אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות שמות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שמות. הצג את כל הרשומות

פרשת שמות

פרשת שמות

פרשת השבוע, פרשת שמות היא הפרשה הפותחת את חומש שמות ועיקרה תיאור שיעבוד בני ישראל במצרים, בלידתו של משה רבנו, גידולו בבית פרעה ובריחתו למדבר וההתגלות האלוקית בסנה שהחלה את המהלך של יציאת מצרים. תקציר מפורט של הפרשה מופיע לאחר ההפניות המאמרים.

מאמרים לפרשת שמות 

משה והסנה - ההתגלות של ה' למשה בסנה היא אירוע דרמטי המגולל בתוכו את כל סיפור יציאת מצרים.

על הצפנות, צפנים וקודים בפרשת שמות ובתורה - בסדרת מדע בפרשה.

הפטרת פרשת שמות (אשכנז ותימן) - עיון בהפטרות הפרשה לפי מנהגי אשכנז (ישעיהו) ותימן (יחזקאל).

הפטרת פרשת שמות (ספרד) - עיון בהפטרה לפי מנהג ספרד (ירמיהו).

דברי תורה לפרשת שמות -  דברי תורה של יואב לפרשה ומאמר אורח מאת ד"ר אמיר שוורץ .

פרשת שמות לילדים - דבר תורה מעובד לילדים ותקציר של הפרשה.

למה דווקא הסנה - דבר תורה לנוער לפרשת שמות העוסק בשאלה למה דווקא נבחר הסנה כאמצעי ההתגלות בעקבות פרשנים ומדרשים.

בין משה לשמואל - המאמר סוקר את הדמיון בין הנביאים הגדולים משה ושמואל החל מרגע לידתם ומביא מקבילות רבות ביניהם.

חידות לפרשת שמות

תפזורת לפרשת שמות

 סטטיסטיקה לפרשת שמות - סטטיסטיקות שונות על פרשת שמות

תקציר פרשת שמות


פרשת שמות נפתחת בחזרה על שמות בני ישראל היורדים למצרים. 

פרק א'

ברשימה המופיעה בתחילת הפרק נמנים רק בני יעקב עצמם (ללא נכדים) תוך חזרה על המספר המכונן של שבעים נפש.

לאחר שיוסף ואחיו מתים ובני ישראל מתרבים מתחלפת המלוכה במצרים. במצרים שושלות המלוכה התחלפו לעתים קרובות והאפשרות של מלך חדש שבאמת לא הכיר את יוסף כלל היא הגיונית  (מובאת גם דעה שנתחדשו הגזרות של מלך שהכיר אבל "החליט" לשכוח את יוסף).

המצרים מוטרדים שמא עם ישראל יצטרף בשעת מלחמה לאחד מאויבי מצרים. לצורך דיכוים מחליטים למסות אותם ולהפכם לעבדים. השעבוד רק הולך ומחריף והעבודה נהיית קשה יותר ויותר, עד שבסוף פרעה מצווה את המיילדות (בכתוב מופיעות רק שתיים מהן אבל יש להניח שהן פרט המייצג את הכלל) להמית את הבנים. לאחר שגם תכנית זו לא מצליחה פרעה גוזר גזירה כללית לכל עמו שכל בן הנולד יש להשליכו ליאור.

פרק ב' 

בדיוק בתקופה סוערת זו נולד משה רבנו. לאחר הלידה אמו מחביאה אותו בביתה אולם כאשר היא אינה יכולה להחביאו יותר היא מכינה לו תיבת גומא מוגנת ממים ומשאירה אותו על שפת היאור ומשאירה את אחות הילד לראות מה יקרה.

שימו לב, בניגוד לשירי הילדים התיבה לא מונחת ביאור עצמו אלא מוחבאת על שפת היאור. המדרשים אומרים כי יוכבד, אם משה, ילדה לפני זמנה ולאחר שלושה חודשים פחדה מחיפושים בביתה. נראה כי התיבה הוחבאה בצורה שתאפשר לה לקחת את משה בחזרה. ליאור מגיעה בת פרעה. בת פרעה רוחצת ביאור ורואה את מה שנערותיה ההולכות על יד היאור לא יכולות לראות. את התיבה מוחבאת בתוך קני הסוף. בת פרעה לוקחת את התיבה ורואה מיד שמדובר בילד עברי (ומבינה מיד שלפי ציווי אביה על הילד הזה לסיים את חייו בתוך היאור) אך היא מרחמת עליו. אחותו של הילד מגלה תושייה ומציעה להביא מינקת לילד וכמובן מביאה את אמה. אם הילד מניקה אותו במשך זמן מה (בביתה) ולאחר מכן מוסרת את הילד לידי בת פרעה.

מדוע אם משה לא השאירה אותו אצלה? ייתכן וגם שעבר זמן מה מהלידה משה עדיין לא היה מוגן והיה יכול להיתפס על ידי חיילי פרעה, אבל כאשר הילד הוא של בת פרעה, הוא מוגן וגורלו בטוח. בת פרעה מכנה את הילד משה.

משה גדל ויוצא אל אחיו ורואה אותם סובלים. משה רואה איש מצרי מכה איש עברי וכתגובה הורג משה את המצרי. הדבר מגיע לידיעת פרעה ופרעה מבין שהצרה ממנה חשש מתרחשת ממש בתוך ביתו. קשה להאמין שפרעה היה מוטרד מהרג המצרי (שהרי חיי אדם לא נחשבו יותר מדי בממלכת מצרים של אז) אלא מכך שהנסיך העברי, הורג איש מצרי בשביל להציל איש עברי אחר.

משה בורח למדין ושוב נתקל במקרה של חוסר צדק, הרועים הגברים מגרשים את בנות יתרו מהבאר. משה נחלץ לעזרתן ומשקה את צאנן. משה מגיע לבית יתרו , נושא את ציפורה בתו לאשה ואף נולד לו בן הנקרא בשם גרשם. במקביל מסופר כי מלך מצרים מת ובני ישראל נאנחים ואלוקים שומע את נאקתם וזוכר את בריתו. יש לשים לב כי עד מקום זה בפרשת שמות לא נזכר שם ה' כלל. נזכר רק שם אלוקות.

פרק ג' 

משה משמש כרועה צאן (מקצועם של כל אבות האומה) ומגיע לאזור שיתברר כי הוא הר האלוקים ורואה שם מחזה מוזר של שיח סנה שבוער ואינו מפסיק לבעור (למרות שסנה הוא שיח שנאכל במהירות). כשמשה מתקרב הוא שומע את קול אלוקים מדבר אליו ומספר לו שהוא האלוקים של אברהם יצחק ויעקב וכי עליו מוטלת השליחות של הוצאת בני ישראל ממצרים והבאתם אל ארץ ישראל ארץ זבת חלב ודבש. זוהי הופעתו הראשונה של הביטוי הידוע בתורה.

משה מנסה להתחמק מהשליחות ללא הצלחה. האלוקים מגלה למשה את שמו, שם ה' ומוסר עליו לדבר אל בני ישראל תוך שימוש בשם זה וכמובן את מילות הצופן "פקד פקדתי". בהמשך ה' מגלה למשה את התכנית, את העובדה שמצרים ופרעה יקבלו מכות, את הצורך לשאול כלים ממצרים על מנת לצאת בעושר ונותן למשה שלושה אותות להראות לבני ישראל (פרק ד').

עוד מוסיף ה' שמשה לא יהיה לבד ואהרון אחיו יעזור לו בשליחות. משה חוזר למצרים ומדבר אל בני ישראל ומראה להם את האותות ונראה שיש הצלחה. בני ישראל מאמינים כי הגאולה מתקרבת.

פרק ה' 

בפרק זהב באים משה ואהרון לפרעה שכלל אינו מתרגש ולא מוכן לשמוע מכלום. פרעה אינו יודע מי זה ה' ואין לו שום כוונה לשלח את בני ישראל. להפך, פרעה אפילו מקשה את הגזרות שלו וגורם למירמור רב אצל בני ישראל כלפי משה ואהרון. הפרשה מסתיימת ונראה שהמצב רק נהייה גרוע יותר, ה' מרגיע את משה ואומר לו שהתכנית רק החלה ובסופו של דבר פרעה לא רק שישלח את בני ישראל אלא יגרש אותם מארצו.

אומנות בפרשת שמות


משה ואהרון לפני פרעה - בנג'מין ווסט - מוזיאון אוניברסיטות בוב ג'ונס




 הטקסט המלא של פרשת שמות מאתר מכון ממרא

הפרשה הקודמת
פרשת ויחי
הפרשות הבאות
פרשת וארא
פרשת בא
פרשת בשלח

הפטרת פרשת מטות ושמות

הפטרת פרשת מטות (כשאינה מחוברת) היא ההפטרה הראשונה בסדרת תלתא דפורענותא - שלוש הפטרות פורענות בה נקראות לפני תשעה באב. ההפטרה היא בספר ירמיהו מתחילת הספר ועד פרק ב' פסוק ג.
כאשר הפרשות מחוברות - נקראת הפטרה זו בפרשת פינחס (ודוחה את הפטרת פינחס הרגילה).
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


הפטרה זו היא גם הפטרת פרשת שמות למנהג הספרדים (ראו במאמר הבא להפטרת שמות לפי מנהג אשכנז ותימן)
ההפטרה פותחת את ספר ירמיהו בפרשייה המהווה מבוא ומפרטת לנו לא מעט על ירמיהו. שם אביו, שבטו, מקום מגוריו והתקופה המדויקת בה ניבא. ירמיהו ניבא ממש בשנים האחרונות שלפני חורבן הבית, וגם תקופה מסוימת לאחריו עד רצח גדליה וגלות חלק מהנשארים למצרים.

א דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן-חִלְקִיָּהוּ מִן-הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן: ב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-ה' אֵלָיו בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן-אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמָלְכוֹ: ג וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד-תֹּם עַשְׁתֵּי-עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בֶן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד-גְּלוֹת יְרוּשָׁלַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי:

לאחר הפתיחה מגיעות מספר פרשיות הפותחות כולן בביטוי: "ויהי דבר ה' אלי"

ד וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר: ה בְּטֶרֶם (אֶצָּורְךָ) [אֶצָּרְךָ] בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ:
הבשורה על כך שירמיהו הוא נביא מבטן ומלידה (דמיון מסוים לשמשון שהוקדש מבטן להיות נזיר לה') הפתיעה מאד את ירמיהו
ו וָאֹמַר אֲהָהּ ה' אלוקים הִנֵּה לֹא-יָדַעְתִּי דַבֵּר כִּי-נַעַר אָנֹכִי:
כבר ברור הקשר לפרשת שמות. תגובתו של ירמיהו מזכירה מאד את תגובותיו של משה. ראו מאמר על תהליך ההתגלות וההקדשה של משה
ז וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל-תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל-כָּל-אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר:
הקב"ה כמובן אינו מאפשר לירמיהו להתחמק מתפקידו. ואומר לו פחות או יותר בלי תירוצים, מה שאני אגיד לך לעשות תעשה.

ח אַל-תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי-אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ נְאֻם-ה':
אבל גם קצת מנחם אותו שישמור ויציל עליו (ואכן ירמיהו סבל קשות בגלל נבואותיו וכמעט נהרג בגללן).

ט וַיִּשְׁלַח ה' אֶת-יָדוֹ וַיַּגַּע עַל-פִּי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ:
הנגיעה על הפה מופיעה מילה במילה (ויגע על פי) גם בישעיהו פרק ו' בו מוזכרת הקדשתו של ישעיהו לנביא אותו קוראים כהפטרה לפרשת יתרו. כמובן שהמדרש הידוע על משה שלקח גחל פחם לפיו ולפיכך נהיה כבד פה וכבד לשון מקורו בדמיון לנביאים אלו (בפרט לישעיהו). אבל בעוד שישעיהו כמעט מתנדב לתפקיד, הרי ירמיהו נבחר מראש ונגד רצונו.

י רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ:
יש לשים לב לשתי נקודות מענינות בפסוק זה. ירמיהו הוא נביא לגויים ולממלכות. לא רק לישראל. לקראת סוף הספר יופיעו נבואות רבות של ירמיהו לעמים השונים. המפרשים כבר הדגישו שמתוך ששת הפעלים המופיעים בפסור ארבעה מתוכם הם פעלים של חורבן והרס ורק שניים של בנייה ושיקום.

יא וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר מָה-אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה:יב וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ:
עסקנו כבר בנבואות חזיונות (למשל הפטרת חנוכה ובהעלותך), אולם כאן ירמיהו מקבל שאלות קלות. הוא רק צריך לתאר מה הוא רואה ומבלי לתת לזה משמעות כלשהי, בניגוד לזכריה שהיה צריך לפרש את המראות (ולרוב לא הצליח, והמלאך גילה לו). הקשר באמת לא ברור באופן מיידי.

יג וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה:יד וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ:
כאן כבר ירמיהו לא זוכה לתשבחת אלא מקבל מיד את פירוש הנבואה. גם כאן קשה להבין את הקשר, שהרי הסיר עצמו חסר כל תפקיד בנמשל פרט לכיוון הפתח שלו.

טו כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל-מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם-ה' וּבָאוּ וְנָתְנוּ- אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַם וְעַל כָּל-חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה:
ולאחר פתיחה זו וההבנה שה' שוקד על דברו (אך מבלי לדעת מהו דבר זה) ושהרעה תגיע מצפון, מפרט ה' את הרעה שתבוא על עם ישראל

טז וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם עַל כָּל-רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם:
כמובן, שהעבודה הזרה היא החטא העיקרי.

יז וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל-אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל-תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן-אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם:
והנה הציווי על ירמיהו. מי אוהב לשמוע דברי תוכחה? אף אחד (היזכרו בנביא עמוס ובמה שנאמר לו - "חוזה לך ברח"). מינהג אותם הימים היה פשוט לפגוע בנביאי האמת וכבר היו מקרים כאלו. חששו של ירמיהו מובן.

יח וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל-כָּל-הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ:יט וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא-יוּכְלוּ לָךְ כִּי-אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם-ה' לְהַצִּילֶךָ:
אמנם ירמיהו כונה נביא לגויים, אבל קהל היעד העיקרי הוא כמובן מלך יהודה. ה' מודיע לירמיהו שהחיים הולכים להיות לא קלים, וזאת בלשון המעטה. ילחמו בו, וירצו לפגוע בו ורק ההגנה של ה' תציל אותו.

פרק ב - א וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר:ב הָלֹךְ וְקָרָאתָ- בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה: ג קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל-אֹכְלָיו יֶאְשָּׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם-ה':

אולם ירמיהו מצטווה גם לפתוח את דבריו בדברים המזכירים את העבר האידיאלי (דומה מאד להפטרת שמות במנהג תימן ביחזקאל). את "החתונה" בין עם ישראל לקב"ה שהתבצעה ביציאה ממצרים - מתן תורה והקמת המשכן.


ירמיהו מוקדש לנביא - מרק שאגאל
ירמיהו מוקדש לנביא (פסוק ט) - מרק שאגאל - 1957 - מוזיאון האגרטי ניו יורק


לדף הראשי של פרשת מטות
לדף הראשי פרשת שמות

דבר תורה לפרשת שמות

דברי תורה לפרשת שמות מאת יואב (ודבר תורה אוחר בסוף הפוסט)


שנת תשע"ח
בסוף פרשת שמות משה מבקש מפרעה לשחרר את בני ישראל.
בתגובה פרעה עונה כך: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל, לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה' וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ"
פרעה טוען בפסוק זה שלוש טענות.
  • הראשונה: אני לא מכיר, לא יודע מי זה ההשם הזה שאתם מדברים עליו.
  • השנייה: מי אמר שה' שלכם הוא האלוקים?
  • והשלישית: גם אם באמת ההשם שלכם הוא האלוקים ונגיד שאני מכיר אותו לא בגלל זה אני אשלח אתכם.

בואו נתייחס רק לשתי הטענות הראשונות.
פרעה הוא הראשון שמצאנו עד עכשיו שטוען שהוא לא מכיר את השם, שטוען שה' הוא לא האלוקים. ובספר בראשית אפילו מופיע שהיו גויים שהאמינו בה', לדוגמה: כשיוסף פותר לפרעה את חלומותיו פרעה אומר כך לעבדיו: "  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלוקים בּוֹ"  פרעה הקודם מאמין שיש רוח אלוקים ביוסף אחרי שיוסף טען שאלוקים פתר לו את החלום, אנחנו רואים שפרעה  מכיר באלוקים של יוסף. עוד דוגמה:  וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר" לבן ובתואל אומרים שמה' יצא הדבר ולכן הם מוכנים לתת את רבקה ליצחק.

כלומר גם לבן שאנחנו יודעים שהיה עובד עבודה זרה כן מאמין בה', ויש עוד הרבה דוגמאות מספר בראשית, כמו שאבימלך ויצחק רוצים לכרות ברית. אז איך זה שפרעה אינו מכיר בה' אם עד עכשיו כולם כן הכירו?

אני חושב שהסיבה לכך שפרעה לא הכיר את ה', זה בגלל שפעם האמינו שהאלוקים נחשב לפי מעמד העם או המאמין, מכיוון שאם העם נמצא בשפל כנראה האלוקים שלו לא מספיק חזק ואילו אם הוא נמצא בשגשוג רב תחומי כנראה הוא מאוד חזק.

בכל הדוגמאות שאמרתי קודם, הגויים מכירים באלוקים כי יוסף, יצחק או אברהם נמצאים במעמד גבוה. אבל פה כשעם ישראל עבדים, פרעה לא סופר אותם וגם מאוד סביר שלא שמע על האלוקים שלהם כי הוא לא עושה כלום בינתיים, והוא לא חזק מספיק כדי שישמעו עליו. ולכן גם מובן מה שה' אומר למשה בהמשך: "  וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'"
אפשר להבין שה' אומר למשה שהוא יעשה שפטים באלוקי מצרים כתוצאה ישירה מכך שהוא יהרוג את הבכורות.

ואנחנו צריכים להיות לא כמו פרעה, אלא לדעת ולהאמין שכל הזמן ה' איתנו ולא משנה מתי, גם כשאנחנו נמצאים הכי בשפל.
שבת שלום.


לדף הראשי של פרשת שמות


שנת תשע"ה

הפעם בדבר התורה נביא מאמר מאת ד"ר אמיר שוורץ. אמיר מחבר בכל שבוע מאמר רלוונטי (ולעיתים כולך גם אקטואליה ולא רק ענייני פרשה) ומחביא מו מילים מהפרשה או מאירועי השבוע (לרוב בין שתי מילים צמודות).
הנה רשימת המילים שיש למצוא במאמר זה
כל מי שמעוניין מוזמן לפנות ישירות לאמיר לקבלת הדפים(כתובת siim@zahav.net.il)

לרוב אמיר מביא את המילים רק בסוף המאמר אולם אני אביא מיד בהתחלה את הרשימה. אדגיש שאפשר להנות ולהחכים מהמאמרים בלי לחפש את המילים.
המילים הסמויות: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, דן, יששכר, זבולון, גד, אשר, נפתלי,  יוסף בנימין, שפרה, פועה, בת- פרעה
.מילות אקטואליה: ליכוד, עבודה, תנועה, ש"ס, בית יהודי, כולנו.

ממשפחה לעם מה ניתן ללמוד מהפרשה פרשת שמות תשע"ה
האלקים  נמצא בפרטים הקטנים
לע"נ חמי העניו באדם פרץ בן יהודה דב בלבן שנפטר בג טבת תשע"ה
בניו של יעקב, בני ישראל, משפחה אחת "בלבד" הופכת במהירות בפרשתנו - לעם. דמויות בודדות ופרטים "קטנים" שנראים לכאורה לא כ"כ רלוונטיים, מתגלים דווקא כחשובים לאין שיעור בתהליך העיצוב של פני ההיסטוריה כולה.
מבוסס על דברי הרב יעקב סופר

סגירת ספר בראשית שעסק לא מעט בהתכתשויות בין אחים: קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחד עשר אחיו, מביאה לסיומו של המאבק עם ברכתו של יעקב לבניו של יוסף - אפרים ומנשה. למרות שיעקב שם את אפרים לפני מנשה, אין קנאה ביניהם, אין תחרות, אלא "בך יברך ישראל, ישימך א-לוקים כאפרים וכמנשה". מעתה מתגלה התכנית הא-לוקית, אליה התוודענו בספר בראשית, בקרב כל ישראל, לא כבודדים - כבני ישראל במובן של "בני יעקב" כאשר הכוונה היא לכל בן ובן, שבט ושבט, אלא כ"בני ישראל" במובן של "עם". ובני ישראל ראו בנים ובני בנים בגלות עד שהפכו לעם. הזקנים בניהם שמעו נבואת ה על הקמת עם יהודי וחזרה לארצו. אומר המדרש שבני ישראל ניצלו יחד עם הצרות הרבות בגלל שלא שינו שמם לשונם ומלבושם. שמרו על הזהות הלאומית והדתית מול הטומאה הגדולה המצרים. בני ישראל היו במצב נואש רבים כבר לא יכלו יותר עד שהגיע משה.ושם במצרים כל אחד מישראל מצא את בני מינו כדי לא להתבולל.
ואכן, פרשתנו הפותחת את ספר שמות, משנה במהירות את ההתייחסות לבני ישראל במצרים: ממצב של "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה, את יעקב איש וביתו באו" (שמות א', א') כאשר בכך מדגישה התורה את הצד האישי, הפרטי, משפחה אחת "בסך הכל" שעשתה את דרכה "לגור בארץ" כגֵרִים באופן זמני בלבד, למצב שבני ישראל "פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד וַתִּמָּלֵא הארץ אותם" (שמות א', ז') והם הופכים לעם. פרעה לא יכול היה לעמוד מול יהוד המחוז של גשן. פנה ליועציו ואמר פרעה מי שרוצה להשליש שכרו יתן עצה כיצד להפטר מבני יעקב. הציע אחד החרטומים מנפת ליאור שהיא קרובה לבית המלך בואו נשליך אותם היאורה. השני שחוטמו זב ולו נתנו מעט כבוד רק את הבנים נטביע.
יש חשיבות בפרטים הקטנים. התורה פירטה את שמות המיילדות העבריות, שפרה ופועה, ושאלנו מה ראתה התורה לפרט את שמותן? ההסבר לכך קשור גם הוא בדרך שבה התכנית הא-לוקית מתגלה: לשפרה ולפועה, ישנה כנשים פרטיות בעלות אישיות, זהות ושם "משל עצמן", השפעה עצומה על היותנו לעם. הן לא שמעו לגזירת פרעה הרשע, אלא נתנו חיים, כפשוטו, לקיום התכנית הא-לוקית הגדולה. גם משה רבנו שסיפורו האישי מלווה את עם ישראל מאז היותנו לעם, הוא למעשה סיפור על משפחה "אנונימית" לכאורה, משפחה אחת פשוטה: אבא, אמא, אח ואחות מבית לוי, שנולד בה ילד נוסף. חייו האישיים של אותו ילד, נשזרו לתוך מהלך חייה הגדול של כל האומה כולה.ועכשיו סף העם הגלל סיבלותיו מופיעות שתי נשים צדקניות. נשים אילו שהיו כמו אשה שפועה ומתחננת על בניה. כך רחמו על בני ישראל. ומי שלא שפר הגורל עליו ולא הגיע למיילדות שילם בחייו.
דמות מפתח או "אישיות פרטית" נוספת שבה תלוי המשך הסיפור, מימוש התכנית הא-לוקית לגאולה, היא בת פרעה. עובדה תמוהה ושולית לכאורה, שהתורה מציינת בקשר לבת פרעה, שנערותיה "הולכות על שפת היאור" (שמות ב', ה'). פירוש האלשיך הקדוש מלמדנו שגם לפרט השולי הזה, ישנה משמעות חשובה בסיפור ההשגחה הא-לוקית על העם: התורה מתארת שאמו של משה לא יכלה עוד להצפינו ועל כן היא מניחה אותו בתיבה ושמה אותה בסוּף על שפת היאור. אולם בת פרעה מגיעה לרחוץ ביאור, והתורה מתארת: "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור" (כלומר, בתוך היאור ממש פנימה, ואילו) "ונערותיה הולכות על שפת היאור". לכאורה, הנערות ההולכות על שפת היאור אמורות היו לראות את התיבה ובה משה, שהרי שם היא הונחה. אך דווקא בת פרעה שהייתה בתוך היאור, היא שמצאה את התיבה. אילו נערות בת פרעה שהלכו בסמוך לתיבה היו מוצאות אותה, וודאי היו ממיתות את הילד - כמצוות פרעה הרשע. ובכל זאת בת פרעה שרחצה באותה עת במרכז היאור ולא בשפה, מצאה את התיבה על אף שהייתה בסבך הסוּף עם התינוק שבתוכה, והיא, כבתו של המלך ניצלה את מעמדה והתעלמה מציווי פרעה אביה - להמית את הבנים. . והקב"ה ישב תפר עה"ז (בעולם הזה)את ההכנות לקראת היציאה ממצרים.

פירוש האלשיך הקדוש נסמך על מדרש רבה לפרשה (שמות פרשה א, כ"ד-כ"ו) ועל פיו הוא מציג את יופי ההשגחה האלוקית, לא רק בפרטים הטכניים ה"קטנים" לכאורה, אלא גם כמהלך של "חוכמה א-לוקית" מול עצת פרעה הרשע: יועציו של פרעה המליצו לקיים את הגזרה להשליך את ילדי בני ישראל אל היאור, מתוך חשש ודאגה שאחד מאלו הנולדים יהיה מושיע של העם המשועבד. אך הקב"ה סיבב את הדברים אחרת, כך שבת פרעה שלא חסר לה בית מרחץ בארמון המלוכה, יצאה דווקא אל היאור ושם מצאה היא, ולא נערותיה, את התיבה ובה משה מושיעם של ישראל. משה גדל בבית פרעה "והיה פרעה מנשקו ומחבקו והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו" כלשונו של האלשיך, על פי המדרש. כעת רק נזכיר שבגלל משה התינוק שהשתעשע על ברכי פרעה ושיחק בכתרו, רק בגללו - שלא יהיה (ח"ו) לבני ישראל מושיע, גזר פרעה על ילדי ישראל את הגזרה הנוראה. היופי שהאלשיך מדגיש בפירושו הוא שהתכנית הא-לוקית להושיע את בני ישראל מתממשת על אפו וחמתו של פרעה ולמרות וכנגד עצת יועציו.

גם המהר"ל בספר גבורות ה', מסביר שהקב"ה מגלגל כאן מהלך על טבעי. מתוך ארמונו של פרעה צומח משה שעתיד להנהיג את העם, אף שלא נבחר על ידם. תכונות האישיוּת של משה, כרועה שחומל על הצאן מתאימות בעיני הקב"ה לשלוח אותו להיות הרועה של העם. כאן אנו חוזרים שוב לנקודת "הפרטים הקטנים" שחשיבותם כה רבה בתהליך שעיצב את פני ההיסטוריה כולה: על אף שתכונות האופי של משה ראויות היו בעיני הקב"ה על מנת שינהיג את העם, כאשר הקב"ה מטיל עליו את השליחות מסרב משה כמה פעמים עד ש"ויחר אף ה' במשה" כפי שמתארת התורה.

חז"ל מסבירים שתשובת ה' הפעם - "והוריתיך אשר תדבר", שניתנת למשה אחרי טענתו האישית, היא למעשה הבטחה של הקב"ה למשה "לברוא אותו מחדש" בכך שיעלים את הפגם בדיבורו ואז התכנית לשליחתו של משה לגאול את העם, תמשיך לפי המסלול המתוכנן. ואולם אנו רואים שרק כעת הקב"ה מגיב בכעס, רק אחרי שמשה מתפתל שוב אחרי פתרון בעיית הגמגום, שהקב"ה הציע, כשאומר משה "שלח נא ביד תשלח". דבר מהטענות הרבות של משה קודם לכן, לא עמד לשנות את התכנית הא-לוקית לשלוח את משה לגאולת העם, עד שהגיע משה לטענת הפרט האישי, ה"קטן" הזה - הגמגום בדיבורו. כאן הקב"ה "נאלץ" לשנות במעט את תכניתו, ובנוסף על הבטחתו "והוריתיך את אשר תדבר", אותה הבטחה שהסברנו שהיא כביכול "בריאה של משה מחדש" והפעם ללא הפגם בדיבורו, מצרף הקב"ה לשליחות את אהרון, שיהיה פה למשה. תגובתו של הקב"ה "ויחר אף ה' במשה" גוררת את שינוי התכנית לא רק בצירופו של אהרון לשליחות מבחינה פרקטית. מדרש רבה (שמות פרשה ג' פסקה אחרונה) מסביר שחרון אף ה' בשל סירובו של משה, הביא להעברת הכהונה ממשה שהיה עתיד לקבלה, לאחיו אהרון שזכה בה. ובלשון המדרש: "מה חרון אף היה שם? שנטלה כהונה ממשה ונתנה לאהרן. אמרו רבותינו זכרונם לברכה: הלא אהרן אחיך הלוי. וכי מאחר שאמר 'אחיך' איני יודע שהוא לוי? אלא אמר לו - ראוי היית להיות כהן והוא לוי, ולפי שאתה מסרב על דברי תהיה אתה לוי והוא כהן"".

ראוי שניקח אל ליבנו את חשיבותם של הפרטים הקטנים שנמצאים בסביבה ובכל אחד מאיתנו, באופי, בזהות האישית, בדברים שנראים "טכניים" ושוליים לכאורה. בע"ה, נזכה לצרף את כל הפרטים יחד ולתרום במשהו למהלכים הכוללים של התכנית הא-לוקית הגדולה.


הענווה כגורם עיקרי לבריאות איתנה
בפרשת שמות אנו פוגשים בפעם הראשונה את הדמות הבולטת ביותר ביהדות - משה רבנו.

מה לא נאמר עליו?
האיש שהוציא עם שלם מעבדות לחירות; דיבר ישירות עם הקדוש ברוך הוא; הוריד לנו את התורה וכו'. ובכל זאת התכונה הכי מפורסמת שלו אינה חוכמתו, גבורתו או קדושתו, אלא...ענוותנותו, כמו שכתוב: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".

ברפואה ידוע ומוכר שהגאווה מהווה סיבה להרבה בעיות בריאותיות. הגאוותן אוכל את עצמו ברגע שהוא אינו מקבל את הכבוד המגיע לו לטעמו, ואז הוא כועס, מתרגז ומרגיש מתוסכל. מזה הוא מגיע למחלות של תעוקת לב, לחץ דם או כיב קיבה, והרשימה הולכת וגדלה. משה מידו משליך ודמו ממאן להרגע אם פגע באיש. וכל אדם שיצא לעבוד הרי מבין שהרשות נתונה. משה את נועה הקטנה הציל נגד כל הסיכויים.

רבי מנחם מנדל מקוצק אומר: "גאווה - מום היא, רפואתו - שפלות".

אצל האדם העניו, הדברים הפוכים מאצל הגאוותן. לא חסר לו כלום והוא לא שם את עצמו במצב של תחרות עם אחרים ולכן אינו יודע מה זה תסכול. לטעמו, שום דבר לא מגיע לו מצד עצמו ולכן הוא מסוגל להעריך כל מה שנותן לו ה'.
המילה "יהודי" באה מהשורש הודיה. תפקידו של היהודי הוא להודות לה' כל העת. התכונה של היכולת להודות הכרחית בשביל להגיע לאמונה. הרי להודות, זה לא רק להגיד תודה, זה גם להודות במובן של "להכיר", להיות מודע. אם אינך מודה, אתה לא מודע שה' נותן לך את הכל, ולכן אתה לא מרגיש אותו.
משורש המילה מודה אפשר להקיש את המילים מידה, מודד, מדידה. המידה או קנה המידה, המודדת את ערכו של אדם, היא התכונה שלו להודות. אדם שווה למה ולמי שהוא מודה. "תגיד לי למי ולמה אתה מודה, ואגיד לך מי אתה"! האם אתה מודה ומודד רק לכבוד, לכסף או אולי לארצות הברית, או שאתה מודה לה' שנותן לך את הכל?
הגאוותן אינו מסוגל להודות לה', כי הרי מגיע לו הכל. רבי אברהם חיים מזלצוב כתב: "מידת הגאווה מסלקת יראת השם כי 'אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד'".  והוא שסוגר ענינים ללא התחשבות. ואז לא יכול ,נוצר כעסו מול בני אדם שונים. ובכעסו אומר : "גם אם ביתי הודיעה לי שמתארסת אבדוק הציציות החתן ומשפחתו מי הם".
להלן מספר פתגמים שכדאי להרהר בהם ולנסות ליישם אותם:
רבי חיים מצאנז: "אדם הנחשב בעיניו לכלום, מאומה לא יחסר לו, כי לכלום-לא חסר כלום".
רבי שלמה אבן גבירול: "החן אינו תלוי אלא בשפלות וענווה - השפל עצמך, כדי שינשאך האלוקים".
רבי פנחס מקוריץ: "ע"י הגאווה, נמשך על האדם מרה שחורה".
הבעל שם טוב: "מקור העצבות – גאווה, הגאוותן חושב שהכול מגיע לו".

