אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות בראשית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בראשית. הצג את כל הרשומות

פרשת בראשית

פרשת בראשית

פרשת בראשית פותחת את התורה כולה ומתוארים בה בריאת העולם ובריאת האדם. אדם וחוה בגן עדן ופרי עץ הדעת. לידת קין והבל ורצח הבל בידי קין והמשך השושלת מאדם דרך שת בנו עד ימי נוח והחלטתו של הקב"ה להחריב את העולם עקב חטאי בני האדם.

מאמרים לפרשת בראשית

בריאת העולם - עיון בפרשת בריאת העולם ובפרט בהבדלים בין הנאמר לבין מה שהתבצע בפועל וניסיון להציע פירוש להבדלים אלו.

ויהי אור - על בריאת האור ביום הראשון והמאורות ביום הרביעי, הכפילות לכאורה והשוני בין הימים.

עץ הדעת טוב ורע - עיון בפרשת עץ הדעת. מה היה טיב העץ ומה היה טיב החטא. איך העולם המתואר בפרקים ב' וג' השפיע על האדם ומה הייתה הטעות שלו באוכלו מן העץ ובתגובתו כלפי ה'.

סקירת המשולש עם ישראל ארץ ישראל ותורת ישראל כפי שמופיע בפרשת בראשית  - המאמר סוקר את הופעתו המוקדמת של "המשולש" כבר בפרשת בראשית ופתיחת התורה.

הפטרת שבת בראשית - מאמר העוסק ומסביר את הפטרת הפרשה ואת הקשר שלה לפרשה

מדע בפרשה - על המהפכה הטכנולוגית בפרשת בראשית.

חידות לפרשת בראשית - חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת בראשית.

פרשת בראשית לילדים - תקציר הפרשה מותאם במיוחד לילדים וכן דבר תורה קצר לפרשת בראשית שהילדים יכולים לקרוא בשולחן שבת

תפזורת לפרשת בראשית

סטטיסטיקה לפרשת בראשית - נתונים סטטיסטיים על הפרשה.

דבר תורה לפרשת בראשית - דברי תורה של יואב לפרשת בראשית


תקציר פרשת בראשית

פרשת בראשית פותחת את התורה כולה. בפרק הראשון מתוארת בריאת העולם, יום אחר יום. חשוב מאד לשים לב להבדלי הביטויים בין בריאה לעשייה. המונח בריאה, הוא היצירה הראשונית, יצירת היש מהאין ויצירה זו מתוארת עוד לפני בריאת העולם בשני הפסוקים הראשונים. לאחר מכן, באה עשייה, התפתחות בעולם והיא כבר יצירה של יש מתוך יש. לאחר ששה ימי יצירה, מגיע היום השביעי בו לא נוצר כלום ויום זה נקרא שבת. פרק ב' של ספר בראשית מציג תמונה שונה במעט של בריאת העולם עם שינויים בפרטים.

בפרק א' מתואר "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" ואילו בפרק ב' התיאור הוא: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמים". גם כינויו של ה' משתנה מאלוקים, ל-ה' אלוקים. בפרק א' נוצרו הזכר והנקבה בו זמנית ואילו בפרק ב' האישה הנקבה נוצרת מן הזכר.

פרק ג' עוסק באדם וחווה הנמצאים בגן עדן, בסיפור הנחש והאכילה מעץ הדעת (במדרשים מופיעים מספר זיהויים לעץ זה, אף אחד מהם אינו תפוח) והגירוש מגן העדן.
פרקים ראשונים אלו הם פרקים שרב בהם הנסתר על הנגלה וקשה להבינם. נראה שהם במציאות אחרת מזו המוכרת לנו. פרקים אלו הם גם עיקר הקושי ליישוב בין המדע המודרני לבין התורה (בריאה בששה ימים, הארץ נבראת לפני השמש, השמש והירח שווים), אולם למעשה תהליך בריאת העולם המתואר כאן די דומה לתיאוריות מתקדמות של ימינו.

בניגוד לדעה שרווחה אלפי שנים שהעולם הוא קדמון וקיים תמיד, התאוריה המקובלת של המפץ הגדול, אכן מציגה רגע של בראשית שבו היש נהיה מהאין (או מהאנרגיה), ולאחר מכן הייתה רק התפתחות של יש מתוך יש. להמשך העיון בשיטה זו מומלץ לקרוא את ספרו של נתן אביעזר "בראשית ברא". בכל אופן התורה אינה ספר מדע וגם אינה ספר היסטוריה, ומטרתה אינה ללמד תחומים אלו. את הכתוב בפרקים אלו אין לקבל כפשוטו מצד אחד, אך גם אין לדחות בגלל תיאוריות מדעיות וראו עוד במאמר על תורה ומדע ובסקירת הספר "אלוקים משחק בקוביות".

פרק ד'  מציג את סיפורם של קין והבל, שני האחים הראשונים שנולדו ועסקו במקצועות שונים. קין היה איש אדמה והבל רועה צאן, שניהם הביאו מנחות לה', אך ה' לא קיבל את מנחת קין. קין כתוצאה מקנאה רוצח קין את אחיו ומגורש מפני ה', אולם קין, למרות שנגזר עליו להיות נע ונד, מתיישב בארץ נוד, קדמת עדן, בונה עיר וצאצאיו הם מפתחי התרבות העולמית.

שושלת קין נעצרת לאחר שבעה דורות. אין אנו יודעים מה קרה לה והתורה אינה מפרטת. כנראה נכחדו במבול עם יתר האנושות, אולם לפי דעות מסוימות, אחות תובל-קין נעמה, היא אשתו של נוח ויוצא ששושלת האנושות מורכבת מבני קין ומבני שת.

פרק ה' של ספר בראשית עוסק כולו בשושלת אדם הראשון וממשיך על פני עשרה דורות. לכל איש מצוין בן כמה שנים ילד את בנו הבכור, כמה שנים חי לאחר מכן, וכמה שנים חי בסך הכל (למרות שיכולנו לעשות את החשבון לבד). ברשימה זו חריג אחד, חנוך, שחי 365 שנה (כמניין ימי השנה!) אך נעלם בנסיבות מסתוריות: "...כי לקח אותו אלקים". השושלת מסתיימת בנח שרק עליו נמסרה הסיבה לשמו: "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'". עוד שונה בנח שמופעים שמות שלושת בניו ולא בן אחד כמו שמופיע עד כאן. פרשה זו מסתיימת בתיאור לא ברור של בני האלוקים שלקחו להם נשים. לא ברור מיהם בני אלוקים אלו, אבל מהם יצאו הנפילים.

לאחר עשרה דורות בלבד, המציאות של העולם היא שלילית, והפרשה מסתיימת בצורה פסימית ביותר - ה' מתחרט על כי ברא את האדם, אבל אם אדם אין בארץ , אין גם סיבה ליתר החי (למרות שעל הצומח לא נגזרה הכליה ועובדה שזמן קצר אחרי הבול כבר היו עצים עם עלים. והגזירה היא על כל החי. המפרשים מתקשים לבאר מה הייתה ההשחתה של כל היצורים החיים, אולם במדרשים מופיעות מספר סיבות ואחת מהן היא התאווה של החי למזון מן החי, לעומת האידאל של מזון מן הצומח בלבד ואפשרות קיום של "וגר זאב עם כבש". סברה זו נובעת מההיתר לאחר המבול (בפרשת נח) לאכול בשר ומההבנה שעד למבול אכילת בשר הייתה אסורה והותרה רק אכילת צומח. לעומת כל הבריאה, עומד נח כבודד ועליו מופיע הכתוב המסיים את הפרשה: "ונח מצא חן בעיני ה'".





ויהי אור
ויהי אור


הפרשות הבאות


פרשת נח
פרשת לך לך
פרשת וירא

ויהי אור- Fiat Lux

פרשת הבריאה פותחת בתיאור המצב לפני שאלוקים התחיל לעשות סדר: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹוקים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם".

יש לנו את הארץ, תהו ובהו, כלומר כלום, ריק, יש לנו חושך, שהוא פשוט קיים מכיוון שאין אור, יש לנו את אלוקים, שהוא מרחף על פני המים, אלו הדברים שיש בעולם לפני היום הראשון.

ביום הראשון אלוקים בורא את האור : " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי-אוֹר וַיְהִי-אוֹר".

לאחר מכן אלוקים מבדיל בין האור ובין החושך:  "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ" – אלוקים מבדיל בין האור ובין החושך העולם מתחיל להיות מסודר, יש זמנים לאור ויש זמנים לחושך הם לא באים ביחד.

לאחר מכן אלוקים קורא לאור ולחושך בשמות: " וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם אֶחָד". אלוקים קורא לאור, יום, לא ברור האם אלוקים קורא לאור עצמו יום ולחושך עצמו לילה או שלזמן שיש אור הוא קורא יום ובזמן שיש חושך הוא קורא לו לילה, כיום המילה יום מבטאת את הזמן שיש אור בחוץ, בגלל השמש (נגיע אליה בהמשך) והלילה מבטא את הזמן שאין אור.

שני המושגים האחרים שמופיעים בפסוק הם ערב ובוקר, שניהם מסמלים את תחילתו של הלילה או היום, וכאן אנחנו למדים שהם גם מסמלים את המעבר שבין יממה ליממה, השינוי אינו מתבצע בבת אחת אלא בתהליך העובר מאור לחושך (ערב) ומחושך לאור  (בוקר).

הסתיים לו היום הראשון וקיבלנו מושג כללי על האור והחושך, ערב, בוקר, יום ולילה.

עכשיו נעבור ליום הבריאה הרביעי, אלוקים בורא את המאורות: "  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם...". מאורות הם דבר שעושה אור, והתפקיד שלהם יהיה "לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ וַיְהִי-כֵן".

מהפסוק עולות שתי שאלות: מדוע אנחנו צריכים מאורות שיעשו אור הרי, אלוקים כבר ברא את האור ולא צריך מאורות בשביל האור? 

השאלה השנייה שעולה מן הפסוק היא: למה צריך את המאורות להבדיל בין היום ובין הלילה, הרי אלוקים כבר הבדיל ביניהם ביום הראשון? נחזור לשאלות אלו עוד מעט.

לאחר מכן אלוקים עושה בפועל את המאורות:
"וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים: וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ : וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב".

בפסוקים אלו אנו רואים שאלוקים נותן למאורות עוד תפקיד, למשול. השמש מושלת ביום והירח והכוכבים מושלים בלילה. מה זאת אומרת למשול ? כל התפקיד שלהם הוא לספק אור. במה מתבאטת המשילות שלהם, ואיך הם עושים זאת?

לאחר מכן כתוב לנו עוד פעם להבדיל בין האור ובין החושך, למה התורה כותב עוד פעם להבדיל הרי היא כבר כתבה זאת?

החזקוני מסביר שהמאורות אינם מביאים אור חדש לעולם אלא המאורות הם למעשה האור שיולד מן האור שנברא ביום הראשון ומתחלק לשתי חתיכות, כלומר אין כאן אור חדש אלא האור הישן מהיום הראשון מתפצל לירח ולשמש, וכל אחד מהם מאיר בזכות אותו האור, השמש והירח מאירים כדי לתת מקור ברור לאור, ושלא סתם פשוט יהיה אור ולאחר מכן סתם חושך אלא, שהאור והחושך שה' ברא יהיו בתוך דברים ממשיים.

לממשלת היום – על הפירות להבשילם, לממשלת הלילה- כדי לצנן שלא יתליעו, כלומר אלוקים נותן למאורות עוד תפקידים חוץ מלהאיר (שגם ככה יש מהיום הראשון) ולשמש כמועדים (בני האדם צריכים לעשות את עיקר הפעולה), למשול הכוונה להיות משפיע מעבר לתפקודך הרגיל, כידוע השמש עוזרת לצמחים בתהליך הפוטוסינתזה, והירח שומר עליהם מפני השמש שלא יתייבשו בחום, למשול הכוונה להשפיע.

הרשב"ם מסביר את התפקיד של המאורות: הרשב"ם אומר שהמאורות עוזרים לנו להבין את ההחלפה בין יום ללילה, לפני המאורות לא ברור איך זה היה קורה, כשהשמש והירח קיימים ברור לנו איך השקיעה והזריחה מבדילים בין היום ובין הלילה, ואיך הירח עושה אור בלילה ומחליף את השמש כשהיא שוקעת (הדבר נכון רק כאשר הירח מלא ואז הוא גם מאיר בעוצמה הגבוהה ביותר, בלילות אחרים, זריחת הירח מוקדמת או מאוחרת לשקיעת השמש). המאורות הם אלה שגורמים לחילוף, לבידול, בין היום ובין הלילה.

לסיכום: המאורות הם כלי פיזי למשהו שלא יכלנו לדעת מה המקור שלו, התפקיד העיקרי שלהם הוא אינו להאיר שכן אור היה בכל מקרה אלא הם כלי קיבול, הם גם מראים לנו את תהליך המעבר, מראים לבני האדם מועדים ואותות שונים והם גם מושלים, הם בעלי יכולת השפעה מעבר לתפקיד הבסיסי שלהם.

אלוקים לוקח את יום הבריאה הראשון ומפשט אותו בפנינו במאורות ביום הרביעי. אין זה מקרה והרעיון היה ידוע לחכמינו במשך שנים ומבוטא כבר בשיר הייחוד, פיוט קדום הנאמר כיום רק ביום הכיפורים. בפיוט מופיעה השורה: "שְׁלֹשֶׁת יָמִים הָרִאשׁוֹנִים / אָז הֱכִינוֹתָם לָאַחֲרוֹנִים". שלושת הימים הראשונים של הבריאה הכינו את העולם לשלושת הימים האחרונים, בתהליך של התפתחות ושכלול. את ההכנה של היום הראשון לרביעי פירטנו, בים השני נבראו הופרדו המים והשמים ובחמישי נבראו הדגים והעופות למלא את המים והשמים , ביום השלישי נבראה היבשה ובשישי החיות והאדם למלא את היבשה.

ויהי אור
 Fiat Lux ויהי אור

לדף הראשי לפרשת בראשית

דבר תורה לפרשת בראשית

דברי התורה של יואב לפרשת בראשית

  • דבר התורה לשנת תשע"ח - על הטוב והרע בבריאת העולם
  • דבר תורה בשנת תשע"ז - על בריאת המאורות ביום הרביעי
דבר התורה לשנת תשע"ח - על הטוב והרע בבריאת העולם

בפרשת בראשית מופיע  החטא הראשון של האדם,אכילה מעץ הדעת. כולנו יודעים מה גרם לאדם לאכול מהעץ, אשתו חווה. ומי גרם לחווה לחטוא?! הנחש.

אבל מה גרם לנחש להחטיא את חווה? איזה מניע היה לו? הוא סתם רצה שיהיה למישהו רע?
הנחש ידוע כחיה ערמומית מזיקה ואפילו רעה. המקור לכל אלה הוא מהסיפור שלנו, אבל אני רוצה לשאול איך זה שיש רוע בגן עדן?

היינו מצפים שכמו שמוצר חדש מגיע אלינו אין בו פגמים הוא לא שבור אלא נקי וטוב, ככה גם העולם אף אחד עוד לא קלקל אותו לא אמור להיות בו רע, אחרי שאדם גורש מגן עדן אנחנו יכולים להבין למה קין רצח את הבל.

העולם כבר לא היה מושלם, וככה גם האנשים, ולקין הייתה סיבה, סיבה לא מוצדקת אבל סיבה.
אבל בהתחלה לפני שעוד מישהו הספיק לעשות משהו, העולם אמור להיות כמו מוצר חדש, שלם ונקי, וכמו כשתינוק נולד הוא לא נולד רע, הוא לא חושב איך לחטוא כל, אלא רק אחר כך כשהוא עובר דברים בחיים שלו או נתון להשפעה מסוימת, הוא אולי מתחיל לעשות רע, אבל כשהוא נולד הוא נולד לא רע ולא טוב.

איך זה שהנחש שכנע ברוע את חווה לסטות מהדרך ולהחטיא את אדם? אז זהו שלא, העולם לא נברא טוב, הוא לא היה רק טהור, העולם לא נברא מושלם.  כבר בתחילת הבריאה אנחנו רואים שיש רע בעולם.

ביום הראשון ה' בורא את האור. לאחר מכן ה'  בוחן את הבריאה שלו :"וירא אלוקים את האור כי טוב "אם האור טוב ההיפך של האור, חושך, הוא רע.  והחושך מופיע כבר בהתחלה "וחושך על פני תהום"  וכשה' בורא את האור, את הטוב הוא לא מוחק את החושך, הוא לא משמיד אותו. אלא הוא עושה את הדבר שהכי חכם לעשות, מבדיל ביניהם.

ה' נותן מקום לחושך, לרע בעולם. ולמה? כי חושך ואור אלו מילים יחסיות כמו טוב ורע.  אם אין חושך גם אין אור כי זה כבר יהיה מצב תמידי ולא יקראַ בשם מסויים, ככה גם אם אין רע אין טוב. כי לא יהיה למה להשוות את הטוב ואז זה לא יהיה כזה טוב.  וזה מה שהתורה רוצה ללמד אותנו שהטוב יכול להתקיים רק עם יש רע.

אבל שימו לב אני לא אומר שאם יש רע זה בסדר וטוב, אלא אני אומר שאם כולנו נהיה הכי טובים שאנחנו יכולים אז גם מה שידמה לנו כרע בעצם הוא טוב.

והמסקנה שלי מהדבר תורה השבוע הוא: שבפעם הבאה כשרע לכם או כשאתם מרגישים ככה, תזכרו שאם עכשיו רע זה אומר שקודם היה טוב. ושרע וטוב באים וחולפים כמו היום והלילה.




  דבר תורה בשנת תשע"ז - על בריאת המאורות ביום הרביעי

פרשת בראשית היא ארוכה וגדושה בנושאים ורציתי להתמקד בנושא הבריאה של המאורות: נביא את  פסוק טז: "וַיַּעַשׂ אֱלֹקים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים:  אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים"

איך יכול להיות שבתחילת הפסוק רשום המאורות הגדולים ולאחר מכן כתוב המאור הגדול והמאור הקטן?

נביא את שני הפירושים המוכרים ביותר:

פירוש אחד אומר  שהם באמת  המאורות הגדולים שיש בשמים  וביניהם השמש הוא המאור הגדול והירח הוא המאור היותר קטן.

את המדרש שמביא רש"י כולם מכירים: שוים נבראו,   ונתמעטה הלבנה, על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד רש"י אומר שהם בהתחלה נבראו שווים הלבנה רצתה יותר ובסוף קיבלה פחות.

לכל כוכב יש שלושה קרטיריונים עיקריים.

  1. הגודל פיזי שלו.
  2. הגודל שהוא נראה מכדור הארץ.
  3. החשיבות שלו לכדור הארץ (אדם חשוב נקרא גם אדם גדול).

בשני הפירושים הראשונים יצאנו מנקודת הנחה שהמשמעות היא גודל פיזי, ואז יש לנו סתירה, אבל בוא ננסה לחשוב שגדול משמעותו הגודל שהוא נראה מכדור הארץ, אולי יהיה אפשר לפרש כך את הפסוק: "ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים"- השמש והירח נראים  יותר גדולים מכל שאר הכוכבים, האם פעם כשהסתכלתם על השמים ראיתם בבירור שהשמש יותר גדולה?

בוודאי שלא מכיוון שהמרחק של הירח יותר קטן נדמה לנו שהם באותו הגודל למרות שבפועל השמש גדולה בהרבה מהירח.

ולמה כתוב: "את המאור הגדול ואת המאור הקטן"? אם מדובר על מה שרואים מכדור הארץ הרי שברוב החודש הירח אינו מלא ולעומת השמש בוודאי שהוא נראה יותר קטן.
ובהתחלה מדובר באופן תיאורטי על כך שמהסתכלות שלנו הירח והשמש הם אותו הגודל.

בואו נפרש את האפשרות השלישית למושג "גודל" כחשיבות.

אנחנו יודעים שהשמש והירח הם הכי חשובים לנו אם לא יהיה איזה כוכב לכת פה או כוכב מסוים שם זה לא כל כך משפיע עלינו (אלא אם כן אתם חובבי אסטרונומיה - הערה של אבא האסטרונום: לכוכב הלכת צדק חשיבות רבה בהיותו בעל כבידה חזקה ובכך מרחיק הרבה שביטים ואסטרואידים שהיו יכולים לפגוע בכדור הארץ).

מבין שניהם ברור שהשמש יותר חשובה בואו נבחן מה עוזר לנו כל אחד מהמאורות.

ירח- אור בלילה (כמובן שזה אור מהשמש שהירח מחזיר לכדור הארץ), שמירה על יציבות ציר כדור הארץ בזכות כוח המשיכה שלו, הירח גם מקטין את פגיעתם של אסטרואידים בכדור הארץ, אמנם חשוב אבל שימו לב לשמש:

שמש- אנרגיה, שומרת על חום (בלעדיה אנו קופאים בקור), נותנת אור ביום (וגם בעצם בלילה) מספקת ויטמין די, עוזרת לצמחים לצמוח, בלעדי השמש לא יהיו לנו את עונות השנה ולמעשה בכלל לא יהיו חיים.

מה יותר נורא? כמובן שבלי השמש, ולכן רשום המאור הגדול, החשוב ואילו הירח בהשוואה לשמש הוא פחות חשוב.

גירסה מקוצרת בוידאו




לדף הראשי של פרשת בראשית



עץ הדעת טוב ורע

פרשת עץ הדעת וגן עדן היא אחת מהקשות שבתורה. הדמיון הפשטני שלנו בו אנו מדמים לפעמים את גן העדן אינו נכון. במאמר נציע קריאה שונה מעט של הפרק שאולי יכולה להשלים קריאות והבנות אחרות.

על הבעיות המתוארות בבריאת העולם בפרק א' עמדנו במאמר אחר וגם בו סיימנו באכילת פרי עץ הדעת. הפעם נעמוד על הבעיות בפרק ב' של ספר בראשית בהקשר עץ הדעת וננסה להאיר בו מספר פינות חדשות בקריאה זהירה וצמודה לפסוקים.

ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹקים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם: ה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹקים עַל-הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה: ו וְאֵד יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה: ז וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:

לפי תיאור בריאה זה אלוקים ברא את השמים והארץ בלבד. הצומח לא נברא אלא הוא נוצר בתהליכים טבעיים מתוך האדמה, תהליכים שטרם החלו משתי סיבות. אין מים להשקות את האדמה ואין אדם לעבוד את האדמה. בעיית המים נפתרת בצורה זמנית על ידי האד העולה מן הארץ, אולם את האדם יש ליצור והוא נוצר משילוב של עפר ונשמה ההופכים אותו לנפש חיה.

ח וַיִּטַּע ה' אֱלֹקים גַּן-בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר: ט וַיַּצְמַח ה' אֱלֹקים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע:
לאחר שיש אדם, תהליכי הצמיחה שהם לרוב איטיים מזורזים על ידי הקב"ה שאמנם אינו בורא, יוצר או עושה את הצמחייה, אלא רק מסייע לאדמה להצמיח אותה. כל העצים מתוארים כנחמדים למראה וטובים למאכל ובנוסף מתוארים שני עצים בשמותיהם. עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע.

כבר נתקן שיבוש אופייני. עצים אלו אינם כמובן היפוך אחד של השני ועץ הדעת איננו עץ שהאוכל אותו מקבל דעת, אלא ידיעה ברורה ביותר להבדיל בין טוב ורע.

מהי ידיעה זו? ידיעה זו היא תכונה בולטת של הקב"ה כפי שהובאה בפרק א. וירא אלוקים את האור כי טוב. אלוקים יודע מה טוב (וכתוצאה ישירה מכך גם מה רע). כך גם יודע הנחש והוא אומר זאת בפירוש כפי שנראה בהמשך הפרק.

י וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים: יא שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל-אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר-שָׁם הַזָּהָב: יב וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם: יג וְשֵׁם-הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל-אֶרֶץ כּוּשׁ: יד וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת:

בעיית המים נפתרת באופן סופי על ידי הנהר המשקה את הגן (ולאחר מכן עובר להשקות אזורים אחרים). פיסקה זו קשה מאד מאחר ואנו רגילים לחשוב על גן-עדן כעל מקום מטפיזי והנה כאן הוא מקום גאוגרפי כלשהו. חלק מאזור המכונה עדן ולידו נמצאים אזורים אותם אנחנו מכירים, במצרים ובאגן הסהר הפורה.

טו וַיִּקַּח ה' אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:

והנה מתקיים גם התנאי השני. מים יש, אדם יש ותפקידו כפי שבארנו בעבר לעבדה ולשמרה. לשמר את הקיים ולטפל בגן. אין צורך ביצירת דברים חדשים.

טז וַיְצַו ה' אֱלֹקים עַל-הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: יז וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:

הציווי לאדם הוא די פשוט. אתה יכול לאכול מה שאתה רוצה (מצוות עשה אחת) ומהעץ דעת טוב ורע אסור לך לאכול אחרת תמות (מצוות לא תעשה אחת). נשמע פשוט אבל למעשה לא. ידוע שברגע שאומרים למישהו שמותר לו לאוכל מכל דבר ורק ממשהו אחד אסור, הרי שנפשו תצא אל אותו איסור. אם לאדם אסור לאכול מן העץ בשביל מה הוא בכלל נברא ושאלה נוספת היא מה המושגים טוב,רע ומוות אמרו לאדם הראשון שמאחר ואינו יודע להבדיל ביניהם ולא ראה עדיין מיתה, הרי אלו מושגים אמורפיים שלא אומרים לו דבר.

