אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות בהר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בהר. הצג את כל הרשומות

פרשת בהר (ובחוקותי)

פרשת בהר

פרשת השבוע, פרשת בהר היא הפרשה התשיעית בחומש ויקרא ובה מצוות שונות. תקציר הפרשה לאחר המאמרים. פעמים רבות קוראים את פרשת בהר עם פרשת בחוקותי. תקציר פרשת בחוקתי מופיע בהמשך

מאמרים ודברי תורה לפרשת בהר

מיקומן של פרשת בהר בחוקותי - על פרשות בהר ובחוקותי בסיום ספר ויקרא.

הפטרת פרשת בהר - עיון בהפטרת פרשת בהר בספר ירמיהו.

חישוב שמיטות ושנת היובל - סקירה קצרה של דברי הרמב"ם על שיטת חישוב השמיטה והיובלות בימינו.

דברי תורה לפרשת בהר - על ריבית והיתר עסקא,  מעט על ההבדל בין שמיטה ליובל

פרשת בהר לילדים - נושאי פרשת בהר ודבר תורה מותאם לילדים.

חידון לפרשת בהר - חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת בהר.

סטטיסטיקה לפרשת בהר - נתונים סטטיסטיים שונים על פרשת בהר.

תקציר ודבר תורה לפרשת בהר

אפשר גם להאזין לתקציר בקישור הבא


פרשת בהר היא הראשונה משתי פרשות המסיימות את ספר ויקרא.

פרשת בהר מוסיפה עוד מצוות וגם מסכמת את חטיבת המצוות הגדולה של ספר ויקרא.

הפרשה פותחת בדיני מצוות השמיטה. רש"י מביא ממדרש תורת כהנים (ספרא) את השאלה המוכרת "מה ענין שמיטה להר-סיני". המשמעות המקורית של השאלה היא במה מיוחדת מצוות השמיטה שמודגש בה שהיא מסיני והרי כל המצוות ניתנו בסיני.

המשמעות המקובלת לניב זה בימינו היא מה הקשר בין שני נושאים רחוקים, אולם לא זו שאלת וכוונת המדרש. תשובת המדרש היא ללמד שכמו שמצוות זו נאמרה בפרטיה ודקדוקיה מסיני כך מצוות אחרות שבתורה אין אנו מוצאים את הפרטים (אלא הם מובאים בתורה שבעל פה), גם הם מסיני.

רש"י מרחיב את המדרש ומוסיף שמצווה של שמיטת קרקעות לא נשנתה ואינה מופיעה יותר בתורה ומזה לומדים שגם במצוות שנישנו ונתבארו על ידי משה בספר דברים, בשנת הארבעים ליציאת מצרים, כאשר בני ישראל חנו כבר בערבות מואב, פרטי המצוות הן מסיני ולא שמשה הוסיפן מדעתו.

התורה ממשיכה ומרחיבה במצוות השמיטה והיובל, שנה מיוחדת הנחגגת בכל חמישים שנה ולה הלכות מיוחדות מעבר לשנת שמיטה ובעקרן שמיטת חובות, וחזרה של קרקעות לבעליהן המקורי.

לאחר מכן התורה עוברת לעסוק בנושאי מיסחר שונים הקשורים למכירת האחוזות. לאחר שהובהר כי כל שבע שנים יש שנת שמיטה, וכי כל שבע שמיטות יש שנת יובל ועיקרן של הלכות אלו הוא לזכור (כ"ה כג): "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי-לִי הָאָרֶץ כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי", עוברת התורה לפסים המעשיים המתארים איך בכל זאת מתרחש המסחר בקרקעות: אילו קרקעות חוזרות לבעלים המקוריים ואלו נכסים לא.

להשלמת עניין הנכסים התורה חוזרת ומדגישה כי אדם אשר נאלץ למכור את עצמו לעבד, אף הוא משתחרר בשנת השמיטה והיובל, ואת האיסור לרדות בו עבודת פרך, אלא למעשה להתייחס אליו בצורה דומה לשכיר. בדומה לקרקעות ולארץ (שכולה מאת ה'), חותמת פרשיית היחס לעבדים בפסוק (כ"ה נה): "כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה'אֱלֹקיכֶם". עובדה זו שבה כולנו למעשה עבדים היא האוסרת על אדם להרגיש הרגשת עליונות על אדם אחר.

שני הפסוקים האחרונים בפרשה חוזרים על אזהרות שכבר נשנו בעבר, איסור עבודה זרה ומצוות שמירת השבת. איסור עבודה זרה חוזר פעמים רבות בצמידות לעניינים הקשורים לארץ ישראל.

במדבר בני ישראל אינם חשופים לעבודה זרה כלל, לפחות עד הגעתם לאזורים המיושבים, אולם בכניסה לארץ ישראל, יהיה קל להתפתות אחרי עמי כנען. אזהרה נגד עבודה זרה והדגשה שוב של שמירת השבת (פסוק שכבר הופיע במדויק בפרשת קדושים), באים לחדד את המאפיינים היחודיים של עם ישראל.
הכרזה על שנת היובל
הכרזה על שנת היובל - Paul Hardy

פרשת בחוקותי

פרשת בחוקותי היא הפרשה העשירית והאחרונה בחומש ויקרא וכוללת בתוכה את פרשת התוכחה הראשונה בתורה וכמה דינים נוספים. פירוט מלא בתקציר הפרשה לאחר המאמרים.

מאמרים ודברי תורה לפרשת בחוקותי

פרשת בחוקותי וסיום החומש - המאמר עוסק בסדר הפרשיות בפרשת בחוקותי ובסיומו של חומש ויקרא כולו.

פרשת ההפלאה - המאמר דן בפרק האחרון בפרשת ויקרא, העוסק בדיני נדרים ובמיקומו בסוף החומש לפי שיטת הרש"ר הירש ומהווה הרחבה למאמר הקודם.

דברי תורה קצרים לפרשת בחוקותי

הפטרת פרשת בחוקותי - עיון בהפטרת פרשת בחוקותי בספר ירמיהו

חידון לפרשת בחוקותי - חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת בחוקותי

פרשת בחוקותי לילדים

תפזורת לפרשת בחוקותי

סטטיסטיקה לפרשת בחוקותי - נתונים סטטיסטיים על פרשת בחוקותי

תקציר פרשת בחוקותי

ניתן להאזין לתקציר כאן


פרשת בחוקותי היא הפרשה החותמת את חומש ויקרא. לאחר סיום הצגת חטיבת המצוות הגדולה  שבחומש, התורה מציגה בפנינו את נושא השכר והעונש והבחירה החופשית. התורה מציגה מה יקרה כאשר עם ישראל ילך בחוקות ה', וחלילה מה יקרה כאשר עם ישראל יפר את חוקות ה'. הפרשה מכונה בכינוי פרשת התוכחה, אולם מניסוח הפסוקים יש בה בעיקר מידה כנגד מידה, גם על הטובה וגם על הרעה, כולם נובעים ממעשיו של עם ישראל. התורה פותחת בתיאור הטובה שתצמח מהליכה בדרך ה'. רק לאחר מכן התורה עוברת להצגה של הצרות שיקרו כתוצאה מאי-הליכה בדרך זו.

הצגה זו אין בה משום איום, אלא הצגת שתי אפשרויות ונתינת אפשרות הבחירה החופשית בידי כל אחד. הצרות המתוארת בפרשה יבואו אחת אחרי השנייה כאשר בכל פעם עם ישראל ממשיך במעשיו הרעים ולא חוזר בתשובה והתוצאה נהיית כל הזמן חמורה יותר. ניתן לראות בזאת עונש, אולם ראייה אחרת רואה בצרות אלו תוצאה של עזיבת דרך ה'. מאחר וכל עצם קיומו של עם ישראל הוא אינו טבעי, כאז כן היום, והוא עדיין עם קטן מאד, הרי שייחודו הוא בשמירת דרך ה'. אי קיום דרך זו, מוביל לצרות המתוארות בפרשה, לא כעונש אלא כמהלך טבעי.

ישנן בתורה שתי פרשות מעין אלו. פרשת בחוקותי ופרשה שנייה קשה אף יותר בפרשת כי-תבוא (החותמת את חטיבת המצוות הגדולה שבספר דברים). חז"ל ראו בפרשות אלו תיאורים לחורבן בית ראשון - בפרשתנו, פרשת בחוקותי, ולחורבן בית שני - בפרשת כי-תבוא (ואלו הרוצים לראות בפרשות אלו סימנים לימינו אנו עושים זאת על אחריותם הם). פרשת התוכחה הקשה בפרשתנו מסתיימת במספר פסוקי נחמה:
"וְאַף גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיהֶם: וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי-אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה'"
ללמדנו שלמרות כל הצרות, הברית עם ה' קיימת ועומדת ואינה מבוטלת. למרות פסוקי נחמה אלו,לאחר פרשה זו וכדי לא לסיים את קריאת החומש בצורה שלילית, התורה חוזרת ומוסיפה דינים הדומים במהותם לדיני פרשת בהר, פרשת ערכין, נדרים, הקדשות של שדות ובקר, ובכורות. בכל הדינים האלו יש צורך להעריך (לשום) שווי של אדם, בע"ח, נכס או חפץ. תפקיד זה של שמאות מוטל גם הוא על הכהנים ומהווה חלק מסמכותם. בסיום כל הפרשה מופיעה שוב הסיומת החגיגית:
"אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי"

אלומות חיטה עם קוצר - ואן גוך - מוזיאון טולדו לאומנות 1888
אלומות חיטה עם קוצר - ואן גוך - מוזיאון טולדו לאומנות 1888. נושא זה של שדות חיטה או ערימות חיטה בקציר, מופיע עשרות פעמים ביצירותיו של ואן גוך.

חזק חזק ונתחזק

דבר תורה לפרשת בהר

דברי תורה של יואב לפרשת בהר

שנת תשע"ח - ריבית והיתר עסקא

בפרשת בהר מסופר על השמיטה ועל חוקי כלכלה אחד מהחוקים הוא: "אֶת-כַּסְפְּךָ לֹא-תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא-תִתֵּן אָכְלֶךָ" הפסוק מדבר על הלוואה בריבית. הרמב"ן מסביר מה ההבדל בין נשך לתרבית.הרמב"ן אומר שנשך זוהי הלוואה שכל שנה עד שאתה מחזיר את ההלוואה אתה צריך לתת סכום כסף מסוים נגיד חמישה שקלים. ותרבית זוהי ריבית חד פעמית כלומר כשאתה מחזיר את ההלוואה אתה מוסיף סכום מסוים של כסף.

כידוע בימינו יש בנקים הבנקים מלווים כסף בריבית לכל מיני דברים לדוגמה משכנתא. והשאלה היא איך מותר להם להלוות בריבית הרי הרגע למדנו שאסור להלוות בריבית?

התשובה הידועה היא שיש להם היתר עסקה, היום נדבר מה זה היתר עסקה האם היא הגיונית או אולי היא בעצם פטנט כדי שיהיה אפשר להלוות בריבית.

היתר עסקה בעצם אומר שחצי מהסכום הוא הלוואה והחצי השני הוא פיקדון כלומר, סכום שהבנק נותן לי בשביל שאני אשקיע את הכסף בשביל שנינו ואז נתחלק ברווחים. בסופו של דבר, התשלום עבור הרווח הוא למעשה אותה ריבית, אבל רק מחלק הפיקדון. חלק ההלוואה יוחזר ללא ריבית.
צריך לשים לב לנקודות הבאות:

  1. הלווה לוקח את הכסף בשביל עסק כדי שהוא יוכל להרוויח ואז הבנק ייחשב לשותף.
  2. במקרה שלווה מפסיד בעסק הבנק אינו יכול לחייבו לשלם את כל ההלוואה חזרה ובוודאי שלא את הריבית כי הם שותפים והבנק ידע שהוא לוקח סיכון.

ברוב ההלוואות כיום שני תנאים אלו אינם מתקיימים, חלק האנשים אינם משקיעים בעסק אלא הם נמצאים בחובות ורוצים לגמור את החודש ולכן הם לוקחים הלוואה כדי לשלם על בגדים ומזון, שדברים אלו אינם נחשבים לעסק.

דבר שני גם אם לקחת את ההלוואה לעסק, אם אתה מפסיד בעסק הבנק לא יהיה מוכן לוותר לך על הריבית ובטח שלא על הקרן, סכום ההלוואה המקורי, למרות שנחשבתם לשותפים, ולכן במקרה כזה הבנק אולי עובר על איסור דאורייתא.

אם כן איך הבנק יכול להלוות בריבית לכל אדם ואיך אנחנו לוקחים ממנו הלוואה?

הפתרון הוא שאם אנחנו אומרים שבהלוואה הלווה והמלווה צריכים להיות שותפים אפשר להגיד זאת גם כשלווה קונה בגדים עם הכסף, כי אם הוא לא היה לוקח את ההלוואה הוא היה צריך למכור את הבית ואז זה היה גורם לו להפסד כספי גדול, ולכן במקרה שיש לו בית יהיה מותר לו לקחת הלוואה כי הוא בעצם עשה עסקה שמשתלמת לו מבחינה כלכלית.

אבל אסור להיות במשך זמן ממושך במינוס בבנק מפני שבמקרה של מינוס תמידי כבר אי אפשר להגיד שמשתלם לו להמשיך לקחת הלוואה, כי גם אם הוא ימכור את הדירה זה לא משתווה לריביות שהוא משלם במשך תקופה ארוכה.

בימינו יש הרבה הלוואות שהן לדברים מסוימים שנחשבים לעסקים וללווה מותר להשקיע את הכסף רק שם וכך נמנעים מבעיה.

דעה נוספת אומרת שכל החוקים האלו הם בין שני אנשים, אבל בנק הוא ישות מסחרית ואינו איש, ולכן כלל לא כפוף למגבלות אלו, בוודאי לא מהתורה.

לסיכום: מותר להשתמש בהיתר עסקא להלוואת לעסק או דירה וכמובן שאין בזה מצוות הלוואה.
מותר לקחת הלוואה בריבית לצורך ביגוד ואוכל באופן לא תדיר, כדי לא להפסיד את הנכסים שברשותך בתנאי שהם שווים יותר מהריבית.

כנראה שאסור לקחת הלוואה בריבית כאשר הנכסים שלך פחותים מהריבית והצורך של ההלוואה הוא אינו למטרות עסקיות.

אבל לבעיה השניה, שאם העסק מפסיד, הבנק לא מוותר על החוב, לפחות לרוב האנשים, חיפשתי ולא מצאתי שום תשובה אשמח שמישהו אשתף אותי בתשובה אם הוא מצא כזאת.
שבת שלום.


לדף הראשי של פרשת בהר




שנת תשע"ז - שמיטה ויובל
שני הנושאים העיקריים בפרשה הם שנת שמיטה ושנת היובל. כידוע שנת היובל היא גם מעין שנת שמיטה. רציתי לעשות השוואה, בין שנת השמיטה ובין שנת היובל בעניין, בשביל מי או מה השנים האלה שובתות.

נתחיל עם שנת השמיטה. על שנת השמיטה נאמר:  "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'". מהפשט וכמו שאומרים רש"י והאבן עזרא, שהשבת לה' כמו שנאמר בשבת בראשית כלומר ,שנת השמיטה היא בשביל ה'. כמו ששבת רגילה רשום שהיא בשביל ה'.

החזקוני מבאר את רש"י ואומר : לשם ה' כלומר לא תשבות בשמיטה כדי להיטיב עם השדה שלך, שכן האדמה צריכה להתאושש מדי כמה שנים של גידולים, אלא כדי לעשות את מצוות ה'.

על הפסוק ודברי רש"י והאבן עזרא יש שאלה: הרי ה' לא צריך שנעשה את שנת השמיטה לכבודו אז למה רשום "שבת לה' "?

אנחנו הבנו עד עכשיו שהשמיטה היא בשביל ה' ולא בשביל בני האדם. אבל הרא"ם – רבי אליהו מזרחי -  מסביר שכשרש"י אומר כמו מעשה בראשית הוא מתכוון שכמו שבשישה ימים הראשונים אדם עובד ובשביעי הוא נח כדי שיהיה לו כוח לימים הבאים. כך גם פה אדם עובד שש שנים ונח בשנה השביעית כדי שיהיה לו כוח לשנים הבאות ואז בעצם השמיטה היא גם לה' וגם לישראל.

ונעבור לשנת היובל. בהקשר לשנת היובל רשום: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-ישְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם". מהמילה לכם מבינים ששנת היובל היא בשביל עם ישראל. על פסוק זה יש לשאול שאלה: מה שונה שנת השמיטה מיובל?

למה בשנת השמיטה השנה היא לה' ואילו בשנת היובל השנה היא לנו, לעם ישראל?

אפשר לפרש ששנת היובל היא שנת דרור -שנת חופש. רוב הדברים שאנו עושים בשנת היובל הם חברתיים כמו לשחרר עבד עברי, להחזיר את מה שקנית למי שקנית ממנו  ועוד.

ואילו הדברים שעושים בשנת שמיטה הם לא חברתיים רק לא מגדלים גידולים על האדמה. אמנם, בספר דברים נראה שיש גם ציווי של שמיטת כספים בשמיטה אבל את שנת היובל אנו מקדשים ולא ה' ולכן שנת היובל היא בשבילנו ושלנו והמהלכים החברתיים בה הם העיקר.

ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבוע שעבר הייתה: איך אני במצבי קשור לפרשת אמור?
והתשובה היא שאני עם גבס כי נשברה לי היד. ובפרשת אמור בהקשר לאלו כוהנים אסור להקריב לחם כתוב: "או איש אשר יהיה בו שבר רגל או שבר יד".

והחידה השבועית השבוע היא: בפרשה רשום " אוֹ-דֹדוֹ אוֹ בֶן-דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ-מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ-הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל" איפה עוד בתורה מוזכר הביטוי בן דודו לאו דווקא במילים האלה?

אם אתם יודעים את התשובה לחידה רשמו אותה בתגובות. ואל תשכחו להירשם לערוץ היוטיוב.
 נתראה בשבוע הבא ושבת שלום!



לדף הראשי של פרשת בהר

הפטרת פרשת בהר

הפטרת פרשת בהר היא בספר ירמיהו פרק ל"ב מפסוק ו' עד פסוק כ"ז.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.



ו וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ הָיָה דְּבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר: ז הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן-שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר קְנֵה לְךָ אֶת-שָׂדִי אֲשֶׁר בָּעֲנָתוֹת כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת:
למי ירמיהו מדבר? אם נקרא את תחילת הפרק נראה שירמיהו נמצא במצב לא כל כך נעים. הוא עצור בחצר המטרה ולמעשה כלוא. מה היה חטאו של ירמיהו? הוא העז להתנבא על חורבן ירושלים ועל לכידתו של צדקיהו והגלייתו לבבל.
ירמיהו סבל מאד בשל נבואותיו וגם עבר מסכת עינויים שלמה יותר מפעם אחת. את שיא הביטוי לכך ניתן למצוא בסוף פרק כ':
יג שִׁירוּ לַה' הַלְלוּ אֶת-ה' כִּי הִצִּיל אֶת-נֶפֶשׁ אֶבְיוֹן מִיַּד מְרֵעִים: יד אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ יוֹם אֲשֶׁר-יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל-יְהִי בָרוּךְ: טו אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשַּׂר אֶת-אָבִי לֵאמֹר יֻלַּד-לְךָ בֵּן זָכָר שַׂמֵּחַ שִׂמְּחָהוּ: טז וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא כֶּעָרִים אֲשֶׁר-הָפַךְ ה' וְלֹא נִחָם וְשָׁמַע זְעָקָה בַּבֹּקֶר וּתְרוּעָה בְּעֵת צָהֳרָיִם: יז אֲשֶׁר לֹא-מוֹתְתַנִי מֵרָחֶם וַתְּהִי-לִי אִמִּי קִבְרִי וְרַחְמָּה הֲרַת עוֹלָם: יח לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי: 

אבל ירמיהו ממשיך להיות נביא גם בחצר המטרה והוא משמיע אותה באוזני שאר האנשים הנמצאים שם (אסירים אחרים או פקידי הממשל)

ח וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן-דֹּדִי כִּדְבַר ה' אֶל-חֲצַר הַמַּטָּרָה וַיֹּאמֶר אֵלַי קְנֵה נָא אֶת-שָׂדִי אֲשֶׁר-בַּעֲנָתוֹת אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה קְנֵה-לָךְ וָאֵדַע כִּי דְבַר-ה' הוּא: 
הנבואה מתממשת, כנראה להפתעת הנוכחים בחצר המטרה, וירמיהו מבין למרות שלא נאמר לו במפורש כי עליו להסכים לעסקה. עניין הזכרת משפט הירושה והגאולה מעלה כמה אפשרויות: ייתכן וירמיהו וחנמאל היו בעלי שדות סמוכים ובכך ניתנה לירמיהו זכות ראשונים על החלקה, ייתכן כפי שכתוב בפרשה שיש עדיפות למכור נחלה לבן משפחה על מנת לא להעביר נחלות בין משפחות שונות. ייתכן שהשדה כבר היה מכור וחנמאל מבקש מירמיהו שימלא את חובתו ויגאל את שדהו (כפי שנאמר בפרשת בהר, חובה זו מוטלת גם על קרובי משפחה).

ט וָאֶקְנֶה אֶת-הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן-דֹּדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת וָאֶשְׁקֲלָה-לּוֹ אֶת-הַכֶּסֶף שִׁבְעָה שְׁקָלִים וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף:י וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם וָאָעֵד עֵדִים וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם:יא וָאֶקַּח אֶת-סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶת-הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאֶת-הַגָּלוּי:יב וָאֶתֵּן אֶת-הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה אֶל-בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּה בֶּן-מַחְסֵיָה לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל דֹּדִי וּלְעֵינֵי הָעֵדִים הַכֹּתְבִים בְּסֵפֶר הַמִּקְנָה לְעֵינֵי כָּל-הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה: 
ירמיהו קונה את השדה לפי כל כללי המסחר. סכום הכסף נשקל. העסקה נרשמת בספרי הטאבו והכל בנוכחות עדים. שימו לב שהיו שני ספרי טאבו. ספר חתום - שכנראה שימש העתק מוסכם ונשמר היטב ונפתח רק כאשר בוצעה עיסקה חדשה וספר גלוי - שכנראה בו השתמשו כאשר היו דיונים ומחלוקות נדל"ן.

יג וָאֲצַוֶּה אֶת בָּרוּךְ לְעֵינֵיהֶם לֵאמֹר:יד כֹּה-אָמַר- ה' צְבָאוֹת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל לָקוֹחַ אֶת-הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר- הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה וּנְתַתָּם בִּכְלִי-חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים:טו כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת: 
עכשיו מובנת לנו הסמליות של הצעד. העיר לפני חורבן, העם לפני גלות. מי המשוגע שיעשה עכשיו עסקאות נדלן? כסף מזומן הוא המלך והקרקע לא שווה כלום. וכאן ירמיהו קונה בכסף מלא חלקת שדה (שאולי אפילו תגיע אליו בירושה בכל מקרה במידה ולחנמאל אין יורשים אחרים). צעד הקנייה נועד לשדר מסר שלמרות המצב הקשה, עדיין יש מקום לאופטימיות. בהערת אגב נעיר שגם לאחר חורבן בית המקדש נשארו בארץ יהודים רבים אך רציחת גדליה בן אחיקם כמה חודשים לאחר מכן גרמה גם לשארית זו לגלות.

אבל גם ירמיהו עצמו, למרות שכלפי חוץ משחק את תפקידו בצורה מרשימה ובטוחה אינו בטוח כל כך בעצמו...

טז וָאֶתְפַּלֵּל אֶל-ה' אַחֲרֵי תִתִּי אֶת-סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶל-בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּה לֵאמֹר:יז אֲהָהּ ה' אלוקים הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה לֹא-יִפָּלֵא מִמְּךָ כָּל-דָּבָר:יח עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל-חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ: 
ירמיהו עומד לדבר דברים לא פשוטים כלפי אלוקים וכצעד מקדים משתמש בחלק מי"ג מידות הרחמים. גם נימת קולו היא נימה עדינה ואפולוגטית. בצורה של תמיהה ולא של התרסה. צורת הדיבור בהחלט משנה. ראינו בעבר (ראו הפטרת פרשת מצורע) כי דברים קשים וזלזול יכולים לגרום לתוצאות קשות לאומר אותם.

יט גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר-עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל-כָּל-דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו:כ אֲשֶׁר שַׂמְתָּ אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד-הַיּוֹם הַזֶּה וּבְיִשְׂרָאֵל וּבָאָדָם וַתַּעֲשֶׂה-לְּךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה:כא וַתֹּצֵא אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בְּאֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָא גָּדוֹל:כב וַתִּתֵּן לָהֶם אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:כג וַיָּבֹאוּ וַיִּרְשׁוּ אֹתָהּ וְלֹא-שָׁמְעוּ בְקוֹלֶךָ (וּבְתֹרָותְךָ) [וּבְתוֹרָתְךָ] לֹא-הָלָכוּ אֵת- כָּל-אֲשֶׁר צִוִּיתָה לָהֶם לַעֲשׂוֹת לֹא עָשׂוּ וַתַּקְרֵא אֹתָם אֵת כָּל-הָרָעָה הַזֹּאת: 
ירמיהו אינו מתלונן על הרעות הפוקדות את עם ישראל. מקורן של הצרות ברור לו לגמרי. כפיות הטובה לאחר הוצאת מצרים וההגעה לארץ ישראל היא הגורמת לכל אותן צרות וכפי הנאמר בפסוק י"ט כל אחד מקבל את מה שמגיע לו.

