אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות פסח. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פסח. הצג את כל הרשומות

פסח

פסח הוא הראשון משלושת הרגלים והוא החג המציין את יציאתנו ממצרים.

מאמרים לפסח

ספרים לפסח - סקירות על ספרים והגדות לפסח!

למה אוכלים מצות בפסח - עיון בתורה מראה שהתושבה לא כל כך פשוטה כפי שמקובל לחוב

אפיית המצות - על שיטת אפיית המצות המסורתית




פסח שחל בשבת - הלכות ועניינים מיוחדים כאשר חג הפסח חל בשבת

מכירת חמץ - דבר תורה של יואב על מכירת החמץ, פעם והיום.

חידות לפסח - חידות ציורים וחידות מילוליות לכל המשפחה שיחזיקו אתכם ערים בליל הסדר

מדריך ליל הסדר - המון עצות ורעיונות להעברת ליל סדר מוצלח. פעילויות, חידות, משחקים סביב השולחן, הצעות לדיונים משפחתיים ושילוב כל הילדים בכל הגילאים בסדר. באדיבות הרב יוני לביא.

כנגד ארבעה בנים - עיון בנושא ארבעת הבנים בהגדה של פסח

כמה שנים ישבו בני ישראל במצרים - דבר תורה לילדים עם הרחבה למבוגרים העוסק בשאלה כמה שנים ישבו בני ישראל במצרים?

הטל - בפסח מפסיקים לבקש על הגשמים ואומרים תפילת טל. המאמר עוסק בטל ובחשיבותו הרבה.

הפטרת פסח - עיון בהפטרת חג הפסח בספר יהושע

הפטרת שבת חול המועד פסח - הפטרת "חזון העצמות היבשות"

הפטרת שביעי של פסח - עיון בהפטרת שביעי של פסח שירת דוד בספר שמואל

האם מכות מצרים היו נס? - מהי ההגדרה של נס, ומה היו מכות מצרים? 

תנו עוז לאלקים - מאמר לשביעי של פסח מאת הרב ירחם שמשוביץ

תפזורת לפסח - תפזורות לילדים לפסח

חסל סדר פסח - על מקורו של הפיוט הנאמר בסיום ההגדה

קריאת התורה לפסח - מה קוראים בתורה בכל אחד מימי הפסח?

ההגדה של פסח כאנטיתיזה לנצרות - האם ההגדה של פסח התפתחה כאנטיתיזה לנצרות? המאמר הבא המבוסס על ספרו של פרופסור ישראל יובל מנסה להראות שייתכן מאד וכך היה.

בינגו לפסח - משחק בינגו לכל המשפחה

מדע בפסח - ניסויים מדעיים פשוטים ומהנים לפסח ולליל הסדר

ברכת כוהנים בכותל 

מתי הייתה יציאת מצרים - בערב בלילה בבוקר או בצהרים? עיון במקורות השונים בתורה

העומר - על העומר, המינחה הראשונה מהתבואה החדשה, מינחה המובאת לבית המקדש בחול המועד פסח.

תקציר חג הפסח

פסח הוא הראשון משלושת הרגלים. אורך החג הוא שבעה ימים כאשר היום הראשון והיום השביעי הם חגים ושאר הימים הם ימי חול המועד. לחג שמותר נוספים: חג האביב בגלל שהחג חייב להיות בתקופת האביב, חג המצות, חג החירות ועוד. לחג הפסח הלכות ומנהגים רבים ונתאר בקיצור כמה מהם.

עוד לפני הפסח מקובל ללמוד את ההלכות של פסח. מתחילים מיד לאחר פורים וכך יש מספיק זמן עד פסח. כמו כן אוספים קמחא דפסחר, תרומות לעניים כדי שכל אחד מישראל יוכל לערוך ליל הסדר ולאכול מצות ויין כמתחייב.

ההלכה העיקרית היא איסור אכילת חמץ בפסח. חמץ הינו כל אחד מחמשת מיני דגן: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, שיפון וכוסמת שבוא במגע עם מים ושהו יותר משמונה עשרה דקות טרם גמר האפייה (התחלה ולו הקטנה ביותר של תהליך התפיחה גורמת להחמצה). בפסח אנחנו אוכלים מצות שמקפידים מאד שזמן הכנתן יהיה קטן משמונה עשרה דקות. ראו במאמר הבא סרטון המדגים את הכנת המצות לפסח.

האיסור אינו רק על אכילת חמץ אלא גם על הימצאות כלשהי של חמץ ברשותנו, ולכן את החמץ שנשאר לנו אנו מסיימים לפני פסח או מוכרים לנוכרי. בבתים רבים מוציאים ממש את כל החמץ מהבית כאשר במכירה לנוכרי משתדלים למכור כמה שפחות. בערב פסח בלילה עושים בדיקה אחרונה של החמץ בבית, ולמחרת שעות ספורות לפני כניסת החג שורפים את החמץ. במקומות רבים יש שרפת חמץ מרכזית, בצורה בטוחה. עניין הניקיונות אינו הלכתי דווקא, אין חובה לנקות לפסח אלא לבדוק בכל הבית שלא נמצא שם חמץ בטעות.

בליל פסח עורכים ארוחה מיוחדת, ליל הסדר, ובה קוראים את ההגדה של פסח, אוכלים מצות ומרור, מספרים ביציאת מצרים, שותים ארבע כוסות יין ועוד. ליל הסדר נחוג בכל בתי ישראל, דתיים וחילוניים כאחד וההגדה נקראת בכל בתי ישראל. גם לאחר הארוחה יש להמשיך לקרוא את ההגדה עד השירים הידועים בסיומה, אחד מי יודע וחד גדיא.

במוצאי חג ראשון של פסח מתחילים לספור את ספירת העומר. בזמן המקדש הקריבו מיד לאחר הפסח את קורבן העומר (ובכך היה מותר לאכול מתבואה חדשה של אותה שנה). הספירה היא של 49 יום ומסתיימת בערב חג השבועות.

בפסח מקובל לקרוא את מגילת שיר השירים. המגילה נקראת בבית הכנסת בתפילת שחרית בשבת חול המועד (או בראשון או שביעי של פסח אם הם בשבת). בחול המועד קוראים כל יום קריאה אחרת בתורה, המזכירה את חג הפסח.

מסורות חדשה היא שבאחד מימי חול המועד נערכת בכותל המערבי תפילה חגיגית עם ברכת כוהנים מסורתית בה מאות כוהנים מברכים את המשתתפים, מעין זכר למצוות העלייה לרגל. המעמד יפה ומרגש. פרטים על התאריך המדויק של ברכת כוהנים בכותל

בשביעי של פסח, מקובל שהוא היום שבו נבקע ים סוף ואבותינו חצו את הים (למרות שבתורה אין תארוך לאירוע זה). בחג קוראים את שירת הים בחגיגיות רבה.
במוצאי חג הפסח התקבל מנהג המימונה. יש להיזהר ולאן להכין שום דבר חמץ עד לאחר יציאת החג לגמרי. גם בשנים ששביעי של פסח הוא ביום שישי ושבת שלאחריו כבר אינה בחג הפסח, אין לאכול בשבת זו שום דבר חמץ עד למוצאי השבת.


ברכת כוהנים בסוכות ופסח תשפ"ד בכותל

מסורת ארוכה מדי שנים היא לקיים מעמד ברכת כהנים ברחבת הכותל המערבי באחד מימי חול המועד סוכות וחול המועד פסח. במעמדים אלו משתתפים מאות כהנים המברכים את אלפי ואף עשרות אלפי המתפללים בברכה המסורתית
"יברכך ה' וישמרך: יאר ה' פניו אילך ויחנך: ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". המעמד נוסד על ידי רבי מנחם מענדל גפנר זצ"ל ומתקיים זה כארבעים שנה. המקור למעמד בדברי בעל הרוקח שכתב על סגולה מיוחדת בברכת כהנים שנאמרת על ידי שלוש מאות כהנים סמוך למקום המקדש.

בחול המועד סוכות תשפ"ד תתקיים ברכת הכהנים המסורתית בשני מועדים
ביום שני י"ז בתשרי 
2.10.2023 
ביום רביעי י"ט בתשרי 4.10.2023 
בשעות (משוערות - כדאי להקדים!)

8:45  תפילת שחרית
9:30 ברכת כהנים של שחרית
10:15 תפילת מוסף
10:3- ברכת כהנים של מוסף


לצפייה ישירה בכותל (24 שעות ביממה)

מאמרים לסוכות
מאמרים לפסח




ברכת כהנים בכותל פסח תשפ"ג
ברכת כהנים בכותל פסח תשפ"ג

שביעי של פסח - תנו עוז לאלהים

מאמר מאת הרב ירחם שמשוביץ

שביעי של פסח מוקדש כולו לזכר קריעת ים סוף. לכן, אנו קוראים בתורה באותו היום את פרשת בשלח ושירת הים. חשיבות קריעת ים סוף בתהליך יציאת מצרים כבר מודגשת בהגדה עצמה, במיוחד בדברי חז"ל על "מספר המכות" בהן לקו המצרים, ארבעים או חמישים מכות כידוע. אנו כל כך רגילים לחשוב שכל מועד (למעשה פסח וסוכות) מתחיל ומסתיים ביום חג בבחינת "מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו" שכמעט ולא שמים לב לכך שבאמת, על אף שאכן ישנם שלושה רגלים, שביעי של פסח ושמיני עצרת הם חגים בפני עצמם, שמשמעותם שונה מהחג הראשון וחולו של מועד הבא אחריו.

כתוב בתורה "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים". "ביום ההוא" זאת אומרת ביום קריעת ים סוף. דבר זה מראה לנו בעליל שלשון הגאולה השלישי, "וגאלתי", מתייחס לקריעת ים סוף המהווה שלב מכריע בתהליך כולו ואינו סתם המשך או אפילו הרחבה או העמקה של מה שהתרחש במצרים.
מטרת עשר המכות היתה השגת הסכמתו של פרעה לשלח את ישראל. אין כאן המקום לחזור על ההסברים המוכיחים שה' חיזק את לב פרעה לא כדי לשלול ממנו את בחירתו החופשית אלא דוקא להבטיח אותה, כדי שבבוא העת הוא יפעל מרצונו החופשי ולא תחת לחץ שאינו עומד בו. בכדי שנדע כי מטרה זו הושגה מתחילה הפרשה עם הפסוק "ויהי בשלח פרעה" ולא סתם בביטוי כגון "ויהי בצאת ישראל ממצרים ולא נחם אלקים וגו'". 

היות והנהגה ניסית אינה דבר מפליא מצד הבורא שכוחו וגבורתו מלא עולם, שומה עלינו החובה להבין למה חז"ל מלמדים אותנו על הקושי המיוחד שבאותו הנס של קריעת ים סוף. גם הביטוי "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" אינו מובן, שהרי הוא "זן את העולם כולו בטובו וכו', "הוא נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, ובטובו הגדול לא יחסר לנו מזון לעולם ועד". מהביטוים האלו שבתחילת ברכת המזון נראה דוקא שמזונותיו של אדם הם כמעט דבר של מה בכך ואז "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" יכול להתפרש בטעות כאילו אין בקריעת ים סוף כל קושי!

כדי להבין זאת, ולו במקצת, עלינו להתייחס לפסוק אחד המתאר את הפחד הגדול שאחז את בני ישראל כשראו שהמצרים רודפים אחריהם: "ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם ויראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'". וכי היה מקום לפחד אחרי כל הניסים שכבר זכו להם? הלא יש כאן תופעה של חוסר אמונה המאפיין כביכול את אותו הדור שלמרות כל מה שראו עיניהם עדין אינם בוטחים בה'? מצד אחד ניסים ונפלאות, אותות ומופתים, ומצד שני יראה ופחד, הלא זה תרתי דסתרי?

אלא שיציאת מצרים בעצמה כבר היתה דבר לכתחילה בלתי אפשרי, לולי ה' שהיה לנו, "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין". לזה רומזים המצה והחיפזון של יציאת מצרים שהקב"ה כביכול קיפל את הזמן שהיה חסר מהארבע מאות שנה לרגע אחד ובני ישראל יצאו בכח אותו הרגע ללא משך זמן ולכן לא היה כביכול זמן ללחם להחמיץ ולתפוח. ובני ישראל שהיו ערים לדבר הבחינו בכך שאין להם עתה כל זכות לסמוך על נס נוסף דוקא בגלל כל הניסים שכבר זכו להם.

ומכאן הפחד הגדול שהרי חסרי אונים הם מול פרעה. ולא זו בלבד, אלא שלאמיתו של דבר פרעה שלח אותם למרות שלא היה חייב בכך. הקב"ה אמר "וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל: וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ:"
פרעה שילם את המחיר. ה' הרג את בנו בכורו של פרעה וכל בכור מצרים, ולכן יכול פרעה לטעון שמעתה בני ישראל שייכים לו בזכות. זה עומק מה שכתוב "ויוגד למלך מצרים כי ברח העם". מבחינת הצדק המוחלט אליבא דפרעה, למרות שהוא בעצמו שלח אותם, הם אינם אלא עבדים נמלטים. (זהו גם הדיוק של מה שאנו אומרים בהגדה, שנראה ככפל לשון בלתי הכרחי: "עבדים היינו לפרעה במצרים, ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו משם, הרי אנו ובנינו ובני בננינו עדיין משועבדים היינו לפרעה במצרים". וכי אין אנו יודעים שפרעה היה במצרים? היה די לומר "עבדים היינו במצרים, ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו משם, הרי אנו ובנינו ובני בנינו עדיין היינו עבדים במצרים". אלא שזה כל העניין: ממצרים יצאנו ודבר זה הינו בלתי הפיך, ובכל זאת אנחנו עדיין משועבדים לפרעה, אבל כבר לא במצרים. ואין אנו משתחררים משיעבודנו לפרעה אלא באותה מידה שאנו משעבדים את עצמנו לעבודת ה').

לכן סיבב הקב"ה את הנסיבות כך שלא תהיה ברירה אחרת כי אם להכנס לים. אפילו כשמשה רבנו רצה להתפלל, ה' השתיק אותו. ולמרות מה שמשה אמר לישראל: "ה' ילחם לכם", אמר הקב"ה: "דבר אל בני ישראל ויסעו". לאן? סגר עליהם המדבר ופרעה רודף אחריהם.
לכן קשים מזונותיו של אדם לפני הקב"ה כקריעת ים סוף: זה לא תלוי בו כביכול אלא בנו. אילו היה הקב"ה פועל בעולם מבחינת כל יכולתו, הכל היה קל, אבל גם יחד הכל היה חסר משמעות. לא היה האדם אלא בובה שמושכים עבורה בחוטים. קריעת ים סוף היא ההוכחה שהנס מתרחש כתוצאה מבטחונו של האדם בו ית' אפילו כשנראה שאבדה תקוה.

זהו אולי הפרדוקס הגדול של האמונה – ועל כך בא הפסוק המכריע: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר: ובכל זאת לא ייבנה הבית מבלי שיעמלו בוניו בו ולא תשמר העיר מבלי שישקד שומר. זהו גם המסר של שירת דבורה: אנו מתפללים לעזרת ה', אבל מי שלא בא להלחם מלחמות ה' עליו נאמר "כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה' לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים".

לדף הראשי של פסח

למה אוכלים מצות בפסח?

מדוע אוכלים מצות בפסח? לכאורה התשובה מפורשת בפסוק (שמות י"ב לד): "ויִּשָּׂא הָעָם אֶת-בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל-שִׁכְמָם" וקצת אחר כך: "וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם-צֵדָה לֹא-עָשׂוּ לָהֶם", אולם בני ישראל עוד נצטוו על המצות קודם לכן בציווי הפסח (פסוק ח'): "ואָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ".

נעיין מעט במבנה פרק י"ב בספר שמות. בתחילת הפרק מופיע ציווי ארוך של ה' למשה ואהרון, הציווי מפרט את קורבן פסח מצרים, את נתינת הדם על המזוזות והמשקוף את צורת אכילת הפסח (עם מצה ומרור, צלוי על קרבו וכרעיו ובחיפזון מוכנים לצאת לדרך) ומתאר את הצפוי למצרים באותו לילה.

לאחר מכן מגיע ציווי שונה על חג לדורות מפסוק י"ד :" וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ", בציווי זה לא מוזכר דבר על קורבן פסח, אלא רק ענייני מצות, מקרא קודש ואיסור עשיית מלאכה, והיתר אוכל נפש. הנה הפסוקים:
טו שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד-יוֹם הַשְּׁבִעִי:
טז וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלָאכָה לֹא-יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל-נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם:
יז וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:
יח בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב:
יט שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל-אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ:
כ כָּל-מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת:

מתוך שישה פסוקים, חמישה עוסקים בצורה כזו או אחרת בחובת אכילת המצה ובאיסור אכילת החמץ, במה שנראה אוסף של חזרות.

לאחר מכן (פסוק כ"א) משה קורא לזקני ישראל, לא לכל העם ומעביר להם את הציווי של הקב"ה, אולם אך ורק את עיקרו הנוגע לפסח של אותה שנה, בהשמטת עובדת אכילת הפסח על מצות ומרורים, בהוספת איסור לא לצאת מפתח הבית עד הבוקר וללא שום אזכור של דיני המצות, אפילו בציווי המופיע לדורות אלא ברמז בלבד, במילה דומה ושמרתם, שמופיעה בציוויי ה' (פסוק י"ז) ושמרתם את המצות ובדברי משה (כ"ד) ושמרתם את הדבר הזה.

לאחר מכן מופיע סיפור המעשה עצמו, ובו שני הפסוקים הידועים שהבאנו בפתיחה והם נראים הטעם לעניין אכילת המצות בפסח.

מתיאור הפסוקים עולה מסקנה ברורה. את קורבן הפסח יש לאכול עם מצות ומרורים, אולם את מה שאנו מכנים כיום חג הפסח, שהוא למעשה חג המצות, לא נצטוו בני ישראל כלל באותה שנה, אלא ציווי זה היה ציווי לדורות לשנים הבאות.

ננסה עכשיו לתאר את השתלשלות העניינים בבית יהודי טיפוסי במצרים. במשך חודשים ארוכים בני ישראל רואים איך המצרים חוטפים מכה אחרי מכה ללא הועיל. אולי הייאוש גדל יותר, הרי מי יכול לקבל תשע מכות קשות ולא לשלח את בני ישראל, אבל כולם מבינים שהפעם הולך להיות משהו אחר. כבר בעשירי לחודש לוקחים שה, ובארבע עשר שוחטים אותו ומבינים שהיום זה היום.

שחיטת השה, אלוקי מצרים, מסמלת את היציאה לחירות והשחרור ממצריים. אבל למה בלילה הזה צריך לאכול דווקא מצה ומרור?

המצה, כשמה כן היא לחם עוני, לחם של עניים ועבדים, שבעיקר אין להם זמן. הרבה מאתכם ומאתכן מכינים חלות ולחמים יודעים שהדבר לוקח זמן. בעיקר שהבצק יתפח, לפעמים שעה, לפעמיים שעתיים, לפעמים כל הלילה.

הרבה מאתנו גם הכינו מצות לפסח. תוך עשר דקות מהרגע שערבבנו את המים והקמח יש כבר משהו, שאפשר לאכול. לא צריך הרבה זמן.

בני ישראל מצטווים שבאותו לילה, שהוא די מפחיד, כי אף אחד לא יודע מה יקרה ובינתיים מצרים רואים איך שחטנו את האלוקים שלהם, ואולי יבואו פעולות נקמה, והשעבוד אולי יסתיים אבל גאולה עדיין אין, צריך להמשיך לאכול מצות ומרורים. ומה עם שאר הבצק? שאר הבצק יהיה מונח בצד עד הבוקר, ואז נאפה ממנו לחם.

לקראת חצות, את רוב הבשר כבר סיימו לאכול, ובחצות הלילה מחזה אימים, והצעקות מתחילות. לא ברור מה קורה ולצאת מפתח הבית אסור בציווי של משה. אין ווטצאפ אבל כנראה אפשר להבין מהצעקות שמשהו נורא מתרחש ושוב באות הדאגות, האם הדם על המשקוף והמזוזות אכן יעצור את המשחית?

מכת הבכורות הייתה בחצי הלילה ברגע אחד. גם לפרעה לוקח זמן להבין מה קורה, אבל בוודאי שפקודת הגירוש הייתה בלילה (ל"א): "וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה". גם אנשי מצרים דופקים כל אחד על דלת שכנו ומגרשים אותם. בלילה.

על השאלה אם יצאו ביום או בלילה, ועל הסתירה לכאורה בין הכתוב בעצם היום הזה בפסוק מ"א לנאמר "ליל שימורים... הוא הלילה" הזה לא נענה כאן, אבל מי יודע מתי יהיה אפשר לאפות לחם, ולכן אין ברירה אלא גם את הבצק שהונח בצד, יש להכין עוגות מצות, שיהיה משהו לאכול בדרך וכך אף על פי שלא היה ציווי אכילת מצה בפסח מצרים, כך קרה בפועל.

כיום אנו אוכלים מצות ונמנעים מחמץ לזיכרון אותו פסח, אולם באותה שנה, בני ישראל, בוודאי שרצו לאכול כבר לחם ולהרגיש את הרגשת החורין. הדבר לא נאסר להם אך גם לא התממש בפועל. למה?

נראה שאכילת הלחם מסמלת שלב מתקדם יותר בגאולה. לא רק סיום השעבוד ויציאה ממצרים, כי לצאת סתם ללא מטרה היא פעולה חסרת טעם. המשנה באבות אומרת "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". ואמנם היה אפשר לצוות על בני ישראל לא לאכול לחם, אולם בדרך בה הדברים מתגלגלים, ובכך שאוכלים מצות, וכאשר הן נגמרות עוברים לאכול מן שמיימי, מבינים שהיציאה ממצרים אינה מטרה בפני עצמה. היא נקודת ההתחלה בלבד, ויש עוד שתי נקודות חשובות, הראשונה היא כמובן מתן תורה, אותה הגשמה הנבואה למשה אי שם בתחילת ספר שמות (ג' יב): "וַיֹּאמֶר כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה". אבל נקודה אחרת היא אפילו חשובה יותר. היא כל כך חשובה, שהתורה טורחת לסיים בה את סיפור פרשת המן, המופיע בפרשה הבאה פרשת בשלח, בפסוק מופלא, שלו הייתי מדבר בשבוע הבא, יכולתי להאריך בו רבות, פסוק המקדים את זמנו (ט"ז לה): "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת-הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד-בֹּאָם אֶל-אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת-הַמָּן אָכְלוּ עַד-בֹּאָם אֶל-קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן". מאיפה בשלב הזה, אנחנו בפרשת בשלח להזכירכם, הגיע עניין הארבעים שנה? מעתה העניין ברור. המהלך, שהחל ביציאת מצרים, בהשתחררות מפרעה, לא יסתיים, עד הכניסה לארץ ישראל. רק שם אפשר יהיה לאכול לחם. רק שם תושלם הגאולה.


מצות עבודת יד לפסח
מצות  יד לפסח

לדף הראשי לפסח
לדף הראשי של פרשת בא

מכירת חמץ

דבר התורה של יואב על מכירת חמץ וגלגוליה השונים:



אחד הדברים שנהוג לעשות לפני פסח בימינו, זה מכירת חמץ.
האם חשבתם לעצמכם פעם שזה לא צירוף מקרים שבמקרה לפני פסח החמץ עובר לגוי ובדיוק כשיוצא פסח הוא חוזר אלינו לא קצת מוזר שהגוי בכלל לא ראה או יראה את מה שהוא קונה לא מוזר שזה בעצם אצלנו והעיקר אנחנו אומרים שזה של הגוי.

האם מכירת חמץ מותרת או שמא זה נחשב לרמאות ואסור לעשות ככה.

כדי להבין בכלל האם זה מותר או אסור אנחנו צריכים ללכת אחורה איך מכירת חמץ התחילה?
מכירת חמץ התחילה כך: בי"ד בניסן בחצות היום אסור שיהיה לך כבר חמץ, ולכן היהודים היו מתכננים שהם יגמרו את החמץ שברשותם קרוב לפסח ויישאר להם ממש קצת חמץ למצוות ביעור.אבל לפעמים יצא שהיהודי לא תכנן כמו שצריך את אכילתו ויצא מצב שהוא נשאר עם כמות לא מבוטלת של חמץ.
ליהודי כזה יש שתי אפשרויות:

  1. לשרוף את החמץ או לתת אותו במתנה לגוי.
  2. למכור את החמץ לגוי, ולהרוויח את שווי החמץ.

אם יהודי היה סוחר בחמץ ונשאר לו הרבה חמץ אז כדי שלא להפסיד את החמץ הרשו חכמים למכור את החמץ לגוי אף על פי שהוא אינו צריך כמות כזאת גדולה, ואם הגוי ירצה היהודי יקנה ממנו בחזרה את החמץ אחרי פסח.

מכירת חמץ מסתבכת כשאנחנו מגיעים למצב שאם נמכור את החמץ לגוי ולא נקנה אותו אחרי פסח, נפסיד הרבה כסף למרות שקיבלנו את שווי החמץ. לדוגמה: אם יש ליהודי מפעל בירה, אחרי שהוא מייצר את הבירה הוא מוכר אותו למישהו והמישהו הזה נותן לו את דמי הבירה ובנוסף אחוזים מהמכירות. יוצא שאם היהודי ימכור את הבירה שיש לו הוא יפסיד את האחוזים, מה שיכול להוביל אותו להפסד כספי מאוד גדול.