בפרשתנו ה' אומר למשה "המקום אשר אתה עומד עליו אדמה קדש היא". אחת מהפרשנויות היא שבגלל ענוותנותו של משה, ה' בחר בו. הוא לא תפס שום מקום, לכן היה מגיע לו להיות המנהיג של ישראל (להבדיל מהמנהיגים שלנו בימינו!). זה בדיוק מה שכתב רבי ברוך מסטושטיק : "מי שאינו תופס מקום בשום מקום, יש לו מקום בכל מקום".



לדף הראשי של פרשת שמות

הפטרת פרשת שמות

מה הפטרת פרשת שמות?

לפרשת שמות שלוש הפטרות שונות לגמרי בשלושה ספרי נביאים שונים.
ההפטרה לפי מנהג אשכנז היא בספר ישעיהו כ"ז ו - כ"ח יג (בתוספת שני פסוקים מפרק כ"ט)
ההפטרה לפי מנהג הספרדים היא בספר ירמיהו מפרק א' א - ב' ג
וההפטרה לפי מנהג התימנים היא בספר יחזקאל ט"ז א-יד

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


בכל ההפטרות מוזכרת תחילתו של עם ישראל במצרים בצורה כלשהי.
במאמר זה נעסוק בהפטרות לפי מנהג אשכנז ותימן
הפטרת שמות לפי מנהג הספרדים הינה גם הפטרת פרשת מטות - כחלק משלוש הפטרות הפורענות שלפני תשעה באב והיא מוסברת במאמר נפרד.

מנהג אשכנז

גם הפטרה זו מתחילה בפסוק באמצע פרשייה (למעשה בפסוק האחרון בפרשייה) המנתקת אותו מההקשר. ההפטרה נמצאת באמצע של פרשיות הפותחות כולן בלשון "ביום ההוא" שמתחילות כבר בפרק כ"ג.

כז - ו הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי-תֵבֵל תְּנוּבָה:
נראה שהמילה "הבאים" הספיקה למסדרי ההפטרות לבחור בפרק זה בישעיהו. פרשת שמות נפתחת במילה זו ממש: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" ולמרות שמההקשר נראה שמדובר על הימים הבאים אחרי "ביום ההוא", ובהם עם ישראל יתרבה בארצו וזאת בניגוד להתרבות שהייתה במצרים המופיעה גם בתחילת פרשת שמות: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א' ז). כפי שנראה רש"י מפרש דווקא שכוונת הנביא כן הייתה למצרים ועקבי בפירושו גם בהמשך.

ז הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכָּהוּ אִם-כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו הֹרָג:
פסוק קשה להבנה ומרובה משחקי מילים. נראה שהכוונה היא שהגויים היכו את עם ישראל יותר מדי ואילו הקב"ה היכה את הגויים רק כדי רשעתם ולא יותר. לפי זה שתי המילים הראשונות בכל צלע פסוק מדברות על מכת הגויים בישראל והאחרונה על מכת ה' בגויים. לפי רש"י מדובר במידה כנגד מידה שעשה ה' במצרים. הם הטביעו את תינוקות בני ישראל ביאור וסופם שטבעו בים סוף.

ח בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים:
לדעת רוב המפרשים סאסאה היא סאה כנגד סאה המייצגת שוב את המידה כנגד מידה. הרוח הקשה ביום הקדים היא אולי רוח הקדים שנשבה בקריעת ים סוף והטביעה את המצרים.

ט לָכֵן בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲוֹן-יַעֲקֹב וְזֶה כָּל-פְּרִי הָסִר חַטָּאתוֹ בְּשׂוּמוֹ כָּל-אַבְנֵי מִזְבֵּחַ כְּאַבְנֵי-גִר מְנֻפָּצוֹת לֹא-יָקֻמוּ אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים:
פסוק זה כמובן מדבר על בני ישראל בזמן הנבואה ועוסק שוב בצורך להפסיק ולהסיר את העבודה הזרה.

י כִּי עִיר בְּצוּרָה בָּדָד נָוֶה מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב כַּמִּדְבָּר שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּץ וְכִלָּה סְעִפֶיהָ:
גם פסוק זה אפשר לפרש בשתי דרכים, או שערי ישראל הבצורות יהפכו לחורבות עזובות בהם בהמות רועות ואוכלות את כל מה שנשאר (באם לא יבערו את העבודה הזרה), או שכך יראו ערי אויבי ישראל לאחר שישראל יבערו את העבודה הזה.

יא בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ כִּי לֹא עַם-בִּינוֹת הוּא עַל-כֵּן לֹא-יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ:
מפסוק זה נראה שהדרך הראשונה בה פרשנו את הפסוק הקודם היא הנכונה. מה שיישאר מהקציר ישמש להבערת אש. כי לא עם בינות הוא - דומה מאד לנאמר בפרשת האזינו (דברים ל"ב ו): "הַ לְה' תִּגְמְלוּ-זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא-הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנֲנֶךָ" וגם בפסוק כ"ט: "לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם". בני ישראל לא מבינים שהצרות שקורות להם הן בגלל העבודה הזרה ועזיבת דרך ה'.

יב וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד-נַחַל מִצְרָיִם וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

החביטה המתוארת דומה לחביטת הזיתים. מכים במקל גדול על ענף עץ הזית והזיתים נופלים על שמיכה שהונחה מתחת לעץ ונאספים. שיבולת הנהר פירושה מקום בנהר בו המים שוצפים וקוצפים והביטוי מופיע בהקשר זה  בתהילים ס"ט טז: "אַל-תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם". בעקבות הפסוק הבא פירשו המפרשים ששיבולת הנהר היא מנהר הפרת בהקבלה לכך ששם ארץ אשור. ייתכן והדימוי לשיבולת נובע גם מצורתה של דלתת הנהר. הנהר מתפצל להרבה חלקים ונראה כמעין קנה שיבולים שנפתח.

יג וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָם:
הפסוק הבא מוכר ביותר בתור שיר ולחן של הרב קרליבך, ושימו לב לשיבוש נפוץ ששרים הרבה פעמים ובאו האובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מצרים. פסוק זה מסיים פרשייה ואולי עיקרו שכמו שעם ישראל הגיע לארץ לראשונה כעם אחרי היציאה ממצרים, ככה יהיה קיבוץ הגלויות העתידי.

כח - א הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁ גֵּיא-שְׁמָנִים הֲלוּמֵי יָיִן:
בפרשייה הבאה מתואר היין כצרה העיקרית הגורמת לשיכרות ולביזוי המקדש.

ב הִנֵּה חָזָק וְאַמִּץ לַאדֹנָי כְּזֶרֶם בָּרָד שַׂעַר קָטֶב כְּזֶרֶם מַיִם כַּבִּירִים שֹׁטְפִים הִנִּיחַ לָאָרֶץ בְּיָד:ג בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכּוֹרֵי אֶפְרָיִם: ד וְהָיְתָה צִיצַת נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה:
הפסוקים מעט קשים. המילה ביכורה בפסוק ד' מרמזת על פרי התאנה (שבמקומות אחרים בתנ"ך מופיע במפורש בצמוד לתאנה). בני אפרים (שכבר רובם גלו) מתוארים כהלומי יין וחדורי תאווה. את הפרי שמבכיר הם אוכלים מיד, אפילו בלי ללעוס, ישר בולעים. גם התנהגות גאוותנית זו תירמס על ידי הקב"ה (פסוק ג') בדימוי המתאר רוח סערה וזרם מים כביר שדבר לא יכול לעמוד כנגדו.


ה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' צְבָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה לִשְׁאָר עַמּוֹ: ו וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט לַיּוֹשֵׁב עַל-הַמִּשְׁפָּט וְלִגְבוּרָה מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שָׁעְרָה:
הניגוד בין עטרת גאות אפרים ועטרתו של הקב"ה בולט.
 
וההפטרה עוברת לנושא שונה מעט

ז וְגַם-אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ כֹּהֵן וְנָבִיא- שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן-הַיַּיִן תָּעוּ מִן-הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה:ח כִּי כָּל-שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם:ט אֶת-מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת-מִי יָבִין שְׁמוּעָה גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם:
תלונות ישעיהו באו אל הכהנים ונביאי השקר, וההפטרה מתארת את תגובותיהם לתלונות אלו. נביאי השקר שואלים את מי הוא בא ללמד? אותנו? אנחנו כבר גדולים ומבוגרים (כבר אז דימו אדם צעיר לילד שעדיין יונק והחלב עדיין על שפתיו).

י כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם:
מה זה הפסוק הזה? זכורני שבתור ילדים, וכנראה בשנה שבה מישהו מהחברים התאמן לבר המצווה אהבנו מאד פסוק זה בגלל המוזיקליות שלו ואמרנו אותו בלי להבין אותו. באופן מפתיע זו בדיוק כוונת הפסוק ורוב המפרשים רואים בו מעין תרגיל לימוד קריאה ואותיות ודוגמה לכך שמדברים וחוזרים על הדברים כמו תוכי בלי להבין.

יא כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל-הָעָם הַזֶּה:
ואכן הכתוב אומר במפורש שקריאות כאלו הן לעגי שפה. וכך נביאי השקר מתנבאים בנבואותיהם השקריות ובלעגי שפה ורטוריקה מושכים את לב העם.

יב אֲשֶׁר אָמַר אֲלֵיהֶם זֹאת הַמְּנוּחָה הָנִיחוּ לֶעָיֵף וְזֹאת הַמַּרְגֵּעָה וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ:יג וְהָיָה לָהֶם דְּבַר-ה' צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם לְמַעַן יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ:

כדי לא לסיים הפטרה בדבר רע הוספו עוד שני פסוקים מהמשך הנביא (שוב לא לגמרי קשורים אבל פסוקים טובים)
כט -  כב לָכֵן כֹּה-אָמַר ה' אֶל-בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת-אַבְרָהָם לֹא-עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ:כג כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי וְהִקְדִּישׁוּ אֶת-קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת-אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ:

לא מצאתי תמונה אז צירפתי איור קטן לפסוק מההפטרה
כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם
איור סימנים לפסוק י' (ישעיהו כ"ח)


מנהג תימן - יחזקאל

נבואה זו הינה אחת מהנבואות הקשות ביותר של יחזקאל כפי שניתן לראות כבר בפסוק השני. בסוף מסכת מגילה (פרק ד' משנה י') מופיעה דעה של רבי אליעזר שאין לקרוא פרק זה בציבור מפני שהוא קשה, אולם דעה זו לא נקבעה להלכה.


פרק ט"ז - א וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר:ב בֶּן-אָדָם הוֹדַע אֶת-יְרוּשָׁלַם אֶת-תּוֹעֲבֹתֶיהָ:

ג וְאָמַרְתָּ כֹּה-אָמַר ה' אלוקים לִירוּשָׁלַם מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית:
איפה אברהם אבינו, איפה שרה אמנו? הגמרא במכסת סנהדרין מסכירה את הנושא ומביאה שאפילו המלאך גבריאל מעז לשאול את הקב"ה מדוע לכתוב בצורה כזו העשויה לפגוע באבות האומה. אביך אמורי ואמך חתית - שני עמי כנען הידועים בפריצותם ובגילוי העריות שלהם.אולם הכוונה היא כמובן לגנות הבנים המבזים את זכרם ופועלם של אבות האומה במעשיהם שמזכירים את האמורי והחיתי. נעיר שבהמשך הפרק מופיע שוב דימוי זה. יש לזכור שהנבואות נאמרו לקהל וכנראה הנביא חזר על נקודה זו פעמיים להדגישה.

ד וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא-כָרַת שָׁרֵךְ וּבְמַיִם לֹא-רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ:
וכאשר הם הולידו את עם ישראל, לא טיפלו בה, זנחו וזרקו אותה

ה לֹא-חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ וַתֻּשְׁלְכִי אֶל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ:
מאסו בה כבר ביום לידתה והשליכוה למות

ו וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי:
אנו מכירים פסוק זה מסדר ההגדה של פסח ומטקסי ברית המילה. אולם שם סדר הפסוקים שונה והפסוק הבא מקדים פסוק זה.

ז רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה:
האלגוריה של הנביא בפסוק זה הינה להתגבשות עם ישראל במצרים. בני ישראל פרו ורבו מאד (רבבה כצמח השדה), ותגדלי - העם גדל. שדים נכונו ושערך צימח - צמיחת השדים והשיער הינם סימני הבגרות של הנערה והפיכתה מילדה לאישה בוגרת וכך עם ישראל נהפך בארץ מצרים לעם, אולם הוא עם ערום וערייה, ללא מצוות.
כאן בהגדה קוראים את הפסוק הקודם ומקשרים בין שתי המצוות שצוו בני ישראל כדי לצאת ממצרים. מצוות קורבן הפסח ומריחת הדם על המזוזות, ומצוות ברית המילה (שכמובן גורמת לדימום).

ח וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם ה' אלוקים וַתִּהְיִי-לִי:
ולאחר קיום שתי מצוות אלו, הייתה זו עת דודים, עת יצירת הקשר המופלא בין הקב"ה לעם ישראל בברית ניצחית.

ט וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן:י וָאַלְבִּשֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי:יא וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל-יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל-גְּרוֹנֵךְ:יב וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל-אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל-אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ:יג וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ (שֵׁשׁי) [שֵׁשׁ] וָמֶשִׁי וְרִקְמָה סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן (אָכָלְתְּי) [אָכָלְתְּ] וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה:
המפרשים עסקו בכל דימוי בנפרד אולם אנו לא נאריך, הנמשל הוא לתורה ולמצוות, הבדים מזכירים את חומרי הגלם של המשכן ושל בגדי הכוהנים. התכשיטים היקרים מזכירים את זהב המשכן. גם התזונה השתפרה כדרוש לפני הופעה אצל המלך (מזכיר במידה מה את חודשי ההכנה המתוארים במגילת אסתר שכל נערה עברה לפני שבאה אל המלך). כל התכשיטים מזכירים לנו כלה ביום חופתה - יום מתן תורה או יום חנוכת המשכן (שגם עליו מפרש רש"י שהיה כיום בו בני ישראל ככלה נכנסו לחופה). ההפטרה מסיימת בפסוק חיובי שמראה שכמעט הגענו אל האידיליה. זוהי נקודה טובה לעצור.

ההפטרה מסיימת באמצע הנבואה בדיוק לפני שהתוכחה הקשה ממשיכה. זהו אחד הפרקים הקשים ביותר בנביא מבחינת תוכנו ושפתו והוא מעורר צמרמורת וחלחלה וכמעט בכי. היה ראוי לקרוא פרק זה בתשעה באב. מדוע נקבע פרק כה קשה להפטרה? אפשר לומר שנלקח ממנו רק החלק הטוב אולם זה מהווה תזכורת גם לחלקים הפחות נעימים, אבל חלקים שאסור להתעלם מהם ולהכחיש את קיומם. בסופו של הפרק מופיעים פסוקי נחמה שתוכנם הוא שלמרות שבני ישראל עזבו והרפו את הברית, הקב"ה לא עוזב את הברית עם בני ישראל.

לדף הראשי של פרשת שמות

הצפנות

לצפנים ולהצפנות קשר כפול לפרשת שמות. הקשר  הלשוני הוא בפסוק המתאר את לידת משה (שמות ב): "וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלשָׁה יְרָחִים: ולֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר". הצפנה פירושה להסתיר, להחביא ובימינו הכוונה היא לדרכים להסתרת הודעה או מידע כאשר רק אנשים מעטים יודעים לפענח את המסר. מעניין, ששני השורשים, צפן ופענח מופיעים כבר בספר בראשית בכינויו של יוסף: "צפנת פענח" - יוסף הוא זה שמפענח את המסרים המוצפנים (במקרה זה חלומותיו של פרעה). בעוד השורש פענח מופיע פעם אחת בכל התנ"ך, השורש צפן נפוץ הרבה יותר. גם הכיוון צפון, מקורו במשמעות זו. השמש לא נראית לעולם בצפון (לפחות לא מישראל. באיזורים הטרופיים ובחצי הכדור הדרומי, השמש אכן נמצאת בצפון), ולכן צד זה נסתר מהשמש. השורש משמש גם בתור שם: אליצפן, צפניה ועוד. ומופיע פעמים רבות בספרות החוכמה (איוב, משלי תהילים) למשל:
  • כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּירֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי (תהילים כ"ז ה)
  • הַדּוּדָאִים נָתְנוּ-רֵיחַ וְעַל-פְּתָחֵינוּ כָּל-מְגָדִים חֲדָשִׁים גַּם-יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ (שיר השירים ז' יד)
  • צֹפְנֶיהָ צָפַן-רוּחַ וְשֶׁמֶן יְמִינוֹ יִקְרָא (משלי כ"ז טז)
פרט לשורש, מופיע בפרשת שמות קוד מפורש ואלו המילים "פקד יפקוד". את הסימן נתן יוסף ממש לפני פטירתו (בראשית נ' יד): "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹקים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב". לאחר מכן, כל אלו שטענו שהם הגואלים, נדרשו להגיד את הצירוף הזה אך כשלו בכך, עד שבא ה' למשה ונתן לו את הסימן (שמות ג' טז): "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹקי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹקי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת-הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם". ואכן בני ישראל מאמינים (שמות ד' לא): "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי-פָקַד ה' אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת-עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲו". המדרשים מפרשים כי מי ששמרה את הקוד בזכרונה הייתה לא אחרת מאשר שרח בת אשר, ששמעה עוד את יוסף והיתה שריד אחרון מהמשפחה המקורית שירדה למצרים.

צפנים היו מקובלים כבר בעולם העתיק בתור דרך להעברת מסרים. הצפנים הראשונים היו פרימיטיבים ביותר והתבססו על החלפת אותיות. בתנ"ך, ניתן למצוא צופן פשוט מעין זה (ירמיהו נ"א א): "כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵעִיר עַל-בָּבֶל וְאֶל-יֹשְׁבֵי לֵב קָמָי רוּחַ מַשְׁחִית". לא מצאנו מקום בשם לב קמי אולם בצופן אתבש פשוט (א=ת ב=ש וכו') מתברר כי פירוש המילה הוא "כשדים". צופן אתבש מופיע שוב באותה נבואה בפסוק מא: "אֵיךְ נִלְכְּדָה שֵׁשַׁךְ וַתִּתָּפֵשׂ תְּהִלַּת כָּל-הָאָרֶץ אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה בָּבֶל בַּגּוֹיִם" ששך=בבל. מאחר ובנבואה מופיעה בבל מפורשות וגם כשדים, השימוש בצופן הינו מסיבות ספרותיות גרידא ולא על מנת להסתיר את מושא הנבואה.

צופן אחר הוא פשוט שימוש בשפה אחרת. לפעמים ההורים מדברים אנגלית כאשר לא רוצים שהילדים יבינו (או יידיש, או כל שפה אחרת) וגם את זה אנו מוצאים בתנ"ך(מלכים ב' י"ח כו): "וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּהוּ וְשֶׁבְנָה וְיוֹאָח אֶל-רַבְשָׁקֵה דַּבֶּר-נָא אֶל-עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל-תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל-הַחֹמָה". את האיומים של רבקשה עדיף שלא כל העם יבין.
שיטת הצפנה נוספת שזכתה לפרסום רב בשנים האחרונות היא בדילוגי אותיות. מסרים מוחבאים בתוך טקסט בדילוג קבוע של אותיות. קיימים ספרים שלמים על מסרים רבים המוחבאים בתורה וכנגדם אותה כמות של מאמרים ומחקרים המראים שהכל בגדר ההסתברות הסטטיסטית.



צפנים אחרים התבססו על רישום ההודעה בתבנית מלבנית, חלוקת המלבן וכתיבתו מחדש לפי מספר טורים, בדרך מוסכמת מראש על שני הצדדים, שימוש בסימנים במקום אותיות ועוד. החיסרון בכל הצפנים האלו הוא כי בכל שפה יש אותיות ומילים שמופיעות הרבה יותר מאחרות ובכלים פשוטים ניתן להתחיל ולהפעיל ניחושים ולהבין את כל ההודעה. שיטה מתקדמת יותר הייתה בחירת מילים מתוך ספר או טקסט מסוים שנמצא בידי שני הצדדים, כאשר כל מילה או אות מתוארת באמצעות מיקום בספר (עמוד, שורה וכו'). היתרון הוא שאפשר לקודד כל אות בהרבה דרכים ולהתגבר על הבעייה הקודמת. ככל שיכולות הפיענוח השתכללו, כך שופרו מנגנוי ההצפנה ואולי השיא של מנגנוני החלפת האותיות הוא מכונת ההצפנה הגרמנית, האניגמה, שהגיעה לידי שכלול כאשר כללה החלפות מרובות של אותיות ונחשבה בלתי ניתנת לפיענוח, ללא ספרי הצופן. סיפור האניגמה, והמאמצים הרבים שהושקעו בפיענוחה על ידי הבריטים זכו לסרטים ולספרים רבים (ספר מבוא בהיר ופשוט הוא סודות ההצפנה של סיימן סינג).
בימינו, ההצפנות מבוססות על אלגוריתמים מתימטיים המתבססים על מספרים ראשונים גדולים מאד. קל מאד להכפיל שני מספרים ראשונים שכל אחד מהם בין מאה או מאתיים ספרות, אבל קשה מאד וצריך הרבה זמן לקחת מספר גדול של 300 ספרות ולמצוא אילו שני מספרים ראשונים מרכיבים אותו. הבדל זה בקושי מאפשר הצפנה תוך שימוש במספר הראשוני ופיענוח רק אם יודעים את שני המספרים המרכיבים אותו. כול המסחר המודרני, והשימוש באינטרנט מבוסס על הצפנה זו. מאחר וכח המחשוב עולה, ואין שיטת הצפנה טובה יותר, הדרך היחידה להתגבר על יכולת הפיענוח של המחשבים החזקים היא החלפה תדירה של המפתחות ושימש במפתחות ארוכים יותר ויותר. מאחר וידועים גם מספרים ראשוניים עם 12 מיליון ספרות, מספר עם 100 ספרות נחשב ממש קטן. קבלו רשימה . המחשב שלי לא התקשה להכפיל את שני המספרים האחרונים, כל אחד באורך 200 ספרות ולקבל בפחות משנייה את המספר המפחיד הבא

518744426209940032637855475617557025917144423166552003315289664590377195318492322973520569323405172261908438289324128271333661507263696780286377802594407191964028205929036813787772836191301797195714485178441679052979708166856939088704968059856292276727594925491529584624281571173863337802530099467381783487449767530028549828461979120374978925688102474250733212104033943466362235813574599354670767441


תהליך הפוך למציאת שני המספרים הראשונים המרכיבים מספר זה, יקח זמן רב מאד

אניגמה - מכונת הצופן הגרמנית
אניגמה - מכונת הצופן הגרמנית




תפזורת לפרשת שמות

בתפזורת הבאה לפרשת שמות טמונים מושגים מהפרשה. ניתן לחפש ישירות בתפזורת, ניתן לענות על השאלות או לחילופים להשתמש ברשימת המילים המופיעה בתחית התפזורת במהופך. פתרון נעים

לחידות נוספות לפרשת שמות

תפזורת לפרשת שמות
תפזורת לפרשת שמות


לעמוד הראשי של פרשת שמות

פרשת שמות - ההתגלות למשה

הקדמה

ההתגלות הראשונה של ה' למשה בפרשת שמות היא בסנה. התגלות זו יוצרת מציאות חדשה של התגלות ה' בעולם שלא הייתה קיימת קודם לכן. אלוקים נגלה לאבות מספר לא גדול של פעמים ולאחר ההתגלות למשה אנו רואים צורה חדשה של התגלות על ידי ה', התגלות בדיבור. הפסוק "וידבר ה' אל משה לאמר" יחזור על עצמו עשרות פעמים מפרשת וארא ואילך. הצירוף וידבר ה' אינו מופיע קודם לכן ולשון וידבר מופיעה רק פעם אחת בספר בראשית (ח' טו): "וַיְדַבֵּר אֱלֹקים אֶל-נֹחַ לֵאמֹר". אבל בהתגלות הראשונה בסנה, משה עוד לא מכיר את ה' וכל תהליך ההתגלות הוא למידה עבורו.

עיון בפסוקים

נשים לב לכך שמלאך ה' נראה אל משה מתוך הסנה (שמות ג' ב): "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת-אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" אולם משה אינו רואה את המלאך, הוא רואה רק את האש מסביב ותמה על כך בפסוק ג': "וַיֹּאמֶר משֶׁה אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה". משה מבין שיש כאן משהו חריג ומתקרב. ה' שרואה שמשה מגיע מתגלה אליו ישירות ולא על ידי המלאך ומתחיל בדיאלוג שהוא אחד מן הארוכים בתורה כולה.
"וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר משֶׁה משֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אַל-תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל-נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹקי אָבִיךָ אֱלֹקי אַבְרָהָם אֱלֹקי יִצְחָק וֵאלֹקי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹקים:  וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו: וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם-רָאִיתִי אֶת-הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם: וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם"
ה' נותן למשה רקע חלקי בלבד. ה' אומר לו שהוא אלוקי אבותיו אברהם יצחק ויעקב ושהוא ראה את המצב הגרוע של בני ישראל ועכשיו יבוא להצילם. בפסוק האחרון באה ההפתעה הגדולה למשה: השליחות הגדולה של הוצאת בני ישראל ממצרים מוטלת עליו.

שליחות אחת או שתיים?

משה מצטנע ומנסה לטעון כי הוא לא מתאים לתפקיד ומקבל תשובה קצרה מאד:
"וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-הָאֱלֹקים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:  וַיֹּאמֶר כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹקים עַל הָהָר הַזֶּה"
משה מחלק את השליחות לשניים. ללכת אל פרעה ולהוציא את בני ישראל. דווקא משה מתאים מאד ללכת אל פרעה. משה גדל בארמון פרעה ומכיר את גינוני המלכות והפוליטיקה בחצר המלוכה. משה גדל כבן חורין ולא כעבד ולכן הוא יכול לעמוד זקוף מול פרעה. המשימה מול בני ישראל קשה הרבה יותר, ראינו כי שני האנשים שרבים מאשימים את משה וייתכן כי הם מייצגים כעס על משה העברי הנמצא בארמון פרעה, ולא רק שאינו משועבד בעצמו אלא גם אינו מנסה לעזור מספיק לאחיו. ה' מבטיח למשה כי הוא יהיה עמו ונותן לו אות שכאשר יצאו ממצרים הם יעבדו את ה' באותו מקום בדיוק. לא ברור איך אות כזה אמור לעזור למשה ואלי בשל כך משה ממשיך בשאלות.
"וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-משֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם"
השאלה נראית הגיונית ונראה כי משה מתחיל לגבש תוכנית פעולה. משה שואל קודם כל על בני ישראל. משה מבין שלמרות שהשליחות היא ללכת אל פרעה, הרי שהיא צריכה להתחיל בבני ישראל עצמם ולשכנע אותם כי הגאולה קרובה. ה' נותן למשה שם שאנו איננו משתמשים בו היום (המילה מופיעה בתנ"ך פעמים רבות, אפשר לעבור על הפסוקים ולנסות להחליף את משמעות המילה המוכרת לנו , לשם ה' ולראות אם יש בפסוקים הבנה שונה. בחלקם בהחלט יש). אולם מיד אחר כך בא דיבור נוסף.
"וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹקים אֶל-משֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹקי אַבְרָהָם אֱלֹקי יִצְחָק וֵאלֹקי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר: לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹקי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹקי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת-הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם:  וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:  וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱלֹקי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה-נָּא דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹ'ינוּ:  וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא-יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה: וְשָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת-מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתָי אֲשֶׁר אֶעְשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי-כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם:  וְנָתַתִּי אֶת-חֵן הָעָם-הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם:  וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל-בְּנֵיכֶם וְעַל-בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת-מִצְרָיִם"
המילה עוד יכולה להצביע שהיה כאן דיבור נוסף בהפרש זמן מהראשון (לתת למשה לעכל את השליחות). כאן כבר נגלה ה' בשמו האמיתי, שמו לעולם, ונותן למשה את עיקרי התוכנית של היציאה ממצרים, כולל הסיסמה הסודית שעוד יוסף הזכיר "פקד פקדתי". קודם לכן באמת צריך לדבר אל עם ישראל ולעודד אותם. ה' אומר למשה שהעם יאמין לו. רק אחרי זה אפשר ללכת על פרעה. בלי אמונה של עם ישראל אין טעם בכלל להתחיל את הדיון מול פרעה. גם ענין המכות מתגלה למשה וגם ענין הרכוש הגדול ביציאה ממצרים. כל סיפור יציאת מצרים עד מעמד הר סיני מופיע כבר כאן בפרשת שמות.

משה חושש שלא יאמינו לו

משה לא משתכנע וחושב שבני ישראל לא יאמינו לו:
"וַיַּעַן משֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'"
 על מנת לעזור למשה, ה' נותן לו שלושה אותות. באות הראשון מטהו של משה נהפך לנחש, באות השני ידו של משה נהיית מצורעת ובאות השלישי מים מהיאור נהפכים לדם. לא ברור למה צריכים שלושה אותות, אבל ניתן לראות שהאותות באים גם למשה רבנו, משה נאלץ לברוח מהנחש, צרעת על ידו של משה בודאי אינה עניין חיובי, ואולי מהווה ענישה קלה על כך שמשה חושד את בני ישראל שלא יאמינו לו.
למרות כל האותות, משה עדיין חושש ללכת ובא בטענה נוספת (ד' י):
וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ  אֶל-עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה':  וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר"
לא מצינו קודם שמשה הוא כבד פה. גם המילים "מאז דברך אל עבדך" מראות כי הדיבור התמשך יותר מיום אחד (ולכן המילה עוד כאשר ה' ממשיך לדבר למשה ומגלה לו את שמו). בכל מקרה ה' דוחה את הטענה מיידית (ואולי אף מרפא את משה שכן מספר שמות ואילך משה מדבר נאומים ארוכים) ומסיים בציווי מפורש: "ועתה לך...
" כלומר שאין לדחות יותר השליחות. למרות זאת משה מנסה עדיין לא לקבל עליו את השליחות:
"וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח-נָא בְּיַד-תִּשְׁלָח: וַיִּחַר-אַף יְהֹוָה בְּמשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי-דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה-הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ:  וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת-הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְעִם-פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן: וְדִבֶּר-הוּא לְךָ אֶל-הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה-לּוֹ לֵאלֹהִים: וְאֶת-הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-בּוֹ אֶת-הָאֹתֹת"
משה פונה בבקשה, שלח נא ביד תשלח. לא ברור מה הבקשה אבל כנראה היא, תמצא מישהו אחר לשליחות, אבל לא ברור מי. אולי משה מבקש מה' שהשליחות תהיה על ידי מלאך? אולי על ידי דמות ראויה יותר ממנו (ושוב הוא חושש שאינו מתאים). לראשונה (למעט האפשרות שהאותות הם רמזים לחוסר נחת מתשובותיו של משה) רשום בפירוש שיש חרון על משה, וה' מצרף לשליחות גם את אהרון. אהרון הוא דמות הגיונית, הוא היה במצרים, הוא חלק מעם ישראל והוא ממשיך שושלת מכובדת משבט לוי. ה' עדיין מדגיש כי הוא יגיד למשה ולאהרון מה לעשות והם יעבדו ביחד ומזכיר לו לקחת את המטה. 

סיום ההתגלות ותחילת השליחות בפועל

במילים אלו מסתיימת ההתגלות הגדולה ושליחותו של משה החלה. משה הולך ליתרו ומבקש ממנו רשות לצאת לדרך (מנהג נימוסין טוב או ניסיון נוסף לדחות במקצת את השליחות? הפרשנים חלוקים ועיינו בהם), משה מקבל עוד זירוז מה' שילך כי מתו כל האנשים שביקשו את נפשו. משה יוצא לדרך ומודגש כי הוא לוקח את מטה האלוקים בידו (זהו אותו מטה של משה, אולם לאחר שנעשה בו אות והפך לנחש, המטה שודרג ונהייה מטה האלוקים). ה' שוב מדגיש למשה את מה שנאמר בהתגלות כי פרעה לא ישמע אליו כלל ואף רומז לו על מכת בכורות. בדרך מתרחשת במלון פרשה מוזרה ביותר היכולה להוות סיכון לכל השליחות. לא נתעכב על פרשה זו שהיא אחת הסתומות במקרא כולו. במקביל להליכתו של משה, ה' מתגלה לאהרון ומצווה עליו לפגוש את משה ושניהם נפגשים בהר האלוקים (באותו מקום ממש של ההתגלות הראשונה למשה בסנה). משה ואהרון אוספים את כל זקני ישראל, ואכן כתוב בפירוש שאהרון מדבר אליהם. ייתכן כי זה בכלל כבדות הפה של משה ואולי בגלל  שזקני ישראל מכירים ומכבדים את אהרון מאשר את משה האנונימי. ייתכן גם שאהרון עושה את האותות (לא ברור אם היה צריך לעשות את כולם) בעצמו (כך משתמע מלשון הפסוק) ובכל מקרה העם מאמינים.
לאחר שבני ישראל מאמינים אפשר להתחיל בתהליך הארוך של הוצאת בני ישראל ממצריים.

 משה מול הסנה הבוער - וויליאם בלייק 1800 - מוזיאון ויקטוריה ואלברט לונדון


מאמרים נוספים לפרשת שמות

פרשת שמות לילדים ונוער

דבר תורה לפרשת שמות - דבר התורה נערך על ידי בתי הדר לפי דפי עבודה שנלמדו בבית הספר.

דבר תורה לפרשת שמות יעסוק בסנה. הסנה היה דרך התגלותו של ה' אל משה,  דרך הסנה דיברו בפעם הראשונה כשה' בחר במשה להיות לשליחו.  למה דווקא בסנה? למה דווקא בצמח שפל שלא עושה כלום? וגם, למה דווקא בסנה בוער באש?
ישנם כמה הסברים לשאלות אלו:
"ולמה הראה לו הקב"ה למשה בעניין הזה? לפי שהיה משה מחשב בליבו ואומר: 'שמא יהיו המצרים מכלין את ישראל?' לפיכך הראהו הקב"ה אש בוערת ואינה אוכלת. אמר לו: 'כשם שהסנה בוער באש ואיננו אוכל, כך מצרים אין יכולים לכלות את ישראל". (שמות רבה, ב, י)
"אות כנגד מצרים וישראל, כי האויב נמשל לאש וישראל לסנה וכמו שהאש לא היה בוער את הסנה, כך לא יוכל האויב לכלות את ישראל" (חזקוני)
 שני הסברים אלו מבהירים את הנקודה למה הסנה בוער.  הם מסבירים שכמו שהאש לא אכלה את הסנה כך מצרים לא יוכלו לכלות את עם ישראל. הסבר נוסף מסביר את הנקודה למה דווקא בסנה.
"למה הקב"ה דיבר עם משה מתוך הסנה? כי הסנה קשה מכל האילנות שבעולם, וכל ציפור שנכנסת לתוכו אינה יכולה לצאת בגלל הקוצים, עד שנחתכת אברים אברים. כך היה שעבודם של ישראל במצרים – קשה מכל שעבוד בעולם" (מכילתא דרשב"י ,ריש שמות)
לפי ההסבר הזה הסנה נמשל למצרים והציפור לעם ישראל (לעומת המשל הקודם בו דווקא הסנה הומשל לישראל). עם ישראל נכנסו למצרים והתחילו לעבוד אותם, ולא יכלו לצאת ממצרים (כציפור שנלכדת בענפי הסנה).  וכמו הציפור שנחתכת אברים אברים, כך שיעבוד זה היה קשה מכל שעבוד בעולם. וגם הגאולה תהיה גדולה יותר, מאחר ובאופן טבעי לא הייתה אפשרות לצאת ממצרים.

בנוסף, כשמשה התקרב לסנה ה' אמר לו " של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא." במסכת ברכות פרק ט' כתוב "לא יכנס במקלו, ובמנעלו ובפונדתו ובאבק שעל רגליו". מדובר במשנה על הצורה בה ראוי שאדם יכנס לבית המקדש, ללא מקלו, ללא נעליו, ללא תיקו, ויזהר להתנקות ממאבק הדרך. וכל זה בגלל קדושת בית המקדש. ה' מצווה על משה להוריד את נעליו מפאת קדושת המקום בו הוא עומד. לאחר מכן ה' יספר למשה שבאותו מקום ממש בני ישראל יעבדו את ה' כשיצאו ממצרים ולמעשה זהו הר סיני ומקום קבלת התורה ומכאן קדושתו.


דברי תורה נוספים לפרשת שמות

משה מול הסנה הבוער - לואי קומפורט טיפאני Louis Tiffany חלון מעוטר בבית האיחוד מונטקלייר ניו ג'רזי ארצות הברית

תשובות לחידון שמות

בדף הבא מופיעות התשובות לחידון לפרשת שמות. מי שטרם ניסה לפתור את החידון כדאי שינסה לבד ורק לאחר מכן, באם יש צורך יעיין בתשובות. פתירה עצמית של החידות מהנה ומספקת הרבה יותר.
מי שבכל זאת צריך קצת סיוע, התשובות למטה....


מתחילים
  • ערימות הקש, של ואן גוך, מרמזות על התבן אותו צריכים לאסוף בני ישראל בפרק ה' (למשל בפסוק יב: "וַיָּפֶץ הָעָם בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן"). נושא זה של ערימות הקש נפוץ מאד באומנות סוף המאה ה-19. 
  • השוטרים מרמזים על שוטרי בני ישראל (ה' ו): "וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת-שֹׁטְרָיו לֵאמֹר"
  • עדר הצאן מרמז על משה רבנו (ג' א): "וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹקים חֹרֵבָה"
  • מדבר מהבטן - הכוונה לפיתום אחת משתי ערי המסכנות שבנו בני ישראל
  • הסמל הירוק הוא סימלה של חברת "דור-אלון" ומרמז לפסוק ג' טו: "וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹקים אֶל-משֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  ה' אֱלֹקי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹקי אַבְרָהָם אֱלֹקי יִצְחָק וֵאלֹקי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר"
  • הבאר מרמזת על מקום מפגש משה עם בנות יתרו ב' טו: "וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-משֶׁה וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר"
  • האגרוף מסמל את היד הקשה על פרעה
  • חכמים שיעיים הם מולות ומרמז לפסוק ד' כו: "וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת"
  • הילטון או פלאז'ה מרמזים לפרשייה במלון ד' כד: "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהֹוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ"
  • הגומא מרמז על התיבה בה הוחבא משה ב' ג: "וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר"
  • החלב והדבש מרמזים לביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" המופיע בפרשה
  • פתית השלג מרמז על אחד מהאותו למשה ד' ו: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לוֹ עוֹד הָבֵא-נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג"
  • זכוכית מגדלת מרמזת על דברי משה ג' ג: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה"
  • משה סנה - ראש המפקדה הארצית של ההנגה וחבר כנסת. ידוע כיום בעיקר בגלל הפקקים הרבים ברחוב הנושא את שמו בתל אביב.

שתי חידות נוספות היו בדף:
  1. היכן התיאור קודם לעמים והיכן הפוך. הכוונה לפסוקים ח' ו-יז בפרק ג' בהם מופיעים רשימת עמי כנען וגם התיאור "ארץ זבת חלב ודבש". בפסוק ח: "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי" התיאור קודם לעמים ובפסוק י"ז "וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" ההיפך.
  2. המסטיק בפרשה מרמז למילה עלמה בה מתוארת אחות משה ב' ח: "וַתֹּאמֶר-לָהּ בַּת-פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת-אֵם הַיָּלֶד"
תשובות לחידות עזרא מרום


1.   ." שמות" ראשי תיבות של:   א. שבת מילה ותפילין שכולם נקראו בשם :אות.
       ב. ואלה שמות= ר"ת : וחייב אדם לקרא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום
2. כדי להראות שהתורה הינה תורת חסד כפי שבת פרעה עשתה " כי מן המים משיתיהו".
3. כולם ברחו :לוט ואשתו,  הגר מפני שרה, יעקב מעשו ולבן, ומשה מהנחש.
4. דתן ואבירם שירדו מנכסיהם ועני חשוב כמת  (רש"י).
5. רבקה ורחל.
6. המשותף לשתיהן: רעו צאן  אביהן, נישאו לבעלים שנמלטו ממולדתם,כל אחת  ילדה 2 בנים, בעליהן רעו את צאן אביהן,שתיהן נקראו בשמות בעלי חיים.
7. א. חיות    ב.רהטים     ג. צור
8. שפרה= יוכבד שמשפרת את התינוק, פועה= מרים  שפועה ומדברת לתינוק
9 . אמתה= א. שפחתה   ב. ידה
10. יוכבד:"ותרא אותו כי טוב"  ב. חוה:"ותרא האשה כי טוב העץ
11.  130 שנה !.
12 . שובבים= ר"ת של 6 פרשות השבוע : שמות ,וארא,בא, בשלח, יתרו, משפטים
     תקופה זו מסוגלת לחזרה בתשובה. ע"פ הפסוק: שובו בנים שובבים  !  (ירמיהו ג',14)    בשבועות אלו  יש  הנוהגים לצום בכל יום חמישי.  
13.  יעקב, דוד, עמוס הנביא
14. נלמדת ההלכה: "הנפרד מחברו יאמר לך לשלום ולא לך בשלום " כי         
       לך בשלום אומרים לאדם מת !  ( סוף מסכת ברכות )
15. .אצל אחי יוסף בקשר לגביע הכסף

חידות לפרשת שמות

דף החידות לפרשת שמות מציג חידות ציורים וחידות מילוליות המתקשרות כולן לנושאים שונים בפרשה. מומלץ להדפיס את הדף ולפתור בבית סביב שולחן השבת לאחר קריאת הפרשה. בהצלחה. המתקשים יכולים להיעזר בדף התשובות אולם מומלץ לנסות לפתור היטב לבד לפני שניגשים אליו.

חידות לפרשת שמות
חידות לפרשת שמות


ודף חידות לילדים בו מספר חידות קל יותר בתוספת הכוונות לפרקים המתאימים

חידות לפרשת שמות לילדים
חידות לפרשת שמות לילדים


והנה הדף המקורי (תשע"א)


וחידה המהווה קדימון למאמר בשבוע הבא:
מה הבדל בין משה רבנו לבין נפוליאון ופרנציסקוס מאיסיזי?

