אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות מלכים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מלכים. הצג את כל הרשומות

הפטרת פרשת פינחס

הפטרת פרשת פינחס ממשיכה את סיפורו של אליהו הנביא הגדול בספר מלכים פרק י"ח מו.
כאשר פרשות מטות ומסעי מחוברות קוראים בשבת פרשת פינחס את הפטרת פרשת מטות. הפטרת פרשת פינחס נדירה יחסית ונקראת רק בשנים מעוברות.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


אומרים חז"ל כי אליהו הוא פינחס, או גלגולו של פינחס. האיש הקנאי לה', הנוקט במידת הקנאות ויקוב הדין את ההר. אולם בעוד שלפינחס הובטחה הכהונה מאת ה', נראה כי יחסו של הקב"ה לאליהו מורכב הרבה יותר. מחד אליהו הוא מגדולי הנביאים ומצד שני כפי שכבר הראנו, הקנאות היא מידה שיש להשתמש  בזהירות עצומה ובמקרים יוצאי דופן במיוחד ואפילו אליהו הנביא אינו יכול לאחוז בה יותר מדי. זוהי בעיני אחת ההפטרות המרתקות המביאה קונפליקטים אמוניים לעוצמות גבוהות.

כדי להיכנס לעניינים מומלץ להיזכר ולקרוא שוב את תחילת סיפורו של אליהו הנביא המתואר בהפטרה לפרשת כי-תשא. סיפור הר הכרמל נגמר בכך שאליהו הרג את כל נביאי הבעל והגשם חזר לרדת לאחר בצורת של שלוש שנים. רושם גודל אחז את העם ואת המלך אחאב ואליהו אפילו חלק לו כבוד ורץ לפני מרכבתו. כך מתחילה הפטרתנו

מו וְיַד-ה' הָיְתָה אֶל-אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד-בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה:
לא מדדתי את המרחק אבל נראה שריצתו של אליהו לפני מרכבת אחאב הייתה למעשה ריצת המרתון הראשונה (או לפחות מוקדמת מאות בשנים לאותה ריצה מפורסמת). אליהו שהוא כמובן יריבו המר ביותר של אחאב (והיריבות רק תתחזק באירוע כרם נבות) חולק למלך כבוד ורץ לפניו.

א וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר הָרַג אֶת-כָּל-הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב:ב וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל-אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה-יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי-כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת-נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם: 
איזבל כמובן אינה מתרשמת מהנס הגדול שהיה על הכרמל והיא עניינית מאד. היא שולחת מלאכים אל אליהו ואומרת לו בצורה גלויה כי היא מתכננת להרוג אותו. מדוע איזבל דוחה את גזר הדין ביום? כנראה בגלל אחאב. אחאב עדיין מתפעל מהנס אולם איזבל יודעת היטב כי תוך היום יתפוגג הרושם הגדול ולא יישאר ממנו הרבה. כך היא דרכם של ניסים גדולים, מרשימים מאד אולם הרושם מתפוגג. כך גם בני ישראל שלאחר הניסים הגדולים וקריעת ים סוף, חטאו בחטא העגל. ייתכן כי איזבל ראתה שאליהו מכבד את אחאב ונותנת לו כמה שעות להיעלם בטרם יתחיל הציד.
שימו לב לביטוי של איזבל: " כֹּה-יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן". המיוחד בביטוי שהוא בלשון רבים! איזבל מאמינה באלילים רבים ולכן צורת הביטוי המופיעה עוד מספר פעמים בתנ"ך ביחס לה' מופיעה כאן בצורה המראה שאיזבל מכוונת לא לה' אלא לאליליה הרבים.

בפסוקים הבאים שימו לב לריבוי הפעלים בכל פסוק.

ג וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-נַפְשׁוֹ וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּנַּח אֶת-נַעֲרוֹ שָׁם:
אנו מכירים כבר כמה סיפורים על נער שנשאר. המקרה המוכר הוא אברהם אבינו שהשאיר את שני נעריו עם החמור ועל להר המוריה רק עם יצחק. אולם כאן הרמז הוא לסיפור אחר.

ד וְהוּא-הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם (אֶחָת) [אֶחָד] וַיִּשְׁאַל אֶת-נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא-טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי: 
אליהו מתייאש. אולי אתם מכירים עוד נביא ששאל את נפשו למות, ואני מתכוון ליונה הנביא. כמו שמזהים את אליהו עם פינחס כך המדרשים קושרים קשר ישיר וברור בין יונה לבין אליהו ומציעים שהוא בנה של האלמנה מצרפת שאליהו החייה (פרק י"ז, בעיצומם של ימי הרעב הקשים). והנה אליהו עצמו חווה את חווית הרעב וחווית הצמא, גזרות שהוא בעצמו גזר על כל העם ותוך יום אחד של סבל הוא מבקש למות.

ה וַיִּשְׁכַּב וַיִּישַׁן תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וְהִנֵּה-זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ קוּם אֱכוֹל:ו וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַּת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב:
גם הביטוי צפחת רומז לאותו אירוע, אליהו אוכל ושותה מעט וחוזר לשכב.

ז וַיָּשָׁב- מַלְאַךְ ה' שֵׁנִית וַיִּגַּע-בּוֹ וַיֹּאמֶר קוּם אֱכֹל כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ:
האם אליהו בכלל יודע לאן הוא הולך? או שהמלאך מתכונן להוביל אותו?

ח וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב:
הנה חזרנו להר חורב, הר סיני, מקום מתן תורה. גם משך הזמן ארבעים יום וארבעים לילה מזכיר את הזמן שמשה היה על הר סיני, גם אליהו כמשה לא אכל ולא שתה כל אותו זמן. גם יהושע משרת משה נשאר לחכות למשה למרגלות ההר. כל ההקבלות האלו ביחד עם סיפור הריגת נביאי הבעל וחטאו של העם בעבודה זרה מזכירים מאד את חטא העגל (ומה גם שבצדק הפטרת פרשת כי-תשא היא הפרק הקודם בסיפור אליהו).

ט וַיָּבֹא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר-ה' אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ:

אנו לא מכירים מערה החורב. הדבר היחידי שיכול להזכיר מערה הוא "נקרת הצור" המקום בו משה הכה את הסלע ויצאו ממנו מים (עיינו פרשת בשלח). הנה שוב קשר ישיר למשה רבנו, שאולי יצר את המערה בה לן אליהו כעת.
אבל ההפתעה האמיתית היא דבר ה': "מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ". מה אתה עושה כאן. בשביל מה באת לפה. אם רצית לברוח, יכולת להישאר בבאר שבע. אפשר להרחיב את השאלה מה לך פה אליהו, מה לך פה בעולם הזה?

י וַיֹּאמֶר- קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹקי צְבָאוֹת כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ: 
אליהו לא מתבלבל. הוא מבין שהשאלה היא כללית יותר ומספר בדיוק את מה שקרה. וכי הקב"ה אינו יודע מה שקרה? אליהו מאמין שהצדק איתו. בקנאתו לה' אלוקי צבאות הוא אסר על הגשם לפני שלוש שנים ומאז התגלגלו הדברים. הקב"ה עצמו סייע לאליהו וחולל את הנס הגדול בכרמל רק כמה שבועות קודם לכן. 
 
יא וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפרק- הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה'  לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה':יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה: 
איזה מחזה נורא. רוח חזקה, רעש, ואש. שוב אנו חוזרים בדמיוננו למעמד הר סיני. קולות, רעשים וברקים. אולם לא באלו מצוי הפתרון. לפעמים הפתרון הוא דווקא בקול דממה דקה. לפעמים צריך עבודה שקטה ויסודית הבאה מלמטה ולא פעולה חדה ומהירה.

יג וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ: 
אליהו יוצא פתח המערה ושומע שוב את אותה שאלה בדיוק.

יד וַ-יֹּאמֶר- קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ:
אליהו עונה את אותה תשובה בדיוק. אין הבדל של מילה. כאילו ביצעו העתק-הדבק. אליהו דוחה את דברי ה'. אליהו לא מקבל את דברי ה' ואינו מוכן לפעול בדרך של קול דממה דקה. אליהו הוא אישיות מיוחדת ונשגבה, אישיות שיכולה לפעול ברוח ברעש ובאש (רק נזכיר כאן את סיום סיפור אליהו ועלייתו באש השמיימה).  כנגד דברי אליהו, אין לקב"ה ברירה. עליו לקבל את דרכו של אליהו, אולם לדרך זו תוצאות חמורות: עבור אליהו, עבור עם ישראל ואולי גם עבור הקב"ה עצמו.

טו וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת-חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל-אֲרָם:טז וְאֵת יֵהוּא בֶן-נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ: 
על אליהו לבצע שורה של מינויים. איך הם קשורים? לא ברור. המינוי הראשון הוא בכלל בארם. המינוי השני הוא למלך על ישראל במקום אחאב. הנה נראה שאליהו צודק והוא מנצח את אחאב, אולם באיזה מחיר? המינוי השלישי הוא מינוי של אלישע במקום אליהו עצמו! ומה מטרת כל המינויים?

יז וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא יָמִית אֱלִישָׁע:יח וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל-הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא-כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל-הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא-נָשַׁק לוֹ: 
אליהו הצדיק גזר והקב"ה מקיים. לפי דרכו של אליהו, יישארו בישראל שבעת אלפים איש בלבד. כל היתר כרעו ועבדו את הבעל והם יומתו במלחמות עם ארם ובדרכים אחרות טבעיות יותר או פחות. אולם דרך זו אינה אפשרית מבחינתו של הקב"ה והיא תגרום לכך שגם אליהו יאבד את תפקידו בעולם הזה ואולי כפועל יוצא מכך, לא יגיע לעולם הבא, אלא יישאר במעין עולם ביניים. ידוע שאליהו לא מת. הוא עלה בסערה השמיימה אולם משכך הוא אינו יכול להיות בעולם הבא. אליהו התלונן על כך שבני ישראל עזבו את הברית עם ה' וכתוצאה מכך אומרים חז"ל ועל מנת שיראה שבני ישראל נשארו בברית, בא אליהו לכל ברית מילה. אך גם את קנאותו של אליהו אנו צריכים ואנו מזמינים את אליהו לבוא אלינו בכל סדר פסח, הסדר המציין את יצירת עם ישראל והברית בחלק של שפוך חמתך על הגויים.

יט וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט וְהוּא חֹרֵשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר צְמָדִים לְפָנָיו וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו:כ וַיַּעֲזֹב אֶת-הַבָּקָר וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֶשֳׁקָה-נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ שׁוּב כִּי מֶה-עָשִׂיתִי לָךְ:כא וַיָּשָׁב מֵאַחֲרָיו וַיִּקַּח אֶת-צֶמֶד הַבָּקָר וַיִּזְבָּחֵהוּ וּבִכְלִי הַבָּקָר בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר וַיִּתֵּן לָעָם וַיֹּאכֵלוּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ: 
אליהו פועל בסדר הפוך. קודם כל הוא הולך לאלישע. אלישע מבין רמזים מהר. אליהו לא אומר לו מילה אלא רק משליך את האדרת אבל אלישע מבין היטב את הכוונה, ואולי אפילו היה מוכן ליום בו ייקרא לשרת ולהחליף את אליהו.



 

לדף הראשי של פרשת פינחס


הפטרת פרשת מצורע

הפטרת פרשת מצורע היא במלכים ב' פרק ז' מפסוק ד' ועד סוף הפרק.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


המצב בשומרון קשה ביותר. העיר במצור והרעב כבד. אין מה לאכול. הנה כך מתואר המצב (בפרק ו'): "כה וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ עַד הֱיוֹת רֹאשׁ-חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף וְרֹבַע הַקַּב (חִרְייוֹנִים) [דִּבְיוֹנִים] בַּחֲמִשָּׁה-כָסֶף:" שימו לב לצורת הכתיב והקרי. הכתיב - בסוגרים עגולים) הוא בדיוק מה שאתם חושבים אולם הקרי - בסוגרים מרובעים - המילה אותה קוראים שונה, מאחר והמילה הכתובה קשה מדי. דרך אגב, את הגללים לא אכלו אלא קיוו למצוא בהם מעט גרעיני תבואה שלא נתעכלו ושלאחר שטיפה ראויים למאכל. גם בהמשך מופיעים תיאורים קשים והמלך בייאושו מנסה להוציא להורג את אלישע (בדומה לרדיפתו של אחאב לאחר אליהו - ראו הפטרת פרשת כי-תשא). אלישע כמובן ניצל ומנבא שתוך יום אחד המזון יהיה בשפע ומחירו יהיה אפסי. נבואתו זוכה לזלזול בידי שלישו של המלך. אלישע עונה לו שהוא יראה בעיניו את הנס אבל לא יזכה לאכול ולהנות ממנו.


ג וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד-מָתְנוּ:
בנביא לא מפורש מי היו ארבעת המצורעים אולם חז"ל פירשו כי אלו היה גיחזי ושלושת בניו (שחלו בצרעת מאחר וסייעו בידו). כזכור גיחזי נחלה בצרעת לאחר ששיקר לנעמן על מנת לקבל ממנו כספים, כפי שהבאנו בהפטרת פרשת תזריע. המצורעים נחשבים לטמאים ואסור להם לשבת בתוך העיר. אולם גם מחוץ לחומות אין להם מה לאכול והם מחליטים לעשות צעד של ייאוש.

ד אִם-אָמַרְנוּ- נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם וְאִם-יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם אִם-יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם-יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ:
לשיטתם עדיף להיות עבד חי בארם מאשר למות ברעב. ואם ארם יהרגו אותם, הרי ממילא הם ימותו ברעב ולכן אין להם מה להפסיד.

ה וַיָּקוּמוּ בַנֶּשֶׁף לָבוֹא אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם וַיָּבֹאוּ עַד-קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין-שָׁם אִישׁ:
המילה נשף מתארת בימינו חגיגה גדולה אולם משמעותה במקרא היא שעת לילה מאוחרת מאד (אולי השעה בה הנשף כבר הסתיים מזמן ומרכבתה של סינדרלה חוזרת להיות דלעת). להפתעתם מחנה ארם נטוש והם לא מוצאים בו איש.

ו וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת-מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו הִנֵּה שָׂכַר-עָלֵינוּ- מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת-מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת-מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ: ז וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף וַיַּעַזְבוּ אֶת-אָהֳלֵיהֶם וְאֶת-סוּסֵיהֶם וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר-הִיא וַיָּנֻסוּ אֶל-נַפְשָׁם:
הנביא פותח לנו חלון לאירועי הלילה שאינם ידועים כלל לאותם ארבעת מצורעים. אנשי ארם דימו לשמוע קולות רבים וחשבו שמלכים אזוריים מצפון ומדרום באים עליהם בתנועת מלקחיים. כל מה שנשאר להם לעשות הוא לברוח מזרחה ולחצות את הירדן. במנוסת הבריחה כמובן שהם לא לקחו עימם דבר. כך אנו נחשפים לנס הגדול שעשה ה' לישראל, שאפילו לא ידעו על כך.


ח וַיָּבֹאוּ- הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד-קְצֵה הַמַּחֲנֶה וַיָּבֹאוּ אֶל-אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-אֹהֶל אַחֵר וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ:
ארבעת המצורעים נכנסים לאוהל וקוד כל אוכלים ושותים ואחר כך גם מתפנים לדאוג לעתידם הכלכלי ורצוי משני אוהלים שונים.

ט וַיֹּאמְרוּ- אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ לֹא-כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם-בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד-אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ:
אבל לאחר שדאגו לעצמם הם נזכרים שיש עיר שלמה מורעבת ואסור להם לחכות עד אור הבוקר אחרת יבוא עליהם בתלונות. הם מחליטים לחזור ולהודיע את הבשורה בעיר.
י וַיָּבֹאוּ וַיִּקְרְאוּ אֶל-שֹׁעֵר הָעִיר וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין-שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם כִּי אִם-הַסּוּס אָסוּר וְהַחֲמוֹר אָסוּר וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר-הֵמָּה: יא וַיִּקְרָא הַשֹּׁעֲרִים וַיַּגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה:
רק שוער העיר נשאר ער על משמרתו. לא נראה שבעיר חששו ממלחמה עם ארם אלא שהמצור היה מיועד לכך שעקב הרעב הם ייכנעו. למרבה הפלא ובנגיוד לסיפורים רבים בהם הודעות חשובות כגון אלו לא הגיעו ליעדן, מחליטים השומרים להעיר את המלך משנתו (דבר שלרוב אינו מומלץ)

יב וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה וַיֹּאמֶר אֶל-עֲבָדָיו אַגִּידָה-נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר-עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם יָדְעוּ כִּי-רְעֵבִים אֲנַחְנוּ וַיֵּצְאוּ מִן-הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה (בַהשָּׂדֶה) [בַשָּׂדֶה] לֵאמֹר כִּי-יֵצְאוּ מִן-הָעִיר וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים וְאֶל-הָעִיר נָבֹא: יג וַיַּעַן- אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר וְיִקְחוּ-נָא חֲמִשָּׁה מִן-הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ-בָהּ הִנָּם כְּכָל-(ההֲמוֹן) [הֲמוֹן] יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ-בָהּ הִנָּם כְּכָל-הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-תָּמּוּ וְנִשְׁלְחָה וְנִרְאֶה: יד וַיִּקְחוּ שְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחֲרֵי מַחֲנֵה-אֲרָם לֵאמֹר לְכוּ וּרְאוּ: טו וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם עַד-הַיַּרְדֵּן וְהִנֵּה כָל-הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים אֲשֶׁר-הִשְׁלִיכוּ אֲרָם (בְּהחָפְזָם) [בְּחָפְזָם] וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ:
המלך חושש ממלכודת הנועדה לפתות אותו לפתוח את שערי העיר ולצאת ממנה ולהשאיר את העיר חשופה (השוו למלחמת יהושע בעי). ההצעה היא פשוטה, לשלוח כח גישוש לקבלת תמונת מודיעין מדויקת יותר. הכח צריך להיות מספיק גדול שהוא כבר יפתה את ארם להילחם בו (בניגוד לכח קטן בו ארם לא ילחמו על מנת שישמש כפיתיון) אולם בכל עיר נשארו רק חמישה סוסים ושני רכבים. כח הגישוש חוזר ומאשר כי המחנה נטוש ואין סכנה.

טז וַיֵּצֵא הָעָם וַיָּבֹזּוּ אֵת מַחֲנֵה אֲרָם וַיְהִ-י סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל כִּדְבַר ה':יז וְהַמֶּלֶךְ- הִפְקִיד אֶת-הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר-נִשְׁעָן עַל-יָדוֹ עַל-הַשַּׁעַר וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹקים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו: 
תארו לעצמכם את ההמולה והלחץ. כולם רעבים בטירוף ושומעים שיש מזון רב במרחק קטן (שלא לדבר על ערימות של כסף וזהב).  כולם מנסים לצאת דרך שערי החומות. המלך מפקיד את השליש לעשות מעט סדר בבלגן אולם השליש נמחץ ומת. ובינתיים בבורסת המזון השערים קורסים, ממצב של ספסרים המוכרים סחורה סוג ד' במחירים מופקעים, נרשם מצב של מוכרים בלבד. לא סביר שלצבא ארם היו כמויות גדולות כל כך של מזון. לרוב צבאות זרים פושט בזזו את השדות סביב העיר (שהייתה במצור) אבל הסתלקות הצבא מסמלת שהמשאבים שוב יהיו שייכים לעיר ויגיעו אליה וכך המחירים יורדים (ובפרט שאף אחד לא יהיה מוכן לאכול יותר צואת יונים).

יח וַיְהִי כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱלֹקים אֶל-הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל וּסֳאָה-סֹלֶת בְּשֶׁקֶל יִהְיֶה כָּעֵת מָחָר בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן:יט וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת-אִישׁ הָאֱלֹקים וַיֹּאמַר וְהִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל:כ וַיְהִי-לוֹ כֵּן וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת:
אמנם אלישע הנביא לא ניבא את מותו של השליש במפורש, אלא רק שלא יזכה להנות מהנס, וגם לא ניבא איך זה יקרה אבל מצוין כאן במפורש שמעבר לסיבת המוות הארצית והמובנת (הירמסות תחת רגלי ההמון וייתכן והיו עוד הרוגים כפי שראינו לאסוננו שקורה באירועים דומים בהם נוצר דוחק), מותו של השליש הוא מסיבה אלוקית. כדאי לעיין מעט בדברי השליש ומה היה חטאו. ביטויים דומים של פקפוק מצאנו כבר במקומות שונים ואפילו אצל משה רבנו עליה השלום שחלילה לנו לחשוד בו שעבר עבירה. השוו לבמדבר י"א: "כא וַיֹּאמֶר משֶׁה שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים: כב הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת-כָּל-דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם"
מכאן אנו לומדים שדברי השליש עצמם לא היו הסיבה לעונשו החמור. הדברים נאמרו מתוך מצוקה נוראית של רעב ואינם מצדיקים עונש. עונשו בא על כך שהיה שותך לניסיון ההריגה של אלישע ובמקום לפנות ישירות אל ה' ולחזור בתשובה העדיפו להרוג את השליח - הנביא.

בזיזת מחנה ארם
בזיזת מחנה ארם - לויקן קאספר - 1712



לדף הראשי של פרשת מצורע

הפטרת פרשת תזריע

הפטרת פרשת תזריע היא במלכים ב' פרק ד' מ"ב ועד פסוק י"ט בפרק ה' ועוסקת בנביא אלישע אליו התוודענו מעט בהפטרה לפרשת וירא.
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

שלושת הפסוקים הראשונים מהווים הקדמה. רק לקראת סוף קריאת ההפטרה נבין את נחיצותם של פסוקים אלו.

מב וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא- לְאִישׁ הָאֱלֹקים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים-לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ: מג וַיֹּאמֶר מְשָׁרְתוֹ מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ כִּי כֹה אָמַר ה' אָכוֹל וְהוֹתֵר: מד וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר ה': 
איש בא לאלישע ומביא לו לחם ביכורים משעורים, וכנראה הימים הם אותם ימים בשנה בהם אנו נמצאים כעת בין פסח לשבועות. ייתכן ואת מנהג הביכורים שהיה צריך להביא למקדש לכהנים לא יכלו שבטי ישראל לקיים בגלל שנמנע מהם לעלות לירושלים והם הביאו את הביכורים לנביא במקום. עשרים לחם אינה כמות מעטה ובוודאי שעשרים ככרות לחם של ימינו יספקו סעודה סבירה למאה איש (חמש פרוסות של לחם אחיד חתוך). כנראה מדובר על ככרות קטנים, אולי לחמניות. הבה נעשה חישוב קל. מהלשון של אכילה והותרה אפשר להבין כי כל אחד אכל לפחות את הכמות המינימלית הדרושה לברכת המון. כמות זו המכונה בהלכה, כזית, היא של כ-30 גרם. אם כך משקל כל לחם הוא כ-150 גרם. בכל אופן מפסוקים אלו ומסיפורים דומים בתחילת פרק ד' רואים כי המצב הכלכלי לא היה קל וכי המזון היה מצומצם מאד.

פרק ה' מהווה את עיקר ההפטרה והקשר לפרשה ברור. נעמן חולה בצרעת, אחד מהנושאים העיקריים בפרשת תזריע.
א וְנַעֲמָן שַׂר-צְבָא מֶלֶךְ-אֲרָם הָיָה אִישׁ- גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי-בוֹ נָתַן-ה' תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע:
נזכיר שוב כי הצרעת המקראית אינה המחלה המכונה צרעת בימינו (מחלה שזוהתה בידי הנסן וכיום יש לה תרופה יעילה ביותר. עוד על הצרעת ראו במאמר הבא: הצרעת). הצרעת המקראית היא מחלת על-טבעית עור הבאה על עבירות שונות - לשון הרע, גאווה ועוד וגם התרופה לה אינה תרופה טבעית. נעמן חולה בצרעת, סיבתה לא מפורשת אולם נראה מפסוק א' שיש בו גאווה רבה מדי. הוא אינו מבין שהוא כלי בידי ה' לתת ניצחונות למלך ארם ומייחס את כל הצלחתו לעצמו. כמו רבים, נעמן לוקה בחטא ההיבריס שהוא חטא קדום ביותר.

ב וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן: 
ארם וישראל לרוב נלחמו זה בזה אולם באותה תקופה הייתה מעין הפסקת אש מתוחה עם פשיטות מקומיות מוגבלות שהוכלו על ידי שני הצדדים ולא הובילו להתפתחות עימות כולל. עם הניסוח נשמע לכם כנלקח ממהדורת החדשות האחרונה, הרי שבהחלט אין חדש תחת השמש. מטרת הפשיטות הייתה לזכות ברכוש ולשבות עבדים ואפילו ילדים.

ג וַתֹּאמֶר אֶל-גְּבִרְתָּהּ אַחֲלֵי אֲדֹנִי לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ: ד וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לַאדֹנָיו לֵאמֹר כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: ה וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-אֲרָם לֶךְ-בֹּא וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ- וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר כִּכְּרֵי-כֶסֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים זָהָב וְעֶשֶׂר חֲלִיפוֹת בְּגָדִים: 
הנערה הקטנה מספרת לגבירתה (וכנראה כבר התייאשה מכך שיפדו אותה והייתה בשבי שנים מספר) שבשומרון יש נביא בעל יכולות לריפוי חולים. בפרק ד' מופיע סיפור האשה השונמית שאלישע החייה את בנה (הפטרת פרשת וירא). כנראה המעשה עשה לו כנפיים למרות שארע בחדרי חדרים. ומי שמסוגל להחיות מתים בוודאי יכול לרפא צרעת. נעמן כנראה מיואש ומוכן לנסות כל דבר (גם תופעה מוכרת מימינו) ואפילו לשלם על כך בכמות כסף עצומה. אולם לנעמן ולמלך ארם טעות בסיסית. הם שולחים ספר ואת התשלום על השירות למלך ישראל. טעותם היא בכך שהם חשבו שהנביא הוא משרתו של המלך - בדומה לחרטומים של פרעה, וכדי להגיע אליו צריך לפנות (ולשלם) למלך והוא זה שאומר לנביא מה לעשות. כמובן שהם לא הבינו שנביא אמת אינו מחויב כלל למלך אלא ההיפך הגמור. הנביאים לא היססו להתעמת עם המלכים. נביאי החצר היו לרוב נביאי שקר מלחכי פינכה.


ו וַיָּבֵא הַסֵּפֶר אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר וְעַתָּה כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אֶת-נַעֲמָן עַבְדִּי וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ: ז וַיְהִי כִּקְרֹא- מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי-זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ כִּי אַךְ-דְּעוּ-נָא וּרְאוּ כִּי-מִתְאַנֶּה הוּא לִי: 
כנראה בספר כלל לא היה כתוב שאלישע צריך לרפות את נעמן. למלך ארם זה ברור אבל למלך ישראל זה לא ידוע והוא מגיב בהיסטריה. אין תרופה לצרעת וכיצד יוכל הוא לרפא את נעמן. זה נראה תכסיס שידרדר את המצב למלחמה בתקופה בה ממלכת ישראל חלשה. שימו לב לכך שהצרעת היא מחלה המוגדרת כסוג של מוות ואכן ידועים דברי חז"ל מצורע חשוב כמת.


ח וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ-הָאֱלֹקים כִּי-קָרַע מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּגָדָיו וַיִּשְׁלַח אֶל-הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ יָבֹא-נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל: 
כיצד שמע אלישע מה שקרה בארמון? כפי שאמרנו, גם מה שקורה בחדרי חדרים בסוף יוצא החוצה - עוף השמים יוליך את הקול. או שאלישע גילה זאת בנבואה. אלישע לא מוטרד כלל. הוא יודע שיש הזדמנות אדירה לבצע קידוש ה' ואולי גם לסייע ליחסים המדיניים של ממלכת ישראל. את סיום הפסוק מייחסים לרוב לנעמן. קודם כל שארם ידעו שיש נביא ויש אלוקים בישראל, אולם גם בישראל עצמה צריכים לדעת זאת וקידוש ה' מכוון גם פנימה כלפי ממלכת ישראל.


ט וַיָּבֹא נַעֲמָן (בְּסוּסָו) [בְּסוּסָיו] וּבְרִכְבּוֹ וַיַּעֲמֹד פֶּתַח-הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע:
כבר הזכרנו שנעמן גאוותן והנה הוכחה נוספת. הוא מגיע עד פתח הבית ואפילו לא יורד מסוסו. הוא מצפה שאלישע יגש אליו. בעיני עולה מיד תמונת פגישתו של הרצל עם הקיסר וילהלם (על תמונת הפוטומונטאז' תוכלו לקרוא בויקיפדיה) המציגה מעמד דומה.

י וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ לֵאמֹר הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע-פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר:
אלישע משחק היטב את המשחק. בימינו היינו אומרים שהוא לא מוכן לצאת פראייר. הוא אפילו לא טורח לצאת מביתו אלא שולח שליח עם הוראות. להמחשת העניין, תדמיינו שמזכיר המדינה של ארצות הברית בא אליכם. אבל אלישע במקרה זה הוא מייצגו של הקב"ה שכמובן עליון על כל אדם.

יא וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ וַיֹּאמֶר- הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם-ה' אֱלֹקיו וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל-הַמָּקוֹם וְאָסַף הַמְּצוֹרָע:
נעמן בהחלט מעוצבן. אבל לא רק מהתשובה ומהעצה של אלישע אלא קודם כל מההתנהגות. כפי שאמרנו, נעמן לא מבין איך עובדת הנבואה והוא מצפה לפגוש קוסם מכשף ורופא אליל. כזה שיצא אליו החוצה יעשה קולות ותנועות מוזרות, ילחש לחשים וירקח שיקויים. כל זה לא קורה. הוא מקבל קוויטלא (פתק) קטן עם הוראות ללכת לטבול בירדן שבע פעמים.

יב הֲלֹא טוֹב- (אֲבָנָה) [אֲמָנָה] וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא-אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה:
ומה יעזור לו לטבול? הוא מתרחץ כל יום ובנהרות גדולים (אנו מדברים על חלקו של הירדן היוצא מהכינרת, אולי החלק המכונה גאון הירדן שהיה בהחלט נהר מכובד טרם נסכרו של מקורותיו בידי סכר הירמוך וסכר דגניה עד כי לא נותר בו אפילו זילוף דק). כנראה נהר אמנה המוזכר הוא נהר הברדה החוצה את דמשק שגם הוא אינו נהר גדול במיוחד, וקצר בהרבה מהירדן.

יג וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ אָבִי דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ הֲלוֹא תַעֲשֶׂה וְאַף כִּי-אָמַר אֵלֶיךָ רְחַץ וּטְהָר:
צורת הפנייה של העבדים משונה מעט. מדוע הם קוראים לו אבי ולא אדוני? נראה שגם כאן יש רמז כלשהו לגאוותנותו של נעמן. בכל אופן הם משכנעים אותו לטבול בירדן שכנראה היה סמוך למקומו של אלישע, בבחינת אם אתה כבר כאן אז תטבול, אם לא יועיל לא יזיק.

יד וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹקים וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר:
איזו הפתעה. סביר להניח שנעמן גם לא הבין מה ההבדל בין טבילה אחת לשבע טבילות ושמיד לאחר הטבילה הראשונה בה לא קרה דבר, התעצבן נעמן והיה כל פעם צריך לשכנעו מחדש לטבול פעם נוספת ובפרט אחרי שש טבילות בהן לא קרה דבר. אבל כשטבל בפעם השביעית ועלה מן המים נרפא לגמרי מצרעתו.

טו וַיָּשָׁב- אֶל-אִישׁ הָאֱלֹקים הוּא וְכָל-מַחֲנֵהוּ וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל-הָאָרֶץ כִּי אִם-בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה קַח-נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ:
נעמן גם נרפא מהצרעת וגם קצת מחטא הגאווה והוא מוכן להודות בטעותו. איזו התקדמות. הוא חוזר אל איש האלוקים, הוא יורד מהסוס ועומד לפני הנביא וחולק לו כבוד והוא כבר מכיר בעליונותו של ה'. אכן קידוש ה'. למרות שכבר נשלח תשלום רציני ביותר למלך ישראל (שלא נודע מה עלה בגורלו), נעמן רוצה לשלם גם לאלישע, וביד נדיבה.

טז וַיֹּאמֶר חַי-ה' אֲשֶׁר-עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם-אֶקָּח וַיִּפְצַר-בּוֹ לָקַחַת וַיְמָאֵן: 
אלישע מסרב בתוקף לקבל תשלום. תשלום יהפוך אותו לדומה לאותם מכשפים ורופאי אליל. אין לו רצון בכך וכל מטרתו היא לקדש שם שמיים. הרי הסיפור על הנביא שריפא צרעת ולא מוכן לקחת תשלום עבור זה יעשה רושם הרבה יותר גדול מאשר סיפור על כך שנעמן עבר בין רופאים ומכשפים שונים ובסוף מצא מישהו שהצליח לרפא את מחלתו. כעת מובנים שלושת הפסוקים הפותחים את ההפטרה. למרות המצב הכלכלי הדחוק מאד והאפשרות להרוויח הון עצום שיאפשר לאלישע ולכל חבורת תלמידיו פרנסה בשפע, אלישע מסרב.

יז וַיֹּאמֶר נַעֲמָן וָלֹא יֻתַּן-נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד-פְּרָדִים אֲדָמָה כִּי לוֹא-יַעֲשֶׂה- עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם-לַה': יח לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח ה' לְעַבְדֶּךָ בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵית-רִמּוֹן- לְהִשְׁתַּחֲוֹת שָׁמָּה וְהוּא נִשְׁעָן עַל-יָדִי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי בֵּית רִמֹּן בְּהִשְׁתַּחֲוָיָתִי בֵּית רִמֹּן יִסְלַח- נא ה' לְעַבְדְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה: 
נעמן מבין את המחווה ומתרגש ממנה מאד. הוא מבקש רשות לקחת חול ואדמה מאותו המקום לבנות מהם מזבח בביתו בו הוא יוכל להקריב קורבנות לה'. הוא גם מתחייב לעזוב את כל העבודה הזרה האחרת שהוא עובד. פסוק י"ח מראה את נעמן השרוי בבלבול ובהתרגשות עצומה. שימו לב לניסוח המוזר. הוא כבר מתנצל מראש שלמרות שהבטיח שלא יעבוד עבודה זרה לפעמים יש לו חובות מתפקידו בהם הוא אנוס להיות ליד המלך בעת ביצוע עבודה זרה ולהשתחוות לה גם. התירוץ נשמע מגומגם ומראה על הבלבול של נעמן אבל גם על כנות מסוימת שלו.



יט וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ לְשָׁלוֹם וַיֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ כִּבְרַת-אָרֶץ:  
אלישע אינו מעוניין להיכנס לנושא בהרחבה ומשחרר את נעמן לדרכו בברכת לך לשלום.

ההפטרה מסתיימת כאן אולם אני ממליץ מאד לקרוא את המשך פרק ה'. גיחזי משרת אלישע מצטער על כך שאלישע לא ניצל את ההזדמנות להרוויח מעט כסף, רודף אחרי נעמן, משקר לו ובשם אלישע מבקש תשלום עבור כמה מהנערים (לפחות לא עבור אלישע עצמו). התרמית מתגלה ואלישע מקלל את גיחזי שצרעת נעמן תעבור אליו.

בפינת האומנות שתי תמונות, שתיהן מציגות את נעמן החוזר אל אלישע לאחר שנרפא ומנסה לשלם לו. שימו לב בשתי התמונות לגיחזי העומד מאחורי אלישע או בחלון מעל ונדהם מסירובו של אלישע לקבל תשלום. התמונה הראשונה מתוך הספר דמויות בתנ"ך שיצא בשנת 1728
אלישע דוחה את מנחת נעמן
אלישע דוחה את מנחת נעמן- דמויות בתנ"ך 1728
התמונה השנייה של הצייר ההולדני למברט יעקובס Lambert Jacobsz והיא נמצאת במוזיאן הרמיטאג'. התמונה משנת 1620~.
אלישע דוחה את מנחת נעמן
אלישע דוחה את מנחת נעמן- Lambert Jacobsz - 1620~ - מוזיאון הרמיטאג' סנט פטרסבורג


לדף הראשי לפרשת תזריע

הפטרת ויקהל-פקודי

ההפטרות לפרשות ויקהל פקודי הן מספר מלכים ועוסקות בבניין בית המקדש הראשון בימי שלמה. קיימים מנהגי הפטרות שונים עם חפיפה ביניהם. פעמים רבות ההפטרות נדחות בגלל שבתות מיוחדות. למעשה בשום שנה לא יקראו את שתי ההפטרות. כאשר הפרשות מחוברות, תמיד יקראו את פרשת החודש (לרוב) או פרה. כאשר הפרשות נפרדות - בשנה פשוטה יקראו את הפטרות פרה והחודש ובשנה מעוברת, אחת מההפטרות תהיה הפטרת שקלים. לעולם אין שנה בה קוראים את שתי ההפטרות!


הפרטת פרשת ויקהל לפי מנהג ספרד
יג וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיִּקַּח אֶת-חִירָם מִצֹּר:יד בֶּן-אִשָּׁה- אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וְאָבִיו אִישׁ-צֹרִי חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וַיִּמָּלֵא אֶת-הַחָכְמָה וְאֶת-הַתְּבוּנָה וְאֶת-הַדַּעַת לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלָאכָה בַּנְּחֹשֶׁת וַיָּבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיַּעַשׂ אֶת-כָּל-מְלַאכְתּוֹ: 
חירם היה כנראה שם נפוץ. גם מלך צור נקרא חירם, אבל גם בעם ישראל השם קיים. מדוע חשוב לספר שחירם הוא בן אשה אלמנה? לא ברור. חירום הוא אומן הנחושת. הבניין כבר עומד, כלי המקדש הם כמובן כלי המשכן, אולם המלך שלמה רוצה ליצור עוד יצירות פאר ולשם כך הוא צריך אמן מתכת ברמה הגבוהה ביותר.

טו וַיָּצַר אֶת-שְׁנֵי הָעַמּוּדִים נְחֹשֶׁת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמָּה קוֹמַת הָעַמּוּד הָאֶחָד וְחוּט שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה אַמָּה יָסֹב אֶת-הָעַמּוּד הַשֵּׁנִי:טז וּשְׁתֵּי כֹתָרוֹת עָשָׂה לָתֵת עַל-רָאשֵׁי הָעַמּוּדִים מֻצַק נְחֹשֶׁת חָמֵשׁ אַמּוֹת קוֹמַת הַכֹּתֶרֶת הָאֶחָת וְחָמֵשׁ אַמּוֹת קוֹמַת הַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית:יז שְׂבָכִים מַעֲשֵׂה שְׂבָכָה גְּדִלִים מַעֲשֵׂה שַׁרְשְׁרוֹת לַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁ הָעַמּוּדִים שִׁבְעָה לַכֹּתֶרֶת הָאֶחָת וְשִׁבְעָה לַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית:יח וַיַּעַשׂ אֶת-הָעַמּוּדִים וּשְׁנֵי- טוּרִים סָבִיב עַל-הַשְּׂבָכָה הָאֶחָת לְכַסּוֹת אֶת-הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁ הָרִמֹּנִים וְכֵן עָשָׂה לַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית:יט וְכֹתָרֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁ הָעַמּוּדִים מַעֲשֵׂה שׁוּשַׁן בָּאוּלָם אַרְבַּע אַמּוֹת:כ וְכֹתָרֹת עַל-שְׁנֵי הָעַמּוּדִים גַּם-מִמַּעַל מִלְּעֻמַּת הַבֶּטֶן אֲשֶׁר לְעֵבֶר הַשְּׂבָכָה וְהָרִמּוֹנִים מָאתַיִם טֻרִים סָבִיב עַל הַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית:כא וַיָּקֶם אֶת-הָעַמֻּדִים לְאֻלָם הַהֵיכָל וַיָּקֶם אֶת-הָעַמּוּד הַיְמָנִי וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יָכִין וַיָּקֶם אֶת-הָעַמּוּד הַשְּׂמָאלִי וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ בֹּעַז:כב וְעַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים מַעֲשֵׂה שׁוֹשָׁן וַתִּתֹּם מְלֶאכֶת הָעַמּוּדִים: 
מהם שני עמודים אלו? הם אינם מתוארים בתורה כלל, הם אינם כלי קודש, מטרתם ליופי ולנוי בלבד והם עומדים מחוץ לדלתות האולם. במה זכו עמודים אלו שקיבלו שמות משל עצמם ומה משמעות שמות אלו? יש הרבה הסברים, מה שכמובן מרמז שאין תשובה ברורה. אולי שמות אנשים (בועז הוא סבא רבא של שלמה, ויכין הוא מצאצאי שמעון אבל אולי היה מישהו חשוב אחר בשם זה ואחד מאחרוני מלכי ישראל נקרא יהוכניה). אולי הם שמות של מקומות בהם נכרתה הנחושת, אולי שמות מיסטיים סימבוליים.

 כג וַיַּעַשׂ אֶת-הַיָּם מוּצָק עֶשֶׂר בָּאַמָּה מִשְּׂפָתוֹ עַד-שְׂפָתוֹ עָגֹל סָבִיב וְחָמֵשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתוֹ וְקָו שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה יָסֹב אֹתוֹ סָבִיב:כד וּפְקָעִים- מִתַּחַת לִשְׂפָתוֹ סָבִיב סֹבְבִים אֹתוֹ עֶשֶׂר בָּאַמָּה מַקִּפִים אֶת-הַיָּם סָבִיב שְׁנֵי טוּרִים הַפְּקָעִים יְצֻקִים בִּיצֻקָתוֹ:כה עֹמֵד עַל-שְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר שְׁלֹשָׁה פֹנִים צָפוֹנָה וּשְׁלֹשָׁה- פֹנִים יָמָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים נֶגְבָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים מִזְרָחָה וְהַיָּם עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה וְכָל-אֲחֹרֵיהֶם בָּיְתָה:כו וְעָבְיוֹ טֶפַח וּשְׂפָתוֹ כְּמַעֲשֵׂה שְׂפַת-כּוֹס פֶּרַח שׁוֹשָׁן אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל:
הים של שלמה. כלי קיבול גדול עומד על שנים עשר פסלי שור. נפחו מכיל אלפיים בת (מידת נפח שלא מוכרת ממקומות אחרים). שימו לב שניתן למצוא בפסוקים קירוב ליחס פאי. קוטר הים עשר אמות והיקפו שלושים אמות. פאי הוא 3.14, אבל ייתכן שננקטו מידות עגולות או התחשבות בעובי הים עצמו. אם מניחים שהים הוא בצורת חצי כדור ניתן כמובן לחשב את נפחו ולהסיק על נפחה של מידת בת, אולם אין סיבה להניח שהים הוא חצי כדור ויכולות להיות לו צורות אחרות. יש הרבה דעות בנושא ומאמרים שלמים והצעות שחזור שונות על בסיס ההשוואה בין מידות האורכים לבין הגעה לנפח הרצוי.

סופם של העמודים והים עגום (כמו סופו של המקדש). כבר המלך אחז פירק את הים מהשוורים (מלכים ב' ט"ז יז): " וַיְקַצֵּץ- הַמֶּלֶךְ אָחָז אֶת-הַמִּסְגְּרוֹת הַמְּכֹנוֹת וַיָּסַר מֵעֲלֵיהֶם אֶת-הַכִּיֹּר וְאֶת-הַיָּם הוֹרִד מֵעַל הַבָּקָר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר תַּחְתֶּיהָ וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל מַרְצֶפֶת אֲבָנִים ". הבבלים שיברו את הכלים הענקיים האלו, לקחום לבבל וכנראה התיכו אותם שם (גנבי מתכת שמעביריםסחורה למזרח היו כבר אז) . הנביא ירמיהו מתאר זאת כך (נ"ב יז,כ): "יז וְאֶת-עַמּוּדֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לְבֵית-ה' וְאֶת-הַמְּכֹנוֹת וְאֶת-יָם הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בְּבֵית-ה' שִׁבְּרוּ כַשְׂדִּים וַיִּשְׂאוּ אֶת-כָּל-נְחֻשְׁתָּם בָּבֶלָה: ...כ הָעַמּוּדִים שְׁנַיִם הַיָּם אֶחָד וְהַבָּקָר שְׁנֵים-עָשָׂר נְחֹשֶׁת אֲשֶׁר-תַּחַת הַמְּכֹנוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְבֵית ה' לֹא-הָיָה מִשְׁקָל לִנְחֻשְׁתָּם כָּל-הַכֵּלִים הָאֵלֶּה:"
ים הנחושת של שלמה
ים הנחושת של שלמה - תחריט מהמאה ה-16


עד כאן לפי מנהג ספרד. הפסוקים הבאים אינם חלק מההפטרות אולם נשאיר אותם במקומם אך בלי להתעכב עליהם.

כז וַיַּעַשׂ אֶת-הַמְּכֹנוֹת עֶשֶׂר נְחֹשֶׁת אַרְבַּע בָּאַמָּה אֹרֶךְ הַמְּכוֹנָה הָאֶחָת וְאַרְבַּע בָּאַמָּה רָחְבָּהּ וְשָׁלֹשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתָהּ:כח וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּכוֹנָה מִסְגְּרוֹת לָהֶם וּמִסְגְּרֹת בֵּין הַשְּׁלַבִּים:כט וְעַל-הַמִּסְגְּרוֹת אֲשֶׁר בֵּין הַשְּׁלַבִּים אֲרָיוֹת בָּקָר וּכְרוּבִים וְעַל-הַשְּׁלַבִּים כֵּן מִמָּעַל וּמִתַּחַת לַאֲרָיוֹת וְלַבָּקָר לֹיוֹת מַעֲשֵׂה מוֹרָד:ל וְאַרְבָּעָה- אוֹפַנֵּי נְחֹשֶׁת לַמְּכוֹנָה הָאַחַת וְסַרְנֵי נְחֹשֶׁת וְאַרְבָּעָה פַעֲמֹתָיו כְּתֵפֹת לָהֶם מִתַּחַת לַכִּיֹּר הַכְּתֵפֹת יְצֻקוֹת מֵעֵבֶר אִישׁ לֹיוֹת:לא וּפִיהוּ מִבֵּית לַכֹּתֶרֶת וָמַעְלָה בָּאַמָּה וּפִיהָ עָגֹל מַעֲשֵׂה-כֵן אַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה וְגַם-עַל-פִּיהָ מִקְלָעוֹת וּמִסְגְּרֹתֵיהֶם מְרֻבָּעוֹת לֹא-עֲגֻלּוֹת:לב וְאַרְבַּעַת הָאוֹפַנִּים לְמִתַּחַת לַמִּסְגְּרוֹת וִידוֹת הָאוֹפַנִּים בַּמְּכוֹנָה וְקוֹמַת הָאוֹפַן הָאֶחָד אַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה:לג וּמַעֲשֵׂה הָאוֹפַנִּים כְּמַעֲשֵׂה אוֹפַן הַמֶּרְכָּבָה יְדוֹתָם וְגַבֵּיהֶם וְחִשֻּׁקֵיהֶם וְחִשֻּׁרֵיהֶם הַכֹּל מוּצָק:לד וְאַרְבַּע כְּתֵפוֹת אֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הַמְּכֹנָה הָאֶחָת מִן-הַמְּכֹנָה כְּתֵפֶיהָ:לה וּבְרֹאשׁ הַמְּכוֹנָה חֲצִי הָאַמָּה קוֹמָה עָגֹל סָבִיב וְעַל רֹאשׁ הַמְּכֹנָה יְדֹתֶיהָ וּמִסְגְּרֹתֶיהָ מִמֶּנָּה:לו וַיְפַתַּח עַל-הַלֻּחֹת יְדֹתֶיהָ וְעַל מִסְגְּרֹתֶיהָ כְּרוּבִים אֲרָיוֹת וְתִמֹּרֹת כְּמַעַר-אִישׁ וְלֹיוֹת סָבִיב:לז כָּזֹאת עָשָׂה אֵת עֶשֶׂר הַמְּכֹנוֹת מוּצָק אֶחָד מִדָּה אַחַת קֶצֶב אֶחָד לְכֻלָּהְנָה:לח וַיַּעַשׂ עֲשָׂרָה כִיֹּרוֹת נְחֹשֶׁת אַרְבָּעִים בַּת יָכִיל הַכִּיּוֹר הָאֶחָד אַרְבַּע בָּאַמָּה הַכִּיּוֹר הָאֶחָד כִּיּוֹר אֶחָד עַל-הַמְּכוֹנָה הָאַחַת לְעֶשֶׂר הַמְּכֹנוֹת:לט וַיִּתֵּן אֶת-הַמְּכֹנוֹת חָמֵשׁ עַל-כֶּתֶף הַבַּיִת מִיָּמִין וְחָמֵשׁ  עַל-כֶּתֶף הַבַּיִת מִשְּׂמֹאלוֹ וְאֶת-הַיָּם נָתַן מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית קֵדְמָה מִמּוּל נֶגֶב:

