום הנאמר כיום רק ביום הכיפורים. בפיוט מופיעה השורה: "שְׁלֹשֶׁת יָמִים הָרִאשׁוֹנִים / אָז הֱכִינוֹתָם לָאַחֲרוֹנִים". שלושת הימים הראשונים של הבריאה הכינו את העולם לשלושת הימים האחרונים, בתהליך של התפתחות ושכלול. את ההכנה של היום הראשון לרביעי פירטנו, בים השני נבראו הופרדו המים והשמים ובחמישי נבראו הדגים והעופות למלא את המים והשמים , ביום השלישי נבראה היבשה ובשישי החיות והאדם למלא את היבשה.

ויהי אור
 Fiat Lux ויהי אור

לדף הראשי לפרשת בראשית

שמיני עצרת שמחת תורה ופרשת וזאת הברכה

מאמרים לשמיני עצרת, שמחת תורה ופרשת וזאת הברכה
תואריו של משה וסיום התורה  - המאמר עוסק בתואריו של משה רבנו ובנסיון למצוא את המסר אותו רוצה התורה להעביר בפסוקיה האחרונים.

הפטרת שמחת תורה - מאמר העסוק בהפטרת שמחת תורה בספר יהושע.

למה שמחים בשמחת תורה - המאמר מנסה למצוא את הפשר לשמחה המיוחדת בחג שמחת תורה ובפרשת וזאת הברכה.

חידון לשמחת תורה ולפרשת וזאת הברכה - חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת וזאת הברכה ולחג שמחת תורה.

סטטיסטיקה לפרשת וזאת הברכה - סטטיסטיקות ומידע כללי על פרשת וזאת הברכה.


פרשת וזאת הברכה
פרשת וזאת הברכה היא הפרשה האחרונה בתורה ובשונה מכל פרשיות התורה היא נקראת בחג, שמחת תורה ולא בשבת (למרות שלעיתים מחת תורה יוצא בשבת). הפרשה קצרה מאד וכללת את הברכות שבירך משה רבנו את עם ישראל. חשוב לשים לב לברכות ובפרט לדברים הבאים:
  • למרות שראובן נדחק מפני שבט יהודה, בברכות הוא מופיע ראשון
  • חלק מהברכות קצרות מאד וחלקן ( לוי ויוסף) ארוכות מאד
  • יש עוד שינויים בסדר, בנימים מוקדם ליוסף. יוסף מופיע כשבט אחד ורק בסיום הברכה מוזכר שהוא למעשה שני שבטים.
  • זבולון ויששכר מופיעים באותו ברכה.
  • משה רבנו מתייחס לעצמו בברכתו לשבט גד (במילים כי שם חלקת מחחוקק ספון - מתייחס משה לקברו הנמצא בנחלת שבט גד)
  • שבט שמעון - אינו זוכה לברכה כלל, בגלל חרון אפו של משה על פרשת בעל פעור.
כמובן שכל ברכה בפני עצמה, כולל פסוקי ההקדמה והסיום מצריכים עיון. לאחר הברכות מתואר בפירוט מותו של משה רבנו. בגמרא מופיעה מחלוקת האם השורות האחרונות בתורה נכתבו על ידי משה בנבואה, או על ידי יהושע בן נון.

 אודות שמיני עצרת ושמחת תורה
חג זה הוא למעשה שני חגים שהתאחדו להם למועד אחד. החג הראשון הוא שמיני עצרת, רגל בפני עצמו הבא מיד לאחר שבעת ימי סוכות. עיקר מנהגו של החג הוא בתפילת הגשם ובכך שמתחילים להגיד "משיב הרוח ומוריד הגשם" החל מתפילת מוסף, וכן מפסיקים בו את מצוות סוכות, אוכלים בתוך הבית ולא נוטלים שבעת המינים
החג השני הוא חג שמחת תורה, בו אנו מסיימים לקרוא את התורה. לחג זה מנהגים רבים מאד (למרות שאין לו מקור כלל, וההתחקות אחר התפתחות הינה נושא נפרד). ממנהגי החג הם ערכית הקפות חגיגיות בבית הכנסת בשירה ובריקודים עם ספרי התורה. העלאת כל הציבור בביתה כנסת לתורה (על ידיד קריאת חלקה הראשון של פרשת וזאת הברכה פעמים רבות), כיבוד שני אנשים בתפקידי החתנים. חתן התורה, המסים את קריאת התורה, וחתן בראשית, הפותח מיידית את מחזור הקריאה החדש בקריאת הפרק הראשון של פרשת בראשית. קריאה והעלאה של נערים מתחת לגיל בר-מצווה לתורה ועוד מנהגים שונים ובינהם מנהג הכנת דגלים על ידי הילדים.
נציין שבחוץ לארץ שנוהגים ים טוב שני, מפרידים בין החגים ואת מנהגי שמיני עצרת עורכים ביום הראשון, ומנהגי שמחת תורה ביום השני (אולם תפילות העמידה עצמן זהות ובשנים מוסיפים את אזכור יום שמיני עצרת), וקריאות התורה שונות בשני הימים.