חידות נוספות לפרשת שמות
  1. פעם התיאור קודם לעמים ופעם העמים קודמים לתיאור, איפה ומה יכולה להיות הסיבה?
  2. איפה יש מסטיק בפרשה?
חידות לפרשת שמות באדיבות מר עזרא מרום
1. אילו רמזים יש במילים: "ואלה  שמות"?
2. לפי המדרש יש 10 שמות למשה.  מדוע נבחר עבורו השם משה שנתנה לו בת פרעה ?
3. מה משותף ל: לוט , הגר, יעקב  ומשה  ?
4. " ויאמר ה' אל משה... מתו כל האנשים המבקשים את נפשך". מי  האנשים?                 
5. צפורה אשת משה רכבה על חמור. ציין 2 נשים אחרות בתורה שרכבו על גמל. 
6. שנינו במדרש תנחומא:" 3  מצאו זיוגם  ליד הבאר: יצחק, יעקב ומשה."
    מצא 5 דברים משותפים לרחל אשת יעקב, ולצפורה  אשת משה. 
7. כיצד נקראים בפרשתנו: א. מילדות  ב.מקום השקיית הצאן  ג. אבן קשה ?
8. עיין ברש"י וענה מי היו המילדות ומה משמעות שמותיהן.
9. " ותשלח את אמתה ".  ציין 2 פירושים לכך ?
10. על 2 נשים נאמר בתורה :"ותרא ...כי טוב " . מי הנשים ומה ראו?
11.באיזה גיל ילדה יוכבד את משה ?  (רש"י)       
12. אנו שובבים  אך לא נערים פוחזים.  מי אנחנו ?
13. משה היה רועה צאן.   ציין עוד אישים בתנ"ך שהיו רועי צאן ?
14."ויאמר לו יתרו לך לשלום".  מה נלמד מכך ?.
15. "ויהי בדרך במלון  ויפגשהו ה' " היכן עוד נזכר מלון בתורה?


הדף הראשי של פרשת שמות


פרשת שמות - בין משה ושמואל

הקדמה

פרשת שמות עוברת ביעף על עשרות שנים. מהקדמה המתחילה בירידה למצרים ועד סיום הפרשה שמתרחשת כנראה כשנה לפני יציאת מצרים, עוברות למעלה ממאתיים שנה. ולכן הסיפורים המתוארים בפרשה מהווים את עיקר האירועים בשנים אלו. פרק א נותן הקדמה כללית, ומתאר את גזרות פרעה. הפרק השני מתאר את לידתו של משה ושנות חייו הראשונות ובריחתו ממצרים. התורה קימצה מאד במילים ואנו צריכים להשלים בעצמנו את הפער.

ננסה לעיין קצת בסיפור לידת משה מתוך הפסוקים עצמם.

לידת משה

א וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת-בַּת-לֵוִי.

הוריו של משה אינם מפורשים כלל בשמם, איש מבית לוי לוקח את בת לוי. הדיוק על בת לוי מלמד שמדובר בבתו ממש של לוי, ולא במישהי מהשבט. בת לוי צריכה להיות מבוגרת מאד בשלב הזה ולכן הלידה היא ניסית (למרות שגם לידת אהרון שהיה מבוגר בשלוש שנים ממשה הייתה ניסית באותה מידה). שנות חייהם של לוי וקהת מפורשות בתורה ואנו יודעים שאכן חיו ימים ארוכים. גם מספר הדורות הקצר: לוי -> קהת -> עמרם -> משה, מראה שבני שבט לוי פרו בגיל מאוחר יחסית (לעומת שושלת יהושע בן נון המפורטת בדברי הימים שהיא בעלת כ-9 דורות).

ב וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים.
את מי ראתה, את הילד, זהו פשוטו. ומדרשו שראתה עמו שכינה.
מעניין להביא את את פירוש של הרשב"ם לפסוק זה.

המפרש לפי שראתהו שטוב הוא הטמינתהו [מ]שקר הוא, שכל הוולדות אמותן מרחמות עליהן. א"כ צריך לפרש ותרא כמו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, הסתכל והביט כל מעשיו וכל פעולותיו שעשה, אם יש לתקן שום דבר בהם והנה כולם יפים ומתוקנים.

אף כאן, לפי שמשה נולד לסוף ששה חדשים כמו שמצינו בשמואל שנולד לתקופת הימים, שני תקופות ושני ימים. ולפיכך יכלה להצפינו שלשה חדשים, שהמצריים היו מבקרים למעוברות לסוף תשעה חדשים, לכן נסתכלה בו בשעת לידה אם הוא נפל ולא תטרח בהטמנתו וראתהו כי טוב ויפה הוא, כי גמרו סימניו שערו וציפורניו, כמו ששנינו ביבמות וידעה שהוא בר קיימא.
הרשב"ם  יוצא נגד המדרש האומר שיוכבד ראתה במשה משהו מיוחד, אלא שכל אמא אוהבת את בנה בדרך הטבע. ההצפנה לשלושה חודשים משמעה עד החודש התשיעי ושמשה נולד לפני זמנו. ולכן ראתה יוכבד כי למרות שנולד פג ולפני זמנו הרי הוא יכול לגדול ולהתפתח. להערכתי הסיבה ליציאת הרשב"ם נגד המדרש אותו מביאים המפרשים האחרים היא עקב פירושו כמתאים לדת הנוצרית (הופעתו של אותו האיש באומנות מופיעה תמיד עם הילת אור סביבו).

ג וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר.

 שיר הילדים המוכר "משה בתיבה" גורם לטעות חמורה. השיר מוכר מאד וכמעט כל איש שתשאלו ברחוב יגיד לכם שמשה הונח על היאור. הדבר ממש לא נכון. אמו של משה לא הייתה מפקירה אותו ביאור איפה שיכול לטבוע בקלות (כמוצג בצורה ויזואלית בסרט נסיך מצרים), אלא החביאה אותו בסוף על שפת היאור.
 
לא ברור מה הייתה כוונת יוכבד כשעשתה זאת. ייתכן שהיו ביקורות של המצרים שבאו לבדוק מתי נולדו תינוקות והוטל מעין עוצר ורצו להחביא שם את משה לתקופה קצובה ולהחזירו. זה הדבר המתבקש ביותר על הדעת ואולי נעשה באופן תדיר גם על ידי נשים אחרות.

ד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ.

עכשיו מובן מה עשתה שם אחותו. אם משה מונח על היאור הרי היאור לוקחו במהירות ואי אפשר לראותו יותר כלל, ברגע שהוא על שפת היאור אפשר להתחבא ולהשגיח מה קורה עד שאמו תבוא לקחתו בחזרה.

כאן התוכנית משתבשת
ה וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ.

גם כאן יש לקרוא קריאה זהירה. בת פרעה רוחצת ביאור. נערותיה הולכות למעלה על יד היאור. לכן רק בת פרעה רואה את התיבה המוטמנת היטב בסבך ונערותיה כלל אינן יכולות לראות אותה. משה מוסתר מעיני העוברים והשבים אך לא מעיני מי שנמצא ביאור עצמו.

רפאל - משה נמשה מהמים Moses Saved from the Water
ציור קיר - צויר בשנים 1518-1519
האכסנדרה של האפיפיור לאו השני - קומה שנייה, Palazzi Pontifici, רומא


בהמשך מרים מגלה תושייה ומציעה את אם הילד כמינקת, משה גדל בבית אמו עד שנגמל ומועבר לבית פרעה.

משה כמנהיג

נראה שמשה אינו המועמד המתאים להושיע את ישראל. אמנם הוא בעל ייחוס לשבט לוי (למרות שלא מפורש בכתובים ששבט לוי היה כבר אז בעל מעמד כלשהו, אלא רק במדרשים). הוא גדל בבית פרעה (לאחר תקופת הנקה בבית אמו) וגם שמו ניתן לו על ידי בת פרעה. משה ניצל מההטבעה ביאור מאחר והטמן על שפת היאור.

למרות זאת, הסיפור הראשון על משה מספר שמשה יוצא אל אחיו, הורג איש מצרי ונהפך מבן בית המלך, לפליט נרדף הבורח מארצו. משהו מרגיש כעברי ומזדהה עם סבלות אחיו.

הקשר בין משה לשמואל.

כפי שראינו הרשב"ם כבר קושר בין שני מנהיגים ונביאים דגולים אלו. לידת שניהם היתה ניסית, אצל משה, אימו מבוגרת מאד ואצל שמואל, אימו עקרה.שניהם נולדו לפני זמנם (דיוק בפסוק כ' בפרק א' בשמואל : וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים - מיעוט תקופות שתים ומיעוט ימים שניים - שמואל נולד לאחר ששה חודשים ושני ימים).  שניהם גדלים במקומות זרים ולא עם משפחתם. משה גדל בבית פרעה ושמואל גדל במשכן (אקס-טריטוריה). שניהם זוכים להתגלות ניסית - משה בסנה ושמואל בשנתו.

שניהם הופתעו מההתגלות הניסית והכירו באמצעותה את ה'. משה שומע זאת מפורשת מפי ה' במעמד עצמו (כמדרגתו של משה שמדבר פנים בפנים עם ה') ושמואל שומע על כך מעלי ( לכאורה יש סתירה בפסוקים בשמואל.בפרק ב' פסוק כו וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב  גַּם עִם-יְהוָה וְגַם עִם-אֲנָשִׁים.  ואילו בפרק ג' בפסוק ז וּשְׁמוּאֵל טֶרֶם יָדַע אֶת-יְהוָה וְטֶרֶם יִגָּלֶה אֵלָיו דְּבַר-יְהוָה. ניתן לפתור את הסתירה באין מוקדם ומאוחר בתורה (ובודאי שאפשר להגיד כך בנביאים) אולם עדיין יש תמיהה איך שמואל הגדל במקום הקדוש ביותר והקרוב ביותר לשכינה לא יודע את ה' מרגע הימצאותו שם ואולי יש כאן עוד ביקורת כלפי עלי)

ולסיום ההשוואה שניהם נקראו בשמם פעמיים:
שמות ג ד וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.

שמואל א' ג' י וַיָּבֹא יְהוָה וַיִּתְיַצַּב וַיִּקְרָא כְפַעַם-בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ.

המשך ההשוואה בין האישים ממשיך לאורך כל תקופות משה ושמואל. משה ושמואל הם מהנביאים הגדולים ביותר של עם ישראל. משה הוא הנביא העליון מביא התורה לעם ישראל , ואילו שמואל הינו מייסד מלכות ישראל ויהודה ומבצע מהפכה רוחנית בעם. לפני ימי שמאול: א וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת-יְהוָה לִפְנֵי עֵלִי וּדְבַר-יְהוָה הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ. אין נבואה כמעט, ובתקופות שאול אנו מוצאים להקות שלמות של נביאים.

את סיכום ההשוואה (הממשיכה בעוד מימדים רבים שלא פורטו כאן) אנו מוצאים בפסוק תהילים פרק צט "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, בְּכֹהֲנָיו, וּשְׁמוּאֵל, בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ;קֹרִאים אֶל-יְהוָה, וְהוּא יַעֲנֵם".


מאמרים נוספים לפרשת שמות


פרשת שמות - סטטיסטיקה בפרשה

פרשת שמות היא הפרשה ה-13 בתורה וה-1 בחומש שמות. הפרשה נכתבת ב-215  שורות בספר תורה ויש בה 7 פרשיות (מיקום 36), מתוכן 6 פרשיות פתוחות ו -1 סתומות. בפרשה יש 124 פסוקים (מיקום 15),1763 מילים (מיקום 13) ו-6762 אותיות (מיקום 16). לפי ספר החינוך יש בפרשת שמות 0 מצוות (מיקום 37), מתוכן 0 מצוות עשה (מיקום 34) ו-0 מצוות לא תעשה (מיקום 32). הערות לפרשת שמות :

הדף הראשי של פרשת שמות

לפרשה הקודמת - ויחי
לפרשה הבאה - וארא

לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה