אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות שבועות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שבועות. הצג את כל הרשומות

שבועות

חג השבועות 

חג השבועות הוא השני מבין שלושת הרגלים. בשונה מפסח וסוכות הוא חג קצר, יום אחד בלבד, ואין לו מצוות מיוחדות הנוהגות בימינו (בשונה ממצוות סוכה וארבעת המינים בסוכות, ומצה וליל הסדר בפסח) אבל ישנם מנהגים רבים.

מאמרים לחג השבועות

זמן מתן תורה - המאמר עוסק באירועים בפרשות יתרו ומשפטים ומנסה לסדר אותם בצורה רציפה.

הפטרת חג השבועות - הפטרת חג השבועות - מעשה מרכבה בספר יחזקאל.

לוחות הברית - מאמר מקיף על לוחות הברית, צורתם, תוכנם וסיפור מרגש מתקופת השואה.

חידון שבועות - חידות מילוליות וחידות ציורים לשבועות.


תפזורת לשבועות

יום המיוחס - מדוע זכה ב' בסיוון לכיוני יום המיוחס.

ספרים לחג השבועות ומגילת רות:

אודות חג השבועות

חג השבועות נחוג חמישים יום לאחר פסח, בסיומה של ספירת העומר. לחג אין תאריך קבוע וכאשר לוח השנה היה מבוסס על ראיית הירח, מועדו היה יכול להיות בה' ו' או ז' בסיוון. כיום הלוח קבוע ולכן התאריך של שבועות הוא תמיד ו' בסיון.

שמות החג

לחג השבועות שמות רבים:
  • חג השבועות - בו מסתיימים שבעת השבועות של הספירה מפסח.
  • חג הקציר - החג נמצא בתחילתה של עונת הקציר.
  • חג מתן תורה - ביום של חג השבועות ניתנה תורה לישראל בהר סיני.
  • עצרת - מעין סיום לחג הפסח.
  • חג הביכורים - על שם קורבן הביכורים שהיה מובא (פירוט בהמשך)
  • יום הקהל ויום החמישים - שמות נפוצים פחות אבל מופיעים במסורת.

בזמן המקדש התאפיין חג השבועות, בקורבן שתי הלחם, זהו קורבן מנחה מיוחד של לחם, הנאפה מחיטים חדשות של העונה החקלאית (קורבן העומר בפסח מוקרב משעורים, המבשילות לפני החיטה). בכך פותח החג את העונה החקלאית ואת הבאת כלל הביכורים, הפירות הראשונים משבעת המינים, אל המקדש.

מנהגי החג

לחג השבועות מנהגים רבים
  • קריאת מגילת רות - מגילת רות זמנה בימי קציר חיטים. המגילה עוסקת במשפחתו של דוד המלך שלפי המסורת נולד ונפטר בשבועות.
  • לימוד תורה כל הלילה, תיקון ליל שבועות - מנהג נפוץ ללמוד תורה כל הלילה ולהתפלל שחרית מיד עם זריחת השמש. במדרשים מופיע שהמקור הוא בכך שבמתן תורה משה היה צריך להעיר את עם ישראל ואנו מתקנים זאת על ידי כך שאנו ערים ומוכנים לקבלת התורה
  • אכילת מאכלי חלב, מנהג שמקורו לא ברור ולו טעמים רבים בינהם: התורה נמשלה לחלב, לאחר קבלת המצוות בני ישראל לא יכלו לאכול בשר ועוד טעמים. יש לשים לב שלמרות המנהג, עדיין כבכל חג יש מצווה לאכול דווקא בשר. יש הנוהגים לאכול ארוחה קטנה חלבית ובהפסקה קצרה לאחריה סעודה בשרית ויש הנוהגים לאכול סעודה חלבית אחת והשנייה בשרית.
  • קישוט הבית ובית הכנסת בירק - זכר להר סיני שלכבוד מתן תורה התקשט בצמחיה ולבלוב, ומייצג את הקשר שלנו עם הטבע והבריאה.
מגילת רות. רות ונעמי, רות ובועז, רות נעמי ועובד
מגילת רות. רות ונעמי, רות ובועז, רות נעמי ועובד. תומס מתיוס רוקי. 1876 גלריית טייט לונדון Thomas Mathews Rooke

קישורים נוספים
מאגר מידע וקישורים על שבועות מאתר מכללת קיי

יום המיוחס ותחנון

ב' בסיוון מכונה יום המיוחס. מדוע דווקא זכה יום זה בכינוי כה חשוב וכמו כן לא אומרים בו תחנון, למרות שלכאורה אין  סיבה לא לומר ביום זה תחנון.

הבה נראה את המקורות:
  • בשו"ע סימן תצ"ד מופיע רק: אסור להתענות במוצאי חג השבועות.
  • הרמ"א במקום: "ואין אומרים תחנון מתחלת ראש חדש סיון עד ח' בו..."
אולם המנהג היה שגם שלושה ימים קודם שבועות לא אומרים תחנון לזכר ימי ההגבלה (שמות י"ט יא-יב: "וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל-הָעָם עַל-הַר סִינָי: וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת"). בגמרא מסכת שבת דף פז ע"א ישנה מחלוקת אם מתן תורה היה ביום השלישי או ביום הרביעי, אך לא נרחיב בכך כאן.

כמובן שגם בראש חודש לא אומרים תחנון ונשאר ב' סיון שהוא יום בודד באמצע בין ימים שבהם לא אומרים תחנון.

כתוצאה מכך נקבע מעין כלל שיום כזה שהוא בין שני ימים בהם לא אומרים תחנון, הוא בעצמו לא יאמרו בו תחנון. יש בלוח העברי רק יום אחד כזה, ב' בסיון.

ניסוח של הכלל מופיע בערוך השולחן סימן תצ"ד סעיף ז:
ואין אומרים תחנון מן ראש חודש סיון עד אחר אִסרו חג, לפי שבראש חודש וודאי אין אומרים, ושלושה ימים קודם שבועות הוי שלושה ימי הגבלה של מתן תורה והם ימי שמחה, וממילא גם היום שבין ראש חודש לבין ראשון של הגבלה גם כן נכלל בשמחה. ועוד: דבאותו יום אמר להם משה לקדשם, ורגילין לקרותו יום המיוחס מפני זה. ועוד: מפני שביום זה חל יום הכיפורים.
הלשון "ממילא" אותה נוקט ערוך השולחן, מראה שקביעה זו היא סברה, ואינה כלל הלכתי ברור.  ייתכן שחכמינו חששו לבטל תחנון, תפילה חשובה שיש לקחת בכובד ראש ולא לזלזל בה, ומאחר שהכלל אינו כלל הלכתי מובהק, צירפו סימנים נוספים ואסמכתאות לדבר.

ב' סיון היה חלק מהימים ברצף ההכנות לקבלת התורה. אם בראש החודש בני ישראל באו למדבר סיני (שמות יט א) :"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" , הרי שב' סיוון נאמר (פסוק ו'): "וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". באותו יום קיבל עם ישראל את "הייחוס" שלו ואכן היום ראוי לשמו. טעם נוסף מביא ערוך השולחן שביום בו חל ב' בסיוון יחול גם יום הכיפורים (בלוח המחושב). זהו חיזוק בלבד לטעם.

ציינו שב' בסיוון הוא יום יחידי בשנה, אולם לאחר קום מדינת ישראל ישנו עוד יום כזה. כ"ט באייר נסמך ביום ירושלים מצידו האחד, בו לפי החלטת הרבנות הראשית לא אומרים תחנון ובראש חודש סיוון מצדו השני.

לא מצאתי שום דעה הגורסת לא לומר תחנון בכ"ט באייר (בשחרית, במנחה ודאי לא אומרים). ייתכן כי הכלל של יום בין שני ימים טובים אכן אינו מספיק, ייתכן כי קביעות הרבנות הראשית לצערנו לא מקובלות על כלל הציבור היהודי וייתכנו סיבות נוספות. לו זכינו, היינו יכולים לראות גם ביום שחרור ירושלים, עוד שלב בהכנות לקבלת התורה, ובוודאי היה אפשר להאריך את רצף הימים בהם לא אומרים תחנון. לצערנו טרם זכינו לכך.

ונוסיף כי תפילת התחנון היא תפילה חשובה וחזקה. אני מודה לרב רפאל שטרן שהביא בפני את המקורות הבאים והדברים מובאים בלשונו:


ובקרב חלק מהציבור - מסיבה לא ידועה -  כשלא אומרים תחנון יש תחושת 'הקלה' ואף 'מחפשים' הזדמניות שלא לומר תחנון, אולם  מדברי הספר מנהגים דק"ק וורמיישא חלק ב' (מהד' מכון י-ם עמ' ר"נ) עולה מציאות שונה לחלוטין:

"מה שאומרין פה תחינות בחמשה עשר באב ובחמשה עשר בשבט ובל"ג בעומר וכן תכף אחרי איסור חג בניסן ותשרי אומרים תכף תחנון, מה שאין כן בשאר קהילות. שמעתי טעם נכון על זה מפי הגאון הרב מוהר"ר אלי' הנ"ל מפני שלפנים בישראל קודם גזירות תתנ"ו וק"ט היתה קהילתינו מיושבת מקהל עצום ורב כאשר נמצאו בספר זכרון עולמית אשר לנו פה סך בעלי בתים ההרוגים הכתובי' בתוכו הנזכרים בכל שנה בתענית בגזירת תתנ"ו ובתענית גזירת ק"ט, ומחמת ריבוי העם כמה פעמים עברו כל ימי השבוע ולא נאמר בהם תחינה כי ברוב הימים היה מילה וחתונה שא"א רשאין לומר בהם תחינות. על כן כל הימים שהיו יוכלו למצא היתר לומר תחנון  - התקינו לאומרו. על כן אומרים כאן בחמשה עשר ובל"ג בעומר ובניסן ותשרי אחרי איסור חג תחינה. ואף אם עתה אחרי הגזירות נתמעטה קהילתינו עדיין מנהג אבותינו בידינו".

וההסבר על פי הנושאי כלים בסימן קל"א לשולחן ערוך אורח חיים וערוך השולחן שם הוא שמניעת אמירת תחנון בימי שמחה וחלילה בימי צער (כמו בבית האבל), יסודה בכך שתפילת התחנון ונפילת האפים הינה בקשה בעלת עוצמה רבה ולכן יש בה גם גם צד של חשש. והיינו, שכיון שהוא מבקש בעוצמה כה רבה, 'מידת הדין' תתעורר ותאמר 'מי הוא זה אשר מעיז לבקש', ואם הוא חלילה לא ראוי, עצם ה'העזה' לבקש היא עצמה תהיה סיבה לעורר 'דין' על המבקש שהעיז לבקש בהיותו בלתי ראוי לכך.


פסוקי תחנון על קיר בית כנסת במחנה הריכוז טרזין
פסוקי תחנון על קיר בית כנסת במחנה הריכוז טרזין

הפטרת שבועות

הפטרת שבועות היא בתחילת ספר יחזקאל ומתארת את החזון הידוע בשם "מעשה המרכבה".

משנה במסכת חגיגה פרק ס' משנה א: "אֵין דּוֹרְשִׁין בָּעֲרָיוֹת בִּשְׁלשָׁה. וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בִּשְׁנָיִם. וְלֹא בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ." מסביר רבי עובדיה מברטנורא:
"ולא במעשה מרכבה. שראה יחזקאל ושראה ישעיה. ורמב''ם פירש, מעשה בראשית, החכמה הטבעית. ומעשה מרכבה, מציאות האל ותאריו והמלאכים והנפש והשכל. ומה שיהיה אחר המות. ואין נראה לי שיקרא כל זה מעשה מרכבה, דא''כ חכמת המרכבה הוה ליה למתני, אלא מעשה מרכבה הוא שע''י הזכרת שמות של קדושה משתמשים בכתר, וצופין איך משמרות המלאכים במעמדן ואיך היכל לפנים מהיכל, כעין הסוכין ברוח הקודש".
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

 

כוונת המשנה אינה כי אין לקרוא פסוקים אלו כלל, אלא שלא מלמדים את תורת הסוד בציבור, אלא ליחידים בודדים, יחידי סגולה, אשר הם מסוגלים להגיע לעומק הדברים בדעתם.
כבר בתחילת ההפטרה אעיר שאיני מבין אותה, אין לי מושג ויכולת להבין מה יחזקאל הנביא ראה ואפילו אין לי מושג להבין מה יחזקאל מתאר שהוא ראה. שימו לב שכמעט כל תיאור מכיל את התחילית "כ" או כעין וכו'. זהו לא תיאור מדויק אלא תיאור מקורב. מסיבה זו לא נביא ניסיונות שחזור וציורי אומנות לפרק זה.

מה כן נעשה? נשתדל לסלול לנו נתיב בנבואת יחזקאל כפי הבנתנו המעטה ותוך ניסיון להבין רק את הדימויים בהם השתמש הנביא בהשוואה למקומות אחרים בתנ"ך. בוודאי שלא נעסוק בשמות ובתורת הסוד וננסה עד כמה שאפשר לשמור על דרך הפשט כפי שעשינו בהפטרת פרשת יתרו בה קראנו את חזונו הגדול של ישעיהו, הנכלל גם הוא תחת ההגדרה של מעשה מרכבה.
כהערת פתיחה נעיר שהמונח מרכבה כלל לא מופיע בפרק.

א וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ-הַגּוֹלָה עַל-נְהַר-כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹקים: ב בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין:
תחילת הפרק פותחת בתארוך כפול. אמנם בפסוק א' לא ברור למה סופרים את שנת השלושים, אולם אפשר להשוות מתוך ציון השנה שמופיעה בפסוק ב'. רש"י למשל עושה חישוב ומציין כי מניית שלושים השנה היא לשנת היובל האחרונה.

ג הָיֹה הָיָה דְבַר-ה' אֶל-יְחֶזְקֵאל בֶּן-בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל-נְהַר-כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד-ה':
הביטוי "היה היה" הוא ייחודי במקרא ומופיע רק כאן. גם שמו של הנביא נזכר בספרו פעמיים בלבד (הפעם השנייה בפרק כ"ד) ובשאר הספר הוא מכונה "בן אדם".

ד וָאֵרֶא וְהִנֵּה- רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן-הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: ה וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה: ו וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם: ז וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל: ח (וִידֵו) [וִידֵי] אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם עַל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶם וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם לְאַרְבַּעְתָּם: 
אם השמים נפתחו, הרי שאנו רואים מראה שהוא מעל השמים. בוודאי המדובר במראות רוחניים ובדברים שמעל הטבע.
האם היה חשמל בזמנו של יחזקאל? ברור שלא והכוונה במילה חשמל לא ברורה. נסיונות להשוואת המילה עם מילים דומות בשפות האזור מראה אולי שהכוונה לצבע של אבן חן נוצצת. המילה תורגמה בתרגום השבעים לאלקטרון (שגם משמעותו לא ברורה אך אולי מרמזת על הניצוצות החשמליים) ממנו נגזר מאות שנים אחר הכך המונח electricity שתורגם בחזרה לחשמל אותו אנו מכירים כיום.
בחזיון של ישעיהו עליו עמדנו בהפטרת יתרו, למלאכים יש שש כנפים. נראה שדמויות החיות הן ישויות אחרות. המבנה הבסיסי של החיות הוא מבנה של אדם, כלומר יצור ההולך על שתיים, אולם אין לחיות צד אחורי, וגם לא שני צדדים, אלא ארבעה. כל צד מציג פני חיה אחרת. הרגלים ישרות וכף הרגל דומה לכף רגלו של עגל, או מסתבר יותר כתרגום יונתן - צורה אובלית (סגלגל) ודומה בצבעה לנחושת מבריקה (פליז).
מאחר ובפרק נעשות השוואות לארבע רוחות השמים, נראה שלפי הפשט יש ארבע דמויות שלכל אחת ארבע פנים וארבע כנפיים. אולם רש"י ומפרשים נוספים נוקטים ריבוי בצורה הבאה: ארבע חיות, ולכל אחת ארבע דמויות, ולכל דמות ארבע פנים ולכל פנים ארבע כנפיים. ייתכן והמקור לריבוי הוא בפרק י' בו מתוארת התגלות נוספות של החיזיון: "כא: אַרְבָּעָה אַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאֶחָד וּדְמוּת יְדֵי אָדָם תַּחַת כַּנְפֵיהֶם". בהמשך נעמוד על עוד הקבלות חשובות מפרק י'.

ט חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל-אֲחוֹתָהּ כַּנְפֵיהֶם לֹא-יִסַּבּוּ בְלֶכְתָּן אִישׁ אֶל-עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ: י וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל-הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי-שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי-נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן:
הפסוק מזכיר את תיאור יריעות המשכן למשל שמות כ"ו ג,: "חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל-אֲחֹתָהּ וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל-אֲחֹתָהּ". בתורה אין לנו פרטים על כך אולם מקובל שדמויות החיות המתוארות (אדם, אריה, נשר ושור) היו רקומות גם על יריעות המשכן. שימו לב שלא מדובר בארבע חיות שונות, אלא בארבע חיות שלכל אחת מהן ארבע פנים באותו זמן.

 
יא וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם פְּרֻדוֹת מִלְמָעְלָה לְאִישׁ שְׁתַּיִם חוֹבְרוֹת אִישׁ וּשְׁתַּיִם מְכַסּוֹת אֵת גְּוִיֹּתֵיהֶנָה: יב וְאִישׁ אֶל-עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ אֶל אֲשֶׁר- יִהְיֶה-שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן: יג וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי-אֵשׁ בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת וְנֹגַהּ לָאֵשׁ וּמִן-הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק: יד וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק: 
החיות אינן סטטיות אולם קשה לנו להבין את מהות התנועה שלהן. בוודאי המחזה הוא רב רושם ואימה. לשונות של אש וברקים, והחיות מנסות לצאת וחוזרות במהירות.

טו וָאֵרֶא הַחַיּוֹת וְהִנֵּה- אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת לְאַרְבַּעַת פָּנָיו: טז מַרְאֵה הָאוֹפַנִּים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעֵין תַּרְשִׁישׁ וּדְמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּן וּמַרְאֵיהֶם וּמַעֲשֵׂיהֶם כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפָן בְּתוֹךְ הָאוֹפָן

האופנים לא הוזכרו קודם לכן. כול החיזיון הוא ברקיע ומעל הרקיע, ועל האופנים נאמר שהם בארץ. המפרשים מעירים כי הכוונה היא לתחתית הרקיע, אולם אפשר גם להבין שיש כאן חיבור בין הארץ לרקיע (הנמצא מעל השמים). בעלי זיכרון טוב במיוחד יזכרו ששלמה המלך בנה אופנים למכונות בבית המקדש. השוו למלכים ז' ל"ב-לג: "לב וְאַרְבַּעַת הָאוֹפַנִּים לְמִתַּחַת לַמִּסְגְּרוֹת וִידוֹת הָאוֹפַנִּים בַּמְּכוֹנָה וְקוֹמַת הָאוֹפַן הָאֶחָד אַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה: לג וּמַעֲשֵׂה הָאוֹפַנִּים כְּמַעֲשֵׂה אוֹפַן הַמֶּרְכָּבָה יְדוֹתָם וְגַבֵּיהֶם וְחִשֻּׁקֵיהֶם וְחִשֻּׁרֵיהֶם הַכֹּל מוּצָק:"
שימו לב שדווקא אצל שלמה מוזכרת המרכבה! האם היה כאן כבר דימוי קודם כלשהו שנעשה בו שימוש משותף גם בבניית כלי בית המקדש?
יתרה מכך, המילה "אופנים" מופיעה רק במלכים וביחזקאל, בפרקנו וביתר שאת בפרק י' למשל בפסוק הבא: " וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַרְבָּעָה אוֹפַנִּים אֵצֶל הַכְּרוּבִים אוֹפַן אֶחָד אֵצֶל הַכְּרוּב אֶחָד וְאוֹפַן אֶחָד אֵצֶל הַכְּרוּב אֶחָד וּמַרְאֵה הָאוֹפַנִּים כְּעֵין אֶבֶן תַּרְשִׁישׁ: וּמַרְאֵיהֶם דְּמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּם כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפַן בְּתוֹךְ הָאוֹפָן". שימו לב לאיזכור של הכרובים. כידוע כרוב הוא מלאך אולם אנו חושבים מיד על הכרובים מעל ארון העדות בבית המקדש.

ראינו קודם דמיון ליריעות המשכן ועכשיו אנו מוצאים דמיון לבית המקדש ומסקנתנו שאפשר למצוא סימטריה בין המשכן/מקדש לבין המרכבה. הייצוג הארצי של המרכבה והשכינה מתבטא במבנה ובכלים של המשכן והמקדש, אמנם זהו ייצוג מופשט יותר שכן את המשכן והמקדש בנו אנשים ולכן הסימטריה אינה מובנת לנו עד תום.

התיאורים בפרק י' מזכירים מאד את פרקנו אך השוואה מלאה היא מחוץ להיקף מאמר זה. נסכם בכך שגם יחזקאל עצמו עושה השוואה בין החזיונות (י' טו): "וַיֵּרֹמּוּ הַכְּרוּבִים הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי בִּנְהַר-כְּבָר". באותו פרק הבדל חשוב, דמות השור מוחלפת בדמות כרוב. נשאיר את העיון בפרק י' לקוראים.



יז עַל-אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶן בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן: יח וְגַבֵּיהֶן וְגֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם וְגַבֹּתָם מְלֵאֹת עֵינַיִם סָבִיב לְאַרְבַּעְתָּן: יט וּבְלֶכֶת הַחַיּוֹת יֵלְכוּ הָאוֹפַנִּים אֶצְלָם וּבְהִנָּשֵׂא הַחַיּוֹת מֵעַל הָאָרֶץ יִנָּשְׂאוּ הָאוֹפַנִּים: כ עַל אֲשֶׁר- יִהְיֶה-שָּׁם הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת וְהָאוֹפַנִּים יִנָּשְׂאוּ לְעֻמָּתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים: כא בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ וּבְעָמְדָם יַעֲמֹדוּ וּבְהִנָּשְׂאָם מֵעַל הָאָרֶץ יִנָּשְׂאוּ הָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים: 
התנועה היא תנועה מתואמת, כמעין שחייה צורנית בה גם החיות וגם האופנים עושים את אותן תנועות בדיוק באותו זמן . פסוק כ' מזכיר פסוק בקוהלת (א' ו): "הוֹלֵךְ אֶל-דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל-צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל-סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ". אולם בעוד בקוהלת הרוח היא, לפחות בפשט, הרוח של ימינו, תנועה של אוויר, הרוח המתוארת ביחזקאל היא רוח בממד רוחני, הגורמת לתזוזה של החיות והאופנים.


כב וּדְמוּת עַל-רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא נָטוּי עַל-רָאשֵׁיהֶם מִלְמָעְלָה:
מהו אותו קרח נורא? קצת קשה לדמיין בישראל ובבל למה התכוון הנביא. דימוי אפשרי הוא של נטיפי קרח חדים הנוצרים לעיתים במקומות קרים מאד ונראים כמו סכינים ושיניים מחודדות. אבל איפה רואים כאלו באזור מסופוטומיה? דימוי אפשרי יותר הוא פשוט של גבישי ברד גדולים. דימוי זה מזכיר לנו את מכת ברד שהייתה תחילת התגלותו של ה' במצרים במסגרת המכות האחרונות.

כג וְתַחַת הָרָקִיעַ כַּנְפֵיהֶם יְשָׁרוֹת אִשָּׁה אֶל-אֲחוֹתָהּ לְאִישׁ שְׁתַּיִם מְכַסּוֹת לָהֵנָּה וּלְאִישׁ שְׁתַּיִם מְכַסּוֹת לָהֵנָּה אֵת גְּוִיֹּתֵיהֶם:
שוב מתואר כאן חיבור כלשהו בין המציאות מתחת לרקיע ובין העולם הרוחני הנמצא מעל הרקיע.

כד וָאֶשְׁמַע אֶת-קוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל- מַיִם רַבִּים כְּקוֹל-שַׁדַּי בְּלֶכְתָּם קוֹל הֲמֻלָּה כְּקוֹל מַחֲנֶה בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן: כה וַיְהִי-קוֹל מֵעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁם בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן:
עד עכשיו עיקר התיאור היה חזותי. פסוקים אלו מוסיפים את חוש השמיעה לחיזיון. שימו לב שהמלה קול מופיעה חמש פעמים בפסוק כ"ד. הדימויים לקול החזק של המים מופיעים בנביאים רבים וכן בתהילים וכולנו מכירים את הרעש החזק ששומעים ליד מפל מים. בקישור הבא תוכלו למצוא הסבר פיזיקאלי למה מים כל כך רועשים. יש בחיזיון את החיות, יש את הרקיע מעל ראש החיות והקול עוד נשמע מעליו. שוב נזכיר שאלו לא מידות גובה בקילומטרים, אלא מימדים אחרים לגמרי מאלו המוכרים לנו.

כו וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן-סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה: 
פסוק זה מזכיר את התיאור בסוף פרשת משפטים (שמות כ"ד י): "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר".


כז וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה-אֵשׁ בֵּית-לָהּ סָבִיב מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה רָאִיתִי כְּמַרְאֵה-אֵשׁ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב:
על פסוק זה אומר רש"י: "וארא כעין חשמל. לא נתן רשות להתבונן במקרא זה". פירוש חריג ביותר אצל רש"י ובפרט שהוא פירש את אותו ביטוי בפסוק ד' (לפי מדרש). זה פירושו ולאחר הקריאה אולי נבין מדוע לא כדאי להתעמק מדי בנושאים אלו:
"כעין החשמל. חשמל מלאך ששמו כך וכעין גוון שלו ראה מתוך האש וכך אמרו רבותינו מעשה בתינוק אחד שהיה דורש במעשה מרכבה והיה מבין בחשמל ויצאה אש מחשמל ואכלתו ועוד אמרו כי המלה מורכבת באמרם מאי חשמל א''ר יהודה חיות אש ממללות במתניתא תנא עתים חשות ועתים ממללות בשעה שהדבור יוצא מפי הקב''ה חשות בשעה שאין הדבור יוצא מפי הקב''ה ממללות כלומר משבחות ומהללות את השם ויתכן שיהא חשמל שם העין שהוא קרוב לעין האש כי אמר חשמל מתוך האש ואמר כעין חשמל כמראה אש בית לה סביב ממראה מתניו ולמעלה ואמר במראה השניה וממתניו ולמעלה כמראה זוהר כעין החשמל"
ומדוע בכל זאת אין להתבנון בפסוק? התשובה היא שחזון יחזקאל הולך מהחוץ אל הפנים. החזון מתחיל בחיות, עובר לאופנים וממשיך לכיסא הכבוד ובסופו של דבר מסיים בשכינה עצמה. כאן כבר המילים לא יכולות לתאר אפילו משהו דומה. הדימוי הקרוב ביותר, הוא לאור חזק. אולי כיום היינו מדמים לאור חזק ברגע של פיצוץ פצצת מימן - שבעתיים כאור החמה. אבל כמובן שהאור החזק הוא מסנוור ומסמא. כלומר אין לנו דרך לראות ולתאר מה יש מאחוריו. עד שם אנו יכולים להגיע בחושים שלנו ומעבר לכך לא!