יח וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקים לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:

באופן מפתיע המילה טוב מופיעה כאן שוב. אדם לא יודע שלא טוב שהוא לבד, אין לו ממילא אפשרות לדעת אם יותר טוב להיות לבד או לא. אבל אלוקים יודע את זה.

יט וַיִּצֶר ה' אֱלֹקים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ:

פתרון הבעיה משונה. אלוקים יוצר מן האדמה כל מיני חיות נוספות ואת עוף השמים ומביא אותם אל האדם. לאדם בוודאי יש דעת כי הוא נותן שמות לאותם יצורים, ורק לאחר שהאדם נותן ליצור שם, נהיה אותו יצור לנפש חיה, אותו ביטוי בדיוק בו התורה כינתה את האדם לאחר שקבל נשמה. ההקבלה אומרת לנו שנתינת השם בידי האדם לבעלי חיים כמוה כנתינת הנשמה בידי האלוקים לאדם.

כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:

רק כאן מתברר שמטרת בריאת החיות לא הייתה למלא את העולם אלא למצוא לאדם עזר כנגדו. ושוב שאלות רבות, הרי אלוקים בוודאי יודע מה יתאים לאדם אבל למרות זאת אלוקים לא יצר אותו (עדיין) אלא דברים אחרים. לא ניתן אלא לומר כי ייתכן שכל יצור היה עשוי להתאים לאדם אולם האדם עשה את בחירתו שלו בעצמו ולפי הבנתו. ושוב אנו רואים שלאדם יש דעת ויכולת בחירה ואפילו יכולת בחירה בין טוב לרע מאחר והוא יודע שכל אותם יצורים אינם מתאימים לו. ייתכן וזו אינה ממש ידיעה אלא רק הרגשה פנימית. שימו לב שבניגוד לפרק א' לא מוזכר על בעלי החיים עצמם שהם נבראו זכר ונקבה.

כא וַיַּפֵּל ה' אֱלֹקים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: כב וַיִּבֶן ה' אֱלֹקים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל-הָאָדָם: כג וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה-זֹּאת: כד עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:

הניתוח הראשון בעולם מתבצע באדם הראשון ולמרבה המזל זה ניתוח בהרדמה מלאה. אנו נתקלים בפועל חדש. בנייה. היו לנו כבר הפעלים של ברא, יצר, עשה, צמח. האישה נבנית מעצם אחת. האדם שהתעורר בינתיים, לא ברור אם בידי ה' או מעצמו, מתאושש מהר, מבין שמשהו נלקח ממנו ונוצר ממנו משהו חדש וקורא לו בשם - אישה.

פסוק כ"ד מציג בדיוק את הכיוון ההפוך. בעוד שהאישה בעצם נפרדה מהאיש הרי שטקס הנישואים מאחד אותם שוב כאילו היו בשר אחד. אבל יש קושי בפסוק אותו לא רואים מיד. האישה לוקחה מאיש, אולם עד כה לא נתקלנו במילה איש.

האיש, הופיע רק בשם הפרטי, שנהיה לשם כללי, אדם. לכאורה היה צריך לקרוא לאישה אדמה, אבל המילה הזו כבר תפוסה מאחר ובעצם האדם נלקח מן האדמה. השימוש חהורג במילים אלו, בהקשר המובן לנו כיום, מהווה חידוש בקריאה ראשונה של הפרק.

כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ:

ובאמת ממה יש להתבייש? הרי כל החיות שזה עתה נבראו ערומות בדיוק באותה מידה. וממי יש להתבייש? אדם לא מתבייש מעצמו ומאחר והאישה נבראה ממנו הרי שניהם בכל מקרה לא אמורים להתבייש כלל אחד מן השני.

ייתכן ואת פירוש המילים איננו מבינים. מקום אחר בו מופיעה המילה בושש הוא בסיפור חטא העגל "כי בושש משה לבוא". ושם הכוונה היא כי משה אחר, התעכב ולא מלשון בושה.

ניתן לפרש כך גם כאן. פרשנים כבר העירו כי במילה ערום הכוונה היא ערום מן המצוות, ודבר זה אולי גורם לבושה כי האדם צריך לקיים מצוות או לפחות לשאוף שיהיו לו מצוות לקיים. הערנו שלאדם הייתה מצווה לאכול מן העץ, אולם הייתה עוד מצווה, והיא מופיעה בפרק א' ונאמרה לזכר ולנקבה. פרו ורבו מלאו את הארץ. והנה למרות שלאדם יש אשה, עדיין לא מתקיימת מצוות פריה ורבייה, וכך אדם והאשה, לא מתביישים בכך שאין להם מצוות.

א וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקים וַיֹּאמֶר אֶל-הָאִשָּׁה אַף כִּי-אָמַר אֱלֹקים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן:

גם הנחש הוא ערום. הפירוש המקובל כאן הוא משמעות שונה של עורמה וחכמה, אבל אולי אפשר לפרש כי גם הנחש היה ערום מן המצוות. עיון בפרק א' יראה לנו כי גם בעלי החיים הצטוו במצוות פרו ורבו. אולי הנחש התרשל גם במצווה זו, אולי לנחש גם לא היה עזר כנגדו, ואולי כאן אפשר לראות מקור למדרשים שהנחש בעצם חשק באישה וקיווה שיצליח לגרום למותו של האדם. בכל אופן הנחש אומר חצי משפט והאישה מתפרצת לדבריו.

ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן נֹאכֵל: ג וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן אָמַר אֱלֹקים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן:
בניגוד לפירוש המקובל, אין מה לבוא בטענות לאישה. היא לא שמעה את הציווי של אלוקים. היא לא הייתה קיימת אז! היא שמעה את הציווי רק מאדם, מכלי שני וכך יש לנו מקרה קלסי של טלפון שבור. מה אמר אדם ומה היא הבינה לא נדע, אולם בוודאי שאיסור נגיעה לא היה. מאחר וכבר חכמים אמרו עשו סייג לתורה, נראה שזו הייתה תוספת של אדם שרצה להזהיר עוד יותר את האישה והוסיף סייג לדברי ה'. אמנם אדם שמע לעצת חכמים אבל התוצאות היו הרסניות מאחר וגם כאשר מוסיפים סייגים חשוב לדעת מה דבר ה' ומהו הסייג.

ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל-הָאִשָּׁה לֹא-מוֹת תְּמֻתוּן:
הנחש אולי משלים כאן את דבריו ואפשר לראות את פסוק ד' ממשיך ישירות את פסוק א'.

ה כִּי יֹדֵעַ אֱלֹקים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:

מהיכן קיבל הנחש את הידע שיש לו? גם זו שאלה טובה. אנו רגילים שהנחש הוא נחש אמיתי, וגם עונשו של הנחש המצביע על כך, אולם ישנם פירושים כי הנחש אינו אלא יצר הרע, אותו יצר עליו נאמר, בסיום הבריאה ביום השישי, "והנה טוב מאד" = זה יצר הרע. האדם והאישה מבינים שה' יודע מה טוב ומה לא והם גם מבינים שהעץ הוא עץ הדעת טוב ורע, והנחש הוא אולי ההתחבטות הפנימית שלהם, האם לאכול מן העץ?

ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:

האישה רואה כי העץ טוב למאכל אבל איך היא יכולה לדעת זאת בלי לדעת טוב ורע? וממילא תיאור זה נאמר לעיל על כל העצים בגן. המילה תאווה מחזקת את ההבנה שמדובר ביצר הרע ובעצם כך שעלתה המחשבה לאכול מן העץ, כבר היצר הרע פעיל וגורם לתאווה (ובמובן מסוים גם לקינאה באלוקים). האישה אוכלת, ולא קורה כלום ואז גם נותנת לאישה - האיש שלה - שיודע היטב מה הפרי ומה מקורו וגם הוא אוכל.

ז וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת:

והנה נפקחו עיניהם, במובן המטאפורי והם יודעים שהם ערומים ושזה רע. שוב מוצג העירום כעירום פיזי, עירום אותו פותרים באמצעות תפירת עלי תאנה (פיתוח טכנולוגי), אולם אנו נמשיך לפרש כי הידיעה היא שאין הם עוסקים במצוות הבודדות שיש להם היא הידיעה שהיא רעה. האם עיני שניהם נפקחו בבת אחת? לכאורה כן מפשט הכתובים. ייתכן והאישה אכלה וראתה שלא קורה כלום ונתנה לאדם ורק כאשר שניהם אכלו, כי בסופו של דבר שניהם בשר אחד, התחילה ההשפעה.

ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל ה' אֱלֹקים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹקים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן:

ואיפה היה אלוקים עד אז? האם הוא הגיע פתאום? בוודאי שלא. אלוקים כל הזמן מתהלך בגן, אבל אכילת העץ גרמה לאדם להיות מודע לנוכחות אלוקים זו ואולי לא היה כל כך קשר בין האדם ואלוקים לאחר נתינת האישה למרות שאלוקים תמיד נוכח.  האדם ואשתו הם גוף אחד כמוכח מהשימוש בפועל ויתחבא מלשון יחיד. ואיפה הם מתחבאים? בתוך עץ הגן עצמו. אותו עץ ממנו אכלו באיסור.

ט וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקים אֶל-הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה:

הפירוש המקובל הוא שהשאלה היא איפה אתה, אולם זה משהו שאלוקים יודע. ייתכן וצריך לקרוא בניקוד אחר שמשמעו איך. איך אכלת?

י וַיֹּאמֶר אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא:

אדם לא עונה לשאלות אלו כלל, אלא מסביר למה הוא התחבא (ואולי זו הייתה שאלת אלוקים?) הרגשת היראה והפחד היא הרגשה חדשה. זוהי הרגשה הקרובה לבושה אותה הזכרנו קודם. האדם יודע שהוא לא בסדר ושהוא לא בסדר בגלל שהוא ערום.

ההסבר שעירום הוא היותו בלי בגדים אינו מהווה סיבה מספיק טובה לבריחה. ואם האדם לא אמור לדעת שעירום הוא רע אז גם אין סיבה לבוא אליו בטענות. ולכן נפרש כפי שהתחלנו.

אדם והאישה היו צריכים להבין בעצמם, כמו שהבינו דברים אחרים, כי עליהם לעסוק במצוות ובעיקר במצוות פרייה ורבייה שנועדה למלא את העולם. הם לא עסקו בה ולא התבוששו בזה שהם לא עסקו בה. בדיוק באותו אופן בו האדמה היא המצמיחה את העצים והעשבים אולם בפעם הראשונה היה צריך את עזרת ה' להצמיח אותם (כי האדם/אדמה לבד עדיין אינם יודעים לעשות זאת) נראה שאפשר לפרש גם כאן שהידיעה על העיסוק במצוות הייתה יכולה לבוא בעצמה, בצורה נכונה יותר. מתוך האדם, שהוא יצור בעל דעת ויכולת בחירה אולם גם כאן היה צורך בקיצור הדרך שאמנם הביא את הידע במהירות, כמעט יש מאין, אולם גרם לתוצאות אחרות קשות.

פירוש אחר הוא כי האדם ראה את עצמו שותף במעשה הבריאה. אלוקים מביא אליו בעלי חיים, הוא מכנה אותם בשם ומאז הם נהיים נפש חיה. זו חשיבותה של ההקבלה עליה עמדנו קודם. קשה להניח שהאדם רואה את עצמו בדרגה שווה לאלוקים אולם בדרגת שותפות כלשהי. הקונספציה הזו קורסת באחת כאשר עיניו נפקחות והוא יודע כי הוא ערום. איפה הוא ואיפה אלוקים. אמנם שניהם באותו מקום - "הגן בעדן" אבל כפי שכבר קוהלת (ה' א): "אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים". מאותו רגע הגירוש מגן העדן הוא בלתי נמנע. האדם והאלוקים לא יכולים להיות במקום אחד.

יא וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:

גם שאלה זו הנתפסת לרוב כשאלה רטורית מעלה בקריאה שלנו את האפשרית כי היו דרכים אחרות להגיע לידע הנדרש.

יב וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל: יג וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקים לָאִשָּׁה מַה-זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל:

במקום לענות תשובות רציניות, כל אחד מגלגל את האשמה  אולם השאלה לא נענית כלל. האדם והאישה לא מספקים שום מניע פרט למניע שהם נכנעו לנחש, לאותו יצר הרע. וכמה חבל. כבר כתבנו והערנו כי היו יכולות להיות תשובות אחרות, תשובות המדברים על הרצון להיות "לבוש" במצוות ו "לתפור" - היכולת ליצור דברים חדשים. היו כל כך הרבה סיבות טובות ומוצדקות לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע ואכילה סתמית סתם כי הנחש אמר אינה סיבה מספיק טובה, ועליה מגיע העונש.

יד וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקים אֶל-הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ: טו וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב: טז אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ: יז וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב:

לא נתעכב על העונשים רק נזכיר כי כאן מוזכר לראשונה עניין המוות ובמקביל אליו עניין העמדת הצאצאים לאישה ולנחש. האדם בא מן האדמה ואל האדמה הוא ישוב. בכך מתקיימת גזרתו של הקב"ה. אמנם המוות לא יהיה ביום האכילה ממש, אלא שמאותו יום של האכילה המוות הוא הסוף הבלתי נמנע. ואולי זו עצם הידיעה של הטוב והרע. הידיעה שימי האדם סופיים ולכן עליו לכלכל את מעשיו בחכמה וזאת בניגוד לאל שהוא נצחי וכמובן על האדם גם לפרות ולרבות אם ברצונו להשאיר משהו אחריו.

כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל-חָי:

מה משמעות קריאת השם השנייה כאן? הרי כבר קראו לה אישה. אולי ניסיון של משנה שם משנה מזל, אבל לי נראה שהאדם הבין את טעותו. עונשה של האישה קשור באופן ישיר לפרייה ורבייה, המצווה אותה לא קיימו קודם לכן. אדם מבין זאת ועוד טרם החלו במצווה כבר שינה את שמה לחווה, אם כל חי, אם כל האנשים והנשים שיחיו מכאן והלאה. תיקון החטא כבר החל להתבצע.


כא וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹקים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם: 

גם בגדי עור אלו, שמשמעותם היא מטאפיזית מצאו את דרכם במדרשים להיות בגדי נמרוד ולאחר מכן בגדי החמודות של עשו. בעוד שאדם וחווה הכינו להם חגורות פשוטות מעלי תאנה, לבושו של הקב"ה הרבה יותר איכותי. בפועל גם אלוקים מסכים שהמצב של ערומים אינו מצב טוב, אולם הפתרון של אדם וחווה אינו מספק ואלוקים נותן פתרון טוב יותר. אם העירום הוא עירום ממצוות הרי שכותנות העור הן הרמז הראשוני לתורה אותה יקיימו צאצאיו של אדם. חגורות עלי התאנה אם כך רומזים לאותן מצוות שכליות שהאדם אמור להבין משכלו בלבד (כדוגמת איסור רצח בו נכשל קין) לעומת כותנות העור שהן התורה כולה המיועדת רק לעם ישראל וכללת דברים שהם מעל ההיגיון.

כב וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: כג וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹקים מִגַּן-עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: כד וַיְגָרֶשׁ אֶת-הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:

גם פסוקים אלו קשים מאד. המוות כבר נגזר על האדם ואת עץ החיים אפשר לעקור או למנוע אכילה בצורה אחרת. אלא שנראה כי אותו חטא אינו מאפשר חיים של האדם בגן עדן, והאדם צריך עכשיו לפלס את דרכו בעצמו, כאשר רק כותנות העור של אלוקים מגינות עליו, ולבנות הכל בעצמו ובכוחותיו. מכאן והלאה גן העדן אינו מקום בגיאוגרפיה שלנו על כדור הארץ. הוא חלק ממקומו של האלוקים בשמים והאדם נמצא על הארץ מתחת.

ופתיחת הפרק הבא מהווה הוכחה נוספת לדרכנו בפירוש בכך והיא מתחילה מיד במילים "והָאָדָם יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ..."

עץ, אבל לא עץ הדעת



לדף הראשי של פרשת בראשית

הפטרת שבת בראשית

הפטרת בראשית מתחילה בספר ישעיהו פרק מ"ב פסוק ה'. מנהג ספרד להפסיק בפסוק כ"א ומנהג אשכנז להמשיך עד פרק מ"ג פסוק י. הנבואה היא חלק מרצף נבואות ארוך, שעיון בכולו חורג בהרבה ממסגרת המאמר. המעונינים יכולים לקרוא החל מפרק מ"א פסוק כ"א, המהווה הקדמה לקטע שנבחר להפטרה ועוסק באופן כללי בחוסר הכח של האלילים.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


ה כֹּה-אָמַר הָאֵל ה', בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם, רֹקַע הָאָרֶץ, וְצֶאֱצָאֶיהָ; נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ, וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ.

כמובן, שהקשר לפרשה ברור ומיידי. הפסוק הראשון של ההפטרה חוזר למעשה על הפסוק הראשון של הפרשה והתורה כולה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", אולם בעוד שבספר בראשית, הבריאה מתקדמת יום אחר יום צעד אחד צעד, כאשר לקורא הראשוני, אין מושג מתי היא תסתיים, בהפטרה כבר ברור כי תכליתה הוא יצירת האדם.

ו אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק, וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ; וְאֶצָּרְךָ, וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם--לְאוֹר גּוֹיִם.  ז לִפְקֹחַ, עֵינַיִם עִוְרוֹת; לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר, מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ.  ח אֲנִי ה', הוּא שְׁמִי; וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא-אֶתֵּן, וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים.  ט הָרִאשֹׁנוֹת, הִנֵּה-בָאוּ; וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד, בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיעַ אֶתְכֶם.  {פ}

למי ועל מי מדברת הנבואה? לפי תוכן פסוק ו', הנבואה היא נבואה לכל עם ישראל. גם עם ישראל נוצר על ידי ה' ומטרתו להיות אור לגויים. ניזכר בסיומה של פרשת בראשית, בדור שלפני המבול שכבר היה דור מושחת עד כדי כך שהיה צריך להימחות. על מנת למנוע מצב חוזר של צורך בכיליון האנושות, נוצר עם ישראל ומטרתו מתוארת בפסוקים ז' וח' - להפיץ את דבר קיום ה' בעולם ולבטל את האמונה בפסילים. פסוק ט' הוא חידתי. מהן אותן ראשונות ואחרונות? אלו הם כנראה נבואות אחרות (ואיננו יודעים אם נבואות טובות או רעות) שכבר התגשמו. לנביא המביא את דבר ה' ונבואותיו התקיימו יש כבר קרדיט ולכן ממנו אפשר לשמוע גם נבואות על העתיד.

י שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ, תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ; יוֹרְדֵי הַיָּם וּמְלֹאוֹ, אִיִּים וְיֹשְׁבֵיהֶם.  יא יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו, חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר; יָרֹנּוּ יֹשְׁבֵי סֶלַע, מֵרֹאשׁ הָרִים יִצְוָחוּ.  יב יָשִׂימוּ לַה', כָּבוֹד; וּתְהִלָּתוֹ, בָּאִיִּים יַגִּידוּ.  יג ה' כַּגִּבּוֹר יֵצֵא, כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה; יָרִיעַ, אַף-יַצְרִיחַ--עַל-אֹיְבָיו, יִתְגַּבָּר.  {ס}

פסוקים אלו מזכירים מאד את מזמור צ"ו (ובאופן מסוים גם את מזמור צ"ח) בספר תהילים, הנאמרים כחלק מקבלת שבת:
א שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ שִׁירוּ לַה' כָּל-הָאָרֶץ:
ב שִׁירוּ לַה' בָּרֲכוּ שְׁמוֹ בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם-לְיוֹם יְשׁוּעָתוֹ:
ג סַפְּרוּ בַגּוֹיִם כְּבוֹדוֹ בְּכָל-הָעַמִּים נִפְלְאוֹתָיו: 
הציווי לשיר לה' אינו חל רק על עם ישראל אלא למעשה על כל יושבי הארץ והאיים הרחוקים. פסוק יג ניתן לקריאה בשני אופנים. האם זהו חלק מהתהילה שהעמים יאמרו לה', או שמא זהו העונש של העמים אשר לא יגידו את תהילת ה' והם המכונים אויבי ה'. נשאיר את שתי הקריאות אפשריות ללא הכרעה ביניהן.

יד הֶחֱשֵׁיתִי, מֵעוֹלָם--אַחֲרִישׁ, אֶתְאַפָּק; כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה, אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד.  טו אַחֲרִיב הָרִים וּגְבָעוֹת, וְכָל-עֶשְׂבָּם אוֹבִישׁ; וְשַׂמְתִּי נְהָרוֹת לָאִיִּים, וַאֲגַמִּים אוֹבִישׁ.  טז וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים, בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ--בִּנְתִיבוֹת לֹא-יָדְעוּ, אַדְרִיכֵם; אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר, וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר--אֵלֶּה הַדְּבָרִים, עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים.  יז נָסֹגוּ אָחוֹר יֵבֹשׁוּ בֹשֶׁת, הַבֹּטְחִים בַּפָּסֶל; הָאֹמְרִים לְמַסֵּכָה, אַתֶּם אֱלֹהֵינוּ.  {פ}

פסוקים יד-טו מתארים את ה' היוצא למלחמה, אולם שוב בפסוק טז לא ברור למי מכוונים הדברים. מיהם אותם עיוורים? עם ישראל המצוי בצרה? העמים אשר לא קראו בשם ה'? בכל אופן אותם עיוורים יזכו להדרכה צמודה ולראות אור אבל הכול בתנאי שיעזבו את עבודת הפסלים. מאחר ועבודות אלילים הייתה אחד מחטאי עם ישראל בתקופת בית ראשון, ניתן להניח שפסוקים אלו מדברים דווקא על עם ישראל.

יח הַחֵרְשִׁים, שְׁמָעוּ; וְהַעִוְרִים, הַבִּיטוּ לִרְאוֹת.  יט מִי עִוֵּר כִּי אִם-עַבְדִּי, וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח; מִי עִוֵּר כִּמְשֻׁלָּם, וְעִוֵּר כְּעֶבֶד ה'.  כ ראית (רָאוֹת) רַבּוֹת, וְלֹא תִשְׁמֹר; פָּקוֹחַ אָזְנַיִם, וְלֹא יִשְׁמָע.  כא ה' חָפֵץ, לְמַעַן צִדְקוֹ; יַגְדִּיל תּוֹרָה, וְיַאְדִּיר.

הקטע הבא קשה מאד להבנה, וייתכנו פירושים שונים מההסבר שלי. פסוק יט כולל את הביטוי עבד ה' (ביטוי המופיע בעוד מספר נבואות בסוף ספר ישעיהו) ושוב לא ברור מי זה עבד ה'. האם הנביא, או שמא כלל בני ישראל או מישהו אחר. נמשיך את ההסבר כמתייחס לעם ישראל. ולכן גם את הפסוקים הקודמים נפרש כמדברים על עם ישראל. בני ישראל מתוארים כעיוורים וחרשים, לא רואים מה שקורה ולא שומעים לדברי הנביאים. פסוק יט כולל את השם משולם. מספר אנשים בתנ"ך כונו בשם זה, אולם לנו אין דרך לדעת האם מדובר באדם כלשהו שהיה מוכר לשומעיה המקוריים של הנבואה או בכינוי כלשהו או במילת תואר המתייחסת לנביא (השלם במידותיו). פסוק כ' מערב כתיב וקרי שונים, העם כבר ראה רבות ועדיין לא שומר (את התורה). ניתן גם לקרוא רעות רבות שקרו להם.
פסוק כא הוא ניגוד גמור לכל מה שנכתב לפניו. למרות שהעם עיוור וחרש, ה' חפץ למען צידקו ולכן יגדיל תורה ויאדיר. גם פסוק זה ניתן להבנה בכמה מובנים, במובן החיובי - למרות שעם ישראל לא שומע לנביאים, הקב"ה יעשה למען עצמו. אפשרות שנייה היא חיובית פחות ומראה שלה' אין למעשה ברירה אלא להביא את העונשים הכתובים שהובטחו לעם ישראל (ראו פסוק ט - הראשונות - נבואות החורבן הראשונות) מאחר ונגזרה הגזירה והעם אינו חוזר בתשובה. פסוק זה הנראה אופטימי היה סיבה טובה מספיק לקובעי המנהגים לעצור את קריאת ההפטרה כאן (מנהג ספרד), אולם לדעתי משמעותו בהקשרו בתוך הנבואה היא דווקא המשמעות השלילית. הרי אם נבואות הפורענות לא יתקיימו, כיצד ולמה יאמינו הגויים בה'?

כב וְהוּא, עַם-בָּזוּז וְשָׁסוּי, הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם, וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ; הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל, מְשִׁסָּה וְאֵין-אֹמֵר הָשַׁב. כג מִי בָכֶם, יַאֲזִין זֹאת; יַקְשִׁב וְיִשְׁמַע, לְאָחוֹר. כד מִי-נָתַן למשוסה (לִמְשִׁסָּה) יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים, הֲלוֹא ה': זוּ, חָטָאנוּ לוֹ, וְלֹא-אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ, וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ. כה וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו חֵמָה אַפּוֹ, וֶעֱזוּז מִלְחָמָה; וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב וְלֹא יָדָע, וַתִּבְעַר-בּוֹ וְלֹא-יָשִׂים עַל-לֵב.

והפסוקים להלן, נראים לי מצדיקים את טענתי. עם ישראל הוא עם בזוז ושסוי, ומה גרם לזה? רק החטאים שלהם, שהביאו עליהם את כל הפורענות שהובטחה עוד מזמן. אז איך לקרוא את הפסוק? כפסוק אופטימי או פסימי? כנראה שבשני האופנים כאחד. זהו עיקרון חשוב ביהדות המדגיש שמידותיו של האל הן מידת הדין והרחמים. מידות מנוגדות וסותרות. יותר מכך, שתי מידות אלו פועלות ביחד, בעת ובעונה אחת (דבר שאינו אפשרי אצל אדם שבכל פעם רואים רק מידה אחת)! דואליות זו, מזכירה את דואליות סיפור הבריאה המופיע פעמיים, פעם בכינוי אלוקות בלבד ופעם בכינוי ה' אלוקים וגם דואליות זו על ההבדלים שבה היא היחס בין המידות. אולם העולם נברא רק פעם אחת ולכן משמע ששתי המידות פועלות ביחד באותה עת. זהו לטעמי קשר עמוק וחזק בין הפרשה להפטרה.

אבל על הפורענות, צריכה לבוא גם הנחמה.

א וְעַתָּה כֹּה-אָמַר ה', בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב, וְיֹצֶרְךָ, יִשְׂרָאֵל: אַל-תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ, קָרָאתִי בְשִׁמְךָ לִי-אָתָּה. ב כִּי-תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ-אָנִי, וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ: כִּי-תֵלֵךְ בְּמוֹ-אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה, וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר-בָּךְ.

הקשר בין עם ישראל לה' הוא קשר נצחי, וגם כאשר מגיעה פורענות, ה' לא עוזב את עם ישראל ויש לו חסינות מפני שטף הנהר ומפני האש. פסוק דומה מאד מתאר את יחסי עם ישראל עם ה' כאש אשר מים לא יכולים לכבות אותה כלל (שיר השירים ח ז): "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ", אבל אש היא גם דבר מסוכן, ולפעמים היא שורפת בעם ישראל עצמו.

 ג כִּי, אֲנִי ה' אֱלֹקיךָ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, מוֹשִׁיעֶךָ; נָתַתִּי כָפְרְךָ מִצְרַיִם, כּוּשׁ וּסְבָא תַּחְתֶּיךָ. ד מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ, וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ; וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ, וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ. ה אַל-תִּירָא, כִּי אִתְּךָ-אָנִי: מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ, וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ. ו אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי, וּלְתֵימָן אַל-תִּכְלָאִי; הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק, וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ.

חזון קיבוץ הגלויות, לו אנו עדים מאז הקמת מדינת ישראל אליה חזרו היהודים מכל רוחות השמים.

 ז כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי, וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו: יְצַרְתִּיו, אַף-עֲשִׂיתִיו.

ושוב חזרה לנושא בריאת העולם. בקריאת פרשת בראשית אנו רואים את חילופי הפעלים בין בריאה, יצירה ועשייה. לא נוכל לעמוד כאן על משמעותם המלאה אולם פסוק ז' כולל את כולם. ה' הוא היחידי שברא את העולם.

 ח הוֹצִיא עַם-עִוֵּר, וְעֵינַיִם יֵשׁ; וְחֵרְשִׁים, וְאָזְנַיִם לָמוֹ. ט כָּל-הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו, וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים--מִי בָהֶם יַגִּיד זֹאת, וְרִאשֹׁנוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ; יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ, וְיִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת.

ובסופו של דבר גם הגויים יכירו באמיתותו של ה'. 

י אַתֶּם עֵדַי נְאֻם-ה', וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי: לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ, כִּי-אֲנִי הוּא--לְפָנַי לֹא-נוֹצַר אֵל, וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה. {ס}

סיום ההפטרה מדבר על יחודו ויחידתו של האל. זוהי השלמה לנאמר בספר בראשית. אמנם מופיע שם כי אלוקים ברא את השמים ואת הארץ אולם יש כמה מקומות בהם משתמע שה' הוא רק אחד מאותם אלוקים (למשל פסוק כ"ו בפרק א): "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ..." - הפסוק עצמו הוא בלשון רבים. גם במקומות אחרים בתורה יש אפשרויות שונות להבין זאת ואפילו בעשרת הדברות לא שוללים קיומם של אלוקים אחרים, אלא את האיסור על ישראל לעבוד אותם. חידוד המסר נמצא יחסית בסוף התורה, בספר דברים. לכן, כבר בהפטרה לפרשה הראשונה חשוב להדגיש כי ה' הוא האל היחידי ובכך בחרו קובעי המנהגים לסיים את הפטרתנו.

לדף הראשי של פרשת בראשית

פרשת בראשית לילדים

 לדף פרשות השבוע לילדים - הפניות וקישורים לדפים לילדים לכל פרשות השבוע

נושאי הפרשה - פרשת בראשית

התורה מספרת על בריאת הנבראים העיקריים והכלליים - ארץ ושמים, גרמי השמים, צמחים ובעלי חיים וכיו"ב, המהווים יחדיו את העולם אותו אנו מכירים ובו אנו חיים. תהליך הבריאה נדרש ומפורש במפרשים השונים ומקבל עומק ומשמעות מיוחדת בתורת הקבלה והחסידות. אנו מביאים כאן רק את המפורש בכתובים על הבריאה על-פי סדר ששת ימי השבוע:
יום ראשון - בריאת האור וחומרי יסוד של הבריאה כמו מים, אוויר ואדמה, כשהם מעורבים זה בזה. הבדלת האור מהחושך, מאפשרת הגדרה ראשונה של יממה - היום הראשון לבריאה.
יום שני - הגדרת המושגים ארץ ושמים תוך פינוי החלל שביניהם ממים.
יום שלישי - הקווית אל חלק משטח כדור הארץ והגדרת ים ויבשה. בציווי ה', מוציאה הארץ מיני צומח, עשבים ועצים.
יום רביעי - בריאת גרמי השמים - שמש, ירח וכוכבים וחלוקת המשמרות והתפקידים ביניהם.
יום חמישי - דגים ויצורי המים, עופות וכל בעלי הכנף.
יום שישי - כל היצורים החיים על האדמה, ובריאת האדם.
האדם מתואר כיצור הנברא בצלם אלוקים. האדם מקבל את הסמכות למשול בכל הנבראים שבים וביבשה.

הקב"ה סיים את מלאכת בריאת העולם בששה ימים ובחר לקבוע את היום השביעי, האחרון במעגל השבוע, כיום שביתה ומנוחה. ה' בירך את יום השביעי וקידש אותו.

העולם לא יכול להגיע לשלמותו ותכליתו ללא עבודת האדם. התורה ממחישה זאת באומרה ששיח השדה לא צומח ללא גשם, ואת הגשם אין ה' מוריד כי אין אדם לעבוד את האדמה.
ואכן, את בריאת האדם מתארת התורה בשונה מיתר הנבראים. בריאתו היא מחומר גשמי, אך הקב"ה נופח באפיו נשמת חיים המבדילה אותו מיתר הנבראים.
את האדם מניח הקב"ה בגן עדן. זהו גן שבו צומחים שני עצים מיוחדים - עץ החיים שלפירותיו סגולת חיי נצח, ועץ הדעת שבאכילת פירותיו נחשפים למושגי הטוב והרע שבעולם. ה' מצווה על האדם לשמור על הגן ולא לאכול מפירות שני העצים המיוחדים.

ה' אינו רוצה להשאיר את האדם לבדו בעולם, ויוצר מאחת מצלעותיו את האישה. מכאן תכונת היסוד באדם לדבוק באשה ולהקים עמה את התא המשפחתי.
ה' מביא לפני האדם את כל בעלי החיים, כמי שתפקידו לשלוט בעולם החי והצומח, כדי שייתן להם את שמם הראוי. בהמשך, לאחר תיאור חטא עץ הדעת, מספרת התורה (ג, כ), כי גם לאשתו נתן האדם שם - חוה, כי היא אם כל חי.

הנחש הקדמוני, שונה ומתוחכם בהרבה מהנחש אותו אנו מכירים כיום. הוא פונה לאישה ומפתה אותה לאכול מפרי עץ הדעת האסור באכילה. האישה אוכלת, ומפתה גם את בעלה לאכול מהפרי. הקב"ה כועס על הנחש המחטיא ועל האדם והאישה החוטאים. על הנחש נגזר להיות ארור מכל חית השדה ולזחול על גחונו, כשהוא נמצא בעימות מתמיד עם האדם. האישה נידונה לקושי בהריון ובלידה. האדם, נידון למלחמה מתמדת בהשגת הפרנסה מן האדמה שנתקללה אף היא בגינו. האדם גם נידון לשוב לאחר שנות חייו אל האדמה ממנה נברא. הקב"ה מגרש את אדם וחוה מגן עדן, וחוסם את האפשרות לחזור אליו.

אדם וחווה מביאים לעולם שני ילדים - קין והבל.
קין, עובד אדמה, מחליט להביא מנחה מפרי האדמה לה'. אך הוא מביא מנחה עלובה. לעומתו הבל, רועה הצאן, מביא ממבחר עדריו. ה' מקבל את מנחת הבל ודוחה את מנחת אחיו. בראות ה' את אכזבתו של קין הוא מסביר לו את יסוד הבחירה החופשית, את הצורך לגבור על יצר-הרע המסית את האדם לדבר עבירה.
קין הפגוע ומקנא, מנצל את היותם לבד בשדה, והורג את הבל אחיו.
הקב"ה כועס על קין ומגרשו מעל אדמתו.
למך, דור שישי לצאצאי קין וצייד עיוור הנעזר בבנו תובל-קין, הורג בשוגג בשעת צייד את קין סב-סבו מתוך טעות כאילו הוא חיה בשדה. כך מגיע קין על עונשו.

הדמות המשמעותית הבאה בסיפור התפתחות העולם הוא נח, הצדיק בדור המבול. התורה מונה בפירוט אך בלא להרבות בסיפורי דברים, את הצאצאים של אדם וחוה עד להולדת נח והולדת שלושת בניו שם חם ויפת.
תוך כדי פירוט סדר הדורות אנו לומדים, כי אנשי הדורות ההם חיו שנים רבות. השיא שייך למתושלח שחי 969 שנה!

בני התקופה ההיא הכעיסו את הקב"ה, בורא העולם, במעשיהם. ה' מחליט למחות את כל המין האנושי, ואת כל בעלי החיים למיניהם, מלבד נח שמצא חן בעיניו וקומץ בעלי חיים שיישארו לצורך הקמת העלום החדש.

דבר תורה קצר לפרשת בראשית

סיפור חטא עץ הדעת מעורר תמיהה גדולה. מדברי המדרש משמע שאיסור האכילה מעץ הדעת חל רק באותו יום, יומו הראשון של אדם, והציווי ניתן 'בשעה התשיעית' של היום. נמצא שאדם וחווה היו צריכים לשמור על האיסור רק שלוש שעות, עד תום היום. איך ייתכן שלא הצליחו לעמוד בפיתוי?
כאן מתגלה כלל חשוב במאבק המתמיד בין יצר הטוב ליצר הרע. האדם הוא היצור היחיד שיש לו בחירה חופשית, ורצון הבורא הוא שהחלטותיו ומעשיו לא יהיו טבעיים ותולדת ההרגל, אלא יהיו פרי בחירתו. לכן נברא יצר הרע, כדי שימשוך את האדם לכיוון השלילי, ואז יבחר האדם בטוב מתוך החלטה ובחירה שלו.
כדי שהבחירה תהיה אמיתית, ניתן ליצר הרע כוח להעמיד משקל-נגד לכל פעולה ולכל החלטה של האדם. לכן גם בדברים קטנים ופשוטים יכול להתקיים מאבק לא-פשוט, כי בדברים האלה היצר מתאמץ יותר להכשיל את האדם.
וכך, דווקא משום חשיבותו העצומה של הציווי על עץ הדעת התייצב כאן יצר הרע (הנחש הקדמוני) בכל כוחותיו, והצליח לפתות את האדם לעבור על ציווי ה'.
מכאן עלינו להפיק לקח שכאשר האדם רואה כי יצרו הרע מתייצב נגדו בעוצמה יתרה – עליו להסיק מזאת שהעניין הזה בעל משמעות גדולה עבורו. לכן עליו להתאמץ התאמצות יתרה כדי לגבור על היצר ולעשות את הדבר הנכון.


לדף הראשי של פרשת בראשית
תפזורת לפרשת בראשית
ארכיון פרשת השבוע לילדים (מכיל קישורים לדפי פרשת השבוע לילדים לכל פרשות השבוע)

בריאת העולם - פרשת בראשית

בתחילתה של פרשת בראשית  התורה מתארת את בריאת העולם יום אחרי יום. עיון בפרק יראה לנו כמה תובנות שבקריאה ראשונה לא תמיד שמים אליהן לב, ולמרות שחלקן ידועות, הקישור ביניהם לכלל אמירה אחת לא תמיד מתבצע.
נעיין בפסוקים יום אחרי יום תוך עיון בפרשנים ועם קריאה אישית שלי.
סיפור בריאת העולם הוא סיפור מיסתורי. התיאור, אינו תיאור פיזיקאלי של המציאות וכמו שכתבנו במאמר על מדע בפרשה, התורה אינה ספר פיזיקה וגם לא ספר היסטוריה.
שני הפסוקים הראשונים המתארים את מצב העולם (או ארץ או היקום - המלה מופיעה כבר בפרשת נח) קודם הבריאה לא מובנים, אולם זהו מצב שאינו משביע רצון:
 בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: ב וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹקים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם"
חלק מהרכיבים שייבראו בהמשך כבר מופיעים ואולי היו, אפשר בנקודה זו להמשיך דיון סוער בשאלה האם העולם נברא יש מיש או יש מאין. זוהי שאלה שהעסיקה טובים ורבים ממני במהלך אלפי השנים האחרונות, וכדרכן של שאלות מסוג זה, טרם באה על פתרונה.
הדבר שבאמת חסר בעולם הוא האור. חושך דווקא יש וזהו חושך מוחלט. החושך אינו רק היפוכו של האור, אלא החושך הוא היעדרו המוחלט של האור, מספיקים פוטונים בודדים של אור בשביל שכבר לא יהיה חושך. החושך המדובר הינו חושך מוחלט (נישאר בפירוש הפיזיקאלי של המלה חושך, למרות שיש פירושים רבים המשתמשים בביטויים אלו כמטאפורות ולפיהם האור והחושך אינם אלו המוכרים לנו כיום). ואכן הדבר הראשון שנברא הוא האור
"וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי-אוֹר וַיְהִי-אוֹר"
כמה פשוט, אמירה של אלוקים, והדבר נעשה מיד. בפרקי אבות מופיעה משנה כי העולם נברא בעשרה מאמרות (ספירת הפועל "אמר" בפרק הבריאה) אולם בהמשך נראה שהדברים אינם כה פשוטים.
כמו כל אמן העוצר מפעם לפעם להתרשם מעבודותו, כך גם הקב"ה בוחן כל יצירה חדשה בפני עצמה:
ד וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹקים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ: ה וַיִּקְרָא אֱלֹקים לָאוֹר יוֹם וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם אֶחָד:
האור הוא אכן טוב (ואפילו יותר טוב מן החושך) אולם, לחושך עדיין יש מקום בעולם. בהמשלה אפשר לומר כבר ביום הראשון שאם האור טוב, והיעדרו או היפוכו הוא החושך, ויש מקום גם לחושך בעולם, הרי שהעולם עצמו יכלול גם רע. נקודה זו חשובה ביותר להמשך, הטוב והרע הולכים ביחד כאשר אין אפשרות ליצור טוב בלבד ללא רע.
המפתיע הוא שנקודה זו באה כבר לידי ביטוי בפסוק ה'. האור מכונה יום, והחושך מכונה לילה ויש ביניהם הבדלה ובלשון הרשב"ם: "שי"ב שעות היה היום ואח"כ הלילה י"ב..." מציאות זו של יום ולילה שוים באורכם אפשרית במצב כאשר כדור הארץ הינו חסר אטמוספירה (וזהו כנראה מצב אפשרי ביום הראשון לבריאה) וגם כשצירו אינו נטוי כלל אלא ניצב למישור הסיבוב, ואז אורך היום והלילה יהיה שווה תמיד ומיד ברגע השקיעה יהיה חושך מוחלט (כיום הציר נטוי בזוית של 24 מעלות, ולכן היום והלילה שווים רק פעמיים בשנה, וכמובן האור מתפזר באוויר ולכן גם כשהשמש מתחת לאופק יש עדיין אור וראו עוד על ימי השיוויון),
אולם ההבדלה אינה מוחלטת כי מיד בהמשך הפסוק היינו מצפים למצוא ויהי יום ויהי לילה (או הפוך) ובמקום זאת אנו מוצאים ויהי ערב ויהי בוקר, הספורנו כבר עומד על כך: "אף על פי שהבדיל האור והחושך שיהיו משמשים בזמנים מתחלפים נבדלים.... הבדילם בהדרגה". שוב, האור והחושך נמצאים ביחד ומתערבבים אחד בשני, וכך גם הטוב והרע באים ביחד.
נעבור ליום השני בבריאה:
ו וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם: ז וַיַּעַשׂ אֱלֹקים אֶת-הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי-כֵן: ח וַיִּקְרָא אֱלֹקים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי: 
כבר העירו מפרשים רבים כי ביום השני לא נאמר טוב, למשל רש"י:
ומפני מה לא נאמר כי טוב ביום שני? לפי שלא נגמרה מלאכת המים עד יום שלישי, והרי התחיל בה בשני, ודבר שלא נגמר אינו במילואו ובטובו, ובשלישי שנגמרה מלאכת המים והתחיל מלאכה אחרת וגמרה, כפל בו כי טוב שני פעמים, אחד לגמר מלאכת השני ואחד לגמר מלאכת היום:
ומפרשים אחרים מסבירים כי עצם העובדה שנעשתה הפרדה בין שני דברים שהם במהותם זהים (מים) אינה דבר שאפשר להגיד עליו טוב (בשונה מהבדלה בין דברים שונים שעליה אפשר לומר כי טוב). לעניננו, כבר ביום השני מופיע היעדרו של הטוב. יותר מכך, בניגוד לדגם של היום הראשון, בו מיד לאחר האמירה "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי-אוֹר וַיְהִי-אוֹר", כאן האמירה לא מספיקה, ולאחר האמירה, אלוקים צריך גם לעשות את מה שהופיע באמירה , הייתכן שבריאת העולם מתרחשת בצורה שונה במעט מהתוכנית המקורית? נעיין ביום השלישי
ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי-כֵן: י וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב: יא וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ וַיְהִי-כֵן: יב וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב: יג וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי: 
בתחילת היום השלישי האופטימיות חוזרת, מיד לאחר האמירה מופיע הביטוי ויהי כן (כלומר לא היה צורך בעשייה) אולם נשים לב שבאמת לא נוצר שום דבר חדש, אלא רק סידור מחדש של דברים קיימים. אבל "הבלגן" מתרחש בהמשך, בפסוק י"א האמירה היא למעשה ציווי לישות שנבראה קודם לכן לעשות מעשה, ולמרות שנאמר ויהי כן, התוצאה בפסוק י"ב שונה מאד.
תדשא הארץ לעומת ותוצא הארץ
עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ לעומת וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ לְמִינֵהוּ
גם להבדלים אלו המפרשים היו ערים, וניתנו הסברים שונים (כולל הסבר על כך שהאדמה נענשה על שינוי זה, ולמעשה קיבלה את הקללה לאחר האכילה מעץ הדעת ראו ג' י"ז).
לצורך מאמרנו אנו רואים שיש הבדלים בין התכנון של הקב"ה לבין מה שקרה בפועל, והבדלים אלו רק הולכים ומתעצמים ככל שהימים עוברים, והדברים מוכרים במיוחד ביום הרביעי...
יד וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים: טו וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ וַיְהִי-כֵן: טז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים: יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹקים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ: יח וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹקים כִּי-טוֹב: יט וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי: 
האמירה הראשונית היא על שני מאורות, בעשייה נעשים שני מאורות גדולים, אולם אחד מהם מיד נהיה מאור קטן. פירושו של רש"י מוכר מאד: "שווים נבראו, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד:" ובהקשר מדעי ראוי לציין כי גודלם הנראה של השמש והירח מכדור הארץ, כמעט זהה (ולכן יש לנו ליקויי חמה מלאים וגם טבעתיים כאשר הירח מעט קטן יותר), אולם ההבדל בין התכנון הראשוני למה שקרה בפועל בולט.
נמשיך ליום החמישי
כ וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם: כא וַיִּבְרָא אֱלֹקים אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹקים כִּי-טוֹב: כב וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ: כג וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי:
כאן לאחר האמירה, אפילו לא מופיע הביטוי ויהי כן, ובאמת האמירה לבד לא מספיקה, הדברים לא נעשים מעצמים, ואלוקים צריך לברוא ואפילו פרט מסוים מופיע בשם - התנינים הגדולים. לראשונה מופיעה גם ברכה של אלוקים ליצורים החיים (ושימו לב שהעוף מעופף בארץ על פני רקיע השמים ומכאן שהאוויר עצמו הוא חלק מהארץ, ולא מהשמים).
סיום הבריאה ביום השישי
כד וַיֹּאמֶר אֱלֹקים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי-כֵן: כה וַיַּעַשׂ אֱלֹקים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹקים כִּי-טוֹב: כו וַיֹּאמֶר אֱלֹקים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ: כז וַיִּבְרָא אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ: כט וַיֹּאמֶר אֱלֹקים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי-כֵן: לא וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי: 
גם כאן יש מספר שינויים בולטים מהתוכנית, האדם נברא כיחיד או כזכר ונקבה (והאם החיות נבראו כזכר ונקבה? בנקודה זאת לא נאמר לנו על כך כלום). שימו לב לכך שאלוקים משלים עם השינויים שחלו ביום השלישי - "וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ" (הפרדה בין העץ לפרי), הברכה מופיעה רק לאדם ולא לשאר החיות.
עד כאן ראינו הבדלים רבים מאד בין התכנון המקורי לבין מה שנהיה בפועל. אפשר להמשיך מכאן בהרבה דרכים. ברצוני להציע, כי עיקר בריאת העולם, היא להפוך את העולם למקום אקטיבי ופעיל של יצירה. המצב של תוהו ובוהו שהיה לפני הבריאה, אינו רק מצב של אי-סדר (שימוש מאוחר לביטוי תוהו ובוהו) אלא של היעדר חידוש ויצירה - סטטיות מתמדת. כל הדברים שנבראו, נבראו על מנת שיוכלו להיות פעילים ולהשתנות, ולכן האדמה שהוציאה דשא (ולא הדשיאה דשא), עשתה פעולה אקטיבית, ביוזמתה, ואקטיביות זו זכתה להערכת הבורא, וכך גם המאורות, שאולי הבינו מעצמם כי עליהם "לחלק את העבודה ביניהם" בצורה מסוימת. אם נמשיך נקודה זו, לגבי האדם, נראה, שהאכילה מעץ הדעת, לא רק שהייתה אפשרית, אלא אפילו הייתה הכרחית ומחויבת המציאות (כולל העונשים שבאו בעקבותיה, והגירוש מגן עדן שהיה תוצאה ישירה שלה). דברים אלו מקבלים את הביטוי בפסוק החותם את הבריאה בששת הימים (פסוק ל"א) - טוב מאד. העולם אפילו יותר מטוב, הוא טוב מאד. המדרש בבראשית רבה מפרש כי טוב מאד - זה יצר הרע. לכאורה מדרש קשה, האם לא היה עדיף בלי יצר הרע? אלא כפי שאומר החזקוני: "אלמלא יצר הרע לא ישא אדם אשה ולא יוליד בנים ונמצא שאין העולם מתקיים". ללא יצר הרע אין גם יצר הטוב, אין פעילות, אין אקטיביות, האדם יהיה אך ורק פאסיבי. אם האדם כבר נברא עם יצר הרע, אין להתפלא כלל על כך שהוא השלים את המעשה ואכל מפרי עץ הדעת (ולמרות שהדבר מתחייב, העונש מתחייב גם הוא) אולי העונש אינו כלל על האכילה אלא על ההתחמקות. היה האדם צריך לומר ישירות מול בוראו, ככה בראת אותי ואין לי אפשרות אחרות. בראת אותי כדי שאוכל מעץ הדעת והרינו מקבל עלי את המחיר של אובדן עץ החיים. מה היה עונה אז אלוקים? אין לנו אפשרות לדעת, אבל אולי היה "מחייך" חיוך קטן ואומר "ניצחני בני".

 גם כיום אנו מדמיינים לפעמים עולם אוטופי, עולם שהוא כמו בפסוק ד' כולו אור, אחיד והומוגני לחלוטין, אולם עולם כזה הוא לא מעשי וגם לא אפשרי, ולמעשה לא יהיה בו כלום, שכן כל דבר מעבר לו כבר יוצר הבדלה (מים מעל ומתחת) או פעולה עצמאית, או יצר הרע הגורם לאקטיביות. בריאת העולם מביאה אותנו צעד אחר צעד מאותו עולם של אור (שהוא איזה אידיאל) לעולם המעשי שגם הוא טוב מאד. הקב"ה היה מרוצה בכל שלב משלבי התהליך וגם כשהדברים השתנו תוך כדי, התוצאה תמיד הייתה טובה יותר, מבחינה המעשית.
בפרק ב' נגלה סיפור אחר לגמרי של בריאה, התייחסות לסיפור שני זה, הן בפני עצמו והן ביחס לפרק א', חורגים ממסגרת המאמר, אולם לאחר קריאת מאמר זה, אפשר להשתמש באותם כלים בקריאת הסיפור השני.

נסיים את המאמר בהשלמת פסוקי בריאת העולם 
א וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם: ב וַיְכַל אֱלֹקים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: ג וַיְבָרֶךְ אֱלֹקים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹקים לַעֲשׂוֹת: 
לדף הראשי של פרשת בראשית

מדע בפרשה - בראשית

בשעה טובה, אנו פותחים סידרה של מאמרים העוסקים בנושאי מדע ובהקשרים מגוונים לפרשת השבוע. המאמר הראשון לפרשת בראשית יעסוק בהקדמה לכל הסדרה. בניגוד לפרסומים אחרים בנושא, לא ננסה כלל לטעון כי המדע אינו סותר את התורה, או כי המדע דווקא מאשש את התורה. גם לא נטען כי התורה סותרת את המדע. הרוצה לעסוק בנושאים אלו מוזמן להתחיל מהספר "אלוהים משחק בקוביות" אותו סקרנו לפני כשנתיים.
המטרה שונה לחלוטין והיא לצאת דרך פרשת השבוע לתחומים שאינם קשורים באופן ישיר לפרשה או לדת בכלל ולנסות למצוא הקשרים חדשים וממשקים בין תחומים אלו. לא תמיד נצליח, לפעמים הקשר יהיה חזק וברור ולפעמים נשתמש במילה או שתיים מתוך הפרשה לפתיחת חלון כללי. אנו מקווים שתיהנו מהסדרה וכמובן שאפשר לרשום הערות בכל פרק.

למרות כל האמור לעיל, אין אפשרות בפרשת בראשית להתחמק מנושאי הדת והמדע שכן פרשת בראשית עוסקת בשתיים מהסוגיות בהם נטען כי הפערים בין התיאור בתורה לבין התיאוריות המדעיות המקובלות כיום גבוהים והם תחום הקוסמולוגיה ובריאת היקום ותחום האבולוציה ובריאת האדם.

קריאה בתורה כספר הנותן עובדות מדעיות אינה נכונה. פרשת בראשית אינה גרסה מוקדמת של סירס-זימנסקי (ספר לימוד בפיזיקה) ומטרת התורה אינה ללמד לא מדע ולא היסטוריה וגם לא ספרות. התיאורים המופיעים יכולים לתת תמונה כלשהו כללית אולם ההתמקדות בפרטים אשר אינם נוגעים ישירות לליבת התורה (המצוות וההדרכה לחיים) חיונית פחות. בהסתכלות זו אפשר בהחלט לטעון כי תאוריית המפץ הגדול דווקא מתאימה מאד לתיאור של התורה (שכן העולם נברא ולא היה קיים תמיד) וגם התפתחות המינים ממינים פשוטים של דגים לציפורים דרך יונקים מבוטאת בתורה בדייקנות מרובה. יותר מכן, התורה מציגה אבולוציה של הבריאה עצמה, בכך שבשלושת הימים הראשונים נבראו הבתים (מקומות) של הדברים שנבראו בשלושת הימים האחרונים. ביום הראשון, שמים וארץ לטובת השמש והירח והכוכבים, ביום השני, הופרדו המים מהשמים (לא השמים הגבוהים, אלא האטמוספירה של כדור הארץ) לטובת הדגים והעופות ברואי היום החמישי וביום השלישי היבשה לטובת החיות והאדם.

נתמקד בשושלת האנושית שיצאה מקין, שושלת שברובה לא שרדה את המבול והיא מציגה התפתחות עצומה אצל בני האדם, שגם במדע קיימת ומכונה אולי, המהפכה החקלאית (בתארוכים אחרים) ומבטאת את העובדה שבני אדם החלו להתיישב במקום אחד (במקום להיות ציידים-לקטים). למעשה גם התורה עצמה מתייחסת בבירור לאירועים אלו דרך סיפור גן עדן הקדום. האכילה מעץ הדעת יכולה לסמל את הירידה מהעצים (ועובדה שפרט לאתון של בילעם, שהיה צריך נס מיוחד לפתוח את פיה, זוהי הפעם היחידה שאנשים דיברו עם חיות, ונראה שזה היה אז טבעי ביותר), והגירוש מגן העדן היווה את הכורח להתחיל לגדל מזון בצורה עצמאית.

הדור השני של האנושות, קין והבל כבר היו חקלאים לכל דבר - קין עובד אדמה והבל רועה צאן. הביות של צמחי וחיות הבר כבר החל. ושבעה דורות בלבד אחר כך, החלה כבר מהפיכה תרבותית נוספת (בראשית ד' יט-כב)
 "וַיִּקַּח-לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה: וַתֵּלֶד עָדָה אֶת-יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי ישֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶהוְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל-תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָבוְצִלָּה גַם-הִוא יָלְדָה אֶת-תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל-חֹרֵשׁ נְחשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל-קַיִן נַעֲמָה"


יבל פיתח שיטות גידול משוכללות יותר והיה גם רועה נודד, כזה היושב באוהל ועובר ממקום למקום, יובל לעומת זאת כבר היה פנוי לעסוק במוזיקה, עיסוק שאינו מהווה צורך נמוך (אם נתייחס לפירמידת הצרכים הידועה של מאסלו) ומראה את תחילת התפתחות תרבות הפנאי, שכנראה נבעה מכך שתובל-קין החל לפתח טכניקות לשימוש במתכות להקלת חיי היום יום (תקופת הברזל). אמנם בימינו הכלים מלפני 5000 שנה נראים פרימיטיביים, אולם גם בימינו מלאכות פשוטות שנעשות עם הכלים הלא נכונים הופכות לקשות מאד, והשיפור בטכנולוגיה היה עצום.


שינוי אחר ומשמעותי אפילו יותר מופיע עוד קודם "יז וַיֵּדַע קַיִן אֶת-אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת-חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ". קין - בנו של אדם! כבר בונה עיר. בשביל לבנות עיר (ובתורה עצמה אין הרבה מילים למקומות ישוב ולכן עיר יכולה להיות עיר גדולה מאד כמו נינווה או כפר של כמה עשרות משפחות) צריך עוד אנשים. קיומם של אנשים נוספים לא מופיע בתורה אבל הוא מוכרח והמדרשים משלימים פערים אלו בין אם בכך שלאדם וחווה נולדו בנות נוספות (ובכל מקרה, קין היה צריך להתחתן עם מישהי), בין אם רצח הבל היה לאחר זמן וכבר נולדו להם צאצאים ואולי אף כמה דורות. זהו עוד הבדל בין התורה למדע. במדע חוסר כזה בפרטים הוא משמעותי ומחייב התייחסות ובנוסף, הכרונולוגיה חייבת להישמר באדיקות, ואילו בתורה זה לא ממש מעניין וגם תיאור האירועים אינו חייב להיצמד לסדר הכרונולוגי וכמובן שבפרק ד' הדבר מודגם היטב שכן שושלת קין נמשכת עוד דורות רבים ויש כאלו המזהים את למך משושלת קין כאותו למך אבי נח משושלת שת (שימו לב לשמות הכמעט זהים בשושלות ועיינו בכך בעצמכם בפרשה).

התורה עוסקת בשושלות נוספות וגם שם לא תמיד ברורה לנו המטרה. אולם שושלת קין נעצרת בבירור בבניו של למך וכל מטרתה לספר לנו על ההתפתחות הטכנולוגית שאירעה. אמנם בשולי הדברים, מסתבר שללמך הייתה גם בת, והמסורת טוענת שבת זו הייתה אשתו של נח. ייתכן שכל השושלת פורטה על מנת להגיע לנעמה (ויש עוד דוגמה כזו בפרק כ"ב ששם מתוארת שושלת נחור על מנת להגיע לרבקה אמנו). וניתן לראות בכל הנאמר כאן מעין הסכמה לכך שגם התאוריה המקובלת כיום במדע מופיעה כבר בתורה, בצורה כללית,

כפי שאמרנו בפתיחה למאמר, לתורה אין מטרה ללמד אותנו היסטוריה ואנחנו לא צריכים גם להתאמץ ולהראות שהיא מתאימה לתיאוריות מדעיות כאלו ואחרות. עלינו למצוא סיבה טובה יותר לציון פרטי שושלת קין והמקצועות שעסקו בהם. לפרטי השושלת עצמה יש הסבר פשוט (והוא העונש שהושת על קין) אולם אין הסבר אחר לתיאור המקצועות של אחי נעמה פרט לכך שכמו שהאדם עצמו, בעודו בגן עדן, לאחר אכילת פרי עץ הדעת יוצר משהו חדש מעצמו (חגורות מעלה תאנה), הדבר רק מתעצם לאחר הגירוש מגן עדן. האדם, בעודו בגן עדן, כל תפקידו היה לעובדה ולשומרה (פרק ב' פסוק טו), לשמור על הקיים ולא לחדש כלום, חייב בעולמו החדש, ליצור לחקור ולהתפתח.

לדף הראשי של פרשת בראשית

חידות לפרשת בראשית

החידון לפרשת בראשית מכיל דף ציורים עם חידות מילוליות וחידות ציורים הקשורות לנושאים שונים בפרשת בראשית. החידות ברמות קושי שונות ומתאימות למבוגרים ולילדים. מומלץ להדפיס את הדף בכמה עותקים ולפתור ביחד סביב שולחן השבת לאחר קריאת הפרשה בבית או בבית הכנסת. למתקשים, ניתן להיעזר בדף התשובות אולם מומלץ לנסות היטב לבד.

בהצלחה

חידות לפרשת בראשית
חידות לפרשת בראשית

תפזורת לפרשת בראשית

בתפזורת הבאה לפרשת בראשית, מופיעות מילים מהפרשה. יש מספר אפשרויות לפתרון. ניתן לחפש בתפזורת מילים מהפרשה, ניתן לענות על השאלות (מתאים לילדים היודעים לקרוא), ולילדים קטנים, אפשר גם להשתמש ברשימת המילים (המופיעה במהופך). בהצלחה...


תפזורת לפרשת בראשית
תפזורת לפרשת בראשית
עוד חידות לפרשת בראשית
מאמרים ודברי תורה לפרשת בראשית

תשובות לחידון בראשית

אם הגעתם לדף זה לפני שניסיתם את דף החידות לפרשת בראשית, גשו בבקשה לדף החידות ונסו לפתור לבד. הנאתכם מפתרון עצמי של החידות רק תגדל.
אם בכל זאת אתם צריכים חילוץ התשובות יופיעו עוד מעט למטה.





ועוד קצת....






ועוד קצת...




מתחילים.
מאדים ונוגה מרמזים לשני המינים, זכר ונקבה.
נעל העקב מרמזת על עונשו של הנחש (ג' טו): "...הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב"
החבילה, מופיעה בכתיה קצת שונה (ב' יא): "שם האחד פישון הוא הסובב את כל ארץ החוילה..."
התנינים הגדולים יכולים להיות תנינים כמו בימינו או אולי דינוזאורים שכבר נכחדו, אבל כנראה בשום מקרה לא משהו שתרצו לפגוש מקרוב
אבן השוהם (אוניקס) וכדור הבדולח מוזכרים בפרק ב' פסוק י"ב.
הספר מרמז על ספר תולדות אדם (ה' א)
הכינור מרמז על יובל, אבי כל תופש כינור ועוגב (ד' כא)
אדם וחווה הכינו להם חגורות לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת (ג' ז)
ביוב ומים בירושלים, מרמז לחברת הגיחון, אחד מהנהרות היוצאים מעדן (ב' יג)
דקה שנייה או יום, אך בכל מקרה "לא שעה", ה' לא שעה למנחתו של קין
סטיינבק וג'יימס דין מרמזים על "קדמת עדן", מקום מושבו של קין. קדמת עדן הינו ספר של סטיינבק שנהיה לסרט קולנוע בכיכובו של ג'יימס דין.
עזר ויצמן מרמז על "עזר כנגדו" ואילו שלמה להט מרמז על "להט החרב המתהפכת"
השמש והירח (צולם בשעת ליקוי חמה חלקי, הירח מסתיר חלק מן השמש בתחתית התמונה)
דמות הנווד מרמז לקין שעונשו היה להיות "נע ונד".

פרשת ויחי - סיכום ספר בראשית

פרשת ויחי היא האחרונה בספר בראשית ומסכמת אותו. חומש בראשית הינו חריג בין חומשי התורה. בעוד שבשאר החומשים הדגש הוא על המצוות, ספר בראשית נטול מצוות כמעט לחלוטין. יש בו שלוש מצוות בלבד שרק אחת מהן, מצוות ברית מילה, חוזרת ונשנית ביתר החומשים. מצוות פרו ורבו נאמרת פעמיים, פעם לאדם וחווה ופעם לנח ובניו לאחר המבול, והיא מצווה אוניברסלית. מצוות גיד הנשה, היא יותר מינהג שנהפך לדין (ואולי מפה מקור ההלכה, מנהג ישראל דין הוא) מאשר ציווי אלוקי. קושי זה מופיע כבר בתחילת התורה בפרשנים השונים. נעשה מעין רטרוספקטיבה ונביא את דברי הפרשנים הנ"ל בראשית פירושם ונבדוק אם ספר בראשית עונה על דבריהם  ונוסיף קצת משלנו.
אולי הפירוש הידוע ביותר הוא ברש"י המביא את אביו, ר' יצחק:

אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצווה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהילים קיא ו) כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו:
רש"י מביא טעם פרקטי, ספר בראשית מתאר את נתינתה של ארץ כנען לאברהם אבינו שמקורו באור כשדים. הזכות של אברהם אבינו, שהועברה ליצחק אבינו וליעקב אבינו וממנו לכלל שבטי ישראל מתוארת בצורה ארוכה בספר בראשית, מאחר ואי אפשר להתחיל ישירות בפרשת לך לך, הוקדמו שתי פרשות המתארות בקצרה מאד את קורות העולם עד אברהם אבינו. מבחינו זו ספר בראשית עונה על הציפיות אם כי היה אפשר לקצר אותו רבות.


הרמב"ן בהקדמתו מביא דעה שונה:
אם כן, התורה יכלול הספורים מתחילת בראשית, כי הוא מורה אנשים בדרך בענין האמונה
 בספר בראשית אמנם אין מצוות אבל יש ענייני אמונה... ואכן עניני אמונה מופיעים בספר בראשית לכל אורכו ונראה כי כוונת הרמב"ן היא בעיקר לאמונה בבריאת העולם (שאינו קדמון) ובאל יחיד (שהוא כן קדמון). אמנם הדבר מופיע כבר בדיבר הראשון בעשרת הדברות, אולם לא מופיע שם שה' הוא אל יחידי, אלא שהוא יחידי לעם ישראל. רק בדיבר על השבת מופיע: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם", וממנו משתמע שה' הוא אכן האל היחידי. האם סיפורי ספר בראשית מחזקים טענה זו? התשובה אינה חד משמעית. ה' מתואר כבורא העולם אולם פסוקים רבים מעלים קשיים. הפסוק המייצג קשיים אלו הוא (א' כו) :"וַיֹּאמֶר אֱלֹקים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ..." נעשה בלשון רבים וכמוהו יש אחרים. כמובן שיש תשובות וצריך להתמודד עם פסוקים אלו, ונביא  רק את תשובת הרמב"ן ששואל על תשובת של רבי יצחק ומתרץ גם את קושיתינו:
ויש לשאול בה, כי צורך גדול הוא להתחיל התורה בבראשית ברא אלוהים, כי הוא שורש האמונה, ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל.
והתשובה, מפני שמעשה בראשית סוד עמוק אינו מובן מן המקראות, ולא יוודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבנו מפי הגבורה, ויודעיו חייבין להסתיר אותו, לכך אמר רבי יצחק שאין להתחלת התורה צורך בבראשית ברא, והספור במה שנברא ביום ראשון ומה נעשה ביום שני ושאר הימים, והאריכות ביצירת אדם וחווה, וחטאם ועונשם, וספור גן עדן וגרוש אדם ממנו, כי כל זה לא יובן בינה שלימה מן הכתובים, וכל שכן ספור דור המבול והפלגה, שאין הצורך בהם גדול, ויספיק לאנשי התורה בלעדי הכתובים האלה, ויאמינו בכלל בנזכר להם בעשרת הדברות (שמות כ יא): כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, ותישאר הידיעה ליחידים שבהם הלכה למשה מסיני עם התורה שבעל פה:
ועיקר תשובתו היא שעיקרי האמונה אכן נמצאים בעשרת הדברות כמו שאמרנו והם צריכים להספיק, והסיפורים עצמם בספר בראשית ובודאי בתחילתו קשים וסתומים ואינם מובנים רק מהכתובים (ולכן גם קיימים פסוקים קשים כפי שהבאנו קודם) ומאחר וכך, חיפש ר"י טעם אחר להכללת הסיפורים בספר בראשית.

הספורנו משלב את שתי התשובות ביחד, תחילת ספר בראשית היא עניני אמונה והמשכו עניני בחירת העם היהודי.

לָכֵן הואִיל בָּאֵר הוּא יִתְבָּרַךְ בְּמופְתִים שִׂכְלִיִּים בְּסִפְרו הָרִאשׁון וְהוּא -

סֵפֶר בְּרֵאשִׁית עִנְיַן הַבְּרִיאָה וְהַהַשְׁגָּחָה כְּלָלִית וּפְרָטִית וּמְצִיאוּת עֲצָמִים נִבְדָּלִים מֵחמֶר, מֵהֶם מְנִיעֵי הַגַּלְגַּלִּים, וְהַנֶּפֶשׁ הָאֱנושִׁית הַשִּׂכְלִית, וְשֶׁהַכּל מֵאִתּו בְּכַוָּנָה וּבְרָצון לְתַכְלִית מְכֻוָּן. וּבֵאֵר מַה יָּקָר חַסְדּו עַל הַמִּין הָאֱנושִׁי, כִּי אָמְנָם תִּקֵּן עִנְיָנָיו בְּכָל דּור וָדור כְּפִי הָאֶפְשָׁר, וְהוּא הִרְבָּה אַשְׁמָה לְמַשְׁחִית לו.

וְסִפֵּר רִאשׁונָה. כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ בָּרָא "אֶת הָאָדָם בְּצַלְמו כִּדְמוּתו", לְמַעַן יִבְחַר לְהִדָּמות לְיוצְרו כְּפִי הָאֶפְשָׁר, כִּי בָּזֶה יֻשְׁלַם וְיִהְיֶה פָּעֳלו שָׁלֵם וְנִכְבָּד מִכָּל פּעַל זוּלָתו, כָּרָאוּי לו יִתְבָּרַךְ הַמְּרומָם עַל כָּל זוּלָתו. וְהוּא רַחוּם בְּחֶמְלָתו נָתַן לְאָדָם דֵּי מַחְסורו שֶׁלּא בְּצַעַר, וַיַּנִּיחֵהוּ בְּגַן עֵדֶן, עַד שֶׁהֵרַע מַעֲשָׂיו וְקִלְקֵל אֶת פַּרְנָסָתו, שֶׁגֵּרְשׁו הָאֵל יִתְבָּרַךְ מִשָּׁם לַעֲבד אֶת הָאֲדָמָה, וְלִטְרחַ כַּמָּה טְרָחות עַד שֶׁלּא אָכַל פַּת.

וְסִפֵּר שֵׁנִית. כִּי בְּכָל זאת לא אָבָה ה' הַשְׁחִיתו, וְהָיוּ פֵּרות הָאָרֶץ נְאותִים וּמַסְפִּיקִים לִמְזונו וּלְהַחֲיותו, קָרוב לְאֶלֶף שָׁנִים, עַד כִּי רַבָּה רָעַת דּורותָיו, וְנִגְמַר דִּינָם לְהַשְׁחִית אֶת הָאָרֶץ, וּבְכֵן נִשְׁחַת מֶזֶג הַיְסודות, וְהַמֻּרְכָּבִים מֵהֶם מֵהַצְּמָחִים וּמִבַּעֲלֵי חַיִּים, וְלא הִסְפִּיק עוד מְזון הַפֵּרות לְחַיֵּי הָאָדָם כְּבָרִאשׁונָה.

וְסִפֵּר שְׁלִישִׁית. כִּי עִם כָּל זאת חָמַל עַל שְׁאֵרִיתָם, וְהִתִּיר לָהֶם בְּשַׂר כָּל בַּעַל חַי זוּלָתָם (להלן ט, ב ג), וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, בְּתֵת אֵימָתָם עַל כָל חַיַּת הָאָרֶץ, וְעִם זֶה הָיוּ יְמֵי חַיֵּיהֶם מַגִּיעִים לְאַרְבַּע מֵאות שָׁנָה וְיותֵר מֵהֵמָּה, עַד אֲשֶׁר נוסְדוּ יַחַד לִקְרא כֻּלָּם בְּשֵׁם אֵיזֶה אֵל נֵכָר נִבְחָר אָז אֶצְלָם, וְלָתֵת צַלְמו בְּמִגְדָּל, אֵלָיו גּויִים יִדְרשׁוּ, וְלא יִזָּכֵר שֵׁם הָאֵל יִתְבָּרַךְ עוד בֵּינֵיהֶם, וּבְכֵן הֱפִיצָם, וְלא חָצוּ יְמֵיהֶם, כִּי תֵּכֶף הִתְמַעֲטוּ חַיֵּי הָאָדָם וְהָיוּ כְּמו מָאתַיִם שָׁנָה, וּמֵאָז הָיוּ הָלוךְ וְחָסור.

וּבְכֵן סִפֵּר כִּי בְּסוּר תִּקְוַת תְּשׁוּבַת הַמִּין הָאֱנושִׁי בִּכְלָלו, כַּאֲשֶׁר כּונֵן לְהַשְׁחִית כָּל תִּקּוּן אֱלהִי פַּעֲמַיִם שָׁלושׁ, הִפְלָה ה' חָסִיד לו מִכָּל הַמִּין, וּבָחַר בְּאַבְרָהָם וְזַרְעו לְהַשִּׂיג בָּם הַתַּכְלִית הַמְכֻוָּן אֶצְלו מִנִּי שִׂים אָדָם עֲלֵי אָרֶץ, כַּאֲשֶׁר הִתְבָּאֵר, וְהַחוּט הַמְּשֻׁלָּשׁ בְּאַבְרָהָם וְנִינו וְנֶכְדּו אֲשֶׁר מִלֵּא כְּבודו אֶת כָּל הָאָרֶץ בְּקָרְאָם בִּשְׁמו, מָצָא חֵן בְּעֵינָיו לִכְרות לָהֶם בְּרִית לִהְיות לָהֶם לֵאלהִים וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם לְחַיֵּי עולָם, וְלָתֵת מָקום לְזַרְעָם כַּאֲשֶׁר יִהְיוּ לְגוי מַסְפִּיק לְקִבּוּץ מְדִינִי, וּבו יִהְיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדו, לְעָבְדו שֶׁכֶם אֶחָד.
בעיני ניתן להוסיף כי ספר בראשית שמתחיל את התורה הוא בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה". התורה היא קשה לקיום יש בה הרבה מצוות וכלל לא פשוט לקיים אותה. היא דורשת ויתורים רבים מהאדם בכל תחומי החיים והתגברות על יצרים שונים, וחלק מהמצוות בה אף חסרות נימוקים ואינן שכליות.
ספר בראשית קודם למצוות. ספר בראשית מתאר את כל צורות ההתנהגות האנושיות האפשריות. בסיפור אדם וחווה אנחנו רואים איך מגלגלים אשמה ולא לוקחים אחריות, בסיפור קין והבל אנחנו נפגשים ברצח (כאשר בסך הכל יש ארבעה אנשים בעולם)!, בהמשך החומש מופיעים גילויים קשים של גזל, חמס וגילוי עריות, שנאה בין אחים, ערים שלמות המוחרבות על מוסר לקוי ועוד.
ייתכן וכוונת התורה להגיד לנו, שלמרות כל ההתנהגויות האנושיות השליליות, אין מניעה לקיים את התורה. אסור לנו להצדיק את חולשותינו. התורה מפרטת את כל חולשותינו עוד בטרם התחילה לתת מצוות כלשהן, מתוך מטרה להגיד לנו שכל החולשות האנושיות מוכרות וידועות ועדיין, צריך אפשר וחייבים לקיים את התורה.
  חזק חזק ונתחזק


עמוד הפתיחה לספר בראשית מתוך תנ"ך שוקן , דרום גרמניה שנת 1300 לערך