אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

לוט ומידת הרחמים

בפרשת השבוע אנו רואים בהפתעה מסוימת שלוט מצליח במקום שאברהם נכשל.

כאשר הקב"ה מספר לאברהם על תוכניתו לגבי סדום ועמורה, אברהם מזדעק: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע" ומתחיל מעין משא ומתן, אבל אברהם לא מביא ממש טיעונים בזכות סדום אלא מציין שאם יש מספר מסוים של צדיקים ראוי שהם יצילו את כל הערים. הקב"ה למעשה מסכים עימו, בוודאי שאין כוונה להרוג את הצדיקים עם הרשעים ובוודאי שגם צדיקים מעטים יכולים להציל עיר אבל ולמרות שמספר הצדיקים הנדרש להצלה, יורד בכל פעם בסופו של דבר, העניין מגיע למבוי סתום. לאברהם אין עוד מה לומר, והתוכנית האלוקית ממשיכה כמעט כרגיל.

אפשר לחשוב שמאמצי אברהם הועילו לפחות להצלת לוט, אולם התורה מוסרת לנו כי" וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת-אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת-לוֹט.." כלומר לוט בכל מקרה היה ניצל בזכותו של אברהם. וכמו כן גם ללוט זכויות משלו, בכך שנהג הכנסת אורחים נאותה, אם כי בבלבול מסוים בהצעתו לתת את בנותיו לאנשי העיר.

בכל אופן, כאשר לוט שומע על הגזירה הוא לא מנסה לשנות כלום ולא פונה אל ה', אולם כאשר הוא כבר מחוץ לעיר הוא מבקש: "יט הִנֵּה-נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת-נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן-תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּיכ הִנֵּה-נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי" ולמעשה מציל כך עיר שלמה, יותר ממה שאברהם הצליח לעשות.

איך ניתן להבין זאת? לדעתי אפשר ללמוד כאן שני דברים.

הדבר הראשון הוא אופי הנהגת ה' בעולם ונלמד זאת מתוך מקרים דומים של רצון ה' להחריב. המקרה הראשון הוא במבול, נח מקבל ידיעה על המבול אך לא עושה דבר ומעירים המפרשים שהיה לו להתפלל על בני דורו, אבל מאיפה שנוח ידע זאת? התפיסה באותו זמן הייתה, זה אלוקים, העולם שלו, שיעשה מה שהוא רוצה. עם סיבה או בלי סיבה זה בכלל לא משנה. למעשה תפיסת האלילות היוונית בה "האלים" מתעמרים בבני האדם להנאתם דומה לתפיסה זו.

התורה כמובן שוללת תפיסה זו ואברהם הוא הדוגמה לכך. לא ייתכן מצב כזה של חורבן, של הריגת צדיק עם רשע והצדיקים בוודאי יכולים להינצל. יותר מכך צדיקים יכולים להציל גם אחרים. לא צריך שכל העיר יהיו צדיקים גמורים, מספיק שיש כמה ובזכותם העיר ניצלת. עוד יותר מכך, אסור שתהיה שרירותיות. אם מישהו חטא, גם עיר שלמה, יש לעשות משפט הוגן ולכל עבריין מגיע סניגור ואברהם שיודע בדיוק שחמישים צדיקים לא יהיו, וכנראה גם עשרה אין מנסה בכל זאת. זו מידת הדין, וברגע שמתברר שאין עשרה צדיקים, לאברהם אין יותר טיעונים. זו מידת הדין, בוצע משפט, משפט הוגן, אין זכויות והדין צריך להיעשות.

אולם לוט, מראה שיש אפשרות נוספת, אפשרות של לפנים משורת הדין, אפשרות שגם היא אינה קיימת כמעט בעולם הקדום, ואף נחשבת לאבסורדית, והיא היכולת להפוך את הדין.

מי שנהג כך, ואולי למד ממעשה לוט היה לא אחר מאשר משה רבנו, שבחטא העגל, פחות או יותר עוצר את הקב"ה כפי שנאמר בפסוק: "י וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:" כבר רש"י אומר שהקב"ה נותן פתח למשה ומשה כמובן יודע שלמרות שהדין דין, יש פתח הצלה ומיד משה מנצלו " יא וַיְחַל משֶׁה אֶת-פְּנֵי ה' אֱלקָיו..."

הדבר השני שניתן ללמוד הוא שבקשתו של לוט לא הגיע מתוך מחשבה עמוקה. בוודאי שלא היו לו שיקולים של מידת הדין ומידת הרחמים. גם באופן אוביקטיבי הרי הוא כבר ראה שבאים להצילו, שהוציאו אותו מהעיר ובוודאי שיתירו לו זמן גם לנוס להרים. לוט לא חשב לעומק, אלא פעל במתוך מצוקה אמתית שהוא היה בה.

עירו נהרסה, בנותיו הנשואות נשארו בה ונספו, לברוח להרים ולחיות כאיש מערות, לאחר שהתרגל לחיים בעיר נראה עבורו כיאוש טוטאלי ודומה כבר למוות. מתוך מצוקה זו, לוט פשוט מבקש. 