כד הִנֵּה הַסֹּלְלוֹת בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַחֶרֶב וְהָרָעָב וְהַדָּבֶר וַאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ הָיָה וְהִנְּךָ רֹאֶה:כה וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי ה' אלוקים קְנֵה-לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף וְהָעֵד עֵדִים וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים: 
אפשר לדמיין רק את הנעשה בחצר המטרה. כולם רואים את ירמיהו, הנמצא בכלל בכלא ומי יודע אם לא יוצא להרוג בקרוב, קונה נכסים ערב החורבן כאשר ייתכן וכבר באותו זמן לא הייתה אפשרות גישה אליהם. בוודאי ירמיהו ספג קיתונות של בוז ולעג.

כו וַיְהִי דְּבַר-ה' אֶל-יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר:כז הִנֵּה אֲנִי ה' אֱלֹהֵי כָּל-בָּשָׂר הֲמִמֶּנִּי יִפָּלֵא כָּל-דָּבָר:
ההפטרה מסיימת כאן, בצורה אופיינת לסיומי הפטרות אולם תשובתו של הקב"ה ארוכה הרבה יותר והיא למעשה מרחיבה את נאומו הקצר של ירמיהו בפסוק ט"ו, כמו גם את דבריו בפסוקים י"ט-כ"ג. עיקרה הוא שאכן החורבן בפתח וגם הגלות תבוא אולם יש חיים גם אחריה ובני ישראל ישובו לארצם.



ירמיהו רוכש את השדה
ירמיהו רוכש את השדה - פרנק וורייט 1897

לדף הראשי של פרשת בהר

פרשת בהר לילדים

נושאים בפרשת בהר
לאחר שש שנות עבודת אדמה, יש לקדש את השנה השביעית ולהניח לעבודת הארץ. גידולי הקרקע בשנה זו הינם הפקר ומותרים לכל. מצוות השמיטה נוהגת רק בארץ ישראל. לאחר שבע שמיטות - ארבעים ותשע שנים, מגיעה שנת החמישים - שנת היובל. גם בשנה זאת נוהגים דיני שמיטה.

בשנה זו יוצאים כל העבדים העבריים לחרות ושבים איש אל משפחתו. גם האחוזות והקרקעות שנמכרו מאיש לאיש, חוזרות לבעליהן. את שנת היובל יש לקדש בתקיעת שופר, ביום הכיפורים של שנת החמישים. בגלל השופר, הנקרא גם יובל, נקבע שם השנה לשנת יובל.כיוון שתוקפה של עסקת הנדל"ן אמור להסתיים על-פי דין התורה בשנת היובל, יש להזהיר את הקונה כי עליו לשקלל נכון את המחיר ולקחת בחשבון את מספר השנים שנותרו עד היובל, אז תחזור הקרקע לבעליה הראשון. כך לא יחטאו המוכר או הקונה בהונאה.

התורה מעלה שאלה רטורית: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו"?! והפסוק משיב: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, ועשת את התבואה לשלוש שנים" (השנה השישית, השביעית, וחלק מן השמינית, עד שתנבוט התבואה החדשה).

התורה גם מסבירה את סיבת חזרת הקרקעות לבעלים הראשונים, על-פי החלוקה שנחלקה ארץ ישראל לשבטים ולמשפחות: "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי".

כחלק מרצון ה' שנכסי הנדל"ן ימצאו את דרכם חזרה לבעלים הראשונים, יורשי הנחלה בחלוקת הארץ, התורה מציבה 'תחנות יציאה' בעסקאות נדל"ן השונות. המוכר בית בעיר מוקמת חומה, יכול לגאול אותו - לרכוש חזרה מהמוכר, עד תום שנה מהמכירה. אך אם לא גאל עד תום שנה, המכירה היא לצמיתות ואינה חוזרת אף ביובל.

התורה אוסרת לקחת ריבית על הלוואה. ה' מזהיר מפני ניצול חולשת הלווה הזקוק לכסף, ואומר כי גם אם יילחץ הלווה ויתרצה לשלם ריבית - הוא, הקב"ה, אוסר זאת.

יהודי שמפאת מצבו הכלכלי נאלץ למכור עצמו לעבד, יקבל בבית הקונה, האדון היהודי, מעמד מיוחד. אסור להעבידו בעבודות בזויות ככל עבד. עבודתו תהיה כעבודת פועל שכיר. לאחר שש שנים הוא ישתחרר, ואם הגיעה שנת היובל לפני מלאת שש שנים לעבודתו, יצא לחופשי חינם. אין לרדות בעבד זה, וצריך לזכור כי בני ישראל הם עבדי ה' ולא עבדים לעבדים.

עבד גוי, קנוי בקניין הגוף ועבדותו מלאה ועולמית. הוא אינו יוצא לחירות, ועובר כנכס בירושה. יהודי שמצבו הכלכלי קשה ומוכר עצמו לגוי, תושב הארץ, יוצא אף הוא בשנת היובל. אולם, על חבריו מישראל מוטלת החובה להזדרז ולגאול אותו בכסף לפני שנת החמישים. צריך גם לעמוד על כך שהגוי לא ירדה ביהודי, וכמו שהתורה מנמקת: " כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם  מארץ מצרים..."

בסיום הפרשה מחזקת התורה שלושה ציווים עליהם כבר למדנו: איסור עבודה זרה על סוגיה השונים, חיוב שמירת השבת וקדושת המקדש.


פירוש הכתוב- דבר תורה קצר ומותאם לילדים
כי תבואו אל הארץ... ושבתה הארץ שבת לה'  (ויקרא כה,ב)
בתחילת פרשתנו אומרת התורה: "כי תבואו אל הארץ... ושבתה הארץ שבת לה'". זו מצוות השמיטה, כפי שהיא מפורטת בהמשך: "שש שנים תזרע שדך... ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ".

סדר הדברים המופיע בתורה מעורר שאלה: מלשון התורה נראה, כאילו מיד אחרי "כי תבואו אל הארץ" צריך להשבית את עבודת האדמה - "ושבתה הארץ שבת לה'". והרי אין זה כך, שכן תחילה באות שש שנות עבודה ורק אחר-כך באה שנת השמיטה.

בדרך זו גם התרחשו הדברים בפועל - אחרי ארבע-עשרה השנים של כיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים, באו שש שנים של עבודת האדמה, ורק אחר-כך עשו שמיטה.

נראה, כי בזה התורה באה ללמדנו מהי התכלית והמטרה של כל העבודה בשש השנים. אדם עלול לחשוב, כי התכלית העיקרית היא עבודת האדמה בשש שנות העבודה, והשמיטה היא עניין לעצמו. מלמדת אותנו התורה, כי כל המטרה של "כי תבואו אל הארץ" והעבודה בשש השנים של החרישה והזריעה היא - "ושבתה הארץ שבת לה'".

אמנם סדר הדברים המעשי הוא, שתחילה באות שש שנות העבודה ורק אחריהן השמיטה; אבל יהודי נדרש לזכור בכל עת כי השמיטה היא התכלית והיא המטרה.

יהודי צריך לזכור תמיד, כי כל העבודה בשש השנים לא באה אלא כדי להגיע לשנה השביעית, שנת השמיטה, שנה של קדושה ורוחניות. לשם כך נתן לנו הקב"ה את ארץ-ישראל, כדי שנכניס את הקדושה - את ה"שבת לה'" - לתוך חיי המעשה.


לדף הראשי של פרשת בהר

חישוב היובלות והשמיטה

בפרשת בהר מצווה התורה על ספירת שנים לשמיטה ולמצוות היובל. שיטות החישוב והספירה השתנו במהלך הדורות ונעקוב אחרי דברי הרמב"ם

הספירה לפי התורה שונה באופן מהותי מהנעשה בימינו. הספירה מדין תורה מתחילה רק לאחר ההתנחלות בארץ וזאת לאחר 14 שנה מהכניסה לארץ (האם למספר 14 יש משמעות מאחר והוא כשל שתי תקופות שמיטה?). מתקופה זו החלו לספור כאשר של שנה שביעית היא שנת שמיטה ולאחר כל שבע שמיטות, השנה החמישים היא שנת יובל. שנת יובל זה לא מחושבת במנין שנות השמיטה ולכן הספירה היא במחזורים של חמישים שנה הכוללים שבע שמיטות ויובל אחד.


הלכות שמיטה ויובל פרק י
א  מצוות עשה לספור שנים שבע שבע, ולקדש שנת החמישים--שנאמר "וספרת לך, שבע שבתות שנים . . . וקידשתם, את שנת החמישים" (ויקרא כה,ח-י); ושתי מצוות אלו, מסורין לבית דין הגדול בלבד.  [ב] ומאימתיי התחילו למנות:  מאחר ארבע עשרה שנה משנכנסו לארץ--שנאמר "שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמור כרמך" (ויקרא כה,ג), עד שיהיה כל אחד ואחד מכיר ארצו; ושבע שנים עשו בכיבוש הארץ, ושבע שנים בחילוק.
הספירה לא התבצעה במדבר סיני, וגם לא מיד בכניסה לארץ ישראל אלא רק לאחר ההתנחלות בארץ וזאת לאחר 14 שנה מהכניסה לארץ (האם למספר 14 יש משמעות מאחר והוא כשל שתי תקופות שמיטה?). מתקופה זו החלו לספור כאשר של שנה שביעית היא שנת שמיטה ולאחר כל שבע שמיטות, השנה החמישים היא שנת יובל.
ב  נמצאת אומר בשנת שלוש וחמש מאות ואלפיים מראש השנה שאחר מולד אדם הראשון, שהיא שנה שנייה ליצירה--התחילו למנות.  ועשו שנת עשר וחמש מאות ואלפיים ליצירה, שהיא שנת אחת ועשרים משנכנסו לארץ--שמיטה; ומנו שבע שמיטות וקידשו שנת חמישים, שהיא שנת ארבע ושישים משנכנסו לארץ.
כן עושה הרמב"ם חישוב לפני מנין השנים המקובל

ג  שבעה עשר יובלים מנו ישראל, משנכנסו לארץ ועד שיצאו; ושנה שיצאו בה, שחרב הבית בראשונה, מוצאי שביעית הייתה, ושנת שש ושלושים ביובל הייתה--שארבע מאות שנה ועשר שנים, עמד בית ראשון.

בני ישראל שהו עד החורבן 850 שנה בארץ ומנו 17 יובלות ועוד 36 שנים.

ד  כיון שחרב הבית, בטל מניין זה, משבטלה הארץ.  ונשארה הארץ חרבה, שבעים שנה; ונבנה בית שני, וארבע מאות ועשרים עמד.  ובשנה השביעית מבניינו, עלה עזרא והיא הביאה השנייה; ומשנה זו התחילו למנות מניין אחר.  ועשו שנת שלוש עשרה לבניין בית שני שמיטה, ומנו שבע שמיטות וקידשו שנת חמישים; אף על פי שלא היה שם יובל בבית שני, מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות.

בגלות לא ספרו שמיטות והספירה השנייה החלה רק לאחר עליית עזרא. דיני יובל לא היו נהוגים בימי בית שני אולם עדיין ספרו את היובל בשביל לשמור על חשבון שמיטות.

ה   נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה, שתחילתה מתשרי שאחר החורבן בשני חודשים, שהרי מתשרי הוא המניין לשמיטים וליובלות--אותה השנה מוצאי שביעית הייתה, ושנת חמש עשרה מן היובל התשיעי הייתה.

ו  ולפי חשבון זה, שנה זו שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחורבן, שהיא שנת שבע ושמונים ואלף וארבע מאות למניין שטרות, שהיא שנת שש ושלושים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה--היא שנת שמיטה, והיא שנת אחת ועשרים מן היובל.
הרמב"ם ממשיך את הספירה עד לימיו לפי שיטה של ספירת 7 שמיטות ואז שנת יובל. זוהי ספירה תיאורטית בלבד ואינה נוהגת הלכה למעשה כפי שמסביר הרמב"ם בסעיף הבא:

 ז  [ה] אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש, שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חורבן בית ראשון ובניין בית שני אלא שמיטות בלבד, בלא יובל; וכן משחרב באחרונה, לא מנו שנת חמישים אלא שבע שבע בלבד מתחילת שנת החורבן.  וכן עולה מתלמוד עבודה זרה, כפי חשבון זה שהוא קבלה.
כאן נכנס קושי שהיווה מחלוקת בגמרא. הספירה של שמיטות לבד וספירה של שמיטות ויובלים היא שונה. כאשר סופרים יובל הרי שלאחר 49 שנה, שנת החמישים היא יובל, ואז מתחיל מחזור חדש של 49 שנה ושנת יובל (במאה שנה יהיו 14 שמיטות ושני יובלים). אולם אם סופרים רק שמיטות, אזי יש ב-98 שנה 14 שמיטות. לפי כל שיטה יהיו שנות שמיטה אחרות והדבר כמובן בלתי אפשרי. יש לבחור שיטת ספירה אחת אחידה ולנקוט לפיה

ח  [ו] ושנת השמיטה ידועה היא ומפורסמת, אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל; וכולן לא מנו אלא לשני חורבן, משליכין אותן שבע שבע.  ולפי חשבון זה תהי שנה זו, שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחורבן, מוצאי שביעית.  ועל זה אנו סומכין, וכפי חשבון זה אנו מורין לעניין מעשרות ושביעית והשמטת כספים--שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ובהן ראוי להיתלות.
ולכן למרות שניתן לספור יובלים, בפועל ספירה זו לא נוהגת (וגם תבלבל מאד) ולכן סופרים רק שמיטות, פעם בשבע שנים. והיובל לא סופרים כלל.

ט  [ז] שנת יובל אינה עולה ממניין שני השבוע--אלא שנת תשע וארבעים שמיטה, ושנת חמישים יובל; ושנת אחת וחמישים, תחילת שש שנים של שבוע.  וכן בכל יובל ויובל.

ולהשלמת ההסבר הרמב"ם מביא שאכן שנת היובל לא נחשבת במנין שבע שנים הבאות לשמיטה, אלא היא שנה אקס-טריטוריאלית שעומדת מעל הזמן.


למסקנה: הלכות יובל נהגו רק בתקופת בית ראשון, וגם אז רק עד גלות שבטי עבר הירדן המזרחי. אמנם המשיכו לספור יובלות עד חורבן בית ראשון אולם דיני היובל לא נהגו מהתורה. בימי בית שני ספרו שמיטה ויובלות עד החורבן. לאחר חורבן בית שני מפסיקים לגמרי לספור יובלות וסופרים רק שנים לשמיטה. נעיר ששיטת הרמב"ם אינה השיטה היחידה לחישובי השנים, אולם להלכה נקבע שאם השנה העברית מתחלקת בשבע הריהי שנת שמיטה ולכן שנת התשע"ה - 5775 היא שנת שמיטה (תוצאת החילוק היא 825 ללא שארית)

לדף הראשי של פרשת בהר

חידות לפרשת בהר

החידות לפרשת בהר כוללות חידות ציורים וחידות מילוליות המתייחסות לנושאים שונים בפרשה. החידות ברמות קושי שונות ומותאמות לילדים ולמבוגרים כאחד. מומלץ להדפיס את דף החידות ולנסות לפתור לאחר קריאת הפרשה או שמיעתה בבית הכנסת.

חידות לפרשת בהר
חידות לפרשת בהר


מאמרים ודברי תורה לפרשת בהר
 נתקתעם? התשובות מופיעות בקישור הבא

תשובות לחידון בהר

אם טרם ניסיתים והתאמצתם אנא גשו לחידון פרשת בהר ונסו לפתור לבד, מומלץ רק לאחר קריאת הפרשה.




תשובות לחידון:
  • אל"מ דרור ויינברג נהרג בקרב מול מחבלים בחברון. הספר "וקראתם דרור" מתאר את חייו והביטוי מופיע בפסוק (כ"ה י): "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-ישְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ". גם ציפור הדרור מרמזת לפסוק זה
  • פסל החירות מרמז לפסוק המופיע למעלה וגם לפסוק הדן בשחרור עבדים (מא): "וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל-אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב" וגם לאיסור עשיית פסל המופיע בסוף הפרשה (כ"ו א): "לֹא-תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא-תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם". בין מדינת היהודים לאבא אבן בהיי-טק. באיזור ההיי-טק בהרצליה פיתוח, נמצא בין רחוב מדינת היהודים לרחוב אבא אבן את רחוב משכית.
  • מגרש הכדורסל מרמז לפסוק ל"ד: "וּשֲׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר כִּי-אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם"
  • סיפור של ביאליק - הכוונה לסיפור "ספיח" המופיע בפסוק כ"ה ה: "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ". הרעיון המקורי מאחרוי גמול השתלמות היה שבמשך שש שנים מופרש סכום מסוים ובשנה השביעית, הסכום מצטבר לכדי משכורות של שנה שלמה המאפשרת שנת שבתון.
  • הסמל הרקום הוא סימלו של בסיס חיל האוויר חצרים (פסוק לא): "וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם חֹמָה סָבִיב עַל-שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב גְּאֻלָּה תִּהְיֶה-לּוֹ וּבַיֹּבֵל יֵצֵא"
  • מצודת לונדון הינה דוגמה לאחוזה עם חומה.
  • הציפור המוזרה היא עוף הדודו שנכחד זה מזמן, ומרמז על הפסוק מט: "אוֹ-דֹדוֹ אוֹ בֶן-דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ-מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ-הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל"
  • המטבע מזהב הוא מטבע רשמי לציון שנת היובל למדינת ישראל
  • ש+ש+ש+ש+ש+ש כוון לפסוק ח': "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה"
  • הדמות המצוירת הינה סמל של חברת אמה (לצעירים - מותג סבון ידוע מאד בעבר). וכוונה לדיני אמה המופיעים בפרשה
  • תמונות בציר הענבים היא אחת הפעולות האסורות בשמיטה ונזכרת בפסוק ה' שהופיע כבר למעלה.

סטטיסטיקה בפרשת בהר

פרשת בהר היא הפרשה ה-32 בתורה וה-9 בחומש ויקרא. הפרשה נכתבת ב-99 שורות בספר תורה ויש בה 7 פרשיות (מיקום 36), מתוכן 1 פרשיות פתוחות ו -6 סתומות. בפרשה יש 57 פסוקים (מיקום 50),737 מילים (מיקום 50) ו-2817 אותיות (מיקום 50). לפי ספר החינוך יש בפרשת בהר 24 מצוות (מיקום 8), מתוכן 7 מצוות עשה (מיקום 12) ו-17 מצוות לא תעשה (מיקום 8).

מאמרים ודברי תורה לפרשת בהר

לפרשה הקודמת - אמור
לפרשה הבאה -בחוקותי

לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה

פרשת בהר בחוקותי וסיום ספר ויקרא

פרשות בהר-בחוקותי מסיימות את ספר ויקרא. פרשת בהר פותחת בהר סיני ופרשת בחוקותי בפסוק האחרון גם מזכירה את הר סיני, והדבר מהווה מסגרת יפה (ואולי אחד הגורמים לחיבור דווקא שתי פרשות אלו).
הפרשות עוסקות במצוות נוספות בהן הרבה מצוות שקשורות לארץ ישאל, ופרשת בחוקותי עוסקת בפרשת התוכחה, מה יקרה אם לא ישמעו למצוות. אמנם הפרשה ידועה בעיקר בשל התוכחה, אולם חשוב להזכיר שהפרשה מתחילה בדברים הטובים שיקרו אם ילכו בחוקות ה' ורק לאחר מכן עוברת לעונשים. המנגנון של שכר ועונש מדגיש את השכר לפני העונש. כמו כן השכר מופיע בקצרה ולא בפירוט ואילו העונש מופיע בפירוט גדול מאד, ובמדרגות הנהייות חמורות יותר וקשות יותר. אפשר להסתכל על זה כאילו העונש גדול מהשכר אבל דווקא אפשר להסתכל מכיוון חיובי, שהשכר מתואר בפרוטרוט ואין לו מגבלה ואילו העונש מתואר בדקדקנות וכמה שהוא קשה הוא מוגבלת ותחום.
סיום פרשת התוכחה (כ"ו מו):
"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד-משֶׁה"
נראה מתאים מאין כמוהו לסיום הספר כולו, גם הפוסק שלפניו עוסק קצת בנחמה ולכן לא מסיימים בדבר רע אלא בדבר טוב. אולם מיד אחריו מתחיל פרכ כ"ז, הפרק האחרון ועוסק במצוות נוספות שאולי היו צריכים להיות בפרשת בהר. גם פרק כ"ז מסתיים בפסוק דומה (לד):
"אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת-משֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" 

הפסוק נראה זהה, אבל הסיום הראשון מזכיר חוקים, משפטים ותורות, ואילו הפסוק השני מזכיר מצוות. וההפרדה בינהם צריכה לגרום לנו לחפש את ההבדלים, גם בין חוקים משפטים ותורות, וגם בינהם כקבוצה לבין מצוות.
רש"י אינו עונה לשאלה. הוא מפרש את המילה תורות (ברבים) כתורה שבכתב ותרה שבעל פה ולא כשתי תורות נפרדות. הספורנו מציע פירוש:
אֵלֶּה הַחֻקִּים. כָּל הַמִּצְות שֶׁנֶּאֶמְרוּ קדֶם שֶׁהִתְחִיל פָּרָשַׁת "אִם בְּחֻקּתַי" הֵם "הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּורות" שֶׁעֲלֵיהֶם נִכְרַת הַבְּרִית בִּבְרָכות וּקְלָלות. וְזֶה הוּא הַבְּרִית שֶׁהִזְכִּיר בְּאָמְרו "מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחורֵב" (דברים כח, סט). בֵּינו וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שֶׁנָּדַר הוּא יִתְעַלֶּה הַבְּרָכות לִכְשֶׁיִּזְכּוּ, וְקִבְּלוּ הֵם הָאָלות אִם לא יִזְכּוּ. אֲבָל עֶרְכֵּי אָדָם וְדִינֵי הֶקְדֵּשׁ בַּיִת וְשָׂדֶה וּבְכור וַחֲרָמִים וּמַעֲשֵׂר בְּהֵמָה כֻּלָּם נֶאֶמְרוּ אַחַר זֶה הַבְּרִית, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֶמְרוּ גַּם הֵם בְּהַר סִינַי, כְּאָמְרו. (פסוק לג) אֵלֶּה הַמִּצְות אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי. אֲבָל לא נִתְּנוּ "בֵּינו וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" בִּבְרִית.
ההבדל בין המונחים, הוא על מה מוזהרים בברית (חוקים, משפטים, תורות) ועל מה לא (מצוות). גם כאן נראה שפרשת התוכחה הייתה צריכה להיות לפני פרשת בהר ואחרי הפרשות העוסקות בין היתר בעבירות החמורות (שפיכות דמים, גילוי עריות ועובדה זרה - כולן מופיעות בפרשות אחרי מות קדושים אמור), אולם דווקא בפרשת התוכחה מופיע קשר ישיר בין עונש הגלות ככפרה על נושא השמיטה ומיקום פרשת התוכחה מיד אחרי הציווי בפרשת בהר, מתאים והגיוני (גם בספר ירמיהו, לקראת החורבן מופיע נושא זה של שמיטה ואי הקפדה על שחרור עבדים, כאחד הגורמים המרכזיים בחורבן, למרות שהוא אינו אחד משלושת עבירות החמורות). גם המספר שבע חוזר על עצמו בשתי הפרשיות פעמים מרובות ומהווה קישור ישיר וברור בין הנושאים. ובדיוק כך מפרש הרשב"ם:
שכן התחילה פרשת שמיטה: וידבר ה' אל משה בהר סיני.
וגם גמר התוכחות האלה בשביל השמיטה הם כדכתיב: כל ימי השמה תשבות, כי כל מצות של פרשת בהר סיני בשמיטות ויובלות מדבר ושליחות עבדים וחזרת קרקעות, לכך נאמר כאן התוכחות של עבירות השמיטות בהר סיני, הכל בפעם אחת.
ןעדיין נראה שחוקות ומשפטים הן כינויים ליחידות המצוות המופיעות החל מפרשת אחרי מות וכמבוא לפרשיות המצוות הארוכות שם: (פרק י"ח ד-ה)
"אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְהוָֹה"
נשאר לנו למצוא את התורות, והן נמצאות בתחילת החומש החל מפרשת צו (זאת תורת העולה, זאת תורת המנחה וכו'). הסיום מתאים לכל ספר ויקרא. לכל ספר ויקרא? כמעט לכל ספר ויקרא, פרשת ויקרא עצמה עדיין נותרת ללא מענה.
ההתיחסות שמצאתי במפרשים לכך היא בעיקר בראב"ע, האומר על דרך הסוד:
פירשתיו בפרשה הזאת ומי שיש לו לב להבין סוד העולם אז ידע סוד הבכור והעשירי, והנה אברהם נתן מעשר גם כן יעקב אבינו עליו השלום, ועוד אגלה קצת הסוד בזכרי מעשר שני, אם יעזרני אחד ואין לו שני.
כנראה הספר רוצה לסיים יותר בדברים של קדושה. קדושת הבכורות הנובעת מההקדשה שה' עשה בזמן יציאת מצרים נוהגת לדורות וגם חשיבות המספר עשר ידועה. דרך נוספת הינו הצעתו של הרב לייבטיג המציע פירוש מקורי לנושא. הרב לייבטיג מציע לראות בפרשות ויקרא הדנה במתנות היחיד ובפרשת ערכין הדנה בערך היחיד מעין עטיפה לספר ויקרא שמורכב באמצעו מהרבה ענינים שהם של העם ושל הציבור.
בהמשך להצעה זו אפשר לראות את הסיום החוזר כמצוות כעוסק יותר בעניני היחיד ולא בעניני הציבור

וכדי לסיים בדבר טוב נזכיר ציטוט מהרמב"ן:
וזכרתי להם ברית ראשונים:
וכך אמרו רבותינו (תו"כ פרק ח י):
לא מאסתים בימי אספסינוס,
ולא געלתים בימי יון,
לכלותם להפר בריתי אתם בימי המן,
כי אני ה' אלוהיהם בימי גוג ומגוג.

חזק חזק ונתחזק 
שמיטה -הזכויות שמורות לאהובה קליין. מוצג באישור הציירת.