דגל שמחת תורה
דגל שמחת תורה. מאוספי הספריה הלאומית. הדגל צויר ביד על ידי צבי לבני באזור שנת 1950

ראש השנה


מאמרים לראש השנה
סדר ראש השנה - סדר הברכות והסימנים בסעודת החג.

הפטרות לראש השנה - עיון בשתי ההפטרות לראש השנה. לידת שמואל וניחום רחל בספר ירמיהו

נבואה שעריך - סקירת ספר העוסק בתפילות ראש השנה והימים הנוראים.

באר מרים - ראש השנה - אסופת מאמרים בספר אלבומי מיוחד לראש השנה.

רעיונות לראש השנה - רעיונות לפעילות משפחתית מסביב לשולחן ראש השנה.

חידון לראש השנה - חידות ציורים וחידות מילוליות, קלות ומאתגרות (בנפרד) שינעימו לכם את סעודות החג.

תפזורת לראש השנה


אודות ראש השנה
ראש השנה נחגג בא ובב' בתשרי. מקור כפילות היום היא בתקופה בה היה ספק באיזה יום יחול ראש השנה מאחר ולא ידעו אם יבואו עדים ויהיה אפשר לקדש את החודש. תקנה זו קדומה בהרבה מתקנת יום טוב שני הנוהגת עד ימיני רק בחוץ לארץ. בתורה לא מופיעים פרטים על החג, הוא גם אינו מכונה ראש השנה, אלא היום הראשון בחודש השביעי, והוא מוזכר כיום תרועה וכיום זכרון. פרטי ודיני החג התגבשו במהלך הדורות.

ראש השנה הוא יום הדין, ובו אנו מאמינים שהקב"ה יושב ושופט את כל העולם כולו על מעשיו. מבחינת זו של אימת הדין מתחילים הימים הנקראים הימים הנוראים, במשמעות של נוראי הוד (ולא של איומים).

ראש השנה, הוא חג משונה. מצד אחד, כבר לאחר תפילת ערבית אנו פונים לסעוד את ליבנו בארוחת חג חגיגית במיוחד ומי דלמחרת בבוקר אנו מתפללים תפילה ארוכה מאד ורצינית (ולאחריה שוב אוכלים סעודה חגיגית) וכן ביום השני. שני פנים אלו של ראש השנה, בתור יום חגיגי במיוחד ובתור יום רציני במיוחד מהווים ניגוד המשתלב באווירת החג.

בסעודות החג מקובל לערוך מעין סדר ברכות (ראו מאמר מורחב). עיקר השינויים בתפילות הוא בתקיעות השופר המיוחדות לראש השנה, ובתפילת מוסף שבה נאמרות 9 ברכות ולא 7 כרגיל והן נקראת ברכת מלכויות, זכרונות ושופרות. בכל ברכה אנו מדגישים צד אחר של הקב"ה, את מלכותו על העולם, את זכריתו של כל המעשים והברואים (השגחה פרטית) ואת קול השופר, האמצעי המיוחד של היום.

בקריאת התורה אנו קוראים בפרשת וירא, את ההבטחה על הולדת יצחק, את גירוש הגר וישמעאל וביום השני של ראש השנה, מגיעים לשיא את פרשת עקידת יצחק. טעמי הקריאה בראש השנה וביום הכיפורים שונים ומיוחדים, איטיים ורציניים יותר.

