אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות לך לך. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות לך לך. הצג את כל הרשומות

פרשת לך לך

פרשת לך לך

פרשת השבוע, פרשת לך לך היא הפרשה השלישית בחומש בראשית והיא מתארת את קורותיו של אברהם אבינו מצאתו לארץ ישראל ועד הולדת ישמעאל. במרכז הפרשה עומדת "ברית בין הבתרים" בין הקב"ה לאברהם אבינו.
פרידת אברהם ולוט

דברי תורה ומאמרים לפרשת לך לך

פרשת לך לך - והכנעני אז בארץ  - תיאור הקשיים בפסוק, התמודדותם של הפרשנים השונים, סוד הי"ב של אבן עזרא, פסוקים המקדימים את זמנם וביקורת ביקורת המקרא, והצעות נוספות (מהן אחת מקורית) לפתרון הקושי.

אומנות המלחמה - בסדרת מדע בפרשה, תיאור המלחמה הראשונה בתורה ומעט השוואה לספרו של המצביא הסיני סאן טסו - אומנות המלחמה

מדוע סרב אברהם לקבל את מתנתו של מלך סדום - והאם צריך להתחשב בדעתם של הגויים?

דחיית לוט - עיון בפרשת הריב בין רועי לוט לרועי אברהם ומדוע נידחה לוט ממשפחת אברהם.

הצחוק בבשורת לידת יצחק - גם אברהם וגם שרה צחקו בשמיעת הבשורה על הולדת יצחק אולם יחסו של הקב"ה שונה. מה ההבדל בין סוגי הצחוק ואיך הוא מסביר את היחס השונה למעשה.

פרשת לך לך לילדים - תקציר פרשת לך לך מעובד במיוחד לילדים

הפטרת פרשת לך לך - מאמר על הפטרת פרשת לך לך

ברית בין הבתרים - עיון קצר בפרשת ברית בין הבתרים, אחת מאבני הדרך בחייו של אברהם.

חידות לפרשת לך לך - דף החידות עם חידות ציורים וחידות מילוליות

כמה כוכבים יש בשמים - בפרשה ה' מורה לאברהם לצאת ולספור את הכוכבים. כמה כוכבים יש בכלל בשמים?

טעמי הקורבנות לפי הרש"ר הירש - רש"ר הירש רואה בברית בין הבתרים דגם ומקור לכל נושא הקורבנות.

תפזורת לפרשת לך לך

סטטיסטיקה לפרשת לך לך - נתונים סטטיסטיים על הפרשה

דבר תורה לפרשת לך לך - דברי תורה קצרים לפרשה

תקציר פרשת לך לך

לאחר פרשות בראשית ונח העוסקת ביחד בתקופה של למעלה מ-2000 שנה. באה פרשת לך לך ומציגה את אברהם (שבשלב זה עדיין קרוי בשם אברם) אבינו ואת ראשיתו של העם היהודי.

הפרשה מתארת תקופה קצרה של עשרים וארבע שנים בלבד אך מתארת אירועים חשובים  והתקציר יהיה ארוך מהרגיל.

אברהם מצטווה ללכת מארצו ממולדתו ומבית אביו, וכבר עמדו חכמים שבכל שלב הציווי נהייה קשה יותר, אל ארץ לא ידועה שאפילו שמה לא נאמר לו. לאברהם מובטח שייעשה לגוי גדול.

אמנם כבר בפרשת נח ראתה התורה לציין ששרה (שנקראה בשם שרי) היא עקרה אולם בשלב זה לידות בגילאים אלו לא נחשבו חריגים (לפחות אצל גברים). גם תרח ילד רק בגיל שבעים, הרן אחיו הצעיר של אברהם כבר הוליד ואילו נחור גם לא הוליד. אברהם מגיע למספר מקומות בארץ ישראל ובונה בהם מזבחות.

לאחר מכן (פרק י"ג) מגיע רעב לארץ ואברהם יורד למצרים. אברהם חושש מהמוסר המצרי שאומנם מקפיד על נושא אשת איש, אך אין לו בעיה להפוך את האשה לאלמנה ובכך לפנויה לנישואין ומבקש משרה להציגה כאחותו של אברהם.

החשש אכן מוצדק ושרה נלקחת בית פרעה, ואברהם מקבל תמורתה רכוש רב, כדרך עסקאות החליפין בימי קדם (ובתרבויות מסוימות עד היום). אולם ה' גורם לנגעים גדולים בבית פרעה ופרעה מבין מיד את הבעיה וכועס על אברהם, מחזיר לו את שרה ומבקש ממנו ללכת ואברהם חוזר לארץ ישראל. כאשר אברהם חוזר הוא כבר מתואר כאיש עשיר מאד: "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב".

הנושא הבא בפרשה עוסק בפרידת לוט ואברהם. בין רועי לוט לרועי אברהם היו מריבות. אברהם יודע שמריבות בין הרועים יהפכו מהר מאד למריבות משפחתיות בינו לבין לוט, מציע להיפרד ונתן ללוט את זכות הבחירה לאן ללכת. לוט בוחר את איזור כיכר הירדן המתואר כאזור פורה ופורח ומתאים מאד לגידול צאן. לאחר הפרידה מלוט אברהם מקבל את הברכה הראשונה מה' על קבלת ארץ ישראל ועל ריבוי זרעו ומתיישב בחברון.

הפרשייה הבאה (פרק י"ד) מתארת את המלחמה הראשונה בתורה. אמנם בפרשת נח יש ציווי מפורש האוסר שפיכת דם במילים "שופך דם האדם באדם דמו יישפך", ראייה לכך שייתכן ויצר שפיכות הדמים, הוא ההשחתה הגדולה של דור המבול. בכל אופן, היתר אכילת בעלי החיים לאחר המבול אינו מרסן את יצר שפיכות הדמים (כמו בחשש של אברהם מפני הריגתו על ידי המצרים) ותופעת המלחמה פושטת בעולם.

המלחמה מתוארת בפירוט רב:  שמות, מקומות ושנים. מלכי סדום ועמורה וחבורתם משועבדים למלכים מהמזרח, מורדים בהם ולאחר שנה במסגרת מסע מלחמות כללי, מגיעים מלכי המזרח לאיזור ולאחר שהיכו כבר את הרפאים הזוזים והאימים ועוד כמה עמים, הם נתקלים בחמשת המלכים מאזור סדום וכמובן מנצחים אותם בקלות.

אברהם מקבל על כך הודעה מהפליט, איש שניצל מהמלחמות. המדרשים מתארים איש זה כעוג מלך הבשן וייתכן שהוא פליט מהמבול עצמו או פליט ממלחמת המלכים ברפאים שכן בפרשת דברים אנו מוצאים כי רק עוג נשאר לפליטה מהרפאים. אברהם יוצא עם חניכי ביתו ואליעזר עבדו (ויש אומרים שיצא עם אליעזר לבדו), רודף אחרי המלכים עד איזור דמשק, מנצחם ומשחרר את כל אנשי סדום.

אברהם מסרב לקבל את הרכוש ממלך סדום ורק מאשר לנערים שהיו איתו לקחת את חלקם. יש להתייחס לעובדה כי אברהם אינו מסרב לקבל רכוש ממלך מצרים, אולם סירב כאן לקבלת הרכוש ממלך לוט. בנוסף, מתוארת פגישה בין אברהם למלכיצדק, כהן לאל עליון. לפי הפרשנים מלכיצדק מזוהה עם שם, בנו של נח, האישיות הבכירה ביותר באותה תקופה.

בפרשייה (פרק ט"ו) הבאה אברהם מקבל שוב הבטחות על זרעו ועל ירושת הארץ. יש לזכור שלאברהם אין צאצאים בשלב זה וגם הקשר עם לוט משובש וחסר יורש טבעי. בפרק ט"ו מופיעות שתי התגלויות, אחת בלילה בה אברהם נדרש לספור את הכוכבים כמשל לכמות זרעו והשנייה ידועה כברית בין הבתרים, אירוע סימובלי מכונן רב משמעות.

פרק ט"ז עוסק בלידת ישמעאל. שרה מציעה לאברהם לבוא אל שפחתה ונותנת אותה לאברהם. הגר, שפחת שרה נכנסת להריון ומזלזלת בשרה גבירתה. שרה באה בתלונות אל אברם ומענה את הגר שנאלצת לברוח ממנה. הגר זוכה להתגלות מלאך האומר לה לשוב לשרה ולדעת שמהבן שיוולד לה היא תזכה לזרע רב, כמו כן הוא מצווה אותה לקרוא לבן ישמעאל ומודיע לה שהוא יהיה פרא אדם. ישמעאל נולד כאשר אברהם בן שמונים ושש שנה.

שלוש עשרה שנה עוברות ללא שום אירוע, ואברהם זוכה הלתגלות נוספת בה הוא מצווה על מצוות ברית המילה ומתבשר גם שיהיה לו זרע משרה, בן ששמו יהיה יצחק. אברהם צוחק בלבו, הוא הרי כבר כמעט בן מאה ושרה בת תשעים ומבקש ברכות לישמעאל. ה' עונה לו ששרה תלד בן ושהבן הזה ימשיך את הברית, אולם בקשתו לישמעאל תתקבל וישמעאל יהיה עם רב וגדול. באותו מעמד ה' משנה את השמות של אברם ושרי לאברהם ושרה. סיום הפרשה מתארת את ברית המילה אשר עשו אברהם וישמעאל.

אומנות בפרשה

גם פרשת לך לך, ככל פרשות ספר בראשית עשירה בנושאים אומנותיים ומבחר התמונות לפרשה עצום ונמדד במאות. התמונה הפעם מציגה תחריט על נחושת של האמן ההולדני קספר לויקן Luiken Caspas  שחי בשנים 1672-1708.
פרידת אברהם ולוט
פרידת אברהם ולוט
פרשות סמוכות
פרשת נח
פרשת וירא
פרשת חיי שרה
פרשת תולדות

הצחוק בבשורת הולדת יצחק

הצחוק בבשורה לאברהם

בפרשה ה' מבשר לאברהם שייולד לו בן משרה: "וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ" (יז ט"ז). אחרי שאברהם מקבל את הבשורה הוא מגיב כך: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם-שָׂרָה הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" (פסוק יז).

אברהם כל כך מתקשה להאמין שהבשורה תתקיים שהוא מציע חלופה, ישמעאל יהיה הממשיך: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם ל-האלוקים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ" (פסוק י"ח).

הרד"ק מסביר שאברהם אומר לה' די במה שנתת לי, ישמעאל, קטונתי מהחסד הגדול הזה שאתה אומר שתעשה עמי עוד, דיי במה שנתת לי.

לאחר מכן ה' ממשיך את השיח שלו עם אברהם ואינו מתייחס לכך שהוא צחק. לעומת זאת בפרשת וירא מתרחש מקרה דומה:"וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה-בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו. וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי" (פרק יח' פסוקים י – יג).

ואחרי זה מוכיחים את שרה על כך שצחקה והיא מכחישה.

 "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ"(פרק יח פסוק טו).

למה צחקה שרה?


מהסיפור עולות שלוש שאלות עיקריות.
  1. מדוע מוכיחים את שרה על כך שצחקה ואת אברהם לא מוכיחים?
  2. איך גם אברהם וגם שרה צחקו? מה הם לא האמינו במה שה' אמר?
  3. מדוע שרה מכחישה שצחקה למה היא משקרת? הרי כולנו יודעים ששרה הייתה נביאה וצדיקה, לא הגיוני שהיא תשקר?

לפעמים בשני משפטים יש את אותה מילה והיא נראית בתחילה עם אותה משמעות, אבל כשמתרגמים את המילה לשפה אחרת, רואים שהמילה המתורגמת היא אינה אותה מילה וממילא למילה עצמה אין בדיוק את אותה משמעות.