כח כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר- יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד-ה' וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל-פָּנַי וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר: 
הנה סופסוף דימוי שאנו יכולים להבין. כולנו ראינו קשת בענן, והיא אכן מראה מרשים, אולם גם כאן הדימוי הוא מקורב וחלקי. אנו רואים רק חצי קשת ואילו הקשת היא מלאה (כיום ניתן ממטוסים לראות קשת מלאה). אולי רואים סוג של הילה (אפקט אופטי אחר של פיזור אור). שוב נדגיש כי כל אלו הם דמויים ואין חלילה לפרש כי הנביא יחזקאל ראה רק תופעות אופטיות, אלא שהדרך היחידה לתאר ולו במקצת שבמקצת מהמראה היא באמצעות תופעות מוכרות.

ההפטרה כמעט ומסתיימת כאן. בפרק ב' מתוארים דברי הקב"ה לנביא אולם כדי לסיים בצורה יחודית יותר מוסיפים עוד פסוק אחד מפרק ג':

יב וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל בָּרוּךְ כְּבוֹד-ה' מִמְּקוֹמוֹ: 


לדף הראשי של שבועות


הפטרת יום טוב שני של שבועות היא בספר חבקוק  מפרק ב' פסוק כ ועד סוף הספר בפרק ג. חבקוק הואו אחד מנביאי תרי עשר והפטרה זו היא ההפטרה היחידה המביאה מדבריו.

כ וה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל-הָאָרֶץ:
אמנם פסוק זה הוא המסיים את הפרק הקודם ושייך לפרשייה נפרדת אבל יש קהילות המתחילות בו את ההפטרה מאחר והדיומי של הקב"ה בהיכל מתאים מאד לשבועות ומתקשר גם להפטרת יום טוב ראשון של שבועות, וגם להפטרה של פרשת יתרו בה מתואר מתן תורה המציגה דימוי דומה.

א תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא עַל שִׁגְיֹנוֹת: 
פגשנו פתיחות רבות לנבואות אולם המילה תפילה הפותחת פרק מתאימה יותר לכתובים ולספר תהילים בפרט. גם המילה שגיון נדירה ומופיעה בתנ"ך עוד פעם אחת בלבד, במזמור ז' בתהילים הפותח "שגיון לדוד". פירוש המילה אינו ברור כל צורכו ויש דעות שונות. יש דמיון מסוים בין פרקנו זה למזמור בתהילים שבשניהם מוצאים שיר הודאה לה' על ניצחון, אולם קשה לפרש שזו משמעות המילה שגיון .

ב ה' שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי ה' פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ בְּקֶרֶב שָׁנִים תּוֹדִיעַ בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר: 

ג אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וְקָדוֹשׁ מֵהַר-פָּארָן סֶלָה כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ: ד וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ וְשָׁם חֶבְיוֹן (עֻזֹּה ) [עֻזּוֹ] : ה לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו: 
תיאור התגלותו של ה' מזכיר לנו את פתיחת פרשת וזאת הברכה (דברים ל"ג ב): "וַיֹּאמַר יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבֲבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ (אֵשְׁדָּת) [אֵשׁ דָּת] לָמוֹ" וכמובן שתיאור זה, כמופיע בפסוק עצמו הוא למעשה תיאור ההתגלות בהר סיני בעת מתן תורה.

ו עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי-עַד שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ: ז תַּחַת אָוֶן רָאִיתִי אָהֳלֵי כוּשָׁן יִרְגְּזוּן יְרִיעוֹת אֶרֶץ מִדְיָן: ח הֲבִנְהָרִים חָרָה ה' אִם-בַּנְּהָרִים אַפֶּךָ אִם-בַּיָּם עֶבְרָתֶךָ כִּי תִרְכַּב עַל-סוּסֶיךָ מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה: 
ומדוע ה' יוצא בא ומתגלה? במקרה שלנו, התגלות זו אינה לשם מתן תורה אלא להושעת עם ישראל מידי אויביו המיוצגים על ידי כושן ומדין. כושן רשעתיים מלך ארם נהרים מוכר לנו מתחילת ספר שופטים (פרק ג' ז-יא) והמדינים מופיעים בעיקר בסיפור גדעון (פרק ו' ואילך).

ט עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ שְׁבֻעוֹת מַטּוֹת אֹמֶר סֶלָה נְהָרוֹת תְּבַקַּע-אָרֶץ: י רָאוּךָ יָחִילוּ הָרִים זֶרֶם מַיִם עָבָר נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא: יא שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ לְנֹגַהּ בְּרַק חֲנִיתֶךָ: יב בְּזַעַם תִּצְעַד-אָרֶץ בְּאַף תָּדוּשׁ גּוֹיִם: 
התיאור הוא של הקב"ה נלחם באמצעות איתני הטבע, נהרות שוצפים, שמש וירח. גם תיאור זה מזכיר לנו את ספר שופטים והפעם את מלחמת דבורה וברק בסיסרא (ראו הפטרת פרשת בשלח) ובפרט הפסוקים הבאים משירת דבורה (שופטים ה כ-כא): " מִן-שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם-סִיסְרָא: נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז) .

יג יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ לְיֵשַׁע אֶת-מְשִׁיחֶךָ מָחַצְתָּ רֹאשׁ מִבֵּית רָשָׁע עָרוֹת יְסוֹד עַד-צַוָּאר סֶלָה: יד נָקַבְתָּ בְמַטָּיו רֹאשׁ (פְּרָזָו) [פְּרָזָיו] יִסְעֲרוּ לַהֲפִיצֵנִי עֲלִיצֻתָם כְּמוֹ-לֶאֱכֹל עָנִי בַּמִּסְתָּר: טו דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ חֹמֶר מַיִם רַבִּים: טז שָׁמַעְתִּי וַתִּרְגַּז בִּטְנִי לְקוֹל צָלְלוּ שְׂפָתַי יָבוֹא רָקָב בַּעֲצָמַי וְתַחְתַּי אֶרְגָּז אֲשֶׁר אָנוּחַ לְיוֹם צָרָה לַעֲלוֹת לְעַם יְגוּדֶנּוּ: יז כִּי-תְאֵנָה לֹא-תִפְרָח וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה-זַיִת וּשְׁדֵמוֹת לֹא-עָשָׂה אֹכֶל גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים: 
כאן הנביא כבר כותב בבירור את מטרת ההתגלות וישועת ישראל. פסוק י"ז מזכיר לנו את גדעו ומלחמתו במדינים עליהם מתואר כי הרסו את כל היבולים (שופטים ו' ד): "וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת-יְבוּל הָאָרֶץ עַד-בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא-יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר".
הנביא חבקוק הוא תעלומה. הכתוב לא מגלה עליו כלום. לא את שמו המלא ומוקמו ובוודאי לא את זמנו. קשה מאד עד בלתי אפשרי להניח כי הוא ניבא בימי השופטים ועוד בתחילתם, בספר יש אזכור מפורש לכשדים שלא היו באזור כלל בתקופת השופטים ובשירה ציטוטים ברורים ממקורות מאורחים יותר, אולם באופן ברור הוא מתייחס לאירועים מימי השופטים, כדוגמה למצבם של עם ישראל בתקופות מאוחרות יותר.

יח וַאֲנִי בַּה' אֶעֱלוֹזָה אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי: יט ה' אֲדֹנָי חֵילִי וַיָּשֶׂם רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמוֹתַי יַדְרִכֵנִי לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹתָי:
סיום שיר הניצחון מזכיר לנו את שירת דוד (שמואל ב' כ"ב וראו הפטרת פרשת האזינו) ובפרט פסוק לד: "מְשַׁוֶּה (רַגְלַיו) [רַגְלַי] כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמֹתַי יַעֲמִידֵנִי". ניתן למצוא הקבלות נוספות לחלק מהמילים בשירת הניצחון של חבקוק. אולם בעוד בשירת דבורה ובמידה מסוימת גם בשירת דוד ברורה לנות סיבת השירה ונסיבות המלחמות השונות, הרי שאצל חבקוק אין לנו כל מושג עם השירה באה אחרי ניצחון ישראלי כלשהו או כנבואת נחמה לעתיד.


תפזורת לשבועות

בתפזורת הבאה הוטמנו שנים עשר מושגים הקשורים לחג. ניתן לחפש ישירות בתפזורות או לענות על השאלות בצד או להיעזר ברשימת המילים המופיעה במהופך. חג שמח ובהצלחה

עוד חידות לשבועות

הדף הראשי של שבועות


תפזורת לשבועות
תפזורת לשבועות



לוחות הברית

לוחות הברית - בסוף פרשת משפטים אנו מתוודעים לראשונה ללוחות האבן עליהם כתובים דברי הברית (פרק כ"ד יב): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה-שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם". יותר מאוחר בחומש דברים משה מכנה את הלוחות בשם "לוחות הברית" (מקור 6 למטה). במאמר זה נעיין במספר נושאים הקשורים ללוחות הברית.

המקורות בתורה:

פרט למקור שציינו בפרשת משפטים, מופיעים גם המקורות הבאים המתייחסים ללוחות:
1)    ספר שמות פרק לא יח - "וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקים"

2)    ספר שמות פרק לב טו-טז: - "וַיִּפֶן וַיֵּרֶד משֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת"

3)    ספר שמות פרק לד א: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" ובפסוק ד' שם: "וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם משֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים"

בפסוקים ה-כה מופיעות י"ג מידות, אזהרות על עבודה זרה ומצוות השבת והרגלים (בצורה דומה למה שמופיע בפרשת משפטים) ולאחר מכן חוזרים לנושא הלוחות בפסקום כז-כח: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל: וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים"


המקורות הבאים מופעים בחומש דברים
4) ספר דברים פרק ד יג :"וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים"

5) דברים פרק ט ט'-יז:
"בַּעֲלֹתִי הָהָרָה לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר-כָּרַת ה' עִמָּכֶם וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי: וַיִּתֵּן ה' אֵלַי אֶת-שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקים וַעֲלֵיהֶם כְּכָל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל: וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה נָתַן ה' אֵלַי אֶת-שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית: וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן-הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי: וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹקיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר-צִוָּה ה' אֶתְכֶם: וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם"
6) בדברים פרק י  פסוקים א-ה:
"בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה' אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ: וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן: וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי: וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם ה' אֵלָי: וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'"

בתנ"ך מופיעים עוד מספר מקורות במלכים ודברי הימים (פסוק זהה)
7) מלכים א' ח ט: "אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לחות הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"


מי כתב את הלוחות?
ברור מהכתובים כי את הלוחות הראשונים כתב ה' בעצמו. הלוחות הם ניסיים ולפי המשנה באבות הוכנו כבר מבריאת העולם (פרק ה' משנה ו): "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות , ואלו הן , פי הארץ , ופי הבאר , ופי האתון , והקשת , והמן , והמטה , והשמיר , והכתב , והמכתב , והלוחות . ויש אומרים , אף המזיקין , וקבורתו של משה , ואילו של אברהם אבינו . ויש אומרים , אף צבת בצבת עשויה". ניסים אחרים שהיו בלוחות הם שהאותיות נראו היטב משני צדדי הלוחות ושהאותיות היו חוקקות לכל עובי הלוחות והאותיות מם סופית וסמך, שהן חלולות, עמדו ולא נפלו.
בלוחות השניים המקורות ברורים פחות. מפורש בכתובים שהלוחות לא היו ניסיים, אלא נחצבו על ידי משה ועלו עמו ההרה, אולם לגבי הכתיבה עצמה ניתן לפרש לפי מקור 3 (שמות ל"ד כ"ה) כי המילה ויכתב מוסבת על משה או על ה'. בחומש דברים במקור מספר 6 המילה ויכתב חייבת להיות מוסבת על ה' (מאחר ובכל שאר הפיסקה משה מדבר בגוף ראשון).


מה כתוב על הלוחות?
בלוחות הראשונים לא ידוע לנו כלל מה כתוב בהם (רק ידוע שהלוחות הם לוחות אלוקיים וגם המכתב הוא אלוקי) אולם תוכנו לא מפורש. בלוחות השניים מפורש שיכתבו אליהם אותם הדברים שהיו בלוחות הראשונים ושאלו הם עשרת הדברים. שימו לב שהביטוי עשרת הדברות אינו מופיע בתורה (הוא מופיע בתלמוד הבבלי). דיבְּר הוא זכר ולא נקבה ואכן אנו אומרים הדיבר הראשון, הדיבר השני וכו' (האת ב' דגושה) ובכל מקרה התורה מציינת עשרת הדברים (ב' רפה ואינה דגושה) ולכן אולי היה צריך לומר הדבר הראשון, הדבר השני וכו'... לאחרונה ראיתי שכותבי מאמרים החלו לחזור לביטוי המקראי "עשרת הדברים".

הגמרא בירושלמי (שקלים י"ד) מביאה עניינים נוספים בכתיבת הלוחות:
"כיצד היו הלוחות כתובים ר' חנינה (בן אחיה ר' יהודה) בן גמליאל אומר חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה הה''ד "ויכתבם על שני לוחות אבנים" חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה ורבנן אמרי עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה הה''ד "ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים" עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה ר''ש בן יוחאי אומר עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה דכתיב "ויכתבם על שני לוחות אבנים" עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה רבי סימאי אמר ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה דכתיב "מזה ומזה הם כתובים" "
אנו מכירים היום בעיקר את הדעה הראשונה, שהדברים חולקו לשתי מחציות. חמישה דברים בכל צד, אולם דעת רבנן (שהם הרוב) סוברת כי הלוחות היו עותקים מושלמים. מאחר והלוחות נועדו לכריתת ברית, הרי שכל לוח הכיל את כל הברית, ולמעשה אלו היו שני עותקים. עותק אחד לבני ישראל ועותק אחד של ה' (שאכן נשמר בארון שבמשכן ובמקדש מבלי שראתה אותו עין אדם יותר). דעות אחרות מכפילות עוד פעמיים את מספר הפעמים שהדברות היו כתובות.


במאמר מוסגר נציין שהחלוקה המקובלת של הדברות המחלקת בין "אנכי ה'", ובין "לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני" לשני דיברים, ייתכן ואינה נכונה. צורת הכתיבה בתורה, כוללת את הפסוקים האלו בתוך פרשיה אחת ודווקא הדיבר האחרון של לא תחמוד, מופיע פעמיים בשתי פרשיות שונות ונראה כשני דיברים שונים.  בגירסת עשרת הדברים בפרשת ואתחנן הציווים שונים והם לא תחמוד, ולא תתאווה ומשם נראה שאכן אלו שני דיברים שונים. הבדלים אלו מתבטאים בשתי הכתיבות של עשרת הדרים בתורה, המכונות הטעם העליון והטעם התחתון (השטעמים השונים אינם העיקר אלא הם נובעים מהחלוקה השונה של הפסוקים).

כמו כן יש דעה שעל הלוחות הראשונים היה כתוב נוסח הדברים המופיע בפרשת ויתרו ובלוחות השניים שנשתמרו היה כתוב נוסח הדברים בפרשת ואתחנן ולכן לעיתים נמצא את הכיתוב "שמור את" ליום השבת (הדיבר הרביעי) ולא "זכור את". מאחר ורוב הלוחות מפרידים את הדיבר הראשון לשניים, לא ניתן לבדוק תאוריה זו לגבי הדיבר של "לא תתאווה" וגם תוספת האותיות ו' לפני הדיברים הקצרים לא מופיעה. הרחבה בנושאים אלו ראו במאמר על לוחות הברית בבתי הכנסת בגרמניה מאת פרופ' מאיר שוורץ.

צורת הלוחות
צורת הלוחות אינה מפורטת במקרא כלל ואנו נדרשים לגמרא העוסקת בנושא זה במספר מקומות ובסופו של דבר יש שתי דעות:

בבלי מסכת בבא בתרא יד א, (וכן בירושלמי מסכת שקלים כה א, ובמדרש רבה במדבר פרשה ד פסקה כ): "והלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועביין שלשה מונחות כנגד ארכו של ארון". הלוחות הם בצורת ריבוע שארוכו 6 טפחים (אמה), ועובין שלושה טפחים. חיבור הלוחות אחד לשני יוצר קוביה מושלמת שאורך צלעה 6 טפחים. לעומת זאת בירושלמי מסכת סוטה (לו א) ובמדרש תנחומא (כי תשא פרק לז) נאמר כי אורכן היה ששה טפחים ורחבן רק שלשה, מה שמקנה להם צורה מלבנית.
ייתכן שהצורה קשורה גם למה שהיה כתוב על הלוחות האם על כל לוח היו כתובים חמישה או עשרה דיברים.
בשתי הדעות צורת הלוחות הינה רבועה ולמרות זאת אנו רגילים לראות את הלוחות עם קצה מעוגל.

הקצה המעוגל של הלוחות הגיע כנראה מהאומנות הנוצרית. לא נראה שיש עניין תיאולוגי בהוספת הקימור, אלא יותר ענין ארכיטקטוני (הלוחות מזכירים את החלונות בבתי התפילה) או אומנותי ליצור צורה המושכת יותר את העין. גם בבתי כנסת רבים מופיעה צורה מעוגלת של הלוחות למרות שבשנים האחרונות יש חזרה יותר ויותר ללוחות מלבניים (אך לא ללוחות רבועיים, אלא אם נניח שמה שמוצג בתור שני לוחות הוא בעצם לוח אחד בלבד)


לוחות הברית מבית הכנסת בעיר לער (Leer)
בית הכנסת הגדול בעיר לער (צפון גרמניה סמוך לגבול עם הולנד), נשרף כמו מאות בתי כנסת אחרים בגרמניה בליל הבדולח ט"ו בחשוון התרצ"ט (9 לנובמבר 1938). את חזית בית הכנסת עיטרו שני לוחות שיש כבדים עליהם היו חקוקים עשרת הדברות (בצד שמאל למעלה בתמונה)
בית הכנסת בעיר לער בגרמניה. נבנה בשנת 1885 נשרף בשנת  1938
בית הכנסת נשרף כליל ושומרים נאצים (בתמונה נראים בבירור שלושה שומרים בפתח בית הכנסת) מנעו  את אפשרות כיבויו.
בית הכנסת בעיר לער בגרמניה בליל השריפה

בית הכנסת בעיר לער למחרת ליל הבדולח. הנאצים מונעים אפשרות כניסה לבית הכנסת
יחיאל הירשברג שהיה אז ילד בן 12 חזה בשריפת בבית הכנסת ומתאר את המאורע: "לעולם לא אשכח את היום הנורא בו נשרף בית הכנסת. גדלתי בעיירה לער, בה היו 300 יהודים. אבי היה מנהל בית הספר וראש הקהל. בלילה ההוא גררו את משפחתנו, תוך כדי מהלומות, לרחבה שלפני בית הכנסת כדי שנחזה בשריפתו. הנאצים איימו עלינו שאם נסב פנינו מהמראה, הם ישליכו אותנו לאש. פרצתי בבכי, כשראיתי כיצד בית הכנסת נשרף. ואז זעקה אמי: 'יחיאל, אל תבכה! אפשר לשרוף בית כנסת אבל לעולם הם לא יוכלו לשרוף את האמונה! היה גאה באמונתך, ואל תבכה' לאחר מכן ריכזו את כולנו בבית השחיטה המקומי, לקחו את הגברים ואת הנשים למחנות ריכוז. הורי ניספו באושוויץ, אני ואחי הצלחנו להגיע לארץ בחנוכה 1939".

בשנת 1982 סיירו יחיאל ויהודית הירשברג בעיר לער עם משלחת של 60 יהודים נוספים שהוזמנו על ידי "החברה לשיתוף פעולה בין נוצרים ליהודים" באחד הערבים אמר הכומר אודו גרונוולד, ראש הארגון, ליחיאל שיש לו הפתעה עבורם. הכומר אודו סיפר על אשה שהתוודתה לפני מספר שנים כי בעלה לקח לוח שיש מבית הכנסת של היהודים לגינתו. הכומר אסף אליו את לוח השיש וגילה לתדהמתו כי על צדו השני של הלוח חקוקה המחצית הראשונה של עשרת הדברות. אותו גרמני לקח את הלוח, ציפה אותו בזפת, הפכו לצידו השני, והניחו בגינתו. מאז המתין הלוח אצל הכומר. יחיאל זיהה מייד את הלוח וביקש מהכומר לתת לו אותו על מנת שיוצב מחדש בבית הכנסת "איחוד שיבת ציון" בית הכנסת של יוצאי גרמניה בתל-אביב, בו התפללתי בילדותי. הלוח הוצב בטקס מרגש, הזכור לי במעורפל מילדותי, בהשתתפות הכומר ושגריר גרמניה בישראל בשנת 1984 והוא מוצב בבית הכנסת (רחוב בן יהודה 86 בתל-אביב) עד היום. למרות שלוח השיש נוקה, הזפת חדרה לתוך האבן ומראה לוח השיש הוא שחור. גורלו של צד שמאל של לוחות הברית אינו ידוע.


תודתי ליחיאל וליהודית הירשברג שנתנו לי את הרשות להשתמש בחומרים המצויים אצלם.

לדף הראשי של פרשת משפטים

יחיאל הירשברג ליד לוח השיש שהוצב מחדש בבית הכנסת איחוד שיבת ציון
לוחות הברית באומנות
לוחות הברית משמשים כפריט עיצובי בבתי כנסת רבים. לעיתים מחוץ למבנה ולעיתים בתוך המבנה ובעיקר מעל ארון הקודש, או רקומים על הפרוכת המכסה את פתח ארון הקודש או כלוח כסף המונח על ספר התורה.

לוחות הברית
לוחות הברית בבית כנסת בטבריה


לוחות הברית
לוחות הברית
לוחות הברית
לוחות הברית - לוח כסף המונח על ספר תורה


בעיר בת ים (בסימטה היוצאת מרחוב אנה פרנק) מוצב פסל מעניין של הפסל אבנר בר חמא, המציג את לוחות הברית ומוטיבים יהודים נוספים

פסל לוחות הברית בבת ים של אבנר בר חמא
פסל לוחות הברית בבת ים של אבנר בר חמא

מתי הייתה יציאת מצרים

הקדמה


פרשת המועדות מופיעה בכל החומשים (פרט לחומש בראשית) ובחומש שמות כמה פעמים. פרשיית המועדות בפרשת ראה הינה פחות מוכרת, למעט פסוקי הסיום שלה הכלולים בתפילת מוסף. סיבה אחת עשויה להיות שהפרשה אינה מופיעה בסדר הקריאות בשלושת הרגלים בארץ ישראל (בו בפסח קוראים כל יום מופע אחר של פרשיות המועדים, ובסוכות קוראים את פרשת המועדות ואת המוספים), אולם בחוץ לארץ הפרשה נקראת בשמיני של  פסח, ביום טוב שני של שבועות ובשמיני עצרת. הרוצה לעיין בקלות בכל הפרשיות, יכול למצוא את מבוקשו במחזור לשלושה רגלים בו הקריאות מופיעות יחדיו.

פרשיית המועדות בפרשת ראה


פרשת המועדות בפרשת ראה מזכירה יותר את המופעים בפרשות משפטים וכי-תשא ופחות את הפרשיות הידועות באמור ופרשת המוספים בפינחס. נתחיל ממה שלא מופיע. הימים הנוראים אינם מופיעים. לא ראש השנה, לא יום כיפור וגם לא שמיני עצרת (מה שרק מקשה על הבחירה בפרשיה זו לקריאה בחוץ לארץ דווקא בשמיני עצרת!). חגים אלו הינם חטיבה בפני עצמה העומדת בנוסף לשלושת הרגלים (ולמחזור החגים החקלאיים). בנוסף, ברוב פרשיות המועדים מקדים ציווי על שמירת שבת את הפרשייה, או מופיע בתוכה, ונושא השבת נעדר לחלוטין מפרשייתינו (נושא השבת בחומש דברים מופיע אך ורק בפרשת ואתחנן בתוך עשרת הדיברות).

הפרשייה עוסקת בשלושת הרגלים ובהם בלבד. ההתמקדות בפרשת ראה, היא בנושא הקורבנות, החובה להביאם ובעיקר החובה  להביאם למקום מסוים, המקום אשר יבחר ה' (צירוף המופיע החל מפרשת ראה ומופיע בה פעמים רבות מאד). גם בחגים עצמם, אנו זוכרים את הפסוק ושמחת בחגיך והיית אך שמח, אולם כדי לעיין היטב ולראות שגם בשבועות וגם בסוכות, שמחתך אינה יכולה להיות שלמה אם "הלוי והגר והיתום והאלמנה" אינם שמחים איתך ביחד.
נעיין בהופעה של חג הפסח. הדבר הבולט הוא שעניין השמחה שהופיע פעם בשבועות ופעמיים בסוכות, אינו מוזכר כלל בפסח. נביא את פירוש החזקוני (לפסוק יד):
"...אבל בפסח לא הזכיר שמחה לפי שעיקרו של חג להזכרת הנס של יציאת מצרים הוא, ועדיין אין עיקר שמחה לקיטת תבואה. ועוד שנינו: בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה, ושמא יבא ברד או ארבה חסיל שדפון ירקון וילקה אותן"
בפסח השמחה אינה שלמה, אמנם מתחילים כבר לקצור את העומר, אבל זהו עומר השעורים, שאינו מזונו העיקרי של האדם. בשבועות אפשר לשמוח כבר יום אחד, שכן עונת קציר החיטים בעיצומה, ואילו בסוכות, חג האסיף, היבול כבר נאסף, מופיע ציוי השמחה פעמים וגם אורך החג הוא שבעה ימים. כמו כן נזכיר את תפילת טל הנאמרת בחג הפסח ונותנת אופי רציני הרבה יותר לחג הפסח ולא כיום שמתאים לשמחה, אלא יותר כיום דין.

כפי שכבר כתבנו בעבר ורואים בבירור מהפסוקים, חג הפסח מחולק לשני חגים. הפסח המוקרב בי"ד ונאכל בט"ו בלילה וחג המצות המתחיל בט"ו ואורך שבעה ימים. הבחנה זו מופיעה היטב בפרשתינו. למעשה כל שבעת הפסוקים הראשונים של פרק ט"ז עוסקים אך ורק בפסח ובקורבן הפסח, אמנם עם ציווי של איסור אכילת חמץ במשך שבעת ימים. רק פסוק ח' מתייחס לחג המצות עצמו:
 "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹקיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה".


מתי הייתה יציאת מצרים?

המעיין בפסוקים המתארים את חג הפסח ימצא אזכורים שונים לשעת היציאה ממצרים.
בפסוק א: "שָׁמוֹר אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹקיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹקיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה"
 ובפסוק ו: "כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹקיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת-הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם"
ולעומת זאת גם בפרשת בא וגם בפרשת מסעי תאריך היציאה הוא בכלל ביום:
שמות י"ב מא: "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל-צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (עיינו בפסוק מב שגם מזכיר לילה)
במדבר ל"ג ג: "וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל-מִצְרָיִם".
 הפרשנים לא נשארים אדישים לשאלה. למשל רש"י אצלנו על פסוק א:
"ממצרים לילה - והלא ביום יצאו, שנאמר (במדבר לג, ג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וגו', אלא לפי שבלילה נתן להם פרעה רשות לצאת, שנאמר (שמות יב, לא) ויקרא למשה ולאהרן לילה וגו'"
ורבנו אבן עזרא, אומר דבר דומה. לפי דעה זו, יציאת מצרים התחילה ברגע שפרעה הסכים לשחרר את העם, גם אם העם עצמו יצא כמה שעות אחר כך.

על פסוק ו' אומר הרס"ג: בערב - סמוך לערב,כבא השמש - לפני בוא השמש. מועד צאתך ממצרים - ויהיה בפרק צאת ממצרים" לפי דעה זו. כבא השמש מתייחס רק לזמן הקרבת הקורבן, בתקופת היציאה ממצרים ואין הכוונה לומר שבשעות הערב יצאו ממצרים.ורש"י לעומת זאת, מחלק את הזמנים לזמני המצוות השונות הנהוגות בקורבן בפסח:
(ו) בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים -
הרי שלושה זמנים חלוקים;
בערב משש שעות ולמעלה זבחהו,
וכבוא השמש תאכלהו,
ומועד צאתך, אתה שורפהו.
כלומר, נעשה נותר ויצא לבית השרפה:
כלומר בכל אחד מהזמנים שנימנו יש לבצע פעולה הקשורה לקורבן - הקרבתו, סמוך למינחה. אכילתו מהערב ועד הלילה ובבוקר, שריפת הנותר.
ואולי, הכוונה בערפול זמן יציאת מצרים, מתייחסת גם לפסוק מזכריה (י"ד ז): "וְהָיָה יוֹם-אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא-יוֹם וְלֹא-לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת-עֶרֶב יִהְיֶה-אוֹר" אותו אנו קוראים בהגדה של פסח: "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה" וליחס גם את פסח מצרים עצמו, ואת הפסח, שמתחיל בצהרי היום ונגמר בחצות (או בבוקר), ואינו לגמרי יום, הוא היום הראשון שהיה "לא יום ולא לילה"

הגדה של פסח, מתוך הגניזה הקהירית, 1000 בקירוב, באדיבות ספריית אוניברסיטת קיימבריג', אוסף שכטר טיילור


ליל הסדר אצל יהודי פורטוגל. ברנרד פיקרט 1733-1739
מאמרים נוספים לפרשת ראה

חידון לשבועות

החידות לחג השבועות כוללות חידות ציורים וחידות מילוליות שיחזיקו אתכם ערים כל הלילה. החידות ברמות קושי שונות ומתאימות למבוגרים ולילדים כאחד. הדפיסו את הדף ופתרו בארוחות המשפחתיות, או עם החברים והחברות במסגרת הלימוד בחג. כל הציורים והחידות קשורות לעולם החג. למתקשים, ניתן להיעזר בדף התשובות לחידון. חלק מהחידות נשארו ללא מענה. חג שמח ולימוד מהנה, חידות נוספות בתחתית העמוד
ויש גם תפזורת לשבועות

חידות לשבועות
חידות לשבועות
חידות ושאלות לשבועות של עזרא מרום

1. 7 שמות יש לחג השבועות.   מה הם ?
2. חג שבועות נקרא גם בשם " עצרת". א. מה משמעות שם זה ?    ב.על מה נידונים בחג ?  
3.  מדוע נקרא חג שבועות בשם זה ?
4.  כיצד קשור המספר 3  לחג השבועות ? ציין 5 קשרים.
5. מדוע נהוג לקשט את בית הכנסת בירק ועשבים  בחג השבועות ?
6. ציין 5 נוזלים שאליהם נמשלה התורה.
7.מדוע נוהגים לאכול מאכלי גבינה בשבועות? 
8. דוד המלך נולד ונפטר בשבועות. מי עוד נפטר באותו תאריך שבו שנולד ?
9. "סלינו על כתפנו הבאנו ביכורים".  במה היו מביאים את הביכורים:
       א. העשירים    ב. העניים  ?

                                 שאלות על מגילת רות

10. מי חיבר את מגילת רות ?
11. מה הקשר בין מגילת רות לחג השבועות ? ציין 3 קשרים.
12. אילו אישים במגילה קיבלו את התואר : א. גיבור- חיל    ב. אשת -חיל ?
13. עבור מי היה דוד   א. נכד    ב. נין  ?     
14. על מה נאמר במגילה: "וזאת התעודה בישראל" ?
15. רות אמרה לנעמי "כי המוות יפריד ביני ובינך" (א',18 ). על מי נאמר בתנ"ך :
      " בחייהם ובמותם לא נפרדו" ?

תשובות לחידות

מאמרים ודברי תורה לשבועות

תשובות לחידון שבועות

בדף זה מופיעות התשובות לחידון שבועות. אם טרם ניסיתם את כחכם, אנא גשו לעמוד החידות לשבועות ונסו לפתור לבד והיעזרו בדף הפתרונות רק במקרה הצורך. כך הנאתכם תגבר.



מתחילים!

  • ! - סימן מתימטי שפירושו עצרת, אחד משמות החג.
  • L - האות L ערכה 50 בספרות רומיות. שבועות נחגג 50 יום לאחר פסח.
  • תמונת הקציר מרמזת על שמו של החג, חג הקציר
  • שני הלחמים מרמזים על קורבן שבועות המיוחד - שתי הלחם.
  • לוחות הברית והר סיני מרמזים על מתן תורה
  • תמונתו של בועז שרעבי מרמזת לבועז ממגילת רות
  • בא לפני - מרמז לפיוט האקדמות הנאמר בקהילות אשכנז לפני קריאת התורה
  • הגבינה והחלב מרמזים על מנהג אכילת מאכלי חלב בחג
  • הנעל משמשת חפץ חשוב במגילת רות. הקניין והאישור ביצוע העסקאות בתקופת המגילה בוצע על ידי מתן נעל כפי שנאמר ברות ד' ז: "זֹאת- לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל-הַגְּאֻלָּה וְעַל-הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל-דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל"
  • טוסט? - במגילת רות מסופר שבועז צבט קלי. כנראה מקבילה לטוסט של ימינו.
  • סל הביכורים מרמז על שם החג ועל מצוות הבאת הביכורים
  • אין צורך בשעון מעורר מאחר ונשארים ערים כל הלילה ולא צריך לקום בבוקר
  • פסלו של דוד מרמז על דוד המלך שלפי המסורת נולד ונפטר בשבועות 
  • דיין או גביזון - הכוונה לרות, גיבורת המגילה.

תשובות לחידות של עזרא מרום
 תשובות

1. 7 שמות: חג הקציר, מתן תורה, יום החמישים,שבועות, ביכורים,עצרת ויום הקהל.
2. עצרת = עצור מלעשות מלאכה   ב. בעצרת נידונים על פירות האילן  (ראש השנה א, משנה א)
3. א. סיום 7 שבועות לספירת העומר   ב.  2 שבועות אמונים שנשבעו ישראל והקב"ה
4. בגמרא שבת פ"ח נאמר: " ברוך שנתן תורה משולשת (=תורה, נביאים וכתובים) לעם משולש
    (כהן,לוי וישראל) בחודש השלישי (סיון)  ע"י שלישי לבטן (משה) ביום השלישי  
    ( לימי ההגבלה)
5. בשבועות נידונים על פירות האילן, וכן זכר למעמד הר סיני שהיה מעוטר בעשבים.
6. רמוז בראשי תיבות :" בכל יום יהיו בעיניך כחדשים "  = חלב, דבש, שמן,יין, מים.
7. על שם הר סיני  שנקרא " הר גבנונים "  (תהילים ס"ח,17)
8.  משה רבנו נולד ונפטר באותו תאריך : ז' אדר.
9. א. סלים של כסף וזהב   ב. סלי נצרים מקש

                                 תשובות על מגילת רות

10. שמואל הנביא  (בבא בתרא י"ד :)
11. שניהם חלים בתקופת הקציר  ב.התורה היא תורת חסד וגם מגילת רות תוכנה חסד.
      ג. דוד המלך נולד ונפטר בשבועות, ובמגילת רות מספרים על יחוסו.
12. א. בועז      ב.  רות
13. דוד היה נכד של עובד  ונין של בועז.
14. על הפעולה של : "שלף איש נעלו ונתן לרעהו " (ד',7 )
15 "שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו" (שמואל ב , א 23)


שתי חידות נשארו ללא פתרון: תמונות הגומיות ובלש מספר מסע מפורסם.

פרשת יתרו - זמנים מעורפלים בתורה

פתיחה

אחת הבעיות הגדולות בלימוד תנ"ך היא שהוא מסתיים באופן פורמלי בגיל צעיר ביותר כאשר עיקר תשומת הלב עוברת ללימודי גמרא. הדבר גורם לכך שעיקר ההכרות שלנו עם התורה היא על סמך הקריאה השבועית בפרשה תוך שאנו מסתמכים הרבה על מדרשים שלמדנו עוד מהגן ומהווים גירסה דינקותא. דבר זה מקבע לנו תמונת מצב מסוימת בראש המתבססת על היכרות ישנה עם המדרש שאינה קשורה לפשט הכתוב וגם מתבססת על רצף כרונולוגי שפשוט אינו נכון ואינו קיים בתורה.

בתור דוגמה ניקח את השאלה הבסיסית ביותר והיא איפה הונחה התיבה של משה. התשובה אינה ביאור כי אם על שפת היאור. בין המונחים יש הבדלים חשובים ומשמעותיים שאמורים לחבר אותנו מידית לפרשת מקץ ולחלומות פרעה והאם הוא עומד על היאור (כפי שחלם) או על שפת היאור (כפי שאמר ליוסף).

חוסר בתאריכים במקרא

מבחינה זו אנו נוטים לייחס לדברים מסוימים תאריכים שכלל אינם מופיעים במקרא ואפילו בדרש ורמז קשה לעמוד על מקורם וטיבם. רק בשבוע שעבר קראנו על קריעת ים סוף שהייתה ב..? לא מפורש בכתובים, וכבר השבוע אנחנו קוראים על מתן תורה שזמנו לא יודע ולא מפורש ושרש"י מגיע אליו בדרך לא פשוטה. גם לא ברור כלל מה היחס בין פרשות יתרו למשפטים והאם היא מהווה המשך או חזרה מסוימת והרחבה של פרטים נוספים שלא הובאו.

מתי יתרו בא?

דומה שהרצף הכרונולוגי (היחסי) של ספר בראשית מתערער לחלוטין בספר שמות. ברצוני לעסוק לא בפרשת מתן תורה אלא בפרשת הגעת יתרו למחנה ישראל . פרשה זו היא די מוזרה במקומה. לא ברור מתי יתרו בא בתחילת הפרשה ועוד פחות ברור מתי יתרו עזב. מאחר ונראה לפרש כי העם חונה מול הר האלוקים, מסתבר יותר להבין שיתרו בא לאחר מתן תורה (או שמינוי השופטים קרה לאחר מתן תורה), מה גם שמשה יכול לשפוט את בני ישראל לפי דיני התורה רק לאחר קבלתה (ובאופן מעשי רק לאחר קבלת הלוחות השניים! דבר המאחר את בא יתרו לתחילת תקופת הקמת המשכן).

 מתי יתרו עזב?

העזיבה לעומת זאת אפילו בעייתית יותר אם ניזכר בבקשת משה מחובב בן רעואל חותן משה להתלוות אליהם במסע לארץ ישראל בפרשת בהעלותך. ואכן רבו המחלוקות והדעות האם מדובר באותו איש (וגם אם בבנו זה לא ממש משנה), האם חזר לגייר את משפחתו וחזר עם משפחתו (לחלוטין לא לפי הפשט). לכאורה לפי הפשט יתרו היה עם מחנה בני ישראל לכל אורך תקופת הזמן החל מכמה ימים לפני מתן תורה ועד הנסיעה מהר סיני כשנה לאחר מכן (ואולי יש גם כפילות בין מינוי השופטים למינוי 70 הזקנים המתואר בספר במדבר).

הדגמה זו של הבעיות מחייבת אותנו להתייחסות שונה למקרא. כאנשים המאמינים בתורה מן השמים עלינו לחפש את הכוונות והמסר העולה מאחורי העירפול ולא לייחס אותו למקורות שונים או לטעויות. לכן במקום לנסות ולהתעמק בפרטי המקרה ננסה להבין חלק קטן מאד של התופעה ביחס לזמנים במקרא והיא תופעת עירפול 
הזמנים.

פירוט יתר ופירוט חסר של תאריכים

המקרא מפרט תאריכים שונים ומשונים שלא נראה לנו שיש בהם שום צורך, כדוגמת אירועי המבול המפורטים בצורה המדויקת ביותר האפשרית. לעומת זאת אירועים חשובים לא זוכים לציון זמן כלל (הזכרנו את קריעת ים סוף, מתן תורה ונציין גם את חנוכת המשכן חטא המרגלים ומותו של משה). מה יכולה להיות הסיבה לכך?

ציון תאריך מדויק הופך את אותו יום בשנה ליום המיוחד לאירוע והאירוע נהיה פחות מורגש ביתר ימי השנה. כאשר המקרא מתאר אירוע היסטורי חד פעמי אשר אין לו צורך בציון קבוע, אין מניעה לציין תאריך (מבול, הגעה למרה). לעומת זאת כאשר יש חשש שציון תאריך ייגרע מאפקט התמידיות של האירוע, התאריך לא מצוין או מעורפל בכוונה. 

החגים הם יוצאי דופן מסיבות מעשיות. מי מאיתנו לא היה רוצה להרגיש את הרגשת ההתעלות של יום הכיפורים במשך כל יום בשנה. להתפלל בדביקות ולא לעסוק בעניינים גשמיים כלל? הדבר אינו מעשי, איננו יכולים להתנהג כמלאכים במשך כל השנה ובלי תאריך מסוים לא נתנהג כמלאכים אף יום. ולכן יש יום אחד בשנה שבו אנו עושים כן ומרכזים את כל כוחותינו אליו בצורה הדרגתית מאלול דרך ראש השנה ועשרת ימי תשובה, כאשר גם הירידה היא הדרגתית דרך סוכות, הושענא רבה ושמיני עצרת. אותו הדבר לגבי מתן תורה שבה הערפול הוא כפול. אין תאריך לאירוע וגם אין תאריך לחג (שבמקור אינו חג מתן תורה כלל)! דבר זה אומר דרשני. חשיבותה של התורה היא כל כך גדולה שאין אפשרות לצמצם אותה ליום אחד. לכן גם החג עצמו נמצא ברמזים בלבד ולא לפי הפשט (הקרבת מנחה חדשה בלבד). ציון תאריך לאירוע או הפיכת החג בפשט לזכר מתן תורה (וניתן  לציין חגים לא בתאריך שבו קרו האירועים כדוגמת חג הסוכות) תגרע ממעמדה של התורה ותצמצם אותה לזמן קצר בשנה והדבר כמובן אינו רצוי. באותו אופן ניתן לראות את פרשת קריעת ים סוף. מסיבות די ברורות, התחבר האירוע ביחד עם שביעי של פסח, שוב למרות חוסר המקורות הברורים בדבר. צמצום זה של הנס כנראה הפריע לרבותינו שדאגו לשבץ את שירת הים באופן יומיומי בתפילה. באותו אופן לא שובצו עשרת הדברות באופן יומי בתורה, על מנת לא לצמצם את התורה כולה לעשר מצוות בלבד (ומתוכן שתי מצוות עשה בלבד).

בפרשיות המשכן יש לדון בצורה נפרדת וארוכה וחריג נוסף שרק אזכיר כאן הוא ציון  תאריך פטירתו של אהרון הכהן (יחידאי במקרא. אין שום תאריך אחר על פטירתו של אדם) שלמרות ציונו המפורש לא הפך למועד, בניגוד לתאריך פטירתם של אחרים בדורות האחרונים (למרבה המזל, התאריך הואו בראש חודש ולכן ממילא לא אומרים תחנון).

נחזור לפרשת יתרו, והפעם ננסה להבין בשביל מה באה, נסיים זאת ברעיון שמובא ברש"ר הירש. עצם העובדה שמשה נזקק לעצה כה ברורה למנות עוזרים ושופטים ודרגים שונים, מראה לנו עד כמה הוא היה רחוק מהפוליטיקה, עד כמה הוא לא היה "מושל" או "מלך" ועד כמה כל רצונו היה להעביר לעם את דבר ה'. והעם הוא כל אחד מישראל. מאהרון הכהן ויהושע ועד אחרון שואבי המים. לכולם התייחס משה בצורה זהה. לכולם היה עונה. לא היה שולח אף אחד למזכירה או לעוזר אלא מתמסר כולו לעם ישראל. אכן הכינוי עבד ה' מתאים והולם למשה רבנו שכל רצונו לשרת את בוראו ולוואי שנזכה להיות עבדים כמשה רבנו ע"ה.

מאמרים נוספים לפרשת יתרו

הר סיני - אל גרקו 1570-1572 המוזיאון ההיסטורי בכרתים, הירקליון