בקשה כזו, מסתבר להפתעתנו חזקה יותר מאשר דברי אברהם העומד וצופה מן הצד, ובקשתו היא כללית על ערים ואנשים שאינו מכיר, ואינה מתוך מצוקה אישית.

את מידת הדין פגשנו כבר בספר בראשית ובסיפור זה אנו פוגשים את מידת הרחמים במלוא תפארתה. נמצאנו למדים כי מידת הרחמים קיימת בעולם, ואדם הנמצא במצוקה קשה , יכול פשוט לבקש, ללא טיעונים, ללא הנמקות וללא הצדקות, בקשה שיכולה להפוך את מידת הדין למידת רחמים.

הדף הראשי לפרשת וירא 

המלאכים מוציאים את לוט ומשפחתו מסדום
המלאכים מוציאים את לוט ומשפחתו מסדום - אנטוני ואן דייק



הצחוק בבשורת הולדת יצחק

הצחוק בבשורה לאברהם

בפרשה ה' מבשר לאברהם שייולד לו בן משרה: "וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ" (יז ט"ז). אחרי שאברהם מקבל את הבשורה הוא מגיב כך: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם-שָׂרָה הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" (פסוק יז).

אברהם כל כך מתקשה להאמין שהבשורה תתקיים שהוא מציע חלופה, ישמעאל יהיה הממשיך: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם ל-האלוקים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ" (פסוק י"ח).

הרד"ק מסביר שאברהם אומר לה' די במה שנתת לי, ישמעאל, קטונתי מהחסד הגדול הזה שאתה אומר שתעשה עמי עוד, דיי במה שנתת לי.

לאחר מכן ה' ממשיך את השיח שלו עם אברהם ואינו מתייחס לכך שהוא צחק. לעומת זאת בפרשת וירא מתרחש מקרה דומה:"וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה-בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו. וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי" (פרק יח' פסוקים י – יג).

ואחרי זה מוכיחים את שרה על כך שצחקה והיא מכחישה.

 "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ"(פרק יח פסוק טו).

למה צחקה שרה?


מהסיפור עולות שלוש שאלות עיקריות.
  1. מדוע מוכיחים את שרה על כך שצחקה ואת אברהם לא מוכיחים?
  2. איך גם אברהם וגם שרה צחקו? מה הם לא האמינו במה שה' אמר?
  3. מדוע שרה מכחישה שצחקה למה היא משקרת? הרי כולנו יודעים ששרה הייתה נביאה וצדיקה, לא הגיוני שהיא תשקר?

לפעמים בשני משפטים יש את אותה מילה והיא נראית בתחילה עם אותה משמעות, אבל כשמתרגמים את המילה לשפה אחרת, רואים שהמילה המתורגמת היא אינה אותה מילה וממילא למילה עצמה אין בדיוק את אותה משמעות.

אולי הדוגמה הידועה ביותר לכך היא המילה "כי" כפי שמופיע בגמרא פעמים רבות: "דאמר ר"ל כי משמש בד' לשונות" (למשל ראש השנה ג.).

כך גם בפרשתנו בשני הפסוקים כתובה אותה מילה, ויצחק או ותצחק, אבל המשמעות של שתי המילים שונה כשמסתכלים בתרגום אונקלוס.

את המילה ויצחק של אברהם אונקלוס מתרגם ל "וחדי" – ושמח ואילו את של שרה הוא מתרגם ל "וחייכת" כלומר מלשון שׂחוק, באנגלית את המילה שׂחוק מתרגמים  ל laugh.

כלומר אברהם שמח בבשורה ולעומת זאת שרה צחקה על הבשורה, לכאורה נפתרה השאלה, אבל לפי המשך פסוק י"ז נראה שאברהם תמה: "הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם-שָׂרָה הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" הוא בעצם שואל את עצמו אם דבר כזה יכול בכלל לקרות?

מדוע צחק אברהם?


האברבנל מסביר שאברהם צחק לא מכיוון שלא האמין אלא מפני שזה היה דבר נגד הטבע, אברהם האמין שיהיה נס אבל צחק מעצם העובדה שבן אדם בן מאה ואישה בת תשעים יילדו ילד, זה כמו שגם אתם תצחקו אם אלוקים יגיד לכם שהיום תראו זברה צהובה, זה לא שאתם לא תאמינו, אלא פשוט עצם הרעיון לראות דבר שהוא נגד הטבע ונגד מה שאנו מכירים מצחיק אותנו.

האברבנל מסביר שאברהם אמר לשרה שה' הבטיח שייולד להם ילד (כי זו הייתה כל המטרה של שינוי השם, וכנראה אברהם הסביר מדוע ה' ציווה אותו ואת שרה לשנות את שמם) ולכן אי אפשר לומר את אותו הדבר על שרה כשרה צחקה.
אבל אנחנו לא באמת יכולים לדעת האם אברהם אמר לשרה שה' הבטיח שייולד לה בן או שאברהם לא סיפר לה ,כי זה לא כתוב.

