אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות מצורע. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מצורע. הצג את כל הרשומות

פרשת מצורע

פרשת מצורע 

פרשת מצורע היא הפרשה החמישית בחומש ויקרא. הפרשה ממשיכה את דיני המצורע מפרשת תזריע ועוסקת בדרכי טהרתו וכן בצרעת הבתים.

מאמרים לפרשת מצורע

מחלת הצרעת המקראית - המאמר מפרט את כל מקרי הצרעת המתוארים בתורה ואת האישים שלקו בה.

נגע הצרעת ודרכי התשובה - מאמר מאת הרב ירוחם שמשוביץ

הפטרת פרשת מצורע - עיון בפרשת ארבעת המוצרעים בספר מלכים

תקציר פרשת מצורע - תקציר פשוט של עניני פרשת מצורע

צרעת ואנטישמיות - המאמר מביא את דבריו של הרש"ר הירש כנגד טענות אנטישמיות הקושרות בין הצרעת ליהודים ובנוסף מביא את סיפור ביקור המצורעים של ר' אריה לוין.

דבר תורה לפרשת מצורע של יואב - סקירת מקרי הצרעת בתנ"ך

חידון לפרשת מצורע - חידות ציורים וחידות מילוליות על פרשת מצורע

סטטיסטיקה לפרשת מצורע - נתונים סטטיסטיים שונים על פרשת מצורע

תקציר הפרשה

אפשר להאזין לתקציר בסרטון הבא:

פרשת מצורע ממשיכה את נושא הצרעת מפרשת תזריע הקודמת לה.

תחילת הפרשה עוסקת בדיני טהרת המצורע. לאחר שהצרעת נרפאה והכהן ראה את המצורע ואת הנגע והכריז שהנגע טהור, המצורע צריך לעבור תהליך שלם על מנת שחזרתו לחברה תתאפשר. התהליך כולל גם גילוח כל השער ודומה במידת מה לקורבן היולדת. נראה שתהליך טהרת המצורע הוא מעין לידה מחדש שהרי המצורע חשוב כמת.

המשך הפרק עוסק בנושא של צרעת הבתים. אותם נגעים שהופיעו בעור ובבגד יכולים להופיע גם בקירות הבית. אבנים נגועות יש להחליף באבנים אחרות, ולעיתים יש צורך להרוס את כל הבית. הפרשנים מפרשים את צרעת הבתים בשני אופנים לחיוב ולשלילה. באופן החיובי, עם הכניסה לארץ, צרעת בבתים תסמן מקומות בקירות בהם החביאו הכנענים אוצרות, ונתיצת האבנים תוביל לגילויים.

באופן השלילי, צרעת בתים באה כנגד צרות עין. אדם מבקש חפץ מחברו ונענה בשלילה שאין לו את החפץ להשאיל. לאחר שהצרעת פושטת בבית ובטרם הכהן יטמא את הבית, יש להוציא את כל החפצים החוצה על מנת שלא יטמאו. והנה כל המבקשים מאותו אדם חפצים בהשאלה יראו שלאותו אדם יש את החפצים ואבוי לבושה.

לאחר סיום פרשת הנגעים התורה עוסקת במספר טומאות נוספות הנובעות מהגוף. טומאות חריגות של זב וזבה וטומאות טבעיות הנגרמות מאורח החיים הרגיל. הטומאה אינה תמיד שלילית, אלא נובעת ממצבים מסוימים באורח חיים תקין לחלוטין.
ארבעת המצורעים
ארבעת מצורעי שומרון (הפטרת פרשת מצורע) מחפשים מזון במחנה ארם. צ'רלס יוזף סטנילנד Staniland

הטקסט המלא של פרשת מצורע

נגע הצרעת ודרכי התשובה

המאמר מאת הרב ירֹחם שמשוביץ

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר:  זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל-הַכֹּהֵן:  וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת מִן-הַצָּרוּעַ: " (ויקרא יד, א-ג)

בעוד כי פרשת תזריע התחילה בענין טומאת היולדת, מתחילה פרשתנו בענין טהרת המצורע. בנוסף, נשים לב לכך שהתורה קוראת ל"חולה" פעם "מצורע" ופעם "צרוע". וכן, בעוד שהיינו נוטים לומר בשפתנו כי נרפא הצרוע מנגע-הצרעת, התורה משתמשת בביטוי הפוך, היינו כי נרפא נגע-הצרעת מן הצרוע.

אמנם קשים פרטי הענין ודורשים תלמוד להבנתם ואנו נסתפק כאן בכמה הערות הארות כלליות. ונתחיל בכך שכתוב "והובא אל הכהן, ויצא הכהן… וראה הכהן…, וצוה הכהן…". הדגשות אלו באות ללמדנו שלא רק תחילת וסוף הענין בכהן, היינו קביעת הטומאה והטהרה, אלא שכל פעולת הטהרה המבוארת בפרשה צריכה להיות בכהן דוקא. היינו שתפקידו ואחריותו של הכהן אינם מוגבלים לקביעת המצב אלא גם בטיפול המעשי להשלמת היטהרותו של האדם. האדם נקרא המיטהר וכאילו מדובר בפעולה שהאדם המצורע עושה כלפי עצמו, אבל בפועל הכהן מעורב בכל שלבי ההיטהרות. דבר זה מקבל ביטוי גם בכך שהדרך אשר בה המצורע "מובא אל הכהן" היא שהכהן צריך לצאת אליו מכל שלושת המחנות. הטמא אסור לבא אל המחנה ולכן אין ברירה אחרת אלא שהכהן צריך לצאת לקראתו כדי לטפל בטהרתו, והרמז ברור.
פעולה זו של הכהן נמצאת בתווך בין קריאת האדם הנגוע בנגע-הצרעת בשם "מצורע" ובין קריאתו בשם "צרוע". מכללי הלשון שבביטוי "מצורע" יש הדגשה לעומת הביטוי "צרוע". "מצורע" הוא לשון פועל, היינו הנפעל של הפיעל. "צרוע" הוא לשון קל והוא אינו פועל אלא תואר. "מצורע" הוא תאור פעולה בעוד כי "צרוע" הוא תאור מצב. כביכול שהמצורע עדין עומד בנסיבות הגורמות למחלתו, בעוד שהצרוע עדין לא נטהר אבל הוא כבר בתהליך של הטיהור. הוא כבר התנתק מהפעולה הגורמת לבעיה ואף על פי שמבחינה מסויימת הוא כבר השתחרר ממנה, הוא עדין זקוק להשלמת הטהרותו ובסוף גם להתכפר מטומאתו.

וזה מלמד אותנו פרק בדרכי התשובה והחרטה על חטא. כל עוד שיש לי "נקיפות מצפון" על דבר שעשיתי, הרי שאני עדין אותו האדם שעשה את אותם הדברים. אני טרם השתחררתי מהם, וכמה שזה יכול להשמע כסתירה – שהרי נקיפות מצפון מצביעות על כך שאין אני שלם עם אותם המעשים – הדבר מבטא את העובדה שאני יודע בעצמי שאני עדין מסוגל לאותם המעשים. נקיפות המצפון שלי הן סימן לקיום המחלה. אבל כשאני משתחרר ע"י התשובה מאחיזת החטא בי (נרפא נגע-הצרעת מן הצרוע, היינו שסימני הטומאה נעלמו ועתה צריך האיש עצמו להתרפאות) אז אני יכול עדין להרגיש חרטה על כך שהייתי מסוגל לאותם המעשים, אבל הם שייכים לעבר וכאילו אדם אחר עשה אותם שהרי אני היום לא הייתי יכול לעשותם. ולכן החרטה היא סימן לרפואה. אבל בזאת טרם סיימתי את תהליך התשובה. ההיטהרות הגמורה מן החטא כוללת גם העקירה של סיבת החטא. וזו דורשת דבקות בטוב היינו תשובה מאהבה בנוסף לסור מרע שהיא שלב התשובה מיראה.
הכהן שהוא איש החסד, בחינתו של אהרן – אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה – הוא הדמות של המחנך המלווה את האדם לדרכי התשובה מעומקי הטומאה עד השלמת הטהרה. הוא איש החסד אבל לא סלחן.