הפטרת פרשת ויקהל לפי מנהג אשכנז והפטרת פרשת פקודי לפי מנהג ספרד.
תחילת הפרשייה מסכמת את מעשיו של חירם אותם קראנו קודם.
מ וַיַּעַשׂ חִירוֹם אֶת-הַכִּיֹּרוֹת וְאֶת-הַיָּעִים וְאֶת-הַמִּזְרָקוֹת וַיְכַל חִירָם לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה':מא עַמֻּדִים שְׁנַיִם וְגֻלֹּת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר-עַל-רֹאשׁ הָעַמֻּדִים שְׁתָּיִם וְהַשְּׂבָכוֹת שְׁתַּיִם לְכַסּוֹת אֶת-שְׁתֵּי גֻּלּוֹת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁ הָעַמּוּדִים:מב וְאֶת-הָרִמֹּנִים אַרְבַּע מֵאוֹת לִשְׁתֵּי הַשְּׂבָכוֹת שְׁנֵי-טוּרִים רִמֹּנִים לַשְּׂבָכָה הָאֶחָת לְכַסּוֹת אֶת-שְׁתֵּי גֻּלֹּת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָעַמּוּדִים:מג וְאֶת-הַמְּכֹנוֹת עָשֶׂר וְאֶת-הַכִּיֹּרֹת עֲשָׂרָה עַל-הַמְּכֹנוֹת:מד וְאֶת-הַיָּם הָאֶחָד וְאֶת-הַבָּקָר שְׁנֵים-עָשָׂר תַּחַת הַיָּם:מה וְאֶת-הַסִּירוֹת וְאֶת-הַיָּעִים וְאֶת-הַמִּזְרָקוֹת וְאֵת כָּל-הַכֵּלִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשָׂה חִירָם לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה' נְחֹשֶׁת מְמֹרָט: 
בתנ"ך מוזכרים כמה סוגי נחושת. יש נחושת סתם, יש נחושת ממרט ויש נחושת קלל ונחושת צהובה. אין לי הוכחות לכך אולם נראה שמדובר בסגסוגות נחושת שאינן טהורות ואלו הן כמובן הברונזה והפליז תערובות נפוצות של נחושות עם מתכות אחרות (אבץ ניקל ובדיל) שיוצרות חומרים חדשים. נראה שנחושת קלל, שהיא מבריקה היא סוג של פליז ושנחושת ממרט היא ברונזה.

מו בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה בֵּין סֻכּוֹת וּבֵין צָרְתָן: 
אנו כמובן חושבים על מכרות תמנע בערבה ליד אילת. במקום ישנם מרבצי נחושת גדולים (יחס של כ-5% נחושת בתוך העופרה). באתר מכרות נחושת עתיקים וכן מכרות מתקופת קום המדינה עד שנסגרו בגלל חוסר כדאיות כלכלית. גם בעבר הירדן המזרחי יש מכרות נחושת ולפי אזכור המקומות כנראה מדובר באיזור שונה מתמנע. בכל אופן כאשר אתם מבקרים בתמנע במכרה העתיק דמיינו לרגע את הפועלים המסכנים (עבדים כנראה) שהיו צריכים בחום הנורא לכרות טונות על טונות של עפרות נחושת ולהתיכם בכבשנים בטמפרטורה של מעל אלף מעלות. לא נשמע כיף.

מז וַיַּנַּח שְׁלֹמֹה אֶת-כָּל-הַכֵּלִים מֵרֹב מְאֹד מְאֹד לֹא נֶחְקַר מִשְׁקַל הַנְּחֹשֶׁת: מח וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֵת כָּל-הַכֵּלִים אֲשֶׁר בֵּית ה' אֵת מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֶת-הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב: 
לאחר הקמת כלי הנחושת החדשים, מגיע הזמן להכניס את כלי המשכן - מזבח הקטורת ושולחן לחם הפנים.

מט וְאֶת-הַמְּנֹרוֹת חָמֵשׁ מִיָּמִין וְחָמֵשׁ מִשְּׂמֹאל לִפְנֵי הַדְּבִיר זָהָב סָגוּר וְהַפֶּרַח וְהַנֵּרֹת וְהַמֶּלְקָחַיִם זָהָב: 
הפתעה - במשכן הייתה מנורה אחת ובמקדש עשר. שלמה שינה כמה דברים. מי מהם המנורה המקורית והאם היה אפשר בכלל להבדיל ביניהן? האם הכהונים הדליקו בטקס המיוחד בוקר וערב את כל הנרות בכל המנורות? האם היו עשר מנורות נוספות על מנורת משה או רק תשע נוספות? בכל הנושאים האלו עומדות דעות שונות.

נ וְהַסִּפּוֹת וְהַמְזַמְּרוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַכַּפּוֹת וְהַמַּחְתּוֹת זָהָב סָגוּר וְהַפֹּתוֹת לְדַלְתוֹת- הַבַּיִת הַפְּנִימִי לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְדַלְתֵי הַבַּיִת לַהֵיכָל זָהָב:
גם כלים אלו שהינם כלי קודש הם מקוריים מתקופת משה והם נדרשים לביצוע עבודות הקודש השונות בכלי המקדש/משכן המרכזיים.



 עד כאן הפטרת ויקהל למנהג אשכנז ופקודי למנהג ספרד. מכאן הפטרת פרשת פקודי לפי מנהג אשכנז


נא וַתִּשְׁלַם כָּל-הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה' וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת-קָדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו אֶת-הַכֶּסֶף וְאֶת-הַזָּהָב וְאֶת-הַכֵּלִים נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית ה':
מעלים בקודש. לאחר העמודים והים שהיו מחוץ למקדש, הוכנסו כלי הזהב לתוך ההיכל אל הקודש, והחשוב מכלום - ארון הברית, מוכנס אחרון לקודש הקודשים. הכנסת הארון והנחתו בקודש הקודשים ממנו לא יצא יותר (עד שנגנז בימי יאשיהו ואבד לנצח) לעולם היא סיומו של בניית המקדש והאות להתחלת העבודה בבית ה'.

א אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת- נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלָם לְהַעֲלוֹת אֶת-אֲרוֹן בְּרִית-ה' מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן:ב וַיִּקָּהֲלוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל-אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי: 
המקדש נחנך ברוב פאר והדר בחג הסוכות. כמו שקראנו על תחילת ההקמה בחודש זיו, כך שמו העברי של חודש תשרי הוא ירח האיתנים, על שם גדולי האומה: אברהם יצחק ויעקב.

ג וַיָּבֹאוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת-הָאָרוֹן:ד וַיַּעֲלוּ אֶת-אֲרוֹן ה' וְאֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת-כָּל-כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל וַיַּעֲלוּ אֹתָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם: 
משכן שילה נחרב עשרות שנים קודם לכן, אולם שרידים של אוהל מועד מתקופת משה כנראה נשארו והם הונחו למשמרת בתוך המקדש.

ה וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְכָל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל הַנּוֹעָדִים עָלָיו אִתּוֹ לִפְנֵי הָאָרוֹן מְזַבְּחִים צֹאן וּבָקָר אֲשֶׁר לֹא-יִסָּפְרוּ וְלֹא יִמָּנוּ מֵרֹב:ו וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית-ה' אֶל-מְקוֹמוֹ אֶל-דְּבִיר הַבַּיִת אֶל-קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אֶל-תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים: 
הנה הפתעה נוספת. הכרובים המקוריים היו על הכפורת (מכסה) של הארון. שלמה בנה כרובים נוספים. ענקיים שיכסו את כל הארון מלמעלה.

ז כִּי הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם אֶל-מְקוֹם הָאָרוֹן וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים עַל-הָאָרוֹן וְעַל-בַּדָּיו מִלְמָעְלָה:ח וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ- רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן-הַקֹּדֶשׁ עַל-פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:ט אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: 
נהוג להניח שחוץ מלוחות הברית נמצאים בארון גם שברי הלוחות הראשונים וכן צנצנת המן אשר משה הצטווה לשמור לעדות.
הכהנים נושאים את הארון - פאול רובנס
הכהנים נושאים את הארון - פאול רובנס - 1626 - בוסטון

י וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן-הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת-בֵּית ה':יא וְלֹא-יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי-מָלֵא כְבוֹד-ה' אֶת-בֵּית ה': 
הקבלה מושלמת בין חנוכת המקדש לבין חנוכת המשכן. כמובן ששכינת ה' בענן בתוך המקדש היא אות חיובי המראה שהמלאכה רצויה, אולם הענן מונע את אפשרות העבודה במקדש. שימו לב לסיום פרשת פקודי בו אירע בדיוק אותו דבר (שמות מ' לד-לה): "לד וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא-יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד כִּי-שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן".

מכאן מתחיל נאומו הגדול של שלמה הכולל גם תפילה ארוכה ויפה 
המשפט הראשון נאמר לקב"ה.

יב אָז אָמַר שְׁלֹמֹה ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל:יג בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים: 
ואחריו נאום קצר לבני ישראל

יד וַיַּסֵּב הַמֶּלֶךְ אֶת-פָּנָיו וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל וְכָל-קְהַל יִשְׂרָאֵל עֹמֵד:טו וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּפִיו אֵת דָּוִד אָבִי וּבְיָדוֹ מִלֵּא לֵאמֹר:טז מִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לֹא-בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וָאֶבְחַר בְּדָוִד לִהְיוֹת עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל:יז וַיְהִי עִם-לְבַב דָּוִד אָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל:יח וַיֹּאמֶר ה' אֶל-דָּוִד אָבִי יַעַן אֲשֶׁר הָיָה עִם-לְבָבְךָ לִבְנוֹת בַּיִת לִשְׁמִי הֱטִיבֹתָ כִּי הָיָה עִם-לְבָבֶךָ:יט רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת כִּי אִם-בִּנְךָ הַיֹּצֵא מֵחֲלָצֶיךָ הוּא-יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי:כ וַיָּקֶם ה' אֶת-דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֵּר וָאָקֻם תַּחַת- דָּוִד אָבִי וָאֵשֵׁב עַל-כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' וָאֶבְנֶה הַבַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל:כא וָאָשִׂם שָׁם מָקוֹם לָאָרוֹן אֲשֶׁר-שָׁם בְּרִית ה' אֲשֶׁר כָּרַת עִם-אֲבֹתֵינוּ בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  

שימו לב כמה פעמים מזכיר שלמה את אביו דוד. דוד שרצה לבנות את בית המקדש ואפילו זכה לברכתו של נתן הנביא, הצטווה במפתיע לא לבנות את הבית. דוד המלך קיבל את ההוראה אולם עסק רבות במקדש. תיכנן תוכניות (ביחד עם שמואל הנביא), אסף חומרים, ובעיקר רכש בכסף מלא את השטח עליו קם במקדש. שלמה המלך יודע שרק בזכות דוד אביו שסלל לו את הדרך והשאיר לו ממלכה רחבה וללא אויבים הוא יכול להקים את הבית.

ההפטרה מסתיימת אולם בנביא מתוארת תפילה ארוכה של שלמה, תפילת חנוכת בית המקדש. מומלץ מאד לקרוא גם אותה בהמשך פרק ח'.

לדף הראשי של פרשת ויקהל
לדף הראשי של פרשת פקודי


הפטרת פרשת כי תשא

הפטרת פרשת כי תשא היא במלכים א' פרק י"ח ועוסקת באליהו הנביא. למנהג הספרדים מתחילים את הקריאה מפסוק כ"א.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


היחסים בין נביא למלך היו תמיד מתוחים. רק בשבוע שעבר קראנו על שמואל הנוזף קשות בשאול (הפטרת פרשת זכור). גם דוד המלך "זכה" לגערות ולתוכחה קשה מנתן הנביא. אולם לא הייתה מערכת יחסים סבוכה וטעונה כל כך מאשר בין אליהו הנביא למלך אחאב. אליהו - הנביא הקנאי לה', מייצג את האמת האלוקית המוחלטת ואת מידת הדין, ואילו אחאב, הרוויח ביושר את התואר המפוקפק של אחד ממלכי ישראל הרשעים ביותר. ההתנגשות החזיתית בין עוצמות אלו היא בלתי נמנעת ויש בה שיאים אחרי שיאים. זוהי התנגשות טיטאנים, התפרצות אטומית, כמות אנרגיה בלתי אפשרית. מערכת היחסים הזו תופסת מקום נרחב בספר מלכים ודורשת עיון מפורט החורג בהרבה ממסגרת מאמרים אלו. למתעניינים נמליץ על ספרו של הרב אלחנן סמט פרקי אליהו.

ובכל זאת אנו נדרשים להקדים הקדמה קצרה להפטרה.

אליהו הנביא בא בסערה ונעלם בסערה. אנו שומעים עליו לראשונה בפרק י"ז: "א וַיֹּאמֶר- אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל-אַחְאָב חַי-ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם-יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם-לְפִי דְבָרִי".

מה קורה פה? אליהו השתגע?  מי שם אותו למנוע גשמים מישראל? ועל מה ולמה? הרבה חטאו ישראל ולא ניבא להם נביא דבר כזה מדעתו. קצרה דעתנו להסביר אך ננסה בכל זאת. הפסוק הקודם מספר על חיאל בית האלי שבנה את העיר יריחו בניגוד לקללת יהושע ואכן נענש בקללתו של יהושע וכל בניו מתו. רשעותו של חיאל אינה ברורה וגם לאחר שבנו הראשון מת הוא ממשיך ברשעותו עד שאחרון בניו מת בהצבת דלתי העיר. יהושע לא אסר על הקמת העיר אולם הטיל קללה על מי שיעז לבנות את העיר הראשונה שבני ישראל ניצחו, ניצחון שכולו נס מאת ה'. המדרש מתאר את אחאב ואליהו נוכחים בשבעה של חיאל על בנו הצעיר שמת - שגוב. באותו שבעה אמר אחאב - הנה קללת התלמיד - יהושע - מתקיימת, וקללת הרב - הקב"ה - לא מתקיימת. אחאב התכוון לפסוק מפרשת והיה אם שמוע (דברים י"א טז-יז): "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן-יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם:  וְחָרָה אַף-ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה'נֹתֵן לָכֶם". הנביא מתאר את העבודה הזרה אבל הגשם המשיך לרדת.
אליהו - כנראה על דעת עצמו נשבע בשם ה' (!) למנוע את הגשם!

נעצור כאן כי דברינו מחייבים הפסקה ונשימה עמוקה. בן אנוש ילוד אשה, נשבע בשם ה', על עצירת גשמים. אליהו כאילו "מכריח" את הקב"ה להפסיק את הגשם. לה' אין ברירה - מכאן אמרו חז"ל צדיק גוזר והקב"ה מקיים. אבל האם דעתו של הקב"ה נוחה ממעשהו של אליהו? התשובה היא חד משמעית לא. אמנם מצד האמת המוחלטת כנראה הצדק עם אליהו אבל לבורא שיקולים נוספים ומידת קנאותו של אליהו עליה נעמוד בהרחבה בהפטרת פרשת פינחס גובלת בבלתי אפשרית. בכל אופן לקב"ה כמעט ואין ברירה ואכן הגשם מפסיק ונעצר. זהו הרקע להפטרתינו - קללת אליהו ובצורת של שנתיים שייבשה את כל מעיינות המים.

א וַיְהִי יָמִים רַבִּים וּדְבַר-ה' הָיָה אֶל-אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר לֵךְ הֵרָאֵה אֶל-אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה:

עד כאן אומר הקב"ה לאליהו. שנתיים ושלוש שהגשם לא יורד והנה בני ישראל לא חוזרים בתשובה ומדרכם הרעה ולא מבטלים את העבודה הזרה. מה עכשיו אליהו? האם תבוא כלייה על עם ישראל? היה לא תהיה והגשם עומד לרדת. הקב"ה מודיע זאת לאליהו ומצווה עליו להיראות אל אחאב ולבשר לו שהגשם יבוא. אמנם זהו רצון ה', אבל ה' לא רוצה לשבור את אליהו ולכן אליהו יהיה זה שיבשר ויביא את הגשם.

ב וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ לְהֵרָאוֹת אֶל-אַחְאָב וְהָרָעָב חָזָק בְּשֹׁמְרוֹן:

אליהו כמובן מקיים את דבר ה' והמקרא מפרט עד כמה הרעב היה חזק. כמו במאי מיומן, המספר המקראי עושה קאט ועובר להתרחשות במקום אחר.

ג וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל-עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל-הַבָּיִת וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת-ה' מְאֹד:  ד וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה' וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִיאִים וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם: 

המקרא "מפיל" את רוב האשמה על איזבל. נראה שניסו למצוא כמה נקודות חיוביות בדמותו של אחאב. עובדיהו מכלכל לבד מאה נביאים המתחבאים בשתי מערות (מפחד שמא יתגלו כקבוצה). אספקת מזון לכל כך הרבה אנשים תחת עינו הפקוחה של השלטון אינה דבר של מה בכך. עובדיהו היה בסכנה יום יומית. אולי אחאב ידע והעלים עין? מי יודע.

ה וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל-עֹבַדְיָהוּ לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל-כָּל-מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל-הַנְּחָלִים אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד וְלוֹא נַכְרִית (מֵן-בְּהֵמָה) [מֵהַבְּהֵמָה:] ו וַיְחַלְּקוּ לָהֶם אֶת-הָאָרֶץ לַעֲבָר-בָּהּ אַחְאָב הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אֶחָד לְבַדּוֹ וְעֹבַדְיָהוּ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ-אֶחָד לְבַדּוֹ:

עוד נקודות זכות לאחאב. הוא לא מסתגר בארמונו המלא כל טוב, אלא יוצא בעצמו לחפש מעט חציר.

ז וַיְהִי עֹבַדְיָהוּ בַּדֶּרֶךְ וְהִנֵּה אֵלִיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיַּכִּרֵהוּ וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו וַיֹּאמֶר הַאַתָּה זֶה אֲדֹנִי אֵלִיָּהוּ: ח וַיֹּאמֶר לוֹ אָנִי לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ:

עובדיהו אינו מאמין. אליהו הנביא הוא המבוקש מספר אחד בממלכת אחאב. תמונת מתנוססת על כל עץ עם הכיתוב "מבוקש - חי או מת" ואולי גם פרס כספי. והנה אליהו הבורח מתגלה פתאום.

ט וַיֹּאמֶר מֶה חָטָאתִי כִּי-אַתָּה נֹתֵן אֶת-עַבְדְּךָ בְּיַד-אַחְאָב לַהֲמִיתֵנִי: י חַי ה' אֱלֹקיךָ אִם-יֶשׁ-גּוֹי וּמַמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא-שָׁלַח אֲדֹנִי שָׁם לְבַקֶּשְׁךָ וְאָמְרוּ אָיִן וְהִשְׁבִּיעַ אֶת-הַמַּמְלָכָה וְאֶת-הַגּוֹי כִּי לֹא יִמְצָאֶכָּה: יא וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ: יב וְהָיָה אֲנִי אֵלֵךְ מֵאִתָּךְ וְרוּחַ ה' יִשָּׂאֲךָ עַל אֲשֶׁר לֹא-אֵדָע וּבָאתִי לְהַגִּיד לְאַחְאָב וְלֹא יִמְצָאֲךָ וַהֲרָגָנִי וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת-ה' מִנְּעֻרָי: יג הֲלֹא-הֻגַּד לַאדֹנִי אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי בַּהֲרֹג אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה' וָאַחְבִּא- מִנְּבִיאֵי ה' מֵאָה אִישׁ חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וָאֲכַלְכְּלֵם לֶחֶם וָמָיִם: יד וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ וַהֲרָגָנִי:

עובדיהו בפניקה. בימי קדם וגם בימינו היה מקובל להרוג את השליח. אחאב לא השאיר אבן אחת בלתי הפוכה בחיפושיו אחרי אליהו בממלכה ובממלכות השכנות. עובדיהו מפחד שברגע שהוא יגיד שהוא ראה את אליהו ואליהו ייעלם, דינו ייגזר למיתה.

טו וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ חַי ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי הַיּוֹם אֵרָאֶה אֵלָיו: טז וַיֵּלֶךְ עֹבַדְיָהוּ לִקְרַאת אַחְאָב וַיַּגֶּד-לוֹ וַיֵּלֶךְ אַחְאָב לִקְרַאת אֵלִיָּהוּ: 

אליהו נשבע כי לא ייעלם וכי הוא ייראה לאחאב ועובדיהו ממהר לקיים את הציווי. אחאב הסקרן ממהר אחרי עובדיהו לפגישתו עם אליהו.

יז וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת-אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל:

הביטוי עוכר ישראל, נאמר דווקא על ידי אחאב לאליהו. מבחינתו של אחאב, אליהו - האיש שהפסיק את הגשם והביא את ישראל לחרפת רעב - אכן היה עוכר ישראל.

יח וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל כִּי אִם-אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת-מִצְוֹת ה' וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים:

אליהו לא נשאר חייב. אתה אחאב, אתה האשם! אתה עזבת את אלוקים והלכת אחרי הבעלים (ואחרי אשתך).

יט וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל: כ וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת-הַנְּבִיאִים אֶל-הַר הַכַּרְמֶל: 

אחאב ממלא את דבר אליהו ואולי גם זו נקודה לזכותו. לנו עוד לא ברור מה אליהו רוצה אבל כמו קרשנדו ההולך ומתפתח אנו יודעים שהפיצוץ קרוב. כל ישראל מתאספים ואליהו מתכונן לנאום חייו.

כא וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם-ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר:

אליהו פונה אל כל העם. עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים. עוד ביטוי שמשמעותו המקורית שובשה. הכוונה אינה להתלבט בין שתי אפשרויות אלא לא לבחור דרך אחת ולאחוז בחבל משני קצותיו. ישראל עבדו גם את ה' וגם את הבעל. מבחינת מה שבטוח בטוח. אבל אליהו מסביר להם שחייבים לבחור דרך אחת. העם לא עונה. אין להם תשובה.

כב וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל-הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ:

עובדיהו כלכל מאה נביאים במערה. ייתכן ואלו לא היו נביאים אלא רק "בני הנביאים" תלמידי ופרחי נבואה שטרם הגיעו למעלת הנביא.

כג וְיִתְּנוּ-לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם- הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים: כד וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם-ה' וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כָּל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר: 

מבחן! ניסוי! מה קורה כאן? שוב אנו צריכים לעצור ולהבין. אליהו מנסה את ה' בניגוד לדבר התורה (דברים ו' טז): "לֹא תְנַסּוּ אֶת-ה' אֱלֹקיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה" ועוד על ידי הקרבת קורבן מחוץ לבית המקדש?? חכמים העלו שאלה זו ופרט לתשובה כי הייתה זו הוראת שעה הנדרשת מעצם היות המצב מיוחד וחריג כל כך אין כמעט אפשרות לתשובה אחרת. זוהי דרכו של אליהו. דרך שונה ומשונה האפשרית רק לנביא האמת הגדול הזה ואינה אפשרית לכל אדם אחר.
בחירת הפרים מזכירה לנו מיד את שעירי יום הכיפורים. שעיר אחד לה' ושעיר אחד לעזאזל.

כה וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ: כו וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה: 

למה אליהו נתן להם פר? הלשון המוזרה הזו היא מקורו של מדרש מופלא המבוא בתנחומא לפרשת מסעי:

אמר להם: בחרו לכם שנים פרים תאומים:  מאם אחת, הגדלים על אבוס אחד, והטילו עליהם גורלות, אחד לשם שמים, ואחד לשם הבעל. ובחרו להם הפר האחד.
הפר של אליהו מיד נמשך אחריו והלך. ואותו הפר שעלה לשם הבעל, נתקבצו אותם נביאי הבעל ונביאי האשרה לזוז עמם ולא יכלו, עד שפתח אליהו ואמר ליה: לך עימהם.
השיב הפר ואמר לאליהו לפני כל העם: אני וחברי יצאנו מרחם אחד, וגדלנו במרעה אחד על אבוס אחד, והוא עלה לחלקו של מקום, ושמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש עליו. ואני עליתי בחלק הבעל, להכעיס את בוראי?! אמר ליה אליהו: לך עימהם, ואל ימצאו לי עלילה, שכשם ששמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש על זה שעמי, כך מתקדש עליך. אמר לו: וכך אתה יועצני, שבועה שאיני זז מכאן, עד שתמסרני אתה בידם, שנאמר: ויקחו את הפר אשר נתן להם (שם שם כו).

כז וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא כִּי-שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ: כח וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד-שְׁפָךְ-דָּם עֲלֵיהֶם: כט וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין-קוֹל וְאֵין-עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב: 

אליהו מנצל את הקהל לטובתו ומשטה בנביאי הבעל כמעט עד השקיעה. כפי שאבא שלי העיר, כנראה אליהו כבר הכיר את מנהג השלאפ-שטונדה, או שעת הסיאסטה ומכאן רואים כי מדובר במנהג קדום ביותר.

ל וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל-הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כָל-הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת-מִזְבַּח ה' הֶהָרוּס: לא וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי-יַעֲקֹב אֲשֶׁר- הָיָה דְבַר-ה' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ:

אליהו בונה מזבח כעין המזבח שבנה משה בהר סיני וכעין המזבחות שנבנו לאחר חציית הירדן, מזבחות המבטאים את הקשר בין שנים עשר השבטים לקב"ה ואף על פי שאחאב היה מלך ישראל ושבט יהודה לא מוזכר, עדיין אליהו בונה מזבח של שתים עשרה אבנים.

לב וַיִּבְנֶה אֶת-הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם ה' וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ:

מהכתוב בשם ה' ניתן להבין כי בניית המזבח וההקרבה מחוץ לבית המקדש הייתה לפי רצון ה' בהיתר מיוחד לאליהו בלבד.

לג וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת-הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל-הָעֵצִים: לד וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל-הָעֹלָה וְעַל-הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ: לה וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת-הַתְּעָלָה מִלֵּא-מָיִם:

גם כמות המים היא שנים עשר כדים. ארבעה כדים כפול שלוש פעמים. מאיפה בכלל היו מים? המעיינות הרי היו יבשים? אולי היה זה מעיין בודד שנתן מעט מים, במדרש מתואר שנעשה נס נוסף.

לו וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה' אֱלֹקי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי-אַתָּה אֱלֹקים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ (וּבִדְבָרְיךָ) [וּבִדְבָרְךָ] עָשִׂיתִי אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: לז עֲנֵנִי יְהֹוָה עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי-אַתָּה ה' הָאֱלֹקים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם אֲחֹרַנִּית:

אליהו מתחנן על נפשו. אמנם ה' כבר אמר לו שהוא יוריד גשם אולם אליהו מנסה לנצל את המהלך להחזרת בני ישראל בתשובה. אליהו לא מבקש סליחה על חטאי העם, לא מכפר עליהם, ואפילו במאמר מוסגר מעביר חלק מהאחריות בכשלון בני ישראל על ה' עצמו (אתה הסבת את ליבם אחורנית). תפילתו של אליהו היא תפילה מכל הלב והוא נענה בתפילתו זו.

לח וַתִּפֹּל אֵשׁ-ה' וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים וְאֶת-הָאֲבָנִים וְאֶת-הֶעָפָר וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה לִחֵכָה: לט וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱלֹקים ה' הוּא הָאֱלֹקים: 

ההפטרה מסתיימת בקריאה נרגשת זו של כל העם. זוהי קריאה אמיתית היוצאת מן הלב. לא לחינם קבעו מסדרי התפילה שאת תפילות יום הכיפורים - בסוף נעילה: לאחר שתקענו בשופר, השכינה הסתלקה, שערי שמים ננעלו, בתוספת החג הקדוש וכשאנו לאחר תפילות וצום - נסיים במילים אלו, היוצאות מהלב באימה ורתת.

אולם הסיפור לא מסתיים. פיתחו תנ"ך וקיראו. אליהו מנצל את המומנטום והורג את כל נביאי הבעל. מעשה זה לא יעבור בשתיקה מצד איזבל. בע"ה נעסוק בהמשך הסיפור בהפטרת פרשת פינחס.
אליהו בכרמל - תחריט נחושת של האומן ההולנדי קספר לויקן
אליהו בכרמל - תחריט נחושת של האומן ההולנדי קספר לויקן (~1700)

לדף הראשי של פרשת כי תשא

הפטרת פרשת תרומה

הפטרת פרשת תרומה עוסקת בבניית בית המקדש על ידי שלמה המלך כפי המתואר במלכים א' פרק ה' (פסוק כו ואילך אולם מומלץ לקרוא מראשית הפרק). ארבע פרשות עוסקות בהקמת המשכן וכך גם ארבע ההפטרות של פרשות תרומה, תצווה ויקהל ופקודי.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

רקע להפטרה

תחילת הפרק מתארת את עוצמתו של שלמה וממלכתו. שטחה של הממלכה היה גדול ולא היו לו אויבים. גם עושרו היה רב ותיאור הוצאות בית המלוכה מראה שהן היו גבוהות מאד (וישמשו רקע לפילוג הממלכה בדור הבא) וגם תיאור חוכמתו הרבה תוך השוואה לחכמי העולם שלצערנו אינם מוכרים לנו: הימן, איתן, כלכול ודרדע.
במצב זה ולאחר כריתת הברית עם חירם מלך צור פנוי שלמה להקמת מפעל חייו בית המקדש.

כו וַה' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לוֹ וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם: כז וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס מִכָּל-יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הַמַּס שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ:

 לא היה צורך בצבא, כי לא היו מלחמות בתקופת שלמה והיו בריתות עם מלכי האיזור (חלקן בריתות על ידי נישואים כדוגמת הברית עם מצרים), ולכן חובת הגיוס הייתה לצורך מפעלי הבנייה של שלמה.

כח
וַיִּשְׁלָחֵם לְבָנוֹנָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים בַּחֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ וַאֲדֹנִירָם עַל-הַמָּס: 

סך הכל נשמע תנאי שירות לא רעים (חודש בצבא חודשיים בבית). אולם למרות זאת כנראה שהנטל היה גדול מדי, אזכורו של אדונירם שימלא תפקיד גם בפילוג הממלכה בימי רחבעם - בנו של שלמה - מרמז על כך.

כט וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר:

פועלים אלו הם בנוסף לשלושים אלף המוזכרים קודם

ל לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה אֲשֶׁר עַל-הַמְּלָאכָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה:

וכאן עוד אנשים, בתפקידי ניהול כאלו ואחרים - סך הכל כמעט מאתיים אלף איש עסקו בבניין בית המקדש.

לא
וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ- אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית: לב וַיִּפְסְלוּ בֹּנֵי שְׁלֹמֹה וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים לִבְנוֹת הַבָּיִת:

אין חדש תחת השמש, וגם בימי קדם לצורך עבודות בנייה היה צריך לייבא פועלים זרים המומחים בתחומם.

פרק ו'

א וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ-מִצְרַיִם- בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל-יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַה'.

לפסוק זה חשיבות רבה מאחר ופרט אליו אין עוד פסוקים המקשרים בין ימי המלוכה לתקופת יציאת מצרים. אמנם אפשר למנות את תקופת יהושע ואת כל התקופות המופיעות בספר שופטים ולהגיע למספרים מקורבים, אולם כאן יש ערך מדויק. בפסוק זה מופיע גם שמו העברי של חודש אייר - חודש זיו (החודש השני לאחר ניסן). שלמה החל בבניית הבית בשנה הרביעית למלכותו.

 הפסוקים הבאים מתארים את מבנה הבית. לצערנו לא נשתמרו תרשימים ושרטוטים אדריכליים ומיטב המוחות בעולם היהודי וגם מחוצה לו (אולי הבולט בהם היה אייזיק ניוטון שהקדיש עשרות שנים מחייו לחקירת נושאים אלו ונושאים לא מדעיים בעליל כדוגמת אלכימיה).

ב
וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לַה' שִׁשִּׁים-אַמָּה אָרְכּוֹ וְעֶשְׂרִים רָחְבּוֹ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתוֹ:

 מידות הבית גדולות באופן ניכר מהמשכן

ג
וְהָאוּלָם עַל-פְּנֵי הֵיכַל הַבַּיִת עֶשְׂרִים אַמָּה אָרְכּוֹ עַל-פְּנֵי רֹחַב הַבָּיִת עֶשֶׂר בָּאַמָּה רָחְבּוֹ עַל-פְּנֵי הַבָּיִת: ד וַיַּעַשׂ לַבָּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטֻמִים:

חלונות שהם גם שקופים וגם אטומים. בימינו יש טכנולוגית של יצירת זכוכית שמשנה את רמת השקיפות שלה בתנאים שונים ויכולה להיות גם שקופה וגם אטומה אולם בימי שלמה דבר מעין זה היה פלא. גם בפסוק זה התקשו המפרשים והציעו הצעות שונות ובגמרא פירשו שקופים מבחוץ (אפשר לראות פנימה) ואטומים מבפנים) האור לא חודר פנימה והבית מואר באור השכינה עצמה.

ה
וַיִּבֶן- עַל-קִיר הַבַּיִת (יָצִועַ) [יָצִיעַ] סָבִיב אֶת-קִירוֹת הַבַּיִת סָבִיב לַהֵיכָל וְלַדְּבִיר וַיַּעַשׂ צְלָעוֹת סָבִיב:ו (הַיָּצִועַ) [הַיָּצִיעַ] הַתַּחְתֹּנָה חָמֵשׁ בָּאַמָּה רָחְבָּהּ וְהַתִּיכֹנָה שֵׁשׁ בָּאַמָּה רָחְבָּהּ וְהַשְּׁלִישִׁית שֶׁבַע בָּאַמָּה רָחְבָּהּ כִּי מִגְרָעוֹת- נָתַן לַבַּיִת סָבִיב חוּצָה לְבִלְתִּי אֲחֹז בְּקִירוֹת הַבָּיִת:

 מטרת היציע לאפשר עלייה לגג הבית אבל בלי צורך לאחוז ולטפס על הבית עצמו

ז
וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל-כְּלִי בַרְזֶל לֹא-נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ:

 פסוק זה מתייחס למצווה מפרשת יתרו האוסרות להשתמש בכלי ברזל בבנין המזבח (שמות כ' כב): "כב וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלֲלֶהָ:". האיסור הורחב והבית כולו לא נבנה באמצעות כלי מתכת.

ח
פֶּתַח הַצֵּלָע הַתִּיכֹנָה אֶל-כֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית וּבְלוּלִים יַעֲלוּ עַל-הַתִּיכֹנָה וּמִן-הַתִּיכֹנָה אֶל-הַשְּׁלִשִׁים: ט וַיִּבֶן אֶת-הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ וַיִּסְפֹּן אֶת-הַבַּיִת גֵּבִים וּשְׂדֵרֹת בָּאֲרָזִים: י וַיִּבֶן אֶת-(הַיָּצִועַ) [הַיָּצִיעַ] עַל-כָּל-הַבַּיִת חָמֵשׁ אַמּוֹת קוֹמָתוֹ וַיֶּאֱחֹז אֶת-הַבַּיִת בַּעֲצֵי אֲרָזִים:

 בהמשך הפרק נראה שגם נעשה שימוש בברושים (שבוודאי אינם הברושים של ימינו אלא אולי מין אחר של ארז). שימוש בעצים אלו מרמז על הפסוק: "קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים (רָחִיטֵנוּ) [רָהִיטֵנוּ] בְּרוֹתִים" בשיר השירים (א' יז) 

יא וַיְהִי דְּבַר-ה' אֶל-שְׁלֹמֹה לֵאמֹר: יב הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-אַתָּה בֹנֶה אִם-תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשֶׂה וְשָׁמַרְתָּ אֶת-כָּל-מִצְוֹתַי לָלֶכֶת בָּהֶם וַהֲקִמֹתִי אֶת-דְּבָרִי אִתָּךְ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל-דָּוִד אָבִיךָ: יג וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת-עַמִּי יִשְׂרָאֵל:

דברי ה' לשלמה הם בעיצומו של מפעל הבנייה ואולי היו עידוד לשלמה על כך שמעשיו רצויים וטובים. אולם הבית אינו העיקר וגם בבית מפואר חשוב להזכיר שהעיקר הוא ההליכה בדרך ה' ושמירת המצוות. ההפטרה מסתיימת אולם הפרק ממשיך ומתאר את השלמת בניין הבית, משימה שלקחה יותר משבע שנים!

לסיום הנה הצעה לתוכניות בית המקדש הראשון כפי שעובדו והועלו לויקיפדיה על ידי Deror Avi
תוכניות בית המקדש הראשון.
תוכניות בית המקדש הראשון. באדיבות דרור אבי ויקיפדיה

תוכניות בית המקדש הראשון.
תוכניות בית המקדש הראשון. באדיבות דרור אבי ויקיפדיה

לדף הראשי של פרשת תרומה

הפטרת פרשת שקלים

השבת שלפני חודש אדר מכונה שבת שקלים זכר לתרומת מחצית השקל שנאספה מבני ישראל. תרומת מחצית השקל נאספה בכל פעם שרצו לספור את בני ישראל. התורה אוסרת על ספירה ישירה של האנשים אולם אם כל איש יתרום את אותו סכום אפשר יהיה לדעת כמה אנשים יש. הכסף עצמו משמש לעבודת המקדש השוטפת.

לשבת זו הפטרה משלה המחליפה את הפטרת הפרשה של אותה שבת. ההפטרה היא בספר מלכים ב' פרק י"ב כאשר מנהג ספרד להקדים פסוקים אחדים גם מפרק י"א.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


גם נושא ההפטרה הוא באיסוף כספים לבית המקדש. ההפטרה מתארת את מנגנון הגבייה ולמרות שבפועל הוא שונה מאיסוף מחצית השקל (שאולי בוצע רק בימי בית שני), הקשר לפרשת שקלים ברור.

פרק יא
יז וַיִּכְרֹת יְהוֹיָדָע אֶת-הַבְּרִית בֵּין ה' וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם לִהְיוֹת לְעָם לַה' וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם:יח וַיָּבֹאוּ כָל-עַם- הָאָרֶץ בֵּית-הַבַּעַל וַיִּתְּצֻהוּ אֶת-(מִזְבְּחֹתָו) [מִזְבְּחוֹתָיו] וְאֶת-צְלָמָיו שִׁבְּרוּ הֵיטֵב וְאֵת מַתָּן כֹּהֵן הַבַּעַל הָרְגוּ לִפְנֵי הַמִּזְבְּחוֹת וַיָּשֶׂם הַכֹּהֵן פְּקֻדֹּת עַל-בֵּית ה':יט וַיִּקַּח אֶת-שָׂרֵי הַמֵּאוֹת וְאֶת-הַכָּרִי וְאֶת-הָרָצִים וְאֵת כָּל-עַם הָאָרֶץ וַיֹּרִידוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ מִבֵּית ה' וַיָּבוֹאוּ דֶּרֶךְ-שַׁעַר הָרָצִים בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיֵּשֶׁב עַל-כִּסֵּא הַמְּלָכִים:כ וַיִּשְׂמַח כָּל-עַם-הָאָרֶץ וְהָעִיר שָׁקָטָה וְאֶת-עֲתַלְיָהוּ הֵמִיתוּ בַחֶרֶב בֵּית () ַמֶּלֶךְ [הַמֶּלֶךְ]:
לאחר שנים של שלטון מלכים (ומלכה) שלא הלכו בדרך ה' מצליח יהוידע הכהן הגדול לחולל מהפך, להחזיר את העם אל ה' ולהמליך את יהואש שהוסתר בבית המקדש בהיותו תינוק כאשר כל שאר אחיו נרצחו.

פרק י"ב
א בֶּן-שֶׁבַע שָׁנִים יְהוֹאָשׁ בְּמָלְכוֹ:ב בִּשְׁנַת-שֶׁבַע לְיֵהוּא מָלַךְ יְהוֹאָשׁ וְאַרְבָּעִים שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָם וְשֵׁם אִמּוֹ צִבְיָה מִבְּאֵר שָׁבַע:ג וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כָּל-יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן:ד רַק הַבָּמוֹת לֹא-סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת:
ההפטרה פותחת במספר פרטים טכניים. יהואש הוא מלך צעיר מאד. גם כאשר היה מלך ישר שהלך בדרכי ה', העבודה בבמות - שנאסרה מאז שבית המקדש נבנה - המשיכה.

ה וַיֹּאמֶר יְהוֹאָשׁ אֶל-הַכֹּהֲנִים כֹּל- כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יוּבָא בֵית-ה' כֶּסֶף עוֹבֵר אִישׁ כֶּסֶף נַפְשׁוֹת עֶרְכּוֹ כָּל-כֶּסֶף אֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לֶב-אִישׁ לְהָבִיא בֵּית ה':ו יִקְחוּ לָהֶם הַכֹּהֲנִים אִישׁ מֵאֵת מַכָּרוֹ וְהֵם יְחַזְּקוּ אֶת-בֶּדֶק הַבַּיִת לְכֹל אֲשֶׁר-יִמָּצֵא שָׁם בָּדֶק:
מצבו של בית המקדש גרוע. אולי בגלל שיהואש הסתתר בבית המקדש וראה את מצבו הגרוע, אולי כי עתליה והמלכים שקדמו לה הזיקו למקדש. המקדש כבר עומד על תילו כמאה וחמישים שנה מאז ימי שלמה והכרחי לעשות שיפוצים, אבל כמו שבימינו כל מי שמתכנן שיפוצים מנסה להבין מה התקציב העומד לרשותו ומאיפה, כך גם בבית המקדש.
יהואש מטיל את תפקיד התחזוקה על הכהנים מתוך הכספים שהם מקבלים במקדש. בין אם זה כסף של אנשים שהקדישו את ערכם,או כספים של אשמות או נדבות אחרות. יהואש ממנה את הכהנים אחראים על בדק הבית מתוך כספים אלו. חשוב לציין שהכנסתם של הכהנים הייתה כספים אלו (בתוספת בשר הקורבנות ושאר מתנות הכהונה) ולכן הכהנים צריכים לוותר על חלק מהכנסתם עבור בדק הבית.

ז וַיְהִי בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לֹא-חִזְּקוּ הַכֹּהֲנִים אֶת-בֶּדֶק הַבָּיִת:
כנראה שסידור זה עבד כשורה במשך 23 שנה אולם בשנה ה-23 לא בוצע בדק הבית. הסיבות לכך לא ידועות. ניתן רק לשער כי היה מחסור באמצעים כספיים: מיתון, יוקר המחייה, משבר דיור או כל דבר אחר מעין זה.

ח וַיִּקְרָא- הַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לִיהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וְלַכֹּהֲנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מַדּוּעַ אֵינְכֶם מְחַזְּקִים אֶת-בֶּדֶק הַבָּיִת וְעַתָּה אַל-תִּקְחוּ-כֶסֶף מֵאֵת מַכָּרֵיכֶם כִּי-לְבֶדֶק הַבַּיִת תִּתְּנֻהוּ:ט וַיֵּאֹתוּ הַכֹּהֲנִים לְבִלְתִּי קְחַת-כֶּסֶף מֵאֵת הָעָם וּלְבִלְתִּי חַזֵּק אֶת-בֶּדֶק הַבָּיִת:
יהואש מורה בצו חירום לכהנים לא לקחת יותר את הכסף לעצמם אלא להקדישו לבדק הבית, הכהנים מסכימים לא לקחת את הכסף אולם הם גם לא יכולים להיות אחראיים לבדק הבית. הפסוק מעט קשה אבל נראה שהוא מסתיר "עימות פוליטי" בין המלוכה לכהונה בשאלה מי אחראי לבדק הבית גם בהיבט התקציבי וגם בהיבט הביצועי. למרבה המזל, יהוידע הכהן חשב על תוכנית פעולה שתוכל לפתור את המשבר.

י וַיִּקַּח יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֲרוֹן אֶחָד וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ וַיִּתֵּן אֹתוֹ- אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ (בִּיָּמִין) [מִיָּמִין] בְּבוֹא-אִישׁ בֵּית ה' וְנָתְנוּ-שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים שֹׁמְרֵי הַסַּף אֶת-כָּל-הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית-ה':יא וַיְהִי כִּרְאוֹתָם כִּי-רַב הַכֶּסֶף בָּאָרוֹן וַיַּעַל סֹפֵר הַמֶּלֶךְ וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַיָּצֻרוּ וַיִּמְנוּ אֶת-הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית-ה':
התוכנית פשוטה. צרכי המקדש יבואו אך ורק מתוך הכנסות המקדש. הותקנה קופה מיוחדת וכאשר היא התמלאה באו הכהן הגדול וסופר המלך - נציגי שני הצדדים - לספור ביחד את הכסף. אולי מכאן מקור התקנה הותיקה שקופת צדקה נספרת ומחולקת תמיד על ידי שני אנשים ובמקומות רבים ניתן לראות שלקופת הצדקה יש שני מנעולים ולא אחד.

יב וְנָתְנוּ אֶת-הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן עַל-(יְדֵ) [יְדֵי] עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה (הַ ֻפְקָדִים) [הַמֻּפְקָדִים] בֵּית ה' וַיּוֹצִיאֻהוּ לְחָרָשֵׁי הָעֵץ וְלַבֹּנִים הָעֹשִׂים בֵּית ה'  :יג וְלַגֹּדְרִים וּלְחֹצְבֵי הָאֶבֶן וְלִקְנוֹת עֵצִים וְאַבְנֵי מַחְצֵב לְחַזֵּק אֶת-בֶּדֶק בֵּית-ה' וּלְכֹל אֲשֶׁר-יֵצֵא עַל-הַבַּיִת לְחָזְקָה:
והנה נפתרה הבעיה ויש כסף לשלם לבעלי המלאכה ולחומרי הגלם השונים הדרושים לתחזוקת בית המקדש.

יד אַךְ- לֹא יֵעָשֶׂה בֵּית ה' סִפּוֹת כֶּסֶף מְזַמְּרוֹת מִזְרָקוֹת חֲצֹצְרוֹת כָּל-כְּלִי זָהָב וּכְלִי-כָסֶף מִן-הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית-ה':טו כִּי-לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה יִתְּנֻהוּ וְחִזְּקוּ-בוֹ אֶת-בֵּית ה':
הכסף מיועד לתחזוקה בלבד ולכן אפשר לרכוש בו עצים ואבנים שנשחקו ודורשים החלפה אבל אין לרכוש בכסף זה כלי כסף וזהב חדשים או טובים יותר (שדרוגים).

טז וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת-הַכֶּסֶף עַל-יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָּה הֵם עֹשִׂים:
כנראה שחיים הכט היה מרוצה מאד מבעלי המלאכה בתקופה ההיא, כולם צדיקים ועושים באמונה. הדבר נובע מכך שמראש היו החמרות שונות בעבודות המקדש על מנת להימנע אפילו מחשש קל למעילה ולגזל של כספי ההקדש. זו הייתה עבירה חמורה ואנשים נמנעו ממנה. אם למשל היה צריך לקנות מאה עצים, המוכר היה נותן כמות גדולה יותר כדי שגם אם מכר בשער גבוה במעט מהשער האמיתי (שלא תמיד ידוע), עדיין הוא לא יהיה במצב בו הרוויח יתר מדי על חשבון ההקדש. במצב כזה אפשר היה להאמין ולסמוך על בעלי המלאכה בלי צורך בבקרות.

יז כֶּסֶף אָשָׁם וְכֶסֶף חַטָּאוֹת לֹא יוּבָא בֵּית ה' לַכֹּהֲנִים יִהְיוּ:
כמובן שגם הכהנים צריכים להתפרנס ולמרות שבפסוק י' נאמר שכל הכסף המובא בית ' יהיה לבדק הבית (ואולי היה כך רק בשנה הראשונה בה נוצר בור תקציבי גדול), הרי שלאחר מכן היו כספים שנשארו אצל הכהנים ואפשרו להם להתפרנס.

ספירת הכסף המובא אל המקדש
ספירת הכסף המובא אל המקדש - תחריט עץ ~1700