ולכן הפירוש של האברבנל קצת קשה כי לכאורה היה צריך שה' לא יכעס גם על שרה. אבל בעצם כשחושבים על זה, הצחוק שרה  הרבה יותר מובן.

הרמב"ן מסביר שבעיני שרה, שלושה אנשים, אורחים באים לבית של אברהם, אברהם יודע שהם מלאכים וכנראה שרה לא יודעת, אברהם מארח אותם יפה נותן להם לאכול לשתות וכל מה שהם רוצים, הם באים להיפרד, והאורח מברך אותם כך: "וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה-בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו".

שרה שומעת את זה וצוחקת, היא הרי ניסתה שנים והיא יודע שברכה אחת של אורח לא תשפיע, שרה כל כך מיואשת שהיא לא מאמינה כבר שהיא יכולה ללדת, וזה דבר הגיוני לחשוב בהתחשב בפסוק יא, שם מוזכר שבלי נס שרה אינה מסוגלת ללדת.

אבל ה' כועס עליה מכיוון שהיה ראוי לה להאמין לא משנה מה, אתה צריך להאמין שזה יכול לקרות. שרה מכחישה שהיא צוחקת מכיוון שהיא לא צחקה על כך שייולד להם בן בזכות נס אלא על הברכה שייולד להם בן באופן טבעי (מה שלא הגיוני), אם שרה הייתה יודע שהאיש הוא מלאך אלוקים היא לא הייתה צוחקת, היא הייתה מאמינה, אבל היא לא האמינה עד שקיבלה הבטחה מאלוקים.

זהו מסר מאוד חשוב לא משנה מה אף פעם לא להפסיק להאמין, גם כשהדבר נראה בלתי אפשרי.


לדף הראשי של פרשת לך לך

אברהם,שרה והמלאכים - רמברנדט
אברהם, שרה והמלאכים - רמברנדט

עיר ומגדל

"וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם" - פרשיית מגדל בבל היא מהסיפורים הידועים ביותר בספר בראשית. אותו מגדל שאנשים רצו לבנות ושום מה הפריע לאלוקים עד כדי כך שטרח לבלל את שפתם ולהפיצם על פני כל הארץ.

הסיפור המקראי עצמו גורר שורה שונה של התייחסות. מאמונה שכך בדיוק היה ועד לגישה שהכל סיפורי בדים, אולם כדאי לזכור שספר בראשית אינו ספר היסטוריה אלא בא ללמדנו על המאפיינים העמוקים ביותר של ההתנהגות האנושית. מבני בנייה מגלומניים אדירים ניתן למצוא במקומות רבים בעולם. הידועים שבהם הם הפירמידות הגדולות במצרים, אולם גם בחלקים אחרים של העולם, ביבשות אמריקה ואסיה, ניתן למצוא מבני ענק שנבנו בעמל רב ומטרתם לרוב לפאר אנשים בודדים.

הפירמידות הגדולות הן קברים. מדוע צריך אדם אחד קבר גדול ומפואר כל כך? ופרעונים אלו לא היו הראשונים, וכנראה גם לא האחרונים.

אותה מגלומניה המתוארת בסיפור מגדל בבל, היא התנהגות אנושית החוזרת על עצמה פעם אחר פעם ותוצאותיה תמיד דיכוי ועריצות. כנראה שאין אפשרות אחרות, והתורה באה להזהיר מכך.

דוגמה לאותה מגלומניה ניתן למצוא בתוכנית ההשתלטות הנאצית על העולם בכלל ותוכניות הבנייה של ברלין החדשה - גרמניה - בידי היטלר ואדריכלו (פושע נאצי בזכות עצמו למרות הדימוי שיצר לעצמו לאחר המלחמה) אלברט שפאר. התוכנית לא הייתה תיאורטית, היא החלה לצאת אל הפועל עוד לפני מלחמת העולם בהריסת בניינים ישנים בברלין. תוכנית זו השפיעה ישירות על יהודי ברלין שגורשו מבתיהם המרווחים, בתים שניתנו לאלו שבתיהם נהרסו, לבתים קטנים יותר בפרברי העיר ומשם לבתים קטנים עוד יותר, פעם אחר פעם בהתאם לקצב הבנייה.

התוכניות בלתי נתפסות. מבני ענק, שדרת ניצחון באורך קילומטרים וכמובן ההיכל הגדול עם כיפת ענק בגובה 300 מטרים בקוטר עצום, המגמד את כל בנייני ברלין ואת הרייכסטאג הנמצא לידו.
דגם גרמניה - ציר דרום צפון
דגם גרמניה - ציר דרום צפון. מקור: ויקיפדיה

בנייני ענק אלו, כמו גם בניינים אחרים שנבנו בגרמניה הנאצית לא היו יכולים להיבנות ללא עושק ועריצות, הריסת בתים של אזרחים, גירוש אזרחים אחרים מבתיהם וכמובן ניצול עובדי כפייה, למעשה שעבוד אנשים לעבדות לצורך בנייתם. 

גם בימינו, עבודות בניין גובות קורבנות בנפש, ומבני הענק של כל הזמנים מהפירמידות דרך החומה הסינית ועד תעלת סואץ אינם שונים. בניינים אלו ניצלו עבודה של עבדים או פועלים בשכר זעום, ואלו מתו בהמוניהם. 

"וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" - למרות האווירה החיובית השוררת לכאורה במגדל בבל, התיאור של כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, אינו תיאור מצב תקין של איש תחת גפנו ותחת תאנתו, אלא רומז לדיקטטורה ורודנות, כולם שפה אחת כי אין אפשרות לומר משהו אחר. מי שמנסה מוצא את עצמו מחוץ לקבוצה וכנראה משלם על כך בחייו. ולא סתם כמה פסוקים קודם לכן מוזכר נמרוד, גיבור הציד, שהיה, כנראה, אחד המלכים הראשונים, כלומר שעבד אנשים תחתיו ויצר את המציאות המוכרת לנו שבה לא כל האנשים שווים. 

איני יודע אם סיפור מגדל בבל היה או לא היה או שהוא  הדרך בה התורה בוחרת לספר לנו מדוע העולם מחולק לעמים רבים, ואלו בעידן  הזה, נלחמים אחד בשני כל הזמן. את המלחמה הראשונה אנו פוגשים כבר בפרשה הבאה, פרשת לך לך. זו מלחמה גדולה, ארבעה מלכים נגד חמישה מלכים, וגם זאת אחרי שארבעת המלכים ערכו מסע מלחמה בכל אזור הסהר הפורה.

אותה מגלומניה, ההיבריס, היא משהו שהתורה נלחמות בו. פעם אחר פעם. בספר בראשית זוהי רק ההקדמה. עיקר האזהרות יופיעו בספר דברים, לקראת הכניסה לארץ, ובהמשך דברי הנביאים. התורה מזהירה מפני ההצלחה והדרכים להתמודד איתה. תחושת "כוחי ועוצם ידי" היא הסכנה האמתית בפניה עומדת האנושות. המחיר הכבד של פיצולה של האנושות, פיצול הגורר איבה ומלחמות, כנראה טוב יותר ממשטרי דיכוי אכזריים שהיו עד אז ועל רקעם כמו הדת היהודית להציע אלטרנטיבה, אלטרנטיבה שבחלקה ממומשת בחברות רבות המגיעות לחברה שווה וצודקת יותר, בדרך למילוי חזונו המפורסם של ישעיהו: "לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ב' ד), חזון שהתנאי עבורו מופיע במקום אחר בספר ישעיהו: "לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ בְּכָל-הַר קָדְשִׁי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (י"א ט). עד אז הדרך עוד ארוכה. 








ויהי אור- Fiat Lux

פרשת הבריאה פותחת בתיאור המצב לפני שאלוקים התחיל לעשות סדר: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹוקים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם".

יש לנו את הארץ, תהו ובהו, כלומר כלום, ריק, יש לנו חושך, שהוא פשוט קיים מכיוון שאין אור, יש לנו את אלוקים, שהוא מרחף על פני המים, אלו הדברים שיש בעולם לפני היום הראשון.

ביום הראשון אלוקים בורא את האור : " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי-אוֹר וַיְהִי-אוֹר".

לאחר מכן אלוקים מבדיל בין האור ובין החושך:  "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ" – אלוקים מבדיל בין האור ובין החושך העולם מתחיל להיות מסודר, יש זמנים לאור ויש זמנים לחושך הם לא באים ביחד.

לאחר מכן אלוקים קורא לאור ולחושך בשמות: " וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם אֶחָד". אלוקים קורא לאור, יום, לא ברור האם אלוקים קורא לאור עצמו יום ולחושך עצמו לילה או שלזמן שיש אור הוא קורא יום ובזמן שיש חושך הוא קורא לו לילה, כיום המילה יום מבטאת את הזמן שיש אור בחוץ, בגלל השמש (נגיע אליה בהמשך) והלילה מבטא את הזמן שאין אור.

שני המושגים האחרים שמופיעים בפסוק הם ערב ובוקר, שניהם מסמלים את תחילתו של הלילה או היום, וכאן אנחנו למדים שהם גם מסמלים את המעבר שבין יממה ליממה, השינוי אינו מתבצע בבת אחת אלא בתהליך העובר מאור לחושך (ערב) ומחושך לאור  (בוקר).

הסתיים לו היום הראשון וקיבלנו מושג כללי על האור והחושך, ערב, בוקר, יום ולילה.

עכשיו נעבור ליום הבריאה הרביעי, אלוקים בורא את המאורות: "  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם...". מאורות הם דבר שעושה אור, והתפקיד שלהם יהיה "לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ וַיְהִי-כֵן".

מהפסוק עולות שתי שאלות: מדוע אנחנו צריכים מאורות שיעשו אור הרי, אלוקים כבר ברא את האור ולא צריך מאורות בשביל האור? 

השאלה השנייה שעולה מן הפסוק היא: למה צריך את המאורות להבדיל בין היום ובין הלילה, הרי אלוקים כבר הבדיל ביניהם ביום הראשון? נחזור לשאלות אלו עוד מעט.

לאחר מכן אלוקים עושה בפועל את המאורות:
"וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים: וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ : וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב".

בפסוקים אלו אנו רואים שאלוקים נותן למאורות עוד תפקיד, למשול. השמש מושלת ביום והירח והכוכבים מושלים בלילה. מה זאת אומרת למשול ? כל התפקיד שלהם הוא לספק אור. במה מתבאטת המשילות שלהם, ואיך הם עושים זאת?

לאחר מכן כתוב לנו עוד פעם להבדיל בין האור ובין החושך, למה התורה כותב עוד פעם להבדיל הרי היא כבר כתבה זאת?

החזקוני מסביר שהמאורות אינם מביאים אור חדש לעולם אלא המאורות הם למעשה האור שיולד מן האור שנברא ביום הראשון ומתחלק לשתי חתיכות, כלומר אין כאן אור חדש אלא האור הישן מהיום הראשון מתפצל לירח ולשמש, וכל אחד מהם מאיר בזכות אותו האור, השמש והירח מאירים כדי לתת מקור ברור לאור, ושלא סתם פשוט יהיה אור ולאחר מכן סתם חושך אלא, שהאור והחושך שה' ברא יהיו בתוך דברים ממשיים.

לממשלת היום – על הפירות להבשילם, לממשלת הלילה- כדי לצנן שלא יתליעו, כלומר אלוקים נותן למאורות עוד תפקידים חוץ מלהאיר (שגם ככה יש מהיום הראשון) ולשמש כמועדים (בני האדם צריכים לעשות את עיקר הפעולה), למשול הכוונה להיות משפיע מעבר לתפקודך הרגיל, כידוע השמש עוזרת לצמחים בתהליך הפוטוסינתזה, והירח שומר עליהם מפני השמש שלא יתייבשו בחום, למשול הכוונה להשפיע.

הרשב"ם מסביר את התפקיד של המאורות: הרשב"ם אומר שהמאורות עוזרים לנו להבין את ההחלפה בין יום ללילה, לפני המאורות לא ברור איך זה היה קורה, כשהשמש והירח קיימים ברור לנו איך השקיעה והזריחה מבדילים בין היום ובין הלילה, ואיך הירח עושה אור בלילה ומחליף את השמש כשהיא שוקעת (הדבר נכון רק כאשר הירח מלא ואז הוא גם מאיר בעוצמה הגבוהה ביותר, בלילות אחרים, זריחת הירח מוקדמת או מאוחרת לשקיעת השמש). המאורות הם אלה שגורמים לחילוף, לבידול, בין היום ובין הלילה.

לסיכום: המאורות הם כלי פיזי למשהו שלא יכלנו לדעת מה המקור שלו, התפקיד העיקרי שלהם הוא אינו להאיר שכן אור היה בכל מקרה אלא הם כלי קיבול, הם גם מראים לנו את תהליך המעבר, מראים לבני האדם מועדים ואותות שונים והם גם מושלים, הם בעלי יכולת השפעה מעבר לתפקיד הבסיסי שלהם.

אלוקים לוקח את יום הבריאה הראשון ומפשט אותו בפנינו במאורות ביום הרביעי. אין זה מקרה והרעיון היה ידוע לחכמינו במשך שנים ומבוטא כבר בשיר הייחוד, פיוט קדום הנאמר כיום רק ביום הכיפורים. בפיוט מופיעה השורה: "שְׁלֹשֶׁת יָמִים הָרִאשׁוֹנִים / אָז הֱכִינוֹתָם לָאַחֲרוֹנִים". שלושת הימים הראשונים של הבריאה הכינו את העולם לשלושת הימים האחרונים, בתהליך של התפתחות ושכלול. את ההכנה של היום הראשון לרביעי פירטנו, בים השני נבראו הופרדו המים והשמים ובחמישי נבראו הדגים והעופות למלא את המים והשמים , ביום השלישי נבראה היבשה ובשישי החיות והאדם למלא את היבשה.

ויהי אור
 Fiat Lux ויהי אור

לדף הראשי לפרשת בראשית

עשרים שנה לגדודים העבריים

לפני  שנים חיפשתי את השם של סבא שלי באינטרנט. התוצאות לא העלו משהו שלא ידענו קודם, אולם בחיפוש מחדש הופיעו פתאום רשימות בארכיון כתבי עת שעברו לאחרונה דיגיטציה. לא הצלחנו לקבל עותק של המאמרים, וכבר נערכנו לנסיעה לגרמניה לביקור בארכיון אולם למרבה השמחה, עותקי מיקרופישים של העיתון נמצאים בספרייה המרכזית בבר אילן, ובאיתורם סייע לנו מר דודי בן נעים.

מציאת המאמרים בתוך מיקרופילמים ישנים, הייתה עבורי מרגשת ביותר. הגרמנית שלי הייתה ונשארה בסיסית ומוגבלת, ובטלפון הנייד נותרו שברירי אחוזים כך שלא יכולתי להיעזר בו לתרגום, אולם כאשר מכונת המיקרופילם הישנות הופעלו (דבר שלא קורה הרבה), ופתאום ראיתי את שמו של סבי מודפס שחור על גבי לבן, ההתרגשות הייתה עצומה. את סבי לא הכרתי כלל. אבי היה ילד צעיר כאשר הוא נפטר, וקריאת המאמר, או לפחות מה שהצלחתי להבין ממנו, הייתה כמו שמיעת קולות מהעבר, קולות שמעולם לא ידענו על קיומם. עוד באותו יום, קראנו ותרגמנו באופן חלקי וראשוני את המאמרים שמצאנו, וכעת אנו מגישים את המאמר הראשי במלואו לציבור - שמונים ואחת שנה לאחר כתיבתו.


אברהם (אדולף) איידלהייט - 1905-1948
אברהם (אדולף) איידלהייט - 1905-1948



ברלין  23.8.1937
פורסם בעיתון "העם היהודי"

עשרים שנה להקמת הגדוד היהודי
המשמעות של ה-23 באוגוסט 1917
אברהם (אדולף) איידלהייט,
תורגם על ידי כלתו ובנו, אילנה וישעיהו איידלהייט

ה-23 לאוגוסט, היום שבו לפני 20 שנה הוקם הגדוד היהודי, נופל בזמן שבה התופעה היחידנית בהיסטוריה של תנועות חופש בעמנו מואפל עקב בעיות פוליטיות, במיוחד עקב מאבקנו נגד חלוקת ארץ ישראל. אבל מי שכבר אז, או בשנים שבאו לאחר מכן, הבין שעמנו לא יוכל להשיג את חירותו באמצעות הצהרות ופחות מזה באמצעות קירקוש פחיות, אלא אך ורק על ידי נכונות להקרבה בדם ונפש, על מנת שהצלחת המאבק תוכרע, הוא ידע, בדיוק היום איזה ערך יש ליסוד הגדוד היהודי.

נגד רצון ההנהגה הציונית דאז, שדגלה בהמתנה, היה ז'בוטינסקי משוכנע בצורך של הקמת הגדוד בפועל. עוד מוקדם יותר, הוא הבין שבעת מלחמת עולם, יצטרך העם היהודי לממש את תביעתו על ארץ ישראל במעשה. מעשה זה היה הקמת הגדוד היהודי. לאחר עבודה מאומצת וקשיים שכמעט ולא ניתן היה להתגבר עליהם, צלח בידו יחד עם מספר חברים להפיח חיים בגדוד. עד כה לא הכיר העם היהודי דיו במעשה ההירואי הזה.

ודאי שמספרם של אלו אשר שרתו בגדודים 38, 39 ו-40, של "קלעי המלך המלכותיים" בחזית פלשתינה, היה קטן מדי עבור העם היהודי. מאידך ידוע בוודאות שהימצאותם והקורבן שהקריבו הובילו בבירור להשגת הצהרת בלפור.

בתום מלחמת העולם ובאמצעים שעמדו לרשותו, ניסה ז'בוטינסקי לשווא להמשיך ולקיים את הגדוד למרות שידע שהתיישבות בארץ ישראל התלויה להגנתה "בכידונים" זרים, לא תוכל להתפתח ולשגשג. דבר זה הוכח באופן דרסטי בשנים 1919 ו-1920. ב-1919 היו בכל המזרח-התיכון (במקור "אוריינט") מרידות והתקוממויות, אנגליה נאלצה להוציא את כלל כוחותיה מארץ ישראל. רק חלקו הקטן של הגדוד היהודי נשאר עדיין בארץ. זה הספיק על מנת להגן מפני מהומות הולכות וגוברות של הערבים. ב-1920 בהסכמה שבשתיקה של ההנהגה הציונית, פוזר רוב רובו של הגדוד היהודי. האנגלים שבו והחזירו גייסות בריטיים לארץ ישראל. התוצאה מכך הייתה פוגרומים ביפו ובירושלים.

מאז 1920, ז'בוטינסקי ותומכיו מנהלים מאבק ללא לאות על מנת להקים שוב את הגדוד היהודי. בהקמת "ביתר" ו-"ברית החייל" בעולם, הושג מכשיר יעיל ומהימן שיהיה בסיס להתהוות הגדוד העברי. אנשים אלו הנמצאים יחד בקבוצות סגורות, מוכיחים לעולם שהם למדו עד כמה הם חייבים לעמם. אם המתנגדים שבתוכנו היו מכירים בזמן ותומכים בדרישה להגנה יהודית לגלית בארץ ישראל, היו נחסכים לעמנו קורבנות רבים. גם מהומות הדמים המסיביות והרחבות משנת 1936, לא היו אפשריות אם היה קיים חיל מצב יהודי. כך היה גם נחסך מאתנו מושג "ההבלגה" המחפיר.

היום, כאשר אנו חוגגים את שנת ה-20 להקמתו של הגדוד היהודי וברוחנו אנו מנמיכים את הדגלים על קברם של אותם גיבורים, אנו מאמינים שנוכל להתכונן ב"ברית השומרים" וב-"ביתר" למצעד שכם אל שכם יחד עם אחינו ממזרח וממערב עבור ארץ ישראל, בגדוד היהודי הגדול שיבנה.

נאמנים לשבועתנו "אני מקדיש את כולי לתחיית המדינה העברית".

ההיסטוריה של הגדוד היהודי.
ניסיון ראשון
הרעיונות בגין הגדוד נרקמו לראשונה ע"י ו. (ולדימיר – זאב) ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור והופצו בין יהודי ארץ ישראל, אשר גורשו ע"י התורכים לאלכסנדריה. כוונת הוגי הרעיון הייתה להקים גדוד קרבי אשר יוצב בלעדית בחזית הארצישראלית.
לאחר שמינהלת הצבא המצרי הסבירה, לאחר דיונים רבים, כי באופן זמני היא יכולה לקבל את המתנדבים רק לשרות כנהגי תובלה, ללא התחייבות לתת להם תפקיד, מאן הוועד המייסד לתת הסכמתו להצעה זאת ומשך לגמרי את ההצעה. בעקבות כך פקד קולונל פטרסון על העברת הגדוד שלו לאלכסנדריה וזימן אליו לפגישה והציע ישירות לנוער היהודי להקים לעצמו גדוד. הצעתו זו התקבלה במקום.

באפריל 1915 הוקמו גדודי המתנדבים ובהם כ-600 איש. הגדוד נקרא "גדוד נהגי הפרדות של ציון". הגדוד היה גוף עצמאי נושא דגל "מגן דוד", הופעל ושרת בגליפולי אך רק מאחורי הקווים. הגדוד הונהג ע"י קולונל פטרסון ולאחריו קבל את הפיקוד טרומפלדור. לאחר אכזבות רבות ואבדות כבדות, התפרק הגדוד ב-1916. אין לראות בגדוד נהגי הפרדות של ציון כגדוד יהודי מאחר ונוספו לו מטרות נוספות על אלו שתיכננו הוגי הרעיון. לכן זהו רק ניסיון ראשון שעזר לסלול את הדרך להקמתו הממשית של הגדוד היהודי הלוחם. במובן זה עומדת לגדוד משמעות היסטורית.

הגדוד.
ז'בוטינסקי ממשיך בתביעתו להקמת גדוד יהודי שיקח חלק בכיבוש ותפיסת ארץ ישראל. דרישה זו נתקלה במכשולים שכמעט ואי אפשר היה להתגבר עליהם. קשיים, לא רק שנערמו בידי הממשלה הבריטית, אלא גם במידה רבה על ידי המנהיגות הציונית, שכבר בשנת 1915 הסתייגה מז'בוטינסקי ותוכניותיו. ז'בוטינסקי נאבק נגד כולם, קשר קשרים עם מנהיגים ופוליטיקאים בריטיים, קיים כל הזמן תעמולה בכתב ובעל פה לרעיון הגדוד, עד שבהשתדלות על אנושית עלה בידו להקים את הגדוד. ב-23 באוגוסט 1917 פורסמה ההודעה הרשמית של ממשלת בריטניה שלפיה אושרה הקמת הגדודים היהודיים.

בעקבות כך החל מיד חיול והכשרת המתנדבים היהודיים. תחילה צורפו לגדוד שרידי "גדוד נהגי הפרדות של ציון" ונוספו אליהם מתנדבים יהודיים מאזורי לונדון ומ-וויטצ'פל Whitechapel.

בזמן שנערכו ההכנות בצד היהודי, הרי שבצד האנגלי נלקחה בחשבון תכנית ההתנגדות בפלשתינה, שמאז אמצע נובמבר 1917 ניתן היה לממש ולפתוח במתקפות גדולות. את הפיקוד העליון על מתקפות אלו קבל לידיו הגנרל אלנבי.

בפברואר 1918 הוביל קולונל פטרסון את הגדוד היהודי הראשון לחזית הארצישראלית. באותו זמן צירף אליו הגדוד גם מתנדבים מיהודי אמריקה תחת פיקודו של קולונל מרגולין האוסטרלי. מיותר להדגיש שגם ז'בוטינסקי עצמו היה שייך לגדוד ולקח חלק במלחמותיו. הייתה לו דרגה של "לוטננט" בצבא האנגלי.

ההצלחות הראשונות של המתקפה האנגלית הביאו לכיבוש דרום ארץ ישראל. מתוך שביעות רצון גדולה של האוכלוסייה היהודית החל מיד הגיוס ל"התנדבות", שאליו נהר הנוער היהודי. בספטמבר 1918 כבר מנה הגדוד 1500 מתנדבים שאז השתוו בגודלם לבטליון וחצי. באופן רשמי הגדוד נקרא "גדוד מס' 38 של קלעי המלך המלכותיים". באותו חודש לקח הגדוד חלק בקרבות נגד התורכים והם הצטיינו במיוחד בקרב על מעבר הירדן.

ב-1919 היו יחד שלושה גדודים ה-38, 39 ו-40, שמנו יחד כ-5000 איש. גם אם גייסות אלו כבר לא לקחו חלק בקרבות מאחר והמלחמה הסתיימה. כך מגיע הגדוד בדיוק בזמן המהומות שלאחר המלחמה לחשיבות גדולה במיוחד בהחזקת וקיום הסדר והשקט בפלשתינה במיוחד בחלק הצפוני של הארץ.

ההיסטוריה של הימים ההם הוכיחה את "התורה" שהסתמכות על הגנה יהודית מספקת בארץ על מנת להבטיח שלום וסדר, שכן בדיוק בזמן זה עמד כל המזרח התיכון בלהבות. בכל מקום היו מאורעות וחוסר בטחון ורק בפלשתינה היה שקט מאחר ש-5000 יהודים חמושים הוכיחו שבעצם הימצאותם ידאגו לכך.

בהדרגתיות צעדה ההנהגה הבריטית לקראת פירוק הגדוד. חסר תקווה היה מאבקו של ז'בוטינסקי להמשיך ולאפשר לו המשך. לשווא היו גם מאמציו לזכות בהכרת העולם הציוני בחשיבות הגדוד במשימה העתידית המשותפת לשניהם בבניית הארץ, מה גם שהראו בזאת את חובתם לשמור על הקיים ולהתגונן מהבאות.

בסתיו 1920 נשארו בין 300-400 איש בגדוד, עד שחדרה דמורליזציה, ללא מחאה של ההנהגה הציונית וללא מחאה של העולם היהודי ועד אשר גם אלו נמחקו מהרשימה. עד כמה צודקת הייתה דרישתו של ז'בוטינסקי להמשיך ולהחזיק בגדוד לאור העובדה שבגלל פירוקו פרצו הפוגרומים ביפו ובירושלים שתבעו חיי יהודים יקרים לקרבן.

גם חוב של כבוד לא ניתן לאנשי הגדוד. השלטון הבריטי הבטיח להם שיוכלו להתיישב באדמת ארץ ישראל. למעט במקרים מיוחדים (למשל בשנת 1933) לא קוימה ההבטחה שניתנה להם. הלוחמים על פלשתינה נאלצו לעזוב את הארץ על מנת למצוא לעצמם מקום כלשהו עלי אדמות.

אבל גם חוב של כבוד מטעם העם היהודי ללוחמי הגדודים היהודיים, עדיין לא שולם.



הערות המתרגמים
1.     במקור רשום במרבית המקרים פלשתינה ולא ארץ ישראל.
2. למעשה הוקמו 3 גדודים יהודים 38 זה שהוקם ב-23 באוגוסט 1917, 39 הוקם ממתנדבים יהודיים באמריקה ובו היו גם בו גוריון ובן צבי וגדוד 40 שהוקם מאוחר יותר והתבסס על מתנדבים מהארץ.

עמוד השער של העיתון העם היהודי ברלין 1937
עמוד השער של העיתון העם היהודי ברלין 1937




אודות המאמר וכותבו
אברהם (אדולף) איידלהייט (1905-1948),  נולד במזרח אירופה ועבר לאוסטריה ולגרמניה. איידלהייט הצטרף בצעירתו לתנועת בית"ר ומילא בה תפקידים שונים, ביניהם כנציב השומרים, חלק מתנועת ביתר, בברלין בין השנים 1936 עד 1939. כחלק מפעילות התנועה יצא העיתון Das Jüdische Volk  בין השנים 1937-1938, אז נסגרו כל העיתונים היהודים בהוראותו של גבלס.

חנוכת סניף ביתר ונציבות השומרים בברלין. צילום: ד"ר יעקובסון
חנוכת סניף ביתר ונציבות השומרים בברלין. צילום: ד"ר יעקובסון

מאמר זה שתרגמו מובא הוא המאמר הראשון בגיליון הראשון שיצא לאור בתאריך 23/8/1937, ומופיע בעמוד הראשון שלו. המאמר נותן סקירה היסטורית על הגדודים העבריים ומשבח את פעילותו של זאב ז'בוטינסקי.

פעילות עיקרית של סניף בית"ר הייתה עידוד עלייה לארץ ישראל, ובתחילת שנת 1939, כאשר הובן כי כבר אין אפשרות לפעילות בברלין, וזמן קצר טרם נסגרו שערי גרמניה כליל, דצמבר 1938, עלו אברהם, אשתי יאני, ובנו התינוק ישעיהו (בן חצי שנה) לארץ ישראל.

אברהם איידלהייט, שעל שמו אני נקרא, סבל ממחלה קשה, נפטר ונקבר בלונדון בשנת 1948.