בניגוד לנטיית הפסיכולוגיה המודרנית לבטל את רגשי האשמה על ידי הטפה לכך שלמעשה אין חוק ולכן אין על מה להרגיש אשם, הכהן הוא מי שמטמא את המצורע. והוא יהיה גם מי שיכריז על הטהרותו. יש רע, יש טומאה, והדברים חמורים. טומאה זאת מוציאה את האדם מכל המחנות. לחויה הקיומית של האדם כגר עלי אדמות, כמי שנמצא בגלות בעולם, מתווספת גלות חברתית ובדידות. אבל מצב זה הוא איננו חסר תקנה. יש בכחו של האדם לשוב לאיתנו. לחזור למעמדו ואפילו להתעלות מעל למצבו כפי שהיה לפני ההדרדרות. הנסיון הבלתי רצוי לכתחילה, אחרי שעזב את החטא ונדבק בטוב כי בחר בחיים, מקנה לו "ערך מוסף".
ולכן התורה קוראת לאותו האדם "המיטהר" במשך כל התהליך של החזרתו למצב הראשיתי שלו. כי עתה הוא כבר יכול לשוב אל המחנה למרות שחייב עדין לשבת מחוץ לאהלו כי טרם הושלמה כפרתו. ובסוף, ביום השמיני, ייקרא הכהן "מטהר" והוא ייקרא בשם איש – האיש המיטהר, וייאמר עליו אחרי סיום כל התהליך : וכיפר עליו הכהן, וטהר.


שילוח הציפור החיה - דוד פול פרדריק הארדי.
שילוח הציפור החיה - דוד פול פרדריק הארדי (~1900).


לדף הראשי של פרשת מצורע

דבר תורה לפרשת תזריע ומצורע

דברי התורה של יואב לפרשuת תזריע ומצורע

שנת תשע"ח - עיון בהופעות השונות של מחלת הצרעת בתנ"ך

שלום לכם אתם בכמה דקות על הפרשה והיום נדבר על פרשות תזריע מצורע. הפרשות עוסקות בטומאות שונות ובמיוחד בטומאת הצרעת. היום נדבר על הצרעת, האם הצרעת היא עונש על חטא מסוים או מחלה רגילה שגורמת לטומאה בגוף. נעיין בתנ"ך בעקבות מחלת הצרעת.

כולנו יודעים שצרעת באה על לשון הרע ככה הגננת לימדה אותנו, אבל מאיפה אנחנו יודעים את זה?
אנחנו יודעים את זה מספר במדבר שמה מרים מקבלת צרעת ולפני זה מסופר שהיא אומרת לשון הרע על משה, וה' מעניש אותה: " וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל-משֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל-נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ". אנחנו רואים שהחטאת באה על חטא לשון הרע.

אבל לא בטוח שמקבלים צרעת דווקא על לשון הרע מכיוון שכל האמונה שלנו זה שאם אנחנו חוטאים אנחנו מקבלים עונשים ואם אנחנו עושים מצוות אנחנו מקבלים דברים טובים. לא בטוח שכשמישהו אחר יגיד לשון הרע גם לו יהיה צרעת. ועוד, פה מדובר על כך שה' כועס כי דיברו על עבדו הנאמן משה, אבל לא בכל מקרה זה יהיה כך, ולכן לא בטוח שצרעת באה דווקא על לשון הרע.

שוב נשארנו עם הספק האם הצרעת באה על חטא או חטאים מסוימים או שזאת מחלה שה' רוצה להעניש אותנו בא במקרים מסוימים בלי קשר לחטא שעברנו.

בואו נעבור למקרה הבא: בספר מלכים פרק ה' מסופר לנו על נעמן שהיה גיבור חיל והוא היה מצורע. נעמן הלך להתרפא אצל אלישע. לישע אומר לו לטבול בנהר הירדן ואז נעמן שואל את אלישע אם הוא רוצה משהו בתמורה והוא אומר לו שלא, ונעמן הולך. ואחר כך גחזי עבד אלישע רץ אחרי נעמן ומשקר לו. גיחזי אומר שאלישע כן רוצה כסף, נעמן נותן לו, וכאשר אלישע פוגש את גחזי הוא מקלל את גחזי שתהיה לו צרעת, וגחזי באמת נהיה עם צרעת. מהסיפור הזה אנחנו רואים שצרעת באה גם כאשר משקרים. אבל יכול להיות שפשוט אלישע רצה לקלל את גחזי, ולכן נתן לו עונש חמור, צרעת, ובגלל שאלישע נביא זה קרה. לא מוכרח שגם ה' מעניש בצרעת על כך שמשקרים.

המקרה הבא הוא בספר דברי הימים שמה מסופר לנו על המלך עוזיהו. המלך עוזיהו רצה להיות גם כהן ולכן הוא הקטיר קטורת בבית המקדש. הכהנים אמרו לו שהוא לא בסדר והוא כעס עליהם, ואז כתוב שנהייתה לו צרעת. במקרה זה  אפשר להגיד שהצרעת באה על גאווה, אבל גם זה לא מוכרח מכיוון שברור שלא מדובר בצרעת רגילה, כי מסופר שהוא חלה בצרעת עד יום מותו, ולכן אי אפשר להגיד שגם צרעת רגילה באה על גאווה כי היא מתרפאת מתישהו.

לסיכום: איננו יודעים על מה באה הצרעת אולם בגמרא במסכת ערכין נותנים לנו שבעה דברים שעליהם באה הצרעת אבל ההוכחות של כולם לא ממש מושלמות. ולכן כדאי לנו להישמר מכולם וגם מגאווה משקר ומלשון הרע.


לדף הראשי של פרשת תזריע
לדף הראשי של פרשת מצורע

שנת תשע"ז - מדוע יולדת מביאה קורבן חטאת למרות שלא עשתה שום חטא?

בתחילת הפרשה בפסוק ז' רשום: "וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ". מדובר פה על אשה שיולדת ילד או ילדה והיא נטמאת אז התורה אומרת שכאשר האשה נהיית טהורה היא צריכה להביא קורבן, והקורבן מכפר עליה.

אני רוצה לשאול למה האישה צריכה קורבן לכפרה, הרי היא לא עשתה אף חטא?

מובא בתלמוד ירושלמי שכפרה זו היא על החטא של חוה שגורם לנשים לסבול בלידה עד היום.
כלומר אחרי הלידה האשה זוכרת את החטא של חווה ומקריבה קורבן חטאת כדי לנסות לכפר על החטא של חווה.

הסבר אחר המופיע באבן עזרא הוא שאשה מתוך צער וכאב הלידה אולי הטיחה דברים כלפי מעלה. ולכן היא צריכה להביא חטאת ולכפר על עצמה כי היא אולי חירפה את ה' מרוב הייסורים.

האברבנאל עונה שהאישה לא עשתה שום חטא. היא מביאה את קורבן העולה כדי להתקרב ולהודות לה' על כך שהצילה מסכנת הלידה.  והיא מביאה קורבן חטאת כי לא יכול להיות מצב שאדם עובר צרה ולא חוטא.  כמו שאמרו רבותינו במסכת שבת דף נ"ה ש"אין ייסורין בלי עוון" .

הוכחה לכך שעיקר ההקרבה הוא קורבן עולה ולהתקרב לה' שבאופן חד פעמי מקריבים את קורבן העולה לפני החטאת וזה מראה שהעיקר זה להתקרב לה' ובנוסף מביאים גם את החטאת.

אפשר להוסיף שהלידה ויצירת החיים החדשים מאפשרים גם לאשה למעשה להתחיל מחדש. וקורבן החטאת הוא על חטאים קודמים שאינם בהכרח קשורים ללידה, והלידה עצמה בצירוף הקורבן מהווה מעין כפרה על החטאים שיש לאשה.

נעבור לפינת החידה השבועית.

החידה של שבוע שעבר הייתה: איזה פעולה נדירה עשה משה? ואיפה עוד הוא עשה אותה?
התשובה היא: "ויקצף" שמשה קצף, כעס על בני אהרון שרשום: וַיִּקְצֹף עַל-אֶלְעָזָר וְעַל-אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם".

ומשה עשה פעולה זו עוד פעמיים.

פעם אחת כשהוא כעס על האנשים ששמרו את המן למרות שמשה אמר להם לא לעשות כך. (שמות ט"ז כ) :" וְלֹא-שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם משֶׁה".

ופעם אחרת משה כעס על האנשים שהשאירו ממדין את הנשים (במדבר ל"א יד): "וַיִּקְצֹף משֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה"

והחידה השבועית השבוע היא: בפרשת תזריע מדובר הרבה  על הצרעת, אלו אנשים בתנ"ך שרשום את שמם לקו בצרעת?

לדף הראשי של פרשת תזריע
לדף הראשי של פרשת מצורע



הפטרת פרשת מצורע

הפטרת פרשת מצורע היא במלכים ב' פרק ז' מפסוק ד' ועד סוף הפרק.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


המצב בשומרון קשה ביותר. העיר במצור והרעב כבד. אין מה לאכול. הנה כך מתואר המצב (בפרק ו'): "כה וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ עַד הֱיוֹת רֹאשׁ-חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף וְרֹבַע הַקַּב (חִרְייוֹנִים) [דִּבְיוֹנִים] בַּחֲמִשָּׁה-כָסֶף:" שימו לב לצורת הכתיב והקרי. הכתיב - בסוגרים עגולים) הוא בדיוק מה שאתם חושבים אולם הקרי - בסוגרים מרובעים - המילה אותה קוראים שונה, מאחר והמילה הכתובה קשה מדי. דרך אגב, את הגללים לא אכלו אלא קיוו למצוא בהם מעט גרעיני תבואה שלא נתעכלו ושלאחר שטיפה ראויים למאכל. גם בהמשך מופיעים תיאורים קשים והמלך בייאושו מנסה להוציא להורג את אלישע (בדומה לרדיפתו של אחאב לאחר אליהו - ראו הפטרת פרשת כי-תשא). אלישע כמובן ניצל ומנבא שתוך יום אחד המזון יהיה בשפע ומחירו יהיה אפסי. נבואתו זוכה לזלזול בידי שלישו של המלך. אלישע עונה לו שהוא יראה בעיניו את הנס אבל לא יזכה לאכול ולהנות ממנו.


ג וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד-מָתְנוּ:
בנביא לא מפורש מי היו ארבעת המצורעים אולם חז"ל פירשו כי אלו היה גיחזי ושלושת בניו (שחלו בצרעת מאחר וסייעו בידו). כזכור גיחזי נחלה בצרעת לאחר ששיקר לנעמן על מנת לקבל ממנו כספים, כפי שהבאנו בהפטרת פרשת תזריע. המצורעים נחשבים לטמאים ואסור להם לשבת בתוך העיר. אולם גם מחוץ לחומות אין להם מה לאכול והם מחליטים לעשות צעד של ייאוש.

ד אִם-אָמַרְנוּ- נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם וְאִם-יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם אִם-יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם-יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ:
לשיטתם עדיף להיות עבד חי בארם מאשר למות ברעב. ואם ארם יהרגו אותם, הרי ממילא הם ימותו ברעב ולכן אין להם מה להפסיד.

ה וַיָּקוּמוּ בַנֶּשֶׁף לָבוֹא אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם וַיָּבֹאוּ עַד-קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין-שָׁם אִישׁ:
המילה נשף מתארת בימינו חגיגה גדולה אולם משמעותה במקרא היא שעת לילה מאוחרת מאד (אולי השעה בה הנשף כבר הסתיים מזמן ומרכבתה של סינדרלה חוזרת להיות דלעת). להפתעתם מחנה ארם נטוש והם לא מוצאים בו איש.

ו וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת-מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו הִנֵּה שָׂכַר-עָלֵינוּ- מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת-מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת-מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ: ז וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף וַיַּעַזְבוּ אֶת-אָהֳלֵיהֶם וְאֶת-סוּסֵיהֶם וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר-הִיא וַיָּנֻסוּ אֶל-נַפְשָׁם:
הנביא פותח לנו חלון לאירועי הלילה שאינם ידועים כלל לאותם ארבעת מצורעים. אנשי ארם דימו לשמוע קולות רבים וחשבו שמלכים אזוריים מצפון ומדרום באים עליהם בתנועת מלקחיים. כל מה שנשאר להם לעשות הוא לברוח מזרחה ולחצות את הירדן. במנוסת הבריחה כמובן שהם לא לקחו עימם דבר. כך אנו נחשפים לנס הגדול שעשה ה' לישראל, שאפילו לא ידעו על כך.


ח וַיָּבֹאוּ- הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד-קְצֵה הַמַּחֲנֶה וַיָּבֹאוּ אֶל-אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-אֹהֶל אַחֵר וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ:
ארבעת המצורעים נכנסים לאוהל וקוד כל אוכלים ושותים ואחר כך גם מתפנים לדאוג לעתידם הכלכלי ורצוי משני אוהלים שונים.

ט וַיֹּאמְרוּ- אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ לֹא-כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם-בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד-אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ:
אבל לאחר שדאגו לעצמם הם נזכרים שיש עיר שלמה מורעבת ואסור להם לחכות עד אור הבוקר אחרת יבוא עליהם בתלונות. הם מחליטים לחזור ולהודיע את הבשורה בעיר.
י וַיָּבֹאוּ וַיִּקְרְאוּ אֶל-שֹׁעֵר הָעִיר וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין-שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם כִּי אִם-הַסּוּס אָסוּר וְהַחֲמוֹר אָסוּר וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר-הֵמָּה: יא וַיִּקְרָא הַשֹּׁעֲרִים וַיַּגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה:
רק שוער העיר נשאר ער על משמרתו. לא נראה שבעיר חששו ממלחמה עם ארם אלא שהמצור היה מיועד לכך שעקב הרעב הם ייכנעו. למרבה הפלא ובנגיוד לסיפורים רבים בהם הודעות חשובות כגון אלו לא הגיעו ליעדן, מחליטים השומרים להעיר את המלך משנתו (דבר שלרוב אינו מומלץ)

יב וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה וַיֹּאמֶר אֶל-עֲבָדָיו אַגִּידָה-נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר-עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם יָדְעוּ כִּי-רְעֵבִים אֲנַחְנוּ וַיֵּצְאוּ מִן-הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה (בַהשָּׂדֶה) [בַשָּׂדֶה] לֵאמֹר כִּי-יֵצְאוּ מִן-הָעִיר וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים וְאֶל-הָעִיר נָבֹא: יג וַיַּעַן- אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר וְיִקְחוּ-נָא חֲמִשָּׁה מִן-הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ-בָהּ הִנָּם כְּכָל-(ההֲמוֹן) [הֲמוֹן] יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ-בָהּ הִנָּם כְּכָל-הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-תָּמּוּ וְנִשְׁלְחָה וְנִרְאֶה: יד וַיִּקְחוּ שְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחֲרֵי מַחֲנֵה-אֲרָם לֵאמֹר לְכוּ וּרְאוּ: טו וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם עַד-הַיַּרְדֵּן וְהִנֵּה כָל-הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים אֲשֶׁר-הִשְׁלִיכוּ אֲרָם (בְּהחָפְזָם) [בְּחָפְזָם] וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ:
המלך חושש ממלכודת הנועדה לפתות אותו לפתוח את שערי העיר ולצאת ממנה ולהשאיר את העיר חשופה (השוו למלחמת יהושע בעי). ההצעה היא פשוטה, לשלוח כח גישוש לקבלת תמונת מודיעין מדויקת יותר. הכח צריך להיות מספיק גדול שהוא כבר יפתה את ארם להילחם בו (בניגוד לכח קטן בו ארם לא ילחמו על מנת שישמש כפיתיון) אולם בכל עיר נשארו רק חמישה סוסים ושני רכבים. כח הגישוש חוזר ומאשר כי המחנה נטוש ואין סכנה.

טז וַיֵּצֵא הָעָם וַיָּבֹזּוּ אֵת מַחֲנֵה אֲרָם וַיְהִ-י סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל כִּדְבַר ה':יז וְהַמֶּלֶךְ- הִפְקִיד אֶת-הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר-נִשְׁעָן עַל-יָדוֹ עַל-הַשַּׁעַר וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹקים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו: 
תארו לעצמכם את ההמולה והלחץ. כולם רעבים בטירוף ושומעים שיש מזון רב במרחק קטן (שלא לדבר על ערימות של כסף וזהב).  כולם מנסים לצאת דרך שערי החומות. המלך מפקיד את השליש לעשות מעט סדר בבלגן אולם השליש נמחץ ומת. ובינתיים בבורסת המזון השערים קורסים, ממצב של ספסרים המוכרים סחורה סוג ד' במחירים מופקעים, נרשם מצב של מוכרים בלבד. לא סביר שלצבא ארם היו כמויות גדולות כל כך של מזון. לרוב צבאות זרים פושט בזזו את השדות סביב העיר (שהייתה במצור) אבל הסתלקות הצבא מסמלת שהמשאבים שוב יהיו שייכים לעיר ויגיעו אליה וכך המחירים יורדים (ובפרט שאף אחד לא יהיה מוכן לאכול יותר צואת יונים).

יח וַיְהִי כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱלֹקים אֶל-הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל וּסֳאָה-סֹלֶת בְּשֶׁקֶל יִהְיֶה כָּעֵת מָחָר בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן:יט וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת-אִישׁ הָאֱלֹקים וַיֹּאמַר וְהִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל:כ וַיְהִי-לוֹ כֵּן וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת:
אמנם אלישע הנביא לא ניבא את מותו של השליש במפורש, אלא רק שלא יזכה להנות מהנס, וגם לא ניבא איך זה יקרה אבל מצוין כאן במפורש שמעבר לסיבת המוות הארצית והמובנת (הירמסות תחת רגלי ההמון וייתכן והיו עוד הרוגים כפי שראינו לאסוננו שקורה באירועים דומים בהם נוצר דוחק), מותו של השליש הוא מסיבה אלוקית. כדאי לעיין מעט בדברי השליש ומה היה חטאו. ביטויים דומים של פקפוק מצאנו כבר במקומות שונים ואפילו אצל משה רבנו עליה השלום שחלילה לנו לחשוד בו שעבר עבירה. השוו לבמדבר י"א: "כא וַיֹּאמֶר משֶׁה שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים: כב הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת-כָּל-דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם"
מכאן אנו לומדים שדברי השליש עצמם לא היו הסיבה לעונשו החמור. הדברים נאמרו מתוך מצוקה נוראית של רעב ואינם מצדיקים עונש. עונשו בא על כך שהיה שותך לניסיון ההריגה של אלישע ובמקום לפנות ישירות אל ה' ולחזור בתשובה העדיפו להרוג את השליח - הנביא.

בזיזת מחנה ארם
בזיזת מחנה ארם - לויקן קאספר - 1712



לדף הראשי של פרשת מצורע

תפזורת לפרשת תזריע ומצורע

בתפזורת הבאה לפרשות תזריע ומצורע הוטמנו מילים מהפרשה.
נסו למצוא את המילים עם או בלי היעזרות ברשימה המצורפת
תפזורת לפרשת תזריע מצורע
תפזורת לפרשת תזריע מצורע

חידות לפרשת תזריע
חידות לפרשת מצורע
לדף הראשי של פרשת תזריע
לשף הראשי של פרשת מצורע

פרשת מצורע לילדים

תקציר פרשת מצורע


כאשר נקבע אדם כמצורע, עליו לצאת אל 'מחוץ למחנה', כלומר אסור לו להיכנס לעזרת המקדש, למחנה מגורי הלווים ואף ליישוב כל ישראל אסור לו להיכנס.
כאשר סר ממנו הנגע יצא אליו הכהן. רק כשיפסוק הכוהן כי אכן חלף נגע הצרעת, יתחיל תהליך טהרתו: לוקחים שתי ציפורים טהורות, מקל עץ ארז, פיסת צמר צבועה ואגודת צמח האזוב.
שוחטים את אחת הציפורים ואת דמה נותנים לכלי חרס ובו מי-מעיין. לאחר שאוגדים את מקל הארד והאזוב בפיסת הצמר, טובלים אותם בכלי החרס שבו דם הציפור השחוטה וכך טובלים גם את הציפור החיה. מתיזים באצבע על המצורע שבע פעמים מתערובת הדם והמים ואת הציפור החיה משלחים לחופשי.
לאחר טקס זה, טובל המצורע וממתין עוד שבעה ימים. בתום ימי ההמתנה, עליו לגלח את כל שער ראשו וגופו. למחרת, ביום השמיני לטבילתו, מביא המצורע את קורבנו - שני כבשים זכרים, כבשה אחת, מנחת סולת בלולה בשמן ולוג שמן נוסף. לאחר הקרבת הקורבנות השונים, כל קורבן על-פי מתכונתו, נותנים מדם אחד הכבשים על תנוך אוזנו הימנית של המצורע וכן על בהוני ידו ורגלו הימניים, ועליהם נותנים גם מן השמן לאחר שמזים ממנו לכיוון המקדש. את יתרת השמן שופכים על ראשו של המצורע.
מצורע שאין ידו משגת לכל אלו, יכול להביא במקום אחד הכבשים והכבשה, שני יונים.
כאשר תופעת הצרעת נראית בבית מגורים, היא תופיע במין מראה ירוק או אדום. יש לקרוא לכהן ועל-פי החלטתו יוסגר הבית לשבעה ימים. אם התופעה מתפשטת לאחר ימי ההסגר, הכהן יצווה להוציא את האבנים הנגועות ולהרחיקן מחוץ לעיר. במקומן יניחו אבנים חדשות ויטויחו כראוי. אם תשוב התופעה, תוגדר התופעה כצרעת ממארת, ויאלצו להרוס את הבית עד ליסוד ולהרחיק את ההריסות אל מחוץ לעיר.
כל הנמצא בבית, אדם וכלים, בימי ההסגר טמא וזקוק לטהרה בטבילה.
אם לאחר ההסגר מתברר כי הבית נרפא מהצרעת, יטהר אותו הכהן בדומה לדרך טהרת המצורע: לוקחים שתי ציפורים טהורות, מקל עץ ארז, פיסת צמר צבועה ואגודת צמח האזוב. שוחטים את אחת הציפורים ואת דמה נותנים לכלי חרס ובו מי-מעיין. לאחר שאוגדים את מקל הארד והאזוב בפיסת הצמר, טובלים אותם בכלי החרס שבו דם הציפור השחוטה וכך טובלים גם את הציפור החיה. מתיזים באצבע על הבית המצורע שבע פעמים מתערובת הדם והמים ואת הציפור החיה משלחים לחופשי.


לדף הראשי של פרשת מצורע
פרשת מצורע נקראת פעמים רבות עם פרשת תזריע - תקציר פרשת תזריע

חידות לפרשת מצורע

החידון לפרשת מצורע כולל חידות ציורים וחידות מילוליות המתקשרות כולן לנושאים שונים בפרשת מצורע. החידות ברמות קושי שונות (לרב החידות המילוליות קשות יותר) ומתאימות לילדים ולמבוגרים. מומלץ להדפיס את הדף בצבע ולפתור בארוחת השבת לאחר שמיעת קריאת התורה.

מאמרים נוספים לפרשת מצורע
חידות לפרשת מצורע
חידות לפרשת מצורע

למתקשים, ניתן להיעזר בפתרונות בלשונית בראש העמוד, או בקישור הקבוע לדף הפתרונות. חידות לילדים לפי סדר הא'-ב' על פרשות תזריע ומצורע
חידות לפרשות תזריע מצורע
חידות לפרשת תזריע מצורע

צרעת כגורם אנטישמי

מחלת הצרעת המקראית, תורגמה בתרגום השבעים ותרגום הוולגאטה למילה הלטינית/יוונית Lepra, שהינה מחלת הצרעת המוכרת לנו כיום. בשנת 1872 גילה חוקר גרמני בשם גרהארד הנריק הנסן את החיידק הגורם למחלה ובודדו ומאז המחלה קרויה על שמו מחלת הנסן. הגילוי ופיתוח האנטיביוטיקה הניבו לראשונה בהיסטוריה אפשרויות טיפול והחלמה מהמחלה ומספר החולים בעולם המערבי ירד במידה ניכרת. אפשרויות הטיפול גם גרמו לכך שחולי צרעת שבמשך מאות שנים היו מבודדים לחלוטין מהעולם, מאושפזים במחלקות רגילות מאחר והסתבר כי אינם מדבקים. התרגום הלטיני למילה העברית צרעת גרם לזהות את הצרעת הרפואית עם הצרעת המקראית, צרעת שהתורה עצמה מכנה אותה נגע ולא מחלה. זיהוי זה שימש להתקפות אנטישמיות על היהודים.

במאמרנו זה נרחיב בדבריו של הרש"ר הירש התוקף גישות אנטישמיות אלו ומסכם את הנושא.

במקומות שצריך נרחיב את הדברים. דברי הרש"ר מופעים בסוף פירושו לפרשת תזריע.
"הלכות נגעים – יותר מכל שאר הלכות התורה, שימשו מקור לדעות המשובשות על "אופים הסניטרי של חוקי תורת משה". אכן המבט השטחי יכול למצוא סימוכין לכך. שהרי לכאורה מדובר כאן במחלות – במחלה מדבקת, הנפגעים ממנה נשלחים לבידוד. לשם איזו מטרה – אם לא כדי למנוע הדבקה? היה די בכך כדי לקבוע את אופיין של הלכות אלה: כל עצמן לא באו אלא כדי לשמור על בריאות העם כביכול והכהנים המשמשים במסגרת זו אינם אלא חכמי רפואה. אולם מכל הרשימה הפתולוגית של המחלות האנושיות הוצאה דווקא "מחלת הצרעת" רק כנגדה ננקטו אמצעים משטרתיים. נראה אפוא שהיהודים סבלו ביותר ממחלה איומה זו. והבדיה של טציטוס כאילו נתגרשו היהודים ממצרים בעטייה של צרעתם – יש לה, כנראה, על מה שתסמוך!"

בבדיה של טציטוס מתכוון הרב להיסטוריון הרומי גאיוס קורנליוס טקיטוס שחי בשנים 56-117 לספירה ובזמן האירועים הדרמטיים של חורבן בית שני. בין הדברים שהוא עסק בהם היה נסיון למצוא את מקור העם היהודי. דעותיו המשונות כללו בין היתר שמוצא היהודים מכרתים, מאתיופיה או מקבוצת מצורעים שגורשו ממצרים, טענה אנטישמית שמתבססת גם על כתביו שלכהן דת מצרי מאלכסנדריה בשם מאנטו. לסיבתו, סלידת היהודים מהחזיר היא חששם להידבק בצרעת, מחלה אליה היהודים נוטים באופן טבעי.

נמשיך בדברי הרב.
"נעיין אפוא בדיני נגעים – בכלליהם ובעיקרי פרטיהם. נראה, אם יש בהם כדי לאפשר את ההנחה על אופים הסניטרי של הלכות אלו. הצרעת העיקרית – השחין – איננה מטמאה כשלעצמה. אותו "שחין רע", "שחין מצרים" "אשר לא תוכל להירפא" (דברים כ"ח כז) איננו מניח מקום לטומאה כלל שהרי נאמר בפרק שלנו (י"ג), שאין נגע טמא יכול לבוא, אלא לאחר שנרפא השחין וחזר ונוצר בו עור בריא. אם כיסתה הצרעת את כל הגוף, חזרה טהרה. נמצאת זו התורה יוצאת מפי "הרופאים הסניטריים" אם פורצת המחלה בכח רב ומכסה את כל הגוף הרי זה סימן להחלמה גמורה. והנה דווקא בשחין מצרים – הרי שיא האימה מתואר במילים "מכף רגלך ועד קדקדך". עובדה פשוטה זו הייתה צריכה לעורר תשומת לב ולערער על התפיסה המקובלת. עוד נרשום לפנינו:  בפסוקים נאמר פעמים אחדות, ש-"מחייה" – ראות בשר בריא, היא סימן טומאה. משנעלם המחייה והנגע בא במקומה, חזרה הטהרה. בפסוק י"ב נאמר, שאין צורך בבדיקה מיקרוסקופית בקמטי הגוף, אלא בודקים לכל מראה עיני הכהן (י"ב): רק את המתגלה למבט עיניו. לקמן נאמר בפירוש: "וצווה הכן ופינו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית". והרי זו התנהגות מוזרה מטעם "משטרת התברואה". היא מסלקת בגדים, מיטות וכלים – החשודים כספוגים בחומר ההדבקה – כדי לחוס על בעליהם! עוד למדנו מכאן בתורה שבעל פה (הערה שלי – מדובר בעיקר על מסכת נגעים במשנה, המפרטת את הדינים השונים של הנגעים שאינו מוזכרים בתורה). על ההתחשבות הליברלית של אותם "רופאים מטעם משטרת התברואה", הלבושים בגדי כהונה, והן התחשבות ממעין זו היא חסרת כל מובן במחלה מסוכנת ומתועבת כצרעת. שהרי כל עצמה של הכרזת הטומאה – והבידוד שהוטל בעקבותיה – לא באו אלא "למנוע סכנת הדבקה". אולם אימתי יש צורך בפיקוח המשטרה ובהטלת בידוד – אם לא בזמן שרבים נועדים במקום אחד, והמצורעים המתהלכים בקרב ההמונים עלולים להדביק משפחות שלמות ואף את האומה כולה! והנה דווקא באותם זמנים היו הכהנים נמנעים לפקח על הצרעת! בשבעת ימי המשתה (הערה שלי: חתן וכלה שבוע לאחר החתונה לא היו נבדקים גם אם היו מנוגעים, על מנת שלא לפגום בשמחתם) ואף בשלוש הרגלים, עת האומה כולה נועדה בעיר המקדש – וכן בשבתות ובמועדים לא היו רואים נגעים כל עיקר. כבר הזכרנו לעיל את הכלל, שכל ספק נגעים בתחילה טהור. כלל זה מקל בהלכות נגעים יותר מבשאר איסורים. אולם אילו היה מדובר במחלות ובמניעתן, היה נוהג הכלל "חמירא סכנתא מאיסורא" והיה צורך להחמיר. עוד ראינו אפילו נודע בוודאות, שיש כאן נגע עם סימני טומאה, אלא שאין ידוע איזה משני הכתמים הוא הנגע הטמא הרי שאין מטמאים את הנגע ועוד ראינו לעיל כי אין מצורע משולח אלא מערים מוקפת חומה מימי יהושע בן נון, ואילו בשאר חלקי הארץ בכל ערי החצרים ובכל הערים שהוקפו חומה לאחר מכן, היה המצורע מתהלך בקרב ההמונים. שום "הסגר משטרתי" לא מגן על העם מפני סכנת ההדבקה במחלת הצרעת ורק בגדים מנוגעים היו משולחים מכל מקומות המגורים! ויש לזכור עוד, שהלכות נגעים היו נוהגות רק בתושבים יהודיים של הארץ. מי שאינו יהודי לא נטמא בנגעים. נגעו לא היה טעון ראייה ושום בידוד לא הוטל עליו. שיקולים אלה וכיוצא באלה מביאים אותנו לכלל מסקנה ברורה: אי אפשר כלל לומר, שפרק זה דן בריפוי מחלות ובמניעתן. אין להעלות על הדעת, שהכהנים ממלאים תפקיד במסגרת "שירותי התברואה" שהרי בכל הפרק הזה אין הם נוקטים בשום אמצעים כדי לרפא את המחלות שלפניהם..."

מחלת הצרעת הרפואית הפחידה רבים מהאנשים. החולים בה נידונו לחיי ייסורים ובידוד. שמחה רז בספרו על ר' אריה לוין מספר על ביקורי החולים של הרב. ביקורים שהיו חריגים מאד. אף הרב לוין, נמנמע מללחוץ את ידי החולים, אולם ביקוריו עשו עימם חסד גדול:
"נוהג היה רבי אריה לוין לסכן את עצמו ולבקר בקביעות בבית החולים למצורעים אשר בירושלים. כיצד הגיע לשם? זה סיפורו: "בערב שבת אחת ביקרתי ליד הכותל המערבי. מצאתי שם אישה ממררת בבכי. ניסיתי להרגיעה ושאלתיה מה לה שהיא בוכיה כל כך? השיבה לי כי ילדה חשוך מרפא ונתון בהסגר בבית החולים למצורעים אשר בשכונת טלביה בירושלים מיד קיבלתי על עצמי לבקרו. בהגיעי לשם מצאתי שנים עשר חולים יהודים המוקפים 300 חולים ערביים ואחיות נוצריות מטפלות בכולם. משראוני פרצו בבכי ואמר כי זה שנים שלא זכו לביקורו של אדם מן החוץ. יד לא נתתי להם, אבל הייתי מדבר איתם קצת, משוחח עימהם על דא ועל הא , מעודד אותם בדברים וקורא בפניהם חומש ורש"י. וככה עשיתי לי מינהג ללכת אצלם בכל ערב שבת. פעם אף אמרו לי: אתה ידוע, כל פעם שאתה בא אלינו זה כאילו הייתה זו הפעם האחרונה, מפני שאנו מחכים פה למלאך המוות, כי חזקה על הבית הזה שכל הבא בשעריו – חי לא יצא מכאן... באחד מביקורי ביקשוני שאשתדל לספק להם אוכל כשר. מיד הלכתי לחנות הכלים של דוד ברמן שבשוק "מחנה יהודה", שחתי בפניו כל אותו מעשה וביקשתיו לקחת חלק במצווה. להפתעתי עמד ברמן על כך שיתן הכלים כולם... אשתי, חנה, הייתה מבשלת להם בקביעות, ואני נושא להם את המזון המבושל... ובהגיע ראש השנה הצטרפו אלי שני בני שיחיו לביקור, וזיכו את החולים לשמוע קול שופר ולא חששו בני מפני הסכנה הכרוכה בכך, שהרי שלוחי מצווה אינם ניזוקים. והוסיף וסיפר מאדמו"ר מסוכוטצ'וב, הרב מנחם שלמה בורנשטיין: "בזמן המנדט הבריטי, ביקשני ר' אריה באחד מימי ראש חודש שאצטרף אליו בנסיעתו לבית החולים למצורעים אשר היה ממקום בבית לחם, ואסייע בידו בנשיאת סלי מזון. הופתעתי – ונעניתי בנפש חפצה. עלינו על אוטובוס ערבי, ירדנו בבית לחם וכיתתנו רגליו כברת דרך ארוכה עד לבית החולים למצורעים. משהגענו לשם, נכנס רבי אריה לכל אחד מהחדרים, בירך את החולים ברכת רפואה שלמה וחילק להם דברי מאכל. משיצאנו לפרוזדור שאלתיו: "ומה לך כי תסע מחוץ לעיר ותכתת רגליך כדי לבקר חולים מצורעים ערביים?" השיבני: ישנו יהודי אחד בודד המאושפז עם כל החולים הערביים ובזכותו הולך אני ופוקד את החולים כולם..."

מאמרים נוספים לפרשת תזריע
מאמרים נוספים לפרשת מצורע

בית החולים למצורעים בירושלים
בית החולים למצורעים בירושלים. צילום תמר הירדני מקור:ויקיפדיבה

צרעת

פרשות תזריע ומצורע עוסקות בנגע הצרעת. הצרעת המקראית, אינה מחלה אלא נגע הבא על האדם כתוצאה ממעשים מסוימים (שאינם מפורטים בתורה). הטיפול בנגע הוא טיפול רוחני. את האבחון האם מדובר בנגע צרעת או במחלת עור כלשהי, מבצע הכהן, סמכות דתית, ולא רופא. גם התרופה לנגע לא כתובה. על כל אחד שנגוע בנגע להבין איזה ממעשיו גרם לכך ולתקנו, ועד שיעשה זאת הוא נאלץ לשהות מחוץ למחנה. לאחר הרפאו, על המצורע להביא קורבן מיוחד. בתנ"ך מובאים מספר מקרי צרעת ונתארם בקצרה.
בתורה מופיעים שני מקרים ודווקא בבכירי האומה. הראשון שנגוע בצרעת הוא לא אחר ממשה רבנו (שמות ד' ה-ו):
"וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא-נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג: וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל-חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל-חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה-שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ"

אצל משה הצרעת מופיעה ונעלמת כאות וכמופת. לגבי אופיה של המחלה אנו רק יודעים שהיא גורמת לעור להיות לבן. האות הוא האפשרות המהירה להירפא מהצרעת, אפשרות שלא הייתה ידועה בימי קדם. יש מפרשים האומרים שמשה קיבל דווקא אות מאוס זה עקב כך שטען כלפי ה' כי בני ישראל לא יאמינו לו. דיבור זה מהווה מעין לשון הרע, אחת העברות שצרעת באה עליהן. בכל מקרה משה לא נצטרע ולא חלו עליו דיני המצורע משתי סיבות: הראשונה היא שדינים אלו טרם ניתנו, והשנייה היא שכדי שהצרעת תחול חייב כהן לראות את האדם לאבחן את הנגע ולהכריז עליו כמצורע. משה התרפא מיד ושום כהן (שלא היה אז) יכול היה לראות את הנגע.
המקרה השני בתורה הוא במרים, אחות משה. ושם התורה מפרשת כי הצרעת הינה עונש על לשון הרע. כל פרק י"ב בספר במדבר עוסק בכך והצרעת הינה בפירוש עונש על דיבור בציפורה אשת משה. אין אנו יודעים מה מרים אמרה ואופיו המדויק של החטא מסתורי ולא ידוע (ואולי רומז לנו על ההכללה הגדולה של לשון הרע) אולם התוצאה קשה מאד: "וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל-מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת". תפילת משה מועילה ומרים מתרפאת מיד אולם אהרון הכהן ראה את הנגע ואישר כי זוהי צרעת. מרים נטמאת ולמרות שכבר נרפאה, עליה להמתין שבעה ימים מחוץ למחנה. עונשה החמור של מרים, מהווה תזכורת ואחת ממצוות הזכירה בתורה ובספר דברים, ארבעים שנה לאחר האירועים נכתב:
"הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע-הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר-יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' אֱלֹקיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם"
עונשה של מרים משמש תמרור אזהרה לכולנו. בתנ"ך מופיעים עוד מספר מקרים של צרעת. הראשון בהם הוא נעמן שר צבא ארם. הנה מצאנו שצרעת תוקפת גם גויים. הסיפור מתואר בהפטרת הפרשה ופותח כך: "וְנַעֲמָן שַׂר-צְבָא מֶלֶךְ-אֲרָם הָיָה אִישׁ- גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי-בוֹ נָתַן-ה' תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע". והנה רמז בפסוק למקור הצרעת. נעמן היה נשוא פנים או במילים אחרות גאוותן ולא הכיר בכך שהוא בסך הכל כלי בידי ה'. בנוסף לחטא לשון הרע, גם חטא הגאווה גורם לצרעת. שני החטאים קשורים זה לזה. אדם גאוותן לא יהסס לדבר לשון הרע על זולתו, ואדם המדבר סרה ברעהו כל היום ישתכנע בסוף בעליונותו הוא. נעמן נוסע לנביא אלישע להירפא מהצרעת. עצתו של אלישע לטבול בירדן מרתיחה את נעמן, המתייחס לצרעת כמחלה ובוודאי כבר טבל בכל מעיינות המרפא הקיימים באיזור, אולם אלישע יודע כי הפגם הוא רוחני, ולכן הטבילה בירדן עוזרת. לאחר הטבילה נעמן פתאום משנה את סגנונו ואומר: "וַיָּשָׁב- אֶל-אִישׁ הָאֱלֹקים הוּא וְכָל-מַחֲנֵהוּ וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹקים בְּכָל-הָאָרֶץ כִּי אִם-בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה קַח-נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ". נעמן פתאום מכנה את עצמו עבד. אכן חזר בו מחטאו ויכול להתרפא. נעמן מציע לאלישע שכר רב ואלישע מסרב לקחת. קבלת שכר תקטין את הרושם אצל נעמן ובמקום להתייחס לאלישע כנביא אמת הוא יחשוב שהוא עוד אחד מרופאי האליל. משרתו של אלישע גיחזי חוטא בחטא התאווה, החטא השלישי המוביל לצרעת, רודף אחרי נעמן, ובדבר שקר מבקש ממנו שכר בשם אלישע. גם כאשר אלישע שואל אותו מאיפה הבגדים שקיבל ממשיך גיחזי בשקרים ועונשו חומר ומיידי ומסיים את הפרק: "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק-בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג".
הסיפור הבא, הוא הפטרת פרשת מצורע והוא מתייחס לארבעה מצורעים שאינם ידועים בשמותם. חז"ל אומרים שמצורעים אלו היו  גיחזי ושלושת בניו. ונביא מדברי המלבי"ם:
"וארבעה אנשים -פירשו חז"ל: שהיה גחזי וג' בניו, כי מצורעים אחרים רפא אלישע, כל שכן מנעמן, וכמו שנראה מדברי הנערה שאמרה לאשת נעמן שאלישע ירפאהו ובודאי אמרה זאת מפני שהיה דרכו לרפאות, ומבואר שהיה זה גחזי ובניו שלא יכול לרפאותם, ועל זה אמר: היו מצורעים שהם נשארו מצורעים ולא נרפאו, וכיון שנלקו בשומרון שלחו אותם חוץ לחומה כדין המצורע משתלח מעירות המוקפת חומה, כמו שאמר בפ"ק דכלים."
סיפור הצרעת הבא קורה שוב לאישיות בכירה, עזריה מלך יהודה ומופיע בפסוק אחד בלבד (מלכים ב' ט"ו ה): "וַיְנַגַּע ה' אֶת-הַמֶּלֶךְ וַיְהִי מְצֹרָע עַד-יוֹם מֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בְּבֵית הַחָפְשִׁית וְיוֹתָם בֶּן-הַמֶּלֶךְ עַל-הַבַּיִת שֹׁפֵט אֶת-עַם הָאָרֶץ". אין לנו מושג כלל מה קרה. הסיפור מופיע במלואו בספר דברי הימים ב' כ"ו, בו מופיע המלך בשמו היותר מוכר, עוזיהו.
תחילת מלכותו מתוארת בצורה חיובית ביותר והוא מתואר כמלך אשר עשה הישר בעיני ה' וגם הצליח בעניינים המדיניים אולם סופו של הסיפור הינו טראגי:
"וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד-לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּה' אֱלֹקיו וַיָּבֹא אֶל-הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל-מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת: וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַה' שְׁמוֹנִים בְּנֵי-חָיִל: וַיַּעַמְדוּ עַל-עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא-לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה' כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי-אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן-הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא-לְךָ לְכָבוֹד מֵה' אֱלֹקים: וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם-הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת: וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ- כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל-הַכֹּהֲנִים וְהִנֵּה-הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם-הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ ה': וַיְהִי- עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד-יוֹם מוֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בֵּית הַחָפְשִׁית מְצֹרָע כִּי נִגְזַר מִבֵּית ה' וְיוֹתָם בְּנוֹ עַל-בֵּית הַמֶּלֶךְ שׁוֹפֵט אֶת-עַם הָאָרֶץ"
עוזיהו לא הסתפק במלוכה ורצה גם תפקידי כהונה. הכהנים, בראשות הכהן הגדול (ששמו זהה לשם המלך כפי שמופיע במלכים) מנסים להניאו מכך, אולם גם שמונים כהנים לא מצליחים לגרום לו להפסיק את מעשיו. עוזיהו מתעקש להמשיך ועונשו מהיר וגלוי, במצחו, מקום אשר נראה תמיד ולא מכוסה בבגדים. גם כאן מופיע במפורש כי הכהנים התבוננו, ראו את הנגע ואישרו כי הוא צרעת (ומיהרו להרחיק את המלך מהמקדש). עוזיהו הסתגר בחדרו ולמרות שלא הודח מהמלוכה, כל תפקידיו הועבר ליותם בנו.

הצרעת גם שימשה כקללה, ומצאנו בדוד המלך שקילל את יואב בן צרויה, לאחר הריגת אבנר בקללה הבאה (שמואל ב' ג' כט -  לא מצאנו שקללה זו התקיימה ביואב): "יָחֻלוּ עַל-רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כָּל-בֵּית אָבִיו וְאַל-יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר-לָחֶם".

גם בעידן המודרני גורלם של המצורעים לא שפר עליהם. אמנם זו אינה הצרעת המקראית אלא לייפרה המכונה צרעת הנסן, אבל לא פותחה תרופה למחלה זו עד שנות החמישים של המאה הקודמת. המצורעים סולקו אותם מהחברה והם נאלצו לאסוף נדבות למחייתם. מוסד ידוע הנועד להקל עליהם הוא בית החולים למצורעים בירושלים שהוקם בסוף המאה ה-18 וכיום הוא בנין המיועד לשימור. הכינוי הזהה למחלת העור (שכמעט ואינה מדבקת) לשם המקראי בעל הקונוטציות השליליות כל כך גרמה לפרופ' פליקס זגהר, לשלוח את המכתב הבא בתקווה כי המחלה תכונה בשמה המדעי.

מכתבו של פליקס זגהר
מכתבו של פליקס זגהר. מקור: ויקיפדיה

ספר יפה המתאר את חייהם של המצורעים במאה הקודמת הוא "האי של סופיה" מאת ויקטוריה האסלופ על מושבת המצורעים באי קטן לחוף כרתים (המושבה נסגרה מזמן ובעקבות הספר נהפכה לאתר תיירות).

מאמרים נוספים לפרשת תזריע
מאמרים נוספים לפרשת מצורע

תשובות לחידון מצורע

להלן מופיעות התשובות המלאות לחידות פרשת מצורע. אפ טרם ניסיתם לפתור את החידות, גשו בבקשה לדף החידות לפרשת מצורע ונסו לפתור לבד.





מתחילים:

  • עץ הארז בדגל לבנון והאזוב- הם שניים מהדברים אותם צריך להביא המיטה מצרעתו (י"ד ד): "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב"
  • מכונת הגילוח - המיטהר מהצרעת צריך לגלח את כל שערו (כולל הגבות) י"ד ט: "וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת-כָּל-שְׂעָרוֹ אֶת-רֹאשׁוֹ וְאֶת-זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת-כָּל-שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת-בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת-בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר"
  • רחוב ראשי ברעננה או שכונה בעיר צפונית - הכוונה למילה אחוזה (י"ד לד): "כִּי תָבֹאוּ אֶל-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם"
  • ארגון לבטיחות ילדים- הכוונה לארגון בטרם, המילה מופיעה בפרק י"ד לו: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת-הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת-הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת-הַבָּיִת".
  • דגל פורטוגל מורכב מהצבעים אדום וירוק (כמו גם דגל לבנון) ואלו הם צבעי הנגעים בקירות (י"ד לז): "וְרָאָה אֶת-הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן-הַקִּיר"
  • שניים קצרים - הכוונה לשני הפסוקים בסוף פרק י"ד. שני פסוקים בני שלוש מילים: "וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת: וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת".
  • CC+CC - את המספר 200 כותבים בספרות רומיות CC. מאתיים בגימטריה היא האות ר והכוונה היתה למילה רר המופיעה בפרק ט"ו ג: "וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת-זוֹבוֹ אוֹ-הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ הִוא"
  • חותמת מתייחסת לפסוק  ג' המובא למעלה
  • התמרור שאוסר על יריקה (מנהג הנפוץ בסין) רומז על כך שהרוק הוא אחר מהנוזלים המטמאים כנאמר בפרק ט"ו ח: "וְכִי-יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב"
  • סרגל הלוגריתמים הישן שימש לביצוע חישובים לפני המצאת מחשבי הכיס ונחשב לפלא הנדסי. כיום הוא בעיקר מוצג מוזיאוני. המידה לוג מוזכרת בתורה ובפרשה פעמים רבות.
    פעולה בכיוון כתיבה באנגלית. הכהן המזה שמן על המיטהר שם את השמן בכפו המשאלית ומזה על איבריו הימניים של המיטהר. כיוון הפעולה הוא משמאל לימין כמו כתיבה בשפה אנגלית.

סטטיסטקה לפרשת מצורע

פרשת מצורע היא הפרשה ה-28 בתורה וה-5 בחומש ויקרא. הפרשה נכתבת ב-159 שורות בספר תורה ויש בה 6 פרשיות (מיקום 39), מתוכן 3 פרשיות פתוחות ו -3 סתומות. בפרשה יש 90 פסוקים (מיקום 42),1274 מילים (מיקום 39) ו-4697 אותיות (מיקום 39). לפי ספר החינוך יש בפרשת מצורע 11 מצוות (מיקום 17), מתוכן 11 מצוות עשה (מיקום 7) ו-0 מצוות לא תעשה (מיקום 32).

לדף הראשי של פרשת מצורע

לפרשה הקודמת - תזריע
לפרשה הבאה -אחרי מות

לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה


פרשת תזריע מצורע- ברית מילה וההבחנה בין סוגי טומאות

הפסוק "וביום השמיני ימול בשר עורלתו" מנותק מהקשרו בצורה ברורה. הפסוק הדן בברית מילה בא באמצע דיני טומאה וטהרה. אמנם יש איזשהו קשר בין הפסוקים מאחר והיולדת טמאה שבעה ימים והקשר הינו כרונולגי לכאורה אולם קשר זה רופף ביותר בתוך המכלול של דיני טומאה וטהרה.

לעומת זאת הפירוש המקובל הוא כי דווקא מהפסוק הזה ולא מהציווי לאברהם אבינו אנו מצווים על מצות ברית המילה. כותב כך הרמב"ם בפירוש המשנה למסכת חולין: "אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה' ציוונו על ידי משה להימול כמו שמל אברהם עליו השלום". כמו כן בהקדמה למשנה תורה, הרמב"ם מביא את פסוקנו זה כמקור למצווה, אולם בספר המצוות דווקא הציווי לאברהם הוא המקור וכן נוקט ספר החינוך.

כמו כן נלמדים מפסוק זה ציווים רבים מאד. גם הדין של מילה שדוחה שבת בלידה רגילה ולא דוחה שבת ביוצא דופן, גם שהחיוב הוא דווקא על האב ולא על האם , גם שמילה ביום ולא בלילה וכו'.

בפרשנים קיימת מחלוקת לגבי הסיבה והתוצאה. לפי רב אסי – היולדת טמאה שבעת ימים וזו הסיבה שברית המילה היא ביום השמיני (ולכן אצל יוצא דופן החיוב אולי יהיה מהיום הראשון שכן אימו לא נטמאה).
לפי דעות אחרות הכיוון הוא הפוך. מילה היא דבר קבוע שצריך להיות ביום השמיני, ולכן היולדת זכר טמאה רק שבוע אחד, כדי שלא יהיו כולם שמחים (שאוכלין ושותין בסעודה ) ואביו ואמו עצובים (שאסורים בתשמיש).
הקושי כמובן לדעה הראשונה היא מדוע יולדת נקבה טמאה כפליים זמן, ולדעה השניה סדר הפסוקים שקודם באה התוצאה ורק אחר כך הסיבה.
כדרך אגב נעיר שאולי בגלל שלנקבה יש את כח ההולדה בעצמה ולכן היולדת נטמאת כפול זמן.
ועדיין לא נסתבר לנו די הצורך מדוע ענין מהותי ביותר ביהדות אשר פסוקים רבים מוקדשים לו בספר בראשית, והוא ברית מהותית בין ישראל לה', אשר מי שלא נכנס בתוכה מנוע מקיום מצוות מסוימות (פסח) נכנס כאן בדלת האחורית.

חובבי המספרים יעלו את הדרשות על כך שהמספר שבע מבטא את הטבע, והמספר שמונה את מה שמעל הטבע ועל ההופעות השונות של שבע ושמונה ביהדות.

רעיון אחר הוא שבמיקום פרשת היולדת מיד לאחר טומאות חיצוניות (הבאות על האדם שלא מגופו אלא בגלל מגע עם משהו אחר כדוגמת נבלת בהמה טמאה) ולפני טומאות פנימיות הבאות על האדם בגלל גופו (זב ומצורע), פרט לטומאת מת הנזכרת בפרשת חוקת כתורה בפני עצמה. באה טומאת היולדת שהיא למעשה טומאה עקב מאורע משמח וכזה שאף כרוכות בו מצוות עשה חשובות. למעשה בכך באה התורה לסתור את הנחת היסוד הפשטנית שכל מה שטמא הינו "רע" ולכן מה ש"טהור" הינו טוב ולציין שהחיים מורכבים הרבה יותר מזה שכן מעגלי החיים שלנו נעים כל הזמן בין "הטמא" ל"טהור" כאשר זהו הסדר הטבעי ואי אפשר להיות כל הזמן במצב של "טהור" ומצב הטומאה הוא לעיתים הכרחי (למשל על מנת להוליד ילדים).
ודווקא פה בא היחוד של ברית המילה שכן היולדת טמאה בשתי טומאות, טומאת נידה שאורכה 7 ימים ולאחריה יכולה לטבול, וטומאת "דמי טהרה" שבה היא מנועה מלהיכנס למקדש ולהקריב קורבן וברית המילה מהווה למעשה את ההפרדה בין שתי הטומאות האלו, אם כסיבה אם כתוצאה לפי מה שהבאנו קודם. ולפי זה אולי מתבאר גם הפסוק האחרון בפרשת שמיני להבדיל בין הטמא לטהור, שיש אולי לבצע הפרדה ולהבדיל גם בין הטמא לטמא, שלא כל סוגי הטומאה זהים הם.

מאמרים נוספים לפרשת תזריע
ברית מילה מתוך כתב יד רוטשילד, אמן לא ידוע, 1480 בקירוב, מוזיאון ישראל