אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות דעות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות דעות. הצג את כל הרשומות

בית המשפט אינו עליון

פעמיים עוסקת התורה במינוי שופטים, הפעם הראשונה ביא בפרשת יתרו הרואה שמשה לבדו שפט את העם ומציע לו (שמות י"ח כא): " וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת" 

והפעם השנייה היא בתחילת פרשתנו:

"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם מִשְׁפַּט-צֶדֶק: לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם: צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ"

עצת יתרו כבר כוללת בתוכה מבנה היררכי למערכת המשפט, והדרישות העיקריות משופטים הם יראת אלוקים הליכה בדרכי האמת והצדק. יראת האלוקים דרושה לא רק מתוך אמונה דתית, אלא מכך שעל השופט להישאר ענו וצנוע בתפקידו ואמנם בכוחו לגזור גורלות, אבל עליו לזכור כי יש אלוהים מעליו.

הביטוי "הגזע העליון" בוודאי מעורר בכם חלחלה, ובצדק. אם ננתח אותו למרכיביו נמצא כי המילה "גזע" היא מילה אובייקטיבית. די להתבונן על אנשים שונים ולהיווכח שאכן ההומו-סאפיאנס, כמו מינים אחרים בטבע, מחולק לגזעים שונים. המילה הסובייקטיבית היא המילה השנייה בביטוי - "עליון", מאחר ואין משהו אובייקטיבי שהופך אדם אחד לעליון על אדם אחר, ולרוב תפיסה זו הייתה סובייקטיבית והתבטאה בכוח הזרוע המלווה בטכנולוגיה עדיפה בלבד.
באותו אופן הביטוי "בית המשפט העליון" ומקבילו "שופט עליון" מעורר אצלי אי-נחת. שופט עליון יש רק אחד - "השופט כל הארץ" , וכולנו נעמוד בפניו אותו לאחר מאה ועשרים ונקווה שבהצלחה. אבל בני אדם, גם אם הם שופטים אינם עליונים על אחרים.

הנה עוד אחד שמערער את מעמדו של בית המשפט יזעקו חלק מהקוראים. חלילה. העמדת דיינים היא אחת משבע מצוות בני נח, מצווה שכל תרבות תקינה חייבת לקיימה. אין אפשרות לעולם לעמוד ללא בתי דין. גם ביהדות, אחד הדברים הראשונים שמשה רבנו עושה, בעצת חותנו יתרו ועוד בטרם מתן תורה (לפחות לפי סדר הכתובים) הוא למנות מערכת היררכית שיפוטית של שופטים ודיינים משרי עשרות ועד שרי אלפים. פרשה שלמה בתורה מכונה "שופטים" על שום מצוות מינוי השופטים, ספר שופטים בנביא מסתיים באי שביעות הרצון מהמצב השלטוני "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה"  וחכמינו הרחיבו את סמכות בתי המשפט גם לערכאות של גויים: "רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ." (אבות פרק ג' משנה ב) ובאופן ספציפי יותר "דינא דמלכותא דינא".

ולמרות כל זאת, המילה עליון מציקה. הוראתה בתנ"ך היא בשלושה מובנים. או כינוי לאל העליון, או מיקום פיזי של משהו מעל משהו אחר. בהערת אגב נעיר כי המובן השלישי הוא שעם ישראל בזכות התורה יהיה עליון על הגויים. אולם אין פה עליונות בגלל הגזע, חלילה, אלא בגלל התורה, והרי ברור וודאי שגם גרים מגזעים שונים יכולים להיות יהודים.

אז מה בכל זאת הופך את בית המשפט לעליון? שום דבר למעשה. עברתי על קורות החיים של חלק מחבריו. חלקם עשו קריירה ועלו בדרגה משופט בבית משפט השלום דרך המחוזי. חלקם, וכאן הנקודה המדאיגה יותר, מוצנחים ישירות מעמדות פוליטיות מובהקות – פרקליט המדינה או היועץ המשפטי לממשלה.

יתרה מכך, עצם השימוש במילה עליון, אולי גורם לשופטים להרגיש עליונים. כך גם מנגנון בחירת השופטים, בו השופטים עצמם מהווים חלק מהגוף הבוחר, דבר המשאיר מועמדים ראויים, שהציבור כולו נזקק להם כשופטים מחוץ לבית המשפט (ונביא כדוגמה, משפטנית מחוננת - פרופסור רות גביזון שהנשיא אהרון ברק התנגד אישית למינויה מטעמים אישיים שלו) וגרוע מכך, שיטת קביעת נשיא בית המשפט, שמבוצעת לפי פרמטר שאין בינו לבין יכולות וכישורים מאומה. דוגמאות התנהלות אלו מחריפות את הבעיה. מגישה ומהרגשה זו מגיעות גישות "הכל שפיט" ודבריו התמוהים, שאמנם נאמרו בעידנא דריתחא אולם על שופט לשלוט בעצמו יותר, של השופט מיכאל חשין ז"ל: "אבא שלי היה שופט בית המשפט העליון הראשון. אני הייתי לאחר מכן. הוא הגיע להיות ממלא מקום קבוע לנשיא בית המשפט העליון. אני הייתי משנה לנשיא בית המשפט עליון. זה ביתי. מי שירים יד על ביתי, אני אגדע את ידו." האם בית המשפט הוא עסק משפחתי, האם הוא מתנהל כמו ועד עובדים של חברת כלשהי? האם הכישורים הנדרשים הם להיות הבן של? כאשר שופטים מרגישים עליונים ועוד בוחרים את עצמם, זו התוצאה, וגם עם לחשין הכישורים הנדרשים, הרי שאין אפשרות להתעלם מהייחוס ומהשפעתו של השופטים שהיו מעורבים בבחירת חשין.

ולכן על מנת לחזק את מעמדו של בית המשפט נדרשים שני דברים. בוודאי השינויים הפרוצדוריאלים, בבחירת השופטים ובבחירת הנשיא או הנשיאה, אולם גם שינוי השם הוא הכרחי. בית המשפט אינו עליון.

לסגור את מפעל הפיס והטוטו

"לא תנחשו" אומרת התורה (ויקרא י"ט כו), ולמרות שלא מדובר שם על הימורים בימינו, אין ספק שדעתה של התורה אינה נוחה מהימורים (או מכל סוג אחר של התמכרות). לא תמצאו כמעט מישהו שיגיד שיש משהו טוב בהימורים ואכן מדינת ישראל חוקקה חוק נגד הימורים וכך נאמר בחוק העונשין: "המארגן או עורך משחק אסור, הגרלה או הימור, דינו - מאסר שלוש שנים או קנס עשרים וחמישה אלפים לירות."

ולמרות זאת פועלים בארץ שני בתי הימורים ברישיון המדינה – הטוטו או בשמו הרשמי "המועצה להסדר ההימורים בספורט" ומפעל הפיס. שני גופים אלו קיבלו רישיון להדפסת כסף ממשרד האוצר, והם עושים זאת בהצלחה לטובת הכלל. אופס התבלבלתי, מה פתאום לטובת הכלל? לטובת עצמם.
לרוב הציבור יש דעה שלילית על בתי קזינו והם נתפסים כמקומות מפוקפקים. אולם על הטוטו ומפעל הפיס יש דעה חיובית דווקא. זו תוצאה של עשרות שנות שטיפת מוח עם סיסמאות כמו "הטוטו מקדם את הספורט בישראל" או "מפעל הפיס מקדם את החינוך והתרבות בישראל". אכן, על כל מתקן ספורט ועל עשרות מתנ"סים ובתי ספר תראו שלטים, נבנה במימון הטוטו/פיס. איזו נדיבות, איזו פילנתרופיה.

אין שקר גדול מזה אלו גופים שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס.

שני גופים אלו אינם חברות עסקיות ומוגדרים כמלכ"רים, ועדיין ולמרות זאת תפקידים היחידי הוא לעשות כמה שיותר כסף. אולי פעם לפני עשרות שנים, כאשר הייתה רק הגרלה שבועית אחת של פיס, לוטו וטוטו, במדינת ישראל שגם כך הייתה מונופול אחד גדול הייתה הצדקה קלושה לקיום גופים כאלו. מפעל הפיס החל כיוזמה חד פעמית בתל אביב לגיוס כספים להקמת בית חולים. זה היה פעם.
היום מדובר בבתי קזינו לכל דבר ועניין. ההגרלות הן יומיומית, אפילו כמה פעמים ביום ועל כל דבר – אירועי ספורט כולל מירוצי סוסים והגרלות צ'אנס. מהתחנה מהמחשב או מהנייד. אפילו את משחק החיש גד החביב בו מגרדים ריבוע אחר ריבוע מחליפות היום מכונות אוטומטיות, מכונות הימורים לכל דבר. ברישיון. המר כפי יכולתך. וכל החגיגה הזו מלווה במסעי פרסום אגרסיביים: "אם לא תשלח, איך תיקח", "בא לעשות מזה כסף", "תן למספרים לעשות לך את החיים" ועוד.

נעזוב את השאלה, האם ההכנסות של גופים אלו מגיעות מהעשירונים העליונים או דווקא מהעשירונים התחתונים ולאן הולכות התרומות שלהם. זו שאלה מעניינת אך לא רלוונטית כלל. מונופול הוא תמיד רע לצרכן וללקוח, והלקוח במקרה הזה הוא ציבור המהמרים מחד ומדינת ישראל מאידך.

הימורים אינם דבר רצוי, אך הוא קיים. גם אני בעל מנוי למפעל הפיס וממלא כמה פעמים בשנה טופס לוטו. לבתי הימורים יש רק פרמטר אחד שצריך לעניין את הלקוח, נקרא לו מספר הזהב. בהרבה בתי קזינו מתגאים במספר הזה ומציגים אותו לראווה על לוח בכניסה. המספר אומר דבר אחד: כמה כסף מתוך המחזור חוזר ללקוח בממוצע. אם הכנסות בית הקזינו הן מיליון שקלים בשבוע וסכום הזכיות הוא שמונה מאות אלף ש"ח, מספר הזהב הוא שמונים אחוז. גם בטוטו וגם בפיס מספרים אלו נמוכים ועלובים ועומדים בקושי על 50-60 אחוזים.

תגידו שאת שאר הכסף מפעל הפיס תורם לחברה? לא בדיוק. בתי הקזינו הישראליים הם גופים פטור ממס. הוא קודם כל תורם לעצמו, משכורות, תנאים וכיבודים נוספים, ואת שאר הכסף שהוא מחוייב בצער רב לתת, הוא נותן בתנאים שונים, מכוון כראות עיניו הבלעדית (ולפי גודל היוקרה והכיבודים) וכמובן מכריז על כך בצורה בולטת להראות את נדיבותו הרבה.

מה האפשרויות? אני לא רואה כרגע אפשרות מעשית לסגור גופים אלו וגם הקמת קזינו בישראל, רעיון שעולה מפעם לפעם, נראה רחוק. אבל מה שחייבים לעשות ואפשר לעשות במהירות הוא שינוי המבנה העסקי של גופים אלו, שהם בעצמם בתי קזינו לכל דבר ועניין. מטרתם של הפיס והטוטו היא אחת, לעשות כסף, הרבה כסף. אמנם על הדרך הם משדרים לך שאתה יכול לעשות כסף, אבל הם בוודאות יעשו כסף. לא ייתכן שהם יהיו מלכ"רים. יש לשנות את הגדרתם ולהפכם לחברות עסקיות בע"מ המחויבות לרגולציה. כל פרסום יהיה חייב להציג את "מספר הזהב" – אחוז הכסף החוזר למהמרים. וכמובן, החברות ישלמו מס הכנסה מלא כפי המקובל מכל חברה. המס ילך לאוצר וחלוקתו תתבצע בהתאם לסדרי העדיפות של ממשלת ישראל ולא על פי גחמות בתי הקזינו, שזה השם הנכון לפיס ולטוטו, עצמם.

הנקמה, גאולת הדם והיהדות

הנקמה כרגש אוניברסלי מהותי

הנקמה היא אחד הרגשות החזקים ביותר הקיימים באדם. בכל אדם. מיטב הספרות העולמית עוסקת בנקמה. די אם נזכיר את נקמתו הנוראית של הרוזן ממונטה כריסטו, בכל אלו שגרמו למאסרו.
התורה בפרשת קדושים (ויקרא י"ט יח) אוסרת על הנקמה: " לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'".

הנקמה הראשונה בתורה

מה מקורה של הנקמה בתורה? הראשון המפחד מהנקמה הוא קין שמשוכנע שכל מי שימצא אותו יהרוג אותו כנקמה על הריגת הבל. עניין הנקמה הוא מעין אקסיומה, אין על כך ציווי אלא זה מעין חוק טבע ולקין ברור שהנקמה תובא. נקמה היא חלק חזק ומהותי מהטבע האנושי.

אין יותר מדי אנשים בעולם באותו זמן שיכולים לבצע נקמה זו, אולם נקמה זו היא נקמת גאולת הדם הידועה ובה, קרוב משפחה מדרגה הראשונה של הנרצח, ורק הוא ,רשאי להרוג את הרוצח, ורק את הרוצח, מבלי שמעשה זה ייחשב רציחה. קין חי שנים רבות, אולם בסופו של דבר הוא אכן נהרג בידיו של אדם אחר, למך, אשר ממהר לומר: "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם-קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה", בבחינת הסרת אחריותו למעשה ההריגה זה.

גאולת הדם כחלק מהמוסר האנושי

נוהג זה של גאולת הדם מחוזק כציווי אלוהי לאחר המבול: (בראשית ט' ו): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם". זוהי הופעתה השנייה של המילה "בצלם", לאחר אזכור אגבי בבריאת האדם, אזכור שאינו מפרט מה משמעותה המעשית של אותה בריאה בצלם.

המשמעות המתבהרת בפרשת נח לאחר המבול, היא כי לדם האדם יש דורש והוא אינו כדם החי. אדם יכול לשחוט כבש או פרה, וגם זאת רק למאכל או לצורך ולא לשם סדיזם, אולם הוא אינו יכול לשחוט איש אחר, ואם עשה זאת, מצווה על האדם לשפוך את דמו. מי ששופך דם של אנשים אחרים, הוצא מחברת בני האדם, הוא אינו נכלל בהגדרת "בצלם" הוא יצא מצלו של הקב"ה ושפיכת דמו אינה עוברת על איסור "לא תרצח". אמנם, לא כל אחד יכול לנקום. רשאים לעשות זאת רק הנפגעים מפעולת הרציחה, קרובי המשפחה של הנרצח, וכמובן הנקמה מותרת רק במבצע הישיר של הפשע.

עוד נקודה שכדאי לשים לב אליה הוא כי הציווי לנוח אינו קשור בהכרח ליהדות. האמירה נאמרה לנוח ובניו, לא לאברהם אבינו ולא למשה רבנו אלא לכלל האנושות. "שפך דם האדם באדם דמו יישפך, - אינו מוסר יהודי, אלא מוסר אבסולוטי כלל אנושי.

נקמה ביהדות וערי המקלט

היהדות אינה יכולה לאסור לחלוטין את עניין גאולת הדם, שכן הצו האוניברסלי מחייב גם אותה אולם היהדות ממתנת אותה עד כדי מסמוסה והפיכתה לאפשרות קלושה בלבד. במקרים אחרים, שאינם כרוכים בנטילת נפש, בא הציווי שהבאנו בראש המאמר "לא תיקום" ואוסר את הנקמה, כפי שאומר בעל ספר החינוך, מצווה רמ"א:
שלא לנקם. כלומר, שנמנענו מלקחת נקמה מישראל, הענין הוא, כגון ישראל שהרע או צער לחברו באחד מכל הדברים, ונוהג רב בני אדם שבעולם הוא שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להן, עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם, ומזה הענין מנענו השם יתברך באמרו (ויקרא יט יח) לא תקם. ולשון ספרא (קדושים ד י) עד היכן כחה של נקמה? 
אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו, למחר אמר לו השאילני קרדמך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלת לי מגלך, לכך נאמר, לא תקם. ועל כגון זה הקש כל הדברים. 

רוצח במזיד אינו זכאי להגנה זו וגם אם ברח לעיר המקלט ובכך אינו מאפשר לגאול הדם לנקום, דינו מסור לבית דין, שרשאי ויכול, תחת כל נהלי המשפט, להוציאו להורג. בכך גאולת הדם אינה עניין פרטי יותר אלא עניין ציבורי רשמי ומסודר כחלק ממערכת אכיפה, ענישה והרתעה.

רוצח בשגגה זכאי לפנות לעיר המקלט. שימו לב שלמרות שהוא רצח בשגגה הוא עדיין מכונה רוצח. ערי המקלט היו מפוזרות על פני על הארץ כך שהמרחק אליהן יהיה תמיד קצר, ולרוצח בשגגה יש יתרון זמן על גואל הדם. רוצח בשגגה שאינו נס לעיר המקלט, ובכך מקבל על עצמו מעין עונש מאסר והוצאה מהחברה הרגילה, שם את נפשו בכפו. יתרה מכך, רוצח בשגגה מצווה לפנות לעיר המקלט והגלות בה מהווה תיקון חטאו (שהיה בשגגה) ונביא שוב מדברי ספר החינוך:
"ולכן ראוי למי שהרג אפילו שוגג, מכיון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו, ושוכן כל ימיו עם זרים. ועוד יש תקון העולם במצוה, כמו שבאר הכתוב, שינצל עם זה מיד גואל הדם לבל יהרגנו על לא חמס בכפיו שהרי שוגג היה. ועוד תועלת בדבר, לבל יראו קרובי המכה את הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשתה הרעה, וכל דרכי התורה נעם. " (מצווה תי).
העיקרון האוניברסלי חזק כל כך, עד כדי כך שדין שוגג אינו יכול לפטור את האדם לחלוטין מחובת העקרון, ורק גלייה מרצון, מאפשרת לו "התחמקות" מהעקרון של " שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ", ומטרתה תיקון החברה. המעשה לא יכול לעבור בלי תיקון כלשהו, הגלות תכריח את הרוצח להרהר באיך קרתה לו תקלה כזו וגם קרובי ההרוג לא יראו אותו בכל פעם ופעם, דבר שרק יגביר את רצונם בנקמה. נראה שעיר המקלט, מהווה איזון כלשהו ופשרות בין צרכי כל הצדדים.

היהדות זונחת את הנקמה

אולם היהדות אינה מחפשת נקמות. האל עצמו מתואר כאל נוקם במקומות רבים בתורה ובשיאה בפרשת האזינו "לי נקם ושילם". לפני מותו מצטווה משה לנקום במדיינים וכך אומר לו אלוקים (במדבר ל"א ב'): "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ" אך משה לא מתבלבל ובדיבורו לעם פסוק אחד בלבד אחר כך הוא משנה את הציווי: "וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל-מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת-ה' בְּמִדְיָן". משה, והעם אינם צריכים את הנקמה, הנקמה היא לה'. תרגום אונקלוס, מתוך ערנות לקושי פירש נקמת ה' - נקמת עם ה', אולם זו פרשנות ולא פשט הפסוק. גם בעמלק, האויב השנוא ביותר, לא מזדרזים בני ישראל לנקום ונדרש ציווי מפורש ברור וישיר, נקמה מאת ה' כדי לשלוח את שאול המלך למלחמה בעמלק, מלחמה ששאול לא חפץ בה כלל.

הנקמה כחלק מתהליך הנחמה

פרקי הסיום של ספר ישעיהו, הם נבואות נחמה על חורבן בית המקדש ויש בהם הדרגתיות. רק לאחר כעשרים פרקי נחמה, מגיע הרעיון של קנמה. נחמה ונקמה הן מילים דומות, ונקמה, ואיתה ההרגשה שהצדק נעשה, היא חלק חשוב מתהליך הנחמה. הדבר בא לידי ביטוי בפסוק הבא (ישעיהו ס"א ב) :"לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַה' וְיוֹם נָקָם לֵאלֹקינוּ לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים". אבל גם בספוק זה הנקמה מושארת לאלוקים ואינה עניין לבני האדם. לאלוקים חשבונות משלו, ובני אדם לא מבינים חשבונות שמיים.

הנקמה כעניין לאלוקים ולא לבני האדם

מגמה זו של השארת הנקמה בידי שמיים  מבוטאת גם בתהלים ליום רביעי (מזמור צ"ד) הפותח במילים "אֵל-נְקָמוֹת ה' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיַע", הנקמה מבוקשת ומתבקשת אך לא בידי אדם. אם לאחר קראית המזמור כולו למישהו נשארו ספקות, מסיים המזמור כך: " וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת-אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם יַצְמִיתֵם  ה' אֱלֹקינוּ". מגמה זו רק התחזקה לאחר חורבן בית שני ובפרט לאחר מרד בר כוכבא, מרד שגרר נקמה נוראית של השלטון הרומאי שכמעט והכחידה את עם ישראל. פיוטי קינות ובקשות נקמה היו גם היו אך מעשי נקמה פרטיים, שאינם חלק ממערכת דינים מוסדרת, כמעט ולא היו. כי הנקמה, היא כוח מניע, כוח חזק, כוח שיכול לשמור אותך חי בשעות הקשות ולתת לך מטרה לעתיד, אולם כפי שמגלה הרוזן ממונטה כריסטו, לאחר שנקמתו האיומה מושלמת במלואה, אין בה הרגשה של שימחה ולפעמים אפילו לא של סיפוק, אלא בעיקר של עייפות וריקנות. יש מקום לנקמה, אולם היא אינה יכולה להיות הדבר היחידי המחזיק את האדם, אינה יכולה לבוא באופן פרטי וצריכה להיות מסורה לרשויות המוסמכות לכך.

בעוד בימי קדם, נקמת הדם היא עניין אפשרי, מוסרי ואולי אפילו נדרש במקומות בהם אין אפשרות אחרת להשגת הצדק, הפרקטיקה של היהדות, צמצמה את האפשרות לביצועה עוד מימי התורה. כיום כאשר אנו חיים במדינה מתוקנת, בעלת כוחות בטחון ומערכת משפט האמונים על נושאים אלו, נקמה פרטית אינה אפשרות כלל והיא עבירה הן על חוקי התורה והן על חוקי המדינה.

על כן כאשר אנו מזכירים את קדושי השואה, חללי צה"ל ונפגעי הטרור אנו מוסיפים לצד שמם "ה' יקום דמם". נקמה צריכה להיות. הצדק האנושי האוניברסלי דורש זאת, אך לנקמה צורות רבות והיא אינה צריכה לבוא מאיתנו. נסיים במזמור פ"ג מתהלים הנאמר רבות בטקסי יום הזיכרון

א שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף: 
ב אֱלֹקים אַל-דֳּמִי-לָךְ אַל-תֶּחֱרַשׁ וְאַל-תִּשְׁקֹט אֵל: 
ג כִּי-הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ: 
ד עַל-עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל-צְפוּנֶיךָ: 
ה אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא-יִזָּכֵר שֵׁם-יִשְׂרָאֵל עוֹד: 
ו כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ: 
ז אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים: 
ח גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם-יֹשְׁבֵי צוֹר: 
ט גַּם-אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי-לוֹט סֶלָה: 
י עֲשֵׂה-לָהֶם כְּמִדְיָן כְּסִיסְרָא כְיָבִין בְּנַחַל קִישׁוֹן: 
יא נִשְׁמְדוּ בְעֵין-דֹּאר הָיוּ דֹּמֶן לַאֲדָמָה: 
יב שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵמוֹ כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע כָּל-נְסִיכֵמוֹ: 
יג אֲשֶׁר אָמְרוּ נִירְשָׁה לָּנוּ אֵת נְאוֹת אֱלֹקים: 
יד אֱלֹקי שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי-רוּחַ: 
טו כְּאֵשׁ תִּבְעַר-יָעַר וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים: 
טז כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם: 
יז מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ ה': 
יח יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ עֲדֵי-עַד וְיַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ: 
יט וְיֵדְעוּ כִּי-אַתָּה שִׁמְךָ ה' לְבַדֶּךָ עֶלְיוֹן עַל-כָּל-הָאָרֶץ:

דם המכבים
דם המכבים

והעיר ברלין נבוכה - die Stadt Berlin aber war bestürzt

מאמר לשבת זכור את אשר עשה לך עמלק, על ברלין ועל שושן, בימים ההם בזמן הזה. למי שמעונין הנה גירסת PDF שלו.

מטרת מאמר זה היא להציע קריאה (שאינה חפה מקשיים אבל אפשרית) שונה מעט במגילת אסתר ולחברה גם לאירועי השואה, שהרי גזירת המן "להשמיד להרוג ולאבד" אינה שונה מגזירת היטלר, ואמנם ניסים קטנים רבים התרחשו בשואה, אולם נס גדול, רווח והצלה לא קרו לנו.

מגילת אסתר היא סיפור קצר המחביא מאחוריו דברים רבים. קריאת המגילה בטעמים נמשכת בין חצי שעה לשעה (תלוי בכמות הרעש בהמן) ולפעמים לא שמים לב שמתואר בה פרק זמן של כעשר שנים. משכה של העלילה המרכזית בפרקים ג-ז הוא שבעים יום בלבד. "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא-חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר- הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר" (ג' ז). לאחר הפלת הפור המן אינו מבזבז זמן, נפגש מיד עם אחשוורוש והגזרה יוצאת אל הפועל: "וַיִּקָּרְאוּ- סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ"... התאריך הבא המופיע בפסוקים הוא רק כאשר נשלחות האגרות השניות (ח' ט) :" וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי-הַמֶּלֶךְ בָּעֵת-הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא-חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ".

מה קרה בתקופה זו של שבעים יום? ומתי אירעו האירועים המופיעים בפרקים ד-ז במגילה. הפירוש המקובל הוא כי ביטול הגזרה ותליית המן אירעו מיד לאחר מתן הגזרה, הלילה בו נדדה שנת המלך הוא ליל הסדר, מרדכי קבע אפילו שיש לעבור על מצוות אכילת מצה בפסח (מצוות עשה שעונשה כרת!), וחכמים פירשו שהעיכוב בביטול הגזירה במשך שבעים יום הוא עונש על העיכוב בבניית בית המקדש (דבר המופיע במרומז בספר עזרא ד' ו: "וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל-יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם"). פירושים אחרים המתקשים להסביר את פער שבעים הימים דוחים את אירועי המשתים ותליית המן ימים רבים לאחר שילוח האגרות הראשונות.

לעניות דעתי נראה כי מרדכי פעל מיד. כפי שהמן הפיל את הפור וכבר למחרת נכתבו האגרות, כך מרדכי ידע שאסור לבזבז זמן ויש לפעול כמה שיותר מהר. הוא לובש שק ופותח בתענית והולך לארמון לדבר עם אסתר. לאחר חילופי הדברים (דרך שליחים), מוכרזת תכנית הפעולה: צום של שלושה ימים ולאחריה אסתר תבוא אל המלך.

מהכתוב במגילה עולות עוד שאלות. אנו רואים הבדל מהותי בתגובת אנשי המדינות ובתגובת אנשי שושן הבירה: "הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה" אבל מרדכי "וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת-כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת-בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה" ואילו התגובה בשאר המדינות מזכירות את תגובת מרדכי ולא את תגובת אנשי שושן הבירה: (ד' ג): "וּבְכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים".

בימינו בהן הודעות עוברות מרחקים במהירות האור, אנו לא שמים לב לכך שפסוק ג' הוכנס למגילה ואינו בסדר הכרונולוגי. תוך יום-יומיים ההודעה לא הגיעה לכלל הממלכה ואפילו לא למדינות השכנות. כנראה אפילו בשושן הידיעה עצמה לא זכתה לתפוצה נרחבת ובטח שמשמעותה לא הובנה כהלכה. מבוכה אינה תגובה הולמת לגזירה חמורה כל כך.

מרדכי היה הראשון שמתעשת, ובתהליך ראשוני מנהיג מנהגי אבל, תהליך של תענית וחזרה בתשובה. מיד לאחר מכן הוא ניגש לטיפול באמצעים פוליטיים. חשוב לזכור שלמרדכי יש מעמד בכיר בממלכה. מרדכי הוא היושב בשער המלך והוא זה שסיכל ניסיון התנקשות במלך אחשוורוש. אפשר לשער שלמרדכי היה תפקיד של ראש שירותי הביטחון.

כיצד אם כן חשב אחשוורוש לפגוע במרדכי לו הוא זקוק כל כך? אולי אחשוורוש חשב שמרדכי הוא יהודי שימושי ושהוא בסדר וניתן להעניק לו חסינות. לדעתי אפשר לדייק זאת מהשיחה בין אחשוורוש להמן "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שׁוֶֹה לְהַנִּיחָם", שהמן הוציא את הגזרה על כל מדינות המלך פרט לשושן הבירה. אפשרות זו מסבירה את התגובה המנומנמת של אנשי שושן שלמעשה לא עושים כלום. מבחינתם הגזירה לא נוגעת אליהם. רק מרדכי מבין שגזרה על יהודים במקום אחד היא גזרה על היהודים בכל מקום ולמרות שאולי הסכנה אינה נוגעת לו אישית הוא הראשון שנוהג מנהגי תענית, ובעצת אסתר נקבע גם צום של כל העם הנמצאים בשושן.

לדעתי מרדכי אינו מסתפק בכך ומוסיף ושולח אגרות משלו אל כל מדינות המלך, שגם שם ינקטו היהודים בצום ובבכי ומספד, וכך אכן היה ומודגש שבכל המדינות כבר הונהג צום. האגרות אמנם מגיעות הרבה אחרי שנשלחו וכנראה לאחר שהמן כבר נתלה, אבל אלו צעדים חיוניים בכל מקום כדי שהיהודים ירגישו את עוצמת הסכנה ויפעלו לביטולה וכמובן הם טרם יודעים שהמן נתלה. הסבר זה שהגזירה לא הייתה על יהודי שושן יכול לבאר גם את תדהמתו של אחשוורוש. כאשר אסתר מתחננת אליו במילים (ז' ד): "כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד ..." אחשוורוש אינו מבין, מילא היהודים אבל למה זה קשור אליך אסתר? מדובר ביהודים בכוש, בהודו, בכל מיני מקומות ואת אסתר לא קשורה לזה בכלל. אם היהודים טעו וחשבו שהגזירה לא נוגעת אליהם, מה לנו לתמוה על אחשוורוש. אסתר מסבירה לו שהגזירה היא גם עליה. בסופו של דבר קרבות התחוללו גם בשושן הבירה ואפילו במשך יומיים אולם מעבר לצווים ולאגרות היו שם את בני המן שניסו לנקום על מות אביהם (מאחר שידעו היטב שהוא החל ליפול לפני מרדכי ולמרות שהמן הואשם בבגידה ובניסיון מרידה, כרגיל אם אפשר מאשימים את היהודים).

שימו לב לכמה הבדלים בתיאור משלוח ההודעות. ההודעה הראשונה מתוארת בצורה הבאה (ג' טו): "הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ..." מדובר על רצים רגליים העוברים ממקום למקום. משך הזמן להעביר הודעה עד קצה הממלכה הוא פונקציה ישירה של המרחק. סביר להניח שהיה מנגנון העברת הודעות והיו כמה קווי שליחות, כאשר השליח מטעם אחשוורוש הגיע לעיר הבירה של כל ממלכה ובתוך כל ממלכה היה מנגנון הפצה משלה ולמרות שהתאריך המדובר חל בעוד כשנה יש דחיפות בשליחת ההודעה.

אני משער, אך אין לי ביסוס, שהעברת הודעה לכל 127 המדינות הייתה דבר נדיר והצריכה את רוב רובם של משאבי השליחים של אחשוורוש. נראה לי שזו הייתה הסיבה הפרקטית לעיכוב במשלוח ההודעה השנייה (עיכוב לו יש גם סיבות במישור השמימי כפי שידוע שהתנ"ך מתנהל פעמים רבות בסיבתיות ארצית ושמימית), פשוט לא היה את מי לשלוח.

אם נדייק בפסוק המתאר את השליחות השנייה (ח' י-יד): "וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד- הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים:... הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים". יש שתי תוספות חשובות. השליחות התבצעה באמצעות סוסים מהירים הרבה יותר (וגם יקרים הרבה יותר לעומת רצים רגליים) והם יצאו גם מבוהלים ולא רק דחופים. מעבר לחיבור הנוסף לפסח (בו יצאנו מבוהלים ממצרים), נראה שעכשיו היה חשש רציני עוד יותר שההודעה לא תגיע בזמן. אפילו אם נניח שגם הרצים הראשונים היו רכובים, הרי שבשליחות השנייה מודגש כי הסוסים והרצים הם מהטובים והמהירים ביותר שיש.

בקשתה הראשונה של אסתר היא (ח' ה) :" וַתֹּאמֶר אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם-מָּצָאתִי חֵן לְפָנָיו וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת-הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ". אסתר רוצה להחזיר את הגלגל לאחור. במצב האידאלי, הרוכב על הסוס המהיר יפגוש את הרץ הראשון עוד טרם יגיע הרץ ליעדו ויגיד לו לשרוף את ההודעה ולחזור לשושן, וכך למעשה לא קרה דבר. בפועל אחשוורוש שבוי בכבלי הבירוקרטיה וטוען שאין אפשרות להשיב את הכתבים אלא יש לכתוב כתבים חדשים. אולי אחשוורוש גם יודע שרוב ההודעות כבר הגיעו וההשבה פשוט אינה אפשרית. עדיין הרצים יוצאים מבוהלים כדי לפחות להספיק ולהגיע כמה שיותר מהר על מנת לצמצם את תקופת החרדה של היהודים (ומאחר ושליחות כזו עולה ממון רב לאוצר המדינה, יש להעריך את אסתר ומרדכי שמצליחים לגרום לכך).

חשוב להבין שלמרות שהאגרות מתייחסות לאירועים שאולי רחוקים בזמן, יש חשיבות רבה במסירת האיגרת השנייה כמה שיותר מהר, מאחר והידיעה כי דם היהודים הוא הפקר תגרום לכך שאפשר כבר לחסל אותם הרבה לפני התאריך הנקוב וכנראה לא יהיה צורך לתת על כך את הדין (בבית המשפט יאמרו שממילא דינם של היהודים הוא מוות ורק ביצעו את ההוראה מוקדם יותר).

לא קשה לחבר את אירועי שושן לאירועי השואה. לאחר עליית היטלר לשלטון, העיר ברלין נבוכה. יהודי גרמניה היו נבוכים, נבוכים מאד אפילו מכל "פתשגני הכתב" שנחתו עליהם, גזירה אחר גזירה, אבל את המסקנות הנכונות הם לא הסיקו אלא ניסו להתמודד עם הדברים ולקוות שיהיה טוב עד שהגיעה כעבור  שנים גזירת "להשמיד להרוג ולאבד" ואז הצום הבכי המספד כבר לא יכלו לסייע וגם את גרמניה לא היה אפשר כמעט לעזוב אלא דרך רציף 17 בתחנת הרכבת גרונוולד.
אמי מתרגמת בשנים האחרונות מכתבים שנשלחו להוריה מאת הוריהם שנשארו בגרמניה. הנה המכתב אותו כתב סבא רבא גוטליב לסבתא אליס כאשר זו החליטה לעלות לארץ בשנת 1933 מיד לאחר שסולקה בבושת פנים מהאוניברסיטה של ברלין:
"אליס יקרה שלי!       לאי"ט.
במהירות גדולה נושאים אותך הגלגלים מאתנו. הם חולפים דרך מדינותיה היפות של גרמניה ומחר כשהשמש תזרח תהיי כבר רחוקה מאתנו. כשנקום השכם בבוקר, את תיסעי דרך בוואריה היפה ובקרוב יהיה גבול גרמניה מאחורייך. כיצד תבכה האדמה הגרמנית, כאשר היא נאלצת לאבד את ההוגנים והטובים שבבניה, מאחר שכאן חומסים את עתידם.
ההיסטוריה של העם היהודי מלמדת אותנו, שאת הגורל הזה היינו צריכים לחיות פעמים רבות. אבל אנו מוצאים נחמה בדברי הנביא המבשר לנו שה' יאסוף את שארית ישראל מכל הארצות. כך שאין זה קשור ברצון היחיד, אלא נובע מקריאה של ה'. את שמעת את הקריאה הזאת ואת ממהרת להיענות לה. האם את זאת הייתי אמור למנוע ממך? מהרי, מהרי להגשים את מטרתך. קבלי על עצמך את תפקידך ב"בית יעקב". מהרי לארץ הבחירה. עד כמה תשמח האדמה הקדושה, כאשר בת ציון אידיאליסטית לוקחת על עצמה כמטרה, להקים "בית יעקב" בפלשתינה. את ממלאת את חובתך - את גם תגשימי אותה, אבל תצטרכי תמיד לפקוח עין היכן שה' אינו משתתף בבנייה ואז הבונים מתאמצים לחינם. "
אז עוד היה יחסית קל לעזוב את גרמניה וגם לעלות לפלשתינה, כך כונתה ארץ ישראל (והיהודים שגרים שם קרויים פלשתינים). הוריה של סבתי לא חשבו לרגע לעזוב את גרמניה ומחשבות כאלו התקבלו רק שנים לאחר מכן כאשר גם שערי גרמניה נסגרו וגם שערי ארץ ישראל ויתר מדינות העולם.
האסימון נפל לאט לאט, צעדי היהודים הוצרו, תהליך האריזציה וההשתלטות על נכסיהם בוצע באיטיות וביעילות וגוטליב האומלל האמין כלפעם שיצליח לקיים את דרישות הריבון ולהמשיך להסתדר (למרות שפעלו גם להשגת סרטיפיקטים לעלייה ארצה), וכך זה נשמע ב-1937:
"אבל כאן כבר אין אותו סוג של בני אדם כבעבר. תארי לעצמך, איך מתבטאים כאן -"יהודים אינם רצויים", "יהודים הם אסוננו". בצורה זאת כבר לא תתכן כאן שמחה. גם אם נשארת באופייך מאוזן, אתה מרגיש אחרת. זה לא העם שלך, אינך רצוי למרות עשרות השנים של שרות נאמן למולדת "Vaterland" שלך, ולמרות המיליונים שנחסכו לה בכך, אבל כלפי "עליון", צריך להשלים גם עם עלבון זה."
גוטליב התמים. כואב הלב לקרוא. אמונתו בטוב האדם ובחוסר האפשרות שמשהו רע יקרה הייתה בעוכריו. הנה ב-1938 עוד נדמה לו כי הוא שולט בענייניו וגם הסכם מינכן הידוע לשימצה מוזכר (היטלר "עבד" על רוב מדינות העולם, אז מה לנו כי נלין על גוטליב התמים?). גוטליב כנראה אינו כל כך תמים כי מחמת הצנזורה פרטים מסוימים מוחבאים.
"אינני יכול להסתיר מכם שהיו לי דאגות כספיות גדולות במשך ארבעת השבועות האחרונים. לפני 14 ימים הילווה לי "נכרי" שהנו חבר לעסק, 25,000 RM, וזאת למרות סכנת המלחמה המרחפת כאן. למרות זאת חסרו לי עוד 40,000 RM עבור תשלום לחודש אוקטובר, בגלל דרישות למפרע של מיסים נוספים שהוטלו עלי. אני חולק איתכם בסודיות מוחלטת שבסוף השבוע סגרתי חוזה קניה של חלקים של K165/166, כך שאוכל לסלק (לפרוע) את החובות שלי ולמלא את התחייבויותיי.
אתם רואים שביטחוני מוצדק. כמובן שאינני יושב בחיבוק ידיים, אלא ממלא בחריצות את חובותיי במלואן. תודה לאל על כך. אני מקווה שתכנון העניינים ישאר בידי.
הוסר סיוט מהעולם על ידי כך שהעניינים לא הגיעו לכדי מלחמה עם הצ'כים. אבל מאידך מורגש צער עמוק כלפי היהודים שנמצאים באזור העומד להיות אזור כיבוש, שכן גורלם לא יהיה שונה בהרבה מגורלם של היהודים הגרמניים."
ואפילו ליל הבדולח לא נתפס כפוגרום מאורגן בתמיכת ועידוד השלטונות אלא כהתקפי זעם ספונטני (נשמע מוכר?):
"שורות אחדות אלו נשלחות אליכם מהסיבה שאנחנו רוצים לחלוק עמכם את העובדה שאמא היקרה ואני עצמי מרגישים בסדר.
עקב המעשה הנפשע והראוי לקללה של הבחור הזה בפריז, סובלים בעלי עסקים וחנויות חפים מפשע. העיתונים כתמיד הם תחת צנזורה. אל תתנו לעצמכם להיות מודאגים."
אבל למרות האמונה בלב, השכל כבר מבין ובסוף שנת 1938 הדברים נשמעים אחרת:
"מבחינה בריאותית הכל בסדר. כאשר כותבים מדי יום, אין בעצם חדשות רבות לספר עליהם. רק שאני חוזר שוב ושוב על הבקשה שתעשו כל מאמץ על מנת לקבל סרטיפיקטים עבורנו. ב- 31.12.1938 ייסגר העסק ואז אני צריך לומר- אין כבר מקום בשבילי בברלין. קומת המשרדים שלנו תושכר כבר ביום 1.1.1939 לחברת טלפונים שתקבל אותה תחת חסותה. שכירות תוך כדי הפסדים. אבל כל הנאמר כאן הוא טפל. העיקר הוא הסדרת הנסיעה ל"שם". הניעו את כל המנופים."
זה כבר היה מאוחר מדי. המנופים נעים לאט והשגת האישורים הייתה כמעט בלתי אפשרית. לא סתם בשושן הבירה במשלוח האגרות השניות, הרצים יצאו מבוהלים ודחופים. לא סתם לעומת המבוכה של העיר שושן, מרדכי כבר בהתחלה זועק זעקה גדולה ומרה.
גם מכתבים הפסיקו להגיע ומה גוטליב ועמליה עשו בברלין עד שנת 1942 איננו יודעים. הסרטיפיקטים התקבלו רק בשנת 1942 כאשר הקשר נותק וכאשר לא היה ניתן לעשות בהם כול שימוש.
באוקטובר 1942 גורשו עמליה וגוטליב ביר למחנה הריכוז טרזין. גוטליב נפטר כשלושה שבועות לאחר מכן עקב אי קבלת טיפול רפואי למחלת הסכרת. עמליה גורשה לאושוויץ באוקטובר 1944, באחד הטרנספורטים האחרונים מטרזין.


האם צריך להתחשב בדעת הגויים?

בפרשת לך לך, אברהם מסרב לקחת כסף ורכוש ממלך סדום לאחר שהציל אותם מידי ארבעת מלכי המזרח. סיבת הסירוב של אברהם היא (בראשית י"ד כג): "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם". לפי חוקי אותם ימים בוודאי כל הרכוש, וכנראה גם הנפש היה מגיע לאברהם אולם אברהם מסרב מאחר והמעשה יתפרש בגויים בצורה לא נכונה. אמנם פשט הכתוב הוא שמלך סדום יתפאר בכך שהוא העשיר את אברהם, אבל נראה גם ואולי אפילו יותר שאברהם חושש שמלך סדום ישנא אותו בגלל זה בעתיד (ואולי יתנקם בלוט). חששו של אברהם היה מוצדק כפי שנראה בפרשת ויצא בה בני לבן מתרעמים על יעקב בנסיבות דומות (ל"א א): "וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה".
אברהם  מתואר כבר כאיש עשיר ואין לו צורך בבעיות. פירוש זה מסביר מדוע לאברהם לא הייתה בעייה לקבל את מתנות פרעה מלך מצרים (י"ב טז): "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים:" מצרים היא רחוקה ולא צפויות בעיות משם. סדום קרובה מאד וגם לוט שהוא בן משפחה נשאר שם.

מכאן נעלה שאלה רלוונטית לימינו, האם צריך להתחשב בדעתם של הגויים? מי שנמנה על החוגים המכונים "שמאל" טוען לעתים כי צריך להתחשב באירופה, בארצות הברית ובמה העולם יגיד. חוגי הימין לעומת זאת טוענים שבדיוק הפוך ואפילו מגייסים לעזרתם את החלק האחרון בפסוק מדברי בלעם (במדבר כ"ג ט) : "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב".
זוהי טענה מעניינת אבל כדאי לזכור שאפשר להביא כמה וכמה פסוקים המחזקים דווקא את הטענה השנייה וכוונתי לבקשות משה מאלוקים לאחר חטא העגל. מאחר ולמשה אין תירוצים טובים לחטא העם, "הנשק" האחרון שנותר לו הוא פנייתו לה' בנוסח (שמות ל"ב יב): "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ" וכן לאחר חטא המרגלים וגם בנביאים. והנה עם משה רבנו מבקש מהקב"ה להתחשב בדעת הגויים, והקב"ה מקבל את טענתו, הרי שחייבים להתחשב בדעת הגויים. ומה עוד שמה לנו מדברי בלעם כאשר הנהגתו של משה רבנו, שונה?
ולכן המסקנה קודם כל שציטוט של פסוקים בודדים הוא בעייתי. החיים מורכבים, והתורה מייצגת מורכבת זו, כאשר לומדים את כולה. ייתכן שדברי בילעם עם אכן האידאל שיש לשאוף אליו, אולם ברור שבעתות של שפל גדול מאד, אין מנוס אלא מהתחשבות כמעט מוחלטת בדעת הגויים, והדרך הנכונה נמצאת, כמעט כמו תמיד, אי שם באמצע.

מאמרים נוספים לפרשת לך לך

אברהם, מלכיצדק ומלך סדום
אברהם, מלכיצדק ומלך סדום - תומס כריסטיאן וינק, 1770, המוזיאון הלאומי, נירנברג