אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות ויצא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ויצא. הצג את כל הרשומות

פרשת ויצא

פרשת ויצא

פרשת השבוע, פרשת ויצא היא הפרשה השביעית בחומש בראשית ומתארת את קורותיו של יעקב אבינו בבית לבן, נישואיו הולדת הילדים עד החלטתו לחזור לארץ ישראל.

מאמרים ודברי תורה לפרשת ויצא 

תתן אמת ליעקב המאמר - סוקר את מידת האמת כמאפיינת את יעקב אבינו וזאת על רקע מעשה "הרמאות" בנטילת הברכות וכן קורותיו בבית לבן ובהמשך דרכו. המאמר מציג את ההשלכות של מעשה הרמאות אשר למרות היותו נחוץ גרם ליעקב לשלם מחיר כבד.

מדע בפרשה - גנטיקה - האם יעקב אבינו היה מהראשונים שפיענח את עניין התורשה?

הפטרת פרשת ויצא - מאמר על הפטרת פרשת ויצא בספר הושע.

בית אל - על חשיבות האירועים בבית אל, חלומות יעקב בבית אל, ועל שם המקום.

מדוע גנבה רחל את התרפים - מאמר אורח מאת אריאל סטולמן.

פרשת ויצא לילדים - תקציר פרשת ויצא מעובד במיוחד לילדים ודבר תורה קצר.

אומנות בפרשת ויצא - המאמר סוקר גלריה קטנה בפרברי לונדון ובה אוסף קבוע המציג תמונות רבות מתוכן ארבע תמונות הקשורות לפרשת ויצא. המאמר מביא את התמונות ומידע על הגלריה.

משמעות השם גד - הסבר על המשמעויות השונות של השם גד.

חידות לפרשת ויצא - חידות מילוליות וחידות ציורים למבוגרים וילדים על פרשת ויצא

תפזורת לפרשת ויצא

סטטיסטיקה לפרשת ויצא - נתונים מספריים וסטטיסטיים על פרשת ויצא.

דבר תורה קצר לפרשה - מאת יואב (שני דברי תורה שונים)

תקציר הפרשה

פרשת ויצא היא פרשה ארוכה המהווה יחידה אחת בחיי יעקב אבינו, התקופה בה הוא חי מחוץ לארץ ישראל. 

פרק כ"ח  

בפרק מתוארת עזיבתו של יעקב את ארץ ישראל. יעקב מגיע למקום (והפרשנים אומרים שמקום זה הוא הר המוריה, מקום העקידה), שוכב לישון וחולם את חלום סולם יעקב הידוע. בחלומו מתגלה אליו ה' מברך אותו ומבטיח לשמור עליו. 
כאשר יעקב מתעורר הוא זוכר את חלומו, מציב אבן במקום למצבה ונודר נדר לתת מעשרות לה'. 

פרק כ"ט 

יעקב מגיע לחרן לבאר המים ושואל את הרועים על לבן. כאשר רואה יעקב את רחל הוא מזיז לבדו את האבן על פי הבאר. זו עבודה קשה שלרוב צריכים בשבילה את כל הרועים. רועי חרן לא סמכו אחד על השני ולכן שמו אבן גדולה על פי הבאר, מעין מנעול, שרק כולם ביחד יוכלו לפתוח וכך לא יוכל איש בודד לגזול את המים. 

יעקב גר אצל לבן חודש ימים. לאחר חודש שואל לבן את יעקב מה משכורתו ואנו מתוודעים לכך שללבן יש שתי בנות, לאה ורחל. יעקב מבקש להתחתן עם רחל ולבן נוקב מחיר יקר מאד, שבע שנות עבודה תמורת רחל. 

כאשר עוברות שבע השנים, ויעקב מבקש את רחל, עורך לבן משתה גדול, אולם לבן רימה את יעקב ונתן לו את לאה. כאשר יעקב מתרעם, מלגלגל עליו לבן, ויש בכך מידה כנגד מידה על מעשהו של יעקב, שבמקומם לא מקובל לתת את הצעירה לפני הבכירה.

לאחר שבוע יעקב נושא גם את רחל ומתחייב לשבע שנים נוספות של עבודה (וכדאי לתקן טעות נפוצה, יעקב לא חיכה עוד שבע שנים בשביל להתחתן עם רחל). 

התורה מציינת כי יעקב אהב את רחל יותר מאשר את לאה. מיד אחר כך כתוב "וירא ה' כי שנואה לאה". יעקב בוודאי לא שנא את לאה, אולם כאשר יעקב אהב את רחל יותר, הרגישה לאה כאשה שנואה. לאה יולדת בנים אך רחל עקרה. 

פרק ל'

לאחר שלאה ילדה ארבעה בנים: ראובן, שמעון, לוי ויהודה, רחל, ביאושה, נותנת את שפחתה - בלהה - לאשה ליעקב (מזכיר במעט את סיפור שרה והגר). בלהה יולדת את דן ונפתלי. בניגוד לשרה ולהגר אנו רואים שהילדים הם כמו ילדי רחל והיא קוראת להם בשמות ורואה בהם ילדים שלה. מקרה השפחה שקמה תחת גבירתה לא קרה הפעם. 

לאה רואה שהיא עצרה מלדת ואף היא נותנת את שפחתה -  זלפה - ליעקב וגם זלפה יולדת שני בנים, גד ואשר (שוב, לאה נותנת לילדים את השמות). לאחר מכן ובעקבות עסקה מפוקפקת בה רחל קונה מלאה דודאים (אולי סגולה נגד עקרות?) תמורת הזכות שיעקב יישן באוהלה, לאה הרה שוב ויולדת עוד שני בנים, יששכר וזבולון. לאחר מכן היא יולדת בת ושמה דינה.  

סוף סוף אלוקים זוכר את רחל ושומע אליה (ומכאן שרחל התפללה אל ה' שייתן לה בנים) ורחל יולדת את יוסף. לאחר שיוסף נולד וליעקב יש בנים מכל נשותיו, רוצה יעקב לחזור לביתו. יעקב מציע ללבן עסקה בה יעקב ימשיך לרעות את צאן לבן אולם הכבשים והעזים בעלי הצבעים המוזרים שיולדו יהיו שייכים ליעקב. ליעקב נעשה נס וכל העזים אכן ילדו וולדות נקודים עקודים וטלואים. ניתן לומר שיעקב היה בין הראשונים שהבין גנטיקה מהי, ושגם הורים שאינם נראים בעלי תכונה מסוימת יכולים להוריש תכונה זו לצאצאיהם (גן שאינו דומיננטי). 

פרק ל"א

עדרו של יעקב הלך וגדל.  יעקב שומע את דברי בני לבן המאשימים את יעקב בגניבת עדרם ומרגיש ביחס שונה מצד לבן.  הוא זוכה שוב להתגלות של ה' שאומר לו לחזור לארצו. 

יעקב מתייעץ עם נשותיו, מספר להן את כל הסיפור ומבקש את רשותן לחזור, מפני הנימוס. שתיהן כאחת עונות לו שאין להן חלק ונחלה בבית אביהן ושהוא מתייחס אליהן כנוכריות ועל יעקב לעשות ככל אשר הורה לו אלוקים. יעקב ומשפחתו בורחים, ורחל גונבת את התרפים - כלי עבודה זרהֿ - של לבן. 

לבן, שהדבר נודע לו לאחר שלושה ימים, רודף אחריהם עד שהוא משיג אותם. לבן משחק את עצמו כנפגע מעזיבתו של יעקב (ל"א כו-כט), אולם מהר מאד עובר לאיומים ומדגיש שאינו פוגע ביעקב ובמשפחתו (בנותיו ונכדיו של לבן!) רק בגלל התגלות של מלאך אלוקים שהייתה לו! 