ולכן תקנו חכמים שבמקרה כזה מותר ליהודי למכור את החמץ לגוי ואחרי הפסח לקנות אותו ממנו חזרה.

לפני כמה מאות שנים החל להתפשט מנהג מכירת חמץ, רבנים רצו לרכז בעצמם ובצורה מסודרת את מכירת החמץ כדי שלא יהיה בה כשל ואז החמץ יישאר אצל היהודי בימי הפסח. כשאנשים ראו שרבנים מוכרים את החמץ באופן מסודר הם רצו גם למכור את החמץ שלהם כדי שהוא לא יאבד.
זהו בעצם התפתחות מנהג מכירת חמץ, והשתרשותו לימינו.

עכשיו נעבור ליתרונות והחסרונות של המכירה.
מצד אחד נראה שאנחנו עובדים על ה' ועל עצמנו, כי אנחנו אומרים שמכרנו את החמץ שלנו אבל בתכלס הוא עדיין נמצא אצלנו וגם ברור לנו שאחרי הפסח אנחנו נקנה אותו שוב. בנוסף ברור לנו שהגוי לא יגע או אפילו יחשוב על החמץ שהוא קנה מאיתנו, והמכירה היא מכירה פיקטיבית כי הקונה לא יקבל את המוצר וגם בימינו מדינת ישראל לא לוקחת מס על מכירת חמץ. ולמה? כנראה היא אפילו מבינה שזה לא באמת מכירה אלא סתם טריק להפטר מהחמץ.

מנגד יהיה אפשר לטעון, שלי בתכלס מותר למכור את החמץ לפני פסח לגוי ,כמו כל מכירה ולכן אין עם זה בעיה. והגוי אם הוא רוצה לקחת את החמץ הוא מוזמן, בעידן של היום קורה כל הזמן שאתה יכול לקנות משהו מהמחשב בלי לזוז, לשלם עליו, ואז אחרי שבעה ימים להחליט שהתחרטת ואתה מקבל את כל הכסף בחזרה. אפשר להגיד שגם פה זה יהיה כך ופשוט הגוי יתחרט.  חוץ מזה בסוף הפסח הוא לא חייב למכור לי את החמץ בחזרה רק אם הוא רוצה. אז בתכלס זה כמו כל מכירה והיא מכירה רגילה ואמתית לכל דבר.

ברור שהדין של בעל מפעל לאדם פשוט הוא שונה מכיוון שאדם פשוט אינו חייב למכור את החמץ  והוא היה צריך לעשות חשבון כמו שצריך. ואילו בעל מפעל חייב כל הזמן לשרת את לקוחותיו ואם הוא לא ייצר במשך שבוע וישרוף את הכל הוא כנראה יפשוט את הרגל.

יש כאלה שמחמירים כמו שאמרתי ואומרים שמותר למכור חמץ רק אם זה יהיה בהפסד גדול.
אולם להלכה נפסק שגם מי שיש לו מעט חמץ יכול למכור את החמץ כי בסופו של דבר אם הרשו למכור את החמץ אז זה לא משנה אם יש לך כמות גדולה או קטנה.

לסיכום: יש הסוברים שמכירת חמץ היא מעין הערמה ולכן מחמירים ונוהגים לבער חמץ גמור ולמכור רק תערובות חמץ ודומיהם, ויש כאלו שמוכרים לגוי ולא קונים בחזרה ואז זו מכירה גמורה, אבל רוב הפוסקים מתירים למכור חמץ ולקנותו אחרי הפסח, אבל מומלץ שלא למכור רק קצת חמץ ועדיף שיהיה קצת הפסד כדי שהמכירה לא תיראה כמו רמאות.
פסח שמח.

לדף הראשי של פסח

הפטרת שבת חול המועד פסח

בשבת חול המועד פסח לא קוראים את פרשת השבוע אלא חלק מפרשת כי תשא, בדומה לשבת חול המועד סוכות. הפטרת השבת היא מספר יחזקאל פרק ל"ז א-יד והיא מוכרת בשם "חזון העצמות היבשות".

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


יש הנוהגים להוסיף שני פסוקים מפרק ל"ו על מנת לקשר יותר את ההפטרה לחג מאחר ופסוקים אלו מזכירים את המועדות ואת העלייה לרגל

לז כֹּה אָמַר ה' אלוקים זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית-יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם: לח כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי ה': 

תקופת יחזקאל היא כבר בזמן הגלות והחורבן ופתיחת ההפטרה בדברי נחמה על ריבוי העם כפי שהיה בימיה הגדולים של ירושלים שהייתה מלאה מפה לפה.

כמעט בכל המקומות ההפטרה תתחיל כאן:

א הָיְתָה עָלַי יַד-ה' וַיּוֹצִיאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת: ב וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל-פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד: 
חכמי התלמוד מנסים למצוא את מקום הבקעה ואת פשר העצמות שיש בה. הכתוב לא אומר דבר בנושא זה, וניתן להניח שנבואה זו הייתה ממילא בחיזיון אך יש דעות  שהמחזה היה אמיתי, ואותם מתים קמו לתחייה והמשיכו לחיות .

ג וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן-אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר ה' אלוקים  אַתָּה יָדָעְתָּ:
יחזקאל לא מתפתה לענות את התשובה הפשוטה - לא, אך גם לא עונה מיד כן. הוא למעשה אומר שתחיית העצמות תלויה ברצונו של אלוקים. ברובד המציאותי בוודאי שכך, שכן אדם אינו יכול להחיות מתים, אלם אם נבין את החיזיון כמשל לעם ישראל שהתייבש, הרי שדווקא שם פעילות אנושית בהחלט יכולה לעורר ולהחיות את העם.

ד וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל-הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר-ה': 
וכך גם עונה ה’ ליחזקאל. בוודאי שאני יכול להחיות את המתים, אולם אותה תחייה צריכה לבוא דרך נבואה אנושית ובאמצעות מעשה אנושי. כאן לנבואה יש תפקיד של ציווי. הנביא מנבא על העצמות, אך נבואה זו היא פעולת ציווי לשומעים.

ה כֹּה אָמַר ה' אלוקים לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם: ו וְנָתַתִּי- עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה': 
מתי מתבצעת נתינת הרוח? האם לפני יצירת הגוף או לאחריו? בפסוקים נתינת הרוח מתוארת גם בהתחלת התהליך וגם בסופו.

ז וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי-קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה-רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל-עַצְמוֹ: ח וְרָאִיתִי וְהִנֵּה-עֲלֵיהֶם גִּידִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם: 
אולם בפועל, קודם התקרבו העצמות אחת לשנייה ונוצר השלד, לאחריו נוספו השרירים ושאר הרקמות, ועדיין אלו אינם אנשים חיים ואין בהם רוח.

ט וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל-הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן-אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל-הָרוּחַ כֹּה-אָמַר ה' אלוקים מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ: י וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא- בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד: 
את הגוף עצמו אפשר להרכיב מהעצמות הנמצאות בשטח, אולם הרוח צריכה להגיע ממקור חיצוני.

יא וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן-אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: יב לָכֵן- הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה- אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: יג וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי: יד וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל-אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם-ה'

וכאן בסיום החיזיון מתברר המשל והנמשל. העצמות היבשות מסמלות את הייאוש ואובדן התקווה לאחר הגלות. גולי יהודה חיים בבבל, אבל נראים בעיניהם כמתים וכנמצאים בקבר. נבואת יחזקאל היא חזון של עידוד ובשורה לגולים, אולם הצורה בה היא נאמרת רומזת לכך שלמרות שתהליך הגאולה יכוון מלמעלה הוא תלוי גם, ואולי אפילו בעיקר, בפעולות האנשים.

לרוב מסיימים את קריאת ההפטרה כאן אולם יש הנוהגים להוסיף עוד שני פסוקים המציינים את אחדות עם ישראל (והם גם פתיחת הפטרת ויגש).

טו וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר:טז וְאַתָּה בֶן-אָדָם קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (חֲבֵרָו) [חֲבֵרָיו] וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל (חֲבֵרָו) [חֲבֵרָיו]:יז וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ:

חזון העצמות היבשות - פרט ממנורת הכנסת - בנו אלקן
חזון העצמות היבשות - פרט ממנורת הכנסת - בנו אלקן (צילום: תמר הירדני)



לדף הראשי של פסח

הפטרת פרשת האזינו ושביעי של פסח

הפטרת פרשת האזינו זהה להפטרת שביעי של פסח והיא שירת דוד המובאת בשמואל ב' פרק כ"ב.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


שתי שירות גדולות יש בתורה ושתי שירות גדולות יש בנביא, במאמר זה נבחן גם את בחירת שירת דוד כמתאימה לשירת האזינו וגם מדוע נבחרה שירה זו על פני שירת דבורה (שהיא הפטרת פרשת בשלח) לחג שביעי של פסח.

לשירה עותק נוסף, כמעט זהה, בספר תהילים י"ח בהבדלים דקים אך מרובים. הקוראים המעוניינים יכולים למצוא את ההבדלים, אולם על פי רוב לא נעסוק בהם במאמר זה. את השירה נחלק לפסקאות בעקבות הצעתו של יהודה קיל בפירוש דעת מקרא וניתן להן כותרות כפי דבריו. החלקים אינם שווים באורכם ולפעמים נראה שהחלוקה מעט מאולצת ולכן נחרוג ונרחיב אותה מעט.

פתיחה
א וַיְדַבֵּר דָּוִד לַה' אֶת-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם- הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל-אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל: 
מתי נאמרה השירה? השירה מופיעה בסוף ספר שמואל ואכן עיקר הפרשנים אומרים שדוד אמר את השירה בזקנותו. אולם תוכן השורה מעט קשה. קודם כל יש לנו אי נוחות מסוים מאזכרת שאול בין אויבי דוד. רדיפות שאול את דוד היו לפני יותר משלושים שנה מסוף חייו של דוד. אכן רוב הפעמים שדוד ברח או היה בצרה היה טרם היותו מלך על כל ישראל - כאשר ברח מפני שאול, מפני אכיש מלך גת ואפילו מפני נבל הכרמלי. לאחר שעלה למלוכה דווקא ניצח ברוב המלחמות. דווקא אויב מר שהיה מוכן אף להורגו לא מופיע כאן כלל והכוונה לבנו - אבשלום.ייתכן שחלקים מהשירה נכתבו בזמנים שונים והיא קוצרה ונערכה לשירה אחת רק בסוף ימי דוד.

בטחון בה'

ב וַיֹּאמַר ה' סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי-לִי: ג אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה-בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי: 
שני פסוקים אלו מבטאים קודם כל את בטחונו של דוד בה' שיגן וישמור עליו. בשלב זה דוד פסיבי ומתגונן (כפי שראינו בפסוק הפתיחה)

הצרה והתפילה
ד מְהֻלָּל אֶקְרָא ה' וּמֵאֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ:ה כִּי אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי-מָוֶת נַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתֻנִי:ו חֶבְלֵי שְׁאוֹל סַבֻּנִי קִדְּמֻנִי מֹקְשֵׁי-מָוֶת:ז בַּצַּר-לִי אֶקְרָא ה' וְאֶל-אֱלֹקי אֶקְרָא וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי בְּאָזְנָיו: 
שוב אלו פסוקים של אדם נרדף ובורח, שאינו יודע מה ילד יום והיכן יתחבא מחר. תיאור זה מתאים אך ורק לבריחת דוד מפני שאול ומפני אבשלום ששנים רבות הפרידו ביניהן.

גילוי שכינה
ח (וַ ִתְגָּעַשׁ) [וַיִּתְגָּעַשׁ] וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי-חָרָה לוֹ:ט עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ:י וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו:יא וַיִּרְכַּב עַל-כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּרָא עַל-כַּנְפֵי-רוּחַ:יב וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ סְבִיבֹתָיו סֻכּוֹת חַשְׁרַת-מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים:יג מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ בָּעֲרוּ גַּחֲלֵי-אֵשׁ:יד יַרְעֵם מִן-שָׁמַיִם ה' וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קוֹלוֹ:טו וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם בָּרָק (וַיָּהֹמם) [וַיָּהֹם]:טז וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי יָם יִגָּלוּ מֹסְדוֹת תֵּבֵל בְּגַעֲרַת ה' מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפּוֹ: 
תיאור השכינה לירי ופיוטי מאד. הרדיפות אחרי דוד הכעיסו את השכינה, לא פחות ולא יותר וגרמו לה' לצאת בעצמו ללחום את מלחמת דוד. דוד עדיין פסיבי, הקב"ה נלחם עבורו (שוב דמיון לשביעי של פסח). התיאורים מזכירים מאד את פרשת האזינו עצמה (דברים ל"ב) השוו לפסוק כ"ב בהאזינו: "כִּי-אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד-שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים" או לפסוקים מא-מב: "אִם-שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם: אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב". ניתן לבצע השוואה מדויקת יותר, אולם רוח הדברים ברורה: גורם כלשהו עורר את כעס ה' והוא יוצא למלחמה.

ה' מושיע את דוד מיד אויביו
יז יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים:יח יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז מִשּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִי:יט יְקַדְּמֻנִי בְּיוֹם אֵידִי וַיְהִי ה' מִשְׁעָן לִי:כ וַיֹּצֵא לַמֶּרְחָב אֹתִי יְחַלְּצֵנִי כִּי-חָפֵץ בִּי: 
יש כאן נסיגה בשירה, בפסוקים הקודמים תואר כח אדיר של הקב"ה, אולם לא נעשה בשלב זה שימוש בכח למטרות התקפיות אלא רק לחילוצו של דוד.


מידות ההשגחה וגדריה
כא יִגְמְלֵנִי ה' כְּצִדְקָתִי כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי:כב כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי ה' וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאֱלֹקי:כג כִּי כָל-(מִשְׁפָּטָו) [מִשְׁפָּטָיו] לְנֶגְדִּי וְחֻקֹּתָיו לֹא-אָסוּר מִמֶּנָּה:כד וָאֶהְיֶה תָמִים לוֹ וָאֶשְׁתַּמְּרָה מֵעֲוֹנִי:כה וַיָּשֶׁב ה' לִי כְּצִדְקָתִי כְּבֹרִי לְנֶגֶד עֵינָיו: 
ענייני המלחמה נעזבים ועוברים למעט ענייני אמונה. דוד מודה לקב"ה על הגנתו ועל כך שה' גמל לו מידה כנגד מידה על אמונתו ובטחונו בה' לאורך השנים. מצאנו לכך כמה דוגמאות בנביא אולי הידועה מהם היא במלחמתו עם גוליית (לתיאור מרתק ומהפכני של הקרב ראו בהקדמה לספר דוד וגוליית) בספר שמואל א' י"ז מה: "מה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא-אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹקי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ"

כו עִם-חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם-גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם:כז עִם-נָבָר תִּתָּבָר וְעִם-עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל:כח וְאֶת-עַם עָנִי תּוֹשִׁיעַ וְעֵינֶיךָ עַל-רָמִים תַּשְׁפִּיל: 
שלושה פסוקים שכל עניינם הוא מידה כנגד מידה

כט כִּי-אַתָּה נֵירִי ה' וַה' יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי:ל כִּי בְכָה אָרוּץ גְּדוּד בֵּאלֹהַי אֲדַלֶּג-שׁוּר:לא הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת ה' צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ:לב כִּי מִי-אֵל מִבַּלְעֲדֵי ה' וּמִי צוּר מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ: 
שוב חוזר דוד לאמונתו הפרטית להליכתו בדרכי ה' ומסיים בקריאה כי ה' הוא האל היחידי.

ה' עוזר לדוד במלחמותיו
לג הָאֵל מָעוּזִּי חָיִל וַיַּתֵּר תָּמִים (דַּרְכִּו) [דַּרְכִּי]:לד מְשַׁוֶּה (רַגְלַיו) [רַגְלַי] כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמֹתַי יַעֲמִידֵנִי:לה מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחַת קֶשֶׁת-נְחוּשָׁה זְרֹעֹתָי:לו וַתִּתֶּן-לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וַעֲנֹתְךָ תַּרְבֵּנִי:לז תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי: 
לא תמיד אפשר לברוח ולהיות פסיבי. לפעמים אין ברירה אלא להילחם. בשלב זה דוד עובר להיות אקטיבי והוא מודה לה' על שסייע לו במלחמותיו.

לח אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד-כַּלֹּתָם:לט וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְלוּ תַּחַת רַגְלָי:מ וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי:מא וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מְשַׂנְאַי וְאַצְמִיתֵם:מב יִשְׁעוּ וְאֵין מוֹשִׁיעַ אֶל-ה' וְלֹא-עָנָם: מג וְאֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר-אָרֶץ כְּטִיט-חוּצוֹת אֲדִקֵּם אֶרְקָעֵם: 
פסוקים אלו אינם יכולים להיות כנגד שאול ואף לא כנגד אבשלום. לדוד היו מספר הזדמנויות להרוג את שאול אך הוא נמנע מלפגוע במשיח ה'. דוד נתן הוראה ברורה לא לפגוע באבשלום. פסוקים אלו יכולים להתפרש רק כנגד מלכים זרים בהם נלחם דוד - מול עמון, מואב, אדום ועמלק.
גם פסוקים אלו מזכירים מאד את פרשת האזינו למשל : "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל"

ביסוס הממלכה והרחבת גבולותיה
מד וַתְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עַמִּי תִּשְׁמְרֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם עַם לֹא-יָדַעְתִּי יַעַבְדֻנִי:מה בְּנֵי נֵכָר יִתְכַּחֲשׁוּ-לִי לִשְׁמוֹעַ אֹזֶן יִשָּׁמְעוּ לִי:מו בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ וְיַחְגְּרוּ מִמִּסְגְּרוֹתָם: 
הפסוקים מחזקים הבנה זו. המלחמה הקשה הייתה מול עם לא ידעתי, שעכשיו הם עובדים את ישראל. בני הנכר שלא שמעו את שמו של דוד נוצחו על ידו.

סיכום הישועה
מז חַי-ה' וּבָרוּךְ צוּרִי וְיָרֻם אֱלֹקי צוּר יִשְׁעִי:מח הָאֵל הַנֹּתֵן נְקָמֹת לִי וּמֹרִיד עַמִּים תַּחְתֵּנִי:מט וּמוֹצִיאִי מֵאֹיְבָי וּמִקָּמַי תְּרוֹמְמֵנִי מֵאִישׁ חֲמָסִים תַּצִּילֵנִי: 
דוד מסכם את דבריו. ניצחונות על עמים מחד והצלה מפני רודפיו מאידך - כל זאת בתקופה ארוכה מאד החל ממלכת שאול ועד לאחר מרד אבשלום.

חתימה
נ עַל-כֵּן אוֹדְךָ ה' בַּגּוֹיִם וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּר:נא (מִגְדֹּיל) [מִגְדּוֹל] יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה-חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד-עוֹלָם:
הצלה זו היא הגורמת לדוד לשיר את השירה ולשבח את ה' (וכמובן בכך גם הקשר לשירת הים ולקריאה בשביעי שלפסח). בפסח מודגשת יותר הפסיביות של בני ישראל ומבחינה זו שירת דוד מתאימה מעט יותר משירת דבורה (התיאור אצל דבורה הוא פעיל הרבה יותר) כהפטרה לחג הפסח עצמו. שירת דוד גם כוללת יותר תשבחות לה' לעומת שירת דבורה המהללת גם את גבורת השבטים שנלחמו (ואת חדלון השבטים שלא הצטרפו למאבק). כן בולטת בשירה זו מידה כנגד מידה המתאימה לקריעת ים סוף.

שירת דוד - מרק שאגל
שירת דוד - מרק שאגל - מוזאון האגרטי. נסו לזהות את הפסוקים הרשומים


לדף הראשי של פרשת האזינו
לדף הראשי של פסח

הפטרת פסח

ההפטרה של חג הפסח היא בספר יהושע פרק ה' אולם יש הנוהגים להקדים כמה פסוקים מפרק ג'.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


הפסוקים בפרק ג' הם סוג של הקדמה. לא כולם אומרים אותם. הם נאמרים בעיתוי של ערב חציית הירדן. הוספתם משרתת כמה מטרות: השוואה ברורה בין יהושע למשה. השלמת המעגל של משה המוציא ממצרים ויהושע המכניס לארץ ישראל ואולי אף היזכרות בנס חציית הירדן כמקביל לנס קריעת ים סוף.
פרק ג'
ה וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם הִתְקַדָּשׁוּ כִּי מָחָר יַעֲשֶׂה ה' בְּקִרְבְּכֶם נִפְלָאוֹת:ו וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר שְׂאוּ אֶת-אֲרוֹן הַבְּרִית וְעִבְרוּ לִפְנֵי הָעָם וַיִּשְׂאוּ אֶת-אֲרוֹן הַבְּרִית וַיֵּלְכוּ לִפְנֵי הָעָם:ז וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל גַּדֶּלְךָ בְּעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן כִּי כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם-מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ:

מכאן מתחילה עיקר ההפטרה, בני ישראל כבר נמצאים בארץ ישראל. מסע הנדודים במדבר הסתיים. חציית הירדן הייתה בי' בניסן, זהו היום בו לוקחים את הכבש המיועד להיות קורבן הפסח. אולם על מנת שיוכלו לחוג את הפסח יש צורך בתנאים נוספים

פרק ה
ב בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית:ג וַיַּעַשׂ-לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת:ד וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-מָל יְהוֹשֻׁעַ כָּל-הָעָם הַיֹּצֵא- מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם:ה כִּי-מֻלִים הָיוּ כָּל-הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל-הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא-מָלוּ: 
בני ישראל לא מלו במדבר וכתוצאה מכך לא יכלו לחוג את חג הפסח במשך כמעט ארבעים שנה. במצרים בני ישראל הקפידו למול. גם בשנה הראשונה במדבר בני ישראל מלו. התורה מפרטת בפרשת בהעלותך את הפסח שעשו בשנה השנייה (שנה לאחר יציאת מצרים). אבל לאחר חטא המרגלים וגזירת הנדודים במשך ארבעים שנה לא מלו בני ישראל כלל. המדרש מוסר שרק שבט לוי (שלא היה בחטא המרגלים) המשיכו למול את בניהם, אבל הפסח לא נעשה.
 
ו כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד-תֹּם כָּל-הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר- נִשְׁבַּע ה' לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:ז וְאֶת-בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ כִּי-עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא-מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ:ח וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-תַּמּוּ כָל-הַגּוֹי לְהִמּוֹל וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה עַד חֲיוֹתָם: 
הנביא מזכיר לנו מדוע לא מלו את בני ישראל. כנראה שזה הדבר הראשון שצריך לזכור כאשר נכנסו לארץ. הרי רוב מוחלט של הנכנסים היו כאלו שהיו רק ילדים קטנים בזמן חטא המרגלים או שנולדו אחריו והם לא חוו את החטא בעצמם.
 
ט וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת-חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה: 
מדוע העורלה מכונה חרפת מצרים? הסיבה היא כי היא תזכורת לכך שבחטא המרגלים בני ישראל רצו לשוב לארץ מצרים. ומדוע לא מלו במדבר? כנראה בגלל הסכנה שבמילה במדבר ובתנאי הדרך. אמנם חייהם של בני ישראל היו ממילא בנס. בארה של מרים סיפקה מים, המן סיפק אוכל, ענני הכבוד סיפקו הגנה. אבל את חרפת החטא היה צריך לשאת עד הכניסה לארץ.

י וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה- עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ: 
וסופסוף לאחר עשרות שנים אפשר לעשות את חג הפסח כמו שצריך

יא וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: 
ולמחרת חג הפסח אוכלים מצות. בדיוק כמו הציווי בתורה. המצות הן חידוש. בפעם הראשונה בני ישראל לוקחים דגנים (כנראה שעורה שמבשילה יותר מוקדם) ומכינים ממנה מצות. זוהי הפעם הראשונה שאוכלים מתבואת ארץ ישראל.
יב וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא: 
כתוצאה מכך המן פוסק. יש כמה דעות בנושא. אפשר שהמן הפסיק לרדת ביום פטירתו של משה רבנו. בני ישראל ממילא חונים בערבות מואב על הירדן בשטחים שאינם מדבר ושגדלה בהם תבואה שניתן לאכול. למרות זאת ובאורח נס המן החזיק מעמד עוד כארבעים יום עד הפסח. דעות אחרות אומרות שהמן המשיך בפועל לרדת גם לאחר פטירתו של משה רבנו.

