אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות מסעי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מסעי. הצג את כל הרשומות

פרשת מסעי

פרשת מסעי

מאמרים ודברי תורה לפרשת מסעי

עיר מקלט והכוהן הגדול - לרוצח הנמלט לעיר המקלט, מותר לצאת ממנה רק במות הכהן הגדול. המאמר עוסק בקשר בין הרוצח לכוהן.

הפטרת פרשת מסעי - המשך נבואות התוכחה של ירמיהו

פרשת מטות מסעי לילדים - תקציר הפרשה מתאים לילדים וגם למבוגרים.

חידון לפרשת מסעי - חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת מסעי

סטטיסטיקה לפרשת מסעי - נתונים סטטיסטיים על פרשת מסעי

תקציר פרשת מסעי

פרק ל"ג
פרשת מסעי היא הפרשה האחרונה בחומש במדבר. הפרשה פותחת בתיאור כל המסעות של בני ישראל מצאתם מארץ מצרים ועד חנייתם בערבות מואב מול הירדן ויריחו. לא פחות מ-42 מסעות ומקומות שונים (בחלקם כבר פגשנו בפרשות הקודמות וחלקם יחידאים במקרא) מוזכרים. אמנם רוב המקומות מוזכרים בקצרה לפי התבנית של "ויסעו מ... ויחנו ב..." אולם בין לבין מפורטים לנו אירועים וניתן לנו מידע נוסף. המידע המענין ביותר הוא תאריך פטירתו של אהרון הכהן, יחידי הוא אהרון בכל המקרא שנכתב תאריך פטירתו, א' באב, ופרשת מסעי נקראת תמיד בסמוך לתאריך זה. גם גילו של אהרון מפורט אולם את הגיל אנו יכולים לחשב שכן גילו בעת יציאת מצרים כבר הוזכר בספר שמות. בהמשך הפרשה מופיע ציווי על הורשת והריסת העבודה הזרה של ערי ארץ ישראל. נושא זה יתפוס מקום מרכזי בנאומיו של משה בחומש דברים.

פרק ל"ד
בפרק ל"ד, התורה מפרטת את גבולות ארץ ישראל, רשימה זו של גבולות ומקומות מהווה מקור לפרשנויות ומחקרים מרובים. חלק מן המקורות מזוהים בצורה ודאית (ים כנרת וים המלח) חלקם מוכרים עוד מספר בראשית וחלקם מוכרים לנו מימינו אך אין לדעת איפה היו בעבר (מעלה עקרבים). לאחר פירוט הגבולות, התורה מפרטת בשמות את נשיאי השבטים, שיובילו את בני ישראל לנחלת הארץ.

פרק ל"ה
פרק ל"ה פותח בציווי על נתינת ערים ללווים בכל ארץ ישראל  שהרי לשבט לוי אין נחלה משל עצמו. לאחר מכן התורה עוסקת בנושא הלא סימפטי של רוצח ורוצח בשגגה. התורה מצווה להקצות ערי מקלט לרוצחים בשגגה (שלא ניתן לחייבם בדיני נפשות בבית דין), על מנת שגואל הדם לא יוכל לפגוע בהם. הרעיון העומד בכך שגם מי שחטא בהריגה ולא ברצח, ידע שעליו לגלות למקום מרוחק. אמנם התורה מודעת לכך שהאיש הרג נפש בשגגה, אך הוא עדיין מכונה רוצח ואחריותו ללקיחת החיים קיימת. כאשר הרוצח נמצא בעיר המקלט, לגואל הדם אסור לפגוע בו (אחרת ייחשב גואל הדם בעצמו לרוצח). לרוצח מותר לצאת מעיר המקלט רק לאחר מות הכהן הגדול. עיר המקלט אינה נותנת הגנה באופן אוטומטי, רוצח במזיד הנמלט לעיר מקלט מוצא משם בעל כורחו.

פרק ל"ו
בסיום החומש כולו אנו חוזרים לנושא שהתורה עסקה בו בפרשת פינחס. בנות צלפחד ביקשו לקבל את נחלת אביהן (ולעשות שם לאביהן שלא יישכח). שבט מנשה מודאגים מהאפשרות שבנות צלפחד ינשאו עם בני שבטים אחרים ושתוך דור אחד הנחלה תעבור ליורשי בעליהן ולמעשה לנחלת שבט אחר. משה לפי ה', מדגיש כי בנות צלפחד תהיינה לנשים למי שהן בוחרות, אך החתנים צריכים להיות בני שבט מנשה. בנות צלפחד אכן עושות כך וכולן נישאות (וכנראה זהו המקרה הראשון בתורה בו הכלה בוחרת את החתן). סיום ספר במדבר מסתיים בצורה דומה מאד לספר ויקרא :"אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה' ביד משה אל בני ישראל בערבות מואב על ירדן יריחו" אך בועד ספר ויקרא מסתיים במדבר סיני, בחומש במדבר בני ישראל כבר הגיעו לפתחה של ארץ ישראל
חזק חזק ונתחזק

הפטרת פרשת מסעי

הפטרת פרשת מסעי היא ההפטרה השנייה בסדרת שלושת ההפטרות שלפני תשעה באב. אלו הן נבואות תוכחה ופורענות קשות. עיקר ההפטרה היא פרק ב' בספר ירמיהו. ומתחיל בדיוק במקום בה הסתיימה הפטרות פרשת מטות.
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


ד שִׁמְעוּ דְבַר-ה' בֵּית יַעֲקֹב וְכָל-מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל: ה כֹּה אָמַר ה' מַה-מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ:
מדוע בני ישראל רחקו מה'? גם אם היו צרות וקשיים, מאיפה הגיע האמונה כי עבודה זרה היא מה שתעזור?

ו וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא-עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא-יָשַׁב אָדָם שָׁם: ז וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת-אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה:
הרי הזיכרון ההיסטורי מוכיח כי עבודת ה' היא שסייעה לעם ישראל בעבר

ח הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא-יוֹעִלוּ הָלָכוּ: 
הדבר המפתיע יותר הוא שההליכה אחרי העבודה הזרה התחילה באליטה של העם. הכוהנים עצמם, שאמורים להיות מוקדשים לעבודת ה', תופשי התורה ואפילו נביאים - עברו ברובם לעבודת הבעל.

ט לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם-ה' וְאֶת-בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב: י כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד וּרְאוּ הֵן הָיְתָה כָּזֹאת: יא הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל: 
התופעה של עם שלם שעוזב את אלוהיו ועובר לעבודת אלוקים אחרים היא תופעה נדירה. נציין כי כמו שראינו בסיפור אליהו, בני ישראל לרוב פסחו על שני הסעיפים כלומר עבדו גם את ה' וגם את הבעל במעין תערובת משונה.


יב שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל-זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם-ה':
מקור הביטוי הידוע שומו שמים הוא בירמיהו.

יג כִּי-שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא-יָכִלוּ הַמָּיִם:
הרעה היא כפולה. עזיבת ה' מחד ומאידך ההחלפה שלו בעבודת הבעל. במקום להמשיך לשתות מים חיים, הלכו לחפש בורות מים ריקים ונשברים.

יד הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אִם-יְלִיד בַּיִת הוּא מַדּוּעַ הָיָה לָבַז: טו עָלָיו יִשְׁאֲגוּ כְפִרִים נָתְנוּ קוֹלָם וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה עָרָיו (נִצְּתֻה) [נִצְּתוּ] מִבְּלִי ישֵׁב: טז גַּם-בְּנֵי-נֹף (וְתַחְפַּנְ ֵס) [וְתַחְפַּנְחֵס] יִרְעוּךְ קָדְקֹד: 
הדימוי של ישראל הוא לעבד, למישהו חסר זכויות, שכולם מתעמרים בו.

יז הֲלוֹא-זֹאת תַּעֲשֶׂה-לָּךְ עָזְבֵךְ אֶת-ה' אֱלֹקיִךְ בְּעֵת מוֹלִכֵךְ בַּדָּרֶךְ: 
והסיבה כמובן היא עזיבת ה'.


יח וְעַתָּה מַה-לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר וּמַה-לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר: 
כאן מדבר הנביא על ההישענות של מלכי יהודה על הגויים. פעם כורתים ברית עם אשור נגד מצרים ופעם ברית עם מצרים נגד אשור (או במקרה זה נגד בבל). כל הבריתות האלו לא יחזיקו מעמד ולא יצלחו.

יט תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ וּדְעִי וּרְאִי כִּי-רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת-ה' אֱלֹקיִךְ וְלֹא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ נְאֻם-ה' אלקים צְבָאוֹת: כ כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ נִתַּקְתִּי מוֹסְרוֹתַיִךְ וַתֹּאמְרִי לֹא (אֶעֱבוֹד) [אֶעֱבוֹר] כִּי עַל-כָּל-גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זֹנָה: 
הברית המועילה ביותר היא הברית עם ה' ושמירה על התורה והימנעות מעבודה זרה.

כא וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה: כב כִּי אִם-תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי-לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי נְאֻם ה' אלקים:
שוב נבואת תוכחה על יצירת עם ישראל כעם קדוש ועל כך שבני ישראל עזבו את התורה. הביטויים בפסוק כ"א מזכירים במעט את ברכות יעקב ליהודה (בראשית מ"ט יא): "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה" ומהווים הנגדה מוחלטת לאותה ברכת יעקב.


כג אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא דְּעִי מֶה עָשִׂית בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ: כד פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר בְּאַוַּת (נַפְשָׁוּ) [נַפְשָׁהּ] שָׁאֲפָה רוּחַ תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה כָּל-מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ: 
טענות ההצטדקות של בני ישראל לא מתקבלות והדימוי הוא לבהמות חסרות דעת (גמל צעיר או פרא מדבר שעושה מה שברצונו).

כה מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף (וּגְורֹנֵךְ) [וּגְרוֹנֵךְ] מִצִּמְאָה וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ לוֹא כִּי-אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ: כו כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא כֵּן הוֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם:  
פסוק זה מזכיר פסוק אחר בירמיהו ודווקא פסוק של נחמה: , אולם במקרה זה כוונת הנבואה היא כי אין אפשרות להסתתר מאחורי תירוצים ולהכחיש את האשמה.

כז אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ (יְלִדְתָּניּ) [יְלִדְתָּנוּ] כִּי-פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ: כח וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ יָקוּמוּ אִם-יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה: 
התוכחה מסתיימת בקביעה שמספר האלילים הוא כמספר הערים. בכל עיר התפתחה תרבות של עבודה זרה לאליל כזה או אחר. וכשצר להם בני ישראל זועקים אל ה' אבל התוכחה לא מרפה. אחרי שאמרתם לעץ ולאבן שהם אביכם ואמכם מולידתכם ופניתם עורף אל ה', איה אותם עץ ואבן שיושיעו אתכם?

כאן אולם כידוע לא מסיימים בדבר רע ולכן מדלגים מעט בנביא ומוצאים פסוקי נחמה בפרקים הסמוכים שאמנם בעיקרם הם גם תוכחה אבל כוללים כבר את החזרה בתשובה.