בקריאת ההפטרה קוראים ביום הראשון את סיפורה של חנה אם שמואל, וביום השני מזכירים את רחל אמנו, שכן המדרש אומר ששלוש עקרות נפקדו בראש השנה, שרה רחל וחנה, וכך ביום ראש השנה, שהוא לפי המסורת גם יום בריאת ויצירת העולם (למרות שיש דעות שבניסן נברא העולם) אנו מזכירים את הנשים שהרו באותו יום.

תקיעות השופר נאמרות לפני תפילת מוסף ובמהלכה. במנהג המקורי נאמרו התקיעות בתפילת הלחש אולם כיום, כאשר אנשים מתפללים בקצבים שונים, ברוב המקומות אין תוקעים בתפילת לחש אלא רק בחזרת שליח הציבור ומשלימים תקיעות נוספות בסוף התפילה.

בצהרי יום ראש השנה, מקובל מנהג התשליך (ואם ראש השנה בשבת, אומרים את התשליך ביום השני). זהו מנהג סימלי בו אנו הולכים למקור עם מים (שכן המים מטהרים ואינם נטמאים לעולם), ולמעשה משליכים את חטאנו למים. כמובן שמנהג סימלי זה צריך להיות מלווה במעשים לאורך השנה שתבוא, אולם הוא מדגיש את מחויבתינו לשפר את מעשינו.

קישורים נוספים
מאגר חומרים וקישורים לראש השנה ממכללת קיי


עשרים שנה לגדודים העבריים

לפני  שנים חיפשתי את השם של סבא שלי באינטרנט. התוצאות לא העלו משהו שלא ידענו קודם, אולם בחיפוש מחדש הופיעו פתאום רשימות בארכיון כתבי עת שעברו לאחרונה דיגיטציה. לא הצלחנו לקבל עותק של המאמרים, וכבר נערכנו לנסיעה לגרמניה לביקור בארכיון אולם למרבה השמחה, עותקי מיקרופישים של העיתון נמצאים בספרייה המרכזית בבר אילן, ובאיתורם סייע לנו מר דודי בן נעים.

מציאת המאמרים בתוך מיקרופילמים ישנים, הייתה עבורי מרגשת ביותר. הגרמנית שלי הייתה ונשארה בסיסית ומוגבלת, ובטלפון הנייד נותרו שברירי אחוזים כך שלא יכולתי להיעזר בו לתרגום, אולם כאשר מכונת המיקרופילם הישנות הופעלו (דבר שלא קורה הרבה), ופתאום ראיתי את שמו של סבי מודפס שחור על גבי לבן, ההתרגשות הייתה עצומה. את סבי לא הכרתי כלל. אבי היה ילד צעיר כאשר הוא נפטר, וקריאת המאמר, או לפחות מה שהצלחתי להבין ממנו, הייתה כמו שמיעת קולות מהעבר, קולות שמעולם לא ידענו על קיומם. עוד באותו יום, קראנו ותרגמנו באופן חלקי וראשוני את המאמרים שמצאנו, וכעת אנו מגישים את המאמר הראשי במלואו לציבור - שמונים ואחת שנה לאחר כתיבתו.


אברהם (אדולף) איידלהייט - 1905-1948
אברהם (אדולף) איידלהייט - 1905-1948



ברלין  23.8.1937
פורסם בעיתון "העם היהודי"

עשרים שנה להקמת הגדוד היהודי
המשמעות של ה-23 באוגוסט 1917
אברהם (אדולף) איידלהייט,
תורגם על ידי כלתו ובנו, אילנה וישעיהו איידלהייט

ה-23 לאוגוסט, היום שבו לפני 20 שנה הוקם הגדוד היהודי, נופל בזמן שבה התופעה היחידנית בהיסטוריה של תנועות חופש בעמנו מואפל עקב בעיות פוליטיות, במיוחד עקב מאבקנו נגד חלוקת ארץ ישראל. אבל מי שכבר אז, או בשנים שבאו לאחר מכן, הבין שעמנו לא יוכל להשיג את חירותו באמצעות הצהרות ופחות מזה באמצעות קירקוש פחיות, אלא אך ורק על ידי נכונות להקרבה בדם ונפש, על מנת שהצלחת המאבק תוכרע, הוא ידע, בדיוק היום איזה ערך יש ליסוד הגדוד היהודי.

נגד רצון ההנהגה הציונית דאז, שדגלה בהמתנה, היה ז'בוטינסקי משוכנע בצורך של הקמת הגדוד בפועל. עוד מוקדם יותר, הוא הבין שבעת מלחמת עולם, יצטרך העם היהודי לממש את תביעתו על ארץ ישראל במעשה. מעשה זה היה הקמת הגדוד היהודי. לאחר עבודה מאומצת וקשיים שכמעט ולא ניתן היה להתגבר עליהם, צלח בידו יחד עם מספר חברים להפיח חיים בגדוד. עד כה לא הכיר העם היהודי דיו במעשה ההירואי הזה.

ודאי שמספרם של אלו אשר שרתו בגדודים 38, 39 ו-40, של "קלעי המלך המלכותיים" בחזית פלשתינה, היה קטן מדי עבור העם היהודי. מאידך ידוע בוודאות שהימצאותם והקורבן שהקריבו הובילו בבירור להשגת הצהרת בלפור.

בתום מלחמת העולם ובאמצעים שעמדו לרשותו, ניסה ז'בוטינסקי לשווא להמשיך ולקיים את הגדוד למרות שידע שהתיישבות בארץ ישראל התלויה להגנתה "בכידונים" זרים, לא תוכל להתפתח ולשגשג. דבר זה הוכח באופן דרסטי בשנים 1919 ו-1920. ב-1919 היו בכל המזרח-התיכון (במקור "אוריינט") מרידות והתקוממויות, אנגליה נאלצה להוציא את כלל כוחותיה מארץ ישראל. רק חלקו הקטן של הגדוד היהודי נשאר עדיין בארץ. זה הספיק על מנת להגן מפני מהומות הולכות וגוברות של הערבים. ב-1920 בהסכמה שבשתיקה של ההנהגה הציונית, פוזר רוב רובו של הגדוד היהודי. האנגלים שבו והחזירו גייסות בריטיים לארץ ישראל. התוצאה מכך הייתה פוגרומים ביפו ובירושלים.

מאז 1920, ז'בוטינסקי ותומכיו מנהלים מאבק ללא לאות על מנת להקים שוב את הגדוד היהודי. בהקמת "ביתר" ו-"ברית החייל" בעולם, הושג מכשיר יעיל ומהימן שיהיה בסיס להתהוות הגדוד העברי. אנשים אלו הנמצאים יחד בקבוצות סגורות, מוכיחים לעולם שהם למדו עד כמה הם חייבים לעמם. אם המתנגדים שבתוכנו היו מכירים בזמן ותומכים בדרישה להגנה יהודית לגלית בארץ ישראל, היו נחסכים לעמנו קורבנות רבים. גם מהומות הדמים המסיביות והרחבות משנת 1936, לא היו אפשריות אם היה קיים חיל מצב יהודי. כך היה גם נחסך מאתנו מושג "ההבלגה" המחפיר.

היום, כאשר אנו חוגגים את שנת ה-20 להקמתו של הגדוד היהודי וברוחנו אנו מנמיכים את הדגלים על קברם של אותם גיבורים, אנו מאמינים שנוכל להתכונן ב"ברית השומרים" וב-"ביתר" למצעד שכם אל שכם יחד עם אחינו ממזרח וממערב עבור ארץ ישראל, בגדוד היהודי הגדול שיבנה.

נאמנים לשבועתנו "אני מקדיש את כולי לתחיית המדינה העברית".

ההיסטוריה של הגדוד היהודי.
ניסיון ראשון
הרעיונות בגין הגדוד נרקמו לראשונה ע"י ו. (ולדימיר – זאב) ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור והופצו בין יהודי ארץ ישראל, אשר גורשו ע"י התורכים לאלכסנדריה. כוונת הוגי הרעיון הייתה להקים גדוד קרבי אשר יוצב בלעדית בחזית הארצישראלית.
לאחר שמינהלת הצבא המצרי הסבירה, לאחר דיונים רבים, כי באופן זמני היא יכולה לקבל את המתנדבים רק לשרות כנהגי תובלה, ללא התחייבות לתת להם תפקיד, מאן הוועד המייסד לתת הסכמתו להצעה זאת ומשך לגמרי את ההצעה. בעקבות כך פקד קולונל פטרסון על העברת הגדוד שלו לאלכסנדריה וזימן אליו לפגישה והציע ישירות לנוער היהודי להקים לעצמו גדוד. הצעתו זו התקבלה במקום.

באפריל 1915 הוקמו גדודי המתנדבים ובהם כ-600 איש. הגדוד נקרא "גדוד נהגי הפרדות של ציון". הגדוד היה גוף עצמאי נושא דגל "מגן דוד", הופעל ושרת בגליפולי אך רק מאחורי הקווים. הגדוד הונהג ע"י קולונל פטרסון ולאחריו קבל את הפיקוד טרומפלדור. לאחר אכזבות רבות ואבדות כבדות, התפרק הגדוד ב-1916. אין לראות בגדוד נהגי הפרדות של ציון כגדוד יהודי מאחר ונוספו לו מטרות נוספות על אלו שתיכננו הוגי הרעיון. לכן זהו רק ניסיון ראשון שעזר לסלול את הדרך להקמתו הממשית של הגדוד היהודי הלוחם. במובן זה עומדת לגדוד משמעות היסטורית.

הגדוד.
ז'בוטינסקי ממשיך בתביעתו להקמת גדוד יהודי שיקח חלק בכיבוש ותפיסת ארץ ישראל. דרישה זו נתקלה במכשולים שכמעט ואי אפשר היה להתגבר עליהם. קשיים, לא רק שנערמו בידי הממשלה הבריטית, אלא גם במידה רבה על ידי המנהיגות הציונית, שכבר בשנת 1915 הסתייגה מז'בוטינסקי ותוכניותיו. ז'בוטינסקי נאבק נגד כולם, קשר קשרים עם מנהיגים ופוליטיקאים בריטיים, קיים כל הזמן תעמולה בכתב ובעל פה לרעיון הגדוד, עד שבהשתדלות על אנושית עלה בידו להקים את הגדוד. ב-23 באוגוסט 1917 פורסמה ההודעה הרשמית של ממשלת בריטניה שלפיה אושרה הקמת הגדודים היהודיים.

בעקבות כך החל מיד חיול והכשרת המתנדבים היהודיים. תחילה צורפו לגדוד שרידי "גדוד נהגי הפרדות של ציון" ונוספו אליהם מתנדבים יהודיים מאזורי לונדון ומ-וויטצ'פל Whitechapel.

בזמן שנערכו ההכנות בצד היהודי, הרי שבצד האנגלי נלקחה בחשבון תכנית ההתנגדות בפלשתינה, שמאז אמצע נובמבר 1917 ניתן היה לממש ולפתוח במתקפות גדולות. את הפיקוד העליון על מתקפות אלו קבל לידיו הגנרל אלנבי.

בפברואר 1918 הוביל קולונל פטרסון את הגדוד היהודי הראשון לחזית הארצישראלית. באותו זמן צירף אליו הגדוד גם מתנדבים מיהודי אמריקה תחת פיקודו של קולונל מרגולין האוסטרלי. מיותר להדגיש שגם ז'בוטינסקי עצמו היה שייך לגדוד ולקח חלק במלחמותיו. הייתה לו דרגה של "לוטננט" בצבא האנגלי.

ההצלחות הראשונות של המתקפה האנגלית הביאו לכיבוש דרום ארץ ישראל. מתוך שביעות רצון גדולה של האוכלוסייה היהודית החל מיד הגיוס ל"התנדבות", שאליו נהר הנוער היהודי. בספטמבר 1918 כבר מנה הגדוד 1500 מתנדבים שאז השתוו בגודלם לבטליון וחצי. באופן רשמי הגדוד נקרא "גדוד מס' 38 של קלעי המלך המלכותיים". באותו חודש לקח הגדוד חלק בקרבות נגד התורכים והם הצטיינו במיוחד בקרב על מעבר הירדן.

ב-1919 היו יחד שלושה גדודים ה-38, 39 ו-40, שמנו יחד כ-5000 איש. גם אם גייסות אלו כבר לא לקחו חלק בקרבות מאחר והמלחמה הסתיימה. כך מגיע הגדוד בדיוק בזמן המהומות שלאחר המלחמה לחשיבות גדולה במיוחד בהחזקת וקיום הסדר והשקט בפלשתינה במיוחד בחלק הצפוני של הארץ.

ההיסטוריה של הימים ההם הוכיחה את "התורה" שהסתמכות על הגנה יהודית מספקת בארץ על מנת להבטיח שלום וסדר, שכן בדיוק בזמן זה עמד כל המזרח התיכון בלהבות. בכל מקום היו מאורעות וחוסר בטחון ורק בפלשתינה היה שקט מאחר ש-5000 יהודים חמושים הוכיחו שבעצם הימצאותם ידאגו לכך.

בהדרגתיות צעדה ההנהגה הבריטית לקראת פירוק הגדוד. חסר תקווה היה מאבקו של ז'בוטינסקי להמשיך ולאפשר לו המשך. לשווא היו גם מאמציו לזכות בהכרת העולם הציוני בחשיבות הגדוד במשימה העתידית המשותפת לשניהם בבניית הארץ, מה גם שהראו בזאת את חובתם לשמור על הקיים ולהתגונן מהבאות.

בסתיו 1920 נשארו בין 300-400 איש בגדוד, עד שחדרה דמורליזציה, ללא מחאה של ההנהגה הציונית וללא מחאה של העולם היהודי ועד אשר גם אלו נמחקו מהרשימה. עד כמה צודקת הייתה דרישתו של ז'בוטינסקי להמשיך ולהחזיק בגדוד לאור העובדה שבגלל פירוקו פרצו הפוגרומים ביפו ובירושלים שתבעו חיי יהודים יקרים לקרבן.

גם חוב של כבוד לא ניתן לאנשי הגדוד. השלטון הבריטי הבטיח להם שיוכלו להתיישב באדמת ארץ ישראל. למעט במקרים מיוחדים (למשל בשנת 1933) לא קוימה ההבטחה שניתנה להם. הלוחמים על פלשתינה נאלצו לעזוב את הארץ על מנת למצוא לעצמם מקום כלשהו עלי אדמות.

אבל גם חוב של כבוד מטעם העם היהודי ללוחמי הגדודים היהודיים, עדיין לא שולם.



הערות המתרגמים
1.     במקור רשום במרבית המקרים פלשתינה ולא ארץ ישראל.
2. למעשה הוקמו 3 גדודים יהודים 38 זה שהוקם ב-23 באוגוסט 1917, 39 הוקם ממתנדבים יהודיים באמריקה ובו היו גם בו גוריון ובן צבי וגדוד 40 שהוקם מאוחר יותר והתבסס על מתנדבים מהארץ.

עמוד השער של העיתון העם היהודי ברלין 1937
עמוד השער של העיתון העם היהודי ברלין 1937




אודות המאמר וכותבו
אברהם (אדולף) איידלהייט (1905-1948),  נולד במזרח אירופה ועבר לאוסטריה ולגרמניה. איידלהייט הצטרף בצעירתו לתנועת בית"ר ומילא בה תפקידים שונים, ביניהם כנציב השומרים, חלק מתנועת ביתר, בברלין בין השנים 1936 עד 1939. כחלק מפעילות התנועה יצא העיתון Das Jüdische Volk  בין השנים 1937-1938, אז נסגרו כל העיתונים היהודים בהוראותו של גבלס.

חנוכת סניף ביתר ונציבות השומרים בברלין. צילום: ד"ר יעקובסון
חנוכת סניף ביתר ונציבות השומרים בברלין. צילום: ד"ר יעקובסון

מאמר זה שתרגמו מובא הוא המאמר הראשון בגיליון הראשון שיצא לאור בתאריך 23/8/1937, ומופיע בעמוד הראשון שלו. המאמר נותן סקירה היסטורית על הגדודים העבריים ומשבח את פעילותו של זאב ז'בוטינסקי.

פעילות עיקרית של סניף בית"ר הייתה עידוד עלייה לארץ ישראל, ובתחילת שנת 1939, כאשר הובן כי כבר אין אפשרות לפעילות בברלין, וזמן קצר טרם נסגרו שערי גרמניה כליל, דצמבר 1938, עלו אברהם, אשתי יאני, ובנו התינוק ישעיהו (בן חצי שנה) לארץ ישראל.

אברהם איידלהייט, שעל שמו אני נקרא, סבל ממחלה קשה, נפטר ונקבר בלונדון בשנת 1948.