אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות וירא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות וירא. הצג את כל הרשומות

פרשת וירא

פרשת וירא

פרשת השבוע, פרשת וירא היא הפרשה הרביעית בספר בראשית והיא ממשיכה את סיפורי אברהם. עיקר הפרשה הוא ההבטחה על לידת יצחק, לידתו, גירוש הגר וישמעאל ועקידת יצחק.
עקידת יצחק וברית בין הבתרים

מאמרים ודברי תורה לפרשת וירא

אברהם שרה והמלאכים- במאמר נביא דוגמאות איך צריך להתנהג ממעשי אברהם ושרה לאנשים שבאו לבקרם.

הזהרו מן הצבועים - צביעותו של אבימלך מלך גרר המציג את עצמו כנקי וצדיק.

לוט ומידת הרחמים - כיצד הצליח לוט להציל עיר שלמה.

אברהם מנסה להציל את סדום - מדוע אברהם נמנע מלבקש שה' לא יהפוך את סדום

הפטרת פרשת וירא - סיפור אלישע והאישה השונמית והקשר שלו לפרשת וירא.

מלוכה או דמוקרטיה - על שיטת הממשל בסדום, ועל דמות מרכזית שנעלמה מהעיר.

עקידת יצחק - עיון בפרשת עקידת יצחק, פרשה משמעותיות ביותר, מסתורית וכזו המעסיקה אותנו עד ימינו אלו.

גופרית - על היסוד גופרית המופיע בפרשה, במסגרת הסדרה מדע בפרשה

דבר תורה לפרשת וירא - דברי תורה קצרים לפרשה

פרשת וירא לילדים - תקציר פרשת וירא הכולל את הנושאים המרכזיים בפרשה בתופסת דבר תורה קצר

תפזורת לפרשת וירא

חידות לפרשת וירא - חידות ציורים וחידות מילוליות לכל המשפחה לפרשת וירא 

סטטיסטיקה לפרשת וירא - מספר הפרשיות, הפסוקים המילים ועוד

תקציר פרשת וירא

פרשת וירא פותחת ימים ספורים לאחר סיום פרשת לך לך. 

פרק י"ח

אברהם יושב בפתח אוהלו. המדרשים מציינים שהיה זה ביום השלישי לאחר מילתו ובשיא כאבו. הפרשה מתחילה מכך שה' נראה אל אברהם אבל אין אנו יודעים מה ה' אומר לאברהם.

אברהם רואה שלושה אנשים ניצבים עליו ופונה לארח אותם (הרחבה על כל נושא האירוח ראו במאמר אברהם שרה והמלאכים).

ה' מבשר שוב לאברהם, והפעם גם לשרה, על הבן שיוולד להם, ותגובתה של שרה, כמעט זהה לתגובה של אברהם וגם היא צוחקת למשמע הבשורה. אברהם אף מלווה את אורחיו שממשיכים לכיוון סדום.

ה' מספר לאברהם את תוכניתו לגבי סדום, אברהם פותח במשא ומתן עם ה' בדבר האפשרות להציל את סדום (ובכך גם את לוט). אברהם מתחיל ממספר שרירותי של צדיקים חמישים, ומגיע עד עשרה. ה' מבטיח לו שבעבור עשרה צדיקים לא יחריב את העיר ושם אברהם עוצר ולא ממשיך לבקש עוד.

פרק י"ט

המלאכים מגיעים לסדום ופוגשים את לוט. לוט אמנם בחר לשבת בעיר הרשע ולהתנתק מאברהם אולם עדיין הוא זוכר איך מתנהגים ומזמין מיד את המלאכים לביתו. לוט אופה מצות והפרשנים מסיקים כי הדבר אירע בפסח.

לא עובר הרבה זמן וכל אנשי סדום מתקבצים סביב בית לוט עם דרישה חד משמעית להוציא אליהם את האנשים. לא ברור מה יעשו באנשים אולם בוודאי הכוונה אינה למשהו טוב ולוט אפילו מציע לתת להמון הזועם את בנותיו במקום. הצעה זו אינה ראויהויש אומרים שעונשו על הצעה זו הוא מעשה גילוי העריות שעשו בו בנותיו המתוארבהמשך.

המלאכים נאלצים להתערב ולמשוך את לוט הביתה ולהכות את ההמון בסנוורים ומיד מבשרים ללוט שנשלחו להשחית את המקום ושיצא מיד עם כל משפחתו ועם חתני בנותיו (מקובל לחשוב שחתני הבנות היו בין ההמון הזעום, אולם יכלו להינצל בזכות לוט).

מיד בבוקר מזרזים המלאכים את לוט לצאת ולמעשה המלאכים צריכים להוציאו בכח. הם מצווים על לוט לברוח להרים ולא להביט לאחוריו. לוט מבקש לנוס לצוער, הקרובה יותר, והעיר כולה ניצלת, ואז מתחילה השמדת סדום ועמורה.

אשת לוט מביטה לאחוריה ונהפכת לנציב מלח. לוט מפחד לשבת בצוער (מאחר והוא היחידי שניצל, סביר שחשש כי יקשרו אליו את האסון שקרה לסדום ועמורה) ובורח למערה. בנות לוט המבינות שחתנים כבר לא יהיו להן נוקטות מעשה של גילוי עריות ונכנסות להריון מלוט ויולדות את עמון ואת מואב. פעולה זו היא איסור חמור בתורה, אולם לא מופיע בתורה יחס שלילי לפעולותיהן של בנות לוט אבל גם יחס חיובי לא מופיע.

יחסי ישראל ועמון מואב יהיו מסובכים לאורך ההיסטוריה מצד אחד ומצד שני דוד המלך הוא צאצא של רות המואבייה.

פרק כ' 

אברהם יורד לאזור הנגב, לארץ גרר. סיפור הירידה לפרעה חוזר על עצמו כמעט במדויק. אברהם מבקש משרה להציגה כאחותו. שרה נלקחת לבית אבימלך, ה' מתגלה לאבימלך בחלום, מסביר לו את מה שאירע ומצווה עליו להחזיר את שרה.

יש לשים לב שאבימלך מתמהמה מעט בציווי ולא מחזיר את שרה מיד. קודם כל הוא קורא לעבדיו ,אולי למישהו מהם תהיה עצה איך בכל זאת לשמור את שרה, אחרי זה הוא נוזף באברהם ורק לאחר מכן הוא מחזיר את שרה. כנראה שחששו של אברהם היה מוצדק וגרם לו לנהוג בצורה זו שוב (הרחבה במאמר על צביעותו של אבימלך)

פרק כ"א 

אנו מתבשרים על לידת יצחק. מפרק זה ועד סוף הפרשה קוראים בתורה בשני ימי ראש השנה.

אברהם בן מאה כאשר יצחק נולד ולראשונה מבוצעת ברית המילה בגיל שמונה ימים. כאשר יצחק גדל שרה רואה את ישמעאל (שמכונה רק בן הגר המצרית) מצחק. לא ברור פשר התנהגות זו, והכוונה היא להתנהגות שאינה נאותה ובוודאי לא בבית אברהם.

שרה מבינה שאין מקום לישמעאל בבית אברהם ושצריך להרחיק אותו. אברהם מתרעם אולם מקבל ציווי מה' לעשות ככל אשר שרה אומרת לו. אברהם משלח את הגר ואת ישמעאל, שהוא לפחות כבר נער בן 16 שנה, לכיוון מצרים, אולם הגר תועה בדרך והמים נגמרים. גם התנהגותה של הגר אינה נאותה והיא משליכה את ישמעאל תחת אחד השיחים והולכת לשבת מרחוק ובוכה שם.

עניין ההשלכה אינו ברור בהתחשב בגילו של ישמעאל ובעבודה שבגיל זה הוא כבר למעשה גבר. ה' שומע את קול הנער, ולא את קול הגר. המדרשים אומרים שבאותה שעה היה ישמעאל צדיק ולכן תפילתו נתקבלה, ולמרות כל הצרות שבני ישראל סובלים עד היום מזרע ישמעאל, לא היה אפשר להתעלם מקולו.

מקול הגר לעומת זאת הייתה התעלמות. אולם התגלות המלאך היא דווקא להגר ולא לישמעאל. הגר רואה באר מים, שלא שמה אליה לב קודם והם ניצלים. הגר אינה חוזרת למצרים אלא מתיישבת במדבר. ישמעאל נושא אשה מארץ מצרים, והנה ראייה שכבר היה גדול ומתאים לנישואין ובוודאי לא ילד קטן ורך בשנים.

לאחר מכן באים אבימלך ופיכל שר צבאו אל אברהם ומבקשים ממנו ברית לזכר הימים שגר בארצם. אברהם מסכים אך מוכיח את אבימלך על באר המים אשר עבדיו גזלו ממנו. אבימלך מופתע, והאמת שגם אנחנו שכן התורה לא מספרת לנו כלל על אירוע זה. אבימלך ואברהם כורתים ברית ולמקום קוראים באר שבע. אבימלך ופיכל חוזרים לארץ פלשתים, וגם אברהם עובר לגור שם לימים רבים.

פרק כ"ב 

בפרק זה מסופר על עקידת יצחק. זו הפעם הראשונה שכתוב שה' מנסה את אברהם, למרות שחכמים מונים ניסיונות רבים נוספים ועשרה בסך הכל.

אברהם מצטווה לקחת את בנו ולהעלות אותו לעולה. ספרים ומאמרים רבים נכתבו אודות פרשה זו הנקראת ביום השני של ראש השנה, וגם אני כתבתי הרחבה בנושא העקדה. נראה שבנושא זה ים הרעיונות לא יסתיים לעולם ותמיד ניתן למצוא משמעויות חדשות בסיפור.

גם יצחק אינו בדיוק ילד בשלב זה, הערכות לגילו של יצחק נעות בין 13 שנה ל-37 שנה. בבירור הוא בעל דעה עצמאית.

הדו שיח היחידי בין אברהם ליצחק, קצר מאד, מופיע בפרשה זו ובה בלבד. יצחק שואל שאלות, ואברהם עונה תשובות מעורפלות, כנראה יצחק מבין מה הולך לקרות, אולם ההדגשה היא כי שניהם עולים יחדיו וגם יצחק עומד בניסיון.

אברהם כבר מוכן לשחוט את בנו אך מלאך ה' מונע זאת ממנו ומספר לו כי עמד בניסיון. אברהם רואה איל ומעלה אותו לעולה במקום יצחק.

אברהם קורא למקום ה' יראה. מסורת היא כי מקום העקידה הוא מקומו של בית המקדש וכי שמה של ירושלים, מורכב משני השמות: שלם ויראה ביחד.

אברהם חוזר אל נעריו וביחד איתם חוזרים לבאר שבע. יש לשים לב כי בירידה לא נאמר שאברהם ויצחק חוזרים. יש אפשרות שיצחק נשאר עוד זמן מה על הר המוריה.

סיום פרשת וירא הוא אנטי-שיא מובהק. מסופר לנו על צאצאי נחור ואשתו וגם מפילגשו. קשה מאד לרדת מפיסגת פרשת העקידה לשמות של טבח וגחם ומעכה. אולם בין השמות, מופיע שם חשוב ביותר, רבקה בת בתואל, שעל נישואיה ליצחק נקרא בפרשה הבאה, פרשת חיי שרה.

שאלות לחשיבה

1) מי בישר לאברהם את בשורת הלידה, האורחים או ה' (למי מתייחסת המילה ויאמר בפסוק י')
2) מדוע הפסיק אברהם את בקשותיו בעשרה צדיקים?
3) במה זכתה צוער להינצל כולה בזכות לוט? (מאחר והמלאכים הוציאו את לוט מחוץ לעיר, יכלו להוציאו ישירות להרים)?
4) מה משמעות  הפנייה של אלוקים לאברהם לפני העקדה, ולאחריה רק מלאך ה' מדבר עימו?
5) אילו עוד טעמים, פרט להזכרת רבקה, יכולים להיות בהזכרת שושלת נחור (עיינו בסוף פרשת נח)

אומנות בפרשה

הפעם שני חלונות ויטראז' מטירת קרדיף אשר בווילס. החלון הימני מציג את עקידת יצחק והשמאלי את ברית בין הבתרים. אם אתם בווילס אל תחמיצו את הביקור בטירה ובפרט את הטיול המאורגן שמגיע גם לגינת הגג, שם תחכה לכם הפתעה אמיתית.

עקידת יצחק וברית בין הבתרים
עקידת יצחק וברית בין הבתרים

עקדת יצחק היא נושא שקיים במאות יצירות אומנות וכמעט בכל מנזר או כנסייה עם ויטראזים או ציורי קיר ניתן למצוא אותו. הנה דוגמה נוספת ממנזר קייקוס בקפריסין, בסגנון ביזנטי מעורר אימה.

עקידת יצחק - מנזר קייקוס

אברהם מנסה להציל את סדום

כאשר אברהם שומע כי גורלן של סדום ועמורה ויתר ערי הכיכר נגזר, הוא פונה לקב"ה בניסיון לבטל את גזר הדין. במאמרנו על "לוט ומידת הרחמים" הראנו שאברהם אינו פונה בבקשת רחמים על אותן ערים, אלא מנסה למצוא להן זכות כלשהי. ננסה כעת להבין מדוע אברהם לא פנה לקב"ה באמצעות מידת הרחמים.

נזכיר כי לאחר שאברהם חזר ממצרים, היה ריב בין רועי לוט לרועי אברהם, והם נפרדו כאשר לוט בוחר לשבת באזור סדום, אפילו שהם אנשים רעים וחטאים, וכנראה המוניטין שלהם בתחום היה ידוע כפי שמעידה התורה (יג יג): "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד". בכל זאת לוט כנראה לא ישב עדיין בסדום ממש כפי הנאמר בפסוק קודם: "אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם", עד ולא עד בכלל.

שנים עברו ואברהם נאלץ להתערב במלחמה שלו אין חלק בה. סכסוך אזורי על ענייני מיסים מסתיים במלחמה ובה לקחים אנשי סדום ורכושם כשלל. גורלו של מלך סדום אינו ברור מהפסוק (יד י): " וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֵרָה נָּסוּ" ניתן להבין שהמלכים עצמם הצליחו לנוס ולהתחבא ולא נלקחו כחלק מהשלל. באותו מקום מתואר כי לוט כבר יושב ממש בתוך סדום. אם מקודם לוט רק היה ליד סדום עכשיו הוא כבר חלק מהם.

בכל אופן, אברהם שומע על האירועים מארגן צבא קטן ויוצא למטרה שלא נכתבה, אולם בפועל, אברהם מכה את ארבעת המלכים ומשחרר את כל השבויים. 

כאן כבר עולות כמה שאלות. מה הייתה מטרתו של אברהם? לו אברהם רצה לשחרר אל לוט, הרי שלא היה צורך לצאת כלל למלחמה, אברהם ידוע כאיש עשיר, והיה אפשר לארגן עסקה בה אברהם היה קונה (פודה) את לוט ומשפחתו.

תשובה אפשרית היא כי אמנם אברהם התעניין בעיקר בלוט, בכל זאת הוא בן משפחה, אולם ידע שלא משנה מה יקרה, ללוט אין יותר מקום במשפחת אברהם. לוט לא יוכל להשתלב מחדש תחת אברהם, והמחשבה שאולי הייתה קיימת בעבר שלוט יהיה היורש של אברהם, כבר אינה אפשרית. 

ועדיין אברהם אינו יכול להשלים עם המצב שלוט הוא חלק מסדום עצמה וניסה לייצר עבור לוט מציאות אחרת, בה לוט עדיין יהיה קשור לדרכו של אברהם ולא יתנתק ממנה לחלוטין, מה שבוודאי יקרה לו יגלה ויימכר לעבד הרחק במזרח. לצורך כך, אברהם משחרר את כל אנשי העיר במטרה ליצור הזדמנות חדשה עבור כולם, ולהפוך אותם למקומות יישוב, כדוגמת ידידי אברהם, שאמנם לא קיבלו עליהם את דרך ה' אך בוודאי היו אנשים טובים, ובלשוננו נאמר שהקפידו על שבע מצוות בני נח.

ואכן הדבר נראה כמתאפשר. אברהם מחזיר את הרכוש, מלך סודם יוצא לקראתו, מה שמחזק את ההשערה שהמלך ברח באמצע הקרב והתחבא במקום כלשהו תוך כדי נטישת שאר אנשי העיר, ומלכיצדק המתואר ככהן לאל עליון מברך את אברהם. נראה לכאורה שזו התחלה של משהו חדש, אולם בטרם אברהם יכול לענות לברכתו של מלכיצדק, מתפרץ מלך סדום וטוען: 

"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ" - כוונותיו הטובות של אברהם מתנפצות באחת על רקע המציאות. מלך סדום, במקום להכיר תודה ולקבל עליו דרך אחרת, רוצה את הנפש. על הרכוש הוא מוותר, כסף בא וכסף הולך, אבל על האנשים, ובעיקר על דרכי ההתנהגות שלהם הוא אינו מוכן לוותר. מלך סדום אומר לאברהם בצורה גלויה, אל תתערב בחיים שלנו, אל תנסה לשנות אותנו, אנחנו נישאר כמו שהיינו.

כאשר אברהם יוצא לארץ כנען אומרת התורה: "ויִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן". ורש"י במקום מפרש: "אשר עשו בחרן - שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום". זה בדיוק מה שמלך סדום לא רצה, הדבר האחרון שמעניין אותו הוא להתגייר או אפילו קצת לשפר את מעשיהם הרעים ולקבל את שבע מצוות בני נח.

אברהם מבין מה עומד מולו ומבין שהמצב אצל אנשי סדום אבוד תגובתו: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" המתפרשת לרוב על כך שאינו מוכן לקחת רכוש, מקבלת משנה תוקף. הרכוש כלל לא מעניין את אברהם, יש לו מספיק רכוש משלו, ואין לו מה לעשות עם רכוש נוסף. למרות שהביטוי "הֲרִמֹתִי יָדִי" הוא בפשט לשון של שבועה, אפשר לומר שאברהם למעשה "מרים ידיים" ונכנע מהאפשרות שיצליח לשנות משהו באנשי סדום. אברהם היה מוכן לקחת אחריות על אנשי סדום ולהנחותם בדרך הישר, אבל שינוי כלשהו, ולו הזעיר ביותר, צריך לבוא מהאנשים עצמם (וזה כמובן המקום להזכיר את אנשי נינוה בספר יונה).

ועדיין כאשר אברהם שומע על כוונתו של הקב"ה להפוך את סדום הוא מזדעק. הרעיון שערים שלמות יחרבו חורה לאברהם והוא מטיח דברים לא פשוטים, אמנם בצורה מכובדת, כלפי מעלה: "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע". ומכאן מתחיל משא ומתן על מספר הצדיקים הדרוש להציל את הערים, אולם אברהם יודע, מתוך היכרותו עם אנשי סדום שההצלה תוכל לבוא רק מתוך העיר. אפשר בהחלט לבקש במידת הרחמים שבעבור חמישים צדיקים או אפילו אחד, הערים יינצלו, אולם אותו גרעין המאפשר הצלה אינו יכול להיות חיצוני לערים אלא פנימי בתוכם. בסופו של דבר כאשר אין אפילו עשרה צדיקים, לערים עצמם אין זכות קיום, ואם יש פחות צדיקים, הם כבר יינצלו.

אברהם יכל לבקש מה' שלא יהפוך את סדום, ייתכן אפילו שהקב"ה היה נענה לבקשתו של אברהם, אולם מה המטרה בכך, גם למידת הרחמים חייבת להיות הצדקה כלשהי, פתח ולו הזעיר ביותר שיאפשר אותה, אפשרות שלאחריה יבוא שינוי כלשהו לטוב. כל אלו לא היו קיימים כלל.

ובכל אופן, צדיק אחד בסדום היה, לוט עצמו וזכותו וזכות אברהם אכן הצליחו להציל את העיר צוער, אבל זאת בגלל תפילתו ובקשתו של לוט עצמו, שהיה חלק מהצרה, ואמנם את עירו לא הצליח, ואולי גם לא רצה או יכל אחרי החוויות הקשות שעבר שם בלילה הקודם, אבל לפחות עיר אחרת ניצלה, ובכך התקיימה גם הבטחתו של הקב"ה "לא אשחית".

סדום ועמורה - ג'ייקוב דה וט השני 1680
סדום ועמורה - ג'ייקוב דה וט השני 1680






לוט ומידת הרחמים

בפרשת השבוע אנו רואים בהפתעה מסוימת שלוט מצליח במקום שאברהם נכשל.

כאשר הקב"ה מספר לאברהם על תוכניתו לגבי סדום ועמורה, אברהם מזדעק: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע" ומתחיל מעין משא ומתן, אבל אברהם לא מביא ממש טיעונים בזכות סדום אלא מציין שאם יש מספר מסוים של צדיקים ראוי שהם יצילו את כל הערים. הקב"ה למעשה מסכים עימו, בוודאי שאין כוונה להרוג את הצדיקים עם הרשעים ובוודאי שגם צדיקים מעטים יכולים להציל עיר אבל ולמרות שמספר הצדיקים הנדרש להצלה, יורד בכל פעם בסופו של דבר, העניין מגיע למבוי סתום. לאברהם אין עוד מה לומר, והתוכנית האלוקית ממשיכה כמעט כרגיל.

אפשר לחשוב שמאמצי אברהם הועילו לפחות להצלת לוט, אולם התורה מוסרת לנו כי" וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת-אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת-לוֹט.." כלומר לוט בכל מקרה היה ניצל בזכותו של אברהם. וכמו כן גם ללוט זכויות משלו, בכך שנהג הכנסת אורחים נאותה, אם כי בבלבול מסוים בהצעתו לתת את בנותיו לאנשי העיר.

בכל אופן, כאשר לוט שומע על הגזירה הוא לא מנסה לשנות כלום ולא פונה אל ה', אולם כאשר הוא כבר מחוץ לעיר הוא מבקש: "יט הִנֵּה-נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת-נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן-תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּיכ הִנֵּה-נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי" ולמעשה מציל כך עיר שלמה, יותר ממה שאברהם הצליח לעשות.

איך ניתן להבין זאת? לדעתי אפשר ללמוד כאן שני דברים.

הדבר הראשון הוא אופי הנהגת ה' בעולם ונלמד זאת מתוך מקרים דומים של רצון ה' להחריב. המקרה הראשון הוא במבול, נח מקבל ידיעה על המבול אך לא עושה דבר ומעירים המפרשים שהיה לו להתפלל על בני דורו, אבל מאיפה שנוח ידע זאת? התפיסה באותו זמן הייתה, זה אלוקים, העולם שלו, שיעשה מה שהוא רוצה. עם סיבה או בלי סיבה זה בכלל לא משנה. למעשה תפיסת האלילות היוונית בה "האלים" מתעמרים בבני האדם להנאתם דומה לתפיסה זו.

התורה כמובן שוללת תפיסה זו ואברהם הוא הדוגמה לכך. לא ייתכן מצב כזה של חורבן, של הריגת צדיק עם רשע והצדיקים בוודאי יכולים להינצל. יותר מכך צדיקים יכולים להציל גם אחרים. לא צריך שכל העיר יהיו צדיקים גמורים, מספיק שיש כמה ובזכותם העיר ניצלת. עוד יותר מכך, אסור שתהיה שרירותיות. אם מישהו חטא, גם עיר שלמה, יש לעשות משפט הוגן ולכל עבריין מגיע סניגור ואברהם שיודע בדיוק שחמישים צדיקים לא יהיו, וכנראה גם עשרה אין מנסה בכל זאת. זו מידת הדין, וברגע שמתברר שאין עשרה צדיקים, לאברהם אין יותר טיעונים. זו מידת הדין, בוצע משפט, משפט הוגן, אין זכויות והדין צריך להיעשות.

אולם לוט, מראה שיש אפשרות נוספת, אפשרות של לפנים משורת הדין, אפשרות שגם היא אינה קיימת כמעט בעולם הקדום, ואף נחשבת לאבסורדית, והיא היכולת להפוך את הדין.

מי שנהג כך, ואולי למד ממעשה לוט היה לא אחר מאשר משה רבנו, שבחטא העגל, פחות או יותר עוצר את הקב"ה כפי שנאמר בפסוק: "י וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:" כבר רש"י אומר שהקב"ה נותן פתח למשה ומשה כמובן יודע שלמרות שהדין דין, יש פתח הצלה ומיד משה מנצלו " יא וַיְחַל משֶׁה אֶת-פְּנֵי ה' אֱלקָיו..."

הדבר השני שניתן ללמוד הוא שבקשתו של לוט לא הגיע מתוך מחשבה עמוקה. בוודאי שלא היו לו שיקולים של מידת הדין ומידת הרחמים. גם באופן אוביקטיבי הרי הוא כבר ראה שבאים להצילו, שהוציאו אותו מהעיר ובוודאי שיתירו לו זמן גם לנוס להרים. לוט לא חשב לעומק, אלא פעל במתוך מצוקה אמתית שהוא היה בה.

עירו נהרסה, בנותיו הנשואות נשארו בה ונספו, לברוח להרים ולחיות כאיש מערות, לאחר שהתרגל לחיים בעיר נראה עבורו כיאוש טוטאלי ודומה כבר למוות. מתוך מצוקה זו, לוט פשוט מבקש. 

בקשה כזו, מסתבר להפתעתנו חזקה יותר מאשר דברי אברהם העומד וצופה מן הצד, ובקשתו היא כללית על ערים ואנשים שאינו מכיר, ואינה מתוך מצוקה אישית.

את מידת הדין פגשנו כבר בספר בראשית ובסיפור זה אנו פוגשים את מידת הרחמים במלוא תפארתה. נמצאנו למדים כי מידת הרחמים קיימת בעולם, ואדם הנמצא במצוקה קשה , יכול פשוט לבקש, ללא טיעונים, ללא הנמקות וללא הצדקות, בקשה שיכולה להפוך את מידת הדין למידת רחמים.

הדף הראשי לפרשת וירא 

המלאכים מוציאים את לוט ומשפחתו מסדום
המלאכים מוציאים את לוט ומשפחתו מסדום - אנטוני ואן דייק



דבר תורה לפרשת וירא

דברי תורה של יואב לפרשת וירא

  • דבר תורה לשנת תשע"ז - מדוע זכו דווקא נוח ולוט להינצל מחורבן?
  • דבר תורה לשנת תשע"ח על הביטויים צדיק ורשע בפרשה


על הביטויים צדיק ורשע בפרשה

בפרשת וירא ה' מודיע לאברהם שהוא עומד להחריב את סדום ועמורה. ואברהם מיד שואל את ה': " הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע"?

נביא את ההגדרה לצדיק ורשע כפי שהיא כתובה במילון: צדיק הוא אדם המתנהג על פי הצדק והמוסר. ההגדרה לרשע היא: רוע, אכזריות, זדון.

אברהם מחפש אנשים צדיקים כאלה שמתנהגים לפי הצדק. אם ה' לא מצא עשרה כאלה אפשר להבין שאנשי סדום באמת היו רעים ואכזריים, כי כדי לנהוג על פי המוסר וההיגיון צריך להיות בן אדם רגיל ואצלם הרגילות הייתה להיות רשע ועל כן אין להתפלא שהם לא ניצלו.

עוד מקום בו מופיעות המילים צדיק ורשע הוא בפרשה שלנו כאשר אברהם ושרה הולכים לארץ גרר. הם קבעו עם עצמם נוהל שבכל פעם שהם הולכים למקום חדש הם אומרים ששרה היא אחות אברהם.

אבימלך, מֵלֵך גרר לוקח את שרה, וה' מתגלה אליו בחלום ואומר לו:  "הִנְּךָ מֵת עַל-הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל" כלומר ה' אומר לאבימלך, אתה עומד למות, אפשר לשער שהעונש באותה תקופה היה מיתה.

אבימלך עונה לה' בצורה המזכירה מאוד את שאלת אברהם שהבאנו קודם: "הֲגוֹי גַּם-צַדִּיק תַּהֲרֹג"? אבימלך מתייחס לעצמו כאל אחד שהוא בסדר גמור והוא אומר " הֲלֹא הוּא אָמַר-לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא-גַם-הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם-לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת" אבימלך נראה כצדיק גמור, אך נראה שאבימלך לא השתמש בביטוי צדיק בצורה נכונה. זה לא מוסרי ובטח לא צודק לקחת סתם אישה שבאה לארץ שלך מילא אישה שבממלכה שלך אז נגיד שאתה יכול כי אתה המלך אבל סתם אישה לא מוסרי. לפחות הוא לא רשע.

ה' עונה לאבימלך: " גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם-לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת..." אם ה' יודע שאבימלך לא אשם למה הוא מעניש אותו? למה הוא מאיים על אבימלך שהוא ימות?! ולמה אחר כך הוא צריך לבקש מאברהם להתפלל בעדו אם הוא לא חטא?? הרי אבימלך לא רשע?!

הרד"ק מתרץ שגם אם שרה לא הייתה אשת אברהם זה עדיין לא יפה לקחת אישה נגד רצונה.
אני חושב שיש קשר ישיר בין סדום לאבימלך, במדרש מובא שאנשי סדום לא הכניסו אורחים, וגם אפשר לראות זאת כשהם מתעצבנים על לוט, זאת האי המוסריות שלהם ולכן הם נענשו.

אבימלך גם לא היה מוסרי. אורח בא אליך במקום לכבד אותו להכניס אותו יפה, או אפילו לא להתייחס אליו כלל, לקחת את האשה סתם לשמש כתאווה למלך זו האי-מוסריות בהתגלמותה.
והמסר מכל פרשת וירא הוא שלהיות מוסרי ובן אדם טוב קודם לכל, וזה הכי חשוב.
שבת שלום!
לדף הראשי של פרשת וירא

מדוע זכו דווקא נוח ולוט להינצל מחורבן?

אני רוצה לדבר על תופעה שמופיעה גם בפרשה, וגם בפרשת נח. המקרה הוא מחריבים עיר או עולם ומשפחה אחת ניצלה.  בפרשת נח מדובר על המבול שאז משפחת נח ניצלה. בפרשה שלנו ,פרשת וירא מדובר על הפיכת סדום שאז משפחת לוט ניצלת.

אני רוצה להסביר למה במבול דווקא נח זוכה להינצל. ולמה בסדום דווקא לוט זוכה להינצל. על נח נאמר: "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו". נח היה צדיק בדורו ובזכות שהיה צדיק יותר מכל השאר הוא זכה להינצל מהמבול, כנראה שה' ראה בנח את מי שיוכל להצליח להקים דור ועולם טוב יותר .

למה לוט זכה להינצל בסדום? נביא כמה סיבות.

הסיבה הראשונה היא של רש"י, רש"י אומר שמכיוון שבמצרים לוט שתק כשאברהם אמר ששרה היא אחותו למרות שידע את האמת בגלל זה הוא זכה להינצל.

הסיבה השנייה שגם כן מוכרת מאוד שאלוקים ניסה את לוט על כן הוא נתן לו את האורחים כי אחרת האורחים שפגשו את לוט בשער העיר יכלו פשוט להודיע לו לברוח ולא היו צריכים לבוא אליו הביתה. ואחרי שלוט הכניס את האורחים באופן יפה ה' ידע שלוט ראוי להינצל. אגב המדרש אומר שאשת לוט לא כיבדה את האורחים יפה ובגלל זה ה' בסוף הפך אותה לנציב מלח.

כדי להבין את הפירוש הבא חשוב להבין את מעמדו של לוט בעיני אברהם: לוט הוא אחיינו של אברהם, אבא של לוט, הרן, מת עוד כשהם היו באור כשדים, אברהם מספח את לוט אליו והוא לוקח אותו איתו לכל מקום, לאברהם אין בנים ולכן אפשר להבין שבעיני שרה ואברהם לוט הוא הילד שמעולם לא היה להם (בזמן שסדום ועמורה נחרבו לאברהם עדיין לא היה ילד, אלא רק הבטחה לילד).

אברהם דאג מאוד ללוט הוא נתן לו ממה שהוא קיבל מפרעה הציל אותו כשהיה בשבי ודאג לקחת אותו אתו לכנען.

עכשיו כשאנחנו מבינים מה היה הקשר בין לוט לאברהם נוכל להביו את הפירוש הבא: בפסוק כ"ט בפרק י"ט כתוב: "...ויזכר אלוקים את אברהם וישלח את לוט..." נראה במפורש מהפסוקים שהסיבה היא שאלוקים לא רצה שאברהם יצטער והוא הציל את לוט.

הרמב"ן סובר שמכיוון שלוט הסכים ללכת עם אברהם לארץ כנען, והוא זכה להינצל בזכות זה שהלך עם אברהם.

יש לי שאלה על כל התירוצים האלה, גם אצל נח וגם אצל לוט שניהם לא עשו איזה שהוא משהו מיוחד שהם קיבלו עליו שכר אלא הם ניצלו בזכות אנשים אחרים. לוט ניצל בזכות אברהם ונח ניצל בזכות היותו לא רשע (כלומר אין פעולה מיוחדת).

ובעצם שניהם לא באמת היו צריכים להינצל אלא נראה שה' לקח בפינצטה לבחור מישהו שישרוד.
ברור שלשניהם היו מעלות וזכויות רבות אבל המעלות של לוט לעומת החסרונות שלו והתאווה שלו לגשמיות מעוטות.

ונח מיד אחרי שיצא מהתיבה השתכר חשף את ערוותו ובכך עשה מעשה חסר אחריות.

אני חושב שהתשובה היא שכשנחרב מקום מסוים מישהו צריך לשרוד מישהו צריך להיות שם ולספר איך היה לפני שאנשי המקום חטאו מה הם עשו שהגיע להם עונש כל כך חמור והכי חשוב מישהו יספר מה לא לעשות כדי שדבר כזה לא יקרה שוב.

וזה תפקידם של נח ולוט לספר לאנשי הדור וגם לנו מה אסור לעשות.

עכשיו הפינה החדשה החידה השבועית :התשובה היא רבקה בת שבע ואסתר שנאמר עליה טובת מראה.
שרה רחל ותמר בת אבשלום שנאמר עליהן יפת מראה
החידה השבוע השבוע היא: בפרשה אברהם מדבר אל ה' בעיניין חמישים אנשים איפה עוד מופיע בתנ"ך חמישים אנשים.



 לדף הראשי של פרשת וירא

אבימלך ולבן - צביעות במיטבה

בפרשת וירא, אברהם יורד לגרר ושרה נלקחת לבית אבימלך. הפרשה מזכירה את המקרה בפרשת לך-לך בו שרה נלקחת לבית פרעה. בשני המקרים, אברהם חושש לחייו ומבקש משרה להזדהות כאחותו. אבימלך מקבל נבואה בחלום הלילה ובה הוא מוזהר כי לקח אשת איש.

אבימלך נזעק ומגן על עצמו: "... וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם-צַדִּיק תַּהֲרֹג" . אבימלך ממשיך לטעון לזכותו: "הֲלֹא הוּא אָמַר-לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא-גַם-הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם-לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת" (בראשית כ' ד-ה).
הקב"ה אפילו מאשר את טענתו של אבימלך: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹקים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם-לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשׂךְ גַּם-אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ-לִי עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ".
הקורא כמעט משתכנע ומאמין לאבימלך. העובדות נכונות. אברהם הטעה אותו וגרם לו לחשוב ששרה פנויה, לאבימלך לכאורה אין מניע לא לקחת את שרה, ולמרבה המזל ה' עוצר אותו לפני שחטא חמור מתרחש. קריאה מעמיקה יותר תראה לנו שחששו של אברהם לא היה לחינם ואבימלך אינו בדיוק צדיק כמו שהוא מנסה לטעון.

לאחר שהקב"ה מזכה את אבימלך הטון פתאום נהיה חריף יותר ואבימלך מקבל אזהרה חמורה: "וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת-הָאִישׁ כִּי-נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם-אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי-מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ". מדוע צריכה לבוא אזהרה כל כך חמורה ולמעשה איום בעונש מוות? כאן כבר מתגנב חשד לליבו של הקורא. נראה כי אמנם לקיחתה של שרה הייתה בתום לב, אולם אבימלך מתחיל לחשוב שאת בעיית היותה של שרה אשת איש קל מאד לפתור ולהפוך אותה לפנויה. כאן כבר אין תום לב אלא מזימות ונדרשת הוראה ברורה: "השב אשת האיש".

חיזוק לדברים אלו מקבלים בפסוק הבא: "וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל-עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד". אני חושב שכול אחד שהיה מקבל אזהרה כזו וחס על חייו היה קם באמצע הלילה ממיטתו יוצא בפיז'מה, מחזיר מיד את שרה ומבקש מאברהם שיתפלל בעדו. אבל אבימלך לא ממש מוטרד מהחלום, אלא ישן היטב עד אור הבוקר וגם בבוקר במקום להחזיר את שרה, הוא מכנס את כל עבדיו להתייעצות. מה יש להתייעץ? ההוראות כל כך ברורות, אבל אבימלך עוד חיפש מוצא כלשהו שישאיר את שרה אצלו.

ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה ואבימלך לא חושב כלל להתנצל אלא מדבר קשות עם אברהם: "וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה-עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה-חָטָאתִי לָךְ כִּי-הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל-מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא-יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי"

לאברהם אין ברירה אלא לספר לאבימלך מה בדיוק היה החשש: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין-יִרְאַת אֱלֹקים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל-דְּבַר אִשְׁתִּי"

וגם לאחר מכן אבימלך עוד מנסה לפתור את הבעיה בדרכים ממוניות "וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ" אבל ללא הועיל, המתנות קודם ורק בסוף כאשר כלו כל הקיצין הוא מחזיר את שרה. וכל זה כאשר גם בביתו וגם בעמו נשים הרות נעצרו מלדת וזעקותיהן בצירי הלידה מן הסתם החרידו את השומעים "וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל-הָאֱלֹקים וַיִּרְפָּא אֱלֹקים אֶת-אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת-אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ: כִּי-עָצֹר עָצַר ה' בְּעַד כָּל-רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל-דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם".

לעומת אבימלך, בסיפור הדומה בפרשת לך-לך נראה כי פרעה פעל ביותר תום לב. הוא מחזיר את שרה באופן מיידי וגם לשאלתו מדוע אברהם עשה מה שעשה, אין אברהם משיב וייתכן כי דווקא שם חששו של אברהם היה פחות מוצדק.

דוגמה נוספת לצביעות מופיעה אצל לבן הארמי (בראשית ל"א כו-ל)

"וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת-לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת-בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב:  לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא-הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר: וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ:  יֶשׁ-לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹקי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם-יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד-רָע: וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי-נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת-אֱלֹהָי"

הקורא מזדהה עם לבן. בכל זאת אבא וסבא שפתאום לוקחים ממנו את בנותיו האהובות ונכדיו היקרים, והוא נזעק ורודף ופניו לשלום. למה הלכתם ככה, במקום שנעשה מסיבה גדולה וניפרד כמו שצריך. אולם בין דברים מסתתר איום: "יש לאל ידי לעשות עמכם רע". עמכם ולא עימך. מילא היה עושה רע עם יעקב, אבל בלשון רבים, מדובר על בנותיו ונכדיו, אותם אלו שרק בפסוק הקודם הזכיר כמה הוא אוהב. הקורא לא מופתע כי כבר כמה פסוקים קודם לכן אמרו רחל ולאה ליעקב: "הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם-אָכוֹל אֶת-כַּסְפֵּנוּ". השיקול אצל לבן הוא שיקול כספי תועלתני וכאשר הוא מאיים, יש לקחת את איומיו ברצינות, וכפי שהוא מתאר, רק בזכות ההתערבות האלוקית, הוא אינו פותח במלחמה. נשים לב כי אלוקים אסר עליו אפילו לדבר עם יעקב, ולבן בכעסו וצביעותו התעלם מדברים אלו.

לא לחנים הזהיר ינאי המלך את שלומציון המלכה: "אמר לה ינאי מלכא לדביתיה: אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס". וגם אנחנו נלמד להזיהר מצבועים כאבימלך ולבן

לדף הראשי של פרשת וירא
לדף הראשי של פרשת ויצא

הפטרת פרשת וירא

הפטרת פרשת וירא שייכת להפטרות הסיפוריות. לכאורה נראה שהפטרות אלו קלות יותר להבנה ואכן המילים לרוב ברורות יותר, אולם גם כאן נראה שכאשר אנו מנסים למצוא קשרים ומסרים עמוקים יותר לפרשת וירא, ההפטרה מעלה שאלות עקרוניות. ההפטרה היא בספר מלכים ב' פרק ד.
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


א וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי-הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל-אֱלִישָׁע לֵאמֹר, עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת, וְאַתָּה יָדַעְתָּ, כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת-ה'; וְהַנֹּשֶׁה--בָּא לָקַחַת אֶת-שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ, לַעֲבָדִים.  ב וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע, מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ, הַגִּידִי לִי, מַה-יֶּשׁ-לָךְ בַּבָּיִת; וַתֹּאמֶר, אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת, כִּי, אִם-אָסוּךְ שָׁמֶן.  ג וַיֹּאמֶר, לְכִי שַׁאֲלִי-לָךְ כֵּלִים מִן-הַחוּץ, מֵאֵת, כָּלשְׁכֵנָיִךְ --כֵּלִים רֵקִים, אַל-תַּמְעִיטִי.  ד וּבָאת, וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד-בָּנַיִךְ, וְיָצַקְתְּ, עַל כָּל-הַכֵּלִים הָאֵלֶּה; וְהַמָּלֵא, תַּסִּיעִי.  ה וַתֵּלֶךְ, מֵאִתּוֹ, וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת, בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ; הֵם מַגִּישִׁים אֵלֶיהָ, וְהִיא מוֹצָקֶת.  ו וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים, וַתֹּאמֶר אֶל-בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי, וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, אֵין עוֹד כֶּלִי; וַיַּעֲמֹד, הַשָּׁמֶן.  ז וַתָּבֹא, וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי אֶת-הַשֶּׁמֶן, וְשַׁלְּמִי אֶת-נִשְׁיֵךְ; וְאַתְּ וּבָנַיִךְ, תִּחְיִי בַּנּוֹתָר.  {פ}

למעשה כל קטע זה הינו אקספוזיציה לסיפור ואין לו קשר ישיר כלל לפרשת וירא. מדוע הובא סיפור ארוך זה (ובפרט שההפטרה אינה קצרה ולא דורשת עיבוי)? נענה על שאלה זו מאוחר יותר, אולם זכרו אותה במהלך קריאת ההפטרה.

ח וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל-שׁוּנֵם, וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה, וַתַּחֲזֶק-בּוֹ, לֶאֱכָל-לָחֶם; וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ, יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל-לָחֶם.  ט וַתֹּאמֶר, אֶל-אִישָׁהּ, הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִישׁ אֱלֹקים קָדוֹשׁ הוּא--עֹבֵר עָלֵינוּ, תָּמִיד.  י נַעֲשֶׂה-נָּא עֲלִיַּת-קִיר קְטַנָּה, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה; וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ, יָסוּר שָׁמָּה.

משמעות הביטוי אשה גדולה אינה ברורה. ניתן לפרש גם כאשה גדולה פיזית וגם כאשה חשובה. מיקומה של שונם מזוהה באזור עפולה,  צומת דרכים חשוב שאלישע עובר בו רבות. מי שמחפש איפה מוזכר הצימר הראשון בתנ"ך ימצא כאן את מבוקשו. בכל אופן ההקשר לפרשת וירא ברור. פרשת וירא פותחת בהכנסת האורחים של אברהם למלאכים, וההפטרה בהכנסת האורחים של האישה לנביא אלישע.

 יא וַיְהִי הַיּוֹם, וַיָּבֹא שָׁמָּה; וַיָּסַר אֶל-הָעֲלִיָּה, וַיִּשְׁכַּב-שָׁמָּה.  יב וַיֹּאמֶר אֶל-גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ, קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת; וַיִּקְרָא-לָהּ--וַתַּעֲמֹד, לְפָנָיו.  יג וַיֹּאמֶר לוֹ, אֱמָר-נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת-כָּל-הַחֲרָדָה הַזֹּאת, מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ, הֲיֵשׁ לְדַבֶּר-לָךְ אֶל-הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל-שַׂר הַצָּבָא; וַתֹּאמֶר, בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת.

אלישע רוצה להודות לאשה. בוודאי שהצעת תשלום רק תעליב אותה ותפגום במידת הכנסת האורחים, אולם אלישע יכול לשמש כמתווך בינה לבין השלטונות במידה של לפנים משורת הדין. האשה טוענת שהיא יושבת בתוך עמה, כלומר אין לה בעיות עם השלטון.

 יד וַיֹּאמֶר, וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ; וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי, אֲבָל בֵּן אֵין-לָהּ--וְאִישָׁהּ זָקֵן.

 האשה הלכה ואלישע מתייעץ בגיחזי משרתו. לגיחזי חד העין יש את התשובה המושלמת. האישה ללא ילדים, ובעלה זקן .

 טו וַיֹּאמֶר, קְרָא-לָהּ; וַיִּקְרָא-לָהּ--וַתַּעֲמֹד, בַּפָּתַח.  טז וַיֹּאמֶר, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אַתְּ, חֹבֶקֶת בֵּן; וַתֹּאמֶר, אַל-אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹקים--אַל-תְּכַזֵּב, בְּשִׁפְחָתֶךָ.

אלישע לא מהסס להבטיח לאשה בן. כמו בפרשת וירא, גם האשה לא כל כך מאמינה למשמע הבשורה.

 יז וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע.

אבל כמובן שבשעה טובה הבן נולד.

 יח וַיִּגְדַּל, הַיָּלֶד; וַיְהִי הַיּוֹם, וַיֵּצֵא אֶל-אָבִיו אֶל-הַקֹּצְרִים.  יט וַיֹּאמֶר אֶל-אָבִיו, רֹאשִׁי רֹאשִׁי; וַיֹּאמֶר, אֶל-הַנַּעַר, שָׂאֵהוּ, אֶל-אִמּוֹ.  כ וַיִּשָּׂאֵהוּ--וַיְבִיאֵהוּ, אֶל-אִמּוֹ; וַיֵּשֶׁב עַל-בִּרְכֶּיהָ עַד-הַצָּהֳרַיִם, וַיָּמֹת.

אסון נורא. אנו לא שומעים כלום על הנער, אבל כאשר הוא יצא אל אביו לעבודות בשדה קיבל כנראה התייבשות ומכת חם ומת.

כא וַתַּעַל, וַתַּשְׁכִּבֵהוּ, עַל-מִטַּת, אִישׁ הָאֱלֹקים; וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ, וַתֵּצֵא.  כב וַתִּקְרָא, אֶל-אִישָׁהּ, וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן-הַנְּעָרִים, וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת; וְאָרוּצָה עַד-אִישׁ הָאֱלֹקים, וְאָשׁוּבָה.  כג וַיֹּאמֶר, מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם--לֹא-חֹדֶשׁ, וְלֹא שַׁבָּת; וַתֹּאמֶר, שָׁלוֹם.

האשה השונמית יודעת מה עליה לעשות. היא הרי הזהירה את אלישע שלא יכזב אותה. תגובת בעלה מפתיעה ביותר והוא לא מבין כלל מדוע היא הולכת לאיש האלוהים. הרי היום הוא יום רגיל לא ראש חודש ולא שבת. נראה שהאישה לא סיפרה לבעלה כלל כי הילד מת ולכן גם העלתה אותו לחדרו של הנביא וסגרה את הדלת. איך אפשר להסתיר מידע כזה מהבעל?גם הבעל שיודע שהילד לא חש בטוב אינו מקשר את התנהגותה המשונה של אשתו למצבו של הילד.
והנה גם בפרשתנו בהיפוך תפקידים, אברהם לקח את בנו יצחק לעקוד אותו וזאת ללא ידיעתה של שרה.
בנקודה זו מפסיקים הספרדים את קריאת ההפטרה. יש לתמוה על כך. הסיפור נקטע בשיא המתח.

 כד וַתַּחֲבֹשׁ, הָאָתוֹן, וַתֹּאמֶר אֶל-נַעֲרָהּ, נְהַג וָלֵךְ; אַל-תַּעֲצָר-לִי לִרְכֹּב, כִּי אִם-אָמַרְתִּי לָךְ.  כה וַתֵּלֶךְ, וַתָּבֹא אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים--אֶל-הַר הַכַּרְמֶל; וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ-הָאֱלֹקים אֹתָהּ, מִנֶּגֶד, וַיֹּאמֶר אֶל-גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ, הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז.  כו עַתָּה, רוּץ-נָא לִקְרָאתָהּ, וֶאֱמָר-לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ, הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד; וַתֹּאמֶר, שָׁלוֹם.

גם לגיחזי האישה לא מספרת דבר ורק עונה לו בצורה לקונית.

כז וַתָּבֹא אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֶל-הָהָר, וַתַּחֲזֵק, בְּרַגְלָיו; וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ, וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹקים הַרְפֵּה-לָהּ כִּי-נַפְשָׁהּ מָרָה-לָהּ, וה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי, וְלֹא הִגִּיד לִי.

גיחזי מבקש לסלק את האישה לאחר שהתנהגה לא כראוי, אבל אלישע מבין שיש כאן משהו שהוא לא יודע. הוא מבין שה' בכוונה מסתיר ממנו דבר מסוים. אמנם אלישע הוא איש האלוקים, אולם ככל נביא, נבואתו תלויה לחלוטין ברצונו של הקב"ה.

 כח וַתֹּאמֶר, הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי; הֲלֹא אָמַרְתִּי, לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי.

האשה אומרת לאלישע, אתה אשם! מי בכלל ביקש ממך בן? ידעתי שזה מה שיקרה.

כט וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מָתְנֶיךָ, וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ, כִּי-תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ, וְכִי-יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ; וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי, עַל-פְּנֵי הַנָּעַר.

אלישע שולח את גיחזי במהירות.

ל וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר, חַי-ה' וְחֵי-נַפְשְׁךָ אִם-אֶעֶזְבֶךָּ; וַיָּקָם, וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ.

אבל לאשה זה לא מספיק והיא דורשת שאלישע יבוא בעצמו.

לא וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם, וַיָּשֶׂם אֶת-הַמִּשְׁעֶנֶת עַל-פְּנֵי הַנַּעַר, וְאֵין קוֹל, וְאֵין קָשֶׁב; וַיָּשָׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד-לוֹ לֵאמֹר, לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר. 
המשענת לבד אינה עוזרת.

לב וַיָּבֹא אֱלִישָׁע, הַבָּיְתָה; וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת, מֻשְׁכָּב עַל-מִטָּתוֹ.  לג וַיָּבֹא, וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם; וַיִּתְפַּלֵּל, אֶל-ה'.  לד וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל-הַיֶּלֶד, וַיָּשֶׂם פִּיו עַל-פִּיו וְעֵינָיו עַל-עֵינָיו וְכַפָּיו עַל-כַּפָּו, וַיִּגְהַר, עָלָיו; וַיָּחָם, בְּשַׂר הַיָּלֶד.  לה וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת, אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה, וַיַּעַל, וַיִּגְהַר עָלָיו; וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד-שֶׁבַע פְּעָמִים, וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת-עֵינָיו.

אלישע פותח בתפילה לה' אולם אחר כך מבצע פעולות שנראות לנו כמו ניסיון החייאה והנשמה מפה לפה. הפעולות מצליחות והנער הינו חי. האם היה מת לגמרי? האם רק התעלף ואיבד הכרה?  הקשר לפרשה ברור. גם יצחק היה כבר חשוב כמת בעקדה וניצל ברגע האחרון בהתערבות אלוקית.

לו וַיִּקְרָא אֶל-גֵּיחֲזִי, וַיֹּאמֶר קְרָא אֶל-הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת, וַיִּקְרָאֶהָ, וַתָּבֹא אֵלָיו; וַיֹּאמֶר, שְׂאִי בְנֵךְ.  לז וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל-רַגְלָיו, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה; וַתִּשָּׂא אֶת-בְּנָהּ, וַתֵּצֵא.  {פ}

סוף טוב הכל טוב.
האמנם?
לא ממש. ההפטרה מעלה שאלות קשות. אלישע עובר אצל האישה פעמים רבות. כיצד הוא לא רואה, שנה אחר שנה, שאין לה בן ומתפלל בעבורה? מדוע האישה לא מבקשת בן? שרה ביקשה בנים, חנה ביקשה בנים, רבקה ויצחק התפללו לבנים, רחל ביקשה בנים. נראה לנו שבהפטרה טמונה ביקורת כלפי האישה. אולי לא הרגישה בחוסר שלה בילד, אולי לא התפללה לילד. אולי הגאווה שלה מנעה ממנה לבקש והיא מצהירה : "בתוך עמי אני יושבת". אולי אפילו אלישע ידע זאת ברוח הנבואה שלו ולא הבטיח לה ילד מעצמו מאחר וידע שהאישה אינה מתאימה לגידול ילדים. גם תגובת האישה בדבריה לאלישע מחזקת אפשרות זאת. היא אינה אומרת הילד מת אלא שהיא כלל לא רצתה וביקשה את הילד!
ובנקודה זו נעיר על הבדל חשוב ביותר בין ההפטרה לפרשה. לאחר לידת יצחק, אברהם עושה סעודת הודיה גדולה לה' על הלידה המופלאת. במקומות אחרים ראינו גם שכאשר נולד ילד אחרי שנות עקרות נעשים דברים מיוחדים, וגם הילד מקבל שם בעל משמעות מיוחדת (יצחק, שמואל ויוסף). ואילו כאן? עסקים כרגיל! אין סעודה, אין הודיה, לילד אפילו אין שם (כמו גם לאישה ולבעלה). הערנו שהאישה לא סיפרה לבעלה שהילד מת. האם ייתכן גם שלא סיפרה לו כלל על ההבטחה הפלאית של אלישע והבעל לא ידע עד כמה הלידה הייתה ניסית? נראה שכן והדבר מוביל לבעיות. ילד שנולד בצורה כל כך מיוחדת צריך להיות מוקדש לה' ולמעשה שייך לו.
אולי גם לכך רומז הסיפור המופיע בהקדמה. האישה התאלמנה והנושה בא לקחת לו את שני הילדים לעבדים. בצורה דומה אפשר לומר גם בסיפור השונמית ובנה כי ה' הוא הנושה של הילד ולאחר שראה שהחוב לא משולם בא לקחת את הילד בחזרה.
חיזוק לטענה זו אפשר למצוא בסיפור שהגמרא מביאה אודות פטירתם הפתאומית של שני בניו של רבי מאיר. כדי לנחמו, אומרת לו אשתו שהם היו פיקדון אצלם ובעל הפיקדון בא לקחת אותם.
גם יצחק היה כפיקדון אצל אברהם, ויש מפרשים הרואים בעקדה עונש לאברהם על כך שבמקום לסמוך על הבטחת הזרע והארץ שקיבל מה' כרת ברית עם אבימלך (הדרש נובע מסמיכות הפרשיות בתורה אחת אחרי השנייה). העקדה לפי פירוש זה היא דרישה מאברהם להחזיר את הפיקדון. אמנם יצחק ניצל והתורה שוללת באופן מוחלט הקרבת קורבן אדם בכלל והקרבת הבן הבכור למולך בפרט, אולם ילד הנולד בצורה ניסית כל כך צריך להיות מוקדש לה' בצורה חיובית. גם בסיפור שלנו, האישה השונמית לא עושה דבר עם בנה ולמעשה במותו היא נדרשת להחזיר את הפיקדון.

אולם אל לנו להטיל את כל כובד האחריות על האישה. בהפטרה בפירוש נאמר שה' הסתיר הדבר מאלישע. מאחר ואלישע היה אחד מהנביאים הגדולים ביותר, יש לתמוה מדוע ה' מסתיר ממנו דברים. נראה שגם כלפי אלישע יש פה ביקורת וכאן אנו מגיעים לסיפור המקדים של ההפטרה. קיראו אותו שוב.

גם שם אנו רואים שאלישע פסיבי מדי. האם לא ידע כי אחד מתלמידיו נפטר ומת? באותה תקופה להיות אחד מבני הנביאים (תלמידי נבואה) ואיש ירא אלוקים, היה דבר נדיר יחסית ואלישע הכיר את אותו אדם אישית. איך ומדוע לא התעניין אלישע בגורל אותו איש, באלמנתו וביתומים? מדוע רק כשהאלמנה מגיעה אליו בוכיה נזכר אלישע לחולל את הנס הגדול? אותה פאסיביות מאפיינת את אלישע גם בסיפור זה. אלישע לא רואה שלאישה אין ילד ולא מבטיח לה ילד אלא לאחר התערבותו של גיחזי. גם כשהילד נולד, אלישע, כאחראי להולדתו לא מגלה בו התעניינות. השוו את הילד לשמואל הנביא, שלאחר שנולד הובא לשרת במשכן ולהתחנך אצל עלי הכהן. גם אלישע היה צריך לקחת חסות על הילד ולדאוג לחינוכו. בשלב הראשון אלישע מסתפק בשליחת המשענת שלו בלבד אל הילד אולם רק לאחר הפצרות ודרישות ברורות של האם הוא מבין שהוא צריך ללכת בעצמו. לאחר שאלישע רואה את חומרת המצב, אלישע מבין שהתערבות שלו חיונית. כמובן שהוא פותח קודם כל בתפילה לה' ואחר כך מנסה להחיות את הילד פעם ועוד פעם ועוד פעם, בלי ייאוש - שבע פעמים! עד ההצלחה.

הסיפור לא הסתיים. אנו פוגשים את האשה השונמית כעבור כמה פרקים ושנים (פרק ח')

א וֶאֱלִישָׁע דִּבֶּר אֶל-הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-הֶחֱיָה אֶת-בְּנָהּ לֵאמֹר, קוּמִי וּלְכִי אַתְּ וּבֵיתֵךְ, וְגוּרִי, בַּאֲשֶׁר תָּגוּרִי:  כִּי-קָרָא ה' לָרָעָב, וְגַם-בָּא אֶל-הָאָרֶץ שֶׁבַע שָׁנִים.  ב וַתָּקָם, הָאִשָּׁה, וַתַּעַשׂ, כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹקים; וַתֵּלֶךְ הִיא וּבֵיתָהּ, וַתָּגָר בְּאֶרֶץ-פְּלִשְׁתִּים שֶׁבַע שָׁנִים.  ג וַיְהִי, מִקְצֵה שֶׁבַע שָׁנִים, וַתָּשָׁב הָאִשָּׁה, מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים; וַתֵּצֵא לִצְעֹק אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֶל-בֵּיתָהּ וְאֶל-שָׂדָהּ.  ד וְהַמֶּלֶךְ, מְדַבֵּר אֶל-גֵּחֲזִי, נַעַר אִישׁ-הָאֱלֹקים, לֵאמֹר:  סַפְּרָה-נָּא לִי, אֵת כָּל-הַגְּדֹלוֹת אֲשֶׁר-עָשָׂה אֱלִישָׁע.

אלישע יודע שעומד להיות רעב לארץ ומזהיר את האישה שתעבור למקום אחר. רק חסר לו שהילד ימות שוב, והפעם בגלל הרעב. אלישע מרגיש שיש לו אחריות לחיי הילד. אבל כעבור שבע שנים, האישה חוזרת ומגלה ששדה וביתה עברו למלך (אפוטרופוס לרכוש נטוש?) והיא לא מצליחה לקבל אותם בחזרה. והרי זו אותה אשה שאמרה בתוך עמי  אנכי יושבת, ושאין לה דבר אל המלך. מתברר שהיא העריכה לא נכון את מעמדה שבוודאי הלך והתערער לאחר היעדרות ממושכת שלה.

{ס}  ה וַיְהִי הוּא מְסַפֵּר לַמֶּלֶךְ, אֵת אֲשֶׁר-הֶחֱיָה אֶת-הַמֵּת, וְהִנֵּה הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-הֶחֱיָה אֶת-בְּנָהּ צֹעֶקֶת אֶל-הַמֶּלֶךְ, עַל-בֵּיתָהּ וְעַל-שָׂדָהּ; וַיֹּאמֶר גֵּחֲזִי, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ--זֹאת הָאִשָּׁה, וְזֶה-בְּנָהּ אֲשֶׁר-הֶחֱיָה אֱלִישָׁע.  ו וַיִּשְׁאַל הַמֶּלֶךְ לָאִשָּׁה, וַתְּסַפֶּר-לוֹ; וַיִּתֶּן-לָהּ הַמֶּלֶךְ סָרִיס אֶחָד לֵאמֹר, הָשֵׁיב אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לָהּ וְאֵת כָּל-תְּבוּאֹת הַשָּׂדֶה, מִיּוֹם עָזְבָה אֶת-הָאָרֶץ, וְעַד-עָתָּה.

אולם היא באה אל המלך בתיזמון נכון. המלך מבקש לשמוע את סיפורי הנביא אלישע ובדיוק כשגיחזי מספר איך אלישע החייה את בן האישה השונמית היא מגיעה וקוראת אל המלך. תיזמון מושלם והמלך משיב לה את כל רכושה.



לדף הראשי לפרשת וירא

אלישע מחייה את בן השונמית, בנג'מין ווסט 1765
אלישע מחייה את בן השונמית, בנג'מין ווסט 1765

מלוכה או דמוקרטיה?

בפרשת וארא מסופר על הפיכת הערים סדום ועמורה. החטאים לא מפורטים בתורה עצמה אולם הקב"ה בעצמו מעיד כי: "וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד", ותיאור התייחסות אנשי סדום הדורשים לקבל את האורחים לידיהם ולהתעלל בהם באה מכל אנשי סדום: "טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן כָּל-הָעָם מִקָּצֶה" (י"ט ד) והדבר מודגש פעמיים בפסוקים. אין צדיק בסדום. גם לוט עצמו כנראה אינו צדיק גדול כל כך. אמנם הוא במצוקה אולם הצעתו הנלוזה (פסוק ח) "הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי" בודאי שאינה יכולה להציל את המצב ומראה על בעיתיות, ורק בסוף אנו למדים כי: "יְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹקים אֶת-עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת-לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים אֲשֶׁר-יָשַׁב בָּהֵן לוֹט" (כ":ט) לוט ניצל בזכותו של אברהם. אמנם גם ללוט זכויות שאי אפשר לקחת ממנו. הוא מכניס אורחים והוא גם מאמין מיד למלאכים ואךף מנסה להזהיר אנשים אחרים. ללוט גם הצלחה אחת עצומה, בקשה פשוטה שלו מצילה עיר שלמה. כך או כך נגזר דינה של סדום.

בכל סיפור הפיכת סדום חסרה דמות אחת, שהינה דמות מרכזית שכבר הופיעה בעבר ונעלמה. היכן נמצא מלך סדום? אני יודעים שיש לסדום מלך. במלחמת ארבעת המלכים מול חמשת המכלים מצוינת עובדה זו וגם יש לו שם (י"ד ב): "עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת-בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם..." אכן כבר שמו של המלך אינו מבשר טובות ורש"י כבר העיר על כך אולם היינו מצפים ממלך סדום לעשות סדר בעירו. נראה שאנשי סדום קצו במלכם. הוא לא הגן עליהם בפני מלכים אחרים, וגם בקשתו תן לי הנפש נדחתה על ידי אברהם בבוז ובצורה בה אנשי סדום עצמם לא הסכימו לקבל אותו על עצמם. איזו שיטת ממשל הייתה בסדום? לא מלוכה, אולם גם לא אנרכיה. היו חוקים והמדרש מפרט אותם בדייקנות. מי יעשו לאורח גבוה ומה לאורח נמוך. מה מותר למכור (הכל חוץ ממזון) ומה העונש של מי שעוזר לחברו ועוד דינים רבים. כנראה הייתה גם מועצה מחוקקת בה היו שותפים כולם, כפי שבאו כל אנשי העיר אל לוט, בתי משפט ודיינים, ומסתבר שלוט אפילו היה אחד מהם (יט ט): "וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ-הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת", אפילו מנסים בהתחלה בשכנוע ובמילים טובות. הכל היה לפי החוק בסדום, אולם החברה הייתה הדוניסטית ניהליסטית ובעלת חוקים מעוותים.

יחס התורה למוסד המלוכה הינו יחס אמביוולנטי שרבות דנו בו. עיקר הדיון נסוב סביב פרשת שופטים. האם זו חובה למנות מלך ואם כן מתי, האם זה כורח המציאות, האם זה מעשה של גנאי, ובדברי שמואל לעם כאשר ביקשו ממנו מלך (ראו שמואל א פרק י"ב). אולם לפי הדוגמה של סדום, מלוכה עדיפה על המצב שבא לאחריה (ואפשר להמשיל זאת לשלטון הדיקטטורי במצרים של מובארכ, שהיה טוב יותר מהשלטון הדומקרטי של האחים המוסלמים שבא אחריו).

כאשר אין מלך בסדום ומגיעים למצב של הדוניזים חוקתי/דמוקרטי (לא היה מצב של איש הישר בעיניו יעשה, עובדה שלוט ניסה לעשות הישר בעיניו והתוצאות בהתאם), נגזר על העיר להיחרב כליל. זהו למעשה מעין מיני-מבול. גם לפני המבול הייתה השחתה כללית (ושם טיבה מפורש מהתורה עוד פחות שכן אין מעשה קונקרטי כמו שמופיע בלוט), לא הייתה מלוכה, וכפי שראיתי בספר "ראשית חכמה", ייתכן ותחילתה הייתה כאשר "המלך" - אדם הראשון נפטר מהעולם והסתלק ואז קרסו כל המערכות.
אכן מבול לא יהיה יותר, אולם חברות בודדות שכשלו והגיעו למצב של חוסר אפשרות להשתפר, אין להן מקום בעולם. את סדום כבר לא היה אפשר להציל. אולם צוער, אחת מהערים הקרובות לסדום, כנראה לא נשחתה כל כך ואותה הצליח לוט, בבקשתו ובזכות הכנסת האורחים שלו (כמו גם בגלל הקורבן האישי שלו - אשתו הפכה לנציב מלך, בנותיו הנשואות נשארו בעיר) ואמונתו (אמנם התמהמה אך האמין למלאכים) להציל.

הדף הראשי של פרשת וירא

פרשת וירא לילדים

תקציר פרשת וירא

ביקור המלאכים (יח, א-טו)

יום חם בחברון. אברהם, שלושה ימים לאחר שקיים את מצוות המילה, יושב בפתח אוהלו אך מצפה בכל לב לאורחים. הקב"ה, 'שהוציא חמה מנרתיקה' כדי להרחיק אורחים טרדנים מעל אברהם המחלים, נגלה אל אברהם במסגרת 'ביקור חולים'.
משרואה ה' בצערו של אברהם על העדר עוברי אורח, שולח שלושה מלאכים מחופשים כבני אדם. אברהם מבחין באורחים, מבקש את סליחתו של 'האורח הגדול', ואץ-רץ להזמינם אל אוהלו. הוא מציע להם 'רחיצת רגלים', מנוחה וכמובן ארוחה כיד המלך.
מהר מאוד מגלה אברהם, כי הפעם אין מדובר בסתם אורחים. אלו מלאכים שנשלחו לבצע שלוש משימות. מלאך אחד מחולל נס רפואי להחלמתו המיידית של אברהם; מלאך שני מבשר על לידתו הניסית של יצחק, בזקנותם של שרה ואברהם, בעוד שנה בדיוק; ומלאך שלישי יבצע בהמשך את גזר הדין האלוקי - הפיכת סדום ועמורה.

אברהם מלמד זכות (יח, טז-לג)

המלאכים מסיימים את השליחות בבית אברהם ויוצאים לסדום. ה' מחליט לגלות לאברהם את יעדם הבא של המלאכים, שכן אברהם הוא סנדק ופטרון לעמי-הארץ. כששומע אברהם, איש הטוב והחסד, על גזר דינם של אנשי סדום ועמורה, הוא נעמד לפני ה' ללמד זכות ולבקש עליהם רחמים. במשך זמן ארוך הוא מנסה לבדוק עם ה' אולי יש כמה צדיקים, ולו באחת מן הערים האלו, שזכותם תגן על יושביה. רק משהתברר לו שאפסה כל תקווה, מבין אברהם שכלתה הרעה מאת ה'.

הפיכת סדום והצלת לוט (יט, א-כט)

לעת-ערב מגיעים המלאכים לסדום ופוגשים את לוט המשמש כמנהיג וכשופט בעיר. לוט, אחיינו של אברהם ומושפע מדרכו, מזמין את האורחים אל ביתו. משנודע הדבר בעיר, פורצת סערה: הכנסת אורחים בסדום?!...
ליד ביתו של לוט התקהלות רבתי. הציבור דורש להוציא את האורחים ולעשות בהם שפטים. לוט מנסה לרצות את שכניו הזועמים, אך לבסוף נאלצים האורחים להתערב. הם מכניסים את לוט הביתה ומכים בעיוורון את הצובאים על הבית. המלאכים מצווים על לוט לכנס את כל משפחתו, לארוז מעט מיטלטלין ולהתכונן למילוט מן העיר העומדת להיחרב.
חתניו של לוט מלגלגים על דברי ההבל שלו, אך המלאכים אינם נותנים ללוט שהות להתווכח עמם. הם מאיצים בו, ומוציאים אותו יחד עם אשתו ובנותיו אל מחוץ לעיר. המלאכים נעתרים לבקשתו של לוט, ומניחים לו להתיישב בעיר צוער, עיר חדשה יחסית שלא הגדישה את סאת החטאים, ולא מחריבים אותה.
עם בוקר, מנחית ה' אש וגופרית מהשמים והופך את ערי סדום ועמורה לעיי חרבות. אשת לוט, שמביטה לאחור בזמן המנוסה בניגוד לציווי המלאכים, הופכת לנציב מלח.

שרה בבית אבימלך (כ, א-יח)

חורבנה של סדום משפיע על האזור כולו. שיירות אינן עוברות עוד במרחב חברון, ואברהם מחליט להעתיק את מגוריו לגרר, בתחום שלטונו של המלך אבימלך. כמו בעת ירידתו למצרים, טוען אברהם כי שרה אחותו, כדי לא לסכן את חייו. ואכן, הפלישתים לוקחים את שרה אל בית אבימלך. ה' נגלה אל המלך בחלום הלילה, מזהיר אותו ומצווה עליו להשיב את האישה לבית בעלה.
אבימלך קורא לאברהם וטוען כלפיו על כך שלא אמר כי שרה אשתו. אברהם מסביר כי לא שיקר, שכן שרה אומנם בת אחיו, ומסביר מדוע לא הציג אותה כאשתו. אבימלך משיב את שרה, מעניק לאברהם כל טוב ומציע לו לשבת בארצו כאזרח-כבוד. לבקשתו של אבימלך מתפלל אברהם אל ה' שיסיר את מכת העקרות שאחזה בבית המלך.

לידת יצחק (כא, א-ח)

כהבטחת המלאך, חולפת שנה, ושרה יולדת בן לאברהם בן מאת השנים. על-פי ציווי ה' קורא אברהם לבנו יצחק. בהגיע הילד לגיל שנתיים, עורך אברהם משתה גדול כהודיה לה'.

יצחק וישמעאל (כא, ט-כא)

שרה אינה שבעת-רצון מהקירבה בין יצחק וישמעאל ומההשפעה השלילית של זה האחרון על בנה. היא אינה רוצה את ישמעאל בבית ודורשת מאברהם לגרשו. אברהם מתקשה לגרש מן הבית את בנו הגדול, אך ה' מצווה עליו לשמוע בקול שרה. ה' מסביר לו כי יצחק, הוא יהיה ממשיך דרכו, אך גם לישמעאל צפוי עתיד.
וכך עוזבים הגר וישמעאל בנה את הבית ויוצאים אל המדבר. לאחר זמן כלים המים שנתן להם אברהם. הגר מניחה את בנה בין השיחים ומתרחקת בחוסר אונים, כדי לא לראות בצערו ובמותו של הילד. מלאך ה' מתגלה אליה ומכוון אותה אל באר מים ממנו היא משקה את בנה. הוא גם מבטיח לה כי בנה יגדל וממנו יקום עם גדול.

ברית אברהם ואבימלך (כא, כא-לד)

אבימלך מגלה את גדולתו והצלחתו האלוקית של אברהם, ומעוניין לכרות עמו ברית לדורות. הוא מגיע אליו עם פיכול שר צבאו, ומבקש ממנו את הדבר. אברהם מסכים, וכורת עם אבימלך ברית לדורות. על שם השבועה שנשבעו, נקרא המקום באר שבע. אברהם מקים שם מרכז גדול לאורחים ולהפצת שמו וגדולתו של ה' בפי כול.

עקידת יצחק (כב, א-יט)

לאחר תשעה ניסיונות שונים, מחליט ה' לנסות את אברהם בעוד ניסיון אחד אחרון. מטרת הניסיון לחזק את הקשר בין אברהם וזרעו לבין הקב"ה ולהרבות את הזכויות שיעמדו להם לדורי דורות. ה' מצווה על אברהם לקחת את יצחק אל הר המוריה ולהקריבו שם לעולה.
למרות הקושי, שלא ניתן לעמוד על עוצמתו, אברהם אינו מהסס. הוא משכים בבוקר, חובש בעצמו את חמורו, נוטל עמו את אליעזר עבדו ואת ישמעאל, ויחד עם יצחק הוא צועד לכיוון הר המוריה. לאחר שלושה ימי ההליכה מבחין אברהם במקום המיועד מרחוק. הוא מצווה על המלווים להישאר עם החמור, מניח על כתפי יצחק את עצי המבוקעים נטול את אבן -האש ואת המאכלת, והשניים ממשיכים בדרכם. יצחק שואל את אביו היכן השה לעולה, ומתשובתו כי הדבר נתון בידי ה', הוא מבין את העומד להתרחש, אך ממשיך בדרך באמונה איתנה כאמונת אביו.
במקום המיועד על-פי ציווי ה', מקים אברהם מזבח, עוקד את יצחק על גביו ונוטל את המאכלת כדי לשחוט את בנו. באותו רגע קורא אליו מלך האלוקים ומצווה עליו לעצור. אברהם מעלה על המזבח איל מזדמן תחת בנו.
ה' נשבע לאברהם שזכר מעשהו הגדול יעמוד לו ולבניו לנצח.

הבשורה על לידת רבקה (כב, כ-כד)

אברהם שב לבאר שבע ומתבשר כי גם משפחת אחיו נחור גדלה בינתיים. בין שאר בניו של נחור גם בתואל שממנו נולדה רבקה, רעייתו לעתיד של יצחק.

דבר תורה קצר לפרשת וירא

הניסיון העשירי שנתנסה בו אברהם אבינו– עקדת יצחק – היה הקשה מכולם והגדול שבהם. הניסיון הזה נחשב שיא של מסירות-נפש, וזכותו עומדת לנו בכל הדורות.
גדולתו של הניסיון הזה שאברהם אבינו היה מוכן למלא את הציווי האלוקי אף-על-פי שלא היו בו שום תועלת ושום היגיון. כשאדם מוסר את נפשו למען אמונתו, יש בכך תועלת מסויימת וקידוש שם שמים. כאן הדבר היה אמור להיעשות בראש הר נידח, באין רואים. מה התועלת שהייתה יכולה לצמוח מזה?
יצחק גם היה היורש האפשרי היחיד להמשך דרכו ואמונתו של אברהם. אילו היה עולֶה לעולָה, היה בא הקץ על האמונה שאברהם הפיץ וגילה. אברהם פעל אפוא לא רק נגד רגש האבהות הטבעי שלו, אלא נגד כל היגיון ואפילו נגד שאיפתו להנחיל לאנושות את האמונה בבורא-עולם.
כאן נתגלתה מסירות-הנפש האמיתית של אברהם אבינו – מסירות-נפש ללא תנאי, למעלה מכל היגיון. בכך הומחשה דבקותו המוחלטת באלוקים, שבעבורה היה מוכן למסור הכול – את כל הווייתו, הגשמית והרוחנית. זו מסירות-הנפש האמיתית שהוריש לנו, דבקות מוחלטת בבורא, בלי סייגים ובלי שום חישובים ושיקולים. לכן ניסיון העקדה הוא העומד לזכותנו בכל דור ודור.



לדף הראשי של פרשת וירא

גופרית

בפרשת וירא מופיע העונש של סדום ועמורה. ערים אלו שתוארו כך: "וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה כְּגַן-ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר". האיזור כולו מזכיר את גן עדן והוא מושווה למצרים (לדלתא של מצרים), איזור פורה ועשיר במיוחד. אולם לאחר העונש, נשארות סדום ועמורה לדיראון עולם, עד כדי כך שהם מהווים משל ושנינה בפרשת ניצבים (דברים ל"ט כב): "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל-אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא-יַעֲלֶה בָהּ כָּל-עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ".
נעיין מעט בתכונות של הגופרית. הגופרית, אחד מהיסודות בטבע, מספרו האטומי 16 וסימולו S. הגופרית, כאשר היא טהורה אינה רעילה כלל. להיפך, גופרית היא יסוד חשוב ביותר לקיום החיים, ומצויה בגוף האדם בכמויות לא מעטות (באופן יחסי) בחלק מחומצות האמינו המרכיבות את החלבונים. הגופרית היא יסוד מוצק בטמפרטורת החדר וצבעה צהבהב. הגופרית מותכת לנוזל בחום של 115 מעלות ומתאדה בחום של 450 מעלות, חום לא גבוה במיוחד.
הגופרית בפני עצמה אינה רעילה, אולם היא מתרכבת עם חומרים אחרים ויוצרת תרכובות מסוכנת ביותר במיוחד המימן הגופריתי, מולקולה בה שני אטומי מימן על אטום גופרית אחד. זהו גז בעל ריח רע, המופיע בביצים רקובות, ובריכוזים גדולים גורם לפגיעות קשות בגוף ואף למוות.
גופרית נמצאת בכל יצור צומח וחי, ומאחר ודלקים פחמיים או נפט מקורם מהחי, הם מכילים גופרית. כאשר הקופרית נפלטת מארובות תחנות כח (במקרה של שריפת פחם) או ממכוניות (בפליטה של תזקיקי נפט), הגופרית מתרכבת עם חמצן ליצירת גופרית דו-חמצנית. חומצה זו יורדת בגשם (גשם חומצי) והורסת גידולים קרקעיים (מה שיכול להסביר את הפסוק המצוטט לעיל, שלאחר גשם גופריתי, הצומח נהרס). בארץ, האדמה היא אדמת גיר, הגיר סופח את הגופרית ומהתליך נוצר גבס, אולם באירופה בה האדמה אינה אדמת גיר, הגשם החומצי מהווה בעיה אקלימית קשה. בבתי הזיקוק מפרידים את הגופרית בתהליך הזיקוק ובתחנות כח מותקנים פילטרי גיר הסופחים את הגופרית.
השימוש היודע ביותר לשימצה של הגופרית הוא בגז החרדל, תרכובת של גופרית עם כלור שהיה הנשק הכימי הראשון והשתמשו בו גם הגרמנים וגם הבריטים במלחמת העולם הראשונה וגם העיראקים במלחמת אירן עיראק.

במעיינות חמים ברחבי העולם, ובפרט כאלו הנמצאים ליד מקורות געשיים יש נוכחות גודלה של גופרית. אלו הן בריכות גופרית אשר בריכוזים מתאימים הפכו לביות בריכות מרפא. חום המים ביחד עם התכונות החיוביות של הגופרית עוזרות ומועילות לגוף (אמנם יש להתגבר על הריח). גם בבריכות אלו יש הוראות מפורטות למשך השהות המותר. בארץ בריכות כאלו קיימת בחמת גדר, בטבריה ובים המלח לאורך השבר הסורי-אפריקאי והטבילה בהן אפשרית בכל ימות השנה. בכל המקומות האלו קיימם מרחצאות קדומים עוד מימי הרומאים.

גופרית
גוש גופרית באדיבות Bresson Thomas

לגופרית שימושים נוספים, גופרית דו חמצנית משמשת לשימור מזון, למשל בבקבוקי יין. לעיתים תראו שליין הוספו סולפיטים, אולי שם מאיים פחות.

כמו בחומרים רבים, החומר יכול להיות מועיל ומסוכן בהתאם למינון שלו ולתרכובות שלו. גם יסוד חיוני בכמויות קטנות, נהייה מסוכן בכמויות גדולות ובהתרכבות עם חומרים אחרים המשנות לגמרי את טבעו.

לדף הראשי לפרשת וירא

חידות לפרשת וירא

החידון לפרשת וירא כולל חידות מילוליות וחידות ציורים המתקשרות לנושאים בפרשה. החידות ברמות קושי שונות ומיועדות למבוגרים ולילדים . פתרונות לחידות (לחלק מהחידות יותר מפתרון אפשרי אחד)  בדף התשובות אולם מומלץ לנסות לפתור היטב לאחר קריאה של הפרשה בבית או בבית הכנסת. רצוי להדפיס את החידות ולפתור במשותף סביב שולחן הפרשה. בהצלחה
חידות לפרשת וירא
חידות לפרשת וירא

לדף הראשי של פרשת וירא

חידה נוספת:

בחנות הופיעה המודעה הבאה:
מכירת סוף עונה בהנחות ענק!
10%
11%
25%
33%
50%
ומה הקשר לפרשה?

עקדת יצחק

עקדת יצחק הינה אחת הפרשיות המשמעותיות ביותר בתורה. סיפור מופלא זה זכה לפרשנויות, מאמרים וספרים רבים, מפי כותבים דתיים חילוניים וגם כאלו שאינם יהודים, בגישות שונות. למעשה הסיפור עצמו הוא בלתי נתפס והנסיונות להסבירו נראים קלושים כאשר כל נסיון (כולל זה שתקראו עוד מעט) מעלה הרבה יותר שאלות מתשובות.

בבואנו לקרוא את פרשת עקדת יצחק, עלינו קודם כל להניח בצד את ידיעתינו אודות סופה (ידיעה שמשחררת את המתח מן הקורא) ולהניח שאנו קוראים את הטקסט בפעם הראשונה בחיינו. אפשרות נוספת היא לנסות ולהיכנס לראשם של אברהם ויצחק ולנחש מה חשבו. זו אפשרות יומרנית אולם לעיתים יכולה לסייע כחלק מהבנת מכלול הפרשה. בראש ובראשונה הטקסט נועד לקורא ועליו מוטל הפירוש דרך עיניו ומוחו שלו ומשמע מכך שלעיתים דווקא היכרות עם המשך התורה חיונית להבנת פרקים קודמים ובפרט שהתורה ניתנה כולה כיחידה. במסגרת העיון נדלג בין אפשרויות אלו הלוך ושוב. אין המטרה לפתור את כל סוגיות הפרשה אלא להעלות לחשיבה מה אנו חשים כאשר אנו קוראים פרשה זו.

פתיחת הפרשה מתחילה במילים "אחר הדברים האלה". נוסח פתיחה זו אינו מופיע תדיר בתנ"ך (13 פעמים בסך הכל) ושש פעמים מתוכם בספר בראשית. המכנה המשותף לכל ההופעות הוא שנראה שהדברים מסתדרים היטב והכל זורם על מי מנוחות, והנה קורה משהו הפגוע בשלווה זו ומטרידה.
המילה השנייה בעלת המשמעות היא כינוי של ה' בשם אלוקות. כאשר מופיע שם זה מופיעה מידת הדין, שם ה' עצמו הוא מידת הרחמים. עוד מופיע כי האלוקים ניסה את אברהם. אמנם המסכת באבות (פרק ה' משנה ד) מציינת שהיו עשרה נסיונות לאברהם, אולם זוהי הפעם הראשונה שהדבר מפורש בכתובים. למסקנה עד כה, הנסיון בא עקב מידת הדין. הנסיון קשה, אלוקים מורה לאברהם לקחת את בנו ולהעלות אותו לעולה.

אברהם מודע לכך שמידת הדין התגלתה אליו. אם בתחילת הפרשה נאמר "וירא אליו ה'", הרי שבמהלך האירועים התחלפה המידה במידת הדין, החל ממעשה שרה ואבימלך ודרך פרשת גירוש הגר וישמעאל. אמנם אברהם מתפלל לה', וקורא בשם ה', אולם הפנייה חזרה אליו אינה בשם ה', אלא בשם אלוקים.

אברהם, שלא היסס להתייצב ישירות מול ה' ולפתוח במשא ומתן בלתי נתפס בעניין מספר הצדיקים הדרושים להצלת סדום ועמורה נאלם דום כליל. הוא אינו אומר כן, אינו אומר לא, הוא אינו מתווכח. אולי ההופעה של מידת הדין גורמת לו לקבל עליו את הדין (לעומת ההופעה במידת הרחמים בפרשת סדום שרמזה שיש אפשרות לרחמים וצריך לנצלה, אפשרות שגם הועילה מאחר והעיר צוער ניצלה). על מה ולמה הדין, אנו יכולים רק לנחש. התורה לא אומרת לנו וכרגיל כאשר התורה שותקת המדרשים משלימים את הפערים, אולם גם הנאמר שם אינו מספק.  ייתכן והברית עם אבימלך לא במקום. ייתכנו גם סיבות אחרות. אברהם מודע בוודאי לעובדה שבהעלאת יצחק לעולה הוא מקריב את הזרע שהובטח לו מיצחק באופן מפורש (כ"א יג) ועדיין לא מגלה שום סימני היסוס. נשים לב כי בפרשת וירא מופיעות עוד מספר התנהגויות לא נאותות של הורים כלפי ילדיהם. לוט מציע את בנותיו לאנשי סדום הזועמים (וניתן רק לדמיין מה יקרה להן), ואילו הגר, משליכה את ישמעאל תחת אחד השיחים, במקום לעמוד לצידו ברגעיו האחרונים ולנסות לנחמו. בשני המקרים האלו, הסתדרו העניינים לבסוף בצורה ניסית. לא ברור ואין צורך לחשוב מה אברהם חושב, אולם הקורא הזהיר יכול למצוא רמז באירועים קודמים אלו שגם כאן תהיה הצלה ניסית.

יש לשים לב לצורת הביטוי: "קח נא". זוהי צורה משונה. האם יש כאן ציווי או בקשה? ליאון קאס בספרו ראשית חוכמה, מדגיש שהייתה פה בקשה ואברהם היה יכול לענות בשלילה. למעשה אברהם עומד כאן בפני פרדוקס. לאברהם הובטחה ברית ועליו להראות שהוא ראוי לברית. הדרך היחידה להוכיח שהוא ראוי לברית היא לבצע את הבקשה אבל משמעות הביצוע תהיה שלא תוכל להיות ברית! (ניתוחו של קאס לפרק זה מרתק במיוחד החל מעמוד 329 בספרו).

אברהם קם מוקדם בבוקר ולוקח את חמורו, שני נעריו ויצחק (שימו לב לסדר החשיבות מהפחות לנעלה). למה צריכים שני נערים? האם לא עדיף לאברהם לעשות את מעשהו זה ללא עדים כלל? לאחר שלושה ימים אברהם משאיר את הנערים עם החמור ומבקש מהם לחכות לו, לאחר שהם ילכו וישתחוו. נחזור לכך שאנו מכירים את כל התורה ונסו לראות דמיון מסוים בין פעולה זו לבין בקשת משה מפרעה, ללכת דרך שלושת ימים, להשתחוות לה' ולחזור. גם במקרה זה אנו יודעים כי העניינים הסתיימו בצורה שונה מאד.

אברהם שם את העצים על יצחק ולוקח בידיו את האש והמאכלת (סכין השחיטה). בנקודה זו נעבור לדבר על יצחק. גילו של יצחק אינו ידוע. לכל המוקדם הינו בין שלוש שנים, מיד לאחר היגמלו ולכל המאוחר בין 37 שנה, בהנחה ששרה נפטרה מיד לאחר אירוע זה. חישוב הגיל תלוי במידת מה בפירוש הפסוק האחרון בפרק כ"א: "ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים". הכוונה בימים רבים אינה ברורה אולם בוודאות עברו מספר שנים ולכן יצחק מבוגר יותר. אברהם נותן ליצחק לסחוב את העצים, וברור מזה שיצחק הוא כבר נער שכוחו במותניו ויכול לשאת משא זה. נראה, שיצחק הוא לפחות בן י"ג שנה. זהו מספר שאנו יודעים שהוא משמעותי. יצחק כבר עומד בזכות עצמו, הוא בעל דעת.

הפסוקים הבאים מתארים את עלייתם של יצחק ואברהם להר. בפסוקים אלו מופיעות המילים היחידות שנאמרו ביניהם (כ"ב ו-ח).
"וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת-הָאֵשׁ וְאֶת-הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו: וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹקים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו"
יצחק שואל שאלת תם ואברהם עונה תשובה מתחמקת. בתשובתו שוב מזכיר אברהם את שם אלוקים, במידת הדין, ולמעשה קריאה זהירה של התשובה אומרת בפירוש כי השה לעולה הוא בני. נראה שיצחק מבין (אם לא הבין עד כה), אבל דבר זה אינו משנה את האחווה שהושגה ביניהם מאחר וגם לאחר תשובה זו נאמר וילכו שניהם יחדיו. אחווה זו בה שניהם הם שותפים שווים למעשה, היא שיא היחסים ביניהם. בנקודה זו ממש יצחק מוכיח כי הוא אכן זרעו של אברהם, גם אם הוכחה זו היא לזמן קצרצר מאד (מאחר והטקסט לא נותן לנו מקום לחשוב שמישהו מהם ציפה לנס, עלינו לחשוב שגם יצחק קיבל עליו את הדין).

אברהם בונה את המזבח, עוקד עליו את יצחק (בהסכמתו של יצחק) וכבר שולח את ידו אל הסכין והנה מגיע הנס. מלאך ה' קורא אליו מן השמים ועוצר אותו ברגע האחרון. אם הניסיון היה בשם אלוקים, ההצלה היא בשם ה', מכאן אפשר אכן ללמוד כי לפי מידת הדין, העקידה הייתה צריכה להתקיים אולם מידת הרחמים התערבה ומנעה אותה. חשוב גם לשים לב שלא ה' פונה אל אברהם אלא רק מלאך ה'. המלאך מודיע לאברהם כי עתה הוא יודע כי אברהם הוא ירא אלוקים (והשוו לפרק כ' פסוק יא). אברהם נושא עיניו ורואה איל הנאחז בסבך ומקריב אותו לעולה תחת בנו. משמעות פעולה זו אינה ברורה. ה' אינו רצה בקורבן עולה אלא בניסיון. אולי האיל מהווה מעין קורבן תודה על כך שיצחק ניצל? אברהם משנה את שם המקום ל"ה' יראה", צירוף שם זה למקום, שלפי המסורת זוהה עם שלם, המקום בו נפגש אברהם עם מלכיצדק הוא הר המוריה, הוא מקום המקדש, הוא ירושלים, המורכבת מצירוף המילים יראה ושלום. לאחר הקרבת האיל ושינוי השם, מלאך ה' מתגלה שנית וחוזר ומדגיש ביתר שאת את הברכות לאברהם.

בפועל, התורה מספרת לנו שאברהם עמד בניסיון ולכל המעשה נראה שיש סוף טוב. אולם הסוף לא בהכרח טוב. כבר בברית בין הבתרים, אברהם יודע שהדרך לירושה ולברכות ארוכה ולא קלה ונראה שהקשיים מתחילים מיד מרגע סיום העקידה. בפסוק י"ט, אברהם חוזר אל נעריו והם הולכים יחדיו אל באר שבע. לא מסופר שיצחק חזר והביטוי "וילכו יחדיו" מתייחס לאברהם ולנעריו ושונה מהביטוי הכל כך משמעותי "וילכו שניהם יחדיו". הפרשנים שמו לב לשינוי זה. יש אומרים שיצחק התעלה בדרגות רוחניות ולא היה יכול לרדת מהר המוריה ונשאר שם זמן רב. גם לאחר מכן יצחק היה רוחני יותר, הוא לא יצא מארץ ישראל כלל, הוא איבד את מאור עיניו (ובכך את הקשר עם העולם הגשמי), והוא אף חי יותר שנים מאביו. לעומת זאת ליאון קאס מציין שדווקא לאחר המעשה, האחווה בין אברהם ליצחק נפגעה. פרשנים מודרניים עוד יותר מנסים לראות באירוע זה של יצחק, סיבה להתנהגויות שלו בפרשות הבאות ובפרט ביחסו לילדיו, עשו ויעקב. נראה שזהו נסיון ללכת רחוק מדי, שיסודו בכך שאירוע כמו העקידה היה אירוע משמעותי עבור יצחק. גם בכך יש גישות, פרשנות מודרנית תיראה אירוע זה כטראומטי, אולם פרשנות מסורתית יכולה לראות דווקא בעבודה שהעקידה לא בוצעה מעין ירידה בכך שיצחק שכבר היה מוכן בכל נפשו להקריב את עצמו, מאוכזב (?) מהשינוי בתוכנית.
העקדה משנה את כולם. אברהם אינו אותו אברהם ובוודאי יצחק אינו אותו יצחק. גם טיב היחסים ביניהם שונה וכמעט נעדר תקשורת ישירה. העקידה גם מסמנת את התחלת היהדות. לא עוד קורבנות אדם והקרבה למולך. אברהם היה מוכן לעשות זאת (בידיעה שהדבר היה מקובל באותה תקופה) אולם התורה שוללת זאת מכל וכל. 

כך או כך, פרשת העקידה מסתיימת, כפי שהזהרתי עם יותר שאלות מתשובות. אמנם התורה מציינת בפירוש כי אברהם עמד בנסיון, אך דעתנו מנסיון זה, בלשון המעטה אינה נוחה. לא מה', מה פתאום עושים נסיונות כאלו. לא מאברהם - למה לא הביע שום התנגדות, אך יש להודות על האמת, שחוסר הנוחות נובע בראש ובראשונה מחוסר יכולתינו, להבין ניסיון זה הבנה מלאה.


לקריאה נוספת אני ממליץ על הספר "עקדת יצחק לזרעו", ספר המכנס מעל שלושים מאמרים שונים בנושא העקידה מכותבים רבים, שנכתב לזכרו של החייל יצחק הירשברג שנפל במלחמת שלום הגליל. בספר (לא נעזרתי בספר לצורך המאמר) תוכלו למצוא פנים רבות נוספות לנושא מופלא זה.

עקידת יצחק באומנות
לנושא זה מאות יצירות אומנות. בתמונה הראשונה נביא את ההתייחסות המקובלת לנושא. יצחק עקוד על גבי המזבח, אברהם אוחז גובה בסכין והמלאך מתערב. זהו רע השיא של הדרמה ורוב יצירות האומנות מציגות אותו. לדוגמה נביא את יצירתו של רמברנדט המהווה מעין אב טיפוס לדגם זה.
עקידת יצחק - רמברנדט 1635 מוזיאון הרמיטאג' סנט פטרסבטרג
לעומת זאת, האמן האנגלי וויליאם הול בראסי (1846-1917)William Brassey Hole מציג רגע אחר, אולי היסוסים של אברהם. המזבח כבר בנוי, האש מוכנה, אולם אברהם נראה מהסס ומתבלט בעוד יצחק עומד לידו ותומך בו (או אף מנסה לשכנע אותו להמשיך במעשה!) זוהי הצגה נפלאה ונדירה של הדרמה.
עקידת יצחק - ויליאם הול
מאמרים נוספים לפרשת וירא

תפזורת פרשת וירא

בתפזורת לפרשת וירא, מופיעות מילים מהפרשה. ניתן לחפש בתפזורת מילים מהפרשה, ניתן לענות על השאלות , ולילדים קטנים, אפשר גם להשתמש ברשימת המילים (המופיעה במהופך). בהצלחה...


תפזורת לפרשת וירא
תפזורת לפרשת וירא

לדף הראשי של פרשת וירא



תשובות לחידון וירא

אם הגעתם לדף זה לפני שניסיתם לפתור את החידות לפרשת וירא, גשו בבקשה לדף החידות ונסו לפתור לבד. הנאתכם מפתרון עצמי של החידות רק תגדל.
אם בכל זאת אתם צריכים חילוץ התשובות יופיעו עוד מעט למטה.





ועוד קצת....






ועוד קצת...




מתחילים.
  • שלמה ארצי ומשקפי השמש מרמזים על דבריו של אבימלך (כ ט"ו ט"ז) : "וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב: וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא-לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ וְאֶת-כֹּל וְנֹכָחַת"
  • חמת החלילים מרמזת על החמת של הגר
  • המצות מרמזות ללוט שאפה מצות (י"ט ג)
  • הוצאות, עץ או מוצר חלב מרמז לעץ האשל שנטע אברהם (כ"א לג): "וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא-שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם".
  • סמל העיר הוא סימלה הישן של העיר באר שבע
  • מכונית הגרר מרמזת לארץ גרר (כ' א)
  • טשרניחובסקי מרמז ליצירתו הידועה (ויש אומרים ארוכה מדי) "כחום היום", בפסוק הפותח של הפרשה (י"ח א)
  • בין הגר לישמעאל לדוד ויהונתן: הגר מתרחקת מרחק של ירי חץ בינה לבין ישמעאל  (כ"א טז) : "וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת-קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ". מרחק זה מזכיר את ההסכם של דוד ויהונתן על מסירת המידע באמצעות ירי חיצים (שמואל א כ פסוק יח ואילך)
  • רובה הקשת מרמז על סופו של ישמעאל (כ"א כ): "וַיְהִי אֱלֹוקים אֶת-הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת"
  • דמויות הקוסם מארץ עוץ, וכלב התחש, מרמזים לבניו של נחור המופיעים בסוך הפרשה
  • שני הנערים על החמור מרמזים לנעריו של אברהם בעקידה.
  • האמבט לרגלים מרמז על בקשתו של אברהם (וגם של לוט) מהאורחים שינוחו וירחצו רגליהם (י"ח ד, י"ט ב)
  • מ.ש.ל. QED. מה שהיה להוכיח ובלטינית quad eret demonstrandum מופיע לרוב בסוך הוכחה מתימטית. יכול להיות שאברהם השתמש במילים אלו, ראו כ"א כה: "וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת-אֲבִימֶלֶךְ עַל-אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ"
  • האדים העולים מהסיר מרמזים על הקיטור (י"ט כח): "וַיַּשְׁקֵף עַל-פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל-פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן"
  • אברהם בזבזן? ראו את הפסוק כ"ב טז: "וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם-יְהוָֹה כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ". אם אברהם לא חוסך אולי הוא מבזבז?



פרשת וירא - אברהם שרה והמלאכים

אנו למדנו כבר בגיל מוקדם ששלושה מלאכים באו אל אברהם, אולם אברהם יודע שאלו מלאכים רק בשלב מאוחר הרבה יותר בסיפור. במאמרנו ננסה לשכוח את העובדה שמלאכים באו לבקר את אברהם ונקרא את הסיפור מנקודת המבט של אברהם ושרה החושבים שבאו אנשים רגילים.

"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם"-ה' נראה לאברהם. אין לנו ידיעה מה נאמר או קרה שם. בדרך כלל כאשר ה' נראה למישהו מדובר בציווי או בנבואה אחרת. הפרשנים דורשים שה' קיים מצוות ביקור חולים, לראות איך אברהם מתאושש מברית המילה. התורה מדגישה שהיה יום חם במיוחד.

"וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה" - אברהם מסתכל ורואה שלושה אנשים. הלשון ניצבים עליו קשה, שהרי הם לא לידו והוא צריך לרוץ לקראתם. רש"י מפרש שעמדו במקום, כמו מתלבטים האם לפנות לאוהל אברהם או להמשיך בדרכם ולא החליטו, אברהם רואה התלבטות זו ורץ לקראתם להזמינם.

"וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל-נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ" -  פסוק זה ניתן לקריאה בשתי דרכים (רש"י). בדרך הראשונה, אברהם פונה לאנשים ומזמין אותם לביתו. הדרך השנייה - אברהם מבקש מה' שלא יעזוב אותו ויישאר עימו. חישבו על המצב בו מגיעה לבקר אתכם אישיות חשובה מאד. האם באמצע הפגישה תקומו ותעזבו אישיות זו, על מנת לארח שלושה אנשים זרים לחלוטין? עד כדי כך הייתה חזקה הכנסת האורחים אצל אברהם.

"יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ: וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי-עַל-כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל-עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ" - אברהם הבין שהאורחים לא רוצים להטריחו ולכן מציע להם מעט שבמעט, קצת מים, קצת צל, ופת לחם. תחנת התרעננות פשוטה. האורחים משיבים כן תעשה כאשר דיברת, כלומר אל תטרח עבורנו יותר.


"וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל-שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: וְאֶל-הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ: וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ" - ברגע שהאורחים כבר באים, אברהם כמובן מארח אותם בצורה טובה הרבה יותר ממה שביקשו: עוגות, ובקר, הם יושבים והוא זה שעומד תחת העץ. כמו כן התורה מדגישה שאברהם בעצמו טרח בהכנסת האורחים ולא ביקש ממשרתיו לעשות זאת.

"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל" - לשם מה שואלים האנשים על שרה? ייתכן והיה זה מנימוסי אותה תקופה לברר בשלום בעלת הבית. ייתכן ואחרי שהאורחים סיימו לאכול רצו לברך את בעל הבית ובעלת הבית. אולם הספורנו מפרש כי עיקר שליחות המלאכים היא לבשר לשרה על הולדת יצחק. שכן אברהם כבר התבשר על הולדת יצחק, כפי שקראנו בפרשת לך לך (פרק י"ז)
"וַיֹּאמֶר אֱלֹקים אֶל-אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא-תִקְרָא אֶת-שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ:  וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ:  וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם-שָׂרָה הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-הָאֱלֹקים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ: וַיֹּאמֶר אֱלֹקים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת-שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו"


אברהם כבר התבשר על הולדת בן משרה, אולם כנראה לא סיפר זאת לשרה עצמה. הטעם לכך אינו מופיע בכתוב, אולם ייתכן ואברהם לא רצה לצער את שרה עוד יותר על ידי הבטחת הבטחות, מה גם שמצבה של שרה קשה משלו שכן לו יש כבר זרע כלשהו, ולה אין זרע כלל. אולם הבשורה מלווה בשינוי השם משרי לשרה, וייתכן ששרה רצתה לדעת מה הסיבה לכך. אשמח לקבל רעיונות נוספים לשאלות אלו.

 "וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה-בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו: וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים: וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי: הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן: וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ "- לשון הרבים שאפיינה את האנשים עד כה מתחלפת ללשון יחיד. ניתן לפרש כי רק מלאך אחד היה צריך לבשר את הבשורה לשרה (וכן קודם הדיבור וידאו המלאכים כי שרה מקשיבה) אולם לי נראה יותר ללכת בדרך המפרשת כי הבשורה עצמה הייתה מאת ה' (זוכרים שה' עדיין נשאר עם אברהם?)

כמו שאברהם קיבל את הבשורה ישירות מפי ה', כך גם מגיע לשרה אישתו לקבל את הבשורה ישירות מפי ה'. תגובתה של שרה אינה מפתיעה וזהה במדיוק לתגובתו של אברהם. אברהם צוחק בליבו, ושרה בקרבה. שניהם מגיבים שהם זקנים ואיך הם ילדו ורק אחר כך שבן זוגם זקן ואיך הוא ילד! לקח משפחתי חשוב: כשיש בעיה כלשהי לבני זוג, ראה זאת קודם כל כבעיה אצלך ורק אחר כך אצל בן הזוג.

את השאלה למה צחקה שרה אומר ה' וזה מופיע מפורש ולא אחד מהאנשים, אולם מי אומר את משפט הסיום לא כי צחקת ניתן שוב לשייך גם לה' או לאחד מהאנשים, או אפילו לאברהם. שהרי ה' בסוף דבריו, כנראה מפסיק להתגלות. האנשים לא יודעים ששרה צחקה, ואולי שרה מנסה להתנצל בפני אברהם, והוא זה שאומר לה, לא כי צחקת (שהרי אי אפשר להסתיר דברים מה').

"וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל-פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם" - אברהם ממשיך את מצוות הכנסת האורחים עד לסיומה, אכילה שתייה ולוייה. אם נפרש שלא המלאכים בישרו אלא ה' הוא זה שבישר ואברהם הוא זה שמדבר עם שרה, הרי שהמלאכים עצמם לא מילאו שום תפקיד אקטיבי עד כה (פרט לעצם הניסיון של אברהם, האם יקיים בהם את מצוות הכנסת האורחים).

"וַה' אָמָר הַמֲכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ-בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל-אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר עָלָיו: וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד: אֵרֲדָה-נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם-לֹא אֵדָעָה" - זוהי התגלות שנייה לאברהם בפרשה, אחרי שעובר זמן מה של הליווי. המעניין בפסוק או שכתובות כאן הציפיות מזרעו של אברהם. לשמור את דרך הק ולעשות צדקה ומשפט. ייתכן שהעובדה שהזכרנו בתחילת הפרשה שאברהם נוטש את ה' ורץ לארח אנשים זרים, היא היא אותה צדקה ודרך ה'!

"וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'" - למעשה רק בנקודת זמן זו אברהם יכול להבין כי אותם אנשים הם מלאכים, הרי ה' אמר לו כבר שהוא הלך לרדת ולבקר בסדום, והאנשים שנמצאים עימו הולכים בדיוק לסדום. אברהם מבין שאין זה מקרה, ושהאנשים הם למעשה מלאכי ה'. מתוך ידיעה זו עובר אברהם לנהל דו שיח ארוך עם ה', ואכן בפעם הבאה שהתורה מתייחסת לאנשים היא כבר מכנה אותם מלאכים (י"ט א): "וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה...".

דו השיח מתחיל במילים "ויגש אברהם". אברהם כבר עומד לפני ה' ולמה צריך שוב לגשת? הורה מלמדת אותנו שפנייה לה' דורשת הכנה, אפילו שאתה כבר לפני ה' עליך לעשות עוד עבודת הכנה לפני שאפשר לגשת ולבקש את מבוקשך. הבקשה הראשונה של אברהם היא יותר ספונטנית ומלאה תעוזה ורגש:

וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע: אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט"

אברהם אינו יכול לשאת עוול. אפילו שהוא יודע שלאנשי סדום מגיע עונש, הוא מתקשה להאמין שאין מספר זעום של צדיקים בסדום שיוכלו להציל את כל העיר. תשובותיו של ה' לאורך הדו שיח, והבקשות החוזרות של אברהם עד שמגיעים לעשרה צדיקים בלבד מראות לאברהם כי אפילו עשרה צדיקים אין בעיר. בנקודה זו מבין אברהם שהמצב כנראה אבוד ועל סדום ועמורה נגזרה השחתה.

לסיכום, מהנהגותיהם של אברהם ושרה בפרק זה למדנו על חשיבות הקיום של מצוות הכנסת אורחים, של חשיבות הקיום של מצוות בעצמך ולא על ידי משרתים או שליחים אלא בגוף ממש, על חשיבות של הקפדה על כללי הנימוס, על כללי התנהגות בין בני זוג ולא להאשים את בן הזוג, על הצורה בה יש לבקש בקשות מה', על כך שכאשר רואים שיש חשש לעוול, חשוב להתריע גם כלפי אישיות בכירה בלי לפחד מהתוצאות, וגם שלפעמים יש לקבל את הגזירה מתוך ידיעה שניסינו לשנותה ללא הצלחה.

אברהם שרה והמלאך - יאן פרובוסט. ~1500. מוזיאון הלובר פריז.

נקדיש כמה מילים ליצירת אומנות זו. המבנים כמובן מתארים את תקופת האומן ובינם לבין אוהל במדבר אין שום קשר. בתמונה יש רק מלאך אחד, הנראה כמקובל באומנות מאותה התקופה כנער קטן. האריה הקטן הוא תוספת מקורית של האומן והוא מייצג את החוכמה העוצמה והצדק של אברהם והפרחים המלבלבים מסמנים את תחילתו של בן חדש. הבגדים של אברהם ושרה אדומים, צבע הדם המסמל את החיים (או דם מהרחם המסמל את פוריות האישה. אברהם לבוש בשטריימל, שכנראה הצייר הכיר מיהודים שהיו בסביבותו (לא מצאתי מתי התחילו לחבוש שטריימלים אבל כנראה שבמאה ה-15 לבוש זה כבר היה נפוץ).

מאמרים נוספים לפרשת וירא