למנהג אשכנז מדלגים מעט ומוצאים פסוק טוב בפרק ג'
ד הֲלוֹא מֵעַתָּה (קָרָאתי) [קָרָאת] לִי אָבִי אַלּוּף נְעֻרַי אָתָּה: 

למנהג ספרד מדלגים מעט יותר לפרק ד'

א אִם-תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם-ה' אֵלַי תָּשׁוּב וְאִם-תָּסִיר שִׁקּוּצֶיךָ מִפָּנַי וְלֹא תָנוּד: ב וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי-ה' בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ:

לדף הראשי של פרשת מסעי


פרשת מטות מסעי לילדים

נושאי הפרשה - פרשת מטות-מסעי

נדר ושבועה (ל, ב-יז)

משה רבנו מכנס את ראשי המטות, ופורס בפניהם את דיני הנדר והשבועה, על מנת שילמדום לכל בני ישראל.
בבסיס העניין עומד הציווי "לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה". אדם שהתחייב בלשון נדר או שבועה, חייב לקיים את התחייבותו אחרת חילל את דבריו.
בת צעירה בהיותה בבית אביה, תלוי נדרה בהסכמת אביה. כאשר היא בוגרת ונשאת, תלוי נדרה בהסכמת בעלה. כאשר אלה אינם מסכימים למחויבות שקיבלה על עצמה, באפשרותם להתיר את הנדר.

נקמת משה במדיין (לא, א-יב)

בפרשה הקודמת, פרשת פינחס, סימנה התורה את בני מדיין כאויבים לישראל בגלל הנזק הקשה שגרמו להם. עתה מצווה ה' את משה, לפני מותו, לנקום את נקמת ישראל במדיינים.
משה רבנו מגייס אנשי צבא מבני ישראל, אלף איש משבט, סך-הכול שניים עשר אלף חיילים. בראש הכוח עומד פינחס בן אלעזר הכהן, הלוקח עמו אל הקרב את ארון הברית, את ציץ הקודש של הכהן הגדול ואת חצוצרות התרועה.
עם ישראל מנצח בקרב את מדיין, שורף את עריהם, הורג את כל הזכרים, את חמשת מלכי מדיין ואת בלעם נביא-הרשע. את הנשים והילדים ואת כל רכושם, אוספים הלוחמים ומביאים אל מחנה ישראל.

משה קוצף על מפקדי הצבא (לא, יג-כד)

משה קוצף על מפקדי הצבא שהביאו את בנות מדיין, אותן שהחטיאו את בני ישראל, אל המחנה. לכן מצווה משה להרוג את כל הנשים הבוגרות וכן את כל הזכרים. הוא מצווה גם על הלוחמים להיטהר טרם כניסתם למחנה, בגלל שנטמאו מהרוגי הקרב.
אלעזר הכהן ממשיך ומפרט בפני הלוחמים את דיני הטהרה המחייבים ברכושם של המדיינים עובדי-הכוכבים. את המתכות יש ללבן באש, ואת החומרים שאינם מלובנים באש יש לטבול במקווה מים. רק אחר-כך יהיה מותר להשתמש בכלים ובחפצים משלל המדיינים.

חלוקת השלל ומתן התרומות (לא, כה-נד)

הקב"ה מצווה את משה לכמת ולהעריך את השלל שנלקח מהמדיינים. ה' גם קובע את דרך החלוקה של השלל: מחצית ללוחמים, והמחצית האחרת לכל העם. מן הלוחמים יש לקחת אחד מחמש מאות (2 פרומיל) כמכס עבור הכוהנים, ומן העם אחד מחמישים (2 אחוז) כמכס ללויים.
התורה מפרטת באריכות את פריטי השלל ומניינם ואת המכס שהופרש מהם לכוהנים וללויים.
בתום החלוקה, ניגשים אנשי הצבא למשה, ומביעים את רצונם למסור את כל תכשיטי הכסף והזהב שבזזו כתרומה לה'. קורבנם זה, הוא אות תודה לה', על כך שכל הלוחמים שבו בשלום למחנה ואיש מהם לא נפגע במלחמה. משה ואלעזר מקבלים יוזמה זו בברכה, ומביאים את כל תרומת התכשיטים לאוהל מועד, שם יהיו למשמרת ולזיכרון לסיפור הנס והתרומה שבאה בעקבותיו.

נחלת שבטי גד, ראובן ומחצית ממנשה (לב, א-מב)

בני גד וראובן, שלהם צאן רב, פונים למשה, ומבקשים לנחול את נחלתם ממזרח לירדן, מקום עתיר במרעה. משה רואה בבקשתם זו, התחמקות מהצורך להיכנס אל ארץ ישראל המערבית, דבר שיחייב שנים של מלחמות-כיבוש והסדרת הנחלות. הוא חוזר ופורס בפניהם את פרשת המרגלים, שהניאו את לב העם מלהיכנס לארץ ונענשו על כך קשות. משה מקביל את מבוקשם לחטא המרגלים.
נציגי השבטים מבהירים למשה כי אין זו חלילה כוונתם. אדרבא, הם מתחייבים לעבור חלוצים לפני מחנה ישראל במסע הכיבוש אל ארץ ישראל המערבית.
משה מתרשם מכנות דבריהם ומציב בפניהם הסכם מותנה: אם יעברו את הירדן להלחם עם אחיהם, ינחלו את ארץ ישראל המזרחית, ואם לאו לא יקבלו את הנחלה. הוא מוסר את הדברים ליהושע בן-נון תלמידו, המנהיג שעומד להכניס את העם לארץ.
בהנחיית משה מקימים בני השבטים גד וראובן ואיתם חצי שבט מנשה, ערים לנשיהם ילדיהם וצאנם, כשהשם עצמם עושים את ההכנות לחציית הירדן כחלוצים לפני העם.

פרשת מסעי

סיכום מסעות בני ישראל במדבר (לג, א-מט)

פרשת מסעי, המחוברת השנה עם פרשת מטות, מסיימת את ספר במדבר, הרביעי מחמשת חומשי תורה.
התורה מונה את ארבעים-ושניים המסעות והחניות שעברו על בני ישראל בארבעים שנות נדודיהם במדבר. החל מיציאתם מרעמסס שבמצרים בחמשה עשר לחודש ניסן, בהשאירם את המצריים לקבור את מתי בכוריהם, ועד לחנייתם על הירדן בערבות מואב.
במניין המסעות, מוצאת התורה לנכון להזכיר רק אירוע אחד: מיתת אהרון בשנה הארבעים לצאתם מארץ מצרים, בראש חודש אב, והוא בן 123 שנה. התורה גם מציינת ברמז, כי בעקבות מותו של אהרון, מחליט עמלק לנצל את מותו של הצדיק לניסיון להביס את עם ישראל בקרב.

לפנות את הארץ מזרים ומאלילים (לג, נ-נו)

הקב"ה מצווה את משה להעביר לבני ישראל מסר חשוב, ערב הכניסה לארץ: כדי לחיות בארץ בשלווה ולהתנחל בה לבטח, יש לגרש את כל האויבים ולהשמיד את אליליהם. אם הדבר לא יתבצע בשלמות, יהיו הנשארים ברבות הימים לאויבים המצרים לישראל, וגילוליהם יהיו לפיתוי ולפגע רע עבור העם בישראל.

גבולות הארץ המובטחת (לד, א-טו)

ה' מפרט בפני משה את גבולות הארץ על-פיהם יש לנהל את מסע הכיבוש. הארץ שבתוך גבולות אלו תהיה נחלתם של תשעה השבטים וחצי – למעט שני השבטים וחצי שינחלו, כאמור, בעבר הירדן המזרחי.

ראשי החולקים את הארץ (לד, טז-כט)

כבר עתה, בטרם החל מסע הכיבושים, קובע ה' מי יהיו ראשי העם החולקים את הארץ לשבטי ישראל. על-פי קביעה זו, בראש העם יעמדו אלעזר הכהן ויהושע בן-נון, ותחתיהם נשיאי כל שבט, כפי שהתורה מפרטת את שמותם.

נחלת שבט לוי (לה, א-ח)

הלווים אינם נוחלים חלק בארץ כשאר השבטים. נחלתם אינה כוללת שטחי מרעה וחקלאות כיוון שעיסוקם רק בעבודת המקדש ובלימוד התורה. לכן ינחלו במגרשים אשר יוקצו סביב כל אחת מערי ישראל, וכן בארבעים ושמונה ערי מגורים נוספים, מתוכם שש ערים המשמשות מקלט להורגים בשגגה, כפי שהתורה מלמדת בהמשך.

ערי המקלט (לה, ט-לד)

התורה עושה אבחנה בין רוצח בכוונה תחילה, שעליו לעמוד לדין, ובמקרה של הרשעה דינו מיתה, לבין הורג בשגגה. השוגג אינו מחויב בדין, אך מותר לקרובו של הנהרג לנקום בו ולהורגו. כדי להינצל מנקמה זו, יכול ההורג בשגגה לנוס אל אחת משש ערי המקלט שיש להקצות – שלוש בעבר הירדן המזרחי, ושלוש נוספות בארץ ישראל המערבית. משהגיע ההורג בשגגה אל ערים אלו, אסור לגואל הדם לנקום בו ולהורגו. הנמלט יוכל לחזור לעירו בבטחה, רק לאחר מותו של הכהן הגדול של אותו הדור. יציאה מהעיר טרם עת, מאפשרת לגואל הדם להורגו.
בין הדברים מפרטת התורה כמה מהדינים הקובעים את סוג הפשע במקרה של הריגה, וכמה מהכללים להרשעת הרוצח.

בנות צלופחד – נישואין בתוך השבט (לו, א-יג)

לאחר שנפסק, כזכור לנו מפרשת פינחס, כי בנות צלופחד זכאיות לנחלה, בהיותן בנות למשפחה ללא בנים,
באים בני השבט וטוענים לפני משה. לטענתם, נשואי הבנות עם גברים משבט אחר, יעבירו את נחלת הבנות שהיא חלק מנחלת השבט, לשבט אחר. משה מקבל את הטענה וקובע, כי בנות צלופחד, כמו בנות אחרות במצב דומה, יינשאו לטוב בעיניהם – אך רק מבני השבט שלהם. זאת כדי לא להסב נחלה משבט אחד לאחר.
ואכן נישאו בנות צלופחד לבני דודיהם מבני השבט.

פירוש הכתוב

עד מות הכהן הגדול (במדבר לה,כה)

מה דינו של מי שרצח אדם בשגגה? אומרת התורה, שרוצח זה צריך לברוח לאחת מערי-המקלט ולשבת בה "עד מות הכהן הגדול". כל עוד הכוהן הגדול חי, אסור לרוצח לצאת מהעיר ורק לאחר מות הכוהן הגדול הוא רשאי לחזור לביתו.
קישור זה, בין עונשו של הרוצח בשגגה לבין חיי הכוהן הגדול, דורש ביאור. מה הקשר בין רוצח נפש לבין אריכות ימיו של הכוהן הגדול?
משיב רש"י: הכוהן הגדול בא "להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם, והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים; אינו כדאי שיהא לפני כוהן גדול"
עונש למי?
אולם רש"י אינו מסתפק בכך ומביא הסבר נוסף: "לפי שהיה לו לכוהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו". הסבר זה לכאורה אינו מובן כלל: הלוא העונש אינו לכוהן הגדול אלא לרוצח, ומה הכוונה ש"היה לו להתפלל"?!
אלא כאן בא רש"י להסביר את עומק הקשר בין שני הדברים. עצם הדבר שהתורה מקשרת את עונשו של הרוצח בשגגה עם מותו של הכוהן הגדול, מוכיח שאין זו התניה שרירותית בין דברים שונים אלא יש זיקה מהותית פנימית ביניהם.

מיתה המכפרת

הרוצח אינו רשאי לעזוב את עיר-המקלט כל עוד הכוהן הגדול חי, משום שעדיין לא נתכפר חטאו. רק עם מות הכוהן הגדול הוא זוכה לכפרה על מעשהו. כשם ש"מיתת צדיקים מכפרת" על הדור, כך מותו של הכוהן הגדול מכפר על עוון הרצח בשגגה.
מדוע דווקא מותו של הכוהן הגדול מכפר על עוון הרצח בשגגה ולא מיתתו של צדיק אחר? על כך משיב רש"י: "לפי שהיה לו להתפלל". כלומר, תפקידו הרוחני של הכוהן הגדול הוא להקרין קדושה כה עליונה על עם-ישראל, עד שלא תהיה כלל אפשרות למעשים כאלה. ומכיוון שאירע מעשה כזה בחייו, הדבר תלוי במידה מסויימת בו, ולכן קבע הקב"ה שדווקא מיתתו תכפר על מעשה הרצח.

אהבת-ישראל

מכאן אנו למדים הוראה נפלאה בעניין אהבת-ישראל: הכוהן הגדול והרוצח מייצגים את הקוטביות החדה ביותר - שיא הקדושה והטהרה מצד אחד ושיא השפלות והחטא (שכן מכה נפש בשגגה מעמדו הוא החמור ביותר בין החוטאים שאין דינם מוות). אף-על-פי-כן תלויים הללו זה בזה, שכן גם שני הקצוות הללו הם חלק מעם אחד.
הכוהן הגדול - ממשיכו של אהרון הכוהן, שהיה "אוהב את הבריות" - נדרש מצד אחד "להאריך ימיהם" של ישראל, ומצד שני להתפלל שלא תארע תקלה אפילו על-ידי הפחותים שבהם. זהו תפקידו של הכוהן הגדול בכל דור ודור, ותפילתו מתקבלת, שיהיה אך טוב וחסד לעם-ישראל כל הימים

עוד לפרשת מטות מסעי
הדף הראשי של פרשת מטות
הדף הראשי של פרשת מסעי
חידות לפרשת מטות
חידות לפרשת מסעי
תפזורת לפרשת מטות

עיר מקלט והכהן הגדול

פרשת מסעי עוסקת בציווי להקים ערי מקלט. לערים אלו יכול לנוס רוצח בשגגה, ולגואל הדם אין רשות לפגוע בו כאשר הוא בתוך העיר. לרוצח (והתורה מכנה אותו כך אפילו שהמעשה היה לא במזיד, לא בכוונה או בימינו ברשלנות וללא כוונה פלילית) אסור לצאת מתחומי העיר וכשהוא מחוץ לה לגואל הדם מותר להורגו (בלי להיחשב לרוצח בעצמו). הרוצח יכול לעזוב את עיר המקלט רק במות הכהן הגדול. המאמר יעסוק בקשר בין הכהן הגדול לעיר המקלט וישאיר את שאר עניני עיר המקלט וגם את השאלה האם גאולת דם היא ציווי או היתר, למאמרים אחרים.

ענין מות הכהן הגדול מופיע בפרשייה (פרק ל"ה) שלוש פעמים:

פסוק כה: "וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת-הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל-עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר-נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד-מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר-מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ"

פסוק כח: "כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד-מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל וְאַחֲרֵי-מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל-אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ"

פסוק לב: "וְלֹא-תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל-עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד-מוֹת הַכֹּהֵן"

על הקשר אומר רש"י:
עד מות הכהן הגדול - שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם, והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים. אינו כדאי שיהא לפני כוהן גדול.
דבר אחר: לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו
שני ההסברים שונים באופן מהותי. לפי ההסבר הראשון, הרוצח מורחק מהחברה ואינו רשאי להיות בה. הוא נשאר בעיר מקלטו, שהופכת להיות כלאו. הרוצח הוא כולו ניגוד לכוהן הגדול ולכן אסור לו לצאת (ולעלות לירושלים לרגל והוא גם מבטל קורבן הפסח) מפני שלחברה לא נח לראות אותו. במובן זה עיר המקלט היא בית הכלא של ימינו.

ההסבר השני שונה מהותית. לכוהן הגדול אחריות רוחנית על דורו. משרתו הרמה של הכהן כוללת בתוכה חובות רבות מלבד הזכויות, ואכן, ביום הכיפורים הכהנים סיכנו נפשם בבואם לכפר על בני ישראל וחלקם (ובמיוחד הכהנים שהיו מינויים פוליטיים) נפטרו בעיצומו של היום הקודש.

גם בפרשת עגלה ערופה (פרשת כי תצא בספר דברים) אנו מוצאים כי "זקני העיר" הסמוכה למקום הימצאות גופת החלל נדרשים לעשות טקס ולומר בפה מלא: "ידינו לא שפכו את הדם הזה". אמנם מהכהן הגדול, אנו לא נדרוש טקס פעיל, אולם לכהן יש אחריות על כל עם ישראל. המשנה במסכת מכות (פרק ב' משנה ו) אומרת שהכהן הגדול צריך לחשוש לחייו במצב זה: "...לְפִיכָךְ אִמּוֹתֵיהֶן שֶׁל כֹּהֲנִים מְסַפְּקוֹת לָהֶן מִחְיָה וּכְסוּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּלְּלוּ עַל בְּנֵיהֶם שֶׁיָּמוּתוּ...." האמהות של הכהנים הגדולים היו דואגות לרוצחים ומספקות להן מחיה וכסות (שכן מן הסתם היה קשה להם להתפרנס בעיר המקלט) מחשש שמא יתפללו שימות הכהן טרם עיתו והם יוכלו לחזור לביתם. המשנה מייחסת ערך רב גם לתפילתם של הרוצחים בשגגה. ייתכן  אשמתם אכן קטנה (וחשבונות שמים יסובבו כך שיצאו כעבור זמן קצר ותפילתם תועיל לכך), ייתכן כי אמהות הכהנים יודעות כי ביום הכיפורים, הכהן הגדול נשפט על מעשיו, ותפילות הרוצחים בשגגה יכולות לקטרג על הכהן הגדול ברגע קריטי זה. בכל מקרה, הכהן הגדול, שפשע באחריותו להתפלל על עם ישראל (או שלא כיוון היטב בתפילתו), צריך עכשיו לחשוש מתפילותיהם של אחרים.

שימו לב ללשונו של רש"י: "שלא תארע תקלה זו לישראל". הרצח בשגגה הוא תקלה, משהו שלא צריך לקרות, לא לקורבן כמובן, אך גם לא לרוצח. בדיני מעקה מצווה התורה לשים מעקה לגג (דברים כ"ב ח): "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ". על הלשון יפל הנופל אומרים המפרשים כי זהו אדם שנגזר דינו ליפול (וכנראה יש לו חיוב מיתה בידי שמים על משהו שהוא עשה לא בסדר), אולם עדיין עליך אחריות מרובה עם עונש זה יקרה עקב רשלנות שלך ואתה תהפוך בכך לרוצח (במובן ההגדרתי גם אם לא הפלילי) וכלשון חכמים "מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב".

אם תקלה אירעה בגללך, כנראה גם לך יש בה אשמה סמויה כלשהי. לקח זה נכון גם לימינו ולמעשים פזיזים אותם אנו עושים ומסכנים אחרים (תחום תאונות הדרכים, משחקי נשק בצבא, נסיעה בטרמפים, ומשובות נעורים שמסתיימות בכי רע ועוד).  אם למשל בכל פעם שאנו נוהגים ומסירים את תשומת ליבנו מהנהיגה, או אם בכל נסיעה קצרה בו אנו מסיעים את הילדים לא חגורים, או בכל מקרה אחר בו אנו עושים משהו שעלול להיות מסוכן, לעצמנו או לאחרים, נחשוב על עצמנו כעל "רוצחים" בפוטנציה וננסה להתנהג אחרות, נקווה להורדה משמעותית במספר האסונות.

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת מסעי

חידון פרשת מסעי

לדף הראשי של פרשת מסעי

החידון לפרשת מסעי מכיל דף ציורים עם חידות מילוליות וחידות ציורים הקשורות לנושאים שונים בפרשת מסעי. החידות ברמות קושי שונות ומתאימות למבוגרים ולילדים. מומלץ להדפיס את הדף בכמה עותקים ולפתור ביחד סביב שולחן השבת לאחר קריאת הפרשה בבית או בבית הכנסת. למתקשים, ניתן להיעזר בדף התשובות  אולם מומלץ לנסות היטב לבד.

בהצלחה
חידות לפרשת מסעי
חידות לפרשת מסעי


חידות ושאלות באדיבות עזרא מרום מחבר "תורה ממרום"
1."אלה מסעי בני ישראל" א. כמה מסעות היו? ב. מהו הרמז לכך?
2.מהם שמות התחנות במסע א. הראשון ב. האחרון ?
3.מדוע מפורטים בתורה כל המסעות? ציין 3 טעמים.
4.א. באיזה גיל נפטר אהרון? ב. באיזה תאריך הוא נפטר?
5."ואם לא תורישו את יושבי הארץ...והיו לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם". מה פירוש המילים:שיכים וצנינים?
6.כמה ערים ניתנו ללויים, וכמה מתוכן היו ערי מקלט?
7. "וישמע מלך ערד"- מה שמע?
8. "נחנו נעבור חלוצים לפני ה'". ציין עוד 2 מקומות בתורה,בהם כתוב הביטוי:נחנו.
9. מה משותף לערים: עטרות,דיבון וחשבון?
10. מהיכן למדים שראוי להשיא את הבנות על-פי גילן?



תשובות לחידון מסעי

אם הגעתם לדף זה לפני שניסיתם את דף החידות לפרשת מסעי, גשו בבקשה לדף החידות ונסו לפתור לבד. הנאתכם מפתרון עצמי של החידות רק תגדל.
אם בכל זאת אתם צריכים חילוץ התשובות יופיעו עוד מעט למטה.



מתחילים.

  • רמזים רבים כוונו לתחנות בני ישראל במסעותיהם: דגל סין (מדבר סין), יטבתה (סמל החברה), מקהלות, מתקה (תמונת הסוכרזית), עיים (מלטה קפריסין וסיצילה = איים).
  • רמזים אחרים כוונו למקומות בארץ ישראל: ים כינרת, צינה (ככר דינזגוף, ברחוב דיזנגוף בתל אביב קרויה על שם צינה דיזנגוף, אשתו של מאיר ראש העיר, בתמונה מופיעה הככיר הישנה במיפלס הרחוב כאשר לפי החלטה ארחונה של עירית תל אביב, הכיכר כיום תיהרס ותשוחזר למצבה המקורי), מעלה עקרבים (שלושה רמזים שונים: תמונת העקרב, תמונת המעלה המפותל עצמו ותמונת האנדרטה לזכר נרצחי הפיגוע באוטובוס אגד בשנת 1954, 11 נרצחים הי"ד נפגעו בנסיעה בדרך היחידה לאילת באותו זמן).
  • אחת שתים ושלוש מרמז על גילו של אהרון בשעת פטירתו, 123 ושנה.
  • תמונת הצב מרמזת לפסוק (ל"ד ב) הפותח במילים "צו את בני ישראל"
  • הבונקר התת קרקעי מרמז לערי המקלט
  • תמונת הקרניים ומעליהם סהר דקיק דקיק של ירח חדש מרמזים לשני טעמי המקרא הנדירים (המופיעים יחד), ירח בן יומו וקרני פרה.


תשובות לחידות עזרא מרום

1. א.42 ב.בפסוק: "ואלה מסעיהם למוצאיהם". ואלה= גימטריא 42.
2. א. רעמסס ב. אבל השיטים.
3.רש"י- להודיע חסדיו של מקום. רמב"ם- לפרסם את נסי ה'. ספורנו-לפרסם את זכותם של בני ישראל, שהלכו אחרי ה' במדבר.
4 .א. 123 שנה. ב. ר"ח אב (-"בחודש החמישי באחד לחודש")
5.שיכים- יתדות. צנינים-משוכות קוצים.
6. 48 ערים ניתנו ללויים, 6 מהן היו ערי מקלט.
7. שמע שמת אהרון ונסתלקו ענני הכבוד.
8. א."כולנו בני איש אחד נחנו" (בראשית מ"ב,11)
      ב. "ונחנו מה כי תלינו עלינו" (שמות ט"ז,7)
9. שלושתן היו ערי מקלט.
10. למדים מבנות צלופחד שנישאו כסדר תולדתן (רש"י, ע"פ הגמ' בבא בתרא ק"כ).

פרשת מטות מסעי - יהושע ואלעזר כמנהיגי העם

בפרשת פנחס, יהושע נבחר על ידי ה' ליורשו של משה רבנו. לפיכך, היינו מצפים שבכל האירועים החשובים בפרשותינו הוא יהיה נוכח. האירוע הראשון בפרשה הוא המלחמה במדיין. ליהושע יש ניסיון צבאי בהובלת עם ישראל, במלחמת עמלק, וגם לאחר שהוא נבחר למנהיג שיילחם בכל עמי כנען, הרי שמצופה ממנו לעמוד בראש המחנה כבר עתה. במקום זאת אנו מוצאים דווקא את פינחס עומד בראש המחנה.

גם כשמשה יוצא לקראת הלוחמים, היינו מצפים שיהושע יצא מיד אחריו, אולם רק אלעזר הכהן מופיע בשמו. משה מנהל משא ומתן מול שבטי גד וראובן, ויהושע בתור המנהיג הבא שאחראי לקיום ההסכם צריך להיות דמות פעילה אבל גם שם מופיעים רק משה ואלעזר.

יהושע בן נון מופיע פעמיים בצורה עקיפה בפרשת מטות ופעם אחת בפרשת מסעי. בשתי פרשות אלו, אין הוא נוכח ואין הוא מדבר. משה מזכיר אותו בתוכחה לבני גד ובני ראובן, כאחד משני האנשים שמילאו אחרי צו ה', לא הוציאו דיבת הארץ והם היחידים שייכנסו לארץ ישראל - במדבר ל"ב י"ב: "בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי ה'". פעם שניה מופיע כעד להסכם עם שבטי גד וראובן, אולם לאחר אלעזר הכהן (שם כ"ח)": "וַיְצַו לָהֶם משֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וְאֶת-רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". אפשר להניח שיהושע נבחר לתפקיד העד בגלל גילו המבוגר שכן הוא היה המבוגר ביותר במחנה בני ישראל (פרט למשה) ולא כמנהיג העתידי של עם ישראל. פעם שלישית (בפרשת מסעי כבר) מופיע יהושע כמי שינחיל את הארץ לבני ישראל אולם גם שם רק לאחר אלעזר הכהן! (ל"ד י"ז) "אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת-הָאָרֶץ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן".

קשיים אלו מחזקים את הסברה שהבאנו בעיוננו הקודם על כך שמינוי יהושע התבצע בזמן מאוחר יותר ובזמן מלחמת מדין טרם היה ידוע כי יהושע יהיה המנהיג הבא. במצב זה הגיוני לשלוח את פינחס בראש המחנה מאחר והוא התחיל במהלך ועליו מוטלת המלאכה לסיימו. הדבר היחידי שידוע על יהושע זה שהוא יכנס לארץ ישראל. לכאורה גם כלב יכול להיות מנהיג של כלל עם ישראל. גם הוא לא חטא במרגלים, גם לו הובטח להיכנס לארץ, לפי חישובי הגילאים הוא השני בזקנותו מבין הגברים בכלל עם ישראל (כלב מצהיר על עצמו שהוא בן 85) והוא כמובן משבט יהודה לו הובטחה המלכות, אולם מלכות זו תחכה עוד שנים רבות.

עוד נראה שלכל אורך הפרשות יש לאלעזר הכהן עדיפות על פני יהושע. אלעזר כבר ירש את מקום אביו והוא בניגוד ליהושע מכהן בפועל וכולם יודעים זאת.  הופעתו של אלעזר לאחר משה היא טבעית, כפי שהיה בימי אהרון.

הפסוק שיכול לתת לנו קצת אור בנושא הינו בדיני כלי גויים, המופיע לאחר חזרת הצבא מהמלחמה עם מדיין:
"ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה, זאת חקת התורה אשר ציוה ה'". פסוק זה יחיד בכל התורה שכן לא מצינו שמישהו לימד הלכה לבני ישראל ולא היה משה רבנו. הפרשנים לא מתעלמים מפסוק קשה זה. רש"י: "לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי גויים.." ומצרף מקרים נוספים שהבולט שבהם הוא במי מריבה. לפי גישה זו יש פה שבח לאלעזר שזכה להעביר הלכה. גישה הפוכה לחלוטין מציג החזקוני ואומר: "בשביל שחקת פרה אדומה ניתנה לאלעזר פירשה הוא לישראל והואיל והורה הלכה לפני משה רבו אף על פי שאמרה בשם משה רבו נענש, שהרי כתיב ולפני אלעזר הכהן יעמוד ולא מצינו שוב שנצרך לו יהושע".

עיון קצר בספר יהושע מוכיח את טענת החזקוני. יהושע לא נדרש מעולם לאורים ולתומים. היה לו "דיבור ישיר" עם הקב"ה. החזקוני דורש זאת לגנאי של אלעזר אולם בהחלט אפשר לראות פה מעלה יתרה של יהושע, שהצליח להתקרב לדרגת רבו ואולי בנושאים מסוימים (עצירת השמש במלחמת גבעון) אף לעבור אותה.  אלעזר כלל לא מוזכר בספר יהושע בפרקי המלחמות, אלא מוצג לראשונה בפרק י"ד, כאשר מתחילים פרקי נחלת הארץ. ומשם והלאה מופיע פעמים רבות.

החיבור בין יהושע לבין אלעזר אמור להיות כחיבור בין משה לאהרון. ההנהגה המשותפת של העם על ידי שני האישים בתקופת המדבר היתה אמורה לעבוד באותו אופן גם בארץ ישראל. הדבר כנראה לא קרה והיה ריחוק מסוים בין האישים. אין לכך סיבה מפורשת בכתובים אולם חשוב לזכור שאלעזר שימש כבר ככוהן גדול בפועל ביחד עם משה רבנו. באותה תקופה יהושע שנזהר מאד בכבוד רבו (וראו למשל את תגובתו בפרשת המתנבאים) העדיף להתרחק מהזרקורים, וכנראה כמו שנאמר עליו בספר שמות נשאר בתוך האוהל, ולא פיתח כלל התנהגויות של מנהיג עתידי היודע שימיו של המנהיג הנוכחי ספורים והוא רק מחכה לרשת את מקומו. המדרש בדברים רבה מתאר בדרמטיות את יומו האחרון של משה:
קרא את יהושע. אמר לפניו: ריבונו של עולם, יטול יהושע ארכי [=תפקיד] שלי, ואהא חי. אמר הקב"ה: עשה לו כדרך שהוא עושה לך. מייד השכים משה והלך לביתו של יהושע. נתיירא יהושע ואמר: משה רבי בא אצלי?! יצאו להלוך, הלך משה לשמאלו של יהושע. נכנסו לאוהל מועד, ירד עמוד הענן והפסיק ביניהם. משנסתלק עמוד הענן, הלך משה אצל יהושע ואמר לו: מה אמר לך הדיבור? אמר לו יהושע: כשהיה הדיבור נגלה עליך, יודע הייתי מה מדבר עמך? אותה שעה צעק משה ואמר: מאה מיתות ולא קנאה אחת... (דברים רבה ט', ה).
יהושע מתיירא מאד מזה שמשה בא לשרתו, אולם משה מסביר לו שזו גזירה, לעומת זאת יהושע מסרב לספר למשה מה אמר לו הדיבור. אין הוא עושה זאת כנגד משה, אלא שאם משה אינו יודע מה הדיבור, הרי שזה רצון ה' ויהושע אינו יכול לפעול נגד רצון זה, גם במחיר פגיעה ברבו האהוב.

בזכות עובדה זו זכה יהושע כשנהיה למנהיג, לדיבור ישיר מאת ה' ולא הזדקק לאורים ולתומים, אולם כשהגיעו לנחלה והיה צורך בגורל, חוזר אלעזר למרכז הבמה עקב כך שהגורל הוא הוא האורים והתומים וכמובן גם לקיים את ציווי ה' שאלעזר ויהושע ינחילו ביחד את הארץ. תקופה זו מציינת התחלה של ריחוק בין ההנהגה לבין הכהונה, שהגיעה לשיאה בתקופת השופטים בפרשת יפתח, עליה קראנו בהפטרה לפרשת חוקת. פרשת חוקת פתחה את כל מעגל הירושה עם מותו של אהרון ומינויו של אלעזר, בפרשת פינחס יהושע נבחר ליורשו של משה, משם החלו ההיפרדות בין הכהונה להנהגה, היפרדות שאוחדה מחדש בימי שמואל שהיה המנהיג ואף שימש תקופה מסוימת בכהונה.

פרשת מסעי - סטטיסטיקה בפרשה

פרשת מסעי היא הפרשה ה-43 בתורה וה-10 בחומש במדבר. הפרשה נכתבת ב-189  שורות בספר תורה ויש בה 8 פרשיות (מיקום 34), מתוכן 6 פרשיות פתוחות ו -2 סתומות. בפרשה יש 132 פסוקים (מיקום 12),1461 מילים (מיקום 32) ו-5773 אותיות (מיקום 28). לפי ספר החינוך יש בפרשת מסעי 6 מצוות (מיקום 23), מתוכן 2 מצוות עשה (מיקום 26) ו-4 מצוות לא תעשה (מיקום 17).
הערות לפרשת מסעי :פרשת מסעי נקראת לרוב ביחד עם פרשת מטות. בכל מקרה פרשת מסעי (או פרשת מטות מסעי) נקראת תמיד בשבת השנייה בשלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב.

מאמרים ודברי תורה לפרשת מסעי



לפרשה הקודמת - מטות
לפרשה הבאה - דברים

לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה