אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות בשלח. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בשלח. הצג את כל הרשומות

פרשת בשלח

פרשת בשלח

פרשת השבוע, פרשת בשלח היא הפרשה הרביעית בספר שמות. הנושאים העיקרים בפרשה הם יציאת בני ישראל ממצרים, קריעת ים סוף, ותחילת המסע במדבר, תלונות, פרשת המן והמלחמה בעמלק. פירוט כל הנושאים מופיע בהמשך הדף.

מאמרים ודברי תורה לפרשת בשלח 

הפטרת פרשת בשלח - שירת הים ושירת דבורה - המאמר מתאר את הדמיון בין סיפור קריעת ים סוף וסיפור מלחמת ברק בסיסרא, שני האירועים שבעקבותיהם באו השירות הגדולות שבתנ"ך.

פרשת בשלח - ארבעים שנה? - המאמר עוסק באזכור המוזר בפרשת בשלח בדבר בני ישראל שאכלו את המן ארבעים שנה. כזכור חטא המרגלים טרם התרחש ולקורא לא ידוע שיש סיבה שבני ישראל יהיו במדבר כל כך הרבה זמן. ציון הזמן תמוה ביותר והפסוק נראה לא בזמנו. המאמר עוסק בקושי זה ומנסה לפתור אותו.

דברי תורה לפרשת בשלח - שברי תורה קצרים לפרשת בשלח.

ניווט ומערכות GPS - במדבר בני ישראל השתמשו בעמוד ענן, אבל מאז השתכללו שיטות הניווט. בסדרת מדע בפרשה, מאמר קצר הסוקר את רשת ה-GPS העולמית.

היכן הייתה חציית ים סוף - המאמר יציג שני מחקרים פיזיקאליים המציעים תשובות שונות לחלוטין לשאלה.

מצוות השבת בספר שמות - עיונים בציווי השבת בפרשות השונות בספר שמות עם מספר הערות על השבת בימינו.

פרשת בשלח לילדים - מדוע מכונה מרים אחות אהרון ולא אחות משה

חידות לפרשת בשלח - חידות ציורים וחידות מילוליות לכל המשפחה לפרשת בשלח.

תפזורת לפרשת בשלח

סטטיסטיקה לפרשת בשלח - נתונים סטטיסטיים על פרשת בשלח.

תקציר פרשת בשלח

רדיפת מצרים וקריעת ים סוף

פרשת בשלח מתארת את קורות בני ישראל מיד לאחר צאתם ממצרים. בני ישראל הולכים דרך המדבר ולא דרך ארץ פלשתים (דרך החוף הקצרה), מתוך חשש שמא יגיעו מהר מדי למצב בו הם צריכים להילחם (מצב אליו אכן הם מגיעים בסוף הפרשה) ויפחדו מהמלחמה ויחזרו מצרימה. משה הוא היחידי שבשעה גדולה זו של יציאת מצרים, טורח לקחת את עצמות יוסף שהשביע את בני ישראל לא לקוברו במצרים. המשנה במסכת סוטה מפרשת שבזכות התעסקות זו של משה, נעשתה לו מידה כנגד מידה, והקב"ה בעצמו עסק בקבורתו.

הנחיית העם במדבר היא ניסית. ביום עמוד הענן מראה להם את הדרך ובלילה הוא מתחלף לעמוד אש. תוכניתו של ה' להענשת פרעה לא הסתיימה. ה' מכוון את בני ישראל למקום בו הם נראים כלכודים ובכך מעורר את פרעה לרדוף אותם. פרעה, אחוז תאוות נקמה, לא מוכן להניח לבני ישראל אפילו שהוא שחרר אותם ואוסף צבא גדול לרדוף אחריהם. בני ישראל חוששים מאד (וכפי שאמרנו למרות מספרם הגדול, 600,000 גברים בגיל צבא, הם אינם מוכנים נפשית למלחמה באדוניהם אך לפני ימים מספר). משה מרגיע את בני ישראל ומבטיח להם הצלה ניסית. כאן אנו מגיעים לנס הגדול של קריעת ים סוף.

עמוד הענן (שבלילה בדרך כלל אינו נמצא), חוצץ בין מחנה ישראל למחנה מצרים, וה' מביא רוח חזקה במיוחד החוצה את הים לשניים (לרוח היה תפקיד חשוב גם במכת הארבה). בני ישראל עוברים בתוך הים ומצרים רודפים אחריהם. כידוע, כאשר בני ישראל מסיימים לעבור, הים שב לאיתנו ומטביע את כל חיל מצרים למרות שמההדגשה בכתובים "...ולא נשאר בהם עד אחד", יש המפרשים שאחד דווקא כן נשאר והוא פרעה לבדו (כמו בסיום הסרט נסיך מצרים).

שירת הים המן ומלחמת עמלק

לאחר מכן באה השירה הגדולה והנפלאה: שירת הים, שמשה מתחיל וכל בני ישראל עונים אחריו. גם מרים הנביאה והנשים שרות שירה משלהן. מאותו שלב מתחיל מסע הנדודים במדבר, ומתחילים גם הקשיים והתלונות, תלונות על מים (במרה) ותלונות על מזון במדבר סין (חודש לאחר יציאת מצרים). ה' עושה נס ומוריד מזון שמימי. שלו בערב ומן בבוקר. הציווי המפורש הוא לאסוף מן ליום אחד בלבד ולא לשמור אותו (וזאת כדאי לחזק את הנס) מי שאסף יותר גילה שהמן הבאיש והעלה תולעים. בפרשתינו נזכרת השבת לראשונה. ביום השישי לקטו כמות כפולה, שלא הבאישה ונשמרה לשבת. אנשים שיצאו ללקוט בשבת לא מצאו כלום (וגם קיבלו על הראש ממשה רבנו). לסיום פרשת המן מוזכר כי בני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה.

בני ישראל ממשיכים בדרכם לרפידים וגם שם אין מים לשתות, משה וזקני ישראל הולכים לחורב (מקומו של הר סיני) וה' עושה שם נס ומשה מכה בסלע ויוצאים ממנו מים. בינתיים ברפידים, עמלק תוקף את ישראל (כנראה רוב הגברים הלכו להביא מים, ובמחנה נשארו הנשים הילדים והזקנים). משה ממנה את יהושע לצאת למלחמה בעמלק מחר (למה מחר? כנראה גם יהושע לא היה בדיוק באזור). המלחמה לא הייתה קלה ונזקקה התערבות אלוקית. משה אהרון וחור, שלושת זקני העם, עלו לראש הגבעה ומשה הרים ידיו כל זמן המלחמה. מאחר "וידי משה היו כבדים" (כך הכתיב בפסוק) הביאו לו אבן לשבת עליה ואהרון וחור תמכו את ידיו. וכשהיה משה מרים ידיו בתפילה ניצחו ישראל וכשהיה מרפה ניצחו עמלק ורק בערב בסופו של היום הצליח ישראל לגבור על עמלק. הפרשה מסתיימת במצווה למחות את זכר עמלק.

אומנות בפרשת בשלח

פרשת בשלח מהווה מקור והשראה למאות תמונות אומנות. הנושאים של חציית ים סוף, נס המן והשלו, ומלחמת עמלק היוו השראה לאומנים רבים. הפעם נביא את ציורו של ניקולא פוסן  Nicolas Poussin המתאר את המלחמה בעמלק. שימו לב לבליל הדמויות, למשה אהרון וחור בפינה הימנית העליונה ולשמש העומדת לשקוע בפינה השמאלית העליונה.

מלחמת יהושע בעמלק - ניקולא פוסן 1625 מוזיאון הרמיטג' סנט-פטרסבורג


הפרשה הקודמת
פרשת בא
הפרשות הבאות

פרשת יתרו
פרשת משפטים
פרשת תרומה

דברי תורה קצרים לפרשת בשלח

בעמוד זה מבחר דברי תורה קצרים לפרשת בשלח.

"שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ"

בפרשת בשלח מסופר על שלושה ניסיונות שנעשו, שני ניסיונות ה' עושה לעם ישראל וניסיון אחד עם ישראל עושה לה'.
  • הניסיון הראשון: "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ" מסופר שאלוקים נותן לעם ישראל חלק מהמצוות, או חוקים ומשפטים. וה' רוצה לראות האם עם ישראל ילך בדרכיו או לא.
  • הניסיון השני:" וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא"שוב פעם ה' מנסה את עם ישראל לראות האם הם יעשו את מה שה' אמר להם או שלא.
  • בפעם השלישית מסופר שעם ישראל מנסה את ה'."וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל-רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת-ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם-אָיִן". הפעם עם ישראל בודק את ה' האם הוא נמצא איתנו או לא.
ניסיון ולנסות: להעמיד משהו במבחן ולבדוק אם זה יצליח.

אלוקים מעמיד פעמיים את עם ישראל במבחן ועם ישראל מעמיד את אלוקים במבחן. אגב עם ישראל לא הצליח במבחן השני ולא שמרו את השבת במלואה.

כשמישהו עושה מבחן מסוים למישהו אחר סימן שהוא לא סומך עליו במאה אחוז, ולכן הוא עושה לו את המבחן.
אלוקים אינו סומך על עם ישראל, ועם ישראל אינו סומך על אלוקים.

דבר זה מוזר כי לפני רגע אלוקים פתח לעם ישראל את הים, ועם ישראל ביחד עם משה היללו ושיבחו אותו.
מה שיותר מוזר שבהמשך פתאום עם ישראל כן סומך על ה'. בפרשת יתרו עם ישראל אומר כך: "וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה"
דבר שלא קרה בפרשתנו, ואנחנו רואים שעם ישראל כן מאמין שיש אלוקים בקרבם. מה קרה בין קריעת ים סוף לניסיונות, ובין הניסיונות למתן תורה?

אני חשבתי על שתי אפשרויות.

  • אפשרות ראשונה: עם ישראל עדיין חושב במונח של עבדים, כלומר כל מה שמישהו עושה זה אך ורק לאינטרס שלו, ובסוף אולי הוא ינצל אותך. ה' קורע לעם ישראל את הים אבל עם ישראל עדיין לא בטוח שאלוקים נמצא איתם לתמיד ולכן הם מנסים אותו, לבדוק האם הוא איתם או לא. לאחר שהם מנסים אותו, עמלק נלחם בהם וכשעם ישראל רואה שאלוקים עוזר לו בזה הוא מבין שאלוקים איתו לתמיד.
  • אפשרות שנייה: עד עכשיו ה' נלחם לבדו בלי עזרת עם ישראל, עם ישראל אולי חושש, שה' לא איתם לא לצידם במאה אחוז, הוא יודע שה' נלחם במצרים אבל יכול להיות שבסוף הוא יילחם גם בנו. ולכן עם ישראל עושה את הניסיון לבדוק האם ה' לצידם או לא. ואז אלוקים ועם ישראל נלחמים ביחד נגד עמלק, אז עם ישראל כבר משוכנע שה' איתם.


והמסר מהדבר תורה הוא: שאם אתם לא סומכים על מישהו או רוצים להתקרב אל מישהו, תנסו לשתף פעולה כדי להגיע למטרה משותפת ששניכם חייבים אותה, כמו שעם ישראל וה' נלחמו ביחד בעמלק.

לדף הראשי לפרשת בשלח
   



מַה-תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסּעו

דבר התורה של יואב:
בפרשת בשלח מופיע תיאור קריעת ים סוף לפני הקריעה עצמה ה' אומר למשה כך פרק י"ד פסוק ט"ו : "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה מַה-תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסּעו"
אני רוצה להתמקד בתחילת הפסוק. ה' פונה למשה בטענה למה הוא צועק אליו. אבל אם נסתכל בפסוקים הקודמים משה בכלל לא צעק לה' רק בני ישראל צעקו לה'. אז למה ה' פונה למשה בטענה שהוא צעק אליו אם זה לא קרה?
רוב הפרשנים מתייחסים לשאלה הזאת ואנחנו נביא כמה מהם.
  • רש"י: מכאן למדנו שהיה משה עומד ומתפלל, אמר לו הקב"ה לא עת עתה להאריך בתפילה שישראל נתונין בצרה. רש"י מסביר שאומנם לא רשום בפסוקים במפורש שמשה התפלל אך מזה שה' אומר לו להפסיק  אנחנו יכולים להבין שמשה אכן התפלל. 
  • האבן עזרא חולק על רש"י ואומר: רש"י אומר כי משה היה צועק אל ה'. וזה איננו נכון כי כבר דבר לו ואכבדה בפרעה. רק נאמר על משה שהוא כנגד כל ישראל. בעבור שצעקו בני ישראל אל ה'. האבן עזרא אומר: שלא הגיוני שמשה התפלל כי בפסוק ד' ה' אומר למשה שהוא יתנקם במצרים ובפרעה אז משה כבר יודע מה התוכניות של ה'.  אבל הדיבור של הק הוא אליו כי משה הוא המנהיג של עם ישראל.
  • הספורנו דווקא כן מסכים עם רש"י  בטענה שכשרשום "ויצעקו בני ישראל" משה נכלל בתוך בני ישראל ולכן הוא גם צעק. אבל הצעקה לה' לא הייתה יראה מפרעה כי בפסוק י"ג הוא מסביר לעם שהוא יעשה נפלאות. אלא הצעקה  הָיְתָה  עַל בני יִשְׂרָאֵל שֶׁאמרו "הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים" (פסוק יא), וְמשה חָשַׁב  שבגלל זה לּא יִשָּׁמְעוּ לו בני ישראל ולא יכנסו לים, לְפִיכָך ה' אָמַר לו "מַה תִּצְעַק אֵלָי" כִּי אָמְנָם אַתָּה חושֵׁד בִּכְשֵׁרִים ולכן אמר לו "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעו -  ולא יַמְרוּ אֶת פִּיךָ". אין למשה מה לדאוג, בני ישראל יעשו מה שיאמרו להם.
  • הרמב"ן אומר שאכן ראוי היה לבני ישראל לצעוק ומביא בשם המכילתא שהיה משה צועק ומתפלל גם: "כי לא ידע מה יעשה, ואף על פי שאמר לו השם ואכבדה בפרעה, הוא לא היה יודע איך  יתנהג, כי הוא על שפת הים והשונא רודף ומשיג, והיה מתפלל שיורנו ה' דרך יבחר. וזה טעם מה תצעק אלי, שהיית צריך לשאול מה תעשה ואין לך צורך לצעוק, כי כבר הודעתיך ואכבדה בפרעה, ולא סיפר הכתוב צעקת משה, כי הוא בכלל ישראל". משה אמנם ידע שה' יציל את עם ישראל אבל לא ידע בדיוק איך ולכן צעק. ה' אומר לו שאין לו צורך לצעוק אלא היה צריך לשאול מה עליו לעשות, ונותן לו הוראות.
ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבע שעבר הייתה: מה משותף לשלושת המכות בפרשת בא. והתשובה היא כל המכות היו בחושך או גרמו לחושך.
על מכת ארבה נאמר: ותחשך הארץ. מכת חושך זה ברור ומכת בכורות הייתה בלילה , בחושך.
והחידה השבועית החדשה היא: על עמוד הענן נאמר "לא ימיש" על איזה איש  נאמר "לא ימיש".

לדף הראשי לפרשת בשלח


וחמושים עלו בני ישראל
בתחילת פרשת בשלח מופיע הפסוק (י"ג יח): "ויַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם-סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". רש"י מביא שני פירושים למילה זו:
וחמשים -
אין חמושים אלא מזויינים. לפי שהסיבן במדבר גרם להם שעלו חמושים, שאלו הסיבן דרך יישוב לא היו מחומשים להם כל מה שצריכין, אלא כאדם שעובר ממקום למקום ובדעתו לקנות שם מה שיצטרך, אבל כשהוא פורש למדבר צריך לזמן לו כל הצורך.

ומקרא זה לא נכתב כי אם לשבר את האוזן, שלא תתמה במלחמת עמלק ובמלחמות סיחון ועוג ומדין, מהיכן היו להם כלי זיין שהכום ישראל בחרב.  וכן הוא אומר (יהושע א יד) ואתם תעברו חמושים. וכן תרגם אונקלוס:מזרזין.כמו (בראשית יד יד) וירק את חניכיו וזריז.

דבר אחר:
חמושים אחד מחמשה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה:
פירושו הראשון של רש"י הוא כפי שאנו מבינים את המילה כיום, אולם פירוש השני מעניין,  מתוך בני ישראל יצאו רק חמישית, כל היתר מתו בימי האפילה במכת חושך. מדרשים אחרים אפילו מגדילים את המספר לאחד מחמישים ואפילו אחד מחמש מאות.
ידוע לנו שמספרם של בני ישראל שיצאו ממצרים - גברים מגיל 20 ועד גיל 50 - היה כשש מאות אלף. נראה שגודל העם כולה היה כמה מיליונים. הכפלה של מספר זה ב-5 תיתן תוצאות לא הגיוניות. איך בכל זאת ניתן להבין את המילה חמושים כמייצגת את המספר חמש?
כדי לענות על השאלה יש לשים לב לבעיה מספרית אחרת שמתעוררת מהתורה. בפרשת במדבר נערך גם מפקד של בכורי בני ישראל. התוצאה היא שיש בעם ישראל 22370 בכורים. זהו מספר נמוך מאד בהשוואה לגודל האוכלוסייה שאין כמעט דרך להסביר אותו. גם אם לא בכל משפחה היה בכור כי אולי הייתה אחות גדולה, או תינוק שנפטר או כל סיבה אחרת, המספר נמוך.
ייתכן שהפתרון לכך מובא ברש"י - בכורות בני ישראל, שלא האמינו בדבר ה' ולא התכוננו ליציאה ממצרם, נגזר דינם למיתה כבכורות מצרים. אולם על מנת שבמכת בכורות ימותו רק בכורי מצרים, הם נהרגו בימי האפילה במכת חושך. הפירוש מתייחס אם כך רק למספר הבכורים שהיה חמישית בלבד ממה שהיה צריך להיות (פירוש דומה ראיתי אצל הרב יעקב מדן, אולם הוא מפרש שבכורות ישראל נהרגו ביחד עם בכורות מצרים).
פירוש אחר שונה בכיוונו הוא אם נבין שהמילה חמושים אינה אחד מחמש (חמישית) אלא פי חמש. בתורה עצמה כתוב שעם בני ישראל עלו עוד אנשים רבים (י"ב לח): "וְגַם-עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד" אלו אנשים נוספים שמצאו דרך לצאת ממצרים ואולי התרשמו ורצו להצטרף לעם ישראל. אנשים אלו הצטרפו לשבטים השונים (וכנראה לא לשבט לוי שהקפיד יותר) ובכך העלו רבות את מספרם, אבל כמובן שאלו אינם יכולים להיחשב לבכורים, ולכן מפקד הבכורים הראה תוצאה נמוכה כל כך.

לדף הראשי של פרשת בשלח


היכן הייתה קריעת ים סוף?

היכן היית קריעת ים סוף? תשובה ברורה אין. "ים סוף" הוא תיאור מקום כללי למדי. אורכו של מפרץ סואץ הוא כ-350 קילומטרים, וגם המרחק מסואץ ועד הים התיכון הוא כמאתיים קילומטרים. מקובל להניח (למרות שגם על כך יש דעות שונות) כי בני ישראל ישבו באיזור הדלתא הצפוני מזרחי של הנילוס. ייתכן שהחצייה הייתה דווקא באיזור האגמים או באגמים באזור הדלתא ולא בתעלת סואץ הנמצאת במרחק רב יחסית מגושן.

התורה דווקא מציינת מספר רב של מקומות (שמות י"ד ב): "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל-הַיָּם" אולם ציוני מקומות אלו יותר מבלבלים מאשר עוזרים.

בהמשך למאמר האם מכות מצרים היו נס, נשאל שאלה דומה לגבי קריעת ים סוף. בודאי שכמאמינים אנו רואים בכך נס ואפילו גדול במיוחד, אולם אם נעיין היטב בפסוקים נראה שגם כאן התורה עצמה מציעה מנגנון פיזיקאלי כלשהו (פסוק כ"א): "וַיֵּט משֶׁה אֶת-יָדוֹ עַל-הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם", בניגוד לתיאור המקובל בסרטים (עשרת המכות ונסיך מצרים), הרוח נשבה במשך שעות, ולים לקח להיפך לחרבה לילה שלם. רק באשמורת הבוקר ניסו המצרים לעבור את הים ונלכדו בו.

במאמר זה נציג שני מחקרים מדעיים היוצאים מהתיאור המקראי ומנסים למצוא מקום בו תנאים פיזיקאליים יכולים לגרום לקריעת ים סוף. שני המאמרים אינם של כותבים דתיים, הם אינם מנסים להוכיח את אמיתות הסיפור המקראי, אלא ענhינם בפיזיקה בלבד. כהקדמה לשני המאמרים נעיר שהטופוגרפיה השתנתה מאד. סכר אסואן שינה את כל מבנה הדלתא וגם תעלת סואץ השפיעה רבות. בעבר ייתכן ופני השטח היו שונים וכי מפרץ סואץ נמשך עוד עשרות קילומטרים ליבשה. בתמונה רואים את קצהו של מפרץ סואץ, את האגמים המרים ושימו לב לאזור הירוק בקצה הצפון מזרחי של הדלתא, אגם מנזלה
קצה מפרץ סואץ, תעלת סואץ, האגמים המרים ומזרח הדלתא.
קצה מפרץ סואץ, תעלת סואץ, האגמים המרים ומזרח הדלתא. מקור - מפות גוגל

המאמר הראשון מאת דורון נוף ונתן פלדור התפרסם כבר בתחילת שנות התשעים. ההצעה שלהם היא שחציית הים הייתה בצפון מפרץ סואץ של ימינו. למפרץ סואץ מאפיינים ייחודיים. הוא מפרץ ארוך מאד (350 קילומטר), צר מאד (20-30 קילומטר) ורדוד מאד (עומקו הממוצע רק 35 מטרים לעומת כ-200 מטרים של מפרץ אילת). מאחר ואת מפרץ סואץ מקיפים הרים, כיוון הרוח הוא הוא צפון-דרום.

כיום מתועדים מקרים בהם מים ממפרץ סואץ מגיעים למרחק של שמונה קילומטרים בתוך תעלת סואץ, כאשר יש רוחות עזות. באביב, הרוח הממוצעת מגיעה מצפון-מערב ועוצמתה היא כ-20 קמ"ש. מדידות בתעלה עצמה מראות על הפרשי גובה ממוצעים של 80 סנטימטר ועל הפרשי שיא של 3 מטרים.  בגוף מים קטן כל כך השפעות אלו אינן של גאות ושפל הירח (גם בים התיכון, הפרש הגבהים כמעט אינו מורגש), אלא של זרמים הנובעים מרוח. לצורך המחקר הניחו נוף ופלדור זרימת רוח חזקה מצפון-מערב, זרימה זו לוחצת את מי תעלת סואץ כלפי מטה ויכולה לגרום לירידת המפלס שלהם בכמה מטרים ולאורך של כמה קילומטרים. בפיתוח המשוואות הם מגיעים למסקנה כי די ברוח של 70 קמ"ש (רוח חזקה אך בהחלט לא בלתי אפשרית) על מנת להוריד את מפלס המים ב-2.5 מטר לאורך קילומטר. משך הזמן בו מתרחש תהליך זה הינו כ-10 שעות ובמהלכם אף קרקעית הים מתייבשת.
על מנת להתאים את המודל לפסוק הם מציעים כי בתעלת סואץ היה איזור מסוים בו קרקעית הים מוגבהת מעט. כאשר המים נסוגו, נשאר איזור זה מורם, כמעין סוללה ובכך התאים לתיאור הכתוב (כב): "וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם". החומה כן היא חומה נמוכה, שהמעבר נמצא מעליה, ולא חומה המקיפה את בני ישראל וגבוהה מהם. ראו בתרשים הבא (מתוך המאמר).
קרקעית מוגבהת בתעלת סואץ, שימשה את בני ישראל למעבר על סוללה כאשר המים נמצאים מימינם ומשמאלם. מתוך מאמרם של נוף ופלדור
קרקעית מוגבהת בתעלת סואץ, שימשה את בני ישראל למעבר על סוללה כאשר המים נמצאים מימינם ומשמאלם. מתוך מאמרם של נוף ופלדור

כאשר הרוח פוסקת בבת אחת (וזוהי תופעה חריגה שכן רוח שוככת לרוב בהדרגה), חזרת המים תהיה מהירה מאד ואלימה מאד ותגרוף את כל מי שנמצא בדרכה. מומלץ  לקורא את המאמר. המבוא אינו מכיל משוואות כלל. מתמטיקאים מומזנים לעקוב גם אחרי הפיתוחים הפורמליים של המחקר.
לאתר של פרופ' דורון נוף
המאמר המלא של נוף ופלדור

לתיאוריה זו מספר חסרונות. כיוון הרוח (מצפון מערב) נראה מנוגד לתיאור הכתוב "רוח קדים" שהיא רוח מזרחית. גם מקום החצייה רחוק מגושן. אמנם במסורת, קריעת ים סוף הייתה שבעה ימים לאחר יציאת מצרים ולאחר שפרעה ראה כי העם לא חוזר אחרי דרך שלושת הימים, אולם למחנה בני ישראל, שהיה עוד מבולגן ולא מסודר כמו בהמשך המסעות במדבר, דרך של שלושים קילומטרים ביום, היא דרך ארוכה. בתורה עצמה לא ניתן תאריך כלל לקריעת ים סוף, ואם נטען שהוא היה מאוחר יותר הרי שבוודאי הייתה שהות לבני ישראל להגיע לכל מקום לאורך התעלה. עניין נוסף הוא הסוף עצמו. אם נקבל את ההשערה שהים נקרא על שם צמח הסוף, הרי שסוף לא גדל כלל באיזור תעלת סואץ.


המאמר השני התפרסם ב2010 ומביא אפשרות נוספת. עניינם של החוקרים החל לאחר מציאת דיווח של קצין בריטי בכיר משנת 1882 על כך שבוקר אחד בעקבות רוח עזה, אגם מנזלה "נעלם" למרחק של כעשרה קילומטרים. העומק הממוצע של האגם הוא מטר וחצי עד שניים בלבד, ואפילו אותו קצין נזכר באירוע המקראי מלפני שלושת אלפים שנה.

שוב אנו רואים את אותו מכניזם פיסיקלי, רוח חזקה מאד על מים רדודים. החוקרים קארל דרוז וויקינג האן (Carl Drews, Weiqing Han) מזיזים את מקום החצייה המשוער לקצה הצפון מזרחי של הדלתא למקום של ים תניס הקדום. מקום זה סמוך מאד למקום הישיבה של בני ישראל.

הרוח החזקה - במהירות של 100 קמ"ש, והפעם מכיוון מזרח, בדומה יותר לתיאור המקראי הסיגה את המים לצפון מערב ואיפשרה מעבר פנוי. לא נציג את כל המחקר אולם נביא תמונות של אגם תניס לפני הרוח ולאחריה.

אגם תניס לפני שימו לב למקום החץ. מקור - דרוז והאן UCAR
אגם תניס לפני שימו לב למקום החץ. מקור - דרוז והאן UCAR


אגם תניס לאחר הרוח. נוצר מעבר שימינו ומשמאלו נותרו מים. דרוז והאן UCAR
אגם תניס לאחר הרוח. נוצר מעבר שימינו ומשמאלו נותרו מים. דרוז והאן UCAR

מאחר והמחקר עדכני יותר, הרי שגם נוצרו סרטוני הדגמה. הסרטון הראשון הינו אנימציה של התהליך ובסרטון השני תוכלו לראות את החוקר מסביר את התיאוריה (הסרטונים באדיבות האיגוד האוניברסיטאי למחקר אטומספרי)





המחקר המלא של דרוז והאן

הנה שתי הצעות למיקום חציית ים סוף, המתבססות על נתונים מהפסוקים בלבד: רוח חזקה - ומים מימין ומשאל (לא מכיוון אחד בלבד). אמנם לא נראה שכוונת התורה בהבאת עובדות אלו הייתה על מנת לתת פתח למחקרים מסוג זה, אלא להוכחת הגדולה של האירוע. מאחר ושני המחקרים מביאים מודל מתימטי תקף ועובד, אין לנו אלא להניח כי שניהם צודקים. חציית ים סוף, אכן אפשרית בכל אחד ממקומות אלו. כמובן שאין הדבר אומר שאכן חציית הים אירעה שם. וכסיכום המאמר הקודם, מי שאינו מאמין בניסים ובתופעות שהמדע אינו יכול להסביר, יוכל שוב להסתמך על אותה הסתברות קלושה שבדיוק ברגע הנכון נשבה רוח חזקה מאד (שהפסיקה בפתאומיות) ושמשה הוביל את בני ישראל בדיוק לאותו מקום. מי שמאמין, בודאי יראה ברוח ובמעשי משה (נטיית היד על הים) את דרכי ה' לחולל את הנס המופלא.


הדף הראשי לפרשת בשלח

ניווט ומערכת ה-GPS

בני ישראל לא היו צריכים להתאמץ ולנווט את דרכם במדבר. התרה מספרת שהיו להם עזרים ניסיים שהראו להם את הדרך (שמות י"ג כא): "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה: לֹא-יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם". אבל שאר עוברי הדרכים ויורדי הים היו צריכים להתאמץ מאד בניווט על מנת להגיע לידיהם. בשנים האחרונות עבר תחום הניווט מהפיכה טכנולוגית אדירה וכמעט נזנח לחלוטין לטובת הפלא שנקרא GPS או בשמו המלא Global Positioning System. מטוסים, ספינות, רכבות, משאיות אנשים ועוד משתמשים באופן יומי במכשור זה ולמעשה שיטות הניווט המסורתיות נזנחו ואפילו לא נלמדות יותר בקורסי חובלים. אם בעבר, רבי חובלים היו צריכים לבצע מדידות כל שעה בשעות היום, ולזרוק חבל שבו קשרים בכל מרחק קבוע על מנת לחשב את מהירות הספינה (מכאן השימוש במונח KNOT לציון מהירות ימית) וחישובים בלילה ואז לדעת בערך איפה הם נמצאים ביום שלמחרת, הרי שכיום מכשירי ה-GPS נותנים מידע אמין ומדויק מאד ברמת מטרים בודדים ואפילו פחות מכך. רק בשני מקומות עדיין מתבצע ניווט מסורתי, צוללות אינן קולטות את לוויני ה-GPS, למרות שגם הן יכולות לשגר קולטן המחובר בכבל לפני הים, וחלליות שעזבו את כדור הארץ ונדרשות לשיטות ניווט אחרות (כוכבים בהירים).
מערכת ה-GPS הקיימת כיום שייכות למשרד ההגנה האמריקאי. המערכת מורכבת מלווינים הנמצאים בחלל, מתחנת בקרה וממקלטים. לב המערכת הינו הלווינים הנמצאים בשישה מסלולים שונים בשמים. על מנת שהמערכת תהיה שמישה מכל נקודה בכדור הארץ דרושים לפחות 24 לווינים פעילים. בפועל יש כ-31 לווינים כאשר מפעם לפעם שולחים לווין חדש במקום לווין שיוצא משימוש. גם הלווינים עצמם משתדרגים ונהיים משוכללים יותר מדור לדור.


הלווינים נושאים שעונים אטומיים מדויקים ומשדרים אותות על מיקומם ואת אות הזמן, המקלט קולט את האותות ולפי קליטה של כמה לווינים, מיקומם המחושב של של הלווינים, הזמן בו הם שידרו והזמן בו האות נקלט יודע לחשב מיקום בדיוק של כמה מטרים. הלווינים משדרים במספר תדרים כאשר אחד מהם הוא תדר צבאי הזמין רק למקלטים צבאיים שהם גם בעלי דרגת דיוק גבוהה יותר. דרגת הדיוק נובעת מהיכולת לבצע השוואה בין שני התדרים ולבטל את השפעות היוניספירה הגורמת לעיוות מסוים של הגל. כמו כן ככל שקולטים אות מיותר לווינים, המיקום המתקבל מדויק יותר. תחנת הבקרה דואגת לבצע מדידות מדויקות מהקרקע של מיקום הלווינים, מיקומים שמשודרים בחזרה ללוינים ומהם למקלטים. מאחר ומהירות הלווינים גבוהה מאד, טעויות קטנות במיקום יכולות לגרום לטעויות גדולות במיקום המחושב, והנתונים מתעדכנים כמה פעמים ביום. שיטות ושימוש במערכות נוספות מאפשרות דיוק רב יותר אפילו עד רמה של סנטימטרים. הלווינים עצמם מקיפים את כדור הארץ בגובה של כ-22000 קילומטר, במסלולים נמוכים מאשר לוויני תקשורות. משך ההקפה הוא כ-12 שעות

באופן תיאורטי ממשלת ארצות הברית יכולה להגביל את השימוש ברשת רק למקלטים צבאיים ולהפסיק לשדר בכל שאר התדרים. מיותר לציין כי השפעות הורדת המערכת יכולות להיות הרסניות. כתוצאה מכך מפותחות כיום עוד 3 מערכות GPS, מערכת רוסית, מערכת סינית ומערכת אירופאית, גלילאו בה שותפה גם ישראל.

לווין GPS לפני שיגור
לווין GPS לפני שיגור

לווין GPS בחלל
לווין GPS בחלל

לדף הראשי של פרשת בשלח

שירת מרים - פרשת בשלח לילדים

שירת מרים


לאחר שירת הים אנו מוצאים שגם מרים והנשים שרו שירה משלהן. התיאור בתורה קצר: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת-הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם".

שאלה ראשונה - מדוע מרים מתארת כאחות אהרון (ולא כאחות משה)?
למפרשים מספר תשובות לשאלה זו
  • אהרון הוא האח הגדול ולכן מרים מתוארת כאחותו (רשב"ם ורמב"ן)
  • מרים מתוארת כנביאה למרות שלא מצאנו שום נבואה שלה בתורה. רש"י מפרש כי נבואתה הייתה שאמה תלד בן והוא יהיה מושיעם של ישראל. כאשר מרים ניבאה זו היא הייתה אחות ארהון (משה כמובן טרם נולד)
  • רש"י מפרש גם שמרים מכונה אחות אהרון מאחר ואהרון הוא זה שביקש ממשה רחמים על מרים, כאשר מרים סבלה מהצרעת (פרשת בהעלותך במדבר פרק י"ב פסוק י"א)
  • משה מוזכר בתחילת השירה, והתורה רצתה להזכיר גם את אהרון ולכן מרים מוצגת כאחות אהרון (רמב"ן)
  • הרש"ר הירש מפרש שמעמדה של מרים בקרב הנשים היה כמו מעמדו של אהרון בקרב הגברים. כדרך שאהרון הפיץ בין האנישים את דברי ה' שנאמרו למשה, כל עשתה מרים בין הנשים.

שאלה שנייה - מה הייתה שירתה של מרים?
השירה לא מפורטת, אולם הפסוק הראשון זהה לשירה של משה ולכן מפרש רש"י כי משה השמיע לבני ישראל את השירה והם חזרו אחריו פסוק אחר פסוק ומרים השמיעה את השירה לנשים והן חזרו אחריה על אותה שירה בדיוק פסוק אחר פסוק.

מאמרים נוספים לפרשת בשלח

תפזורת לפרשת בשלח

בתפזורת הבאה לפרשת בשלח הוטמנו מילים וביטויים מהפרשה. ניתן לחפש ישירות בתפזורת, לענות על השאלות או להשתמש ברשימת המילים המופיעה במהופך
בהצלחה
עוד חידות לפרשת בשלח

לדף הראשי של פרשת בשלח

תפזורת לפרשת בשלח
תפזורת לפרשת בשלח

תשובות לחידון בשלח

הנה התשובות לחידות לפרשת בשלח. למי שטרם ניסה את כוחו מומלץ ללכת קודם לדף החידות, לנסות היטב ורק במקרה הצורך לבוא ולהציך בפתרונות הנמצאים מעט למטה....


  • לבנה אדומה או ירוקה – הכוונה לסוגי המרות השונים, רמז למקום מרה
  • מי נכנע וניצח – משה רבנו הרים את ידו ואז ישראל ניצחו במלחמה למרות שהרמת ידים מסמלת בדרך כלל כניעה
  • מה בין יהודע לעמוד הענן – המילה ימיש מופיעה בשניהם
  • אברהם אבימלך ה' וארוונה היבוסי – בכולם מופיע הביטוי וישקף
  • כלי הנשיפה מרמזים על הפסוק: "נשפת ברוחך…"
  • הצמח בעציץ הוא כוסברה המיוחס לגד השדה אליו נמשל טעמו של המן
  • מטה ידים וים מרמז על הפסוק: "נטה ידך על הים…"
  • התולעת בתפוח מרמזת על המן שהבאיש
  • דגל שודדי הים עם המילה גולגולת, המופיעה בפרשה
  • הסיר רומז כמובן לסיר הבשר
  • פסל החירות מציין את המקום של בני ישראל – פי החירות.
  • הכדים מרמזים על רוח "הקדים" שה' הביא על ים סוף.
  • מא' עד ת' – הכוונה לפסוק המכיל את כל אותיות הא' ב' (ללא סופיות אומנם) פרק ט"ז פסוק טז: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ"
  • 82 – מספרו האטומי של היסוד עופרת המופיע בשירת הים: "…צללו כעופרת במים אדירים". פתרון אפשרי נוסף הוא חיבור 70 התמרים ושתים עשרה עינות המים באילימה.
  • הפרצוף המבולבל ברבים רומז על המילה נבוכים.
לעמוד הראשי של פרשת בשלח

מצוות השבת בספר שמות

מצוות השבת מוזכרת לא פחות משש פעמים בחומש שמות. ננסה להבין את ההבדלים בין הציווים השונים ונוסיף מספר הערות על מצב השבת בימינו. נתחיל בהבאת כל המקורות:

1. בפרשת בשלח (פרק ט"ז פסוקים ה,כ"ב-ל)
"וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר-יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר-יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם: ...  וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמשֶׁה:  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לַה' מָחָר אֵת אֲשֶׁר-תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר-תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל-הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד-הַבֹּקֶר: וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד-הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא-הָיְתָה בּוֹ: וַיֹּאמֶר משֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי-שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה: שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה-בּוֹ: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן-הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה עַד-אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי: רְאוּ כִּי-ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל-כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל-יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי: וַיִשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי"
2. בפרשת יתרו (מתוך עשרת הדברים - כ' ח-יא):
"זכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל-כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ"
3. בפרשת משפטים(כ"ג יב):
"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ וְהַגֵּר"
4. בפרשת כי-תשא (ל"א יב-יז):
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל-הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ: שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' כָּל-הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת: וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ"
5. שוב בפרשת כי-תשא לאחר חטא העגל (ל"ד כ"א)
"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת"
6. בפרשת ויקהל (ל"ה א-ג)
"ויַּקְהֵל משֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת"
מקורות נוספים קיימים בכל שאר החומשים ובנביאים. המקור הראשון הוא בפרשת בשלח, העם רק יצא ממצרים והציווי הוא נספח לפרשת המן. את המן צריך לאסוף מדי יום ביומו חוץ מאשר ביום שישי בו יש לאסוף כמות כפולה והיא תישמר ליום השבת (בו לא ירד מן כלל). פסוק ה' נאמר כציווי למשה. העם אוסף ביום השישי כמות כפולה והנשיאים באים אל משה לדווח לו (והשאלה היא איך העם ידעו לאסוף כפול למרות שהציווי לא עבר לעם ויש בכך פירושים שונים ועיקרם הוא שכל אחד מצא כמות כפולה ממה שהיה מוצא בדרך כלל והתפלאו על כך). משה אכן מאשר שזהו ציווי ה' ושיש להכין את הכל מבעוד יום ("את אשר תאפו אפו...") ולמחרת בבוקר אפשר לאכול ממה שהוכן מראש. כמו כן מופיע הציווי "שבו איש תחתיו...". אולם לא מופיעים פרטים כמו טעם המצווה ועונשה. אפשר לראות בנושא המן ציווי נקודתי לענין אחד בלבד.
מקור 2 בפרשת יתרו מרחיב מאד את מצוות השבת. הוא נותן טעם לשבת. זכר לשבת בראשית ולבריאת העולם ולמעשה אזכור שלטונו של הקב"ה בעולם. יום השבת הוא יום קדוש שקודש על ידי ה'. האיסור הוא כולל. אסור לעשות מלאכה כלל. לא אתה ולא עבדך וגם לא הבהמה.
פרשת משפטים במקור 3 רק מרחיבה במעט את הציווי של פרשת יתרו. היא מוסיפה כי בשבת פרט לענין הזכירה והקדושה יש גם את ענין המנוחה אך התורה מדגישה שלא רק אתה צריך לנח אלא גם שורך וחמורך, והמעמדות הנמוכים בחברה. פסוק קצר זה דומה מאד לנוסח מצוות השבת בעשרת הדברים שבפרשת ואתחנן ומשלים את שני צדיה של השבת, שבת בראשית ושבת מנוחה.
מקור 4 בפרשת כי-תשא מסכם את נושא השבת. ציווי השבת מופיע בסוף דברי ה' למשה על הר סיני (מיד לאחריהם נכתבים הלוחות) והוא מחדש לנו שהשבת היא ברית בין ישראל לה'. מקור זה גם מפרט את העונש החמור על חילול שבת.
מקור 5 כבר נאמר לאחר חטא העגל. מקור זה הוא רזה במיוחד ומופיע כנספח לעניני שלושת רגלים. אין בו חידושים (פרט לשתי מלאכות המוזכרות בו בפירוש) ויש כאלו שדורשים את חציו השני של הפסוק למצוות שמיטה דווקא.
מקור 6 הוא הציווי של משה לעם ישראל לפני בניית המשכן. ציווי זה מדגיש כי מלאכת המשכן אינה דוחה את השבת (בניגוד לתפעול המשכן השוטף הדוחה את השבת או פיקוח נפש הדוחים שבת). מלאכה נוספת שמופיעה כאן בפירוש היא הבערת אש. מנוסח הדברים למדו רבותינו שהמלאכות האסורות בשבת הן מלאכות ששימשו בהקמת המשכן והמשנה במסכת שבת מונה אותן בפירוש. נזכיר שמלאכה היא פעולה הגורמת לשינוי מהותי בחפץ. אין קשר בין קושי המלאכה לבין חומרת האיסור גם פעולת קלות מאד כגון קשירת קשר אסורות ולעומת זאת פעולות המצריכות מאמץ רב לא בהכרח אסורות. מלאכות אלו הן השתקפות של שבת בראשית. ביום השבת של בריאת העולם לא נוצר שום דבר חדש ולכן כך הן הגדרות המלאכות. אין קשר למאמץ הפיזי הכרוך בביצוע פעולות מסוימות.
מכל המקורות לומדים על מספר מלאכות באופן ישיר (למרות שגם אותן לומדים ממלאכת בניית המשכן) והן אפייה ובישול, הוצאה מרשות לרשות, הבערת אש, חריש וקציר. אין הבדל חומרות בין מלאכות המופיעות בפירוש לבין המלאכות האחרות המוזכרות רק בתורה שבעל פה.
ענין נוסף שכדי לעסוק בו הוא הסתירה בין ציווי השבת לבין פעולות שנעשו במשכן ובמקדש והיו חילול שבת (הקרבת קורבנות ועוד). במשנה מתוארות פעולות נוספות שהיו עושים אך ורק במקדש כגון נטילת לולב. למעשה אין סתירה בדבר. מצוות אלו באות להראות כי אנו עושים את דבר ה'. כאשר ה' אוסר על משהו מסוים הוא אסור וכאשר הוא מצווה על משהו מסוים הוא נהפך להיות חובה. הציווי לעסוק בעבודת המשכן (תוך כדי ביצוע מלאכות אסורות) והאיסור על מלאכות אלו מחוץ למקדש בא מאותו מקור והוא מראה את אמונתנו בקדוש ברוך הוא. "סתירות" נוספות קיימות ופירושן זהה. מצוות ציצית למשל כרוכה בביצוע עברה על מצוות שעטנז. אבל בציצית שתפקידה להזכיר לנו את מציאותו של הקב"ה בעולם זה מותר ואף חובה.

נושא השבת הוא אחד הנושאים המפלגים ביותר את הציבור הדתי והחילוני בארץ. הבדלי התפיסות מתחילים כבר בגן הילדים כאשר השיר "היום יום שישי, היום יום שישי מחר שבת..." ממשיך בשני אופנים שונים. בגן הדתי הוא ימשיך "שבת המלכה. אבא יעשה קידוש, אמא תדליק נרות..." ואילו בגן החילוני הוא ימשיך "שבת מנוחה. היום כולם עובדים, מחר נחים"... שתי תפיסות אלו של השבת, שבת המלכה, שבת בראשית המקודשת, ושבת המנוחה מופיעות שתיהן בתורה והן משלימות אחת את השנייה (מקורות 2 ו-3 כמו גם מצוות השבת בפרשת ואתחנן). בפועל יום המנוחה הרשמי בישראל הוא השבת ואכן משרדי ממשלה וחברות סגורים אולם בתי עסק רבים, כולל רשתות ענק ומרכזי בילוי פתוחים. נושאים כמו תחבורה ציבורית ועוד נתונים במחלוקת קבועה. התומכים בהם מצדדים את זכויות הפרט. זכותי לעשות בשבת מה שאני רוצה, איפה שאני רוצה וחובתם של אחרים היא להעמיד לרשותי את האמצעים לכך. אולם פתיחתם ההמונית של בתי העסקים בשבת גורמת לבעייה אחרת המובאת במקור 3. המקור בפרשת משפטים המתייחס דווקא לשבת המנוחה. אין זה סוד שרבים מהעובדים בבתי עסק אלו הם מהעשירונים התחתונים ביותר בחברה מעמד שהתורה מתכוונת אלו במילים "בן אמתך והגר". אנשים אלו שגם כך מתקשים למצוא עבודה, למעשה חייבים לעבוד בשבת על מנת להבטיח את עבודתם היחידה שהם מוצאים. וכך מימוש הזכויות של העשירונים העליונים (בעלי בתי העסקים שזכותם היא כמובן להרוויח כמה שיותר כסף) ושל מעמד הביניים (שזכותו היא לקנות מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה ולבזבז את כספו בכל עת) באים על חשבון המעמדות הנמוכים הנדרשים לוותר על יום השבת כיום מנוחה. פתרון לבעיה יהיה להכריז גם על יום ראשון כיום מנוחה (במקום יום שישי). בעולם השטוח והכלכלי יש לזה יתרונות. יום שישי יישאר חצי יום עבודה (ובקיץ אפשר גם קצת יותר), ביום שבת יהיו סגורים מרכזי העסקים וגם חלק ממקומות הבילוי, וביום ראשון יהיו כל המקומות האלו פתוחים. שינוי כזה יכול להיטיב רבות לדמותה הציבורית של מדינת ישראל ולשמירת צביונה היהודי, בלי שיהיה צד המפסיד מכך. למיטב זכרוני הצעה כזו הועלתה בעבר ונתקלה בהתנגדויות מכל הכיוונים מה שאולי רק מחזק את הצורך בה... העבודה המקיפה ביותר בנושא (למעלה מ-300 עמודים) נעשתה על ידי הרב יעקב מדן ופרופ' גביזון ומכונה אמנת גביזון-מדן. האמנה מתייחסת לסוגיות רבות בין דתיים לחילוניים. גדלותה של האמנה היא בכך שהיא מציעה פשרות אמיתיות וכואבות לשני הצדדים ובהחלט מראה ששני הצדדים השכילו לא רק להסתכל על הצד שלהם אלא גם להבין את המכלול הנחוץ לקיום מדינה בימינו.
מדברי הרב מדן: "אף על פי שאני מאמין בכל לב בצורך לקרב את חוקי המדינה לתורה, נראה לי שיש להביא בחשבון שלושה גורמים נוספים. הגורם הראשון: התגברות הניכור בחברה החילונית כלפי מה שריח תורה ומצוות נודף ממנו; הגורם השני: ככל שחולף הזמן, גדל המרחק בין החוק הכתוב, הסטטוס קוו של שנות החמישים, לבין המציאות; הגורם השלישי, עיקר העיקרים: השסע בחברה הישראלית נובע מחיכוך ומריבה מתמדת סביב ענייני דת ומדינה, והוא עלול להתקרב לנקודת פילוג שאולי אין ממנה דרך חזרה."
מדברי פרופ' גביזון: "ברצוני להסביר כיצד יהודייה ישראלית חילונית ציונית וליברלית, בעלת מחויבות לדמוקרטיה ולזכויות האדם, סבורה כי מפעל האמנה אינו רק מתיישב עם מחויבויות אלה - אלא שהוא אף נגזר ומתחייב מתוכן; מדוע עדיף בעיניי לשאוף להגיע לאמנה מסוג זה עם קבוצות אחרות בציבוריות בישראל, במקום להסתפק בגיבושו של "אני מאמין" יהודי-חילוני-ליברלי ולעשות למימושו בפני עצמו, בדרך של 'מהפכה אזרחית' או בדרך אחרת.
במפעל האמנה, אני רוצה להגן על חירותי שלי לקיים את אורחות חיי, מפני שאלה הן אורחות חיי הנבחרות. אבל במקביל אני רוצה להגן גם על עצם הריבוי של אורחות החיים וגם על חירותן הדומה של קבוצות שאורחות חייהן אחרות. הצלחת מפעל האמנה תאפשר לכולנו להיפנות מהמאבק על החירות ונגד הכפייה, אל פיתוח רכיבי "החיים הטובים" כפי שכל אחד תופס אותם. האמנה משחררת את כולנו מן הצורך לשייך עצמנו בלעדית למגזר זה או אחר... האמנה מיועדת לכלל ישראל".

מאמרים נוספים לפרשת ויקהל
מאמרים נוספים לפרשת כי-תשא
מאמרים נוספים לפרשת משפטים
מאמרים נוספים לפרשת יתרו
מאמרים נוספים לפרשת בשלח

שבת -מארק שגל
שבת -מארק שגל 1910 מוזיאון לודוויג, קלן גרמניה

חידות לפרשת בשלח

חידות מילוליות וחידות ציורים לפרשת בשלח. מומלץ להדפיס את דף החידה ולעבור עליו בבית לאחר קריאת הפרשה. החידות מתאימות לכל הגילאים ובדרגות קושי שונות.

חידות לפרשת בשלח
חידות לפרשת בשלח



תפזורת לפרשת בשלח

לדף הראשי של פרשת בשלח

הדף לילדים כולל רק את החידות הקלות ביותר בתוספת מראי מקום


לאחר שניסיתם את כוחכם אתם מוזמנים גם להציץ בפתרונות

הפטרת פרשת בשלח - שירת דבורה

הפטרת פרשת בשלח 

עוסקת בסיפור מלחמת ברק ודבורה בסיסרא ומסתיימת בשירת דבורה, כמקבילה לשירת הים בפרשה (מנהג ספרד לקרוא רק את השירה ומנהג אשכנז לקרוא גם את סיפור המלחמה עצמו). אמנם השירה עצמה היא מרכז הפרשה וההפטרה אולם ניתן למצוא קווי דמיון רבים בין סיפור קריעת ים סוף לבין סיפור המלחמה בסיסרא המעמיקים את הקשר עוד יותר.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

נעיין בקשרים בין הסיפורים המקדימים ובין השירות עצמן ונעמוד גם על ההבדלים.

מלחמת ברק בסיסרא

סיפור דבורה וברק נפתח בשופטים פרק ד' בשלושה פסוקים שאינם חלק מההפטרה אולם הם חיוניים להבנת העניין:
"וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא: וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט: וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וְאֵהוּד מֵת: וַיִּמְכְּרֵם ה' בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר וְשַׂר-צְבָאוֹ סִיסְרָא וְהוּא יוֹשֵׁב בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם: וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-ה' כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב-בַּרְזֶל לוֹ וְהוּא לָחַץ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָה"
לאחר תקופה ארוכה של שקט, המנהיג הקודם, אהוד, מת, ובני ישראל עושים את הרע, ומשועבדים במשך עשרים שנה לסיסרא... יתרונו הגדול של סיסרא הוא ברכב הברזל שלו. תשע מאות רכב, מספר הגדול בחמישים אחוז ממספר המרכבות של פרעה (600). ניתן לראות קו דמיון בולט. עם גדול משועבד לעם אחר, באמצעות כוח צבאי לא גדול במיוחד אבל מרשים בעוצמתו.

כדי לשחרר את בני ישראל נדרשת התערבות אלוקית, בספר שמות ההתערבות מתחילה כמובן עוד בפרשת שמות אולם המאפיינים של זירוז ונסיון הימנעות מהצד השני חוזרים גם במעשה ברק:
דבורה מזרזת את ברק (פסוקים ו'-ז'):
"וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא-צִוָּה ה' אֱלֹקי-יִשְׂרָאֵל לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן: וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן אֶת-סִיסְרָא שַׂר-צְבָא יָבִין וְאֶת-רִכְבּוֹ וְאֶת-הֲמוֹנוֹ וּנְתַתִּיהוּ בְּיָדֶךָ"
וברק מנסה להימנע בפסוק ח': "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם-תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם-לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ".

ט וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי- לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר-אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְּיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר ה' אֶת-סִיסְרָא וַתָּקָם דְּבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם-בָּרָק קֵדְשָׁה: י וַיַּזְעֵק בָּרָק אֶת-זְבוּלֻן וְאֶת-נַפְתָּלִי קֵדְשָׁה וַיַּעַל בְּרַגְלָיו עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי אִישׁ וַתַּעַל עִמּוֹ דְּבוֹרָה:
יא וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד-אֵלוֹן (בְּצַעֲנַּיִם) [בְּצַעֲנַנִּים] אֲשֶׁר אֶת-קֶדֶשׁ: יב וַיַּגִּדוּ לְסִיסְרָא כִּי עָלָה בָּרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם הַר-תָּבוֹר: יג וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת-כָּל-רִכְבּוֹ תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל וְאֶת-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מֵחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם אֶל-נַחַל קִישׁוֹן: 

גם לאחר שברק אוסף את הצבא (ולאחר שדבורה הסכימה ללכת עימו, אך עם עונש - שתהילתו לא תהיה שלמה) נדרש חיזוק וזירוז נוסף כפי המופיע בפסוק י"ד: "וַתֹּאמֶר- דְּבֹרָה אֶל-בָּרָק קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר- נָתַן ה' אֶת-סִיסְרָא בְּיָדֶךָ הֲלֹא ה' יָצָא לְפָנֶיךָ וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו" (השוו גם לביטויים  בפרשה: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-הָעָם אַל-תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד-עוֹלָם: ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן").

גם הטקטיקה הצבאית זהה, מביאים את צבא האויב למקום בו יתרונו האסטרטגי הגדול (מרכבות הברזל) הופך להיות חסרון טקטי חמור (המרכבות נתקעות בבוץ ולא מאפשרות תנועה כלל) והחיילים פחות מיומנים בתנועה רגלית.

טו וַיָּהָם ה' אֶת-סִיסְרָא וְאֶת-כָּל-הָרֶכֶב וְאֶת-כָּל-הַמַּחֲנֶה לְפִי-חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה וַיָּנָס בְּרַגְלָיו: טז וּבָרָק רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה עַד חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם וַיִּפֹּל כָּל-מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי-חֶרֶב לֹא נִשְׁאַר עַד-אֶחָד:
התשועה מגיעה מיד ה', רכב הברזל הכבד, שהיה נראה כלי הניצחון נהיה לגורם מכביד ומעכב, וכאשר לוחמי סיסרא יורדים ממנו הם נמצאים בנחיתות מול צבא ברק, המונה עשרת אלפים איש. צבא סיסרא אפילו לא מנסה להילחם וישר פותח במנוסה. 

יז וְסִיסְרָא נָס בְּרַגְלָיו אֶל-אֹהֶל יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי כִּי שָׁלוֹם בֵּין יָבִין מֶלֶךְ-חָצוֹר וּבֵין בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי:  
סיסרא מנסה להגיע למקום בטוח בו הוא ימצא מקט

יח וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרַאת סִיסְרָא וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל-תִּירָא וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה: יט וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי-נָא מְעַט-מַיִם כִּי צָמֵתִי וַתִּפְתַּח אֶת-נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ: כ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וְהָיָה- אִם-אִישׁ יָבוֹא וּשְׁאֵלֵךְ וְאָמַר הֲיֶשׁ-פֹּה אִישׁ וְאָמַרְתְּ אָיִן: כא וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת-חֶבֶר אֶת-יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת-הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת-הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא-נִרְדַּם וַיָּעַף וַיָּמֹת:
אולם המקום שסיסרא חשב שיהיה עבורו מקלט הופך להיות לו מלכודת. המניע של יעל למעשה אינו ברור. גם לא ברור איפה היה בעלה באותה עת. ו



כב וְהִנֵּה בָרָק רֹדֵף אֶת-סִיסְרָא וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר לוֹ לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אַתָּה מְבַקֵּשׁ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ:
נבואתה של דבורה מתגשמת. לא ברק הכניע את מנהיג היריב אלא דווקא אשה.
כג וַיַּכְנַע אֱלֹקים בַּיּוֹם הַהוּא אֵת יָבִין מֶלֶךְ-כְּנָעַן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כד וַתֵּלֶךְ יַד בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל הָלוֹךְ וְקָשָׁה עַל יָבִין מֶלֶךְ-כְּנָעַן עַד אֲשֶׁר הִכְרִיתוּ אֵת יָבִין מֶלֶךְ-כְּנָעַן:


ההקבלה לפרשה מושגת באמצעות מילים המופיעות בתנ"ך אך ורק בשני הסיפורים. למשל המילה "ויהם" מופיעה בשמות י"ד כד: "וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל-מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם: וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם" ובשופטים ד' טו: "וַיָּהָם ה' אֶת-סִיסְרָא וְאֶת-כָּל-הָרֶכֶב וְאֶת-כָּל-הַמַּחֲנֶה לְפִי-חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה וַיָּנָס בְּרַגְלָיו". גם הפלשתים וגם המצרים נאלצים לרדת מסוסיהם ולהמשיך ברגל, ואפילו סיום הקרב מתואר באותן מילים בדיוק:
שמות י"ד כח: "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת-הָרֶכֶב וְאֶת-הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא-נִשְׁאַר בָּהֶם עַד-אֶחָד"
שופטים ד' טז: "וּבָרָק רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה עַד חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם וַיִּפֹּל כָּל-מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי-חֶרֶב לֹא נִשְׁאַר עַד-אֶחָד"

שירת דבורה מול שירת הים


ההקבלות ממשיכות בשירה עצמה. כבר מסכת סופרים מקשרת בין השירות ומציינת כי שתיהן נכתבות על קלף בצורה מיוחדת, של אריח על גבי לבנה, צורת כתיבה יחודית.
שתי השירות בעלות מאפיינים ספרותיים דומים (וראו מאמר על ההשוואה ספרותית בין השירות) למרות שמנוסח הטקסט רואים ששירת דבורה הרבה יותר לירית ומשתמשת בלשון נמלצת, חזרות על מילים ועל שורשים בהטיות שונות. נתמקד דווקא בביטויים מיוחדים בשירת דבורה הבאים לחזק את הקשר לשירת הים.
בסיפור המעשה מודגש שצבא סיסרא מת בחרב, אולם דבורה בשירתה (פסוק כא) אומרת: "נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז", ומקשרת בכך באופן ישיר לקריעת ים סוף בה המצרים מתו בגלל כח המים, כך צבא סיסרא מת בגלל כח המים של נחל קישון.
בנוסף, בסוף שירת דבורה, מתארת דבורה את אם סיסרא שאינה מבינה מדוע לא שב בנה עטור ניצחון, ומביאה את דברי שרותיה: "הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתָיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל" והלו זו חזרה מדויקת על הנאמר בשירת הים: "אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי".
מצאנו קווי דמיון מרובים בין המעשים וקווי דמיון מכוונים בין שירת דבורה לשירת הים. ניתן בהחלט למצוא קשרים נוספים. נביא כעת את השירה במלואה ונעיר מעט הערות. שימו לב לתקבולת בכל פסוק בין שתי צלעות. שימוש באותם ביטויים או במילים נרדפות.
לפני קריאת הפרוש אתם מוזמנים להאזין ללחן של נורית הירש לשירת דבורה (שירה: אסתר ראדא). השיר בוצע בחגיגות יום העצמאות למדינת ישראל ה-66 (תשע"ד), וניתן ממש לדמיין את דבורה שרה בלחן זה.


  א וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:
אנו מכירים את השירה כשירת דבורה, אולם גם ברק בן אבינעם מוזכר. כל שאר השירה היא בלשון נקבה ונראה כי מחבר ספר שופטים לא רצה לבייש את ברק יותר ממה שהיה מבוייש גם כך (מאחר ולא הוא ניצח את מנהיג היריב)

ב בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ ה':ג שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים אָנֹכִי לַה' אָנֹכִי אָשִׁירָה אֲזַמֵּר לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

ד ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם-שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם-עָבִים נָטְפוּ מָיִם:ה הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה' זֶה סִינַי מִפְּנֵי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
פסוקים אלו מתייחסים לכיבוש הארץ בידי יהושע ואף למלחמות משה בסיחון ובעוג קודם לכן. אז היראה מפני בני ישראל (ובעצם מפני ה') הייתה בשיאה.

ו בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן-עֲנָת בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת:
הכוונה היא לסוך ימי שמגר בן ענת שהיה השופט הקודם
ז חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל: ח יִבְחַר אֱלֹהִים חֲדָשִׁים אָז לָחֶם שְׁעָרִים מָגֵן אִם-יֵרָאֶה וָרֹמַח בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף בְּיִשְׂרָאֵל:
ולמה חדלו השיירות? בגלל העבודה הזרה, החטא המלווה את כל תקופת השופטים.
ט לִבִּי לְחוֹקֲקֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם בָּרֲכוּ ה':
שוב, כמו בפסוק ב' מוזכרים המתנדבים שבאו להילחם. מאפיין של צבא לא מקצועי וללא חובת גיוס (חובה אותה הנהיגו המלכים שבאו לאחר מכן)
י רֹכְבֵי- אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת יֹשְׁבֵי עַל-מִדִּין וְהֹלְכֵי עַל-דֶּרֶךְ שִׂיחוּ:יא מִקּוֹל מְחַצְצִים בֵּין מַשְׁאַבִּים שָׁם יְתַנּוּ צִדְקוֹת ה' צִדְקֹת פִּרְזוֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל אָז יָרְדוּ לַשְּׁעָרִים עַם-ה':יב עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי-שִׁיר קוּם בָּרָק וּשֲׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן-אֲבִינֹעַם:יג אָז יְרַד שָׂרִיד לְאַדִּירִים עָם ה' יְרַד-לִי בַּגִּבּוֹרִים:יד מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקֲקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר:טו וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם-דְּבֹרָה וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי-לֵב:טז לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי-לֵב:יז גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן:יח זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה:
בפסוקים אלו משבחת דבורה את השטים שבאו להתנדב כולל שבט זבולון הרחוק, ויוצאת חוצץ נגד שבטים שלא שלחו מתנדבים. אולי כי חשבו שהמלחמה אינה נוגעת להם. זהו עוד מאפיין של תקופת השופטים, כל שבט לעצמו ואין אחדות בישראל. שימו לב איזה שבט לא מופיע כלל - שבט יהודה! 

יט בָּאוּ מְלָכִים נִלְחָמוּ אָז נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְנַעַן בְּתַעֲנָךְ עַל-מֵי מְגִדּוֹ בֶּצַע כֶּסֶף לֹא לָקָחוּ:
אמנם המלחמה היא נגד סיסרא ויבין מהצפון, אולם ייתכן שהוקמה קואליציה קטנה של מלכים אזוריים נוספים (רובן ערי-מלוכה).

כ מִן-שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם-סִיסְרָא:כא נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז:
מדוע מייחסת דבורה את המלחמה לכוכבים (בביטוי שנהיה מטבע לשון)?  אולי ככה ראה צבא סיסרא את מהלך האירועים.
כב אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי-סוּס מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו: כג אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה' אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא-בָאוּ לְעֶזְרַת ה' לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים:

כד תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֵבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ:כה מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה:

כו יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ:כז בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד:
המדרשים מתארים שיעל הציעה לסיסרא גם את עצמה מתוך מטרה שיתעייף יותר ויחשוד פחות. דבר מעין זה לא מופיע כלל בפרק הקודם ואפשר להניח כי התיאור בפסוק האחרון תרם לרעיון זה.
כח בְּעַד- הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו:
כל סיפור ההפטרה הוא סיפורם של הנשים הנשארות מאחור אך משמשות דמויות מפתח בלחימה. התיאור של אם סיסרא ספק מלגלג ספק מגלה שיתוף גורל של נשים.

כט חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶנָּה אַף-הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ:
חלקו השני של הפסוק מראה שאומנות השכנוע העצמי הייתה קיימת מאז ומתמיד
ל הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתָיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל:
דבורה לא חוסכת לשונה. ברור לה שלא היו בני ישראל מפסידים היה צבאו של סיסרא הורג את הגברים והולך לבחור לעצמו נשים.
לא כֵּן יֹאבְדוּ כָל-אוֹיְבֶיךָ ה' וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה:
וההפטרה מסיימת בסיומת המוכרת מספר שופטים (שלרוב היא הערת מחבר הספר ואולי כאן היא חלק מהשירה)

לדף הראשי של פרשת בשלח 




יעל מראה לברק את גופת סיסרא, ג'וליוס שנור ואן קרוספלד CAROLSFELD, Julius Schnorr von תחריט עץ 1853

ועוד תמונה על הנושא מאת הצייר ההולנדי יוהאן שפילברג משנת 1644. רק הפטיש ומהקבת יכולים לרמז על נושא התמונה מאחר ופרט להם מוצגת אשה במראה ולבוש מאותה תקופה.

יעל - יוהאן שפילברג
יעל - יוהאן שפילברג - 1644 - גמלדהגלארי - ברלין

פרשת בשלח - ארבעים (40) שנה?

מחלוקת גדולה וידועה בין רש"י לרמב"ן ואחרים האם יש או אין מוקדם ומאוחר בתורה. על פניו בוודאי שאין מוקדם ומאוחר בתורה ואירועים מסוימים מתרחשים לפני אירועים שכתובים אחריהם (למשל בספר במדבר, שתחילתו המפקד, לאחר חג הפסח וסיום הקמת המשכן המתוארים מספר פרקים אחר כך), אולם המחלוקת היא האם אפשר לומר שאין מוקדם ומאוחר בתורה רק כשהתורה עצמה מציינת זאת בפירוש, או שבכל מקום בו יש קושי ניתן הגיד זאת.


בפרשתינו נמצא אחד מהפסוקים המוזרים ביותר בתורה והוא פסוק שמקדים את זמנו. בסוף פרשת המן מופיע הפסוק הבא: שמות ט"ז לה  "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת-הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד-בֹּאָם אֶל-אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת  אֶת-הַמָּן אָכְלוּ עַד-בֹּאָם אֶל-קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן". אפשר בקלות לפספס את המוזרות שבפסוק. כדי לקלוט אותה עלינו לשכוח את כל התורה ולהיזכר רק בסיפור מבראשית ועד אותה נקודה (הכרותינו עם כל התורה היא בעיתית מכמה בחינות, ומונעות מאיתנו לשים לב לדברים רבים ושינויי טקסט עדינים. הדבר יודגם בעתיד בפרשות נוספות). מה פתאום ארבעים שנה? בני ישראל יצאו ממצרים. יקח חודש, חודשים, שלושה מקסימום, אבל הולכים ישר לארץ ישראל, איך פתאום נתקעים ארבעים שנה במדבר??

הפסוק הנ"ל מקדים בהרבה את זמנו, חטא המרגלים, ואנו מגלים שהמסע הקצר ממצרים לא"י הולך להימשך ארבעים שנה וזאת מסיבות שאינן ברורות לנו כלל בנקודה זו. נראה הגיוני להניח שכאשר משה כתב את ספר התורה הוא הכניס את הפסוק הזה כאן במכוון, ואכן מרבית המפרשים מציינים שהמן הפסיק לרדת ביום מיתתו של משה רבנו ולכן משה רבנו היה יכול לכתוב על זה אולם בני ישראל אכלו מן עד למחרת הפסח, כנאמר בספר יהושע פרק ה' "יא וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי  בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.  יב וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא." אולם מרבית הפרשנים אינם מוטרדים ממקומו של הפסוק או מהשאלה בשביל מה בכלל צריך אותו שהרי אפשר היה להביאו גם בפרשת וזאת הברכה.

ננסה לענות על השאלה משני כיוונים שונים. שבת פרשת בשלח היא תמיד סמוך מאד לט"ו בשבט ולפעמים בדיוק בו. התורה רצתה לתת לנו רמזים לט"ו בשבט בפרשת השבוע. בפסוק זה ניתן לראות את שבחה של ארץ ישראל. שלא כבמדבר חסר המים והמזון ארץ ישראל היא ארץ שמפרנסת את יושביה כנאמר בפרק ח' בספר דברים: "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר: ארץ חטה שעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש...". החשיבות הרבה להדגשת יתרונותיה של ארץ ישראל היא במיקומו של הפסוק בסוף פרשת המן המדברת על חוסר במזון ומיד לאחריה פרשת רפידים והמחסור במים ובעקבותיו המלחמה בעמלק.

אולם עדיין נשארנו בקושי להסביר את הרמז לעתיד לבא לגבי ההישארות במדבר. באופן מפתיע גם הפרשנים הקלאסיים לא מתייחסים כלל לבעיה זו, ולכן נציע כיוון שונה. בפרשתנו מופיע לראשונה יהושע האיש שיכניס את בני ישראל לארץ ישראל, שנבחר להילחם בעמלק. לא ידוע לנו על יהושע כלום. הוא מופיע בשמו בלבד, לא בשם אביו ולא בשם שבטו, שם אביו מתגלה בפרשת כי תשא בפסוק "...ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל" כינוי מוזר בהתחשב שיהושע בן 56 ואכמ"ל.  פרטיו המלאים מתגלים לנו לראשונה רק בפרשת המרגלים, שהיא אותה הפרשה בה נגזר עונש הנדודים של ארבעים שנה במדבר.

יכול להיות שהאזכור במובלע של עונש הנדודים במדבר בא להאיר לנו כבר עתה על תפקידו החשוב של יהושע, עליו אין אנו יודעים דבר (בניגוד לסיפורים המפורטים על תולדות משה או האבות) שהוא יהיה זה שיכניס את ישראל לארץ. ואכן בספר יהושע מופיע פסוק המסכם את תקופת הנדודים: "כי ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר עד תם כל הגוי אנשי המלחמה היוצאים ממצרים אשר לא שמעו בקול ה' אשר נשבע ה' להם לבתי הראותם את הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש". המעגל נסגר. משה מל את בני ישראל לפני היציאה ממצרים ויהושע מל את בני ישראל לפני הפסח בארץ ישראל, ויום לאחר הפסח שכבר ניתן לאכול מהתבואה החדשה של הארץ הטובה, הפסיק להיות המן שירד בזכותו של משה והתחילו לאכול מעבור הארץ שיהושע הכניס אותה אליהם. יהושע נלחם את המלחמה הראשונה במדבר וימשיך להוביל את העם במלחמות.

ולמעשה גם עוד קודם בפרשתנו ניתן לקשר בין כל הדברים המופיעים כולם בשירת הים: "אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמגו כל יושבי כנען" לגבי מלחמות הכיבוש משה מתחיל באזור אדום ומואב (שבהם דווקא לא נלחמו) ויהושע מסיים בארץ ישראל.
ובפסוק נוסף הקשור גם לט"ו בשבט: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך". משה מביא את העם עד לארץ ויהושע נוטע אותם בתוך הארץ.

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת בשלח

ניקולא פואסון - איסוף המן - 1640 - מוזיאון הלובר


נספח אומנותי
למידע נוסף על רב האמן של המן

פרשת בשלח - סטטיסטיקה בפרשה

פרשת בשלח היא הפרשה ה-16 בתורה וה-4 בחומש שמות. הפרשה נכתבת ב-215 שורות בספר תורה ויש בה 14 פרשיות (מיקום 19), מתוכן 9 פרשיות פתוחות ו -5 סתומות. בפרשה יש 116 פסוקים (מיקום 23),1681 מילים (מיקום 18) ו-6423 אותיות (מיקום 18). לפי ספר החינוך יש בפרשת בשלח 1 מצוות (מיקום 33), מתוכן 0 מצוות עשה (מיקום 34) ו-1 מצוות לא תעשה (מיקום 26). הערות לפרשת בשלח : תחום שבת. הרבה שורות יחסית בגלל צורת הכתיבה של שירת הים

מאמרים ודברי תורה לפרשת בשלח

לפרשה הקודמת - בא
לפרשה הבאה -יתרו