אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

דבר תורה קצר לפרשת מקץ

דברי תורה לפרשת מקץ מאת יואב

שנת תשע"ח


בפרשת מקץ יוסף פוגש את אחיו.

כשיוסף רואה את אחיו, כתוב שהוא התנהג אליהם כך:  "וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת". מיד כשיוסף רואה את אחיו הוא מתנכר אליהם הוא מציק להם, הוא מעליל עליהם שהם מרגלים אוסר את שמעון בבית הסוהר וגורם לכך שהם חשבו שבנימין יהיה עבד ליוסף.

האם יוסף עשה את כל אלה מנקמה? ואם כן למה הוא לא פשוט השליך את כולם לכלא, או התעלל בהם?
אני חושב שיוסף לא סתם פועל מנקמה, יוסף היה איש מאוד חכם כפי שמעיד פרעה . וכשהוא רואה את אחיו הוא רוצה להשיג כמה דברים.

דבר ראשון: יוסף רוצה שאחיו יתחרטו על מה שהם עשו לו.
דבר שני: יוסף רוצה לראות את בנימין.
דבר שלישי: יוסף רוצה קרבה תמידית למשפחתו.

יוסף נפגש עם אחיו שלוש פעמים, בכל מפגש הוא משיג את אחת ממטרותיו בהדרגה ומכין את המטרה הבאה למפגש הבא.

במפגש הראשון יוסף מעליל על אחיו שהם מרגלים, יוסף עושה זאת כי הוא יודע שכאשר יעליל עליהם הם יהיו חייבים להיפתח בפניו, להגיד לו על משפחתו כי המשפחה היא בעצם ההוכחה שהם לא מרגלים.

כשהם ייזכרו במשפחה מן הסתם תהיה להם צריבה מאח אחד במשפחה שהם מכרו. כדי לגרום לאחים להצטער על המכירה, יוסף מוסיף ארבע מילים לפסוק מסוים שהמילים נראות לכאורה לא קשורות: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ, אֶת-הָאלוקים אֲנִי יָרֵא".

יוסף מודיע לאחים שהוא עובד את שהוא מאמין באלוקים כי יוסף יודע שזה יזכיר לאחים את האלוקים שלהם, ה'. כשהאחים נזכרים בה' ורואים את מצבם העכשווי הם מנסים להבין למה ה' עשה להם כך ? ואחרי שני פסוקים בלבד הם מגיעים למסקנה הבאה: "... אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת". יוסף משלים את המטרה הראשונה.

המטרה השנייה היא להביא את בנימין. יוסף עוד מכין מהפגישה הראשונה את המטרה השנייה  שכן יוסף בכוונה אמר לאחים שהם מרגלים כדי שיוכל לגרום לכך שיביאו את בנימין.

בפגישה השלישית שתהיה בפרשה הבאה יוסף מוכן גם מבחינה רגשית להתוודות שהוא יוסף, וכדי שאחיו יחזרו אליו הוא חייב להעליל על בנימין. ובכך הושלמה גם המטרה השלישית.

אני חושב שהמסר מיוסף בפרשה שלנו: זה שהוא תכנן קדימה במפגש הראשון למפגש השני ומהמפגש השני לשלישי.
ואנחנו גם תמיד צריכים לתכנן קדימה כי זה הכי טוב,  אבל גם לדעת שלא תמיד צריך ללכת בדיוק כפי שתכננו, אלא לתכנן בכלליות וללכת אחר מה שתכננו בכלליות.
שבת שלום!

לדף הראשי של פרשת מקץ

שנת תשע"ז

בפרשתנו, פרשת מקץ, מסופר על רעב גדול במצרים אחרי שנות שובע. הרעב מתפשט גם לארצות השכנות ומגיע לארץ כנען ולמשפחת יעקב.
יעקב שולח את בניו חוץ מבנימין לקחת אוכל ממצרים. האחים פוגשים את יוסף והתורה כותבת כך פרק מ"ב פסוק ז': "וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר-אֹכֶל"
ופסוק אחר כך רשום: "וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ"
אני רוצה לשאול שתי שאלות.
שאלה ראשונה: איך יוסף הכיר את אחיו. זאת אומרת איך הוא ידע שאלו הם? אם נעשה חשבון עברו לפחות עשר שנים איך הוא זיהה אותם?

שאלה שניה: למה רשום פסוק אחר פסוק שיוסף הכיר את אחיו היה מספיק פעם אחת.


נענה על השאלות אחת אחת.  על השאלה איך יוסף מכיר את אחיו רש"י עונה "לפי שהניחם חתימת זקן" כלומר כשיוסף נמכר לא היה לו עוד זקן.  וכשהאחים פגשו אותו במצרים הם לא זיהו אותו. אבל יוסף זיהה את האחים כי להם כבר היה זקן כשהוא נמכר והם היו דומים למה שהם היו נראים פעם.

הסופרנו אומר:
שהוא הכיר אותם כנראה לפי מה שאמר רש"י אבל לא ידע להגיד מי זה מי.

אפשר גם לומר שכשאתה פוגש מישהו במקום שאתה לא מצפה לו כנראה שלא תזהה אותו מיד ולכן האחים לא זיהו את יוסף. אבל יוסף זיהה אותם ואולי אפילו ציפה שמתישהו יבואו.

ולשאלה השניה למה רשום שוב שיוסף הכיר את אחיו.
החזקוני מסביר בהתאם לפירושו של הספורנו שהיה מכיר שמם ולשונם לפי שהיו קוראים זה את זה בשמם. אז בעצם ה"ויכר" השני בא להגיד שהוא כבר הכיר אותם אחד לאחד בשמותם.


ונעבור לפינת החידה השבועית.
החידה של פרשת וישב היתה:  על יוסף נאמר שהוא היה בן שבע עשרה שנה איפה עוד מוזכרת תקופה של שבע עשרה שנה?

התשובה היא: שמופיעה עוד שלוש פעמים.

  • בתאור שנות יעקב בארץ מצרים בפרשת ויחי.
  • במלכים ב' פרק י"ג כשמתארים את השנים שמלך יהואחז בשומרון.
  • ופעם אחרונה במלכים ב' פרק ט"ז : "בִּשְׁנַת שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְפֶקַח בֶּן-רְמַלְיָהוּ מָלַךְ אָחָז בֶּן-יוֹתָם מֶלֶךְ יְהוּדָה"


והחידה השבועית השבוע היא: איזה עוד אדם נתגדל ונהיה חשוב בזכות פתירת חלומות.

רשמו בתגובות מה אתם חושבים על החידה ועל הסרטון ואת התשובה נפרסם בשבוע הבא.
בנוסף אני ממליץ לכם להירשם לערוץ היוטיוב פרשת השבוע ולקבל  את הסרטונים ישר לאימייל ישר כשהם עולים.



לדף הראשי של פרשת מקץ

דבר תורה לפרשת וישב

דברי תורה קצרים לפרשת וישב מאת בני יואב:


  • תשע"ח - מה זאת אהבה?
  • תשע"ז - למה התורה חוזרת על כך שיעקב יושב בארץ אביו בכנען

שנת תשע"ח

שלום לכם אתם בכמה דקות על הפרשה והיום נדבר על פרשת וישב. כשאנחנו חושבים על אהבה כמעט תמיד נחשוב על דבר חיובי וטוב. אך אהבה היא לא תמיד דבר טוב, לפעמים היא יכולה להיות מסוכנת. אפשר לראות זאת גם בפרשתנו וגם בפרשת ויצא.

בפרשת ויצא כתוב כך: " וַיַּרְא ה' כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה"
האם באמת לאה הייתה שנואה?!התשובה נמצאת בפסוק הקודם: "וַיָּבֹא גַּם אֶל-רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה" התורה כותבת שיעקב אוהב גם את רחל , ואת מי לפני רחל? את לאה, אז למה רשום שלאה שנואה הרי אנו רואים שיעקב אוהב אותה, אלא שיחסית לאהבה של יעקב לרחל לאה הייתה שנואה. ולכן גם לאה ראתה את עצמה כשנואה למרות שהיא לא הייתה כזאת, כי יעקב אהב את רחל.

עוד דוגמה לכך שאהבה יכולה לגרום לדברים לא טובים: בפרשתנו מסופר: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו" ופסוק אחר כך כתוב: "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" אנחנו רואים מהפסוק שאחי יוסף התחילו לשנוא את יוסף בגלל שיעקב אהב אותו והם כל כך קנאו בו על אהבה הזאת, שהם אפילו לא יכלו לדבר אליו אפילו לשלום.

אם כן אנחנו רואים שאהבה יכולה לגרום לקנאה ולשנאה, וזה בוודאי מה שה' לא רוצה שיקרה.

ולכן נבחין בין שני סוגי אהבות:

אהבה שהיא לא טובה, שהיא אהבה שאוהבים מישהו מתוך קבוצה מסוימת. נביא דוגמה: בפסוק שהזכרתי קודם כתוב "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו" כלומר מקבוצה מסוימת, מבניו, אהבה נהיית יחסית לקבוצה, מכל הילדים דווקא אותו, וזה מה שגורם לקנאה ולשנאה.

ואהבה השנייה הטובה זו שלא עושה רע. זה לאהוב מישהו יחיד ולא מתוך קבוצה מסוימת. (לדוגמה יונתן ודוד)
ויש שני מסרים מהדבר תורה. הראשון זה שלאהוב מישהו ורק אותו ולא מתוך קבוצה מסוימת זאת היא האהבה הטובה יותר.
והשני  זה שגם אם אוהבים מישהו מתוך קבוצה מסוימת. אסור להראות זאת לשאר הקבוצה, שעל אחי יוסף נאמר: "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם" כלומר יש פה איזה שהיא טעות של יעקב שהוא הראה את אהבתו ליוסף. ובגלל זה הם קנאו בו. ואם הוא לא היה מראה להם את אהבתו הם לא היו מקנאים ביוסף. 



שנת תשע"ז
פרשת וישב פותחת בפסוק הבא: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן". הפסוק נראה מיותר לאור העובדה שפסוק דומה רשום בפרשת וישלח פרק ל"ה פסוק כ"ז : "וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל-יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר-גָּר-שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק"


נביא כמה תירוצים לכתיבת הפסוק :

  • רמב"ן : "כי אמר שאלופי עשו ישבו בארץ אחוזתם, כלומר הארץ שלקחו להם לאחוזת עולם, אבל יעקב ישב גר כאביו בארץ לא להם אלא לכנען".   כוונת הרמב"ם שעשו כבר קיבל את נחלתו ולכן ההבטחות לאברהם בברית בין הבתרים שכוללות גם ישיבה "בארץ לא להם" יחולו רק על יעקב.
  • האבן עזרא אומר: שהפסוק בא להזכיר לכולם שאלופי עשו ישבו בהר שעיר ויעקב ישב בארץ הנבחרת. 
  • החזקוני מסביר שרשום שוב "בארץ מגורי אביו" כדי להדגיש כי דבר ה' יתקיים תמיד.  שהרי ה' הבטיח לאברהם בפרשת לך לך "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך". התורה כבר כתבה על יצחק שהוא ישב בחברון איפה שישב אביו ועכשיו התורה באה להגיד שגם יעקב ישב איפה שישבו אבותיו כפי שה' הבטיח לאברהם. 
  • האורח חיים מסביר שלמרות שהארץ אכן הייתה ירושה ליעקב הוא המשיך לגור בה בחזקת גר עד שיתגלגלו הדברים כפי שהובטח בברית בין הבתרים. 
  • הכלי יקר מוסיף: שאברהם יצחק ויעקב גרו כגרים כדי שגם שנים אלו יחשבו במניין הארבע מאות שנה שהוזכרו בברית בין הבתרים, וכך תתקרב הירושה המובטחת ארץ כנען.


ונעבור לפינת החידה השבועית.
החידה של שבוע שעבר היתה: רשום על תושבי שכם "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים"
איפה עוד בתנ"ך מוזכר הביטוי "ויהי ביום השלישי"
הביטוי מוזכר עוד חמש פעמים. נזכיר בקצרה את הנושאים שבהם מופיעה הביטוי:
ביום הולדת פרעה עם שר המשקים והאופים.
במתן תורה בהר סיני.
בספר שמואל שבא איש לבשר לדוד על מות שאול.
בעדויות הנשים במשפט שלמה.
במגילת אסתר כאשר אסתר באה למלך אחשוורוש.
והחידה השבועית של השבוע היא: על יוסף נאמר שהוא היה בן שבע עשרה שנה איפה עוד מוזכרת תקופה של שבע עשרה שנה.

דבר התורה בוידאו (מומלץ להירשם לערוץ פרשת השבוע ולקבל הודעות על סרטונים חדשים)

לעמוד הראשי של פרשת וישב

דבר תורה לפרשת ויצא

דברי תורה לפרשת ויצא מאת יואב

  • שנת תשע"ז - מדוע יעקב הציע לעבוד שבע שנים תמורת רחל?
  • שנת תשע"ח - מדוע יעקב התעכב כל כך הרבה זמן אצל לבן


שנת תשע"ח - מדוע יעקב התעכב כל כך הרבה זמן אצל לבן

הפסוק שפותח את פרשת ויצא הוא:" וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" בואו ניזכר מדוע יעקב הולך לחרן.

יעקב הולך לחרן משתי סיבות אחת אמרה לו אמו והשנייה אמר לו אביו.רבקה אומרת ליעקב כך: "וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים..." ופסוק אחר כך " ... וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם". רבקה אומרת ליעקב לברוח מפני עשו, וכאשר עשו ישכח ממה שקרה, רבקה תשלח לו הודעה.

יצחק לעומת זאת אומר לו כך: "וְקַח-לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ" לפי יצחק יעקב הולך לחרן כדי לקחת אישה, כשהוא יתחתן הוא יוכל לחזור. וכמו שאנחנו רואים בנדר של יעקב בתחילת הפרשה: יעקב מבקש מה' כך: "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל-בֵּית אָבִי" מטרתו של יעקב היא לשוב. 

אם כן איך קרה שיעקב נשאר בבית לבן עשרים שנה?!

בפרק כ"ט פסוק י"ח נמצאת התשובה. "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה". 

מבחינת יעקב הוא אפילו לא בזבז את זמנו שכן הוא מקיים שתיים ממטרותיו. הוא גם מתכוון להתחתן איתה וגם מחכה שעשו ירגע, והכתוב מעיד: "וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" 

אך יעקב שילם על אהבתו מחיר כבד. יעקב לא נהנה אצל לבן, כמו שהוא אומר אחר כך: "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" יעקב מסר את שנתו למען צאנו של לבן. ואם כל זה שיעקב הקריב את עצמו לבן משגע אותו כל הזמן: "וַתַּחֲלֵף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים".

עברו 14  שנה, יעקב כבר התחתן והוליד ילדים ומבחינת יצחק הוא יכול לחזור ואילו רבקה עוד לא שלחה הודעה. כשזה לא קורה, יעקב מבין שהוא צריך ללכת לבד: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי"  לבן מציע ליעקב פיתוי כספי וזה עובד, לאחר שיעקב הסכים להישאר, צצות סיבות חדשות שגורמות ליעקב ללכת.

סיבה ראשונה: "וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת-פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם". לבן עד עכשיו הציק, התעלל וניצל את יעקב כמה וכמה פעמים אך תמיד עשה את עצמו כאילו הוא "נחמד" אל יעקב. עכשיו, שאפילו נחמדות כלפי חוץ אין אצל לבן, אין ליעקב סיבה להישאר.

הסיבה השנייה: יעקב מקבל צו אלוקי "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יַעֲקֹב שׁוּב אֶל-אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ" יעקב צריך דחיפה כדי לשוב ארצה. 

עוד סיבה שהיה קשה ליעקב ללכת מלבן: " וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת-לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל-בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא" התורה מזכירה לנו שגם ללבן הרמאי יש לב ושהוא גם יכול להיפגע אולי יעקב לא רצה לפגוע בלבן ולכן לא עזב אותו עד כה, אולי הכוונה היא כמו האבן עזרא גנב את דעתו, לבן יוצא מדעתו מרוב כעס או שאין לו דעת אין לו מושג מה לעשות עם צאנו אחרי שיעקב הלך.

שימו לב יעקב תכנן רק להינשא לנשים ולחכות שעשו כבר לא יכעס עליו ולחזור. בפועל דבר כזה לוקח עשר שנים מקסימום, אבל כמו שראינו הרבה דברים משתבשים בדרך ויעקב זרם עם זה ולא אמר ללבן משהו כמו אני לא יכול לעבוד את צאנך אני צריך ללכת .

וזה אולי גם מראה לנו שלא תמיד חייבים לעשות בול כפי שתכננו אלא אפשר להתגמש פה ושם ואולי ייצא לנו מזה טוב כמו שליעקב יצא מזה טוב שכתוב:  "ויִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי-לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים" שבת שלום!




לדף הראשי לפרשת ויצא

שנת תשע"ז - מדוע יעקב הציע לעבוד שבע שנים תמורת רחל?

פרשת ויצא מספרת את מה שקרה ליעקב כשעבר לחרן.
יעקב רועה את הצאן של לבן. ולבן שואל אותו מה הוא רוצה בתמורה? יעקב עונה שהוא רוצה להתחתן עם בתו. פרק כ"ט פסוק י"ח: "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל; וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה. "

יש לשאול למה יעקב מבקש לעבוד שבע שנים. הוא היה צריך לומר שנה שנתיים לא יותר. למה שבע שנים?

החזקוני מתייחס לשאלה זאת ומסביר : שהיה יעקב צריך לומר שנה שנתיים אבל אמר שבע למה?
אלא יעקב אפילו לא חשב על זה שיתנו לו אישה יפה כרחל בשביל עבודה מועטת ולכן אמר שבע שנים.
הספורנו מביא שני פירושים פירוש ראשון: ליעקב אין נכסים ואדם שאין לו נכסים אינו יכול לפרנס את משפחתו אדם כזה אינו יכול להתחתן ולכן יעקב אומר שבע שנים הוא אומר בלבו שעד אז יהיה לו מספיק נכסים ויוכל לפרנס את משפחתו.

הפירוש השני: יעקב אומר ללבן לחכות שבע שנים כדי שרחל תתבגר וגם לא יהיו בעיות קנאה עם לאה כי יעקב חושב בלבו שעד אז לאה כבר תתחתן.

אני חשבתי על עוד תירוץ שדומה לתירוץ של החזקוני.  יעקב ידע שלבן רמאי גדול. ולכן הוא רצה לעבוד הרבה זמן כדי שלבן לא יוכל להגיד באיזה שהוא שלב שרחל בכלל לא של יעקב כי הוא לא התאמץ בשבילה יעקב מתאמץ ועובד כדי שתהיה ראיה לכך שרחל באמת שלו .

פינת החידה השבועית:
החידה של שבוע שעבר הייתה:   על עשו נאמר שהוא אדמוני על מי עוד נאמר בתנ"ך שהוא אדמוני.  התשובה היא דוד שרשום: "ויִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם-יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי"

והחידה השבועית של השבוע היא: אלו שתי מילים בפרשה אינן בעברית.

רשמו בתגובות מה אתם חושבים על החידה ועל הסרטון ואת התשובה נפרסם בשבוע הבא.



לדף הראשי לפרשת ויצא

אבימלך ולבן - צביעות במיטבה

בפרשת וירא, אברהם יורד לגרר ושרה נלקחת לבית אבימלך. הפרשה מזכירה את המקרה בפרשת לך-לך בו שרה נלקחת לבית פרעה. בשני המקרים, אברהם חושש לחייו ומבקש משרה להזדהות כאחותו. אבימלך מקבל נבואה בחלום הלילה ובה הוא מוזהר כי לקח אשת איש.

אבימלך נזעק ומגן על עצמו: "... וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם-צַדִּיק תַּהֲרֹג" . אבימלך ממשיך לטעון לזכותו: "הֲלֹא הוּא אָמַר-לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא-גַם-הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם-לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת" (בראשית כ' ד-ה).
הקב"ה אפילו מאשר את טענתו של אבימלך: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹקים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם-לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשׂךְ גַּם-אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ-לִי עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ".
הקורא כמעט משתכנע ומאמין לאבימלך. העובדות נכונות. אברהם הטעה אותו וגרם לו לחשוב ששרה פנויה, לאבימלך לכאורה אין מניע לא לקחת את שרה, ולמרבה המזל ה' עוצר אותו לפני שחטא חמור מתרחש. קריאה מעמיקה יותר תראה לנו שחששו של אברהם לא היה לחינם ואבימלך אינו בדיוק צדיק כמו שהוא מנסה לטעון.

לאחר שהקב"ה מזכה את אבימלך הטון פתאום נהיה חריף יותר ואבימלך מקבל אזהרה חמורה: "וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת-הָאִישׁ כִּי-נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם-אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי-מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ". מדוע צריכה לבוא אזהרה כל כך חמורה ולמעשה איום בעונש מוות? כאן כבר מתגנב חשד לליבו של הקורא. נראה כי אמנם לקיחתה של שרה הייתה בתום לב, אולם אבימלך מתחיל לחשוב שאת בעיית היותה של שרה אשת איש קל מאד לפתור ולהפוך אותה לפנויה. כאן כבר אין תום לב אלא מזימות ונדרשת הוראה ברורה: "השב אשת האיש".

חיזוק לדברים אלו מקבלים בפסוק הבא: "וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל-עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד". אני חושב שכול אחד שהיה מקבל אזהרה כזו וחס על חייו היה קם באמצע הלילה ממיטתו יוצא בפיז'מה, מחזיר מיד את שרה ומבקש מאברהם שיתפלל בעדו. אבל אבימלך לא ממש מוטרד מהחלום, אלא ישן היטב עד אור הבוקר וגם בבוקר במקום להחזיר את שרה, הוא מכנס את כל עבדיו להתייעצות. מה יש להתייעץ? ההוראות כל כך ברורות, אבל אבימלך עוד חיפש מוצא כלשהו שישאיר את שרה אצלו.

ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה ואבימלך לא חושב כלל להתנצל אלא מדבר קשות עם אברהם: "וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה-עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה-חָטָאתִי לָךְ כִּי-הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל-מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא-יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי"

לאברהם אין ברירה אלא לספר לאבימלך מה בדיוק היה החשש: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין-יִרְאַת אֱלֹקים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל-דְּבַר אִשְׁתִּי"

וגם לאחר מכן אבימלך עוד מנסה לפתור את הבעיה בדרכים ממוניות "וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ" אבל ללא הועיל, המתנות קודם ורק בסוף כאשר כלו כל הקיצין הוא מחזיר את שרה. וכל זה כאשר גם בביתו וגם בעמו נשים הרות נעצרו מלדת וזעקותיהן בצירי הלידה מן הסתם החרידו את השומעים "וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל-הָאֱלֹקים וַיִּרְפָּא אֱלֹקים אֶת-אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת-אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ: כִּי-עָצֹר עָצַר ה' בְּעַד כָּל-רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל-דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם".

לעומת אבימלך, בסיפור הדומה בפרשת לך-לך נראה כי פרעה פעל ביותר תום לב. הוא מחזיר את שרה באופן מיידי וגם לשאלתו מדוע אברהם עשה מה שעשה, אין אברהם משיב וייתכן כי דווקא שם חששו של אברהם היה פחות מוצדק.

דוגמה נוספת לצביעות מופיעה אצל לבן הארמי (בראשית ל"א כו-ל)

"וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת-לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת-בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב:  לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא-הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר: וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ:  יֶשׁ-לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹקי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם-יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד-רָע: וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי-נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת-אֱלֹהָי"

הקורא מזדהה עם לבן. בכל זאת אבא וסבא שפתאום לוקחים ממנו את בנותיו האהובות ונכדיו היקרים, והוא נזעק ורודף ופניו לשלום. למה הלכתם ככה, במקום שנעשה מסיבה גדולה וניפרד כמו שצריך. אולם בין דברים מסתתר איום: "יש לאל ידי לעשות עמכם רע". עמכם ולא עימך. מילא היה עושה רע עם יעקב, אבל בלשון רבים, מדובר על בנותיו ונכדיו, אותם אלו שרק בפסוק הקודם הזכיר כמה הוא אוהב. הקורא לא מופתע כי כבר כמה פסוקים קודם לכן אמרו רחל ולאה ליעקב: "הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם-אָכוֹל אֶת-כַּסְפֵּנוּ". השיקול אצל לבן הוא שיקול כספי תועלתני וכאשר הוא מאיים, יש לקחת את איומיו ברצינות, וכפי שהוא מתאר, רק בזכות ההתערבות האלוקית, הוא אינו פותח במלחמה. נשים לב כי אלוקים אסר עליו אפילו לדבר עם יעקב, ולבן בכעסו וצביעותו התעלם מדברים אלו.

לא לחנים הזהיר ינאי המלך את שלומציון המלכה: "אמר לה ינאי מלכא לדביתיה: אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס". וגם אנחנו נלמד להזיהר מצבועים כאבימלך ולבן

לדף הראשי של פרשת וירא
לדף הראשי של פרשת ויצא

מנהג אכילת קרעפלך בערב כיפור הושענא רבא ופורים

המנהג ומקורו
בקהילות האשכנזיות נוהגים לאכול בפורים וכן בערב יום הכיפורים ובהושענא רבא, כיסנים ממולאים בשר הקרויים ביידיש 'קרעפכין' או 'קרעפלאך', בלשון עולים חדשים כרפלך ובאנגלית Kreplach. אף במרוקו נהגו לאכול לביבות ממולאות בשר.

כבר אמרו על כל מנהג שנעשה בקדושה על פי גדולי ישראל: "מנהג ישראל - דין הוא"

"ומצווה זו נוהגת בזכרים ובנקבות ובטף, בכל מקום ובכל זמן ועובר עליה ולא עשאה, אם הוא חכם שראוי לה, ביטל עשה ועונשו גדול מאוד שגורם קלקול המועדות ונקרא מבזה המועדות" (ספר החינוך, גרסה נדירה בכתבי יד, מצווה תרי"ד)

טעמי המנהג
יש המסבירים שהטעם לכך הוא שבימים אלו עורכים סעודה מכובדת כמו ביום טוב אך מותרים במלאכה ולכן היום טוב הוא מכוסה ומציינים זאת במאכל הכולל בשר (המסמל את השמחה כמאמר חזל על הפסוק "ושמחת בחגך" - אין שמחה אלא בבשר), אבל הבשר מכוסה בבצק (ספר טעמי המנהגים עמ' שפב סעיף תתצה).

שגור בפי העם, שבכל פעם שמכים - אוכלים כיסנים" הכאת המן בפורים, הכאת "על חטא" בערב יום כיפור וחביטת הערבה בהושענא-רבא.

הפסוק בדברים י"ג ט"ז- "הַכֵּה תַכֶּה אֶת-ישְׁבֵי הָעִיר הַהִוא..." ודרשו נוטריקון בהקשר של הכאות כפי שפירשנו למעלה הכה - "הושענא-רבא, כיפור, המן" תכה - "תאכל כראפלך הרבה".

ועוד קיצור של הכרפלך הוא כרפ - נוטריקון "כיפור, רבא, פורים"

ועוד על מנת להראות שהדין (הבשר) עטוף בחסד ובחיבה - הבצק

מקור השם
על פי היהלום, "קרעפל" כנראה מקורו מהקרפ הצרפתי.
המשותף לשלושת הימים: כיפור, הושענא רבא ופורים הוא נושא הכפרה. בגלל הכפרה ניצלנו מגזרות הפרסים בימי מרדכי ואסתר, בערב יום הכיפורים אנו אומרים וידוי בפעם הראשונה בתהליך התשובה לקראת התקווה לכפרה ובהושענא רבה או מלאי תקווה שנענו תפילותינו וה' כיפר לנו. המילה כפרה מהשורש כ.פ.ר ובשיכול אותיות כרפ, ובקטן, כרעפל.

צורת הכרפלאך מנין?
בגימטריה - כפר=300 - שלוש פעמים ק ובקיצור צורת משולש. גם אתם בטח חושבים שזה הסבר מפוקפק, ואכן לכרפלאך צורות רבות ושונות. וגם צורות כתיב שונות ומשונות. כרפלאך קרפלעך וכו'.

כרפלאך. צילום: ישי ורטהיימר
כרפלאך. הכין וצילם: ישי ורטהיימר


דרש
בזמן שבית המקדש היה קיים, אדם כיפור על מעדיו על ידי הקרבת קרבן שבעצם הוקרב במקום האדם - כ-פר כמו פר. כיום אנו אוכלים את הבשר.

מתכון
נלקח מאתר http://www.goodfood.co.il אשר כנראה אינה קיים. לא הצלחנו לברר של מי המקור, אבל אם מישהו ישלח את האינפורמציה נשמח לתת קרדיט.

מצרכים:
2 כוסות קמח
2 חלמון ביצה
1כוס מים
1 כפית מלח
1 בצל גדול קצוץ
2 כפות שמן
250 גרם בשר בקר טחון ומבושל
1 ביצה
1 כף פירורי לחם

להכנת הבצק: לנפות את הקמח לתוך קערה. לטרוף היטב את החלמונים עם המים ולצקת אותם למרכז הקערה. להוסיף את המלח ולערבב עם הקמח. לאסוף את הבצק באצבעות, ולהתחיל ללוש, בתחילה בקערה עצמה ואח"כ על גבי משטח מקומח כחמש דקות עד שיתקבל בצק גמיש וחלק. ליצור כדור מהבצק ולהניח אותו בכלי מכוסה במגבת.

להכנת המלית: לטגן את הבצל הקצוץ בשמן עד שישחים, לערבב את הבשר המבושל עם הבצל המטוגן. לשים בקערה ולהוסיף מלח, פלפל, ביצה טרופה ופירורי לחם. לערבב היטב.

ללוש מעט את הבצק שנח בינתיים ולרדד אותו על משטח מקומח לעלה דק ביותר. לחתוך על העלה לריבועים של 7*7 סנטימטרים. לשים במרכז כל ריבוע כפית של מלית, להרטיב קלות את שולי הבצק ולקפל את השוליים כך שיווצר משולש.

להרתיח מים בסיר גדול עם שתי כפיות מלח (אפשר גם אבקת מרק). כשהמים רותחים לשים את הכיסנים ולבשל כ-15 דקות. לסנן ולהגיש בתוך מרק.

יונה והקיקיון - הסיפור האמיתי

מאמר אורח מאת אלון מנור.
את סופו הדרמטי של ספר יונה אנחנו מכירים עוד מהגן, ונתקלים בו מחדש (לפחות) פעם בשנה במנחה של יום הכיפורים. אמנם, כאשר מנסים לשים לב למשמעות הסיפור, לדקויות העולות מהפסוקים ובסופו של דבר, למוסר ההשכל שהקורא אמור לקחת איתו הלאה, עולות מן הסיפור הפשוט לכאורה כמה תמיהות. בעיון זה ננסה לרדת לעומקו של פרק ד, הפרק האחרון בספר יונה ולהבין מהו המסר שמנסה ה' להעביר ליונה ועימו לקורא.
אולי לפני שניגש לעיון מחודש, ננסה לספר את הסיפור הפשוט כרגיל, כפי שכולנו מכירים. בפרק ג מבצע יונה, כמעט בעל כרחו, את השליחות שהוטלה עליו ואכן, נראה ששליחותו הצליחה-
וַיַּרְא הָאֱלֹקים אֶת-מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי-שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה; וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים, עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר-דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת-לָהֶם--וְלֹא עָשָׂה.
אך יונה ממש לא מרוצה. עם תחילת פרק ד אנחנו קוראים-
(א) וַיֵּרַע אֶל-יוֹנָה, רָעָה גְדוֹלָה; וַיִּחַר, לוֹ.  
(ב) וַיִּתְפַּלֵּל אֶל-ה' וַיֹּאמַר, אָנָּה ה' הֲלוֹא-זֶה דְבָרִי עַד-הֱיוֹתִי עַל-אַדְמָתִי--עַל-כֵּן קִדַּמְתִּי, לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה:  כִּי יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה אֵל-חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, וְנִחָם עַל-הָרָעָה.  
(ג) וְעַתָּה ה', קַח-נָא אֶת-נַפְשִׁי מִמֶּנִּי:  כִּי טוֹב מוֹתִי, מֵחַיָּי.
יונה מרגיש שתשובתם של אנשי נינווה אינה שלימה. אם הדבר היה תלוי בו, לא היתה להם מחילה. דבר זה בא לידי ביטוי, בין השאר, בכך שהוא משמיט מתוך מידות הרחמים שהוא מצטט את מידה האמת ("ארך אפיים ורב חסד ו..."), שלדעתו לקתה כאן.
יונה חש תחושה קשה, של אדם שנאלץ לבצע שליחות הנוגדת את צו מצפונו באופן חד, ולכן אינו יכול לסבול עוד את חייו, וברוב יאושו מבקש מה' לשים להם קץ.
ה' משיב, ספק ליונה ספק לעצמו, תשובה סתומה-
(ד) וַיֹּאמֶר ה' הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ:
יונה יוצא מהעיר, עושה סוכה ויושב לראות מה יהיה בעיר. לשמחתו של יונה ה' ממנה קיקיון שבן לילה גדל ונותן צל על ראשו של יונה, השמח על הדבר שמחה גדולה. בלילה נאכל הקיקיון על ידי תולעת ולא זו אף זו, מזג האוויר משתנה לרעה. השמש קופחת על ראשו של יונה השואל את נפשו למות (ואנחנו השמחים בחלקנו תחת מזגן בית הכנסת מבינים היטב מדוע). על הרקע הזה בא משפט המחץ, המסכם את הוויכוח המתמשך שבין יונה לבין ה', ובכך מהווה את תמצית הסיפור כולו-
(י) וַיֹּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל-הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא-עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ,  שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה, וּבִן-לַיְלָה אָבָד.  
(יא) וַאֲנִי לֹא אָחוּס, עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה--אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה, רַבָּה.
יונה אכן חס על הקיקיון, ולקורא מובן הדבר- הקיקיון סיפק ליונה הגנה מפני פגעי מזג האוויר. דברי ה' מציבים משוואה- כפי שיונה חס על הקיקיון, כך ראוי הוא שה' יחוס של נינווה שחשיבותה גדולה יותר משל הקיקיון.
לא צריך לעיין הרבה בכדי להבין שמשוואה זו מעוררת קושי מהותי- אם כוונתו של ה' היא ללמד את יונה שאף הוא אמור לחוס על נינווה ולהזדהות (סוף סוף) עם שליחותו, לא נראה שיונה אמור לקנות את ההוכחה. יונה אכן מצטער על אובדן הקיקיון, אך הוא חס על עצמו בלבד!
גם הקורא נשאר מעט מבולבל, האם, בניגוד לטענת יונה, מחל ה' לאנשי נינווה בצדק? ה' לא אומר כך, שכן שום טענה נגדית באשר לאיכות תשובתם של אנשי נינווה אינה נשמעת כלפי יונה. ברם, אם לא בצדק חס ה' על נינווה, שאלתו של יונה עדיין מהדהדת- מדוע מחל להם ה'? רק משום שמדובר בעיר גדולה כל כך? ובכלל, כיצד מעשה הקיקיון עוזר לנו להבין מדוע סלח ה' לאנשי נינווה?
בכדי לרדת לעומקם של שני פסוקי הסיום, ננסה ללכת כמה צעדים אחורה ולהתבונן טוב יותר בכתוב. מיד עם תום שליחותו, היה יונה אמור, עד כמה שהדבר נוגע לשולחו- ה', לשוב אחר כבוד לארץ ישראל. על דעת עצמו מבכר יונה להישאר באזור, מחוץ לעיר, ולעשות סוכה "עד אשר יראה מה יהיה בעיר". מה יונה מצפה ש"יהיה בעיר"? נראה שיונה יושב ומצפה לראות כמה מהר תתפוגג תשובת אנשי נינווה ותתברר צדקתו בוויכוח מול ה'. על הרקע הזה ניתן להבין את גדילת הקיקיון הפלאית, תוך שעות ספורות, בהקשר אחר לגמרי. נתבונן בפסוק המתאר את גדילת הקיקיון-
(ו) וַיְמַן ה' אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה:
מהי ה"רעה" ממנה אמור הקיקיון להציל את יונה? ובכן, "רעתו" של יונה מתוארת בפרוטרוט בפסוק הראשון בפרק-
(א) וַיֵּרַע אֶל-יוֹנָה, רָעָה גְדוֹלָה; וַיִּחַר, לוֹ...  
רעתו של יונה אינה קשורה לעובדה שהוא תקוע במדבר נינווה בלי מזגן אלא לטענה הבסיסית שלו מול ה'- לאנשי נינווה לא מגיעה מחילה ותשובתם, לדעתו, אינה תשובת אמת. בצו ה' הוא נאלץ לבצע מעשה הנוגד את צו מצפונו- להציל רשעי עולם מהדין המגיע להם. על כך רע לו וחורה לו מאד.
(במאמר מוסגר ראוי לציין שמושג ה"רעה" משחק תפקיד מרכזי בספר, ומשמש גם לתיאור חטאי נינווה -"קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה... כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי", וגם לתיאור העונש שהיה צפוי להם אלמלא היו חוזרים בתשובה - "וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם". ברם, במסגרת עיון זה נתמקד רק בפרק האחרון בספר)
גדילת הקיקיון משמחת את יונה "שמחה רבה" משום שהיא משמשת לו לאות שה' איתו, ושבעצם, למרות שה' שלחו להציל את נינווה, גם ה' תומך בדעתו של יונה, ומצפה, כמותו, לראות במפלת נינווה. ברם, תוך כמה שעות נעלמת שמחתו של יונה-
(ז) וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ:
(ח) וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי:
כשם שהקיקיון גדל באופן פלאי, הוא יבש באופן ניסי לא פחות. במקביל מארגן ה' יום חם במיוחד. תגובתו של יונה "וישאל את נפשו למות ויאמר טוב מותי מחיי" מוכרת לנו מתחילת הפרק-
(ג) וְעַתָּה ה', קַח-נָא אֶת-נַפְשִׁי מִמֶּנִּי:  כִּי טוֹב מוֹתִי, מֵחַיָּי.
זו אינו אלא חזרה למצבו הנפשי של יונה בעקבות אכזבתו מהתנהלותו של ה' מול נינווה.
נמצאנו למדים, כי לא החוסר המעיק במזגן הוא שגורם ליונה לשאול את נפשו למות. כפי ששמחתו של יונה היתה על האות מה' לצדקתו של יונה, שבא לידי ביטוי בגדילת הקיקיון הפלאית, כך עתה יובש הקיקיון מהווה איתות הפוך ליונה, הרומז ליונה באופן חד משמעי שה' אינו חפץ בישיבתו מחוץ לעיר ורומז לו שיסתלק משם כמה שיותר מהר.
על רקע פרשנות זו לנס גדילת הקיקיון ולנס קמילתו עשוי הקורא לשאול- אז ה' "בעד" יונה או "נגדו"? ומה הפשר של עשיית שני אותות בעלי משמעות הפוכה? ליונה התשובה ברורה. מראש הוא יודע היטב שרצון ה' ביחס לנינווה מנוגד לרצונו שלו ("...כִּי יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה אֵל-חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, וְנִחָם עַל-הָרָעָה"), לכן, רציונלית, לא היתה לו שום סיבה להאמין שה' שינה את דעתו ולפתע הוא מעודד אותו לשבת מחוץ לעיר ולצפות, עם חופן פופקורן, במפלתה של נינווה. אדם אחר, אובייקטיבי יותר מיונה, היודע את רצון ה', היה מתייחס לגדילת הקיקיון בספקנות ובתמיהה. כל זה אינו מפריע ליונה לראות את גדילת הקיקיון כאות לצדקתו, ולשמוח עליו שמחה רבה. המסר של ה' ליונה חד וברור- ה' מסב את תשומת ליבו של יונה לכך שפרשנותו של יונה את המציאות מוּטה. יונה מעדיף להתבונן על המציאות במשקפיו שלו, לפיהם אסור לה למידת האמת שתלקה. לכן, בלי לחשוב הרבה, יונה שש על כל אות התומך בדרכו ו"שמח על הקיקיון שמחה רבה". לאורך כל הדרך יונה האשים את ה' בהנהגה שאינה לפי מידת האמת, ועתה ה' כמו משיב לו- קשוט עצמך!
ברגע שעובדה זו מונחת לנגד פניו של יונה, יונה, ועמו הקורא, יכול להבין גם את הנהגת ה'. בניגוד להבנה הראשונית שהוצגה בתחילת דברינו, ההקבלה שעושה ה' בשני הפסוקים האחרונים של הספר אינה בין הקיקיון לבין נינווה, אלא בין יונה לבין ה'- כפי שיונה מוּטה כלפי דין בפרשנותו את המציאות, כך גם, כביכול, ה' מוּטה כלפי חסד בפרשנותו ובהנהגתו את העולם. יונה נוטש את השיפוט האובייקטיבי ומעדיף להתמקד דווקא במעשי ה' התומכים בתפיסת העולם שלו, הגורסת הנהגה על פי מידת האמת. באותו האופן מעדיף ה' להתמקד במעשי בני האדם התומכים ב"תפיסת העולם" שלו- הטיה כלפי רחמים וחסד. ה' אינו שופט "אובייקטיבי", הוא יושב למשפט עם נטייה ברורה להטות כלפי רחמים.
הסיבה להטיה זו חשובה לא פחות, והיא מהדהדת מפסוקי הסיום- יונה לא עמל בקיקיון ולא גידלו, אמור מעתה- ה' עמל בנינווה וגידלה. ה' אינו שופט באובייקטיביות את עולמו, מכיוון שהוא עולמו שלו- ביטוי של חוכמתו ופועל ידיו. אפשר שאת המסר הזה רצו רבותינו הקדמונים להנחיל לנו כאשר תיקנו לקרוא את ספר יונה ביום הכיפורים- המפתח לתשובה אינו חשבון סאת העוונות מול חשבון סאת הזכויות כשלעצמו. הפתח הפנימי לתשובה נובע מההכרה של הקשר העמוק והאינטימי הקיים בין שופט כל הארץ לבין בריותיו.


פיתוח עץ של יעקב שטיינהרט, יונה מתעלף תחת השמש היוקדת כשמעליו הקיקיון מוכה התולעת. מתוך: ספר יונה שנדפס בפילדלפיה תשי"ג (1953). מאתר הספריה הלאומית
פיתוח עץ של יעקב שטיינהרט, יונה מתעלף תחת השמש היוקדת כשמעליו הקיקיון מוכה התולעת. מתוך: ספר יונה שנדפס בפילדלפיה תשי"ג (1953). מאתר הספריה הלאומית


לדף הראשי ליום הכיפורים

אום אני חומה

החלטתי לנסות את כוחי בפיוט הושענא. הפיוט ליום חמישי של סוכות  הוא אום אני חומה ונאמר רק בשנים בהן סוכות מתחיל ביום שני. כמו כן הפיוט נאמר בכל שנה בהושענא רבא.
גם פיוט זה הוא של רבי אלעזר הקליר, והוא פיוט פשוט לפי סדר הא-ב.
"אֹֽם אֲנִֽי חוֹמָֽה. בָּרָֽה כַּֽחַמָּֽה. גּוֹלָֽה וְסוּרָֽה. דָּֽמְתָֽה לְתָמָֽר. הַֽהֲרוּגָֽה עָלֶֽיךָ. וְנֶֽחֱשֶֽׁבֶת כְּצֹֽאן טִבְחָֽה. זְרוּיָֽה בֵּֽין מַכְעִיסֶֽיהָ. חֲבוּקָֽה וּדְבוּקָֽה בָּֽךְ. טוֹעֶֽנֶת עֻלָּךְ. יְחִידָֽה לְיַֽחֲדָֽךְ. כְּבוּשָֽׁה בַגּוֹלָֽה. לוֹמֶֽדֶת יִרְאָתָֽךְ. מְרֽוּטַת לֶֽחִי. נְתוּנָֽה לְמַכִּֽים. סוֹבֶֽלֶת סִבְלָֽךְ. עֲנִיָּֽה סֽוֹעֲרָֽה. פְּדוּיַֽת טֽוֹבִיָּֽה.צֹֽאן קָדָשִֽׁים. קְהִלּֽוֹת יַֽעֲקֹֽב. רְשׁוּמִֽים בִּשְׁמֶֽךָ. שֽׁוֹאֲגִֽים הוֹשַׁע נָא: תְּמוּכִֽים עָלֶֽיךָ. הוֹשַׁע נָא" (ויקיטקסט)

שימו לב לשתי הצלעות הראשונות הלקוחות משיר השירים. גם הצלע הרביעית היא משיר השירים, אבל כל היתר לא? מדוע למעשה? הפייטן כתב צלעות רבות על הסבל של עם ישראל. 
הפיכת הפיוט כולו לציטוטים משיר השירים ישנה את אופיו לפיוט של כיסופים וגעגועים. הנה הצעה שלי. בכמה מקומות התלבטי ולכן נתתי כמה אפשרויות.

אֹֽם אֲנִֽי חוֹמָֽה
בָּרָֽה כַּֽחַמָּֽה
גַּל נָעוּל
דָּמְתָה לְתָמָר
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם / הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים
וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל-בְּשָׂמִים
זֹאת קוֹמָתֵךְ
חוֹלַת אַהֲבָה / חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן
טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן
יָפָה כַלְּבָנָה
כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ 
לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי
מַרְאֵיךְ נָאוֶה / מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים
נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי
סֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה
עֹלָה מִן-הַמִּדְבָּר
פֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ / פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים
צְרוֹר הַמֹּר / צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק
קוֹלֵךְ עָרֵב
רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי 
שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה / שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים
תּוֹרֵי זָהָב


Die Biers haben hier gewohnt

סבא אחד שלי נפטר עשרות שנים לפני שנולדתי, סבא אחר שימש כסנדק שלי ונפטר לאחר שנה. הסבתות נפטרו בגיל צעיר. סבא וסבתא רבא? מה זה בכלל. וכך אין לי כמעט ידע על הסבים והסבתות שלי ועל הדור שמעליהם בכלל אין על מה לדבר. נכון, יש שמות ויש כמה תמונות ולפעמים אפילו תאריכים ואולי הצלחנו להגיע עוד דור או שניים אחורה אבל חיבור רגשי אמיתי לא נוצר.

אבל היו המכתבים. עשרות ניירות דקים בכתב יד או במכונה, על נייר איכותי או זול בכתב מרווח או צפוף מאד (בהתאם לשנה) שנשלחו במשך כמה שנים מברלין לפלשתינה. מדינת ישראל עוד לא הייתה קיימת. המכתבים היו תעלומה. אני לא יכלתי לקרוא מה כתוב בהם ויודעי הגרמנית פחות או יותר לא רצו, וככה זה היה. לא זוכר מתי נתקלתי לראשונה בערימה הענקית (והחלקית בלבד) של המכתבים ושאלתי את אימא שלי מה זה, כנראה לפני עשרות שנים כשהייתי ילד. מכתבים, לא יודעים מה כתוב בהם. לא נוגעים. זו בערך הייתה התשובה.
ככה נראה מכתב מדצמבר 1939. הנייר כבר מוצר יקר, מנצלים כל מקום, הכתיבה צפופה, וכמובן את הכתב אפשר אך בקושי לקרוא. זהו אחד המכתבים המרשימים ביותר של גוטליב והוא יקבל מאמר משל עצמו.
מכתב מדצמבר 1939

אולי היה צריך לחכות דור. את זה אנחנו מבינים עכשיו בסיום הפרוייקט ועוד נגיע לכך אולם בסופו של דבר, המכתבים החלו להתפורר לקחתי רבים מהם ופשוט סרקתי. שלפחות יישאר התיעוד. הזמן עושה את שלו והצלחתי לשכנע את אימא שחייבים לעשות עם זה משהו, והיא התיישבה למלאכה האינסופית של מיון ותרגום עשרות ומאות מכתבים, חלקם בכתב יד גרמני בלתי ניתן לפענוח.

עמליה וגוטליב ביר חיו בברלין בשלווה, באושר וגם בעושר יחסי ושם נולדו להם שלושה ילדים: אליס, מקס מאיר ורות. כל עוד כולם היו בברלין לא היה צורך במכתבים אבל אליס שהבינה בשנת 1933 לאן נושבת הרוח, קמה ועזבה את גרמניה ועלתה לארץ ישראל.
בתמונה הבאה, גוטליב עמליה וסבתי אליס ברחובות ברלין (אולי באי המוזיאונים, איני מצליח לזהות בוודאות)
גוטליב עמליה וסבתי אליס ברחובות ברלין
גוטליב עמליה וסבתי אליס ברחובות ברלין

הנה המכתב הראשון אותו כתב גוטליב לביתו אליס:
"אליס יקרה שלי!       לאי"ט.
במהירות גדולה נושאים אותך הגלגלים מאתנו. הם חולפים דרך מדינותיה היפות של גרמניה ומחר כשהשמש תזרח תהיי כבר רחוקה מאתנו. כשנקום השכם בבוקר, את תיסעי דרך בוואריה היפה ובקרוב יהיה גבול גרמניה מאחורייך. כיצד תבכה האדמה הגרמנית, כאשר היא נאלצת לאבד את ההוגנים והטובים שבבניה, מאחר שכאן חומסים את עתידם.
ההיסטוריה של העם היהודי מלמדת אותנו, שאת הגורל הזה היינו צריכים לחיות פעמים רבות. אבל אנו מוצאים נחמה בדברי הנביא המבשר לנו שה' יאסוף את שארית ישראל מכל הארצות. כך שאין זה קשור ברצון היחיד, אלא נובע מקריאה של ה'. את שמעת את הקריאה הזאת ואת ממהרת להיענות לה. האם את זאת הייתי אמור למנוע ממך? מהרי, מהרי להגשים את מטרתך. קבלי על עצמך את תפקידך ב"בית יעקב". מהרי לארץ הבחירה. עד כמה תשמח האדמה הקדושה, כאשר בת ציון אידיאליסטית לוקחת על עצמה כמטרה, להקים "בית יעקב" בפלשתינה. את ממלאת את חובתך - את גם תגשימי אותה, אבל תצטרכי תמיד לפקוח עין היכן שה' אינו משתתף בבנייה ואז הבונים מתאמצים לחינם. "

המכתבים תורגמו באקראי. בתחילה לפי קלות התרגום, המכתבים מודפסים ולאחר מכן אלו שבכתב יד כזה או אחר. המלאכה לא הייתה קלה. חלק מהמכתבים היה צריך לקחת למומחים שסייעו לנו, חלק הוקראו ותומללו ועוד. מאות שעות עבודה הושקעו בתרגום ואנו נחשפנו להיסטוריה משפחתית שלא ידענו עליה דבר ושלא כולה הייתה נעימה לאוזן.

עשרות מכתבים היו בגדר שעמום מוחלט. מה שלום התינוק, ואיך הולכת המכבסה וזוטות כגון אלו. ככלל, גוטליב ועמליה לא הרבו לכתוב על המצב מסביב, והיינו צריכים למצוא רמזים בין השורות. אפילו האירוע הבינלאומי בו גרמניה התאמצה להציג את עצמה לפני העולם, אולימפיאדת 1936, לא מוזכר. לעתים נעשה שימוש בשמות קוד כדי למנוע זיהוי של אנשים. כל המכתבים עברו צנזורה ונפתחו. לפעמים מצאנו פנינים של ממש, חלקם מפורטים במאמר "והעיר ברלין נבוכה".


באמצע פרויקט התרגום ולפני כשנתיים וחצי העלו אתי ודוד, בני דודים של אמי, רעיון להניח "אבן מעידה"  - שטולפרשטיין - בברלין, ולקחו על עצמם את הפרוייקט המסובך. מדוע מסובך תשאלו? היה דיון שלם היכן למקם את האבן. הפרוטוקול הרשמי אומר שאת האבן ממקמים מול הבית האחרון בו גרו אלו שגורשו אולם זה היה נראה לנו כחסר משמעות, מאחר והמקום האחרון לפני הגירוש היה בית באורנינבורג (ליד זקסנהאוזן). דרישתנו הייתה שהאבן תוצב בבית המקורי שלהם בברלין,הבית בו גדלו אליס, מקס ורות, הבית הראשון ממנו גורשו ואחריו עברו עוד בתים רבים, כל פעם לדירה קטנה יותר ונוחה פחות. בסופו של דבר הם גורשו לטרזין לאחר ששילמו בכספם על הזכות לגור בגטו. הם הגיעו לגטו בתאריך 24/9/1942 י"ג בתשרי התש"ג, ימים אחדים לאחר יום הכיפורים ולפני סוכות בטרנספורט i69-7960. גוטליב נפטר שלושה שבועות לאחר מכן ה' מרחשוון התש"ג. סבתא-רבא עמליה גורשה מהמחנה שנתיים לאחר מכן לקראת סוף המלחמה בב' מרחשוון התש"ה 19/10/1944 בטרנספורטר Es-1390 לאושוויץ ונרצחה שם.  תאריך פטירתה אינו ידוע אך הוא כנראה בתאריך הגירוש או יום אחד לאחריו. טרנספורט זה היה השלישי לפני האחרון מטרזין. האם שוכנעה על ידי יהודים אחרים לצאת באותם משלוחים אחרונים ורומתה להאמין שהיא בעצם נוסעת לשוויץ? כך השמועות שהגיעו אלינו, אולם הדבר מוביל לתחושת החמצה שהנה, רק עוד זמן קצר והיה אפשר להינצל מהתופת.

בית הקברות היהודי במחנה טרזין
בית הקברות היהודי במחנה טרזין

מסילת הרכבת לגטו טרזין
מסילת הרכבת לגטו טרזין


עמליה וגוטליב ביקרו אצל ילדיהם שעלו לישראל. עמליה ביקרה שלושה חודשים בשנת 1935 וגוטליב בשנת 1936 אולם כמו הרבה אחרים הם לא האמינו שמשהו יכול לקרות וחזרו לגרמניה. גם מזגה אוויר החם והלח בתל-אביב לא הוסיפו לרצון שלהם להישאר בארץ. תמונה ישנה מראה אותם על חוף הים בתל-אביב.

סבתא אליס, אחיה מקס וסבתא רבה עמליה על חוף הים בתל אביב 1935

כאשר התקבל אישור על מועד הצבת "אבן המעידה" התארגנה משלחת משפחתית של 13 איש, נכדים ונינים למסע לברלין ששיאו בטקס הצבת אבני הזיכרון. אני נסעתי עם הורי ואחותי ועם בני הדודים נפגשנו כמה פעמים בברלין עצמה. זהו ביקורי השני בברלין, ועל הראשון אפשר לקרוא במאמר "ברלין-איידלהייטפלאץ". במאמר זה נפרט רק את המקומות הקשורים למסע המשפחתי ולשואה שהיינו בהם בביקור זה.

את המסע פתחנו בוילה מרלייר על גדות אגם ואנזה. בית יפהפה בגן יפהפה עוד יותר על גדות אגם מקסים. שלווה ורוגע במקום. ואנחנו נכנסים פנימה.

בית ועידת ואנזה
בית ועידת ואנזה
לאט לאט אני מתחיל להסתחרר. ראיתי שם דברים שלא ראיתי בעבר והתערוכה שם חזקה ומשפיעה. נאומו הידוע של היטלר המכריז עוד ב-39 כי אם תהיה מלחמה תוצאותיה יהיו שלא יישארו יהודים באירופה. את הטקסט אני מכיר, אבל מה שזעזע אותי בצפייה בוידאו שם היו מחיאות הכפים האדירות שנשמעו ברייכסטאג, כמו גם קולו הצווחני של השופט פרייזלר בוידאו אחר.

הרגשת קבס איומה. אולם שום דבר לא יכול להכין אותך לשנייה בה אתה נכנס לחדר מספר 9 וחוזר 74 שנה אחורה בזמן. השולחן אותו שולחן, הכיסאות במקום, ואפילו נראה שעותקי המסמכים הם כמעט המקוריים. אתה יכול כמעט לדמיין את אותם נאצים ארורים יושבים לדיון.
שולחן הדיונים
שולחן הדיונים
את ספרם המצוין של איתמר לוין ושלומית לן "הנידון: השמדה" לקחתי איתי כמדריך לביקור, אולם לא הצלחתי להביא את עצמי לקרוא בו, ורק לאחר החזרה מברלין, קראתי אותו בעיון.
פרוטוקול הועידה
פרוטוקול הועידה

אתה מרגיש שחבורת חלאות האדם עוד יושבת שם, האוויר נגמר והמוח כלל לא מבין מה מתרחש. והכל אל מול נוף הגן והאגם הקסומים.
נוף אגם ואנזה
נוף אגם ואנזה

גינת הוילה
גינת הוילה


רק כשיצאתי החוצה, הייתי חייב חמצן, הבנתי:

"מושג הטומאה הוא די זר לנו. אנו לא מבינים אותו, ולא מרגישים אותו. כתוצאה מכך אנו נוטים ליחס טומאה לדברים “מכוערים/מלוכלכים/מגעילים” וכו’. אבל לא, דווקא הדברים היפים ביותר יכולים להיות טמאים. ולמרות שהשכל לא מבין את זה, הנשמה מרגישה. וכך כבר כשאתה נכנס בשערי הבית הזה, שיופיו מדהים, אתה מרגיש הרגשה מוזרה בנפש פנימה. הרגשה שקשה לקרוא לה בשם מרוב שהיא זרה לך. אתה מרגיש טומאה. והטומאה עולה ובוקעת, שער אחרי שער וכאשר אתה נכנס לבית כבר עברת מזמן מ”ט שערי טומאה, והנפש רק רוצה לברוח משם.
טמא! טמא! היא זועקת. והשכל לא מבין – איך בית יפהפה כל כך בגינה יפה כל כך על אגם יפה כל כך יכול להיות טמא כל כך. ואתה ממשיך ונכנס לחדר מספר 9 , והנשמה זועקת ואתה נמצא בשישה מיליון שערי טומאה."

אימה מקפיאת דם כתב הסופר פואנקינוס בספרו "שרלוטה", ואין לי אלא להסכים. שהינו בדממה בוילה עוד זמן מה, והלכנו בצעדים כבדים לביתו של הצייר מקס ליברמן הנמצא מאות מטרים בודדים משם. גם ליברמן סבל רבות מהנאצים שהוקיעו אותו ואת האומנות שלו והגבילו את צעדיו בכל דרך וכמובן הפקיעו את רכושו ואת רכוש אלמנתו. ליברמן נפטר ב-1935 ואלמנות התאבדה לפני שהנאצים באו לגרשה לאושוויץ. כיום הווילה היא מוזיאון ומציגה את עבודותיו של ליברמן ואת קורות חייו.

התחנה השלישית היא התחנה האחרונה בברלין. גרונוולד, שכונה יפה ושקטה עם תחנת רכבת קטנה שיש לה רציף מעט חבוי. רציף 17. הרציף ממנו יוצאים בכיוון אחד בלבד, ריגה, אושוויץ, טרזין, כל פעם משהו אחר. בתחילת השילוחים, טיפין טיפין, קרון רכבת רגיל עם חמישים או מאה מקומות. לאחר מכן, משלוחים של 1000 איש בקרונות בקר צפופים. הרציף הוא הנקודה הישראלית בברלין. הלכנו לאורכו בדממה, נעצרים מפעם לפעם. לא יאמן שעוד במרץ 1945, הרוסים כבר מזמן חצו את האודר, והנאצים עוד מוצאים יהודים לגרש.
רציף 17, שלט, דגלים ונרות זיכרון
רציף 17, שלט, דגלים ונרות זיכרון

רציף 17 - גרונוולד
רציף 17 - גרונוולד
למחרת השכמתי מוקדם ונסעתי למחנה זקסנהאוזן בצפון ברלין (נסיעה של כשעה ממרכז העיר לאורניבורג ומשם אוטובוס עד המחנה). המחנה על שטח גדול ורובו הרוס. נשארו צריפים בודדים, כולל שני צריפים שעברו ניסיון הצתה ימים בודדים לאחר ביקורו של יצחק רבין במקום בשנת 1992. במוזיאון מבקרות עשרות קבוצות, אבל דווקא ישראלים רואים בו פחות. הביקור באתר דורש שעתיים לפחות ואפשר גם לבקר יותר. באתר יש מעין חלוקה לשני אתרי משנה. החלק מהשואה והחלק מהכיבוש הרוסי. הרוסים לאחר כיבוש ברלין שמחו לגלות מחנה שלם שאפשר להשתמש בו לצורכיהם והשתמשו בו כמחנה מאסר ומעצר, אך לא רק לפושעים נאצים אלא לכל מי שסר חינו בעיני המשטר הסטליניסטי.
 מבנה הכניסה למחנה זקסנהאוזן
 מבנה הכניסה למחנה זקסנהאוזן


שער הכניסה למחנה זקסנהאוזן
שער הכניסה למחנה זקסנהאוזן

האם גם האסירים במחנה יכלו לראות את הציפור העומדת על התיל ולחלום על החופש?
ציפור על תיל - מחנה זקסנהאוזן
ציפור על תיל - מחנה זקסנהאוזן

פנורמה של מחנה זקסנהאוזן
פנורמה של מחנה זקסנהאוזן


טקס הנחת אבני המעידה נקבע ליום חמישי. בבוקר עוד הספקתי לעשות טיול קצרצר בטיירגרטן, הגן הגדול של ברלין בו נהנתה כל כך סבתי לטייל במשך שעות ארוכות. אכן פרק רחב ידיים ויפה.
עצים שמים והשתקפויות - טיירגארטן
עצים שמים והשתקפויות - טיירגארטן
הטקס מתבצע ביעילות ובמהירות (בכל זאת גרמניה). נציגת השכונה מגיעה , שני פועלים מגיעים, מחליטים היכן בדיוק להציב את האבנים, ניגשים למלאכה. תוך דקות בודדות שתי האבנים באדמה. עמדנו, 13 בני משפחה, וערכנו טקס. הקראנו מכתבים וקטעים שכתבנו (אני הקראתי את המכתבים מהמאמר "והעיר ברלין נבוכה" שהוזכר גם קודם) וסיימנו בשירה שקטה של "התקווה". נשארנו עומדים שם זמן רב. הרגשנו שאותן שתי אבנים הם סוג של קבר ומצבה ולגוטליב ועמליה שמעולם לא זכו לקבורה נאותה, ועכשיו יש ציון ומקום בעולם. עוד אנו עומדים ואנשים שעוברים ברחוב (פאזננשטראסה 33 - בקרו שם אם אתם קרובים לאזור בברלין. כמו רוב ברלין, הבית המקורי לא קיים יותר, ברחוב יש כמה בתים שנראים "עתיקים" וכנראה דומים לבניין המקורי) עוצרים ומסתכלים. הרגשתי שלא רק שקיימתי את מצוות "זכור את אשר עשה לך עמלק" אלא שעשינו זאת בצורה שבה לא רק אנו זוכרים אלא צאצאי אותו עמלק זוכרים גם הם.
אבני הזיכרון לפני הצבתן
אבני הזיכרון לפני הצבתן

באותם רגעים של הנחת האבנים והטקס שערכנו הרגשתי אחדות ואחווה משפחתית מיוחדת. בני המשפחה שהיו בברלין, ביחד עם שאר בני המשפחה שעודכנו דרך האינטרנט בזמן אמת היו כולם ישות אחת כמו בני ישראל במעמד הר סיני - "כאיש אחד בלב אחד", כאשר הרגשנו שגם הורינו וסבינו נמצאים איתנו ברוחם.



האם הם היו שמחים להיות איתנו שם? מה הם היו חושבים? אין לנו דרך לדעת. כתבתי שאולי היה צריך לחכות דור עד שהתחלנו לקרוא במכתבים. ראיתם את המכתב אותו כתב גוטליב לאליס כאשר עזבה. מכתבים אחרים נשאו שורות כמו  "בתי בתי למה עזבתני" (ראו תהלים כ"ב) ועוד ביטויי געגוע מרובים, שהלכו והתחזקו כאשר גם הבת הצעירה, דודה רות, עלתה לארץ, וההורים נשארו שם לבדם, וטרם איבדו אמונה בעם הגרמני, וכאשר איבדו אותה, כבר היה מאוחר מדי, והפעולות שנעשו לא הועילו. רק במהלך תרגום המכתבים הבנו עד כמה היה המשא נורא ושאליס, מקס ורות חיו עשרות שנים עם ההרגשה שהם לא הצליחו להציל את ההורים שלהם. איזו הרגשה איומה, וכמובן לא מוצדקת, לאחר מאמצים רבים שעשו.
הנה בקשת בירור שנשלחה יום לפני כניעת גרמניה הנאצית:
בקשת בירור שנשלחה לצלב האדום 1945
בקשת בירור שנשלחה לצלב האדום 1945

וההודעה הקצרה שנה וחצי לאחר מכן שכיבתה את התקווה שעוד הייתה (הידיעה על מותו של גוטליב כבר הגיעה במהלך המלחמה).
הודעה על כך שעמליה אינה ברשימת הניצולים ממחנה אושוויץ - 1946
הודעה על כך שעמליה אינה ברשימת הניצולים ממחנה אושוויץ - 1946

זהו הקושי של הניצולים. הקושי, למה אנחנו ניצלנו והם לא, הקושי במחשבה, האם עשינו מספיק, וההתייסרות למה כל זה לא נגמר אחרת, שהרי כל החלטה קטנה יכלה לשנות גורלות. את ההיסטוריה אי אפשר לשנות, והשתיקה אפפה את הנושא.
לא פלא, שלא היה אפשר כלל לגעת במכתבים עד שעבר מספיק זמן. לא היה ניתן לעשות זאת קודם לכן. וחבל. כי היום כבר אין את מי לשאול. עשרות אנשים ואירועים מוזכרים במכתבים ולנו אין שום מושג במה מדובר, ואם הצלחנו לגלות משהו, אזי כל גילוי קטן הופך להיות פרץ של חדווה.

אבל נראה לי שפעלנו נכון. אני מרגיש קרוב לעמליה וגוטליב. יש לי עוד 3 זוגות של סבא-סבתא-רבא שעליהם עדיין איני יודע כמעט דבר, אבל לפחות לענף אחד הצלחתי להתחבר, ובצורה שגם הילדים שלי, הדור החמישי עוד יהיה מחובר. יש לנו מקום משלנו בברלין. דמעות עולות בעיני כאשר אני מסיים כתיבת מאמר זה. פאזננשטראסה 33 Fasanenstraße. כאן גרו הבירים הי"ד.
אבני הזיכרון לאחר הצבתן
אבני הזיכרון לאחר הצבתן

יהי זכרם ברוך.

ישראל - התשע"ו 2016