אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות ישעיהו. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ישעיהו. הצג את כל הרשומות

ישעיהו השני

מבנה ספר ישעיהו

ספר ישעיהו מתחלק באופן ברור לשלושה חלקים. חלקו ראשון, פרקים א'-ל"ה, מכיל את נבואותיו של ישעיהו עם מעט תיאורים היסטוריים. לאחר מכן ארבעה פרקים - ל"ו-ל"ט המתארים תיאור היסטורי של ממלכת חזקיהו ויחסיו עם הנביא ישעיהו ולאחר מכן חלקו האחרון של ספר ישעיהו, פרקי הנחמה (מפרק מ'-ס"ו).

ישעיהו - הקפלה הסיסטינית - מיכאלאנג'לו
ישעיהו - הקפלה הסיסטינית - מיכאלאנג'לו

למה צריך שני ישעיהו?

הבדלי התוכן בין חלקו האחרון של ספר ישעיהו, העוסקים בנבואות נחמה ונראים כשייכים לימי שיבת ציון, הביאו לתמימות דעים במחקר המודרני כי לא הנביא ישעיהו כתב פרקים אלו. מעבר להבדלי התוכן, שמו של הנביא לא מוזכר כלל בפרקים אלו, לעומת הופעות רבות בחלקו הראשון של הספר, וישנם הבדלי סגנון נוספים. את מחבר פרקים אלו מכנים החוקרים ישעיהו השני וחלקם טוענים כי ישנו גם ישעיהו השלישי ואף הרביעי.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


אנו נמשיך בדרך אבותינו בה הספר כולו הוא ספר אחד ומיקשה אחת. למרות שאי אפשר להתעלם מהבדלי סגנון הרי שניתן למצוא גם הקשרים רבים בין נבואות מחלקו האחרון לנבואות בחלקו הראשון.

השיטות המסורתיות ליישוב הפער

אפשר כמובן להניח שהנבואות נאמרו לעתיד לבוא. זהו כיוון בו הולכים רבים, וראו דיונו של עמוס חכם במבוא לפירושו לספר ישעיהו (דעת מקרא הוצאת מוסד הרב קוק). עמוס חכם מסתמך על כך שגם בתנ"ך עצמו יש יותר מאזכור אחד מפורש שהספרים הם ערוכים. הדוגמה הטובה ביותר נמצאת בספר משלי . הספר פותח במילים "משלי שלמה...", קובץ משלים נוסף נפתח בצורה זהה בפרק י'. פרק כ"ה פותח קובץ נוסף בו מפורש שהוכנס לספר בתקופת חזקיהו, מאות שנים לאחר שלמה: " גַּם-אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה" ובפרקים ל' ול"א מופיעים דברי אגור בן יקה, עלוקה ולמואל מלך ארם (יש דעות שכל האנשים האלו הם כינויים אחרים לשלמה המלך).

גם הגמרא עצמה מתארת עריכות שונות שעבר התנ"ך עד שהתקבע בידי אנשי כנסת הגדולה. הדיון בנושא מופיע בתלמוד הבבלי מסכת בבא בתרא דף י"ד עמוד ב למטה מתחיל במילים "ומי כתבן".

לפיכך אפשרי  שעורכים מאוחרים הוסיפו קבצי נבואות שונים דווקא לספר ישעיהו להרבות בו את הנחמה. לדעתו של עמוס חכם, נבואות אלו אכן נכתבו בידי ישעיהו אך נותרו חתומות במגילות ונוספו רק בתקופה מאוחרת הרבה יותר (ואולי בעריכה כלשהי). זהו הסבר אפשרי וסביר.

ראיות שמדובר בנביא מאוחר יותר מישעיהו

ההוכחה הטובה ביותר שמדובר בתוספת מאוחרת היא בכך שמוזכר שם המלך כורש (פרק מה א) - "כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ", דמות שלא הייתה קיימת בימיו של ישעיהו, וגם אזכור שלה לעתיד לבוא, תמוה ביותר. שימו לב גם לכינוי של כורש בתור משיח. נחזור אבל לנביא שהתנבא. מאחר ומדובר בספר נבואי, הרי שכותבו היה צריך להיות אחד מנביאי ישראל, וזאת בניגוד לספר משלי שהוא חלק מהכתובים ולכן גם חכמי ישראל מימי בית שני יכלו לערוך.  ננסה לכן להציע, בהשערה וללא הוכחה כלשהי, על נביא שאולי כתב נבואות אלו והוסיפן דווקא לספר ישעיהו. 

הנבואות מתאימות לספר ישעיהו דווקא בגלל שהנביא פעל הרבה לפני החורבן שלא כיחזקאל שגלה עוד לפני החורבן וירמיהו שנכח בירושלים בעת החורבן. ירמיהו מזוהה לחלוטין עם נבואות החורבן וספר איכה, ואילו יחזקאל מסיים את ספרו בחזון בית המקדש השונה מאד ממה שמוכר לנו ואינו מתאים לנבואות מתקופת תחילת שיבת ציון. נמצא שהמקום המתאים הוא דווקא בספר ישעיהו כספר מאוזן יותר. 

קריאה של הפרקים בישעיהו תגלה התייחסויות רבות הנראות קשורות לספרי ירמיהו ואיכה. 
הנה אך מעט פסוקים דומי (המעוניין ברשימה ארוכה של הקבלתו לספר איכה, יעיין בספרה של יעל ציגלר על מגילת איכה).

ישעיהו

 

ירמיהו

 

מ ז-ח

"יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ אָכֵן חָצִיר הָעָם: (ח) יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלֹקינוּ יָקוּם לְעוֹלָם"

ט

"עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ"

נא יט

"שְׁתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִךְ מִי יָנוּד לָךְ הַשֹּׁד וְהַשֶּׁבֶר וְהָרָעָב וְהַחֶרֶב מִי אֲנַחֲמֵךְ: בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת..."

 

איכה ג מז

"פַּחַד וָפַחַת הָיָה לָנוּ הַשֵּׁאת וְהַשָּׁבֶר".

נא כב

" הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה אֶת קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי לֹא תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד"

איכה ד כ"א

"שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת אֱדוֹם (יוֹשֶׁבֶתי) [יוֹשֶׁבֶת] בְּאֶרֶץ עוּץ גַּם עָלַיִךְ תַּעֲבָר כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי"

 

הצעה לזיהוי מדוייק של נביא הנחמה

השפעה זו של ירמיהו על ישעיהו השני היא עובדה שגם במחקר מסכימים לה, אולם ברצוני להעז ולהעלות אפשרות, כי הנביא אשר רשם את נבואות הנחמה והוסיפן לספר ישעיהו אינו אלא ירמיהו הנביא בעצמו. אפשרות זו חסרת הוכחה אולם אם נמשיך להשתמש בדמיוננו אולי אולי אחד מהאנשים המוזכרים בפסוק (עזרא ג י"ב): "וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם- וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת-הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל" היה ירמיהו?

אפשרות זו היא אכן בעלת סבירות נמוכה מפאת העובדה שירמיהו היה צריך להגיע לגיל מופלג של קרוב ל-120. אבל ניתן למצוא אפשרות ריאלית יותר מרמזים בתנ"ך ובמדרשים. ברוך בן נריה מוזכר בספר ירמיהו כתלמידו המובהק של ירמיהו (עיינו למשל בפרק ל"ו). מפרק מ"ה ניתן להבין כי ברוך אפילו היה בדרגה הראויה לקבל נבואה ואולי אף זכה לנבואות ולא היה רק תלמיד של ירמיהו: "דָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל-בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּה בְּכָתְבוֹ- אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עַל-סֵפֶר מִפִּי יִרְמְיָהוּ בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר". בתלמוד ובמדרשי חז"ל מוזכר ברוך בן נריה כנביא (בבלי מגילה טו.) -"ברוך בן נריה ושריה בן מעשיה ודניאל ומרדכי בלשן וחגי זכריה ומלאכי כולן נתנבאו בשנת שתים לדריוש" וגם כרבו של עזרא הסופר ומצוין במפורש כי היה חי בזמן הצהרת כורש. 

ברוך בן נריה מכיר היטב את סגנונו של ירמיהו וראה בעיניו את החורבן והיה ראוי להיות נביא ומבחינת גילו יכול להיות בגיל המתאים להיות עם שבי ציון , מבוגר למדי, אבל לא בלתי אפשרי.

ספר ישעיהו כזירת מאבק בין היהדות לנצרות

המשך חיזוק הטענה מוביל אותנו לשני פרקים שאפשר לומר שכמעט וצונזרו ביהדות. אלו הם פרקים נ"ג וס"א בישעיהו אשר שניהם מהווים רכיבים חשובים בתאולוגיה הנוצרית, ואפשר לומר שחלקים גדולים ממנה מבוססים עליהם ועל חלקים אחרים בספר ישעיהו, ובפרט הפסוק (ז יד): "לָכֵן יִתֵּן ה' הוּא לָכֶם אוֹת הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל". פסוק זה הוא פסוק מפתח באמונת הבתולה היולדת ובכך שהאל נטש את העם היהודי ועתה הוא עם הנוצרים מאמיני אותו בן. בכל אופן, שני פרקים אלו מכילים אישושים נוספים לטענה כי ברוך בן נריה הוא הוא נביא הנחמה. הנה מספר פסוקים מפרק נ"ג:

 "א מִי הֶאֱמִין, לִשְׁמֻעָתֵנוּ; וּזְרוֹעַ ה', עַל-מִי נִגְלָתָה ג נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי; וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ, נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ.  ד אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם; וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ, נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה ו כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ; וה' הִפְגִּיעַ בּוֹ, אֵת עֲו‍ֹן כֻּלָּנוּ.  ח מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח, וְאֶת-דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ:  כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים, מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ"

אפשר להבין בקלות את ההקשר הנוצרי, אולם אפשר גם לפרש, שהנביא מדבר על נביאים קודמים שסבלו בגלל מעשי העם ושני נביאים אלו יהיו ירמיהו ויחזקאל. ירמיהו הוכה,נעצר, עונה, הוטבע וכמעט קיפח את חייו בניסיונותיו להטיף לעם. ביהדות, נביא אינו אמור לסבול בגלל העם או לשאת את עוון העם על עצמו, אלא להביא את דבר ה' אל העם. הוא אחראי על עצם השילחות ולא על התוצאות. דבר זה מפורש בספר יחזקאל פרק ג מפסוק י"ז ואילך אולם מיד אחר כך ביחזקאל הנביא מצטווה לעשות מעשים סימליים משונים ובהם מופיע במפורש כי הם יהיו כנגד נשיאת עוון ישראל ויהודה (פרק ד): "ד וְאַתָּה שְׁכַב עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי וְשַׂמְתָּ אֶת עֲו‍ֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל עָלָיו מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו תִּשָּׂא אֶת עֲו‍ֹנָם. ה וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ אֶת שְׁנֵי עֲו‍ֹנָם לְמִסְפַּר יָמִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם וְנָשָׂאתָ עֲו‍ֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל. ו וְכִלִּיתָ אֶת אֵלֶּה וְשָׁכַבְתָּ עַל צִדְּךָ הימוני [הַיְמָנִי] שֵׁנִית וְנָשָׂאתָ אֶת עֲו‍ֹן בֵּית יְהוּדָה אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה נְתַתִּיו לָךְ". ברוך בן נריה הכיר גם את מעשיו של יחזקאל וכך פרקו מתייחס לסבלם של ירמיהו ויחזקאל.


נשאר עדיין לדון מדוע שמו של ברוך מכוסה מעיננו ולא ידוע. להשלמת העניין נביא את מה שהוא כנראה הדו שיח האחרון בין ירמיהו לברוך, פרק מ"ה בירמיהו:

א הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה בְּכָתְבוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עַל סֵפֶר מִפִּי יִרְמְיָהוּ בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר.ב כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ בָּרוּךְ. ג אָמַרְתָּ אוֹי נָא לִי כִּי יָסַף ה' יָגוֹן עַל מַכְאֹבִי יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי וּמְנוּחָה לֹא מָצָאתִי. ד כֹּה תֹּאמַר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' הִנֵּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי אֲנִי הֹרֵס וְאֵת אֲשֶׁר נָטַעְתִּי אֲנִי נֹתֵשׁ וְאֶת כָּל הָאָרֶץ הִיא. ה וְאַתָּה תְּבַקֶּשׁ לְךָ גְדֹלוֹת אַל תְּבַקֵּשׁ כִּי הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל כָּל בָּשָׂר נְאֻם ה' וְנָתַתִּי לְךָ אֶת נַפְשְׁךָ לְשָׁלָל עַל כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר תֵּלֶךְ שָׁם.

מהפסוקים נראה שאולי גם ברוך בן נריה עצמו סבל סבל רב, אולם מה שנראה מהם יותר הוא שברוך בן נריה הגיע למדרגות הנבואה אך היה צריך להיעצר שם, לא כי אינו ראוי להיות נביא, אלא כי זו התקופה של הרס ונטישת הארץ והנבואה אינה נצרכת. ולכן אל לו לברוך לבקש לעצמו גדולות, כמו להיות נביא, אלא להסתפק בכך שהוא יחיה היכן שלא יהיה.

אם נמשיך בהשערתנו ייתכן שבסופו של דבר ברוך אכן נהיה נביא ועל כך הוא כותב בפרק ס"א בישעיהו. גם פרק זה אומץ על ידיד הנוצרים לצרכיהם אולם הפרק קדם לנצרות שנים רבות ואנו נקרא אותו כמילותיו של ברוך על עצמו.

"רוּחַ ה' אלוקים עָלָי יַעַן מָשַׁח ה' אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ:  לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַה' וְיוֹם נָקָם לֵאלֹקינוּ לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים: לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה וְקֹרָא לָהֶם אֵילֵי הַצֶּדֶק מַטַּע ה' לְהִתְפָּאֵר"

ברוך מודה לקב"ה על שבסופו של דבר הוא קיבל את הנבואה (סוג של משיחה) והוא הנביא המנבא את פרקי הגאולה ונחמה שנבואה זו נמצאת עמוק במרכזם. ייתכן שבגלל שברוך ביקש לעצמו גדולות, עובדת היותו הנביא הוסתרה.

סיכום הטענות

לסיכום נביא את ההנחות בקצרה שיסכמו את טענתנו.ההנחות הן:
  • חלקו השני של ספר ישעיהו מאוחר יותר ונכתב בימי שיבת ציון.
  • רק נביא מחבר ספרים שהם ספרי נבואה.
  • הנביא הכיר היטב את נבואות ירמיהו ויחזקאל ואף חווה בעצמו את החורבן והגלות.
  • הנביא הוא דמות שמופיעה ומוכרת בתנ"ך.
לא נשאר לנו אלא לקבל מהן את המסקנה הסבירה למדי שישעיהו השני הוא ברוך בן נריה.

השערה מרחיקת לכת נוספת: מחברו של ספר איכה עלום גם הוא אולם המסורת הקושרת אותו לירמיהו חזקה. למרות זאת יש חוקרים הסבורים שלא ירמיהו חיבר את ספר איכה וטעמיהם עימהם. לאור ההקבלתו הרבות בין איכה לפרקי סיום ישעיהו, האם ייתכן שברוך בן נריה חיבר גם את איכה או חלקים ממנה?

בכך נמשכת חוליה ישירה של נבואה מירמיהו ועד לימי שיבת ציון ואחרוני הנביאים (חגי זכריה ומלאכי), 

ישעיהו הנביא בפסל המנורה ליד בניין הכנסת, בנו אלקן. צילום: תמר הירדני, ויקיפדיה
ישעיהו הנביא בפסל המנורה ליד בניין הכנסת, בנו אלקן. צילום: תמר הירדני, ויקיפדיה



הפטרת פרשת ניצבים

הפטרת פרשת ניצבים (ולפעמים הפטרת פרשת ניצבים וילך) היא ההפטרה האחרונה בסדרת הפטרות הנחמה והיא נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה. ההפטרה מספר ישעיהו מפרק ס"א עד פרק ס"ג ט.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


י שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בה' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹקי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי-יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ: יא כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ כֵּן ה'  אלוקים יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה נֶגֶד כָּל-הַגּוֹיִם:
פסוק זה מסמל את הקומה מהאבל ומהחורבן. תחילתו בבגדי ישע ומעיל צדקה, ביגוד פשוט אותו נותנים לאנשים חסרי כל אולם מיד בהמשך הפסוק כבר מדובר על לבוש מפואר הרבה יותר של חתן וכלה. בעוד שהורדת התכשיטים הינה סמל לאבלות (כמו למשל לאחר חטא העגל), הרי שכאן ההתקשטות בתכשיטים מסמלת את סיום האבל. הפסוק גם מתקשר לפסוק מהפרשה (דברים ל' ט): " וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹקיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ עַל-אֲבֹתֶיךָ: "

א לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד-יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר: ב וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל-מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי ה' יִקֳּבֶנּוּ: ג וְהָיִית עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד-ה' וּצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף-אֱלֹקיִךְ:
הפטרה זו ממשיכה את הפטרת השבוע שעבר. אור גדול יצא מירושלים וישפיע על כל הסביבה.

ד לֹא-יֵאָמֵר- לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא-יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי-בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי-חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל: ה כִּי-יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל-כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹקיִךְ:
דימויי החתונה ממשיכים.

ו עַל-חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל-הַיּוֹם וְכָל-הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּירִים אֶת-ה' אַל-דֳּמִי לָכֶם: ז וְאַל-תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד-יְכוֹנֵן וְעַד-יָשִׂים אֶת-יְרוּשָׁלַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ:
לא רק שחומותיה של ירושלים יבנו מחדש אלא שיופקדו עליה שומרים יום ולילה עד ששמה של ירושלים יצא לתהילה בכל הארץ.

ח נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם-אֶתֵּן- אֶת-דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם-יִשְׁתּוּ בְנֵי-נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ: ט כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ וְהִלְלוּ אֶת-ה' וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי:
אחת מעונשי הפורענות הוא כי האדם לא נהנה מעמל מעשה ידיו. הוא טורח ואחרים נהנים. הבטחת הנביא היא כי מי שטרח יאכל ויהנה מפרי מעשיו.

י עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן הָרִימוּ נֵס עַל-הָעַמִּים:יא הִנֵּה ה' הִשְׁמִיעַ אֶל-קְצֵה הָאָרֶץ אִמְרוּ לְבַת-צִיּוֹן הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו: יב וְקָרְאוּ לָהֶם עַם-הַקֹּדֶשׁ גְּאוּלֵי ה' וְלָךְ יִקָּרֵא דְרוּשָׁה עִיר לֹא נֶעֱזָבָה:
לאחר בנינה המחודש של ירושלים מגיע זמן קיבוץ הגלויות. יש לעבור בשערים ולסלול את הכבישים והדרכים ולקרוא לכל עם ישראל מקצווי העולם לחזור לירושלים, העיר שכולם דורשים אותה.

א מִי-זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ: ב מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת:
מי המגיע מארץ אדום? ובגדיו אדומים כמו מבציר ענבים?

ג פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין-אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל-בְּגָדַי וְכָל-מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי: ד כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה: ה וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי: ו וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי וְאוֹרִיד לָאָרֶץ נִצְחָם:
הבסת אדום נמשלת לדריכת ענבים בגת. קשה היא נקמתו של ה' באדום. אין אנו יודעים מי מבצע בפועל נקמה זו. נראה שאלו לא בני ישראל אלא אולי עמים אחרים המשמשים כלי שרת בידיו של הקב"ה. נבואה זו מצטרפת לנבואות אחרות בדבר תבוסתו של אדום (ראו למשל בהפטרה לפרשת וישלח).

ז חַסְדֵּי ה' אַזְכִּיר תְּהִלּוֹת ה' כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר-גְּמָלָנוּ ה' וְרַב-טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו:ח וַיֹּאמֶר אַךְ-עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ: ט בְּכָל-צָרָתָם (לֹא) [לוֹ] צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל-יְמֵי עוֹלָם: 
מסיים הנביא באמירת שבח לה'. השבח מתרכז בהצלת והושעת ישראל.

לדף הראשי לפרשת ניצבים

הפטרת פרשת כי תבוא

הפטרת פרשת כי-תבוא היא פרק ס' בספר ישעיהו.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


הזכרנו את דברי האבודרהם על ההדרגתיות שבהפטרות הנחמה ואכן הפטרה זו מסמנת שלב חדש, למעשה מעין פקודה ישירה של הקב"ה לציון ולירושלים להתנחם. אם בהפטרות הקודמות ציון מאנה להינחם וגם עוונותיה שגרמו לגלות ולצרות הוזכרו, הרי שהפטרה זו כולה נחמה.

רבים מפסוקים אלו היו נראים עד לפני כמאה שנה כדמיון מוחלט, אולם עיננו הרואות איך ירושלים גדלה ומושכת אליה המוני מבקרים.

א קוּמִי אוֹרִי כִּי-בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח: ב כִּי-הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה-אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה: ג וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ:
הנחמה והגאולה נמשלות לאור גדול. האור לא יהיה רק על עם ישראל אלא יופץ מירושלים החוצה לכל העמים ולכל הארצות.

ד שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל-צַד תֵּאָמַנָה: ה אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ כִּי-יֵהָפֵךְ עָלַיִךְ הֲמוֹן יָם חֵיל גּוֹיִם יָבֹאוּ לָךְ: ו שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה כֻּלָּם מִשְּׁבָא יָבֹאוּ זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ וּתְהִלּוֹת ה' יְבַשֵּׂרוּ: ז כָּל-צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרֲתוּנֶךְ יַעֲלוּ עַל-רָצוֹן מִזְבְּחִי וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר:
קיבוץ הגלויות של בני ישראל הוא שלב חשוב בגאולה אולם לירושלים יבואו בני כל העמים. קדר ונביות הם צאצאי ישמעאל המייצגים את אומות העולם.

ח מִי-אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל-אֲרֻבֹּתֵיהֶם:  ט כִּי-לִי אִיִּים יְקַוּוּ וָאֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ בָּרִאשֹׁנָה לְהָבִיא בָנַיִךְ מֵרָחוֹק כַּסְפָּם וּזְהָבָם אִתָּם לְשֵׁם ה' אֱלֹקיִךְ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ:
בימינו קוראים לתנועה כזו כניסה של משקיעים זרים.

י וּבָנוּ בְנֵי-נֵכָר חֹמֹתַיִךְ וּמַלְכֵיהֶם יְשָׁרְתוּנֶךְ כִּי בְקִצְפִּי הִכִּיתִיךְ וּבִרְצוֹנִי רִחַמְתִּיךְ: 
אותם גויים שהרסו את ירושלים הם אלו שיבנו אותה מחדש. גם החורבן וגם הגאולה באים מאת ה', כאשר הגויים הם בעיקר שליחים.

יא וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִסָּגֵרוּ לְהָבִיא אֵלַיִךְ חֵיל גּוֹיִם וּמַלְכֵיהֶם נְהוּגִים:
בכל עיר עתיקה נהגו לסגור בלילה את השערים הגדולים. לפעמים היה בשער פשפש קטן דרכו אדם בודד יכול היה להיכנס אבל מי שהגיע מאוחר מדי עם עגלה נאלץ לישון בחוץ עד הבוקר. זה היה אמצעי בטחון חיוני באותם ימים. התנועה הרבה לירושלים לא תאפשר את סגירת השערים כלל גם לא בלילה והם יהיו פתוחים תמיד.

יב כִּי-הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא-יַעַבְדוּךְ יֹאבֵדוּ וְהַגּוֹיִם חָרֹב יֶחֱרָבוּ: יג כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן אֵלַיִךְ יָבוֹא בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו לְפָאֵר מְקוֹם מִקְדָּשִׁי וּמְקוֹם רַגְלַי אֲכַבֵּד: יד וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ וְהִשְׁתַּחֲווּ עַל-כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ כָּל-מְנַאֲצָיִךְ וְקָרְאוּ לָךְ עִיר ה' צִיּוֹן קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל:
גם האויבים של ירושלים ישלימו עימה ויכירו במעמדה כעירו של ה'.

טו תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר: טז וְיָנַקְתְּ חֲלֵב גּוֹיִם וְשֹׁד מְלָכִים תִּינָקִי וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה' מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב:
פסוק זה הוא ניגוד גמור לתחושות ירושלים לאחר החורבן המבוטאות למשל בפסוק הראשון של מגילת איכה: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם". ירושלים תחזור להיות עיר גדולה ומלאה ואחת מהערים המובילות בעולם.

יז תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת אָבִיא זָהָב וְתַחַת הַבַּרְזֶל אָבִיא כֶסֶף וְתַחַת הָעֵצִים נְחֹשֶׁת וְתַחַת הָאֲבָנִים בַּרְזֶל וְשַׂמְתִּי פְקֻדָּתֵךְ שָׁלוֹם וְנֹגְשַׂיִךְ צְדָקָה:
שגשוג כלכלי מובטח.

יח לֹא-יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה:
העיר בנויה על תילה, המצב הכלכלי טוב מאד וכך גם המצב הבטחוני.

יט לֹא-יִהְיֶה-לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא-יָאִיר לָךְ וְהָיָה-לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ: כ לֹא-יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי ה' יִהְיֶה-לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ:
מסיים הנביא כמעין ההתחלה בנושא אורה של הגאולה וסיומם של ימי האבל

כא וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר (מַטָּעַו) [מַטָּעַי] מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר: כב הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה:
דרשות רבות נאמרו על שני פסוקי סיום אלו והאם באמת ייתכן מצב בו כולם צדיקים. נסיים בדרשה הידועה על שתי המילים האחרונות בפרק. לגאולה זמן קבוע ויש לה עת אולם אם עם ישראל יתנהג כמצופה ממנו (כולם צדיקים) הרי שאפשר לקרב ולהחיש את הגאולה.

לדף הראשי לפרשת כי תבוא


הפטרת פרשת שופטים

הפטרת פרשת שופטים ממשיכה את נבואות הנחמה בספר ישעיהו בפרק נ"א יב - נ"ב יב. בנבואה זו תזהו הרבה מאד ביטויים שמופיעים בפיוט הידוע לשבת - "לכה דודי" והקבלות רבות לנבואות אחרות בישעיהו ונביאים אחרים.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


יב אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם מִי-אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן-אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן:

הזכרנו את מדרג הניחומים. אם בהפטרת הנחמה הראשונה בפרשת ואתחנן, פתח הנביא "נחמו נחמו עמי..." הרי שבנבואה זו הנחמה מגיעה ישירות מאת הקב"ה.

יג וַתִּשְׁכַּח ה' עֹשֶׂךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל-הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק:יד מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ וְלֹא-יָמוּת לַשַּׁחַת וְלֹא יֶחְסַר לַחְמוֹ:טו וְאָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ: טז וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי-אָתָּה:

לאחר תאור החטאים מתואר תאור המצב של עם ישראל בגלות

יז הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלַם אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ה' אֶת-כּוֹס חֲמָתוֹ אֶת-קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית: יח אֵין-מְנַהֵל לָהּ מִכָּל-בָּנִים יָלָדָה וְאֵין מַחֲזִיק בְּיָדָהּ מִכָּל-בָּנִים גִּדֵּלָה:יט שְׁתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִךְ מִי יָנוּד לָךְ הַשֹּׁד וְהַשֶּׁבֶר וְהָרָעָב וְהַחֶרֶב מִי אֲנַחֲמֵךְ:

פסוקים אלו מזכירים את דברי ירמיהו במגילת איכה (ג' מז): "פחד ופחת היה לנו השאת והשבר".

כ בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל-חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר הַמְלֵאִים חֲמַת-ה' גַּעֲרַת אֱלֹקיִךְ:
ולאחר תאור המצב הקשה מגיעים דברי הנחמה

כא לָכֵן שִׁמְעִי-נָא זֹאת עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן: כב כֹּה-אָמַר אֲדֹנַיִךְ ה' וֵאלֹקיִךְ יָרִיב עַמּוֹ הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת-כּוֹס הַתַּרְעֵלָה אֶת-קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי לֹא-תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד:כג וְשַׂמְתִּיהָ בְּיַד-מוֹגַיִךְ אֲשֶׁר-אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ וְכַחוּץ לַעֹבְרִים:
מנהג ימי קדם היה להשקות הנידונים למוות בכוס יין המכיל רעל וכך טעמו של הרעל אינו מורגש והנידון המסכן לפחות שותה מעט יין. זוהי כוס התרעלה המוזכרת. המילה קבעת מופיעה בתנ"ך רק כאן ויש דמיון מסוים למילה גביע.

א עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלַם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא-בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא: ב הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְׁבִי יְרוּשָׁלָם (הִתְפַּתְּחִו) [הִתְפַּתְּחִי] מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה בַּת-צִיּוֹן:

ג כִּי-כֹה אָמַר ה' חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ: ד כִּי כֹה אָמַר ה' אלוקים מִצְרַיִם יָרַד-עַמִּי בָרִאשֹׁנָה לָגוּר שָׁם וְאַשּׁוּר בְּאֶפֶס עֲשָׁקוֹ:
כאן דווקא מוזכר אשור שהגלה את עשרת השבטים וזוהי גלות אותה ישעיהו מכיר. ישעיהו גם מכיר את מסעות סנחריב שבא להילחם בישראל ופרקים רבים בספר מתייחסים לכך. בבל, בה הייתה הגלות בפעול, אינה מוזכרת.

ה וְעַתָּה מַה-לִּי-פֹה נְאֻם-ה' כִּי-לֻקַּח עַמִּי חִנָּם (משְׁלָו) [משְׁלָיו] יְהֵילִילוּ נְאֻם-ה' וְתָמִיד כָּל-הַיּוֹם שְׁמִי מִנֹּאָץ: ו לָכֵן יֵדַע עַמִּי שְׁמִי לָכֵן בַּיּוֹם הַהוּא כִּי-אֲנִי-הוּא הַמְדַבֵּר הִנֵּנִי:

ז מַה-נָּאווּ עַל-הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹקיִךְ: ח קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן:
פסוק זה מזכיר ואולי אך מהווה מקור לפיוטו של רבי אלעזר הקליר אמן ישעך בא עם הפזמון החזור "קול מבשר מבשר ואומר" הנאמר בהושענא רבא.

ט פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלָם כִּי-נִחַם ה' עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלָם: י חָשַׂף ה' אֶת-זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל-הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹקינוּ:
אפילו שירושלים עוד במצב של חורבות, ברגע שהגאולה מתחילה אפשר כבר לפצוח ברינה. בוודאי בימינו כאשר ירושלים בנויה לתפארת ומכילה המון רב שיש להודות ולשבח על הטובה. עניין זה עולה כל שנה מחדש לגבי הצומות ובפרט לגבי ברכת נחם הנאמרת אך ורק במנחה של תשעה באב ומתארת את ירושלים כעיר חרבה שוממת ובזויה. יש כאלו המשאירים את הברכה כמות שהיא, יש כאלו האומרים ברכה אחרת לחלוטין ויש המוסיפים מילה אחת בלבד ההופכת את התיאור ללשון עבר.

יא סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם טָמֵא אַל-תִּגָּעוּ צְאוּ מִתּוֹכָהּ הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי ה':
גם פסוק זה מזכיר מאד פסוק ממגילת איכה (ד' טו): "סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ סוּרוּ סוּרוּ אַל-תִּגָּעוּ כִּי נָצוּ גַּם-נָעוּ אָמְרוּ בַּגּוֹיִם לֹא יוֹסִפוּ לָגוּר". כאן הקריאה כמובן הפוכה, לאחר החזרה לארץ, הרי שהקריאה היא לטמאים לסור מעל מקום המקדש. אפשרות אחרת היא הקריאה לבני ישראל לצאת ממקום הגולה הטמא ולחזור לארצם.

יב כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי-הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

פסוק זה מזכיר פסוק אחר מישעיהו (נה - אותו קוראים בהפטרה לתענית ציבור) "כִּי-בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ-כָף". בני ישראל יצאו ממצרים בחיפשון וגם היציאה לגלות הינה תמיד יציאה חפוזה כאשר נאלצים להשאיר כמטע הכל מאחורה. אולם היציאה מהגלות תהיה יציאה שונה לגמרי, יציאה בנחת



לדף הראשי של פרשת שופטים

הפטרת פרשת עקב

הפטרת פרשת עקב היא ההפטרה השנייה בסדרת הפטרות הנחמה והיא נמצאת בספר ישעיהו פרק מ"ט פסוק יד עד פרק נ"א פסוק ג'.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


יד וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַה' שְׁכֵחָנִי: 
ציון, ירושלים ועם ישראל, אומרים ומודעים לכך שה' עזב אותם, אולם אפילו גרוע מכך, ה' שכח אותם.
ועל כך עונה הנביא

טו הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן-בִּטְנָהּ גַּם-אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ: 
האם אשה יכולה לשכוח את תינוקה (עוללה)? וגם אם כן הרי הק לא שכח את עמו.

טז הֵן עַל-כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד: יז מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ: 
למעשה לא רק שה' לא שכח אלא שעם ישראל נמצא כל הזמן במחשבתו, כאילו חקוק על ידיו. פסוק י"ז הוא משפט שנאמר רבות בימינו אולם בצורה שגויה. כוונת הנביא כי המהרסים והמחריבים, שאינם מעם ישראל כלל, יצאו מארצם וזאת בניגוד למשמעות הרווחת כיום, בהם המהרסים והמחריבים הם חלק מהעם.

יח שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ חַי-אָנִי נְאֻם-ה' כִּי כֻלָּם כַּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה: יט כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵיךְ כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ: כ עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ צַר-לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה-לִּי וְאֵשֵׁבָה: כא וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד-לִי אֶת-אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם: 
הנביא מדבר על קיבוץ הגלויות וחזרה של העם לארץ ישראל. חזרת העם לארצו היא המאפשרת לארץ האבלה לחזור ולהתקשט בעם החוזר אליה כתכשיטים של כלה ביום חופתה. אמנם הארץ עוד חרבה ושוממה אולם אט אט הערים יבנו מחדש ויהיו צרות מלהכיל את העם (משברי דיור אינם עניין חדש מסתבר). כמות העולים תהיה מפתיעה לאחר מחשבה שהעם כולו גלה ואיננו.

כב כֹּה-אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל-גּוֹיִם יָדִי וְאֶל-עַמִּים אָרִים נִסִּי וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל-כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה: כג וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי-אֲנִי ה' אֲשֶׁר לֹא-יֵבֹשׁוּ קוָֹי: 

כד הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ וְאִם-שְׁבִי צַדִּיק יִמָּלֵט: כה כִּי-כֹה אָמַר ה' גַּם-שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ יִמָּלֵט וְאֶת-יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב וְאֶת-בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ: כו וְהַאֲכַלְתִּי אֶת-מוֹנַיִךְ אֶת-בְּשָׂרָם וְכֶעָסִיס דָּמָם יִשְׁכָּרוּן וְיָדְעוּ כָל-בָּשָׂר כִּי אֲנִי ה' מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב:

א כֹּה אָמַר ה' אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר-מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ הֵן בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם: ב מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת וְאִם-אֵין-בִּי כֹחַ לְהַצִּיל הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר תִּבְאַשׁ דְּגָתָם מֵאֵין מַיִם וְתָמֹת בַּצָּמָא: ג אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם:
אמנם עברנו פרק, אבל הנביא חוזר לטענה הביסיסת המופיעה בפסוק הראשון של ההפטרה. לא ה' עזב את עמו אלא עוונות העם וחטאיו גרמו לגלות. מדוע באתי ואין איש שואל הקב"ה, כאשר נתן הזדמנות אחר הזדמנות לעם לחזור בתשובה, גם ברגעי הצרות כאשר המצב נראה אבוד. היש משהו שאינו בכוחו של הקב"ה?

בפסוקים הבאים קשה לזהות מי הדובר. האם זוהי אותה ציון המוזכרת למעלה? אפשר לקרוא כך אולם נראה כי כאן הנביא עצמו מדבר על חווית הנבואה שלו, נבואות שנתקבלו בזלזול ובדחייה ושלמרות זאת אינו חדל מנבואותו ומחובתו להביא את דבר ה' ולהוכיח את העם.
 ד ה' אלוקים נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת-יָעֵף דָּבָר יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים: ה ה' אלוקים פָּתַח-לִי אֹזֶן וְאָנֹכִי לֹא מָרִיתִי אָחוֹר לֹא נְסוּגֹתִי: ו גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק: ז וַה' אלוקים יַעֲזָר-לִי עַל-כֵּן לֹא נִכְלָמְתִּי עַל-כֵּן שַׂמְתִּי פָנַי כַּחַלָּמִישׁ וָאֵדַע כִּי-לֹא אֵבוֹשׁ: ח קָרוֹב מַצְדִּיקִי מִי-יָרִיב אִתִּי נַעַמְדָה יָּחַד מִי-בַעַל מִשְׁפָּטִי יִגַּשׁ אֵלָי: ט הֵן ה' אלוקים יַעֲזָר-לִי מִי-הוּא יַרְשִׁיעֵנִי הֵן כֻּלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ עָשׁ יֹאכְלֵם: 

וממשיך הנביא את נבואת התוכחה המשולבת בנחמה.
י מִי בָכֶם יְרֵא ה' שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם ה' וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹוקיו: יא הֵן כֻּלְּכֶם קֹדְחֵי אֵשׁ מְאַזְּרֵי זִיקוֹת לְכוּ בְּאוּר אֶשְׁכֶם וּבְזִיקוֹת בִּעַרְתֶּם מִיָּדִי הָיְתָה-זֹּאת לָכֶם לְמַעֲצֵבָה תִּשְׁכָּבוּן:
שני פסוקים אלו כוונו לאותם אנשים שאינם רוצים לשמוע את דבר הנבואה אולם מיד לאחריה יבוא דבר ה' לחפצים בו

א שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה' הַבִּיטוּ אֶל-צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל-מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם: ב הַבִּיטוּ אֶל-אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל-שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי-אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ: ג כִּי-נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל-חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן-ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה: 

לדף הראשי של פרשת עקב

הפטרת פרשת דברים

שבת דברים היא תמיד השבת שלפני תשעה באב ובעקבות פתיחת ההפטרה "חזון ישעיהו" מכונה השבת "שבת חזון".

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


שלושה נביאים התנבאו בלשון "איכה". משה רבנו בפסוק מפרשת דברים, ישעיהו בנבואה אותה אנו קוראים כהפטרה וירמיהו במגילת איכה אותה קוראים בתשעה באב.

מקובל לקרוא את ההפטרה בטעמי האבל של מגילת איכה פרט לפסוקי הנחמה שבסופה .

א חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה:
כבר הערנו בהפטרות אחרות שעוד שלושה נביאים ניבאו באותו פרק (הושע עמוס ומיכה) זמן. הנביא אינו מפרט בימי מי נאמרה הנבואה הנוכחית.

ב שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי:
הפסוק מזכיר מיד את פתיחת פרשת האזינו (דברים ל"ב א): "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי השמים והארץ שימשו אז כעדים לכך שישראל הוזהרו מה יקרה להם ביום שיעזבו את ה'. כעת הם נקראים שוב על מנת לשחזר את עדותם.

ג יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן:ד הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת-ה' נִאֲצוּ אֶת-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר:
אפילו בעלי חיים מגלים הבנה גבוהה יותר מעם ישראל ונשארים נאמנים לבעליהם. בפסוק ד' ארבעה כינויי תוכחה ונראה שכל אחד קשה מהשני החל מהתיאור הכללי למדי גוי, ועד לדרגה החמורה ביותר של בנים.

ה עַל-מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה כָּל-רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל-לֵבָב דַּוָּי:ו מִכַּף-רֶגֶל וְעַד-רֹאשׁ אֵין-בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא-זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן:ז אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים:
כמובן אפשרי שנבואתו של ישעיהו היא לעתיד לבוא, אולם מתי בתקופתו היה מצד של ארץ שוממה וערים שרופות? ייתכן מאד כי הנבואה נאמרה לאחר מסע סנחריב בו חרבו ערים רבות ובפרט העיר לכיש.

ח וְנוֹתְרָה בַת-צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה:ט לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ:
אכן באותו מסע ירושלים לא נפגעה כלל.  אולם לו הייתה נפגעת הרי שממלכת יהודה הייתה כסדום וכעמורה, ערים שלמות שנהפכו ונחרבו. תוכחת הנביא היא כי בני ישראל הגיעו כמעט למצב זה.

י שִׁמְעוּ דְבַר-ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹקינוּ עַם עֲמֹרָה:
ואולי היו צריכים להגיע לחלוטין למצב זה. צבא סנחריב אכן צר על ירושלים בימי חזקיה ולמרות שאפילו שולם מס כבד המצור לא נפסק. בסופו של דבר מופיע בתנ"ך כי אירע נס: "וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים" (מלכים ב' י"ט לה). אולם כנראה נס זה לא היה בזכות עם ישראל אלא רק על מנת למנוע את חורבן ירושלים.

יא לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי:
גם הנביא ישעיהו כמעט כמו כל יתר הנביאים מתבטא בחריפות נגד קורבנות אשר נהפכו לטקס חיצוני בלבד, ללא כוונה וללא משמעות.

יב כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי:יג לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה:יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשׂא: טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִּים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ:
כל הקורבנות, התפילות, השבתות והמועדים לא יעזרו ולא יועילו. להפך, הם רק מטריחים ומעייפים וכל זאת כי הידיים שפכו דם.

טז רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: יז לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה: יח לְכוּ-נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה' אִם-יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם-יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ: יט אִם-תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ: 
הנביא ישעיהו קורא לעם לחזור בתשובה, כאשר כמו במקומות אחרים (כדוגמת הפטרת יום הכיפורים בהמשך ספר ישעיהו) הבעיות הקשות הן בעיות חברתיות, במצוות בין אדם לחברו ולא רק בעבודה זרה.

כ וְאִם-תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר:כא אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים:
כאן מגיעים לשאלתו הקשה של ישעיהו הפותחת גם היא בלשון איכה. מתברר לנו שהדימוי של ידיים שופכות דם אינו מכוון למעשי רצח, אלא שכאשר לא שופטים משפט צדק ומעוותים את הדין, הדבר דומה לשפיכות דמים ולרציחה. עד כדי כך העניין חמור.

כב כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם:כג שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם:
גם פסוקים אלו נמצאים בשימוש תדיר עד ימינו ובכל פעם שמתעוררת פרשיית הון-שילטון חדשה. אין חדש תחת השמש.

מכאן מתחילים מספר פסוקי נחמה וגאולה ואותם קוראים במנגינה הרגילה של טעמי ההפטרה.
כד לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי: כה וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל-בְּדִילָיִךְ:כו וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי-כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָּנָה:כז צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה:


לדף הראשי של פרשת דברים

הפטרת יום העצמאות

הרבנות הראשית לישראל רצתה לשוות ליום העצמאות מעמד חגיגי ולכן תיקנה תקנות לנוסח תפילה ייחודי. ביום העצמאות אומרים הלל (מנהגים שונים האם להגיד בבוקר או בערב, בברכה או בלי), וכמו כן יש הפטרה ליום העצמאות וזאת למרות שאין קריאה בתורה (אלא אם יום העצמאות ביום חמישי, אבל אז הקריאה היא רגילה בהתאם לפרשת השבוע ואינה מיוחדת).
ההפטרה נקראת ללא ברכות והיא למעשה הפטרת שמיני של פסח, שנקראת רק בחוץ לארץ ואינה נקראת בארץ ישראל, אולם תוכנה מתאים מאד ליום העצמאות כפי שנראה.

ההפטרה מתחילה בספר ישעיהו פרק י' פסוק ל"ב ועד סוף פרק י"ב

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


לב עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד יְנֹפֵף יָדוֹ הַר (בַּית) [בַּת-צִיּוֹן] גִּבְעַת יְרוּשָׁלָם:
חכמינו העכשויים דרשו פסוק זה למנהג הניפנוף במנגל המבוצע בעמידה על כל הר גבעה ויער. אולם הכוונה המקורית בהקשר הנבואה היא כי האויב של ישראל (כנראה סנחריב) כבר נמצא במרחק קרוב מאד לעיר ירושלים, מרחק הושטת יד. רק במצב מסוכן זה תבוא הישועה.

לג הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת מְסָעֵף פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדֻעִים וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלוּ:לד וְנִקַּף סִבְכֵי הַיַּעַר בַּבַּרְזֶל וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל:
הדימוי של האויב הוא ליער אדיר וחזק, אולם גם יער זה לא יעמוד בפני כוחו של הקב"ה. אפשרות אחרת להבין את הפסוק (וייתכן ששתי האפשרויות גלומות בו בעונה אחת) היא כי דווקא ישראל הם אלו שנמשלים ליער, אותו האויב גודע. אפשרות זו נדרשה בגמרא במסכת גיטין נו: כחלק מאגדות החורבן ובדברי רבן יוחנן בן זכאי שהעמיד פני מת כדי לצאת מירושלים ולבקש מאת אספאסיינוס. ריב"ז מכנה את אספסייאנוס שהיה אז שר הצבא בשם מלך וכאשפשייאנוס עונה לו שהוא חייב מיתה על כך, מסביר לו רבי יוחנן כי רק מלך יכול לכבוש את ירושלים: "דכתיב והלבנון באדיר יפול ואין אדיר אלא מלך דכתי' והיה אדירו ממנו וגו' ואין לבנון אלא ביהמ"ק שנאמר ההר הטוב הזה והלבנון"

א וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה:ב וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה':ג וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא-לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא-לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ:ד וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי-אָרֶץ וְהִכָּה-אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע:ה וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו: 
ודווקא מהגזע שאולי כבר נראה גדוע וכרות, יצא חוטר חדש, צעיר, רענן וחיוני. חוטר המסמן את רוח ה', שלטון בצדק וביושר עם יראת שמים. נקל להבין את החיבור שנעשה בין פסוקים אלו ובין מדינת ישראל הצעירה שקמה שלוש שנים בלבד לאחר גדיעה וכריתה של היהדות באירופה.

ו וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם:ז וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן:ח וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל-חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה:ט לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ בְּכָל-הַר קָדְשִׁי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת-ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים: 
פסוקים אלו מוכרים ביותר והם המשל על חזון אחרית הימים, חזון השלום האמיתי וניצחון הטוב על הרע, שלום שאפשרי רק כאשר כל הארץ תדע את ה'.

י וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד:יא וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת-שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר- מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם:יב וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ: 
קיבוץ הגלויות הגדול לארץ ישראל הוא עוד מאפיין של מדינת ישראל הצעירה וגלי העלייה הגדולים שבאו לאחר הקמתה של שארית הפליטה מאירופה ומאות אלפי יהודים שנושלו מרכושם וגורשו מביתם במדינות ערב.

יג וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא-יְקַנֵּא אֶת-יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא-יָצֹר אֶת-אֶפְרָיִם: 
אחדות עם ישראל היא מרכיב חשוב וחיוני בגאולה. ללא ספק יש לחברה הישראלית הרבה מה לשפר בתחום זה ולא נאריך בכך יותר.

יד וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת-בְּנֵי-קֶדֶם אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם: 
האחדות חשובה במיוחד מאחר ורק באחדות אפשר להתמודד עם העמים מסביב. אמנם כמה פסוקים קודם קראנו על חזון השלום האוטופי אבל כנראה שהדרך עליו ארוכה וקשה.

טו וְהֶחֱרִים ה' אֵת לְשׁוֹן יָם-מִצְרַיִם וְהֵנִיף יָדוֹ עַל-הַנָּהָר בַּעְיָם רוּחוֹ וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים וְהִדְרִיךְ בַּנְּעָלִים:טז וְהָיְתָה מְסִלָּה לִשְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם עֲלֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: 
אפילו במצב של אחדות, צריך את הסיוע האלוקי, אבל הוא יגיע לאחר האחדות.


א וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי: 
ולאחר קיבוץ הגלויות והחזרת העם לארץ, תתוקן הגלות הארוכה.

ב הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ה' וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה:ג וּשְׁאַבְתֶּם-מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה:
שני פסוקים אלו הם חלק מנוסח ההבדלה במנהג אשכנז. הפסוק הראשון מזכיר מאד פסוק דומה משירת הים.

ד וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו הַזְכִּירוּ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ:ה זַמְּרוּ ה' כִּי גֵאוּת עָשָׂה (מיּדַעַת) [מוּדַעַת] זֹאת בְּכָל-הָאָרֶץ:ו צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל:



הפטרת שבת ראש חודש

כאשר שבת הוא בראש חודש נקראת הפטרה מיוחדת והיא דוחה את הפטרת השבת הרגילה. ההפטרה לראש חודש היא מפרק ס"ו בישעיהו, הפרק החותם את הספר. 

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


בפרקנו הקבלות רבות לפרק א' בישעיהו (אותו קוראים כהפטרת פרשת דברים - הפטרת חזון) ונציין כמה מהן.

א כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי-זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ-לִי וְאֵי-זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי: 
מלכותו של ה' חובקת את כל העולם. מדוע ה' צריך בית אחד, מקום מוגדר כשהשמים הם רק הכסא שלו (יש כאן רמז למרחב הנקרא שמי השמים - מרחב שהוא מחוץ להשגתם של בני אדם).  שוב נזכיר בעיות תארוך בחלקו השני של ספר ישעיהו וגם מפסוק זה נראה שיש סברה לומר שהנבואה מתייחסת לתחילת בנייתו של בית המקדש השני.

ב וְאֶת-כָּל-אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כָל-אֵלֶּה נְאֻם-ה' וְאֶל-זֶה אַבִּיט אֶל-עָנִי וּנְכֵה-רוּחַ וְחָרֵד עַל-דְּבָרִי: 
בדומה מאד לפרק הראשון בספר ישעיהו, בוחר הנביא להדגיש את המצוות החברתיות, הדאגה לעניים.

ג שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה-אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עוֹרֵף כֶּלֶב מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם-חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן גַּם-הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה: 
כאשר לעומת זאת הקורבנות אינם רצויים. מי ששוחט שור לעולה הוא מכה איש, זובח השה - עורף כלב וכו'. במקרים אלו הקורבנות כלל אינם רצויים ואף עניין זה מוזכר בפרק א'.

ד גַּם-אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא-חָפַצְתִּי בָּחָרוּ: 
הביטוי קראתי ואין עונה דברתי ולא שמעו מופיע כפה פעמים בצורות דומות. אלו הם כמובן הנביאים שנשלחו לעם ישראל וקראו לעם ישראל לשפר את דרכיו, אך לא שמעו אליהם.

ה שִׁמְעוּ דְּבַר-ה' הַחֲרֵדִים אֶל-דְּבָרוֹ אָמְרוּ- אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד ה' וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ: 
מי שבכל זאת חרד לדבר ה' הנה מה שצריך לעשות וכאן מגיעים פסוקי הנחמה.

ו קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר קוֹל מֵהֵיכָל קוֹל ה' מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו: 
צירוף לשוני מעניין בפסוק, אבל לא מדובר על קול של שעון מעורר (את האנשים לתשובה?) אלא על קול רעש היוצא מהעיר. העיר היא כנראה ירושלים שהייתה חריבה ותבנה שנית בימי שיבת ציון.

ז בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ וְהִמְלִיטָה זָכָר:ח מִי-שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם-יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת כִּי-חָלָה גַּם-יָלְדָה צִיּוֹן אֶת-בָּנֶיהָ:ט הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד יֹאמַר ה' אִם-אֲנִי הַמּוֹלִיד וְעָצַרְתִּי אָמַר אֱלֹהָיִךְ: 
תהליך הבנייה יהיה מהיר מאד ונמשל ללידה. בטרם יתחילו חבלי הלידה והצירים, הלידה כבר תתרחש. במהירות וללא כאבים.

י שִׂמְחוּ אֶת-יְרוּשָׁלַם וְגִילוּ בָהּ כָּל-אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל-הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ: יא לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ לְמַעַן תָּמֹצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּם מִזִּיז כְּבוֹדָהּ:יב כִּי-כֹה אָמַר ה' הִנְנִי נֹטֶה-אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִם וִינַקְתֶּם עַל-צַד תִּנָּשֵׂאוּ וְעַל-בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ:יג כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלַם תְּנֻחָמוּ: 
העיר החריבה ששימשה מושא לאבלות תיבנה ואוהביה יוכלו לשמוח בה. סיום הקטע נהפך למטבע לשון הנאמר לרוב בתעניות ובסמוך לתשעה באב: "בבנין ירושלים ננוחם". בניית עיר הבירה היא הנחמה של עם ישראל.

יד וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה וְנוֹדְעָה יַד-ה' אֶת-עֲבָדָיו וְזָעַם אֶת-אֹיְבָיו:טו כִּי-הִנֵּה ה' בָּאֵשׁ יָבוֹא וְכַסּוּפָה מַרְכְּבֹתָיו לְהָשִׁיב בְּחֵמָה אַפּוֹ וְגַעֲרָתוֹ בְּלַהֲבֵי-אֵשׁ:טז כִּי בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט וּבְחַרְבּוֹ אֶת-כָּל-בָּשָׂר וְרַבּוּ חַלְלֵי ה': 
אבל הרשעים והאויבים לא יוכלו לחמוק מעונשם.

יז הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל-הַגַּנּוֹת אַחַר (אַחַד) [אַחַת] בַּתָּוֶךְ אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם-ה':
נראה שאכילת המאכלות האסורים אינה עבירה בפני עצמה (לפחות לא ברמת חומרה גבוהה כל כך) אלא שאכילה זה ייצגה סוג של עבודה זרה מתועבת במיוחד.

יח וְאָנֹכִי מַעֲשֵׂיהֶם וּמַחְשְׁבֹתֵיהֶם בָּאָה לְקַבֵּץ אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם וְהַלְּשֹׁנוֹת וּבָאוּ וְרָאוּ אֶת-כְּבוֹדִי:יט וְשַׂמְתִּי בָהֶם אוֹת וְשִׁלַּחְתִּי מֵהֶם פְּלֵיטִים אֶל-הַגּוֹיִם תַּרְשִׁישׁ פּוּל וְלוּד מֹשְׁכֵי קֶשֶׁת תֻּבַל וְיָוָן הָאִיִּים הָרְחֹקִים אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ אֶת-שִׁמְעִי וְלֹא-רָאוּ אֶת-כְּבוֹדִי וְהִגִּידוּ אֶת-כְּבוֹדִי בַּגּוֹיִם:כ וְהֵבִיאוּ אֶת-כָּל-אֲחֵיכֶם מִכָּל-הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה' בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת עַל הַר קָדְשִׁי יְרוּשָׁלַם אָמַר ה' כַּאֲשֶׁר יָבִיאוּ- בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמִּנְחָה בִּכְלִי טָהוֹר בֵּית ה': 
לאחר שהפליטים יגיעו לארצות הרחוקות, אנשים ירצו לבוא משם ולראות את כבוד ה'. נבואות בסגנון דומה נאמרו בנביאים אחרים כמו למשל בנביא זכריה המופיעה בהפטרה לחג הסוכות.

כא וְגַם-מֵהֶם אֶקַּח לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם אָמַר ה': 
כיצד יוכלו אנשים שאינם משבט לוי להתמנות לכהנים וללויים? איננו יודעים זאת, אולם יש כאן הבטחה דומה באופיה להבטחה שראינו בהפטרה לתענית ציבור.

כב כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֳדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם-ה' כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם: 

כג וְהָיָה מִדֵּי-חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל-בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה': 
במקומות רבים מצאנו שימי החודש והשבת הם ימים מיוחדים (באשה השונמית - הפטרת פרשת וירא, ביחזקאל - הפטרת שבת החודש). כמובן שלא אפשרי שכל שבת יבואו כולם. אלא שימים אלו הם הימים המיוחדים לביקור בבית המקדש

כד וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל-בָּשָׂר:
אבקש את סליחתם של עדיני הנפש. הפסוק האחרון בישעיהו נוראי. כל מי שיבוא לבית המקדש יראה את פגרי האנשים שמתו בעונשו של ה'. תיאור זה מזכיר מעט את מלחמת גוג ומגוג (ראו הפטרת שבת חול המועד סוכות) ואת הקברים ההמוניים שיהיו באזור ירושלים. כאשר היו מגיפות ולא יכלו להביא את הגופות לקבורה ראויה, לא עלינו, התפתחו בגופות רימה ותולעה והיה צריך לשורפן (גם שאול המלך, שגופתו הושחתה בידי פלשתים וכתוצאה מכך כבר אי אפשר היה לקוברה). הנביא מתאר שבמשך זמן רב כמות הגופות תהיה גדולה כל כך עד שתולעים לא ימותו וגם האש לא תכבה. תיאור מזעזע.

מאחר ונהוג לא לסיים קריאה בדבר רע כופלים את הפסוק שלפני האחרון (דבר זה נעשה בארבע ספרים ישעיהו, תרי-עשר, קוהלת וקינות (איכה).

וְהָיָה מִדֵּי-חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל-בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה':



הפטרת פרשת ויקרא

הפטרת פרשת ויקרא היא בספר ישעיהו פרק מ"ג פסוק כ"א ועד פרק מ"ד פסוק כ"ג. כרגיל ההפטרה היא חלק מהקשר רחב יותר לפניה ולאחריה המדבר באופן כללי על מפלת בבל שתסמן את גאולת ישראל. בספר ישעיהו יש בעיית תארוך מאחר ורוב הנבואות האחרונות נראות שייכות לתקופה שלאחר החורבן בעוד ישעיהו הנביא חי כמאה וחמישים שנה קודם לכן. אפשר לתרץ קושי זה מאחר ובקובץ נבואות זה לא מופיע כלל השם ישעיהו, ואפשרי  שעורכים מאוחרים הוסיפו קבצי נבואות שונים דווקא לספר ישעיהו להרבות בו את הנחמה. נשתדל לעסוק בנושא זה של חלקו השני של ישעיהו בהרחבה בעתיד

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


כא עַם-זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ:כב וְלֹא-אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי-יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל: 
שוב מציג הנביא את כפיות הטובה של עם ישראל. הקב"ה יצר את עם ישראל למען יספרו את תהילתו (על ידי שמירת המצוות) אך עם ישראל פנה לקרוא לאלוקים אחרים. נעיר שבתנ"ך עצמו יש פרשייה המפרידה בין שני פסוקים אלו, כלומר הם אינם רציפים וקשורים אחד לשני. הפסוק הראשון של ההפטרה הוא האחרון בפרשייה הקודמת.
כג לֹא-הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה:כד לֹא-קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲוֹנֹתֶיךָ: 
הקורבנות הוקרבו לאלים אחרים ובמקום לעשות מצוות עשו בני ישראל חטאים ועוונות. הקנה הוא אחד מצמחי הבשמים ומקביל ללבונה. קשר זה לקורבנות נראה כקשר הרופף לפרשת ויקרא. עד כאן אנו רגילים מנבואות זעם, אולם ההמשך יכול להוות הפתעה.

כה אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר: 
המחילה מאת ה' מובטחת אפילו ללא תהליך של חזרה בתשובה? זה משונה מעט מאחר ומהחוטא נדרשים מספר צעדים מינימליים על מנת לשוב בתשובה (חרטה למשל). אבל הנביא מדגיש זאת על ידי חזרה על המילה אנכי (כפי שנראה גם בהפטרת פרשת שופטים). כפילות זו של מילת אנכי נמצאת בתנ"ך 3 פעמים בלבד. כולם בקובץ פרקי הנחמה בספר ישעיהו
כו הַזְכִּירֵנִי נִשָּׁפְטָה יָחַד סַפֵּר אַתָּה לְמַעַן תִּצְדָּק: 
ההמשך מוזר אף יותר. הקב"ה מזמין את עם ישראל למשפט (נשפטה יחד) אולם סיום המשפט יהיה שעם ישראל יצא זכאי. איך זה מסתדר עם כל החטאים? אולי המשפט יסתיים בכך שחטאי הגלות כבר כיפרו על העוונות.
כז אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי:כח וַאֲחַלֵּל שָׂרֵי קֹדֶשׁ וְאֶתְּנָה לַחֵרֶם יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְגִדּוּפִים:
אבל לא, לעם ישראל אין פיתחון פה. הם יודעים שהם אשמים ולא צודקים. למעשה הפנייה בפסוק הקודם הייתה מעין טריק בנוסח "אם יש לך משהו להגיד תגיד ראשון ונראה אם תצליח לצאת צודק". לאחר השתיקה ממשיך הקב"ה ומפרט את טענותיו.
אביך הראשון חטא - מיהו אותו אב ראשון. הגישה הנוצרית כמובן מייחסת את החטא לאדם הראשון, אולם קשה לראות בכך את כוונת הנביא. קשה גם ליחס את הכתוב לאברהם אבינו או לאחד האבות האחרים. כאן אפשר להיזכר בתחילת ההפטרה. עם זו יצרתי לי. הדור הראשון של העם הוא אביך הראשון, זה דור יוצאי מצרים. והם חטאו בחטא העגל ובחטא המרגלים.  מיהם המליצים? אולי שושלת המנהיגים והמלכים שלרוב לא היו עובדי ה'. כך או כך תוצאות הגלות הם העונש על כל אותם חטאים ועם ישראל לא זוכה במשפט. 

א וְעַתָּה שְׁמַע יַעֲקֹב עַבְדִּי וְיִשְׂרָאֵל בָּחַרְתִּי בוֹ: 
ועכשיו מגיעים פסוקי הנחמה
ב כֹּה-אָמַר ה' עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן יַעְזְרֶךָּ אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ:ג כִּי אֶצָּק-מַיִם עַל-צָמֵא וְנוֹזְלִים עַל-יַבָּשָׁה אֶצֹּק רוּחִי עַל-זַרְעֶךָ וּבִרְכָתִי עַל-צֶאֱצָאֶיךָ:ד וְצָמְחוּ בְּבֵין חָצִיר כַּעֲרָבִים עַל-יִבְלֵי-מָיִם:ה זֶה יֹאמַר לַה' אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם-יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַה' וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה: 
 עם ישראל עומד במשפט ולא מוצא מה לטעון לזכותו והנה הקב"ה נהיה הסנגור ומעודד את העם שלמרות החטאים, ה' לא מסיר את חסדו מעליו. עם ישראל נמשל לצמא וליבש שיקבל מנת מי חיים שתגרום לצמיחתו המחודשת תוך כדי הכרה בשייכותו לה'.

ו כֹּה-אָמַר ה' מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ ה' צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים: 
פסוק חשוב זה מבטא את אחדותו ובלעדיותו של האל. וההפטרה תעבור לעסוק בעבודה הזרה ובחוסר התועלת שבה.
ז וּמִי-כָמוֹנִי יִקְרָא וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי מִשּׂוּמִי עַם-עוֹלָם וְאוֹתִיּוֹת וַאֲשֶׁר תָּבֹאנָה יַגִּידוּ לָמוֹ:ח אַל-תִּפְחֲדוּ וְאַל-תִּרְהוּ הֲלֹא מֵאָז הִשְׁמַעְתִּיךָ וְהִגַּדְתִּי וְאַתֶּם עֵדָי הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי וְאֵין צוּר בַּל-יָדָעְתִּי: 
שוב מבטא הנביא את גדלותו של אלוקים.
ט יֹצְרֵי-פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל-יוֹעִילוּ וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה בַּל-יִרְאוּ וּבַל-יֵדְעוּ לְמַעַן יֵבֹשׁוּ: 
הפסלים והאלילים הם הבל
י מִי-יָצַר אֵל וּפֶסֶל נָסָךְ לְבִלְתִּי הוֹעִיל:יא הֵן כָּל-חֲבֵרָיו יֵבֹשׁוּ וְחָרָשִׁים הֵמָּה מֵאָדָם יִתְקַבְּצוּ כֻלָּם יַעֲמֹדוּ יִפְחֲדוּ יֵבֹשׁוּ יָחַד:יב חָרַשׁ בַּרְזֶל מַעֲצָד וּפָעַל בַּפֶּחָם וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ וַיִּפְעָלֵהוּ בִּזְרוֹעַ כֹּחוֹ גַּם-רָעֵב וְאֵין כֹּחַ לֹא-שָׁתָה מַיִם וַיִּעָף:יג חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת:יד לִכְרָת-לוֹ אֲרָזִים וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן וַיְאַמֶּץ-לוֹ בַּעֲצֵי-יָעַר נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל: 
כאן מתוארת עבודת יצירת הפסלים השונים. פסלי מתכת ופסלי עץ. חרש המתכת גם צריך עצים על מנת להסיק את הכבשן ולהתיך את הברזל ולעצבו על ידי מכות פטיש (מקבת). מרוב התלהבות ביצירת האליל הנפח לא אוכל ולא שותה ולכן מתעייף. גם חרש העץ מתכנן תוכניות ונעזר בכלי המקצוע: קו - סרגל, מקצוע - כלי שיוף וגילוף ומחוגה - דומה לימינו. העבודה מתבצעת לפי תבניות ואפילו הפסלים שנוצרים הם לתפארת כלומר נאים ומפוארים. ניתן להסיק מפסוקים אלו שרמת היצירה והעיבוד של החומרים הייתה גבוהה למדי. לכל העבודות האלו צריכים עצים אבל אותו עץ מיועד לכמה שימושים.

טו וְהָיָה לְאָדָם לְבָעֵר וַיִּקַּח מֵהֶם וַיָּחָם אַף-יַשִּׂיק וְאָפָה לָחֶם אַף-יִפְעַל-אֵל וַיִּשְׁתָּחוּ עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגָּד-לָמוֹ:טז חֶצְיוֹ שָׂרַף בְּמוֹ-אֵשׁ עַל-חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע אַף-יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר:יז וּשְׁאֵרִיתוֹ לְאֵל עָשָׂה לְפִסְלוֹ (יִסְגָּוד) [יִסְגָּד-לוֹ] וְיִשְׁתַּחוּ וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו וְיֹאמַר הַצִּילֵנִי כִּי אֵלִי אָתָּה: 
אותו בול עץ נחצה לשניים. חציו מושלך לאח על מנת שלנגר לא יהיה קר מדי. ומהחצי השני אותו נגר עושה אליל וסוגד לו.

יח לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם:יט וְלֹא-יָשִׁיב אֶל-לִבּוֹ וְלֹא דַעַת וְלֹא-תְבוּנָה לֵאמֹר חֶצְיוֹ שָׂרַפְתִּי בְמוֹ-אֵשׁ וְאַף אָפִיתִי עַל-גֶּחָלָיו לֶחֶם אֶצְלֶה בָשָׂר וְאֹכֵל וְיִתְרוֹ לְתוֹעֵבָה אֶעֱשֶׂה לְבוּל עֵץ אֶסְגּוֹד:כ רֹעֶה אֵפֶר לֵב הוּתַל הִטָּהוּ וְלֹא-יַצִּיל אֶת-נַפְשׁוֹ וְלֹא יֹאמַר הֲלוֹא שֶׁקֶר בִּימִינִי: 
הנבואה חוזרת על האבסורד שבצעד זה על מנת להדגישו. לו רק היו חושבים קצת על מעשיהם היו רואים שחצי בול עץ נהפך לגחלים לאפיית לחם וצליית בשר (מנגל) ולחצי השני משתחווים. איפה ההיגיון בכך?

כא זְכָר-אֵלֶּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל כִּי עַבְדִּי-אָתָּה יְצַרְתִּיךָ עֶבֶד-לִי אַתָּה יִשְׂרָאֵל לֹא תִנָּשֵׁנִי: 
דברי הנבואה מיועדים לעם ישראל שיזכור עד כמה עבודת האלילים היא פסולה ולעם ישראל יש אלוקים אחד. 

כב מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאתֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ:כג רָנּוּ שָׁמַיִם כִּי-עָשָׂה ה' הָרִיעוּ תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה יַעַר וְכָל-עֵץ בּוֹ כִּי-גָאַל ה' יַעֲקֹב וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר:
הבנה זו תוביל לאפשרות של החזרה בתשובה אבל כאן כבר נדרשת אקטיביות של עם ישראל והדרישה היא שובה אלי. לאחר החזרה בתשובה של עם ישראל תגיע השמחה הגדולה בשמים ובארץ , בהרים וביער. גאולת ישראל תושלם והקב"ה יוכל להתפאר בעמו, שיבצע את מטרתו הראשונית כפי שמופיעה בתחילת ההפטרה - יספר בעולם את תהילת ה'. נראה שזה הקשר העמוק לפרשת ויקרא ואולי אף לספר ויקרא בכללותו. זהו הספר שבו עם ישראל מקבל את רוב המצוות, המצוות שיהפכו אותו לעם סגולה ויממשו את ייעודו כעם שלם של "ממלכת כהנים וגוי קדוש"




לדף הראשי של פרשת ויקרא