בסופו של דבר מגיע לבן לעיקר ושואל את יעקב מדוע גנב את אלוקיו. יעקב שאינו יודע שרחל לקחתם אומר כי מי שגנב את התרפים לא יחיה (ואולי בכך גוזר את דינה של רחל למיתה בלידתה בפרשת וישלח) אולם לבן לא מוצא את התרפים. 

לאחר מכן בפסוקים לו-מג מוציא יעקב את כל אשר בלבו על לבן ועל היחס הרע שזכה לו במשך השנים הרבות. לבן ממשיך בהצטדקויותיו ומציע ליעקב לכרות ברית ביניהם. השנים מלקטים גל אבנים וכורתים ברית. הפרשה מסתיימת כאשר יעקב ממשיך לכיוון ארץ ישראל ופוגש במלאכי אלוקים וקורא למקום מחנים. הפרשה מתחיל בחלום על מלאכים ומסתיימת במפגש עם המלאכים.


חלום יעקב - ארנט דה חלדר - גלריית  Dulwich לונדון


הטקסט המלא של פרשת ויצא מכון ממרא

הפרשות הבאות
פרשת וישלח
פרשת וישב
פרשת מקץ

גניבת התרפים

מאמר אורח לפרשה מאת אריאל סטולמן


הקדמה
שנים רבות שהה יעקב בבית לבן, שנים שבהן הקים משפחה והתבסס מבחינה כלכלית. אולם לבן ובניו לא ראו בעין יפה את הצלחתו של יעקב. לדעתם הוא ניצל את לבן והתעשר על חשבונו (בראשית ל"א א-ב). יעקב הבין שהעתיד איננו מבשר עבורו טובות אם יישאר במחיצתו של לבן והונחה על ידי ה' לשוב אל ארץ מולדתו (בראשית ל"א ג). בעוד יעקב מתארגן בסתר לקראת המסע חזרה אל ארץ כנען, ניצלה רחל את העדרו של לבן על מנת לגנוב את התרפים של אביה:
וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ. וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא. (בראשית ל"א יט-כ)
מדוע התורה משתמשת במונח 'גניבה' הן בתיאור בריחתו של יעקב (גניבת ליבו של לבן) והן בתיאור גניבת התרפים? האם השימוש במונח הזה בשני המקרים הללו הוא מקרי או שמא מנסה התורה לרמוז לנו משהו?
כדי לענות על שאלה זו יש לענות תחילה על שאלה רחבה יותר: מדוע היה כה חשוב לרחל לגנוב את התרפים? התורה לא מנדבת לנו פרטים ולנו לא נותר אלא לשער. האם היה זה בגלל שהיא חשקה בהם מסיבה כלשהי או שמא רצתה שלא יהיו ברשות אביה?

התרפים ככלי ניחוש

בתנ"ך מופיעים התרפים בהקשרים מאגיים של פעולת הניחוש: קבלת החלטות, קסימת קסמים והגדת עתידות. לדוגמה, על נבוכדנצאר מלך בבל נאמר כי התייעץ בתרפים: "כִי עָמַד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים לִקְסָם קָסֶם קִלְקַל בַּחִצִּים שָׁאַל בַּתְּרָפִים רָאָה בַּכָּבֵד" (יחזקאל כ"א כו). בזכריה מוזכרים התרפים ככלי חיזוי: "כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַחֵמוּן" (זכריה י' ב). מיכה, ששימש ככוהן של שבט דן, החזיק בתרפים בצמוד לאפוד: "וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים" (שופטים י"ז ה). החיבור בין אפוד לתרפים מופיע במקומות נוספים בתנ"ך ומחזק את ההשערה שהתרפים, כמו האפוד (ראו לדוגמה, שמואל א כ"ג ט-יב), שימשו לניחוש מאגי ולחיזוי העתיד. בפרק שקדם לסיפור הבריחה, כאשר שמע לבן את בקשתו של יעקב לחזור לארצו בעקבות לידת בנו יוסף, הוא אמר ליעקב: "נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ" (בראשית ל' כז). מכאן אנו יכולים ללמוד כי לבן עסק במאגיה. מן הסתם נעזר לבן בתרפים שלו כדי לנחש. האם יתכן שגם רחל, בתו של לבן, רצתה בתרפים של אביה על מנת שישמשו לה אמצעי ניחוש ועל כן גנבה אותם?
הרשב"ם סבור שרחל גנבה את התרפים כיוון שהאמינה בכוחות המאגיים שלהם וחששה שהם יגלו ללבן שיעקב ברח. אך אם נסתכל על מבחן התוצאה, התוכנית שהרשב"ם מייחס לרחל לא צלחה. להיפך, אביה גילה כי יעקב ומשפחתו ברחו ואף יצא לרדוף אחריהם, כשאחת המטרות שלו הייתה להחזיר את התרפים.

התרפים כאלוהים?

האם יתכן שרחל חפצה בתרפים של אביה על מנת שישמשו לה אמצעי פולחני, או אפילו אלוהים, כפי שמכנה אותם לבן כאשר הוא מטיח ביעקב כאשר הוא משיג אותו: "לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי" (בראשית ל"א ל)? השערה זו נראית מרחיקת לכת אך הפסוקים עצמם מספרים שכעבור זמן, ערב העלייה לבית אל, ביקש יעקב מאנשי ביתו להסיר את אלוהי הנכר אשר בתוכם (בראשית ל"ה ב). האם יתכן שגם רחל האמינה באלוהי נכר?
רש"י (בראשית ל"א יט), על פי מדרש רבה, מציע שרחל גנבה את התרפים כדי "להפריש את אביה מעבודה זרה". טענה זו מאירה את רחל באור חיובי אך היא אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שרחל לא טרחה להיפטר מהתרפים לאחר הגניבה. כפי ששואל ראב"ע (שם), מדוע לא טמנה אותם באדמה כפי שנהגו מאוחר יותר יעקב ואנשי ביתו כאשר נפטרו מאלוהי הנכר לפני העלייה לבית אל? מדוע לקחה אותם איתה?
כאמור קשה לקבוע מדוע גנבה רחל את התרפים כיוון שהתורה אינה מנמקת את המעשה. אך ניתן לקבוע מה היו התוצאות של אותה גניבה, שלא היה קורות לולא גנבה רחל את התרפים של אביה, ולנסות להסיק מהן הייתה מטרתה.

גניבת התרפים – המניע למרדף אחרי יעקב

מדברי לבן מתקבל הרושם כי אלמלא נגנבו התרפים יתכן שהיה משלים עם בריחת יעקב ולא היה רודף אחריו:
וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי. (בראשית ל"א ל)
נדמה שלבן מסוגל להבין את בריחתו של יעקב בעקבות כיסופיו לבית אביו. אולם לאחר שנלקחו ממנו אלוהיו לא נותרה לו ברירה והוא נאלץ לרדוף אחרי יעקב על מנת להשיבם אליו. זאת ועוד, הרושם המתקבל מהפסוקים הוא שלבן ממש חש שהתרפים נמצאים במחנה יעקב והם כאילו שידרו לו וכיוונו אותו אליהם, כמו במשחק הילדים הידוע "חם/קר". התורה מתארת כיצד לאחר שעבר לבן באוהלים השונים והתמקד באוהל רחל, הוא החל למשש את כל האוהל כאילו חש שהתרפים נמצאים בו. רק משום שנבצר ממנו לבקש מרחל לקום מפניו ולאפשר לו לבדוק את כר הגמל הוא לא הצליח למצוא את התרפים שהחביאה רחל:
וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת וְלֹא מָצָא וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל. וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא. וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים. (בראשית ל"א לג-לה)
אם כן, גניבת התרפים בידי רחל דרבנה את לבן לרדוף אחרי יעקב על מנת להחזירם. בה בעת שימשו התרפים מעין משדר שכיוון את לבן במהלך המרדף עד אשר הדביק את יעקב בהר הגלעד.
האם רחל לא הבינה זאת? האם היא לא הבינה שגניבת התרפים תגרום ללבן לרדוף אחריהם ואף תסייע לאביה לאתר אותם? ואם הבינה, מדוע גרמה לכך שלבן ירדוף אחרי יעקב? מה היא ניסתה להשיג בכך?

גניבת גביע הכסף

סיפור גניבת התרפים מזכיר את הסיפור המבוים של גניבת גביע הכסף בידי בנימין. בשני המקרים הובילה גניבת כלי הניחוש לרדיפה אחרי הגנבים. בסיפור גניבת הגביע הסביר יוסף לאחים שגניבת הגביע הייתה חסרת תוחלת היות שהוא מסוגל לדעת את זהות הגנבים באמצעות כוחות הניחוש שלו:
וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי. (בראשית מ"ד טו)
כך היה גם בסיפור גניבת התרפים. לבן, שנהג לעסוק בניחוש, הרגיש שהתרפים נמצאים במחנה יעקב. אמנם לבן עצמו לא טען בפני יעקב שהוא נעזר בניחוש כדי להגיע למסקנה כי התרפים נמצאים במחנה יעקב, מכיוון שבסופו של דבר הוא לא הצליח למצוא אותם. זאת בניגוד ליוסף, שהתהדר ביכולות הניחוש שלו בפני אחיו לאחר שנתפסו עם הגביע (בראשית מ"ד טו). כאמור המקרה של גניבת גביע הכסף היה מבוים. בפרק "יוסף ואחיו במצרים" אסביר מדוע בחר יוסף בתחבולה זו וכיצד הדבר קשור לסיפור גניבת התרפים בידי רחל.

לקיחת הכלים השאולים ביציאת מצרים

גניבת התרפים מזכירה בפרטים רבים גם סיפור אחר: שאילת הכלים בזמן יציאת מצרים. לפני שיצאו בני ישראל ממצרים הם שאלו מאת המצרים כלים ובגדים שמעולם לא הוחזרו:
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם. (שמות י"ב לה-לו)
בשני המקרים – בבריחתו של יעקב מלבן כמו ביציאת מצרים – ישנה בריחה המתוארת בתבנית זהה: ויוגד ל-א'... כי ברח ב'...
בסיפור יציאת מצרים נאמר:
וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם... (שמות י"ד ה)
ואילו בבריחה מלבן נאמר:
וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב. (בראשית ל"א כב)
בשני המקרים התגלתה הבריחה לאחר שלושה ימים. בבריחה של יעקב הדבר נאמר במפורש: "וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי". לעומת זאת, במקרה של הבריחה של בני ישראל ביציאת מצרים, הדבר לא נכתב במפורש, אך ניתן להבין כי הבריחה התגלתה לאחר שלושה ימים. שהרי בני ישראל ביקשו לצאת לשלושה ימים וכאשר לא שבו בזמן התברר כי הם ברחו. כפי שאסביר להלן בפרק "'דרך שלושת ימים' ושאילת הכלים", העובדה כי בידי בני ישראל היוצאים ממצרים היו כלים שאולים סייעה בידי פרעה לשכנע את עמו להצטרף למרדף אחרי בני ישראל, על מנת להשיב להם את הכלים השאולים אשר נותרו אצל בני ישראל. הכלים השאולים שימשו פיתיון שמטרתו הייתה לגרור את המצרים אל המכה האחת עשרה, אל תבוסתם הסופית במצולות ים סוף. אלמלא הכלים השאולים יש להניח כי העם המצרי שְׂבַע המכות היה מניח לבני ישראל לצאת ולא היה מתפתה לרדוף אחריהם.
התרפים שימשו ללבן כלי ניחוש וגניבתם הייתה גורם בעל חשיבות בהחלטתו לרדוף אחרי יעקב. ראינו שהדפוס של גניבת כלי ניחוש שמובילה למרדף חוזר גם במקרה (המבוים) של גניבת גביע הניחוש של יוסף בידי בנימין. אולם מסיפור שאילת הכלים במצרים למדנו שלעיתים הגניבה נעשית מראש מתוך כוונה לגרום למרדף. אם נדייק, נוכל לשים לב לכך שלמעשה גם הגניבה של גביע הכסף הייתה מכוּונת. אמנם היא בוימה, אך אין זה משנה. היא נעשתה כדי להצדיק את המרדף. אם כן, כמו גניבת הכלים השאולים ביציאת מצרים וגניבת הגביע המבוימת גם גניבת התרפים בידי רחל הייתה מכוּונת ונועדה לגרום ללבן לרדוף אחרי יעקב.
במבט ראשון נדמה שמבחינת רחל הבורחת עם משפחתה אין כל היגיון לגרום ללבן לרדוף אחריהם. אך לרחל הייתה תוכנית סדורה. רחל גנבה את התרפים כתגובה למעשה של יעקב שגנב את לב לבן. השימוש במילה זהה – 'גניבה' – לתיאור מעשיהם של רחל ושל יעקב נועד לרמוז לנו על קשר בין שני המעשים. יעקב בחר לברוח מלבן במקום להתעמת איתו מכיוון שהוא חשש מהתמודדות, חשש לעמוד על שלו. במעשה גניבת התרפים רחל כפתה על יעקב את העימות, הכריחה אותו להתמודד במקום לברוח, כפי שהיה רגיל לעשות בעבר.
רחל ביקשה לעמת את יעקב עם אביה מאחר שהיא ראתה במהלך השנים את נטייתו של יעקב להתחמק ולהימנע מעימותים. היא שמעה על ההתחזות שלו לעֵשו בניסיון לגנוב את הברכות במקום לבקש מאביו את מה שהגיע לו. היא ראתה כיצד נאלץ כתוצאה מכך לברוח לחרן בחוסר כל. היא גם ראתה כיצד יעקב נמנע בכל מחיר מעימות עם לבן גם כאשר אביה החליף אותה בלאה בליל כלולותיה. רחל ראתה כיצד לבן מרמה את יעקב שנה אחר שנה וכיצד יעקב שותק וסובל הכול. היא ראתה את כל אלו ורצתה לשים לכך קץ. היא הכירה את יעקב וידעה שיש בו גם פן אחר, הפן המתבטא בשם 'ישראל'. רחל רצתה לחולל שינוי בדרכו של יעקב. היא רצתה לראות אותו הופך מ'יעקב' ל'ישראל', עומד על שלו ולא פוחד להתמודד ולהתעמת כשצריך. באמצעות גניבת התרפים רחל הצליחה להביא את יעקב להתעמת עם לבן בפעם הראשונה ולומר לו באופן ישיר את אשר נצר בליבו במשך עשרים שנה:
וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי. כִי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ. זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי. טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה. הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי. זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים. לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ. (בראשית ל"א לו-מב)

קביעת קווי גבול בין ישראל לשכניו

טובה נוספת צמחה מהמפגש בין יעקב ללבן בהר הגלעד. גניבת התרפים נתנה ליעקב את ההזדמנות להסדיר את היחסים בינו לבין לבן, יחסים שהיו נשארים בלתי פתורים אלמלא רדף אחרי יעקב.
העימות בין יעקב ולבן, שהסתיים בהסכם היפרדות, הוא חלק מסדרה של סיפורים בספר בראשית המתארים כיצד זכה עם ישראל לרשת את ארץ כנען, ובעיקר כיצד נקבעו קווי הגבול בין האומה הישראלית לאומות שהיו בשורשן קרובות משפחה שלה. בכל המקרים גיבורי הסיפור הם לכאורה אנשים פרטיים: אברהם ולוט, יעקב ולבן, יעקב ועֵשו. אבל למעשה, דמויות אלו הם אבות האומות שיצאו מהן, ומייצגים שלהן. לא מדובר רק במפגשים בין אחים ובני דודים אלא בהתנגשויות בין עמים. כך מצאנו בהיפרדות של לוט מעם אברהם, כאשר לוט בחר לו את "כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן" ואילו אברהם נשאר לגור בארץ כנען:
וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה. וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶתכָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר. וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו. אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם. (בראשית י"ג ז-יב)
הביטויים הכוללניים הללו של אזורי המגורים, מצד אחד "כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן" ומהצד השני "אֶרֶץ כְּנָעַן", מתאימים יותר לעמים מאשר לשני רועים, גם אם עדריהם גדולים יחסית. זו אכן כוונת הכתוב – להסביר כיצד נוצר קו הגבול בין עמון ומואב צאצאיו של לוט לבין האומה הישראלית, צאצאי אברהם, יורשי הארץ.
גם ההיפרדות של יעקב ועֵשו מוסברת על רקע דומה לזה של היפרדות אברהם ולוט:
וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. כִי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם. וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם. (בראשית ל"ו ו-ח)
גם במקרה הזה הייתה הארץ קטנה מלהכיל את שני הצדדים ועל כן בחר עֵשו לעזוב את ארץ כנען לטובת יעקב. וגם במקרה הזה ההיפרדות מסבירה את קווי הגבול שנוצרו בין האומות, זו של "עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם" וזו של ישראל.
כך הדבר גם במקרה של לבן ויעקב. במסגרת הסדרת היחסים וההיפרדות בין לבן ליעקב נקבע גם קו גבול בין האומות שהם מייצגים – ארם וישראל. ההסכם המדיני שנחתם בין הצדדים, בסמוך למצבה ולגַלְעֵד שבהר הגלעד, הביא את העימות לסיומו.

יעקב ועֵשו

השינוי שעבר יעקב בעקבות גניבת התרפים והעימות עם לבן שבא בעקבותיו ניכרים באירועים שהגיעו בהמשך. מיד בתחילת הפרק הבא התורה מספרת לנו על כך שיעקב שלח "מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו" (בראשית ל"ב ג). חז"ל מבקרים את יעקב ושואלים, איזו סיבה הייתה ליעקב לשלוח מלאכים אל עֵשו? מדוע הוא התגרה בגורלו והביא את עצמו למצב שבו עליו לחשוש פן יבוא עֵשו ויכה אותו אם על בנים? המדרש מנסח את הדברים בצורה יפה:
"וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים": רב הונא פתח: "מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ" (משלי כ"ו יז) – אמר לו הקב"ה: לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו: "כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב" (בראשית ל"ב ה)? (בראשית רבה פרשה עח)
על פי ההסבר שלי התשובה לכך ברורה. יעקב יישם כאן את אשר למד מרחל. במקום לברוח ולהימנע מעימות עדיף להתמודד עם המציאות, עם כל הקשיים הכרוכים בדבר. עדיף להתעמת עם עֵשו כעת ולא לחיות בפחד כל החיים. אשר על כן, יעקב יוזם מפגש עם עֵשו למרות הפוטנציאל לעימות שטמון במפגש כזה. את המשך המגמה הזאת אנו רואים כאשר יעקב נאבק במלאך ויכול לו. אם בעבר בחר יעקב בדרך ההימנעות והבריחה כאשר נקלע למצבים כאלו, כאן הוא נאבק עד שדווקא המלאך היה זה שביקש ממנו להניח לו ללכת, לא לפני שבירך את יעקב (בראשית ל"ב כה-לא).
שינוי דרך ההתנהלות של יעקב התבטא בשינוי שמו על ידי המלאך מיעקב לישראל. אם השם 'יעקב' מסמל חוסר יושר, מִרמה והימנעות מעימות, השם 'ישראל' מסמל יושר והתמודדות ישירה. עתה, כאשר בחר יעקב בדרך ההתמודדות הישירה הוא נקרא 'ישראל': "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית ל"ב כח).

יעקב וישראל

השינוי שהתחולל ביעקב לא היה סופי ומוחלט. בניגוד לעימות עם לבן שהסתיים בצורה חדה וברורה, העימות עם עֵשו לא נפתר לחלוטין. לקראת סוף המפגש ביקש עֵשו שיעקב יתלווה אליו לשעיר. במקום להסביר לעֵשו כי הוא נמצא בדרכו אל יצחק אביו, אל ארץ מולדתו, שוב בחר יעקב להתחמק. הוא דחה את העימות לזמן לא ברור בעתיד, "עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה" (בראשית ל"ג יד). בכך חזר יעקב לדרך ההימנעות, העורמה והתחבולה לאחר שכבר החל לאחוז בדרך ההתמודדות. באופן סמלי הדבר מתבטא בכך שאף ששמו שוּנָה מיעקב לישראל בלשון שאיננה מאפשרת חזרה לאחור: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל" (בראשית ל"ב כח), בפועל שני השמות שימשו בהמשך בערבוביה. לעיתים התגלה 'ישראל' שעומד על שלו בגבורה ולעיתים הופיע 'יעקב' של הפסוק "בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה".
עד מתי ימשיכו שני השמות לשמש בערבוביה? "עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה". עד אחרית הימים, כאשר תגיע התקופה שבה "וְהָיָה הֶעָקֹב (יעקב) לְמִישׁוֹר (ישראל) וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה" (ישעיהו מ' ד); עד ליום שבו "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה" (עובדיה א' כא).

לא בתרפים חשקה רחל אלא בתוצאותיה של הגניבה. אולם בכך היא חרצה את גורלה. יעקב קבע באוזני לבן:
עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה. נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם. (בראשית ל"א לב)
ואכן הקללה של יעקב נתקיימה ובפרשה הבאה אנו מתבשרים על מותה של רחל בטרם עת (בראשית ל"ה טז-כ). אם כן, רחל שילמה את המחיר הכבד ביותר על ניסיונה לעזור לאיש שכה אהבה.
רחל - פרסקו של טיאפולו
רחל - פרסקו של טיאפולו בארמון הפטריארך (הבישוף) באודינה (במקום סדרה שלמה של פרסקאות תנ"ך)

לדף הראשי של פרשת ויצא
לדף הספר של אריאל סטולמן בעקבות הפשט האבוד

דבר תורה לפרשת ויצא

דברי תורה לפרשת ויצא מאת יואב

  • שנת תשע"ז - מדוע יעקב הציע לעבוד שבע שנים תמורת רחל?
  • שנת תשע"ח - מדוע יעקב התעכב כל כך הרבה זמן אצל לבן


שנת תשע"ח - מדוע יעקב התעכב כל כך הרבה זמן אצל לבן

הפסוק שפותח את פרשת ויצא הוא:" וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" בואו ניזכר מדוע יעקב הולך לחרן.

יעקב הולך לחרן משתי סיבות אחת אמרה לו אמו והשנייה אמר לו אביו.רבקה אומרת ליעקב כך: "וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים..." ופסוק אחר כך " ... וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם". רבקה אומרת ליעקב לברוח מפני עשו, וכאשר עשו ישכח ממה שקרה, רבקה תשלח לו הודעה.

יצחק לעומת זאת אומר לו כך: "וְקַח-לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ" לפי יצחק יעקב הולך לחרן כדי לקחת אישה, כשהוא יתחתן הוא יוכל לחזור. וכמו שאנחנו רואים בנדר של יעקב בתחילת הפרשה: יעקב מבקש מה' כך: "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל-בֵּית אָבִי" מטרתו של יעקב היא לשוב. 

אם כן איך קרה שיעקב נשאר בבית לבן עשרים שנה?!

בפרק כ"ט פסוק י"ח נמצאת התשובה. "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה". 

מבחינת יעקב הוא אפילו לא בזבז את זמנו שכן הוא מקיים שתיים ממטרותיו. הוא גם מתכוון להתחתן איתה וגם מחכה שעשו ירגע, והכתוב מעיד: "וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" 

אך יעקב שילם על אהבתו מחיר כבד. יעקב לא נהנה אצל לבן, כמו שהוא אומר אחר כך: "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" יעקב מסר את שנתו למען צאנו של לבן. ואם כל זה שיעקב הקריב את עצמו לבן משגע אותו כל הזמן: "וַתַּחֲלֵף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים".

עברו 14  שנה, יעקב כבר התחתן והוליד ילדים ומבחינת יצחק הוא יכול לחזור ואילו רבקה עוד לא שלחה הודעה. כשזה לא קורה, יעקב מבין שהוא צריך ללכת לבד: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי"  לבן מציע ליעקב פיתוי כספי וזה עובד, לאחר שיעקב הסכים להישאר, צצות סיבות חדשות שגורמות ליעקב ללכת.

סיבה ראשונה: "וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת-פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם". לבן עד עכשיו הציק, התעלל וניצל את יעקב כמה וכמה פעמים אך תמיד עשה את עצמו כאילו הוא "נחמד" אל יעקב. עכשיו, שאפילו נחמדות כלפי חוץ אין אצל לבן, אין ליעקב סיבה להישאר.

הסיבה השנייה: יעקב מקבל צו אלוקי "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יַעֲקֹב שׁוּב אֶל-אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ" יעקב צריך דחיפה כדי לשוב ארצה. 

עוד סיבה שהיה קשה ליעקב ללכת מלבן: " וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת-לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל-בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא" התורה מזכירה לנו שגם ללבן הרמאי יש לב ושהוא גם יכול להיפגע אולי יעקב לא רצה לפגוע בלבן ולכן לא עזב אותו עד כה, אולי הכוונה היא כמו האבן עזרא גנב את דעתו, לבן יוצא מדעתו מרוב כעס או שאין לו דעת אין לו מושג מה לעשות עם צאנו אחרי שיעקב הלך.

שימו לב יעקב תכנן רק להינשא לנשים ולחכות שעשו כבר לא יכעס עליו ולחזור. בפועל דבר כזה לוקח עשר שנים מקסימום, אבל כמו שראינו הרבה דברים משתבשים בדרך ויעקב זרם עם זה ולא אמר ללבן משהו כמו אני לא יכול לעבוד את צאנך אני צריך ללכת .

וזה אולי גם מראה לנו שלא תמיד חייבים לעשות בול כפי שתכננו אלא אפשר להתגמש פה ושם ואולי ייצא לנו מזה טוב כמו שליעקב יצא מזה טוב שכתוב:  "ויִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי-לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים" שבת שלום!




לדף הראשי לפרשת ויצא

שנת תשע"ז - מדוע יעקב הציע לעבוד שבע שנים תמורת רחל?

פרשת ויצא מספרת את מה שקרה ליעקב כשעבר לחרן.
יעקב רועה את הצאן של לבן. ולבן שואל אותו מה הוא רוצה בתמורה? יעקב עונה שהוא רוצה להתחתן עם בתו. פרק כ"ט פסוק י"ח: "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל; וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה. "

יש לשאול למה יעקב מבקש לעבוד שבע שנים. הוא היה צריך לומר שנה שנתיים לא יותר. למה שבע שנים?

החזקוני מתייחס לשאלה זאת ומסביר : שהיה יעקב צריך לומר שנה שנתיים אבל אמר שבע למה?
אלא יעקב אפילו לא חשב על זה שיתנו לו אישה יפה כרחל בשביל עבודה מועטת ולכן אמר שבע שנים.
הספורנו מביא שני פירושים פירוש ראשון: ליעקב אין נכסים ואדם שאין לו נכסים אינו יכול לפרנס את משפחתו אדם כזה אינו יכול להתחתן ולכן יעקב אומר שבע שנים הוא אומר בלבו שעד אז יהיה לו מספיק נכסים ויוכל לפרנס את משפחתו.

הפירוש השני: יעקב אומר ללבן לחכות שבע שנים כדי שרחל תתבגר וגם לא יהיו בעיות קנאה עם לאה כי יעקב חושב בלבו שעד אז לאה כבר תתחתן.

אני חשבתי על עוד תירוץ שדומה לתירוץ של החזקוני.  יעקב ידע שלבן רמאי גדול. ולכן הוא רצה לעבוד הרבה זמן כדי שלבן לא יוכל להגיד באיזה שהוא שלב שרחל בכלל לא של יעקב כי הוא לא התאמץ בשבילה יעקב מתאמץ ועובד כדי שתהיה ראיה לכך שרחל באמת שלו .

פינת החידה השבועית:
החידה של שבוע שעבר הייתה:   על עשו נאמר שהוא אדמוני על מי עוד נאמר בתנ"ך שהוא אדמוני.  התשובה היא דוד שרשום: "ויִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם-יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי"

והחידה השבועית של השבוע היא: אלו שתי מילים בפרשה אינן בעברית.

רשמו בתגובות מה אתם חושבים על החידה ועל הסרטון ואת התשובה נפרסם בשבוע הבא.



לדף הראשי לפרשת ויצא

אבימלך ולבן - צביעות במיטבה

בפרשת וירא, אברהם יורד לגרר ושרה נלקחת לבית אבימלך. הפרשה מזכירה את המקרה בפרשת לך-לך בו שרה נלקחת לבית פרעה. בשני המקרים, אברהם חושש לחייו ומבקש משרה להזדהות כאחותו. אבימלך מקבל נבואה בחלום הלילה ובה הוא מוזהר כי לקח אשת איש.

אבימלך נזעק ומגן על עצמו: "... וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם-צַדִּיק תַּהֲרֹג" . אבימלך ממשיך לטעון לזכותו: "הֲלֹא הוּא אָמַר-לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא-גַם-הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם-לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת" (בראשית כ' ד-ה).
הקב"ה אפילו מאשר את טענתו של אבימלך: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹקים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם-לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשׂךְ גַּם-אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ-לִי עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ".
הקורא כמעט משתכנע ומאמין לאבימלך. העובדות נכונות. אברהם הטעה אותו וגרם לו לחשוב ששרה פנויה, לאבימלך לכאורה אין מניע לא לקחת את שרה, ולמרבה המזל ה' עוצר אותו לפני שחטא חמור מתרחש. קריאה מעמיקה יותר תראה לנו שחששו של אברהם לא היה לחינם ואבימלך אינו בדיוק צדיק כמו שהוא מנסה לטעון.

לאחר שהקב"ה מזכה את אבימלך הטון פתאום נהיה חריף יותר ואבימלך מקבל אזהרה חמורה: "וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת-הָאִישׁ כִּי-נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם-אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי-מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ". מדוע צריכה לבוא אזהרה כל כך חמורה ולמעשה איום בעונש מוות? כאן כבר מתגנב חשד לליבו של הקורא. נראה כי אמנם לקיחתה של שרה הייתה בתום לב, אולם אבימלך מתחיל לחשוב שאת בעיית היותה של שרה אשת איש קל מאד לפתור ולהפוך אותה לפנויה. כאן כבר אין תום לב אלא מזימות ונדרשת הוראה ברורה: "השב אשת האיש".

חיזוק לדברים אלו מקבלים בפסוק הבא: "וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל-עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד". אני חושב שכול אחד שהיה מקבל אזהרה כזו וחס על חייו היה קם באמצע הלילה ממיטתו יוצא בפיז'מה, מחזיר מיד את שרה ומבקש מאברהם שיתפלל בעדו. אבל אבימלך לא ממש מוטרד מהחלום, אלא ישן היטב עד אור הבוקר וגם בבוקר במקום להחזיר את שרה, הוא מכנס את כל עבדיו להתייעצות. מה יש להתייעץ? ההוראות כל כך ברורות, אבל אבימלך עוד חיפש מוצא כלשהו שישאיר את שרה אצלו.

ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה ואבימלך לא חושב כלל להתנצל אלא מדבר קשות עם אברהם: "וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה-עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה-חָטָאתִי לָךְ כִּי-הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל-מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא-יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי"

לאברהם אין ברירה אלא לספר לאבימלך מה בדיוק היה החשש: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין-יִרְאַת אֱלֹקים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל-דְּבַר אִשְׁתִּי"

וגם לאחר מכן אבימלך עוד מנסה לפתור את הבעיה בדרכים ממוניות "וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ" אבל ללא הועיל, המתנות קודם ורק בסוף כאשר כלו כל הקיצין הוא מחזיר את שרה. וכל זה כאשר גם בביתו וגם בעמו נשים הרות נעצרו מלדת וזעקותיהן בצירי הלידה מן הסתם החרידו את השומעים "וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל-הָאֱלֹקים וַיִּרְפָּא אֱלֹקים אֶת-אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת-אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ: כִּי-עָצֹר עָצַר ה' בְּעַד כָּל-רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל-דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם".

לעומת אבימלך, בסיפור הדומה בפרשת לך-לך נראה כי פרעה פעל ביותר תום לב. הוא מחזיר את שרה באופן מיידי וגם לשאלתו מדוע אברהם עשה מה שעשה, אין אברהם משיב וייתכן כי דווקא שם חששו של אברהם היה פחות מוצדק.

דוגמה נוספת לצביעות מופיעה אצל לבן הארמי (בראשית ל"א כו-ל)

"וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת-לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת-בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב:  לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא-הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר: וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ:  יֶשׁ-לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹקי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם-יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד-רָע: וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי-נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת-אֱלֹהָי"

הקורא מזדהה עם לבן. בכל זאת אבא וסבא שפתאום לוקחים ממנו את בנותיו האהובות ונכדיו היקרים, והוא נזעק ורודף ופניו לשלום. למה הלכתם ככה, במקום שנעשה מסיבה גדולה וניפרד כמו שצריך. אולם בין דברים מסתתר איום: "יש לאל ידי לעשות עמכם רע". עמכם ולא עימך. מילא היה עושה רע עם יעקב, אבל בלשון רבים, מדובר על בנותיו ונכדיו, אותם אלו שרק בפסוק הקודם הזכיר כמה הוא אוהב. הקורא לא מופתע כי כבר כמה פסוקים קודם לכן אמרו רחל ולאה ליעקב: "הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם-אָכוֹל אֶת-כַּסְפֵּנוּ". השיקול אצל לבן הוא שיקול כספי תועלתני וכאשר הוא מאיים, יש לקחת את איומיו ברצינות, וכפי שהוא מתאר, רק בזכות ההתערבות האלוקית, הוא אינו פותח במלחמה. נשים לב כי אלוקים אסר עליו אפילו לדבר עם יעקב, ולבן בכעסו וצביעותו התעלם מדברים אלו.

לא לחנים הזהיר ינאי המלך את שלומציון המלכה: "אמר לה ינאי מלכא לדביתיה: אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס". וגם אנחנו נלמד להזיהר מצבועים כאבימלך ולבן

לדף הראשי של פרשת וירא
לדף הראשי של פרשת ויצא

הפטרת פרשת ויצא

הפטרת פרשת ויצא הינה בסוף ספר הושע. יש מנהגים שונים בהפטרה. מנהג ספרד להתחיל בפרק י"א פסוק ז' עד פרק י"ב פסוק יב ומנהג אשכנז להתחיל מפרק י"ב פסוק יג ועד סוף הספר. במאמר זה ננתח את שתי ההפטרות ולמעשה את חלקו האחרון של ספר הושע.  ניתן לקרוא רק את חציו בהתאם למנהג הקורא אולם כדאי לקרוא את כל המאמר להבנת דרכו של הושע.
גם בהפטרה זו מוזכרים אירועים מחיי יעקב הקושרים את ההפטרה לפרשה אולם מטרתו העיקרית של הנביא היא תוכחה לממלכת ישראל בשנים שלפני חורבנה.

פתיחת ההפטרה מעלה לנו קושי נוסף מאחר והפסוק בו היא פותחת הוא למעשה באמצע פרשייה ומתייחסת בעיקרה לפסוקים שבאים לפניה.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


ז וְעַמִּי תְלוּאִים לִמְשׁוּבָתִי וְאֶל-עַל יִקְרָאֻהוּ יַחַד לֹא יְרוֹמֵם:

פסוק זה מסיים כמה פסוקים בהם מתאר הנביא את אהבתו של ה' לעם ישראל בהוציאו אותו ממצרים ובהפיכתו לעם, ואיך עם ישראל בוטאיו מתרחק מה' ובכך מביא על עצמו את עונש הגלות בידי ממלכת אשור. למרות כל אזהרות הנביאים מתלונן ה' ועמי תלואים -לאים מלשון עייפות, ולא חוזרים בתשובה. למרות כל קריאות הנביאים הנשמעות אל-על לא מתרוממים האנשים לחזור בתשובה.

ח אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי:

בפסוק זה ובכמה הבאים אחריו רואים עימות בין מידת הדין ובין מידת הרחמים. מידת הדין דורשת את הגלות אולם מידת הרחמים מעכבת. דימוי עם ישראל לסדום ועמורה מופיע אצל נביאים רבים והרב אברבנאל מעיר שהושע נקט בדימוי ייחודי לערים אדמה וצבוים (שנחרבו גם הן), אולי מפני שישעיהו שניבא באותו זמן כמעט השתמש בסדום ועמורה (ישעיהו א' - הפטרת דברים)

 ט לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם כִּי קל אָנֹכִי וְלֹא-אִישׁ בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר:

למרות חרון האף ומידת הדין הדורשת אולי כלייה על ממלכת ישראל (אפרים), מידת הרחמים מסתפקת בעונש בלבד. לשון הנביא מזכירה מאד דווקא את דברי בלעם בפרשת בלק: "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן-אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה" (במדבר כ"ג י"ט), אולם חכמים אומרים שדברים אלו נאמרו רק על נבואות הטובה שלא יתבטלו לעולם. נבואות הרעה יכולות להשתנות באם עם ישראל יחזור בתשובה.

י אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג כִּי-הוּא יִשְׁאַג וְיֶחֶרְדוּ בָנִים מִיָּם: יא יֶחֶרְדוּ כְצִפּוֹר מִמִּצְרַיִם וּכְיוֹנָה מֵאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהוֹשַׁבְתִּים עַל-בָּתֵּיהֶם נְאֻם-ה':

אולם פסוקים אלו מראים כי העם כנראה לא יחזור בתשובה ועונש הגלות יבוא. כבר בהפטרה הקודמת ראינו ששיבת ציון היא ייחודית מאחר ושאר עמי האיזור שחיו באותו זמן והוגלו, לא חזרו לעולם להיות עמים נפרדים והתערבבו זה עם זה (עמון, מואב, אדום וכו') ואילו עם ישראל זכה לתקומה. גם דימוי ה' לאריה מופיע אצל נביאים רבים ועוד נעמוד עליו בדיוננו להפרטת פרשת וישב בנביא עמוס.

מכאן מתחילה פרשייה ונבואה חדשה (פרק י"ב)

א סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹד רָד עִם-אֵל וְעִם-קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן:

התלונה כלפי ממלכת ישראל ברורה אולם ההתיחסות לממלכת יהודה לא ברורה מאחר והמילים עצמן לא ברורות. המפרשים התלבטו ופירשו בשתי דרכים מנוגדות. הדרך האחת היא שיהודה עדיין נאמן לה' אולם לפי דרך זו קשה מדוע מגיעה ליהודה תוכחה בהמשך. הדרך השנייה היא שגם יהודה כבר חוטא. הפועל "רד" מתקשר לפי פירוש זה לברכת יצחק לעשו: "הָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפרקתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ" ומכאן משמע שגם ממלתכ יהודה מורדת בה' ושבמצב זה הגויים מתגברים על עם ישראל.

ב אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ וְרֹדֵף קָדִים כָּל-הַיּוֹם כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה וּבְרִית עִם-אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל:

מבחינה פוליטית ממלכת ישראל דווקא קושרת קשרים עם מעצמות אזוריות כדוגמת אשור ומצרים, אולם הנביא מזהיר כי עיסוק זה הינו כמו רדיפה אחרי רוח, עיסוק שאינו מוביל לשום תוצאה

ג וְרִיב לה' עִם-יְהוּדָה וְלִפְקֹד עַל-יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ:

למרות שרוב נבואתו של הושע מכוונת לממלכת ישראל הוא כורך איתם גם את ממלכת יהודה.

ד בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת-אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת-אֱלֹקים: ה וַיָּשַׂר אֶל-מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן-לוֹ בֵּית-אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ:

כאן כבר מוזכר יעקב במפורש למרות שהאירועים מתוארים בפרשות העוטפות את פרשת ויצא. לידת יעקב בפרשת תולודת והמאבק עם המלאך וההתגלות האלוקית בבית אבל בפרשת וישלח (לא ההתגלות בחלום יעקב, אלא ההתגלות כשיעקב חזר לארץ ישראל).

ו וַה' אֱלֹקי הַצְּבָקוֹת ה' זִכְרוֹ: ז וְאַתָּה בֵּאלֹקיךָ תָשׁוּב חֶסֶד וּמִשְׁפָּט שְׁמֹר וְקַוֵּה אֶל-אֱלֹקיךָ תָּמִיד:

בפסוקים אלו שואל הנביא מדוע עם ישראל נזקק לבריתות עם הגויים? הרי כבר בבטן יעקב נאבק בעשיו, ואחר כך נאבק בהצלחה עם המלאך, עד כדי כך שהמלאך היה צריך להתחנן ליעקב שישלח אותו. יעקב זכה להתגלות מפורשת של אלוקים ולכן על עם ישראל לבטוח בה' ולא להסתמך על בריתות בנות חלוף.

ח כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב: ט וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי כָּל-יְגִיעַי לֹא יִמְצְאוּ-לִי עָוֹן אֲשֶׁר-חֵטְא:

אך במקום לדבוק במידותיו של יעקב, דבק עם ישראל דווקא במידות כנען, אותם עמים שהארץ הקיאה אותם ושהתורה מזהירה במיוחד לא ללכת בחוקיהם. למרות שרוב תועבות כנען קשורות לעבודה זרה ולגילוי עריות מביא הנביא בתור דוגמה שלילית את העושק והמרמה וחוסר הצדק. לפסוקים אלו זיקה מסוימת לפרשתנו. בפרשת ויצא, יעקב אכן צובר לעצמו עושר והון אולם בעוד שיעקב יודע היטב שכל העושר הוא מאת ה' ומכריז על כך גם בפני נשותיו וגם בפני לבן, אפרים מתעשר וחוטא באמירת "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" או "וישמן ישורון ויבעט" ומייחס את הצלחתו לעצמו.

י וְאָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים כִּימֵי מוֹעֵד:

כמובן שאי אפשר שלא לשים לב שהפסוק מתייחס במפורש לדיבר הראשון. אמנם החטא המוזכר הוא חטא המרמה והגזל. אולם חטא זה מראה שאין בלב החוטא יראת אלוקים כלל ומהר מאד מוביל לזניחת ה' ולעבודה זרה.

יא וְדִבַּרְתִּי עַל-הַנְּבִיאִים וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה: יב אִם-גִּלְעָד אָוֶן אַךְ-שָׁוְא הָיוּ בַּגִּלְגָּל שְׁוָרִים זִבֵּחוּ גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי:

 גלעד הוא המקום בו כרתו יעקב ולבן את הברית ביניהם. בגלעד יעקב הוכיח את לבן על כך שרימה אותו ורדף אחריו, ואילו עתה בני ישראל - אבוי לבושה - הם החוטאים. יעקב בנה מזבחות לה' ואילו הגלעד כולה מלאה מזבחות לעבודה זרה כמו גלי האבנים בשדות.

כאן מסתיימת ההפטרה לפי מנהג הספרדים ומכאן ואילך מתחיל ההפטרה לפי מנהג אשכנז. כמובן שדברי הנביא נאמרים ברצף.

יג וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר: יד וּבְנָבִיא הֶעֱלָה ה' אֶת-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּבְנָבִיא נִשְׁמָר:

הפסוק מתקשר מיד לפרשתנו. יעקב בורח לארם ועובד בשמירת הצאן בעבור אשה. משם קופץ הנביא ליצירת מצרים והנביא המדובר הוא משה רבנו שהיה גם הוא רועה צאן.

טו הִכְעִיס אֶפְרַיִם תַּמְרוּרִים וְדָמָיו עָלָיו יִטּוֹשׁ וְחֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ אֲדֹנָיו: א כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל וַיָּמֹת: ב וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם- מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן: ג לָכֵן יִהְיוּ כַּעֲנַן-בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה:

שוב מתאר הנביא את חטאי ישראל. המילים קשות. המילה רתת היא מילה יחידאית שאינה מופיעה בשום מקום אחר. יש קושי לפרש מילים כאלו מתוך ההקשר אולם ברור כי החטא המדובר הוא חטא של עבודה זרה.  בני ישראל עושים להם פסלים ומסכות ועובדים להם, אבל אותם פסלים הם כמו ענני הבוקר הנמוגים ברגע שהשמש עולה, כטל המתנדף, כמוץ העף ברוח וכעשן שנעלם. אין להם קיום וממשות אמיתיים (ודימוי זה הוא גם על האלילים וגם על עם ישראל).

ד וְאָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וֵאלֹקים זוּלָתִי לֹא תֵדָע וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי:

ושוב מזכיר הנביא את הדיבר הראשון

ה אֲנִי יְדַעְתִּיךָ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ תַּלְאֻוּבֹת:  ו כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ שָׂבְעוּ וַיָּרָם לִבָּם עַל-כֵּן שְׁכֵחוּנִי:

הנבואה כמעט חוזרת על עצמה, ה' גמל את חסדו עם עם ישראל במדבר וכאשר היה להם טוב מדי חטאו ושכחו את ה'.

ז וָאֱהִי לָהֶם כְּמוֹ-שָׁחַל כְּנָמֵר עַל-דֶּרֶךְ אָשׁוּר: ח אֶפְגְּשֵׁם כְּדֹב שַׁכּוּל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם וְאֹכְלֵם שָׁם כְּלָבִיא חַיַּת הַשָּׂדֶה תְּבַקְּעֵם:

שוב ה' מדומה לחיות טורפות שפגיעתם רעה.

ט שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל כִּי-בִי בְעֶזְרֶךָ: י אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא וְיוֹשִׁיעֲךָ בְּכָל-עָרֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ תְּנָה-לִּי מֶלֶךְ וְשָׂרִים: יא אֶתֶּן-לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי:

הנביא טוען בשם ה' שהסתמכות על מלכי האיזור לא תועיל ובשעת הדחק הם לא יעמדו לישראל.

 יב צָרוּר עֲוֹן אֶפְרָיִם צְפוּנָה חַטָּאתוֹ: יג חֶבְלֵי יוֹלֵדָה יָבֹאוּ לוֹ הוּא-בֵן לֹא חָכָם כִּי-עֵת לֹא-יַעֲמֹד בְּמִשְׁבַּר בָּנִים: יד מִיַּד שְׁאוֹל אֶפְדֵּם מִמָּוֶת אֶגְאָלֵם אֱהִי דְבָרֶיךָ מָוֶת אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל נֹחַם יִסָּתֵר מֵעֵינָי: טו כִּי הוּא בֵּן אַחִים יַפְרִיא יָבוֹא קָדִים- רוּחַ ה' מִמִּדְבָּר עֹלֶה וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ וְיֶחֱרַב מַעְיָנוֹ הוּא יִשְׁסֶה אוֹצַר כָּל-כְּלִי חֶמְדָּה: א תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן כִּי מָרְתָה בֵּאלֹהֶיהָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ עֹלְלֵיהֶם יְרֻטָּשׁוּ וְהָרִיּוֹתָיו יְבֻקָּעוּ:

פסוקים אלו הם נבואה קשה לממלכת ישראל שאחריתה יהיה מר. מנהג כובשים אכזרי באותם ימים היה ביקוע בטנן של הנשים ההרות והנבואה אומרת שכך יקרה גם בשומרון. בעוד פסוקים אלו הציגו את המצב המצוי, מסיים ספר הושע בהצגת המצב האפשרי, המצב הרצוי, וכמעט כל פסוק בפרק י"ד הוא ניגוד לפסוק בפרק שקדם לו. פסוקים אלו נקראים גם בשבת תשובה, השבת בין ראש השנה ליום הכיפורים

ב שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ:

קריאה זו של הנביא הינה בלשון ציווי אולם נשמעת כמעט כתחינה.

ג קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל-ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל-תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח-טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ:

גם כאן מזכירים את מידת הרחמים של ה'. נשא עוון ופשע.

ד אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל-סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא-נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר-בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם:

ישראל מבין כי ברית עם אשור לא תושיע אותו וגם זונח את הפסלים ועבודת האלילים שעשה הוא בעצמו

ה אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ:

מידת הרחמים עושה את פעולתה

ו אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן:  ז יֵלְכוּ יוֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן:
ח יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן:

שלושה פסוקים רצופים המסתיימים במילה לבנון. השוו לפסוק ז' בפרק הקודם. הטל הוא מקור מים זמין גם בימות החמה והוא יפריח את עם ישראל (לעומת הדימוי לאריה הטורף)

ט אֶפְרַיִם מַה-לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא:

שוב מדבר הנביא על זניחת העבודה הזרה

י מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם:

מסקנת הנבואה ברורה. הכל תלוי במעשי העם. דבר זה נאמר כבר בתורה ומהווה את הקרון הבחירה החופשית: "כו רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: כז אֶת-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: כח וְהַקְּלָלָה אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקיכֶם וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם:". הנביא פורש את שתי האפשרויות. קודם כל את המצב הקיים, המצב הגרוע, את חטאי העושק והרמאות שמביאים לעבודה זרה. את זניחת ה' והסתמכות על בריתות מפוקפקות עם הגויים ולעומת זאת מציג את האפשרות האחרת, את ההליכה בדרכי ה' ואת הברכה הבאה בעקבותיה.
בטבלה הבאה מסוכמים פסוקי הפרק אל מול המקבילות שלהם בפרק י"ג (לחלק מהפסוקים ניתן למצוא יותר ממקבילה אחת)


פרק י"ד
פרק י"ג
ב שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה'  אֱלֹקיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ:

ט שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל כִּי-בִי בְעֶזְרֶךָ: : ד וְאָנֹכִי ה'  אֱלֹקיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי
ג קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל-ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל-תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח-טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ:
יב צָרוּר עֲוֹן אֶפְרָיִם צְפוּנָה חַטָּאתוֹ:
ד אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל-סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא-נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר-בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם:
י אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא וְיוֹשִׁיעֲךָ בְּכָל-עָרֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ תְּנָה-לִּי מֶלֶךְ וְשָׂרִים
ה אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ:
: יא אֶתֶּן-לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי:
ו אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן:
ג לָכֵן יִהְיוּ כַּעֲנַן-בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה:
ז יֵלְכוּ יוֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן:
ז וָאֱהִי לָהֶם כְּמוֹ-שָׁחַל כְּנָמֵר עַל-דֶּרֶךְ אָשׁוּר:
ח יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן:
ח אֶפְגְּשֵׁם כְּדֹב שַׁכּוּל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם וְאֹכְלֵם שָׁם כְּלָבִיא חַיַּת הַשָּׂדֶה תְּבַקְּעֵם:
ט אֶפְרַיִם מַה-לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא:
ב וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם- מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן:
טו כִּי הוּא בֵּן אַחִים יַפְרִיא יָבוֹא קָדִים- רוּחַ ה' מִמִּדְבָּר עֹלֶה וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ וְיֶחֱרַב מַעְיָנוֹ הוּא יִשְׁסֶה אוֹצַר כָּל-כְּלִי חֶמְדָּה
י מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם:
יג חֶבְלֵי יוֹלֵדָה יָבֹאוּ לוֹ הוּא-בֵן לֹא חָכָם כִּי-עֵת לֹא-יַעֲמֹד בְּמִשְׁבַּר בָּנִים:  יד מִיַּד שְׁאוֹל אֶפְדֵּם מִמָּוֶת אֶגְאָלֵם אֱהִי דְבָרֶיךָ מָוֶת אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל נֹחַם יִסָּתֵר מֵעֵינָי:


כיצירת אומנות נביא את תמונתו של יוג'ין דלקרואה - ציד האריות. אנו רואים בתמונה שלמרות שצדים את האריה הרי גם הוא אינו טומן כפו וניזקו גדול.
ציד האריות - יוג'ין דלקרואה
ציד האריות - יוג'ין דלקרואה - 1861 - המכון לאומנות בשיקגו

לדף הראשי של פרשת ויצא