יג וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה-אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם-לְצָרֵינוּ:יד וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר-צְבָא-ה' עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל- יְהוֹשֻׁעַ אֶל-פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל-עַבְדּוֹ:טו וַיֹּאמֶר- שַׂר-צְבָא ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ שַׁל-נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן:
יהושע אינו נמצא כמובן בעיר יריחו אלא באזור יריחו ואולי הלך להביט בעצמו על זירת הקרב העתידית עליה דיווחו לו המרגלים ששלח (ראו ההפטרה לפרשת שלח שתופיע בקרוב), והנה הוא רואה איש חמוש. יהושע לא חושש והולך לברר מי זה. האם אלו חיילי האויב או אולי דווקא עריקים שיוכלו לעזור לו. התשובה מפתיעה אותו מאד, ודבר המלאך מבססים שוב את ההשוואה למשה שנאמרו לו אותן מילים בדיוק במעמד ההתגלות בסנה. אבל אצל יהושע העניין שונה. יהושע, כמובן כבר מכיר את ה' היטב והתנבא בעבר פעמים רבות ולכן הקורא מעט מופתע ממידת ההפתעה של יהושע. גם לא ברור מה המלאך רוצה לומר, מאחר והמסר היחידי הוא שיהושע עומד על מקום קדוש, אבל איזה? במקום מעמד הסנה מקובל לראות את מיקום הר סיני (וגם שם הקדושה הייתה רק לשעתה ולא נשארה לאחר מתן תורה) ויכול להיות שגם כאן, ה' רומז ליהושע כי ביריחו יקרו דברים מיוחדים שלא כדרך הטבע.

סיום ההפטרה מזכיר לנו כי הכניסה לארץ ישראל היא רק השלב הראשון. לאחריו צריכה לבוא שלב כיבוש הארץ ולכן מוסיפים עוד פסוק או שניים מפרק ו'.



א וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא: 

פרק ו' עוסק כולו במלחמת יריחו שהייתה מלחמה ניסית בה בני ישראל לא היו צריכים לעשות דבר. גם זה מזכיר את יציאת מצרים ובפרט את קריעת ים סוף בה נאמר "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון". יש נוהגים להוסיף גם את הפסוק האחרון של פרק ו' החותם את מלחמת יריחו

כז וַיְהִי ה' אֶת-יְהוֹשֻׁעַ וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל-הָאָרֶץ:


יהושע נופל לפני המלאך - מרק שגל
יהושע נופל לפני המלאך - מרק שגל - מוזיאון האגארטי



 לדף הראשי של פסח

הפטרת שבת הגדול

השבת שלפני פסח מכונה "שבת הגדול" ומספר טעמים בדבר אך העיקרי בהם הוא אזכור יום ה' הגדול בהפטרת הפרשה. טעם זה מעורר את בעיית הביצה והתרנגולת, מה קדם למה, כינוי השבת בשם זו או בחירת ההפטרה? כדרכנו ננסה למצוא קשר עמוק יותר שיראה שההפטרה נבחרה מסיבות שאינן רק דמיון מילים. בשונה משבתות של חגים וארבע פרשות, אין קריאת מפטיר מיוחדת אולם ההפטרה שונה.
ההפטרה היא בתרי עשר בנביא מלאכי פרק ג' מפסוק ד' עד סוף הפרק.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


למעשה נבואה זו מסיימת את פרקי הנבואה בישראל. מלאכי הוא הנביא האחרון ותקופת נבואתו היא עמוק בתוך ימי בית שני. פגשנו בו כבר בהפטרה לפרשת תולדות והסגנון דומה. לאחר מלאכי, נסתלקה הנבואה מישראל והעולם. חשוב לקרוא הפטרה זו לאור הבנה זו.


ד וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת:
בית המקדש השני כבר פעיל, והנביא מעודד את העם שהמנחות (שימו לב שלא מוזכרים כלל קורבנות מהחי) יערבו לה' כמו בימי קדם (בבית המקדש הראשון או אפילו קודם לכן). אולם עדיין קיימים חטאים בעם ישראל.

ה וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר-שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי-גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר ה' צְבָאוֹת:
נביא כבר לא מדבר על עבודה זרה, אלא כל החטאים הם חטאים חברתיים, וכפי שידוע בית המקדש השני חרב על שינאת חינם.

ו כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי-יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם: ז לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי וְלֹא שְׁמַרְתֶּם שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה נָשׁוּב:
אנו פוגשים את הסגנון המאפיין את מלאכי בנבואותיו. התלונה מצד הקב"ה והתמימות המעושה מצד העם עם שאלות של "מה עשינו". למרות כל החטאים והגלות, עם ישראל לא כלה. אפילו הפניות הישירות של ה' לחזור בתשובה נענות בשאלה לקונית - איך נחזור בתשובה?

את הפסוקים האלו נפרש בשני מובנים מנוגדים. בפסוק ו' ניתן לקרוא כי ה' מעולם לא השתנה וגם בני ישראל מעולם לא כלו (מחטאיהם). פסוק ז' תומך בגישה זו במידה מסוימת. אולם ניתן לקרוא גם שה' לא שנה (חזר) על עונשי הגלות והחורבן (בית המקדש כבר עמד כמה עשרות שנים) וגם בני ישראל לא כלו ונעלמו בגלות, כפי שקרא לעמים רבים אחרים שאיבדו את ארצם ואת זהותם.

ח הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה: ט בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים הַגּוֹי כֻּלּוֹ: י הָבִיאוּ אֶת-כָּל-הַמַּעֲשֵׂר אֶל-בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד-בְּלִי-דָי: 

מה למעשה התלונה של הנביא? הכל טמון בפירוש שנקבע למילה "היקבע". ניתן לפרש כי יקבע מלשון עקיבה, מלשון עקב, התחכמות, כלומר מנסים לרמות "ולעבוד" על אלוקים. דבר שהוא כמובן בלתי אפשרי. גם כאן תשובת העם היא, במה קבענוך?

גם כאן נפצל את הבנתנו בדברי מלאכי לשתי אפשרויות. בתחילת ספר מלאכי רואים בבירור שכל פנייתו היא לכוהנים. נמשיך בקו זה גם כאן אבל הכוהנים פטורים ממצוות תרומות ומעשרות (או שיכולים לקחת לעצמם). ואם כך מה חטאו הכוהנים במצווה זו? אולי הכוהנים לקחו מהעם בכוח, או לא חילקו ביניהם כראוי את התרומות והשאירו כוהנים אחדים חסרי פרנסה.

אפשר לפרש שהנבואה היא כללית לכל העם. בספר נחמיה (פרק י') אנו למדים כי שבי ציון לא הקפידו כל כך על תרומות ומעשרות (וגם על כמה דברים אחרים) ונחמיה היה צריך לנקוט כמה צעדים קיצוניים לתיקון המצב. אולי מלאכי טוען על דברים דומים. ייתכן והמצב הכלכלי היה קשה, כמות התושבים קטנה ולכן לא רצו לתת תרומות ומעשרות. פסוק ט' תומך בכך. המארה היא מגפת הטבע, וכתוצאה מכך, קובעים - "מרמים" את ה'. חוסר נתינת המעשרות גרם לכוהנים והלויים להיות חסרי פרנסה. דווקא במצב קשה כזה קורא מלאכי לעם, הביאו את כל המעשרות בית ה'. אמנם כלל גדול הוא שאסור לנסות את ה' אולם כאן יש דווקא הזמנה לנסות ולבחון את ה'. מלאכי אומר לעם כי לא רק שלא יינזקו כלכלית מהבאת התרומה והמעשר כסדרם אלא אף יראו מכך ברכה.

מכאן למדו חכמינו שאדם לעולם לא ניזוק מכך שהוא נותן צדקה, אם כי גם לנתינת צדקה יש מגבלות ולא להפריז יותר מחמישית מהנכסים.

יא וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל וְלֹא-יַשְׁחִת לָכֶם אֶת-פְּרִי הָאֲדָמָה וְלֹא-תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה אָמַר ה' צְבָאוֹת: יב וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל-הַגּוֹיִם כִּי-תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר ה' צְבָאוֹת: 
מעבר לברכה בפסוק י' המבטיחה גשמי ברכה בעיתם, הברכה תהיה גם בגידולי הארץ. לא יהיו מגפות חקלאיות שיהרסו את היבולים. ניתן להיזכר בכימשון תפוחי האדמה שתקף את הגידולים באירלנד בשנת 1846, גרם להרס כל היבול ולמותם של מאות אלפים ברעב.

יג חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם מַה-נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ: יד אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה-בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת: טו וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם-נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ: 
גם כאן יש לנו שתי אפשרויות הבנה מנוגדות התלויות בהבנת המילה אלוהים בפסוק י"ד. האם היא לשון קודש (כלומר הקב"ה) או לשון חול (כלומר אלוהים של עמים אחרים). לפי ההבנה הראשונה זה פסוק קשה המוכיח את העם על כי הפסיקו להאמין בה'. גם כאן אפשר להיעזר בספר נחמיה ולראות שהיה מצב בעייתי והתבוללות עם עמים אחרים באותה תקופה.

לפי הבנת המילה כלשון חול, הרי שבני ישראל כבר החלו לחזור בתשובה ולהבין שעבודת אלילים היא עבודת שווא. נראה שכך היה בגלות בבל, אבל כעת יש נסיגה אחורנית ומעדיפים דווקא את דרכי הרשעה של הזדים. ופסוק טו מסביר גם למה. זוהי בעיית "הרשע וטוב לו", הם עושי רשעה ומצליחים, והם בוחנים את אלוקים ולא קורה להם כלום. אין זו אותה בחינה המתוארת בפסוק ט' אלא בחינה הפוכה, כמעין אמירה "אם יש אלוקים שיפגע בי ברק עכשיו" וכמובן שהברק אינו פוגע...

טז אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ: יז וְהָיוּ לִי אָמַר ה' צְבָאוֹת לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל-בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ: יח וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ: 
כל מעשיך בספר נכתבים. גם של הצדיקים וגם של הרשעים. לא תמיד אפשר לדעת את ההבדל ביניהם ולעיתים רק בשמיים יודעים מי צדיק ומי רשע. אולם ביום ה' הדבר יוודע גם בארץ.

יט כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל-זֵדִים וְכָל-עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא-יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף: כ וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק:כא וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי-יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם בַּיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אָמַר ה' צְבָאוֹת:
כבר ראינו אזכורים רבים ליום ה' ונביאים רבים התייחסו אליו. יום ה' הוא יום קשה. זהו יום שיגרור הרס וחורבן, ורק לאחריו תבוא גאולה לצדיקים שיישארו. הנביא מדמה כאן את יום ה' לאש גדולה כתנור שתשרוף את הרשעים אולם לצדיקים היא תהיה כאור המרפא.

כב זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר- צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים:

פסוק זה הוא הפסוק החשוב ביותר בהפטרה ואולי בכל ספרי הנביאים. אלו מילותיו האחרונות של מלאכי - הנביא האחרון. סוף הנבואה. לא תהייה אחריה.

ומה הדבר האחרון שיש לנביא להגיד? אלף שנים כבר עברו מתקופתו של משה רבנו. העולם השתנה, הטכנולוגיה התפתחה, אולם הנבואה מעבירה מסר אחד אחרון , מסר אוניברסלי, מעל הזמן, המקום והטכנולוגיה: "זכרו תורת משה עבדי".

תחילתו של תהליך מתן תורה הוא לפני חג הפסח אז הצטוו בני ישראל את המצוות הראשונות. וגם עשרות ומאות דורות לאחר מכן, חשוב לזכור את דברי סיכום הנבואה ודווקא לפני חג הפסח - החג המסמל את תחילתו של עם ישראל. זוהי מעין סגירת מעגל. הפטרת חג הפסח היא מתחילת ספר יהושע והפטרת שבת הגדול חותמת את הנבואה. פסוק חשוב זה ראוי שיהדהד באוזננו למעלה מאלפיים שנה לאחר שנאמר.

כג הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: כד וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם פֶּן-אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם:

כדי לקיים את אמירת שובו אלי ואשובה אליכם, הקב"ה ישלח את אליהו הנביא לעם ישראל. דווקא אליהו, הנביא הקנאי, הוא זה שנבחר "לתווך" בין הקב"ה לעם ישראל (נרחיב בעניין בהפטרת פרשת פינחס). אליהו עלה בסערה השמיימה. הוא לא חי ולא מת. לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. או שמא הוא גם וגם? אליהו הנביא יעזור לעם ישראל לעבור את יום ה' ולהימנע מתוצאותיו הכואבות.

ומאחר ונהוג לא לסיים בדבר רע כופלים את הפסוק הקודם
כג הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: 

לדף הראשי לפסח 

הפטרת שבת החודש

שבת החודש היא השבת שלפני ראש חודש ניסן ולעיתים היא השבת של ראש חודש ניסן. בשבת זו נדחית קריאת ההפטרה הרגילה וגם הפטרת ראש חודש וקוראים הפטרה מיוחדת לשבת זו מספר יחזקאל פרק מ"ה טז ועד פרק מ"ו פסוק יח  בהבדלים קטנים למנהגי ספרד ואשכנז.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


כבר בהפטרת תצווה עסקנו בכך שהתיאורים והציוויים בספר יחזקאל שונים מהותית מהכתוב בתורה. מילא מידות המקדש (שאכן אינן צריכות להיות זהות למידות המשכן) אבל כאן נראה שהשינויים בפרטי הקורבנות גדולים כל כך שחכמים ביקשו לגנוז את ספר יחזקאל. מבקרי המקרא אימצו הבדלים אלו לשיטתם על המקורות השונים, אולם גם במקרה זה ההבדלים כל כך בולטים שקשה להאמין שעורך כלשהו היה פשוט רושם אותם אחד ליד השני בלי לנסות לבצע התאמות.

לפי מנהג אשכנז מתחילים כאן
טז כֹּל הָעָם הָאָרֶץ יִהְיוּ אֶל-הַתְּרוּמָה הַזֹּאת לַנָּשִׂיא בְּיִשְׂרָאֵל:יז וְעַל-הַנָּשִׂיא יִהְיֶה הָעוֹלוֹת וְהַמִּנְחָה וְהַנֵּסֶךְ בַּחַגִּים וּבֶחֳדָשִׁים וּבַשַּׁבָּתוֹת בְּכָל-מוֹעֲדֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הוּא-יַעֲשֶׂה אֶת-הַחַטָּאת וְאֶת-הַמִּנְחָה וְאֶת-הָעוֹלָה וְאֶת-הַשְּׁלָמִים לְכַפֵּר בְּעַד בֵּית-יִשְׂרָאֵל: 
את הנשיאים אנו פוגשים כבר בתורה. הם היו ראשי השבטים ויש להם כמה תפקידים רשמיים. אולם תפקיד של מנהיג לכל העם מצאנו רק את המלך (שופט היה מנהיג מקומי) ולתקופה קצרה את הנביא שמואל. בשונה מהידוע לנו הנשיא צריך לממן מכיסו קורבנות ציבור רבים.

לפי מנהג ספרד מתחילים כאן
יח כֹּה-אָמַר ה' אלוקים בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר-בֶּן-בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ אֶת-הַמִּקְדָּשׁ: 
הבחירה בקטע נביא זה לקריאה בפרשת החודש שלעתים (כמו שנה זו תשע"ה) יוצאת אכן בשבת ראש חודש ברורה. 
יט וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת וְנָתַן אֶל-מְזוּזַת הַבַּיִת וְאֶל-אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה לַמִּזְבֵּחַ וְעַל-מְזוּזַת שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית:כ וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי וְכִפַּרְתֶּם אֶת-הַבָּיִת: 
לא מצאנו בתורה טקס כזה של טיהור המשכן, אולם בטקסי יום הכיפורים יש מאפיינים דומים כולל השורש כ.פ.ר המופיע כאן. במאמרי לפרשת כי-תשא הצעתי הצעה מרחיקת לכך כי תאריכו המקורי של יום הכיפורים היה צריך להיות א' בניסן. יום חנוכת המשכן נקבע כיום חג שנתי, אולם חטא העגל קלקל וגרם לשינויים גם בכך.

כא בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם הַפָּסַח חָג שְׁבֻעוֹת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל:כב וְעָשָׂה הַנָּשִׂיא בַּיּוֹם הַהוּא בַּעֲדוֹ וּבְעַד כָּל-עַם הָאָרֶץ פַּר חַטָּאת: 
בתורה לא מופיע שבי"ד בניסן מקריבים פר חטאת. מקריבים בו רק את קורבן הפסח. גם בטקסי הכפרה של יום הכיפורים, המלאכה מוטלת על הכהן הגדול ולא על הנשיא.
כג וְשִׁבְעַת יְמֵי-הֶחָג יַעֲשֶׂה עוֹלָה לַה'  שִׁבְעַת פָּרִים וְשִׁבְעַת אֵילִים תְּמִימִם לַיּוֹם שִׁבְעַת הַיָּמִים וְחַטָּאת שְׂעִיר עִזִּים לַיּוֹם: 
בתורה הציווי על הקורבנות שונה לחלוטין: "וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה עֹלָה לַה'  פָּרִים בְּנֵי-בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד וְשִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם" (במדבר כ"ח יט). אמנם האיל הינו סוג של כבש, אבל השוני במספר הפרים בולט.
כד וּמִנְחָה אֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל יַעֲשֶׂה וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה: 
גם פרטי המנחה המתוארים בתורה שונים
כה בַּשְּׁבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה- עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֶּחָג יַעֲשֶׂה כָאֵלֶּה שִׁבְעַת הַיָּמִים כַּחַטָּאת כָּעֹלָה וְכַמִּנְחָה וְכַשָּׁמֶן: 
כאן כבר מדובר על חג הסוכות (שימו לב לחודש השביעי). ובו מתואר שעושים כמו שנעשה בפסח. חג השבועות נעלם (למרות שהמילה שבעת הכתובה בפסח נקראת שבועות ואולי יש בכך רמז), בתורה קורבנות חג הסוכות משתנים מדי יום ביומו במספר הפרים לעולה וחג שמיני עצרת בכלל נעלם. גם ראש השנה ויום הכיפורים נעלמו אבל לפי שיטתי על תאריכו של יום הכיפורים זה ברור. הרי ניסן הוא החודש הראשון ולכן הטקס שתואר בפסוקי ההפטרה הראשונים מכסה למעשה את ראש השנה ואת יום כיפור באותו יום - א' בניסן!

א כֹּה-אָמַר ה' אלוקים שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפֹּנֶה קָדִים יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ:ב וּבָא הַנָּשִׂיא דֶּרֶךְ- אוּלָם הַשַּׁעַר מִחוּץ וְעָמַד עַל-מְזוּזַת הַשַּׁעַר וְעָשׂוּ הַכֹּהֲנִים אֶת-עוֹלָתוֹ וְאֶת-שְׁלָמָיו וְהִשְׁתַּחֲוָה עַל-מִפְתַּן הַשַּׁעַר וְיָצָא וְהַשַּׁעַר לֹא-יִסָּגֵר עַד-הָעָרֶב:ג וְהִשְׁתַּחֲווּ עַם-הָאָרֶץ פֶּתַח הַשַּׁעַר הַהוּא בַּשַּׁבָּתוֹת וּבֶחֳדָשִׁים לִפְנֵי ה': 
בתורה כמובן לא מופיעים פרטים על שערים בבית המקדש אולם גם בזמן בית שני לא התקיימו סדרים אלו.
ד וְהָעֹלָה אֲשֶׁר-יַקְרִב הַנָּשִׂיא לַה' בְּיוֹם הַשַּׁבָּת שִׁשָּׁה כְבָשִׂים תְּמִימִם וְאַיִל תָּמִים: 
גם כאן שינוי לעומת התורה המצווה על שני כבשים בלבד.
ה וּמִנְחָה אֵיפָה לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים מִנְחָה מַתַּת יָדוֹ וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה:ו וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ פַּר בֶּן-בָּקָר תְּמִימִם וְשֵׁשֶׁת כְּבָשִׂים וָאַיִל תְּמִימִם יִהְיוּ:ז וְאֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל יַעֲשֶׂה מִנְחָה וְלַכְּבָשִׂים כַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה: 
וגם בראש חודש בתורה מופיעים רק שני פרים.
ח וּבְבוֹא הַנָּשִׂיא דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא וּבְדַרְכּוֹ יֵצֵא:ט וּבְבוֹא עַם-הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' בַּמּוֹעֲדִים הַבָּא דֶּרֶ-ךְ-שַׁעַר צָפוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֹת יֵצֵא דֶּרֶךְ-שַׁעַר נֶגֶב וְהַבָּא דֶּרֶךְ-שַׁעַר נֶגֶב יֵצֵא דֶּרֶךְ-שַׁעַר צָפוֹנָה לֹא יָשׁוּב דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר אֲשֶׁר-בָּא בוֹ כִּי נִכְחוֹ (יֵצֵאו) [יֵצֵא]:י וְהַנָּשִׂיא בְּתוֹכָם בְּבוֹאָם יָבוֹא וּבְצֵאתָם יֵצֵאוּ:יא וּבַחַגִּים וּבַמּוֹעֲדִים תִּהְיֶה הַמִּנְחָה אֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים מַתַּת יָדוֹ וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה:יב וְכִי-יַעֲשֶׂה- הַנָּשִׂיא נְדָבָה עוֹלָה אוֹ-שְׁלָמִים נְדָבָה לַה' וּפָתַח לוֹ אֶת-הַשַּׁעַר הַפֹּנֶה קָדִים וְעָשָׂה אֶת-עֹלָתוֹ וְאֶת-שְׁלָמָיו כַּאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְיָצָא וְסָגַר אֶת-הַשַּׁעַר אַחֲרֵי צֵאתוֹ: 
כל הסדרים המתוארים כאן לא התקיימו בבית שני בו נהגו לפי הקורבנות המתוארים בתורה.
יג וְכֶבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ תָּמִים תַּעֲשֶׂה עוֹלָה לַיּוֹם לַה' בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ:יד וּמִנְחָה- תַעֲשֶׂה עָלָיו בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר שִׁשִּׁית הָאֵיפָה וְשֶׁמֶן שְׁלִישִׁית הַהִין לָרֹס אֶת-הַסֹּלֶת מִנְחָה לַה' חֻקּוֹת עוֹלָם תָּמִיד:טו (וַעֲשׂוּ) [יַעֲשׂוּ] אֶת-הַכֶּבֶשׂ וְאֶת-הַמִּנְחָה וְאֶת-הַשֶּׁמֶן בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר עוֹלַת תָּמִיד: 
בתיאור הקורבנות בתורה (במדבר כ"ח) קורבן התמיד הוא הקורבן הראשון המתואר. ההבדל פה מהותי גם בפרטי הקורבן אבל בעיקר בגלל העובדה שקורבן התמיד מוקרב פעמיים ביום. הוא הקורבן הפותח את כל עבודות היום וזה התמיד של בוקר והוא גם הקורבן האחרון של היום שלאחריו סוגרים את המקדש ומכונה תמיד של בין הערביים. יחזקאל משמיט לחלוטין את התמיד של בין הערביים.

הספרדים מסיימים את הקריאה כאן אולם למנהג אשכנז ממשיכים עוד כמה פסוקים שמתייחסים אל הנשיא ומהווים מעין השלמה במבנה כיאסטי לפסוקים הראשונים.

טז כֹּה-אָמַר ה' אלוקים כִּי-יִתֵּן הַנָּשִׂיא מַתָּנָה לְאִישׁ מִבָּנָיו נַחֲלָתוֹ הִיא לְבָנָיו תִּהְיֶה אֲחֻזָּתָם הִיא בְּנַחֲלָה:יז וְכִי-יִתֵּן מַתָּנָה מִנַּחֲלָתוֹ לְאַחַד מֵעֲבָדָיו וְהָיְתָה לּוֹ עַד-שְׁנַת הַדְּרוֹר וְשָׁבַת לַנָּשִׂיא אַךְ נַחֲלָתוֹ בָּנָיו לָהֶם תִּהְיֶה:יח וְלֹא-יִקַּח הַנָּשִׂיא מִנַּחֲלַת הָעָם לְהוֹנֹתָם מֵאֲחֻזָּתָם מֵאֲחֻזָּתוֹ יַנְחִל אֶת-בָּנָיו לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא-יָפֻצוּ עַמִּי אִישׁ מֵאֲחֻזָּתוֹ: 

הנביא מגביל את כוחו של הנשיא. הנשיא אינו מלך, סמכותו פחותה והוא יכול לתת לבניו רק חלקים מהנחלות שלו ולא להשתלט שלא בדין על נחלות עם ישראל.



העומר

רובנו מכירים את ספירת העומר, ספירת הימים בין פסח ועד שבועות אולם פחות מבינים מהו עניין העומר עצמו. את הפסוקים הקשורים לספירה עצמה מכירים מההקדמה של "הנני מוכן ומזומן" הבאה לפני ספירת העומר (ויקרא כ"ג טו):
"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'"
מה כן ידוע על העומר? לרוב יודעים את הפרטים הטכניים: העומר הוא מנחת שעורים המוקרבת ביום השני של פסח (א' חול המועד), ולאחר שמקריבים אותה מותר לאכול מן התבואה החדשה של אותה שנה. ידוע גם כי הקרבת העומר דוחה את השבת וגם שהקרבת העומר "ממחרת השבת" פתחה מחלוקת ענקית ביהדות האם הכוונה היא ממחרת חג המצות, או ממחרת השבת שאחרי חג המצות, מחלוקת שהיו לה השלכות עצומות. בכל אלו לא נדון כלל וננסה להבין מהו הרעיון העומד מאחורי העומר.
הקרבת קורבן העומר היא עניין עצמאי. נעיין בפסוקים הקודמים לפסוקים שהבאנו למעלה (ט-י"ד):
"ט וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר:י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל-הַכֹּהֵן:יא וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן:יב וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת-הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לה':יג וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַה' רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין:יד וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת-קָרְבַּן אֱלֹקיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם"
ברור שמצוות העומר עומדת בפני עצמה ואינה קשורה לפסח. הדבר נלמד מכך שפרשיית העומר נפתחת בפסוק ט' בדיבור חדש של ה' למשה  ועניני פסח נחתמים בפרשייה הקודמת. עוד ברור שהספירה עצמה אינה עניין של העומר. בימינו היא מכונה ספירת העומר אבל הספירה כבר מיועדת לשבועות וגם הקשר שלה לעומר הוא שהיא פשוט מתחילה באותו יום.
מהפסוקים נראה שעניין העומר קשור מאד לשבועות ולמצוות הביכורים. העומר הוא ראשית הקצירה ומביאים אותה אל הכהן. אבל בשונה מהביכורים, העומר הוא קורבן ציבור ואינו חובת היחיד וכמו כן הקרבת העומר מתירה לכל העם לאכול מהתבואה החדשה (תבואת השעורה, הגדלה לפני החיטה). מכאן שהעומר אינו עוד סוג של ביכורים אלא משהו אחר לגמרי.
על מנת להבין את עניין העומר, נחפש אירוע אחר שהתרחש באותו תאריך ט"ז בניסן. אירוע זה מתואר בספר יהושע בכניסת בני ישראל לארץ ישראל (יהושע ה' י-יב):
"י וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה- עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ: יא וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: יב וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא"
את הפסוק הראשון הבאנו רקמהסיבה שמופיע בו התאריך, י"ד בניסן - ביום זה עשו את קורבן הפסח. בפסוק י"א - מתואר יום ט"ו בניסן - חג המצות. שימו לב לביטוי קלוי המופיע גם בספר ויקרא (קלי). בפסוק י"ב מתואר ט"ז בניסן. ביום זה שבת המן (או שהפסיק לרדת בעת מיתתו של משה ונגמר המלאי בתאריך זה, או שהפסיק לרדת מהשמים) ובני ישראל אכלו לראשונה מתבואת ארץ ישראל.
נראה לי שקורבן העומר הינו זכר לנס המן שהיה במדבר והוא מסמל את המעבר מהנהגה ניסית וממזון שמימי המגיע ללא מאמץ וטרחה, להנהגה ארצית הדורשת עבודת אדמה קשה וקיום הנאמר בפרשת בראשית: "בזעת אפיך תאכל לחם". להוכחת הטענה, נביא את הפסוקים מפרשת המן (שמות ט"ז ט"ז): "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ" (במאמר מוסגר נעיר שבפסוק זה מופיעת כל אותיות הא-ב והוא אחד משני פסוקים כאלו בתורה). משמעות המילה עומר היא מידת נפח מזון המתאים לאדם אחד. בהמשך נראה שהפסוקים מחזקים עוד את הטענה:
לב וַיֹּאמֶר משֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: לג וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן-שָׁמָּה מְלֹא-הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם: לד כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶל-משֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת: לה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת-הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד-בֹּאָם אֶל-אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת-הַמָּן אָכְלוּ עַד-בֹּאָם אֶל-קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן: לו וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא: "
משה מצווה לשמור מן בצנצנת מיוחדת (שהונחה בארון הברית). אולם זיכרון זה אינו מספיק מאחר והמן חבוי ואינו מוצג לציבור. על מנת לשמר את הזיכרון נקבע קורבן העומר כזכר למן והדבר מפורש בפסוק לה, שאת המן אכלו עד בואם לארץ ישראל (במאמר אחר עסקנו במשמעויות נוספות של עניין ארבעים שנה בפרשת בשלח). נמצא שחג הפסח מייצג את היציאה ממצרים ואת ההנהגה הניסית במדבר, אולם העומר, שהינו גם בתוך חג הפסח מציין כבר את סיומה של אותה הנהגה מיוחדת במדבר ואת ההנהגה הארצית של עם ישראל בארצו.



ליל סדר חויתי לילדים

פעילויות לסדר חוויתי עם הילדים
מה לעשות כדי למנוע את הופעתה של הקושיה החמישית (גמרנו?) בליל הסדר הקרוב?
כיצד הופכים את הערב הזה מטקס מעייף, טרחני וגדוש בפרטים, לנקודת השיא של השנה?
קבלו כמה רעיונות וטיפים שיעשו לכם סדר בפסח הזה  באדיבות הרב יוני לביא, מנהל מוקד הנוער "חברים מקשיבים" בטלפון ובאינטרנט ורב אולפנת צביה בני ברק.  עם שימוש ברעיונותיהם של הרב חננאל טחובר, שרון דיוק אסטרוף, דורון קורנבלאט, רבקה רובינשטיין ועוד רבים וטובים.

האגדה מספרת שכשבני ישראל רצו לצאת ממצרים אמר פרעה: "רגע אחד, חבר'ה! כתוב בתורה "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה", לא?! ואתם הרי פה רק מאתיים ועשר...". "אל דאגה", השיבו נשות ישראל הצדקניות, "שחרר אותם, ואנחנו נדאג להשלים את היתרה לאורך השנים". אלא שלפעמים העיסוק הרב בהכנות לחג משכיח מאיתנו שכל זה רק התפאורה להתרחשות העיקרית של הלילה - ההתרחשות הרוחנית, ולא נותר לנו הזמן והפנאי הנפשי להתכונן אליה כראוי. התוצאה היא שליל הסדר נראה לפעמים כמו תפילת שחרית בבוקר שבועות. כולם עייפים ומרוטים, מריצים את ההגדה, ורק מחכים להגיע ל'שולחן עורך' ומשם למפגש עם הכרית.
בשורות הבאות נשתף אתכם בכמה רעיונות שיסייעו להפוך את הלילה הזה למשהו חי ותוסס שישאיר טעם מיוחד שלא יישכח במהרה.

המטרה
כדי להצליח עלינו להגדיר בבירור מהי המטרה שלנו כהורים בליל הסדר. מה היינו רוצים שהילדים יקבלנו מאיתנו בערב הזה. חוויה יהודית מרגשת ומהנה, לימוד יסודות סיפור הפסח, תחושה שהם חלק חשוב מעם ישראל ועוד טבעת בשרשרת הדורות, חיזוק ה'ביחד' המשפחתי ושמירה על מסורות משפחתיות ייחודיות, כל התשובות נכונות? כדאי שכל אחד יערוך רשימת מטרות קצרה המותאמת למשפחה שלו. זה יעזור לנהל את הסדר בביטחון תוך שמירה על הפוקוס הנכון.

האווירה
ההכנות לפסח והניקיונות לא חייבים להיות סיוט, ומוקד למתיחות, מריבות וקיטורים. הם יכולים להיות חוויה משפחתית מגבשת של עבודה משותפת והתחדשות. הכול תלוי בגישה שנאמץ, במסרים שנשדר ובאווירה שניצור. האם מה שיקלטו הילדים זו ההתרגשות, הציפיה וההתרעננות או שמא החובה הדוחקת, הלחץ והמתח? האם ליל הסדר יהיה בשבילם לילה של שמחה, תקווה, וזכרון אהבת ה' אלינו, או לילה יבש וטכני עמוס מתחים משפחתיים? חשוב שתחושת החג בבתים שלנו תהיה כזאת שיום אחד גם הם ירצו להעתיק אותה לבתים שלהם.

ההכנה
מומלץ לתכנן את המשימות כך שנסיים את הניקיונות יומיים לפני הזמן (ולא רבע שעה אחרי הדלקת נרות, כמקובל). בזמן שנותר אפשר לצאת לטיול משפחתי בארצנו היפה. מזג האוויר נפלא, והכול פורח ומלבלב. לא חייבים לנצל את הפסח לחיסול חשבונות שנתי עם הבלגן שהשׂתרר מאז פסח שעבר. אם נתמקד בביעור החמץ העבודה תקטן בצורה משמעותית (יודעי דבר טוענים שב-90%...), ותשאיר זמן לדברים נוספים. למשל, להכנה רוחנית. פסח הוא גם יום ההולדת של עם ישראל. חג החירות. האם בין אדי האקונומיקה וגרגרי האבק אנחנו מספיקים לחשוב מה המשמעות של זה בשבילנו?
בתום הישיבה המשפחתית על חלוקת התפקידים - מי מנקה איזה חדר, הקדישו רבע שעה להטלת משימות מסוג שונה: כל אחד צריך להכין לליל הסדר קטע מיוחד – הצגה, חידה, סיפור, משחק, פירוש יפה. באים אורחים? עדכנו גם אותם. יש היום המון הגדות נהדרות וידידותיות למשתמש שאפשר להיעזר בהן. קטנים שמתקשים - ייעזרו בגדולים. העיקרון: ליל הסדר שייך לכ-ו-ל-ם! לא כצופים מן הצד אלא כמשתתפים פעילים.

"אוכל, קדימה אוכל"
מומלץ שכולם יחטפו ארוחה קלה (עוף, פירות, ירקות) בשעות אחר הצהרים. אומנם צריך לאכול את המצה לתיאבון, אך אין מצווה להגיע מורעבים ולהריץ את ההגדה. הודיעו למשתתפים מראש שיש תוכנית מרתקת ומליאה וייקח זמן עד שנגיע לארוחה. שַנוּ את סדרי הישיבה ממה שמורגלים כל השנה, שימו כלים חדשים, בקיצור, כל דבר שייצור תחושה של שוני והתחדשות. סגולה עצומה לליל סדר עוצמתי היא לשלוח את כל המשפחה למנוחת צהריים ואגירת כוחות לקראת הלילה הגדול בשנה.

פעילויות
הפאסיביות היא האויבת הגדולה של החג. כבר לפני אלפי שנים עיצבו חכמים את ליל הסדר כך שיגרה ויעורר את הילדים ויגרום להם לקחת בו חלק פעיל. זה בדיוק מה שגם אנחנו צריכים לעשות. בִּמקום שאדם אחד יקרא את ההגדה וכל השאר ישתעממו בשקט ויכרסמו מצות להנאתם (?), כולם צריכים להשתתף בזה.
במהלך הערב שלבו סבב פרגונים שבו כל אחד אומר מילה טובה לשני אנשים על החלק שלהם בהצלחת הערב (בניקיונות, בישולים, קניות וכדו'). בקשו מהמבוגרים שבחבורה לספר על "יציאת מצרים" שלהם ולשתף בחוויה אישית ששינתה את חייהם או נס הצלה שאירע להם. אופציה נוספת: כל אחד בוחר לעצמו דמות אחת מההגדה ומספר את סיפור יציאת מצרים מנקודת מבטה (לדוגמא: פרעה, כינה ממכת הכינים, אבן מהפירמידות וכדו') – נסו להחיות את הדברים כמה שיותר ולהיות יצירתיים ומפתיעים...
מידי פעם תנו לילדים "הפסקת התפרקות" שתאפשר להם לנוע ולהפעיל את הגוף. לא קל לשבת שעות שלימות על כיסא, בטח כשאתה רק בן שבע. אם אתם רואים ירידה ברמת הקשב תנו לכל הילדים משימה כמו: "עכשיו כולם יורדים מהכיסאות ומקפצים כמו צפרדעים".

משחקים
הנה כמה רעיונות למשחקים מהנים לילדים לשולחן החג: ספרו חלק מסיפור ההגדה עם שגיאות ('למלך מצרים קראו אנטיוכוס') ותנו לקטנים לתקן אתכם * כששרים חד גדיא בקשו מהנוכחים להוסיף אפקטים קוליים מתאימים לחיות (ילדים מתים על זה, ולא תאמינו איך הגדולים נכנסים חזק לעניין...) * על הילדים הגדולים להכין מראש תשדירי חדשות על ההתרחשויות האחרונות במצרים, שיכללו דיווחים, פרשנויות וראיונות עם חלק מהמהנוכחים בתור פרעה, משה, הדוב ממכת הערוב וכדו'. אפשר לחלק למשתתפים כרטיסיות שהוכנו מראש ("אתה פרעה. כרגע התעוררת באמצע הלילה על ידי יועציך שדיווחו לך שאין מי שתייה בכל מצרים, רק דם. מה אתה מתכוון לעשות?") * שקית הסיפורים – אספו אביזרים מהבית (מפתח, בובה של חייל, שעון וכדו') לתוך שקית אטומה. כל אחד בתורו עוצם עיניים ושולף מהשקית חפץ. עליו לספר את הסיפור שלו בהקשר ליציאת מצרים. זה דורש מעט יצירתיות אבל עשוי להצליח מאוד * מי או מה אני - כתבו על כרטיסים שמות אנשים או מושגים מסיפור החג. מכסים את עיניים של אחד המשתתפים במטפחת, מראים לכולם את הכרטיס, ויש לו חמש שאלות בלבד כדי לזהות מה רשום עליו. ניתן לענות על שאלותיו בכן/לא בלבד. 
חידות
פסח הוא חג הקושיות. שאלות מפולפלות ומעוררות מחשבה יכניסו קצת אקשן גם לסדר היבש ביותר. אם תתעניינו אצל הרב גוגל מה יש לו להציע בתחום החידונים לפסח תקבלו שישים ושלושה אלף עמודים של תוצאות (!). לאורך הסדר שאלו את הילדים כמה שיותר שאלות על כל מעשה או משפט שזוקק הסבר. תנו פרסים או ממתקים כתמריצים למשיבים. בחנויות תמצאו שישים ריבוא הגדות מבוארות ומאוירות שיעזרו גם לנו המבוגרים להתכונן לסדר ולהבין אותו לעומק. לא יזיק לשמוע שיעור תורני או שניים כהכנה לחג, שלא לדבר על השפע שמציע האינטרנט. כמה שחשוב לשאול את הילדים, חשוב יותר לעודד ולתגמל אותם כשהם שואלים שאלות טובות -  מי שיצליח לשאול את "הקושיה החמישית" שאף אחד לא יידע להגיד עליה תשובה, יזכה בפרס מיוחד...
כמובן מומלץ במיוחד להיעזר בחידות לפסח באתר זה

דיונים
ערכו מידי פעם דיון רציני על אחד הנושאים העולים מההגדה. התאימו את הדברים לנוכחים ושתפו גם את הילד התמים ושאינו יודעים לשאול שמאזין מן הצד ואינו מתערב. לדוגמא:
  • ליל הסדר –  איזה חלק בליל הסדר/בהגדה אתם הכי אוהבים? למה?   איזה חלק מההגדה אם לא היינו קוראים אותו, זו לא היתה בשבילך הגדה?
  • "השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין" – מה ה'מִצְרַיִם' שלך? – כל אחד יאמר דבר אחד אליו הוא קצת משועבד והיה רוצה להשתחרר ממנו בשנה הקרובה (למשל: פייסבוק, הסלולארי, העבודה, כסיסת ציפורניים, מתוּקים וכדו'). האם אתה מוכן שהמשפחה תתרום לך תשומת לב לשעבוד שלך? האם תהיה מוכן לקבל אותם כשליחים להיגאל? מאיזה שעבוד השתחררת השנה? יש לך איזה טיפ איך 'יוצאים ממצרים'?
  • "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" – במה אתם מרגישים שונים הלילה מאיך שהייתם בערב הזה לפני שנה? האם אתם אוהבים שינויים או מעדיפים את המוכר והישן? למה קשה להשתנות? מה יכול לעזור לעשות את זה? כל אחד יאמר מה הוא מאחל לעצמו לשנה הבאה, ומה לכל המשפחה.
  • "עבדים היינו לפרעה במצרים" – למה עם ישראל היה צריך להיוולד כעם מתוך סבל נורא של שעבוד ארוך במצרים? נסו להיזכר בחוויה לא נעימה או משבר שעבר עליכם באופן אישי, האם אתם יכולים למצוא דברים חיוביים שהפקתם ממנו? נסו לענות על אותה שאלה גם ביחס לעם ישראל ככלל.
  • "כנגד ארבעה בנים דיברה התורה" – עם איזה בן את/ה הכי מזדהה? עִבְרוּ יחד על רשימת הבנים וחפשו נקודות טובות שאפשר לקחת לחיינו מכל אחד מהבנים. אם יש לכם הגדה עם ציורים – מה דעתכם על האופן בו ציירו את ארבעת הבנים? האם אתם מסכימים לדמות הסטריאוטיפית ש'הלבישו' על כל אחד מהם? האם יש עוד טיפוסים של בנים נוסף על הארבעה שהייתם מוסיפים? אם היית בן מההגדה - איזו שאלה היית אתה שואל על סיפור יציאת מצרים? ומשימה קטנה לאבא ואמא- כל הורה יאמר על כל אחד מבניו ובנותיו במה הוא רואה בו 'בן חכם'.
  • "והיא שעמדה לאבותינו" – אם סבא וסבתא אתכם סביב השולחן בקשו מהם לספר את הסיפור האישי שלהם, הכי מפחיד, הכי מסוכן, שהכי ראו בו את יד ה', איך ניצלו מאיזה קרב/הפגזה/מלחמה. מאבא ואמא בַּקְשוּ שיספרו על ליל הסדר אחד שלא ישכחו כל חייהם.
  • - "כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו: פסח, מצה ומרור" -
    מה מסמלים בעיניך שלושת הדברים הללו? במה הם באים לידי ביטוי בחיים הרגילים שלנו?
    פסח - האם חווית שפסחו עלייך? ( באופן חיובי). איפה הרגשת שדוחפים אותך להיגאל?
    מצה - מה לא החמצת השנה? מה מתוכי הצלחתי לְמַצוֹת השנה? האם הצלחתי להביא לעולם ממהותי הפנימית?
    מרור - מה מהשנה "מריר" לי? האם ניתן להפוך מר למתוק? כשמצה ומרור מונחים לפנייך, על מה אתה חושב? 
  • - ומה איתך? - מה היית עושה לו היית במקומם של המיילדות או במקומו של עמרם במצרים? האם היית מוכן לקפוץ לים כפי שעשה נחשון? בְּמַה היום אתה מוכן 'לקפוץ למים' ראשון? איך אתם מבינים את אותם ארבע חמישיות מעם ישראל שמתו במכת חושך כי לא רצו לצאת ממצרים? מה פשר העקשנות של פרעה לסרב לשלח את ישראל למרות כל המכות הניחתות עליו? האם אתם מכירים תופעות מהסוג הזה מהחיים היום?
  • "צא ולמד" - מה הלימוד הכי משמעותי שלמדתי השנה?
  • "ולבן   הארמי ביקש לעקור את הכול" - מה עלול בימינו, בתוכנו, לעקור את הכול?
  • "מלמד שהיו ישראל מצוינים שם" – כל אחד בוחר מישהו מן המסובים ואומר לכולם במה אותו אחד מצוין, בְּמַה ייחודו ואיכותו.
  • "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה" – בעז"ה נזכה גם אנחנו לגאולה שלימה בקרוב. איזו זכות יש לעם ישראל בדורנו שבגללה ה' יגאלנו במהרה? כל אחד מהמסובים ינסה לומר לפחות דבר אחד.
  • אפיקומן – איזה מתנה היית רוצה לבקש מההורים תמורת האפיקומן? ואיזו מאבינו שבשמים? מה היית רוצה לבקש מעצמך? חשוֹב איזה 'אפיקומן' אתה רוצה למצוא השנה?
    לא אוכלים דבר אחרי האפיקומן כדי שטעמו יישאר. עם איזה 'טעם' אתה יוצא מליל הסדר?
  • "שירה חדשה שבחו גאולים" - האם חוויתי השנה את טביעת אצבעו של הקב"ה בהשתלשלות העניינים?
  • "אילו הוציאנו ממצרים ולא...דיינו" – איפה הכי קשה לך לעצור באמצע השיר? למה?
    כל אחד יאמר שני דברים פרטיים שעליהם הוא מודה לה' ושמח, עוד אחד בו הוא מודה להורים או למישהו מהמסובים, ועוד דבר אחרון עליו הוא מודה, הקשור לעם ישראל.


רעיונות למשחקים והפעלות לשולחן הסדר
  • "מלמד שהיו ישראל מצויינים שם" - סבב פרגונים. אפשר להתייחס לתכונות חיוביות של המשתתפים או לחלק שלהם בהצלחת הערב (ניקיונות, בישולים, טבילת כלים, עריכת שולחן, קניות וכדו'). כדי להבטיח שכולם יקבלו מילים טובות – כל אחד מקבל פתק שכתוב עליו : ל______ (לרשום את אחד השמות) עד היום לא אמרתי לך תודה ש.../ תודה לך שאתה תורם למשפחה_________.
  • פנטומימה – להציג מושג מההגדה (למשל: והיא שעמדה, חד גדיא) ללא מילים וכולם צריכים לנחש.
  • 'איזו מכה!' - לחלק את הילדים לקבוצות וכל אחת צריכה להכין הצגה קצרה על אחת המכות. השאר צופים ושופטים ומחלקים פרסים להצגות מצטיינות – המכה המפחידה ביותר, מצחיקה, מגעילה (כך שכולם זוכים בפרס). כדאי להשתמש בחפצים להמחשה כעזר: קטשופ (דם), שמפו נגד כינים, כדורי צמר גפן (שחין), כדורי פינג פונג (ברד), תרסיס נגד ג'וקים (ארבה)...
  • סיפור אישי - כל אחד בוחר לעצמו דמות אחת מההגדה ומספר את סיפור יציאת מצרים מנקודת מבטה (לדוגמא: פרעה, כינה ממכת הכינים, אבן מהפירמידות, חרטום מצרי, ערב רב וכדו') – נסו להחיות את הדברים כמה שיותר ולהיות יצירתיים ומפתיעים...
  • מידי פעם תנו לילדים "הפסקת התפרקות" שתאפשר להם לענות על הצורך בתנועה והפעלת הגוף. לא קל לשבת שעות שלימות על כיסא, בטח כשאתה עוד לא בן שמונה. זה יעזור להם לשמור על מיקוד ולהפחית את הקופצניות לאורך הסדר. אם אתם רואים ירידה ברמת הקשב תנו לכל הילדים משימה כמו: "עכשיו כולם יורדים מהכיסאות ומקפצים כמו צפרדעים", או "רוצו סביב השולחן כמו החיות הטורפות ממכת ערוב".
  • אופס טעינו - ספרו חלק מסיפור ההגדה עם שגיאות ('למלך מצרים קראו אנטיוכוס') ותנו לילדים הקטנים לתקן אתכם.
  • גן חיות - כששרים חד גדיא בקשו מהנוכחים להוסיף אפקטים קוליים מתאימים לחיות (ילדים מתים על זה, ולא תאמינו איך הגדולים נכנסים חזק לעניין)
  • שיחה עם פרעה - השתמשו בבננה להעמיד פנים שהטלפון מצלצל ופרעה על הקו. נהלו את השיחה או תנו לאחד המשתתפים לעשות את זה
  • והרי החדשות - על הילדים הגדולים להכין מראש תשדירי חדשות על ההתרחשויות האחרונות במצרים. התשדיר יכלול דיווחים ופרשנויות וגם ראיונות עם חלק מהמשתתפים בתור פרעה, משה, הדוב ממכת הערוב וכדו'. המרואיינים יכולים לאלתר את הרעיונות בעצמם, או לחלק למשתתפים כרטיסיות שהוכנו מראש (לדוגמא: "אתה פרעה. כרגע התעוררת באמצע הלילה על ידי יועציך שדיווחו לך על כך שאין מי שתייה בכל מצרים, רק דם. כתב הרדיו רוצה לשמוע מה יש לך לומר לאומה המצרית ומה אתה מתכוון לעשות?").
  • שקית הסיפורים – אספו אביזרים מהבית (מפתח, בובה של חייל, שעון וכדו') לתוך שקית אטומה. כל אחד בתורו עוצם עיניים ושולף מהשקית חפץ. עליו לספר את הסיפור שלו בהקשר ליציאת מצרים. זה דורש מעט יצירתיות אבל עשוי להצליח מאוד.
  • מי או מה אני - כתבו על כרטיסים שמות אנשים או מושגים מסיפור החג. מכסים את עיניים של אחד המשתתפים במטפחת, מראים לכולם את הכרטיס, ויש לו חמש שאלות בלבד כדי לזהות מה רשום עליו. ניתן לענות על שאלותיו בכן/לא בלבד. מושגים לדוגמא: פרעה, אליהו הנביא, הבן החכם, מרור, חרוסת, חמץ, צפרדע וכדו'.
  • משחק התאמה - הכינו זוגות תואמים של ביטויים הקשורים בפסח. למשל, "הִלל" על כרטיס אחד ו"כורך" על השני. "עשר" על אחד ו"מכות" על השני. המשיכו – ארבע/קושיות; מצה/שמורה; כוס/אליהו – עד שיהיו לכם מספיק כרטיסים כדי לדחוף מתחת לצלחת של כל אחד מהסועדים. בשלב כלשהו, הורו לכל האורחים להרים את הצלחות, לקרוא את הכרטיס ולנסות למצוא את בן הזוג שלהם.
_________________________________________________________________
נקודות חשובות לקראת ליל הסדר
חשיבות ההכנה הרוחנית לפני * בחירת נושא לסדר * היכרות עם ההגדה * "חלוקת עבודה" בין בני המשפחה בהכנת רעיונות, סיפורים והצגות * יצירת אווירה מתאימה * והעיקר לא לכעוס * הכנת האורחים * "דמי פסח" (אגוזים ופרסים) * חשיבות השאלות * סידור ישיבה נוח כשכולם שותפים ורואים זה את זה * עריכה מושקעת * לשתף את הילדים בהכנות * תפאורה מתאימה * שינויים ככל האפשר * בגד חדש * שינה בצהריים לפני * לא לבוא רעבים * לשיר כמה שיותר *  לשלב דיונים ומשחקים *
והכלל המרכזי: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".