אולי הדוגמה הידועה ביותר לכך היא המילה "כי" כפי שמופיע בגמרא פעמים רבות: "דאמר ר"ל כי משמש בד' לשונות" (למשל ראש השנה ג.).

כך גם בפרשתנו בשני הפסוקים כתובה אותה מילה, ויצחק או ותצחק, אבל המשמעות של שתי המילים שונה כשמסתכלים בתרגום אונקלוס.

את המילה ויצחק של אברהם אונקלוס מתרגם ל "וחדי" – ושמח ואילו את של שרה הוא מתרגם ל "וחייכת" כלומר מלשון שׂחוק, באנגלית את המילה שׂחוק מתרגמים  ל laugh.

כלומר אברהם שמח בבשורה ולעומת זאת שרה צחקה על הבשורה, לכאורה נפתרה השאלה, אבל לפי המשך פסוק י"ז נראה שאברהם תמה: "הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם-שָׂרָה הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" הוא בעצם שואל את עצמו אם דבר כזה יכול בכלל לקרות?

מדוע צחק אברהם?


האברבנל מסביר שאברהם צחק לא מכיוון שלא האמין אלא מפני שזה היה דבר נגד הטבע, אברהם האמין שיהיה נס אבל צחק מעצם העובדה שבן אדם בן מאה ואישה בת תשעים יילדו ילד, זה כמו שגם אתם תצחקו אם אלוקים יגיד לכם שהיום תראו זברה צהובה, זה לא שאתם לא תאמינו, אלא פשוט עצם הרעיון לראות דבר שהוא נגד הטבע ונגד מה שאנו מכירים מצחיק אותנו.

האברבנל מסביר שאברהם אמר לשרה שה' הבטיח שייולד להם ילד (כי זו הייתה כל המטרה של שינוי השם, וכנראה אברהם הסביר מדוע ה' ציווה אותו ואת שרה לשנות את שמם) ולכן אי אפשר לומר את אותו הדבר על שרה כשרה צחקה.
אבל אנחנו לא באמת יכולים לדעת האם אברהם אמר לשרה שה' הבטיח שייולד לה בן או שאברהם לא סיפר לה ,כי זה לא כתוב.

ולכן הפירוש של האברבנל קצת קשה כי לכאורה היה צריך שה' לא יכעס גם על שרה. אבל בעצם כשחושבים על זה, הצחוק שרה  הרבה יותר מובן.

הרמב"ן מסביר שבעיני שרה, שלושה אנשים, אורחים באים לבית של אברהם, אברהם יודע שהם מלאכים וכנראה שרה לא יודעת, אברהם מארח אותם יפה נותן להם לאכול לשתות וכל מה שהם רוצים, הם באים להיפרד, והאורח מברך אותם כך: "וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה-בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו".

שרה שומעת את זה וצוחקת, היא הרי ניסתה שנים והיא יודע שברכה אחת של אורח לא תשפיע, שרה כל כך מיואשת שהיא לא מאמינה כבר שהיא יכולה ללדת, וזה דבר הגיוני לחשוב בהתחשב בפסוק יא, שם מוזכר שבלי נס שרה אינה מסוגלת ללדת.

אבל ה' כועס עליה מכיוון שהיה ראוי לה להאמין לא משנה מה, אתה צריך להאמין שזה יכול לקרות. שרה מכחישה שהיא צוחקת מכיוון שהיא לא צחקה על כך שייולד להם בן בזכות נס אלא על הברכה שייולד להם בן באופן טבעי (מה שלא הגיוני), אם שרה הייתה יודע שהאיש הוא מלאך אלוקים היא לא הייתה צוחקת, היא הייתה מאמינה, אבל היא לא האמינה עד שקיבלה הבטחה מאלוקים.

זהו מסר מאוד חשוב לא משנה מה אף פעם לא להפסיק להאמין, גם כשהדבר נראה בלתי אפשרי.


לדף הראשי של פרשת לך לך

אברהם,שרה והמלאכים - רמברנדט
אברהם, שרה והמלאכים - רמברנדט

דבר תורה לפרשת לך לך

דברי תורה קצרים לפרשה:
  • תשע"ח - יואב מפרש כמה מעשים משונים של אברהם אבינו
  • תשע"ז - פירוש המילה ממולדתך בתחילת הפרשה לפי פרשנים שונים

על מעשיו של אברהם אבינו בפרשה (תשע"ח)

בפרשת לך לך מסופר על החיים  של אברהם, ועל כל מיני דברים שהוא עשה. מתוך כל הסיפורים הייתי רוצה להתמקד בשלושה מקרים שבהם אברהם עושה דברים לא צפויים ואפילו קצת משונים.

אברהם מגיע לארץ כנען, ארץ חדשה מקום חדש אולי כבר הדרך הארוכה נמאסה עליו, ובמקום להשתכן במקום אחד מסופר שאברהם נוסע לכמה מקומות ולסיכום כתוב כך "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה". לא יודע מה איתכם אם אני הייתי מגיע למקום חדש הייתי: מנסה להכיר את המקום, איפה כל דבר נמצא, מחפש עבודה, בונה לי איזה בית נחמד. ואז מתחיל לחיות את החיים. ואברהם מה עושה נוסע בכל הנגב, נודד לו ולמה? לא מובן וזה לפני הציווי של ה' ללכת בכל הארץ.

לאחר מכן יש רעב בארץ, אברהם יורד למצרים ויודע שאשתו יפה ולכן הוא מתכונן למקרה הגרוע מכל: "אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך" מה זה למען ייטב לי בעבורך? רש"י אומר יתנו לי מתנות. וארבעה פסוקים אחר כך כתוב "ולאברהם היטיב בעבורה" מה שאברהם עושה נראה מוזר אתה דואג לעצמך מקבל מתנות בזמן שאנשי פרעה עושים באשתך מה שהם רוצים?! ואחרי זה מסופר: "ואברהם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב"- עכשיו אברהם יכול להתיישב בנחת ובכל זאת כתוב: "וילך למסעיו מנגב עד בית אל", אברהם ממשיך לנדוד.

במלחמת חמשת המלכים נגד ארבעת המלכים  אברהם בא להושיע את לוט אברהם מנצח, עושים חגיגה עם יין ולחם, ומלך סדום אומר לאברהם: "תן לי הנפש והרכוש קח לך" אברהם משיב לו אני לא לוקח כלום כדי שלא תגיד אני העשרתי את אברהם.

רש"י אומר: שאברהם אמר כך כי ה' כבר הבטיח לו שהוא יעשיר אותו, ולכן הוא לא רצה לקחת משלל המלחמה. עכשיו פה עולה מיד הקושיה, מה פתאום אברהם נזכר להיות צדיק? אצל פרעה הוא לא דפק חשבון לקח מלא מתנות, ופתאום הוא לא מוכן לקחת כלום מה השתנה?

בואו נענה על כל שלושת המקרים.

בתחילת הפרשה, ה' מבטיח לאברהם "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" רוב הדברים פה הם לא בשליטת אברהם. הילדים, ה' יחליט מתי יהיו, שהוא יהיה מבורך זה אמור להתחיל מתי שה' רוצה אבל ואגדלה שמך כלומר שהשם שלך יהיה גדול, מוכר וחשוב, גם לאברהם וגם לה' יש חלק בזה.

אברהם עושה מסעות בנגב הוא מכיר אנשים חדשים מתחבב עליהם מן הסתם ובכל מקום ומקום אברהם מן הסתם משאיר את חותמו, ככה כמה שיתר אנשים מכירים אותו. מדי פעם מסופר שהוא חוזר למקום שהוא היה בו כבר להגיד שלום לחברים ותיקים ולהכיר ידידים חדשים.

המפרשים אומרים שהרעב במצרים היה ניסיון אני דווקא חושב שאולי זה היה חלק מהברכה של ה', אברהם יודע שאם זה שעומדים לקחת את שרה אין הרבה מה לעשות. אלו מנהגי המקום, ואפשר רק לצמצם נזקים. ולכן מהכי גרוע הוא מנצל את הכי טוב, הוא גם מקבל מתנות וגם השלטון במצרים מכיר אותו.

כשאברהם מנצח את ארבעת המלכים לה' יש כבר חלק ברור בסיפור, עצם זה שאברהם ניצח ארבעה מלכים רק עם 318 נערים יופיע בעיתוני התקופה ויעורר הדים בכל מרחבי האזור, אבל אברהם רוצה עוד יותר להתפרסם ולכן הוא גם לא מוכן לקחת כלום. אי לקיחת השלל תעשה פרסום גדול יותר מאשר עצם הניצחון, וממילא אברהם גם לא צריך את השלל. וככה עם כמה מהלכים פשוטים שמו של אברהם נהיה מוכר.

והמסר מהפרשה הוא: שאם רוצים משהו ואפילו שה' הבטיח לנו אותו אנחנו חייבים להתאמץ ולאט לאט ה' יעזור לנו.

מדוע נאמר לאברהם ללכת ממולדתו אם כבר היה בחרן שלא היתה מולדתו (תשע"ז)?



בתחילת הפרשה מתואר הציווי של ה'  לאברהם: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" . נסתכל בפרשה הקודמת, פרשת נח, פרק י"א פסוק ל: " וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם".

אני רוצה לשאול למה ה' ציווה את אברהם ללכת ממקום הלידה שלו? הרי אברהם ומשפחתו  שהו בעת הציווי בחרן ואברהם לא נולד בחרן אלא באור כשדים אז למה ה' אומר וממולדתך? אם אברהם כבר לא במולדת שלו?

  • רש"י אומר שבציווי של ה' שמופיע בתחילת הפרשה, ה' בעצם רוצה להדגיש שהוא צריך להתרחק עוד מארצו, זאת אומרת מהמחנה של המשפחה שלהם וללכת בלעדיהם, כלומר להתרחק עוד מהמשפחה שלו.
  • האבן עזרא אומר: שהציווי בתחילת הפרשה נאמר לאברהם כבר באור כשדים. אברהם הלך עם משפחתו עד לחרן, ה' ידע שתרח יעצור בחרן, וה' אומר לאברהם שוב את הציווי כדי שיבין שהוא צריך להמשיך במסע שהתחיל עם אביו.  
  • הרמב"ן חולק על האבן עזרא ואומר: שלא הגיוני שאברהם נצטווה כבר באור כשדים כי אז זה אומר שאברהם הלך בציווי ה' ותרח הלך מרצונו אבל כתוב: "ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן בנו..." משמע שתרח לקח את אברהם, ועוד אור כשדים זהו מקום מושב של בני חם ולא של בני שם (שאברהם הוא מצאצאי שם). 
  • הרמב"ן אומר שממולדתך הוא כפשוטו אברהם נולד בחרן!
הרמב"ן מציע פירוש ייחודי חדשני ובעיקר אמיץ שיש עליו הרבה קושיות הרמב"ן יודע זאת והוא התכונן לכולם בואו נבחן כמה קושיות.

כתוב בפרק ט"ו בספר בראשית: "ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים"...

הרמב"ן עונה שבגמרא מסופר על כך שאברהם היה בכותא והיא רחוקה מחרן אבל נכללת בעבר הנהר, ושמה נולדו אברהם ונחור ואז הם הלכו לאור כשדים ושמה נולד הרן (כבר תשובה לקושיה הבאה) וכמו שאומר הרמב"ם בספרו מורה נבוכים אברהם חלק על דעת ההמון שהשמש היא האלוהים ולכן שמו אותו בבתי סוהר ואז ה' הוציא אותו מאור כשדים והם ברחו חזרה לחרן.

בסוף פרשת נח כתוב: "וימת הרן על פני תרח אביו, בארץ מולדתו אור כשדים"

הרמב"ן מתרץ שרק הרן נולד באור כשדים (כמו שאמרנו בסעיף הקודם) אבל נחור ואברהם לא.

יש עוד הרבה קושיות על הרמב"ן ותירוצים שלו מי שמעונין מוזמן להתסתכל ברמב"ן על פסוק כ"ח בפרק י"א בפרשת נח ועל הרמב"ן הראשון בפרשת לך לך.


  • רבי עובדיה מברטנורא אומר שהכוונה היא להתנתק מהמולדת שלך גם באופן רוחני, שהאדם לומד את דרכיו במולדתו וה' רצה שאברהם יתנתק ממה שהוא למד שם, במולדתו.
  • החזקוני אומר: שהכוונה היא לכך שלא תחזור אל ארץ מולדתך, שלא תחשוב אולי לעשות שם עצירת ביניים, ה' אומר ומולדתך כיוון שהוא רוצה להדגיש לאברהם שיסיים את המסע שעשה אביו ללכת לארץ כנען ולא יחזור לארצו.
  • האור החיים אומר: שה' התכוון שאברהם צריך לעשות את המסע  וללכת מארצו בלי שום דבר שיזכיר לו את מולדתו (חוץ מאשתו כמובן) ולמה אברהם לקח את לוט?!  או שאברהם לא הבין שזה מה שה' התכוון או שלוט נדבק באברהם לוט התעקש ורצה ללכת עם אברהם כנראה שאברהם זה כל מה שהיה לו אז, והוא פחד להיפרד ממנו.


לדף הראשי של פרשת לך לך

האם צריך להתחשב בדעת הגויים?

בפרשת לך לך, אברהם מסרב לקחת כסף ורכוש ממלך סדום לאחר שהציל אותם מידי ארבעת מלכי המזרח. סיבת הסירוב של אברהם היא (בראשית י"ד כג): "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם". לפי חוקי אותם ימים בוודאי כל הרכוש, וכנראה גם הנפש היה מגיע לאברהם אולם אברהם מסרב מאחר והמעשה יתפרש בגויים בצורה לא נכונה. אמנם פשט הכתוב הוא שמלך סדום יתפאר בכך שהוא העשיר את אברהם, אבל נראה גם ואולי אפילו יותר שאברהם חושש שמלך סדום ישנא אותו בגלל זה בעתיד (ואולי יתנקם בלוט). חששו של אברהם היה מוצדק כפי שנראה בפרשת ויצא בה בני לבן מתרעמים על יעקב בנסיבות דומות (ל"א א): "וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה".
אברהם  מתואר כבר כאיש עשיר ואין לו צורך בבעיות. פירוש זה מסביר מדוע לאברהם לא הייתה בעייה לקבל את מתנות פרעה מלך מצרים (י"ב טז): "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים:" מצרים היא רחוקה ולא צפויות בעיות משם. סדום קרובה מאד וגם לוט שהוא בן משפחה נשאר שם.

מכאן נעלה שאלה רלוונטית לימינו, האם צריך להתחשב בדעתם של הגויים? מי שנמנה על החוגים המכונים "שמאל" טוען לעתים כי צריך להתחשב באירופה, בארצות הברית ובמה העולם יגיד. חוגי הימין לעומת זאת טוענים שבדיוק הפוך ואפילו מגייסים לעזרתם את החלק האחרון בפסוק מדברי בלעם (במדבר כ"ג ט) : "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב".
זוהי טענה מעניינת אבל כדאי לזכור שאפשר להביא כמה וכמה פסוקים המחזקים דווקא את הטענה השנייה וכוונתי לבקשות משה מאלוקים לאחר חטא העגל. מאחר ולמשה אין תירוצים טובים לחטא העם, "הנשק" האחרון שנותר לו הוא פנייתו לה' בנוסח (שמות ל"ב יב): "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ" וכן לאחר חטא המרגלים וגם בנביאים. והנה עם משה רבנו מבקש מהקב"ה להתחשב בדעת הגויים, והקב"ה מקבל את טענתו, הרי שחייבים להתחשב בדעת הגויים. ומה עוד שמה לנו מדברי בלעם כאשר הנהגתו של משה רבנו, שונה?
ולכן המסקנה קודם כל שציטוט של פסוקים בודדים הוא בעייתי. החיים מורכבים, והתורה מייצגת מורכבת זו, כאשר לומדים את כולה. ייתכן שדברי בילעם עם אכן האידאל שיש לשאוף אליו, אולם ברור שבעתות של שפל גדול מאד, אין מנוס אלא מהתחשבות כמעט מוחלטת בדעת הגויים, והדרך הנכונה נמצאת, כמעט כמו תמיד, אי שם באמצע.

מאמרים נוספים לפרשת לך לך

אברהם, מלכיצדק ומלך סדום
אברהם, מלכיצדק ומלך סדום - תומס כריסטיאן וינק, 1770, המוזיאון הלאומי, נירנברג

הפטרת פרשת לך לך

הפרטת פרשת לך לך היא בספר ישעיהו מפרק מ' פסוק כז ועד פרק מ"א פסוק טז. קטע זה בישעיהו הוא המשכו הישיר של הפטרת נחמו הנקראת בפרשת ואתחנן ויכול להוות מעין המשך לה.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


כז לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב, וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל:  נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה', וּמֵאֱלֹקי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר.

זוהי אמירה של יאוש. למה ה' לא רואה אותנו. ניתן לדרוש פסוק זה בשני אופנים, או כאמירה שה' לא רואה אותנו ולא שופט אותנו לכן מותר ואפשר לחטוא, אולם מההקשר של ההפטרה נראה כי הפירוש הנכון (וכך גם מבינים רוב המפרשים) הוא דווקא הפוך, מדוע ה' זנח אותנו ולא רואה שכבר ריצינו את עונשנו (בגלות).

כח הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם-לֹא שָׁמַעְתָּ, אֱלֹקי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ--לֹא יִיעַף, וְלֹא יִיגָע:  אֵין חֵקֶר, לִתְבוּנָתוֹ.  כט נֹתֵן לַיָּעֵף, כֹּחַ; וּלְאֵין אוֹנִים, עָצְמָה יַרְבֶּה.  ל וְיִעֲפוּ נְעָרִים, וְיִגָעוּ; וּבַחוּרִים, כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ.  לא וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים; יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ.  {ס}

פסוק כ"ח מדגיש שוב את עוצמתו של ה'. בורא כל הארץ ומניפתו פרושה על כל העולם. הדימוי לעייפות כנראה מלמד ששאלת הפתיחה בפסוק כ"ז באה מתוך עייפות - כמעין אמרית עייפנו מהצרות ומהגולה. לא רק שהק אינו מתעייף לעולם אלא הוא גם זה שנותן כוח לעייפים (עם ישראל). ואילו ללא עזרתו של ה' גם נערים ובחורים צעירים שהם מלאי כוח, יתעייפו ויכשלו. פסוק ל"א מסכם את הנושא - המקווים לה' יקבלו כוח נוסף. שימו לב למילה וְקוֹיֵ שהגייתה קשה. הו' אינה נהגית היא ו' מנוקדת של חולם מלא ואילו על האות י' יש צירי.



א הַחֲרִישׁוּ אֵלַי אִיִּים, וּלְאֻמִּים יַחֲלִיפוּ כֹחַ; יִגְּשׁוּ אָז יְדַבֵּרוּ, יַחְדָּו לַמִּשְׁפָּט נִקְרָבָה.  ב מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח, צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ; יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם, וּמְלָכִים יַרְדְּ--יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ, כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ.  ג יִרְדְּפֵם, יַעֲבוֹר שָׁלוֹם; אֹרַח בְּרַגְלָיו, לֹא יָבוֹא.  ד מִי-פָעַל וְעָשָׂה, קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ:  אֲנִי ה' רִאשׁוֹן, וְאֶת-אַחֲרֹנִים אֲנִי-הוּא.

פסוק א' פונה למאזיני הנבואה להקשיה. פסוק ב' פותח מי העיר ממזרח, צדק יקראהו לרגלו. מיהו אותו צדיק מהמזרח? רוב המפרשים הולכים בעקבות המדרש ומפרשים פסוק זה על אברהם אבינו שבא מהמזרח. ישנם פירושים אחרים, בין אם פירוש לעתיד לבוא על המשיח ובין אם פירוש על שיבת ציון בימי כורש ומלכי פרס. ייתכן והשימוש במילה איים כיוון מפרשים אלו למלכים הפרסיים ומלחמתם המוצלחת ביוונים (תושבי האיים).. הפירוש המייחס את הנבואה לאברהם הוא כמובן המקור להצמדת הפטרה זו לפרשת לך לך המתארת את מסעו של אברהם והשתקעותו בארץ ישראל. המשך פסוק ב' מתייחס לניצחונו של אברהם על ארבעת המלכים המתואר בפרשה.

 ה רָאוּ אִיִּים וְיִרָאוּ, קְצוֹת הָאָרֶץ יֶחֱרָדוּ; קָרְבוּ, וַיֶּאֱתָיוּן.  ו אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, יַעְזֹרוּ; וּלְאָחִיו, יֹאמַר חֲזָק.  ז וַיְחַזֵּק חָרָשׁ אֶת-צֹרֵף, מַחֲלִיק פַּטִּישׁ אֶת-הוֹלֶם פָּעַם; אֹמֵר לַדֶּבֶק טוֹב הוּא, וַיְחַזְּקֵהוּ בְמַסְמְרִים לֹא יִמּוֹט.

 תושבי האיים מתכוננים למלחמה. כאן מעט קשה לפרש את הפסוקים כמדברים על אברהם אבינו, אבל אולי הנבואה מתכוונת לכניסת עם ישראל לארץ בימי יהושע. הגויים בפסוק ו' מעודדים איש את רעהו (ואולי דווקא אלו בני ישראל לפני המלחמה), והפסוק מזכיר מאד את דברי הפלשתים לפני מלחמתם (שמואל א ד, ט) "הִתְחַזְּקוּ וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים, פְּלִשְׁתִּים--פֶּן תַּעַבְדוּ לָעִבְרִים, כַּאֲשֶׁר עָבְדוּ לָכֶם; וִהְיִיתֶם לַאֲנָשִׁים, וְנִלְחַמְתֶּם" או דווקא את דברי יואב בן צרויה לאחיו אבישי בשמואל ב' י' יב: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד-עַמֵּנוּ, וּבְעַד עָרֵי אֱלֹקינוּ; וה', יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו". המשך הפסוק ממשיל את העזרה ההדדית

{ס}  ח וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי, יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ; זֶרַע, אַבְרָהָם אֹהֲבִי.

דברי עידוד לעם ישראל ואזכרתו של אברהם אבינו בפירוש. לאזכור זה חשיבות נוספת בחיבור לפרשת לך לך. יצחק הרי עוד לא נולד ובסוך הפרשה, למרות שיש הבטחה על לידת יצחק, רק ישמעאל נולד. הנבואה מזכירה לנו שעם ישראל הוא דווקא מזרעו של יעקב בן יצחק.


 ט אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ, וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ; וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי-אַתָּה, בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ.  י אַל-תִּירָא כִּי עִמְּךָ-אָנִי, אַל-תִּשְׁתָּע כִּי-אֲנִי אֱלֹקיךָ; אִמַּצְתִּיךָ, אַף-עֲזַרְתִּיךָ--אַף-תְּמַכְתִּיךָ, בִּימִין צִדְקִי.

דברי העידוד לעם ישראל ממשיכים. אם נפרש זאת ברוח נבואות הנחמה של סוך ישעיהו הרי שהנבואה מדבר על שיבת ציון, ועל חזרתו של עם ישראל לארצו, עלייה שהייתה מלווה בהשגחה אלוקית

יא הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ, כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ; יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ, אַנְשֵׁי רִיבֶךָ.  יב תְּבַקְשֵׁם וְלֹא תִמְצָאֵם, אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ; יִהְיוּ כְאַיִן וּכְאֶפֶס, אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֶּךָ.  יג כִּי, אֲנִי ה' אֱלֹקיךָ--מַחֲזִיק יְמִינֶךָ; הָאֹמֵר לְךָ אַל-תִּירָא, אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ.

דברי העידוד ברורים והנביא ממשיך

 {ס}  יד אַל-תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב, מְתֵי יִשְׂרָאֵל; אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם-ה', וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.  טו הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ, לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ--בַּעַל, פִּיפִיּוֹת; תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק, וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים.  טז תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם, וּסְעָרָה תָּפִיץ אוֹתָם; וְאַתָּה תָּגִיל בַּה', בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל.

דימוי האויבים הוא לגרעיני חיטה קשים, אולם עם ישראל משול למורג ולא סתם מורג אלא חדש בעל פיפיות רבים (חודים) אשר בעובר על הגרעינים הקשים הוא טוחנם עד למוץ דק. המוץ כל כך דק עד שאין אפילו צורך לסלקו אלא הרוח תעיף אותו.

לדף הראשי של פרשת לך לך


דחיית לוט

עיון קצר בפרשת הריב בין רועי אברהם לרועי לוט. הסיבות לריב לא מפורטות וכרגיל במקום שהתורה ממעטת בדברים, באים המדרשים השונים ומרחיבים. המדרש שמביא רש" הוא היודע ביותר על סיבת הריב:
"לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל, והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אברם עדיין"
רועי אברהם הקפידו לא לרעות בשדות זרים ואילו רועי לוט לא. אולם סיבה זו אינה מספקת להיפרדות מוחלטת בין אברהם ללוט ואברהם אפילו לא עושה ניסיונות התקרבות, פיוס והשלמה אלא מיד מציע הפרדה ושלוט יבחר לאן ללכת. על מנת להבין את הריב וההיפרדות צריך עיון מפורט יותר בפסוקים ובמקומות נוספים בספר בראשית בפרט.
נביא את כל הפרשייה (בראשית י"ג ה'-יג)
"ה וְגַם-לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת-אַבְרָם הָיָה צֹאן-וּבָקָר וְאֹהָלִים: ו וְלֹא-נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו: ז וַיְהִי-רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה-לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז ישֵׁב בָּאָרֶץ: ח וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ: ט הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה: י וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה כְּגַן-ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר: יא וַיִּבְחַר-לוֹ לוֹט אֵת כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו: יב אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ-כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד-סְדֹם: יג וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד: "
ננסה להבין את עומק הריב ולמה היפרדות ולמעשה דחיית לוט ממשפחת אברהם הייתה הפתרון היחידי. לשם כך עלינו למצוא מקומות נוספים בתורה בהם מופיע ריב בין רועים ומקומות כאלו יש בשפע. בכולם הריב הוא על דבר אחד, המים.
עיינו בבראשית כו כ: "וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם-רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם-הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ", וגם כאשר יעקב פוגש את רחל על הבאר, אבן גדולה מכסה את פי הבאר וזאת בשביל שלא יוכל רועה אחד להסיר אותה ולגזול מים. גם משה המושיע את בנות יתרו עושה זאת כאשר הרועים האחרים גוזלים מהן את המים ששאבו ודלו בעמל רב.
אבל רועי לוט, לא מעצמם היו חושבים לגזול מים או מרעה, וייתכן מאד שאת הטיעון אותו הם מביאים הם שמעו מלוט עצמו. נדמיין לעצמנו את התמונה הבאה: רועי לוט חוזרים מאוחר מאד וכאשר לוט מתפלא הם עונים שהלכו עם רועי אברהם מרחק גדול לרעות במקום הפקר ולשתות מי מעיין ולא מי באר קרובים. לוט כועס עליהם וכאשר הם עונים שזה גזל גוער בהם לוט ואומר להם אבל כל זה שלי הוא, ומסביר להם שמאחר ולאברהם אין יורש, הוא יירש את הכל.
אברהם כנראה הבין זאת כך, וידע שאין טעם לנסות ולקרב את לוט אלא שעדיפה הפרידה. אברהם עוד המשיך להשגיח מרחוק על לוט כמו שרואים בהמשך אולם לוט לא יכול להיחשב יותר יורש של אברהם. בחירת המקום אליו עובר לוט מאשרת את החששות. אמנם לוט נמשך לכיכר הירדן הפורה והירוק, אולם התורה כבר מספרת לנו עד כמה רעים אנשי סדום. בתחילה לוט רק מתקרב לכיכר, ואחר כך אוהלו מתקרב עד לסדום, אולם מיד בהמשך התורה מציינת לנו כי לוט כבר יושב בתוך סדום. אמנם לוט זוכר משהו מבית אברהם ובודאי בתוך אנשי סדום נחשב צדיק, אולם אינו יכול להיות היורש של אברהם.
רמזים נוספים לכך נמצאים כבר לפני הפרשייה. אם נביט בתיאור הליכתו של אברהם לארץ כנען (פרק י"ב ד-ה) נראה כי:
וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן: ה וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן:"


לוט מופיע בקרבה לאברהם אולם בתחילת פרק י"ג כבר מופיע ריחוק מסוים: "וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה:" ולוט כבר מופיע בסוף. אמנם אברהם חושב שלוט הולך עימו אולם בפסוק ה' (המובא למעלה), מופיע כי לוט הולך את אברהם, ולא עם אברהם, וזה כבר רמז לכך שלוט רק הולך לצד אברהם אבל לא עימו בדרכו (ויש להשוות לביטוי המופיע בעקדת יצחק, וילכו שניהם יחדיו, ביטוי המבטא את שיא הקירבה בין אברהם ליורשו).
כמו כן יש להשוות את פסוק ו' לתיאור הפרידה בין יעקב לעשו. גם פרידה זו היא פרידה המוצגת מבעיות כלכליות וחוסר במשאבים כלכליים לשתי המשפחות אולם ברור שו סיבה כלפי חוץ ויעקב לא רצה לשבת עם עשיו, וגם עשיו ויתר על הישיבה בארץ ישראל ועל היותו חלק מעם ישראל (והלך לשעיר). הפסוק המופיע שם בנוי באותה צורה בדיוק (ל"ו ז): "כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם". השוואות אלו מראות, שלוט לא היה יכול להיות כלל במשפחת אברהם ושאולי נשא את עיניו רק לעושר הגשמי של אברהם, אבל העושר הרוחני שהובטח לאברהם כלל לא עניין אותו. במצב זה אברהם מבין שעליהם להיפרד אבל להישאר קרובים ואמנם אברהם עוקב אחרי מצבו של לוט ומציל אותו מהשב בהמשך, אולם לוט אינו יכול להיות יורשו של אברהם.

הריב בין רועי לוט לאברהם
הריב בין רועי לוט לאברהם - תחריט של גוליאן ג'ררד 1670


לדף הראשי של פרשת לך לך

פרשת לך לך - אומנות המלחמה

בפרשת נח קראנו על התפתחות הלאום והשפה. לאחר שהאנושות התפצלה לעמים רבים, מגיע השלב הבא, הבלתי נמנע, המלחמה (פרק י"ד)


וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ-שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם: ב עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת-בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת-בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ (צְבֹיִים) [צְבוֹיִם] וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא-צֹעַר: ג כָּל-אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל-עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח: ד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת-כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ: ה וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת-רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת-הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם: ו וְאֶת-הַחֹרִי בְּהַרֲרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל-הַמִּדְבָּר: ז וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת-כָּל-שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת-הָאֱמֹרִי הַיּשֵׁב בְּחַצֲצֹן תָּמָר: ח וַיֵּצֵא מֶלֶךְ-סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ (צְבֹיִים) [צְבוֹיִם] וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא-צֹעַר וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים: ט אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת-הַחֲמִשָּׁה: י וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ-סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ-שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֵרָה נָּסוּ: יא וַיִּקְחוּ אֶת-כָּל-רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת-כָּל-אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ: יב וַיִּקְחוּ אֶת-לוֹט וְאֶת-רְכֻשׁוֹ בֶּן-אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא ישֵׁב בִּסְדֹם"

קואליציה של מלכים מהמזרח ששיעבדו במשך 12 שנה עמים רבים, גילו שאותם עמים מרדו בהם ויצאו למסע עונשים. התורה מפרטת לנו את מסע העונשים ואת מי היכו והיכן (ה-ז). שימו לב לאורכי הזמן, 12 שנה עבדו, בשנה ה-13 מרדו ובשנה ה-14 מסע העונשים. המרידה הייתה אי תשלום מיסים וכנראה התשלום היה פעם בשנה וכך לאחר שבמשך שנה לא שולמו מיסים, אורגן צבא ומסע המלחמה החל. המסע היה מוצלח מאד ולפחות 7 עמים ועוד ערים רבות נכבשו ונענשו, כל רכושם נבזז וכל האנשים והנשם נלקחו שלל לעבדות.
המלחמה נובעת מהמלוכה, אדם אחד שלקח את השלטון בתוקף יכולתו לארגן לעצמו צבא ולשעבד את שאר אנשי האיזור. ככל שצבאו חזק יותר כך יכל להרחיב את תחומי ממלכתו, למנות פקידים ולגבות מיסים שיאפשרו לו להמשיך את מלכותו. ניצני המלוכה נמצאים כבר בפרשת נח, באותה פרשייה המתארת את התפצלות האומות (פרק י' ח-יב):
וְכוּשׁ יָלַד אֶת-נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ: ט הוּא-הָיָה גִּבֹּר-צַיִד לִפְנֵי ה' עַל-כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה': י וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֶה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר: יא מִן-הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת-נִינְוֵה וְאֶת-רְחֹבֹת עִיר וְאֶת-כָּלַח: יב וְאֶת-רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה"

נמרוד היה המלך הראשון (השורש מלך מופיע כאן לראשונה בתורה), וממלכתו לא השתרעה על עיר בודדת כמלכות מקומית (כדוגמת המלכים בארץ ישראל בימי יהושע, שהיו מלכי ערים קטנות), אלא השתרעה על חלקים נרחבים מהשטח הידוע היום כעירק.
העיסוק במלחמה הינו עתיק וגם בתורה מתוארות מלחמות רבות (רק בחומש ויקרא אין תיאור של מלחמה). אבל החיבור העתיק הידוע ביותר אודות המלחמה כמקצוע, הוא חיבורו של המצביא הסיני סון-טסו (או סון דזה) המיוחס למאה השישית לפנה"ס (בערך בזמן חורבן בית ראשון - זהו אינו חיבור עתיק במיוחד). החיבור, אומנות המלחמה, מכיל פרקים העוסקים בנושאים השונים של המלחמה והוא רלוונטי גם לימינו. בני גילי אולי אפילו זוכרים את משחק המחשב הפופולרי בשנות השמונים בעל שם זה. ניתן להשיג את החיבור בעברית וכדאי לקרוא בו מעט לפני שממשיכים במאמר (זהו תרגום חינמי, הספר יצא במהדורות מסחריות בתרגומים שונים).
תרגום עברי של אומנות המלחמה

אפשר לראות שהשפה ברורה וקלה וההוראות די הגיוניות, מספר כללים נראים כלקוחים ישירות מכתבי הקודש
כדוגמת (פרק א' פסקה 16) סוד המלחמה הוא בתכסיסים והשוו למשלי פרק כ יח: "מחשבות בעצה תכון ובתחבלות עשה מלחמה" או משלי פרק כד ו: "כי בתחבלות תעשה לך מלחמה ותשועה ברב יועץ".

לא נוכל כאן לנתח את כל ספרו של סאן-טזו ולמצוא לו מקבילות בכל המלחמות המתוארות בתנ"ך, למרות שזה פרוייקט יפה ויכול לפרנס יותר מעבודת דוקטורט אחת (ואם מישהו מכיר מחקר מעין זה אשמח לשמוע), אולם נתעכב על כמה נקודות במלחמה המתוארת בפרקנו בפרשת לך לך.
הפרק העשירי באומנות המלחמה דן במרחב, מתאר סוגי קרקע שונים (מלחמות בים ובאוויר הן נושא שיקח עוד מאות שנים להגיע אליו. כיום יש גם מלחמות בחלל ומלחמות ברשת). דווקא המלכים המקומיים לא קראו טוב את סאן טסו ולמרות שהם הצבא המגן ויכלו לבחור תוואי שטח נוח יותר, הם הלכו לעמק השידים המלא בבורות חומר ונתקעו שם ללא אפשרות חילוץ. זוהי טעות אסטרטגית ודווקא היינו מצפים ממי שנמצא קרוב לא להילחם בשטח קשה כל כך. ייתכן והם דווקא קיוו שהאויב המרוחק יתקע, אך לא כך קרה. אמנם בהמשך רואים שמלך סדום יצא לקראת אברהם ולכן ייתכן כי הצליח לברוח (כמו שמתואר שמי שברח להרים, ניצל), וייתכן כי מלך סדום נפל במלחמה ויורשו בא אל אברהם.
בהמשכו של הפרק, אברהם יוצא למסע חילוץ מרהיב, עם כח קומנדו המונה 318 חיילים בלבד
"יד וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד-דָּן: טו וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד-חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק: טז וַיָּשֶׁב אֵת כָּל-הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת-לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הָעָם"

אברהם בקיא בתכסיסי המלחמה. הוא לא ממהר לשום מקום. הכח הצבאי הקטן שלו נע במהירות ובמרחק, לא בולט בשטח, עוקב אחרי המחנה הגדול וממתין לשעת הכושר (פרק א פסקה 22 באומנות הלחימה - תקוף כשהוא לא מוכן). מלחמה לילית, סוג של מלחמה האפשרי רק לכח קטן, זריעת בלבול במחנה האויב שלא מבין כלל מי תוקף אותו ומשוכנע שזהו צבא ענק ומסתורי, מנוסת בריחה של צבא ענק מפני חיל קטן מאד. את פסוק טז הבאתי להראות שמטרתו של אברהם לא הייתה כלל מלחמה מאחר ובמקום לקחת את כל השלל לעצמו (בתוספת כמובן של שלל חדש מהצבא המובס), הוא משיב את אנשים סדום ויתר הערים למקומם וכנראה גם לא לוקח שלל מהמלכים שהביס ומאפשר למי מהם שנשאר, לשוב למקומו. אבל אנשי סדום רעים וחטאים, לוט שבזכותו נושעו לא זוכה למעמד מיוחד, ההיפך, הוא תמיד נשאר שם זר ואנשי סדום גם מוכנים לשבור את ביתו ולהורגו.
תכסיסי מלחמה מופיעים בעוד מקומות (בעיקר בנביאים ולא בתורה) אולם בכל המלחמות המוצלחות מוזכר התכסיס הראשי והוא הסיוע השמיימי שבני ישראל מקבלים (במלחמת עמלק ומדיין ובמלחמות מול סיחון ועוג). "תכסיס" זה, לא היה מוכר לסון-טסו.

סון טסו אומנות המלחמה.
סון טסו אומנות המלחמה. מקור: ויקיפדיה

עוד מדע בפרשה - כמה כוכבים יש בשמים?
הדף הראשי של פרשת לך לך

פרשת לך לך לילדים

תקציר פרשת לך לך

אברהם עולה לארץ (יב, א-ט)

הקב"ה מצווה על אברהם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך". וכך מצויד בברכותיו של הקב"ה, יוצא אברהם מחרן, מלווה באשתו שרה, באחיינו לוט ואיתם רכושם וכל אותם שהתקרבו לאמונת ה' על-ידי אברהם ושרה.
הם מגיעים ארצה, וחוצים אותה מצפונה דרך שכם, אלון מורה ובית אל לכיוון דרום.

שרה בבית פרעה (יב, י-כ)

עקב רעב השורר בארץ כנען (ישראל), יורד אברהם למצרים. קודם כניסתם למצרים, מבקש אברהם משרה להסתיר את עובדת היותם זוג נשוי. שרה תטען כי אברהם אחיה, כדי שלא יהרגו אותו המצרים ברצונם לקחת את שרה.
בהגיעם מצרימה, נלקחת אכן שרה לבית המלך פרעה ולאברהם מעניק פרעה רכוש רב. בעקבות זאת הקב"ה מכה את פרעה ואת אנשי ביתו בנגעים גדולים. פרעה מבין שמשהו אינו תקין והוא מזמן בדחיפות את אברהם ומשחרר את שרה ושולח את הזוג אחר כבוד.

פרידה מלוט והבטחה לירושת הארץ (יג, א-יח)

אברהם ושרה עולים חזרה לארץ ואיתם מקנה כבד ורכוש רב. בין רועי אברהם - מוסריים ויראי שמים, ובין רועי לוט - בעלי רקע מושחת, מתפתחות מריבות. אברהם מציע ללוט להיפרד כשהוא מעניק לו את זכות הבכורה לבחירת מקומו. לוט בוחר באזור סדום, שבאותם ימים טובל בירק ומשופע במים, אך מיושב ברשעים ומושחתים.
לאחר שנשאר אברהם לבד, ללא לוט, פונה אליו הקב"ה ומבטיח לו את ירושת ארץ כנען לזרעו לנצח, זרעו שירבה כעפר הארץ. אברהם מתיישב בחברון.

מלחמת המלכים (יד, א-כד)

על רקע של מאבקי כוח ושליטה נפתחת מלחמה בין מלכי ארץ כנען וסביבתה. ארבע מלכים ברשות כדרלעומר יצאו למלחמה נגד המורדים ובראשם חמשה מלכים, ביניהם מלך סדום. חמשת המלכים המורדים מובסים, ובין השביה נמצא גם לוט אחיין אברהם. מששומע זאת אברהם הוא יוצא להציל את אחיינו, ואכן מצליח.

ברית בין הבתרים (טו, א-כא)

הקב"ה נגלה לאברהם ומרגיע אותו שאינו צריך לחשוש בעקבות ההרג שהתלווה למלחמתו במלכים. הוא גם מבטיח לו שכר רב בגין צדקותו.
אברהם מחזיר בשאלה, מה תועלת בשכר כאשר הוא חשוך בנים?
ה' מבטיח לו בן  ומצווה עליו להביט בכוכבים. כשם שאי אפשר למנותם כך לא יהיה אפשר למנות את צאצאיו של אברהם.
לחיזוק ההבטחה לבן ולירושת הארץ כורת ה' ברית עם אברהם - 'ברית בין הבתרים'. על-פי ציווי ה' לוקח אברהם שלושה עגלים, שלוש עיזים, שלושה אילים, תור וגוזל יונים. הוא בותר את הבהמות, ועם רדת השמש מתגלה אליו האלוקים ומבשר לו על גלות ישראל במצריים ועל קושי הגלות אך גם על הסוף הטוב בצאתם ממצרים והגיעם שוב אל הארץ המובטחת.

הגר וישמעאל (טז, א-טז)

אברהם ושרה נשואים שנים רבות אך עדיים חשוכי ילדים. שרה מציעה לאברהם לקחת את הגר השפחה, אולי אם תלד היא, יביא הדבר לברכה בבית ותלד גם שרה. ואכן הגר הרה לאברהם, אך אז מקילה ראשה בגברתה חשוכת הבנים. שרה מגרשת את הגר מן הבית. במדבר, מתגלה מלאך האלוקים אל הגר ומצווה אליה לחזור אל שרה גברתה ולקבל את מרותה. הוא מבטיח לה כי תזכה בבן, אך גם אומר כי יהיה "פרא אדם - ידו בכל ויד כל בו".
בן 86 שנה אברהם, כאשר נולד בנו ישמעאל.

מצוות המילה ובשורת יצחק (יז, א-כז)

שנים חולפות, אברהם כבר בן תשעים ותשע שנה. הקב"ה מתגלה אליו ומבטיח לו שוב להיות "אב המון גויים". משום כך מחליף ה' את שמו מ'אברם', כפי שנקרא עד עתה, ל'אברהם' שרומז ל'אב-המון'. וכך שוב חוזרת ההבטחה לעמים רבים, מלכים וירושת הארץ.
ה' מצווה את אברהם אודות המילה. הוא אברהם ימול אומנם עתה, בגיל 99 שנה, אך מעתה יש למול כל בן זכר בגיל שמונה ימים.
ועתה באה ההפתעה והברכה המיוחלת. בן נוסף ייוולד לאברהם למרות גילו המופלג. בן זה ייוולד מהאישה, שמעתה יקרא שמה 'שרה' במשמעות ששרה לרבים, ולא 'שרי' במשמעות שררה לבית פנימה. בן זה יקרא 'יצחק', מלשון שמחה, והוא יהיה הבן-ממשיך לכל הברית, השבועה וההבטחה של ה' עם אברהם.
אברהם מקיים את מצוות ה', מל את עצמו, את בנו ישמעאל ואת בני ביתו ועבדיו.


לדף הראשי של פרשת לך לך
תפזורת לפרשת לך לך

תפזורת לפרשת השבוע לך לך

בתפזורת הבאה לפרשת לך-לך, מופיעות מילים מהפרשה. יש מספר אפשרויות לפתור את התפזורת. ניתן לחפש בתפזורת מילים מהפרשה, ניתן לענות על השאלות (מתאים לילדים היודעים לקרוא אפשר להיעזר בפסוקים שמצוינים ), ולילדים קטנים, אפשר גם להשתמש ברשימת המילים (המופיעה במהופך). בהצלחה...


תפזורת לפרשת לך לך
תפזורת לפרשת לך לך
עוד חידות לפרשת לך לך
פרשת לך לך לילדים
מאמרים ודברי תורה לפרשת לך לך

חידות לפרשת לך לך

עמוד החידות לפרשת לךלך  כולל חידות מילוליות וחידות ציורים ותפזורת הקשורות לנושאים שונים בפרשת לך לך. החידות ברמות קושי שונות ומתאימות למבוגרים ולילדים. מומלץ להדפיס את הדף  ולפתור סביב שולחן השבת לאחר קריאת הפרשה בבית או בבית הכנסת. למתקשים, ניתן להיעזר בדף התשובות אולם הנאה מירבית תושג רק מנסיון עצמי לפתור את החידות
בהצלחה

חידות לפרשת לך לך
חידות לפרשת לך לך


חידות נוספות לפרשת לך לך באדיבות מר עזרא מרום מחבר תורה ממרום

1." ויבוא הפליט ויגד לאברם".  מיהו הפליט   ?(רש"י).
2.  מנין נלמד הכלל: "כל המלמד את בן חבירו תורה כאילו ילדו". ? (רש"י).
3. לאילו נשים בתורה ניתן התואר: א. יפת מראה   ב. טובת מראה.
4.  כיצד מכנה לוט את ככר הירדן?
5.  מנין לומד רש"י את הכלל: "שם רשעים ירקב"?
6.  מה למדים מהפסוק: "ואתה לך אל אבותיך בשלום". ?
7.   מיהו אמרפל מלך שנער ? (לפי רש"י)
8. מה שמות מלכי סדום ועמורה?
9. מי אני: א. עמק השידים    ב. חצצון תמר?
10  . "לא יקרא עוד שמך אברם". לאילו אישים בתנ"ך נוספה אות לשמם ומה רמוז בכך ?
11. מי מכונה בפרשתנו: א. אב המון גויים   ב.  פרא אדם  ?
12.ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר ". ציין 3 פירושים למילה" דמשק".
13. א. כמה שנים חייב אדם לחיות עם אשתו העקרה עד שישא אישה אחרת ?.
       ב. מה המקור לכך בפרשתנו.?
14. מי היתה הגר שפחת שרי? (רש"י).
15. באיזה גיל נימולו: א. אברהם       ב. ישמעאל ?



לדף הראשי של פרשת לך לך

ברית בין הבתרים

ברית בין הבתרים מהווה את אחד הרגעים המכריעים בחייו של אברהם. ננסה לעיין מעט בפרשה בפרק ט"ו.
אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הָיָה דְבַר-ה' אֶל-אַבְרָם, בַּמַּחֲזֶה, לֵאמֹר:  אַל-תִּירָא אַבְרָם, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ--שְׂכָרְךָ, הַרְבֵּה מְאֹד.  ב וַיֹּאמֶר אַבְרָם, אֲ דֹנָי ה' מַה-תִּתֶּן-לִי, וְאָנֹכִי, הוֹלֵךְ עֲרִירִי; וּבֶן-מֶשֶׁק בֵּיתִי, הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר.  ג וַיֹּאמֶר אַבְרָם--הֵן לִי, לֹא נָתַתָּה זָרַע; וְהִנֵּה בֶן-בֵּיתִי, יוֹרֵשׁ אֹתִי.  ד וְהִנֵּה דְבַר-ה' אֵלָיו לֵאמֹר, לֹא יִירָשְׁךָ זֶה:  כִּי-אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, הוּא יִירָשֶׁךָ.  ה וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר הַבֶּט-נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים--אִם-תּוּכַל, לִסְפֹּר אֹתָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ.  ו וְהֶאֱמִן, בַּה'; וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ, צְדָקָה.  ז וַיֹּאמֶר, אֵלָיו:  אֲנִי ה', אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים--לָתֶת לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לְרִשְׁתָּהּ.  ח וַיֹּאמַר:  אֲ-דֹנָי ה', בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה.  ט וַיֹּאמֶר אֵלָיו, קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ; וְתֹר, וְגוֹזָל.  י וַיִּקַּח-לוֹ אֶת-כָּל-אֵלֶּה, וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ, וַיִּתֵּן אִישׁ-בִּתְרוֹ, לִקְרַאת רֵעֵהוּ; וְאֶת-הַצִּפֹּר, לֹא בָתָר.  יא וַיֵּרֶד הָעַיִט, עַל-הַפְּגָרִים; וַיַּשֵּׁב אֹתָם, אַבְרָם.  יב וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא, וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל-אַבְרָם; וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה, נֹפֶלֶת עָלָיו.  יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה.  יד וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.  טו וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ, בְּשָׁלוֹם:  תִּקָּבֵר, בְּשֵׂיבָה טוֹבָה.  טז וְדוֹר רְבִיעִי, יָשׁוּבוּ הֵנָּה:  כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי, עַד-הֵנָּה.  יז וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה, וַעֲלָטָה הָיָה; וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן, וְלַפִּיד אֵשׁ, אֲשֶׁר עָבַר, בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה.  יח בַּיּוֹם הַהוּא, כָּרַת ה' אֶת-אַבְרָם--בְּרִית לֵאמֹר:  לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת.  יט אֶת-הַקֵּינִי, וְאֶת-הַקְּנִזִּי, וְאֵת, הַקַּדְמֹנִי.  כ וְאֶת-הַחִתִּי וְאֶת-הַפְּרִזִּי, וְאֶת-הָרְפָאִים.  כא וְאֶת-הָאֱמֹרִי, וְאֶת-הַכְּנַעֲנִי, וְאֶת-הַגִּרְגָּשִׁי, וְאֶת-הַיְבוּסִי."
כבר בקריאה ראשונה של הפרק יש לנו קושי מסוים. מקובל להניח שתיאור ברית בין הבתרים מתחיל בפסוק ז' הנפתח באמירה חדשה של ה' לאברהם, אולם האם הפסוקים א'-ו' מהווים חטיבה נפרדת לגמרי, הקדמה לברית בין הבתרים או חלק בלתי נפרד ממנה? מבחינת הכתוב, אין למעשה כלל הפסקה בין חלקי הפרק, אולם הסמיכות של שני החלקים והבנתם כמתרחשים אחד אחרי השני מעלה מספר קשיים, מאחר והחלק הראשון מתרחש בלילה ואברהם מצווה בו לספור את הכוכבים ואילו החלק השני מתרחש ביום ונמשך כמעט עד השקיעה.
ייתכן שהאירועים קרו במשך יממה שלמה (כך מפרש החזקוני), ייתכן אפילו שההוצאה לראות את הכוכבים הייתה ממש לפנות בוקר, ייתכן אפילו ואברהם התבקש לראות את הכוכבים ביום, לא ראה אותם אבל האמין שכמו שהכוכבים נמצאים בשמים גם ביום ולא רואים אותם, כך יהיה לו זרע. לעומת זאת פרשנים אחרים מפרידים לחלוטין את האירועים למרחק של שנים בין אחד לשני.
אחד הקשיים נובע מהבנתו של פסוק ח'. ה' אומר לאברהם שהוא יירש את הארץ, ואברהם שואל שאלה "במה אדע כי אירשנה". נזכור שלאברהם עדיין אין ילדים. בהנחה שפסוקים א'-ו' אירעו מייד קודם לכן, הרי הובטח לאברהם זרע, ואברהם האמין בה' ובהבטחה ומה פתאום באה השאלה כאן? בעיה זו גרמה לחלק מהפרשנים להקדים את מעשה ברית בין הבתרים (במספר שנים) למעשה ההוצאה מהאוהל בתחילת הפרק.
אולם, הרש"ר הירש מעלה אפשרות אחרת, השאלה אינה שאלה של אמונה, אלא שאלה פרקטית הנוגעת לצעד הבא. אברהם למעשה כבר התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה (י"ג יז), כרת ברית פוליטית עם ענר אשכול וממרא ואפילו ניצח את מלכי המזרח, שחרר את מלכי אזור סדום ונפגש עם מלכיצדק, אישיות בכירה ביותר. אברהם למעשה שואל מה הצעד הבא למימוש ההבטחה, האם להמשיך ולכבוש את הארץ, האם דווקא לחכות עד שזרעו יתקיים ויכבוש את הארץ? אברהם מבקש הנחיות ואמונתו בה' תאפשר לו לפעול לאור הנחיות אלו.
תשובת ה' מפתיעה. אפילו מפתיעה מאד. אברהם מצטווה לקחת בעלי חיים, לבתר אותם, להעמידם אחד מול השני. התיאור מוזר ביותר וקשה להבינו על דרך הפשט. עיינו בפרשנים השונים וראו רמזים שונים שהם מצאו בנושא זה לענייני הקורבנות, הגלויות, מהות עם ישראל ועוד (ראו מאמר על פירוש הרש"ר הירש לנושא זה).
אברהם לא מקריב את הבתרים, אברהם כלל לא בונה מזבח. אין אלו קורבנות המנחה של קין והבל ואף לא קורבן העולה שהקריב נח. זה משהו אחר לחלוטין.

עוד פסוק מוזר (י"א) מספר לנו שהעיט ניסה לרדת על הפגרים ואברהם היה צריך לסדר אותם מחדש. לא ברורה מטרתו של פסוק זה והוא שימש כר נרחב לפרשנויות שונות. בכל אופן לאברהם ברור שהוא צריך להמתין כי הרי משמעות המעשה עדיין לא ברורה. גם הסיטואציה עצמה, עמידה בין בתרי חיות אינה נעימה כלל וכלל ולא מבשרת טובות ואכן תרדמה נופלת על אברהם והוא מוצא את עצמו באימה ובחשכה גדולה. אין לנו מושג עם אברהם ער או ישן, האם או חלום או זוכה להתגלות אבל סופסוף מגיעה התשובה לשאלה המקורית: "במה אדע כי אירשנה"
התשובה מתחלקת לשלושה חלקים. פסוק י"ג מתחיל בבשורות הרעות. זרעו של אברהם ישועבד לעם אחר במשך תקופה ארוכה של ארבע מאות שנה לפני שיצאו ברכוש גדול. לפני שאברהם מספיק לחשוב מה יקרה לו באותה תקופה (אמנם תוחלות החיים התקצרו מאד לאחר המבול, אולם אברהם הכיר אנשים שחיו שנים רבות וייתכן שחשב שגם הוא עוד יהיה בחיים), הוא מתבשר שהוא ימות וייקבר בשלום ושיבה טובה (והצרות לא יתחילו בחייו) ורק הדור הרביעי ישוב לארץ כנען. הסיבה שצריך לחכות היא "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה" בעולמו של הקב"ה יש חשבון מדויק. כאשר יגדשו האמוריים את הסאה, יגיע זמנם לעבור מן הארץ.
לאחר האמירה בא הצד המעשי של הברית. השמש שוקעת, נהייתה עלטה (אולי הכוונה בחשיכה טבעית בניגוד לאימה חשיכה גדולה שהייתה קודם), ותנור העשן ולפיד אש עובר בין הגזרים (האם שורף אותם? האם הם נעלמים? לא ידוע).
הברית נכרתת אולם אנו נשאלים עם יותר שאלות מתשובות. מילא שעוון האמורי לא שלם, אולם למה צריך עם ישראל לסבול ארבע מאות שנה? האם אברהם גם קיבל נבואה על המציאות שבני ישראל, זרעו, יחטאו לבסוף ויגלו גם הם מהארץ (וישובו אליה לאחר מכן)? ריבוי השאלות הפתוחות וההבנה שהפרטים בברית שאינם מובנים לנו הם סימבולים יצרו את הקרקע הפוריה למדרשים ולפרשנויות השונות על פרשה זו.
באופן פשוט ניתן להבין מהברית שהחיים לא יהיו פיקניק. עם ישראל נדון לשעבוד. עם ישראל דומה לאותן ציפורים שהעיט כל הזמן מנסה לרדת עליהם, עם ישראל תלוי בגורלו גם באומות העולם. הוא יהיה משועבד לעמים אחרים, והוא גם צריך לחכות שעמים אחרים ישלימו את מעשיהם הרעים (ואם יחזרו בתשובה? מה יקרה אז)? עם ישראל עוד בכלל צריך להתקיים. הבטחת הזרע מתממשת באמצעות ישמעאל אולם הוא בן שפחה ולא הבן של שרה, בן זה יוולד יותר מאוחר. גם אותו שלום שהובטח לאברהם עדיין רחוק. אברהם נאלץ לעמוד בסיטואציות קשות, של ריב עם אשתו, גירוש הגר וישמעאל, רעב, עקידת יצחק ומות שרה. אותו שלום שמדובר בו מגיע למעשה רק לאחר שאברהם מסדר את הנישואין בין רבקה ליצחק ואכן מבטיח את המשך קיומו של זרעו.

מאמרים נוספים לפרשת לך לך
ברית בין הבתרים
ברית בין הבתרים - רפאל - קריית הותיקן

תשובות לחידון פרשת לך לך

אם הגעתם לדף זה לפני שניסיתם לפתור את החידות לפרשת לך לך, גשו בבקשה לדף החידות ונסו לפתור לבד. הנאתכם מפתרון עצמי של החידות רק תגדל.
אם בכל זאת אתם צריכים חילוץ התשובות יופיעו עוד מעט למטה.


מתחילים.
רמזים רבים מאד מובילים לברית בין הבתרים
מכשיר 4G הכוונה למכשיר דור רביעי המוזכר בפרק ט"ו טז: "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד-הֵנָּה"
העיט היורד על הפגרים מוזכר בפר ט"ו יא: "וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל-הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם"
לפיד האש העובר בין הגזרים (פסוק יז): "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה"
האיש הישן מציין את התרדמה שנפלה על אברהם (פסוק י"ב): "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל-אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו"
תמונת האנשים העומדים מרמזת לתור, אחד מהציפורים בברית בין הבתרים.

שער שכם מזכיר את המילה שכם בתחילת הפרשה (י"ב ו). שמו האנגלי של שער שכם הוא שער דמשק, רומז לשמו של דמשק אליעזר עבד אברהם.
סימן השווה מזכיר את עמק השווה (י"ד יז) מקום המפגש של אברהם ומלכיצדק. גם ים המלח (כפי שנראה לפני מאה שנה ושונה מאד ממה שנראה היום) מוזכר באותה מלחמה.
למעלה למטה ימינה ושמאלה מוביל לפסוק י"ג יד: "וַה' אָמַר אֶל-אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד-לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא-נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה"
נבחרת טניס (לפחות ארבעה שחקנים) מול קבוצת כדורסל (חמישה שחקנים) מובילים על מלחמת ארבעת המלכים נגד חמשת המלכים
הכוכבים הם הכוכבים אותם אברהם מצטווה לספור בשמיים (ט"ו ה)
כריסטופר ריב, השחקן שגילם את סופרמן ונפצע אנושות בתאנות רכיבה ונפטר בגיל צעיר, מרמז לריב בין רועי אברהם לרועי לוט.
צריך דיאטה? אולי אברהם, שנאמר עליו שהוא(י"ג ב): "וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב"


תשובות לחידות עזרא מרום


1.   הפליט= עוג מלך הבשן . נקרא כך משום שנפלט (ניצל) מהמבול (נידה ס"א.)
2.  מהפסוק: "ואת הנפש אשר עשו בחרן"
3.  א. שרי       ב. רבקה.
4.  גן ה'.
5. מהפסוק:  "ואנשי סדום רעים וחטאים". (י"ג 12).
6 . הנפרד מן המת אומר: לך בשלום, והנפרד מהחי אומר לו לך לשלום "
      (ברכות ס"ד . )
7. נמרוד.
8.  ברע מלך סדום,  ברשע מלך עמורה.
9. א. ים- המלח   ב. עין גדי (רש"י,י'ד 7).
10. לאברהם נוספה ה', לשרה נוספה ה', ליתרו נוספה ו' וליהושע נוסף י'.
     כל התוספות הנ"ל מרכיבות את שם ד' שם הויה !
11.  א. אברהם      ב. ישמעאל
12. א. מוצאו מדמשק  ; ב. רדף את המלכים עד דמשק.    ; ג. נוטריקון  דולה
           ומשקה (מתורת רבו לאחרים).
13. א. 10 שנים ;   ב. מהגר שהתחתנה עם אברהם אחרי 10 שנות עקרות של שרי.
14 . בת פרעה.
15.  א. 99.      ב. 13.

טעמי הקורבנות לפי הרש"ר הירש

במאמר דאשתקד על טעמי הקורבנות הבאנו את טעמיהם של הרמב"ם, הרמב"ן והרלב"ג. בסוף המאמר ציינו בשורה את דעתו של הרש"ר הירש. מאמר זה ירחיב את הדיון בטעמי הקורבנות לפי הרש"ר. בפירושו מנתח הרב את פסוקי הקורבנות כמעט מילה במילה ונביא רק מעט מדבריו ונתייחס גם לדבריו המפורשים נגד הרפורמה שהחלה בזמנו.
בראשונה מתייחס הרש"ר למביא הקורבן בפסוק ב': "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן-הַבְּהֵמָה מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶם"
"תחילה הרחיב את הנושא בני ישראל על ידי כלל: אדם. וכך בראש תורת הקורבנות הרי הוא פותח שער לכל אדם באשר הוא, ולא רק לאדם מישראל. כל אדם זכאי להקריב קרבן בבית המקדש... נמצאת אומר: לא 'התקדמות רוחו הנאורה של שלמה' הרחיבה את 'האופקים המצומצמים של דת משה' והעשירה את 'מושג האל והמקדש' על ידי השקפה רחבה, קוסמופוליטית. כי כבר פתיחת תורת הקורבנות של דת משה נותנת למקדש את ייעודו האוניברסלי... אולם בעוד תיבת אדם מרחיבה את הנושא, הרי התוספת 'מכם' מצמצת אותו... מכם - להוציא את המומר (חולין ה ע"א). כך נתמעט המומר, שהפך ל-'אחר' והיה ל-'לא יהודי'. בני הנכר נתרבו ללא יוצא מן הכלל... אולם אין בכך כדי למעט כל יהודי, שעדיין לא הגיע לשלמות מוסרית שהרי מיד הוא אומר: 'מן הבהמה - להביא בני אדם שדומין לבהמה'. הן זה כל עצמו של הקורבן: המקריב מביא בו את בחינת הבהמה שבו - זו שעודנה טעונה זיקוק והרי הוא מקדש ומזקק את יצריו החושניים - על ידי עצם ההקרבה של ה-'בהמי' שבאדם. מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה. נתמעט רק המומר, שכבר ניתק את כל הוויתו מן היהדות..."
כבר בפתיחה קצרה זו אנו רואים את התנגדותו העזה של הרב לרפורמה. תנועת הרפורמה הדורשת ראייה יותר אוניברסלית על התורה, אין לה על מה לסמוך. התורה עצמה כבר אוניברסלית בתוכה. לא ניתן להגיד על "דת משה הישנה" כי היא אינה אוניברסלית ועל ידי הפיכתה לכזו להגיע גם למקומות רחוקים אלא האוניברסליות כבר נמצאת באופן אינהרטי ומובנה בה עצמה. ייתרה מכך, בעוד שבני נכר יכולים להקריב קורבנות במקדש, אותם מומרים (והרש"ר מדגיש שהם כאלו שהתנתקו לחלוטין מיהדותם) הם שאינם רשאים להקריב קורבנות. בין לבין, הרב מציע את טעמו למצוות הקורבנות. הבאת הקורבן כמוה כזיקוק אותו חלק של האדם המתנהג כבהמה (בקר או צאן), התגברות עליו והפיכתו לאדם טוב יותר על ידי כך.
לאחר מכן מנתח הרב את משמעות המילה "קרבן":
'קרבן. אין בידינו מילה לועזית המבטאת את המושג קרבן לאשורו. התרגום השגור הוא offering. מילה זו שנגזרה מן הלטינית קשורה איפוא להוראת "הגשה", אך לרוע המזל קיבלה גוון של הוראת חורבן, השמדה והפסד, וזו זרה ואף מנוגדת למושג הקרבן העברי. אולם גם ההוראה המקורית של "הגשה" איננה תואמת את "קרבן" במלואו, שכל כל מקום שאתה מוצא "הגשה", שם קדמה משאלה או דרישה מצד זה שהחפץ מוגש אליו ותכלית ההגשה היא מילוי משאלתו או סיפוק צרכיו הדרושים לו. אין להפריד בין הגשה לבין מתת, או מתנה, אך מושג הקרבן רחוק מכל אלה. הוא מצוי רק בהקשר של בן אדם למקום ואין להבין אותו אלא על פי הוראת השרש "קרב". הן פירוש קרב כמשמעו: להתקרב, להגיע לידי יחסים הדוקים עם פלוני. אמור מעתה התכלית והתוצאה של ההקרבה היא השגה חיובית של קיום נעלה יותר ומכאן שאין לייחס לה את ההוראה המנוגדת של חורבן, השמדה והפסד. וכן מוכח מכאן שהקרבן בא לספק את צרכי המקריב - ולא את זה שהקרבן "קרב" אליו. רצון המקריב, שדבר משלו יגיע לידי יחסים קרובים עם ה'. זה כל עצמו של ה"קרבן" והפעולה המיועדת להביא לידי כך קרויה "הקרבה".
באנגלית של ימינו המונח השגור לקורבן הוא sacrifice. הרש"ר היה כמובן שולל גם פירוש זה. הרי הקורבן אינו ויתור על משהו, ההיפך הוא הנכון, המקריב מבקש באמצעותו להשיג משהו. שלילת המילה "הגשה" או "הצעה" כמו שהיינו מתרגמים היום גם היא ברורה, הקורבן לא נועד לפייס את ה' (כדוגמת מנחות ותשורות שהביאו שליחים למלכים על מנת לפייסם ולפתוח בכך מערכת דיפלומטית) וגם כלל לא נועדו עבור ה' והוא ממילא לא חפץ בהם בפני עצמם וללא שום דבר מאחוריהם. דבר זה מובלט פעמים רבות ביותר בנביאים וכמעט כל נביא נוקט בלשון מעין זו, למשל:
שמואל א' ט"ו כב: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים"
ישעיהו א' יא: " לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי"
ישעיהו ס"ו ג: "שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה-אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם-חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן גַּם-הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה."
ירמיהו ז' כא-כב: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל  עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר:  כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח"
הושע ו' ו-ז: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא-זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת"
וממשיך הרש"ר:
'תכלית הקרבן היא קירבת אלקים. "קרבת אלוקים יחפצון" (ישעיהו נח ב) - זו קרבת האלוקים שהיא הטוב היחיד לאדם מישראל, שבלעדיה הוא חש "כבהמות", מעורטל מכל ייעוד האדם. במקדשי אל יבין האדם, שקירבת אלקים היא קנה מידה יחיד להשקפת עולמו ולהערכת אושרו. שם, בדביר ובהיכל, יתברר לו, שאושרו הרוחני והחומרי יתפתח רק בקירבת ה' ובשלטון דת אל, וזו כל אחרית ייעודו'
את הדגם לכל מעשה הקורבנות מוצא הרש"ר במעשה ברית בין הבתרים בה הצטווה אברהם (בראשית ט"ו ט-יא):
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל: וַיִּקַּח-לוֹ אֶת-כָּל-אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ-בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת-הַצִּפֹּר לֹא בָתָר: וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל-הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם"
אברהם מצטווה להקריב את כל הקורבנות האפשריים. מן הבהמה - בקר וצאן, מן החיה - איל ומן העוף - תור וגוזל (בן יונה). אלו הם כל הקורבנות האפשריים והכשרים. בפירושו שם מונה הרש"ר את המאפיינים של כל קורבן. דבריו שם ארוכים ומתארים את כל הברית והחזון לאברהם והבאתי רק את מה שנוגע לענין הקורבנות.
'עוד נותר לנו לפרש, מה משמעות עגלה, עז אייל, תור גוזול - בתחום האישיות של אדם ואומה. ואין ספק, שהם מסמלים בחינות מסוימות של אישיות האדם. דבר זה מוכח בעליל מדיני הקורבנות שכן רק בהמות אלו כשרות לקרבן. ויש הלכות ברורות על סוג הבהמה ומינה - הכל לפי אישיות המקריב, מצבו ויחסו לסביבתו. מין הבקר, השור, מייצג את בהמת העבודה - הפעילה ועובדת לאדוניה - בניוגד לחמור המייצג את בהמת המשא... מין הבקר מייצג איפוא את כח המעשה והפעילות. הפר הוא בן בקר במלוא אונו. בקרבן הוא מסמל את איש הציבור, הפעיל בעבודת ה' ובשליחות הציבור ועובר לפני הקהל. כך: פר כהן משיח, פר כהן גדול ביום הכיפורים, פר העלם דבר של ציבור וכו'. העגלה מסמלת את כח המעשה בראשית צמיחת התפתחותו. הצאן היא בהמת המרעה והיא מסמלת איפוא את היחס הכללי שבין ה' לבין האדם והעם. האדם והעם הם הצאן והעדר, ואילו ה' הוא הרועה. בקרבנות - השה הוא הביטוי הכללי של האישיות הלאומית הישראלית. כך בקרבן פסח, בתמידים וכו'. כמו כן הוא מסמל את היחיד, שאיננו פועל בשליחות הציבור. כך בחטאת היחיד שהיא כבשה או שעירה מן הצאן. העז והאיל הם ממין הצאן והם נתייחדו באופים המיוחד.  העז היא כשמה, עזה תקיפה וקשה. היא רכה ונכנעת רק כלפי אדוניה, אך מאיימת בקרניה על כל זר. היא מסמלת איפוא את כח ההתנגדות, את העצמאות הגברית המציית למצוות אדוניה ועומדת בתוקף מול כל פיתוי. משום כך העז שכיחה כקורבן חטאת, שכן חטאת מכפרת על קלות הדעת. שעיר ושעירת עבודה זרה, שעיר העם ביום הכיפורים, שעיר נשיא, שעירי רגלים וראש חודש וכדו'. האיל הוא כשמו - הכבש הבוגר, ההולך לפני העדר. הוא מסמל איפוא את גדולי העם עתירי הנכסים. האיל מסמל את בעלי הרכוש ומכאן תפקידו בקורבן, הוא מכפר על חטא התלוי בממון או במעמד בכיר. אשם מעילה, אשם גזילה.  צפור טהורה (הרש"ר מציין כי רק עוף טהור מכונה ציפור) היא חסרת אונים ונטולת כח התנגדות ואף על פי כן היא משתמטת משלטון האדם בכוח מעופה. היא היא ציפור הדרור, הבורחת והפורחת שרודפים אחריה בעורמה והיא נמלטת בכנפיה... היא מסמלת איפוא את עם ישראל, המעט בכח ורב בדרור ומכאן תפקידה בקורבן. היא מסמלת אדם ערטילאי, שאין לו רכוש, מעמד או כח ודיו אשר הוא חי, כך בקורבן עולה ויורד ומאידך היא מסמלת אדם שקם מחוליו וזכה שנית בחיי דרור רעננים. כך: קיני יולדת וציפורי מצורע..."

הרש"ר ממשיך עוד רבות בפירושו לפרשת ויקרא גם בדיני הקורבנות וגם ברעיונות היוצאים מהם אולם עיקר פירושו כי מטרת הקורבנות היא בקירבה לה'. האדם המביא את הקורבן צריך קודם כל לברור לו את הקורבן המתאים ביותר בהתאם למצבו וליחסו עם סביבתו. לכל סוג קורבן יש את המטרות שלו ואת תפקידו המיוחד. הקרבת הקורבן, נועדה להוציא את הבמה מהאדם. האדם הרחוק מאלוקיו הרי הוא כבהמה חסר ייעוד, הבאת הבהמה כקורבן (ובמקרים מסוימים עוף) היא המאפשרת את ההתקרבות המחודשת.

מאמרים נוספים לפרשת ויקרא
ברית בין הבתרים
ברית בין הבתרים, ג'ררד חוט Gerard Hoet דמויות מהתנ"ך 1728

פרשת לך לך - והכנעני אז בארץ

במאמר נבחן את הצירוף "והכנעני אז בארץ", הקשיים שהוא עורר ואפשרויות למענה.

כבר בתחילת הפרשה מצטווה אברהם לעזוב את ארצו וללכת לארץ שה' יראה לו. בציווי לא מופיע שם הארץ, אולם מיד אחר כך אברהם מגיע לארץ כנען ושומע מה' שאכן זו הארץ שהקב"ה מתכוון להעניק לאברהם.
נעיין בפסוקים (פרק י"ב ה-ו)
"ויִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן: וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ"
הצירוף "והכנעני אז בארץ", עורר אצל הפרשנים קושי מסוים. הקושי הוא שאם כתוב והכנעני אז, הרי שעכשיו הוא לא נמצא, וכמובן שבזמן שמשה כתב את התורה, הכנעני היה בארץ. באופן אישי, איני רואה קושי רב בפסוק. אפשר להתעלם ממנו (כפי שעשה הרמב"ן) אפשר להתייחס למילה אז ולהסבירה "כבר אז" או "גם אז" (וזה מה שעושה רש"י שמפרש שעמי כנען החלו אז להתיישב בארץ) ואפשר להביא פירוש שגם בזמנים מאוחרים יותר לא תמיד היו עמי כנען בארץ (אבן-עזרא).
אבל לשונו של האבן עזרא קשה: "יתכן שארץ כנען תפשה כנען מיד אחר, ואם איננו כן, יש לו סוד והמשכיל ידום."
פירושו אינו מגלה לנו מה הסוד, ולא מסביר לנו למה צריך המשכיל לדום. הלשון "סוד" נקוטה אצל ראב"ע פעמים רבות בפירושו, ומיד בתחילת ספר דברים, מופיעה בהקשר דומה לשל פרשתינו
 (פירוש לדברים פרק א' ב)
"וכן פירוש: ככל אשר צוה ה' אותו אליהם בעבר הירדן במדבר בערבה ואם תבין סוד (השרים) [צ"ל השנים] עשר, גם ויכתוב משה,
והכנעני אז בארץ,

בהר ה' יראה
,
גם והנה ערשו ערש ברזל תכיר האמת"
כאן כבר קיבלנו יותר רמזים. יש סוד של שנים עשר פסוקים, ארבעה מפורטים בפירוש והאחרים, בסוף פרשת וזאת הברכה, שבהם יש קושי מסוים לפרש שמשה כתב את הדברים, מאחר ולא יכול היה לדעת עליהם. שוב בפסוקים מסוימים הקושי אינו גדול. בפרקנו זוהי צורת לשון, לגבי מיטתו של עוג, ייתכן והשמועה אודותיה פשטה בקרב העמים. בפסוקים אחרים הקושי הוא בולט ובלתי ניתן להסתרה, שכן הם מתארים מה קרה אחרי פטירת משה.

חוקרי ביקורת המקרא דווקא שמחו על הפירושים הנ"ל של רבי אברהם אבן עזרא, הנה מצאו מלומד יהודי, הכותב בפירושיו שיש פסוקים בתורה שנאמרו אחרי זמן משה רבנו. כמובן שהדברים אינם כך וחלילה לחשוב כך על ר' אבן עזרא. בפרשיות אחרות קשות אף יותר, ראב"ע עצמו יוצא נגד תיאוריות כאלו (ונגיע לכך אי"ה בפרשת וישלח). ובכל מקרה מאחר והתורה ניתנה על ידי הקב"ה עצמו, הרי שהאל יכול להיות כתוב בה ואין הדבר תלוי בידיעתו של איש.

וכאן מגיעה הביקורת על הביקורת, ניסיון להוכיח מתוך הכתובים כי התורה עצמה נכתבה בזמנים שונים, הוא טעות ביסודו ולא עומד במבחני לוגיקה פשוטה. נניח שהיה עורך שרצה לכתוב תורה שתיראה כאחידה ואחודה, ניחא אם היה עושה טעויות מרוחקות בין חומשים (ועמדנו בעבר על הופעות של עניינים בכמה חומשים ועל ההבדלים והתוספות ביניהם). גם דבר זה אינו שכיח מאחר וכושר הזיכרון לפני המצאת הדפוס היה טוב לאיך ערוך והיו עולים על טעויות אלו. בתורה עצמה מופיעות "סתירות" זו לצד זו, כדגומת שני הפרקים הראשונים של ספר בראשית, או "שתי הגרסאות" של עשרת הדברות, שאמנם מרוחקות ,אבל בהיותן חשובות כל כך, הרי שלא היה שום מקום ל"טעויות" עריכה מעין אלו. מצד שני, טוב להשתמש "בממצאי" ביקורת המקרא, על מנת להתייחס עליהם, לענות על קשיים ולבטלם, וידועה גישתו של הרב מרדכי ברויאר לנושא (מומלץ לקרוא את הספר שיטת הבחינות המביא את מאמריו, מאמרי מתנגדיו ותגובותיו, חלק מהמאמרים פורסמו באתר דעת).

נחזור לראב"ע, השימוש במילה סוד  נפוץ אצלו, וניתן לפרש את כוונתו לסודות אחרים, למשל סוד הנבואה. והמשכיל (שאינו מכיר בתורה מהשמים, או ביכולות הנבואה), צריך לידום, מאחר ואין לו מה לומר כלל. וסוד זה הוא סוד הנבואה והוא לפי ראב"ע האמת, וכל זה פירוש הרבה יותר קרוב לדרכו ולדבריו מאשר לטעון שפירש כאילו התורה נערכה במועד מאוחר יותר.

לסיום הענין נציע שני פירושים נוספים לביטול הקושי. הפירוש הראשון הוא כי ספר בראשית נכתב על ידי משה רבנו לפני מעמד הר סיני (ראו במאמר לפרשת משפטים). זמן זה מוקדם בארבעים שנה מזמן הכניסה לארץ ישראל ובהחלט ייתכן כי עמי כנען כלל לא ישבו שם באותו זמן! השערה זו מקבלת חיזוק משירת היום המתארת את תגובותיהם של עמי האיזור (שמות ט"ו טו):
"שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז ישְׁבֵי פְּלָשֶׁת: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל ישְׁבֵי כְנָעַן"
שימו לב. מוזכרים העמים אדום ומואב, ויושבי פלשת וכנען. ייתכן שהארצות זכו לשמם על שום תושביהם הקודמים אך באותו פרק זמן, לא ישבו בהם עמי כנען שכבשוה מחדש במהלך אותם ארבעים שנה (ועכשיו מובן יותר פירושו של האבן עזרא!) 

הפירוש השני אינו שלי, והוא עושה הפרדה בין עמי כנען השונים ובין אזורי הארץ השונים, ומומלץ לקוראו במקור.

אני מוצא קושי אחר בפסוק והוא החזרה המרובה על הצירופים ארץ (ארבע פעמים) וכנען (שלוש פעמים). אם הם הולכים לארץ כנען, הרי ברור שהכנעני שם ולכאורה כל הפסוק מיותר. נניח קושי זה בצד לשנים הבאות ואשמח לקבל תגובות אם למי מהקוראים יש הצעה לפתרונו.

אלון מורה? - תרשים של אלון ליד חברון מתוך ספרו של הנרי בייקר טריסטרם על מסעו בארץ ישראל (1865)
מאמרים נוספים לפרשת לך לך

פרשת לך לך - סטטיסטיקה בפרשה

פרשת לך לך היא הפרשה ה-3 בתורה וה-3 בחומש בראשית. הפרשה נכתבת ב-208 שורות בספר תורה ויש בה 7 פרשיות (מיקום 36), מתוכן 3 פרשיות פתוחות ו -4 סתומות. בפרשה יש 126 פסוקים (מיקום 13),1686 מילים (מיקום 17) ו-6336 אותיות (מיקום 19). לפי ספר החינוך יש בפרשת לך לך 1 מצוות (מיקום 33), מתוכן 1 מצוות עשה (מיקום 31) ו-0 מצוות לא תעשה (מיקום 32).

הערות לפרשת לך לך :

לפרשה הקודמת - נח
לפרשה הבאה - וירא


מאמרים נוספים לפרשת לך לך
לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה