אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות זמנים בתורה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות זמנים בתורה. הצג את כל הרשומות

כמה שנים היו בני ישראל במצרים??

כמה שנים היו בני ישראל במצרים? בתורה כתובה תשובה מדויקת (פרק י"ב פסוקים מ-מא): "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל-צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". המספר הוא 430 שנה, אולם מספר זה אינו הגיוני כפי שמביא רש"י. משה הוא בנו של עמרם ועמרם הוא בנו של קהת. קהת מופיע ברשימת האנשים שירדו למצרים. גילו של קהת  (פרק ו פסוק יח) 133 שנה וגילו של עמרם 137 שנה. משה בעת יציאת מצרים היה בן 80. גם אם נחבר את כל הגילאים (ויוצא מכך שעמרם נולד בסוף חייו של קהת ומשה בסוף חייו של עמרם) נגיע רק ל-350 שנה (133+137+80=350).
משך הגלות מתואר בפרשת ברית בין הבתרים (בראשית טו י"ג): "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". 430 קרוב ל-400 אבל לא בדיוק. רש"י מפרש (בעקבות מדרשים קדומים), שמאחר וכתוב גר יהיה זרעך, הספירה מתחילה רק מלידת יצחק. יצחק ילד את יעקב בגיל 60, ויעקב ירד למצרים בגיל 130. ולכן מתוך ה-400 שנה צריך להוריד  (60+130) 190 שנה ויוצא שבני ישראל היו במצרים 210 שנים. למספר זה מוצאים רמז בדברי יעקב לבניו (בארשית מ"ב ב): "וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ-לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת" המילה רדו בגימטריה 210 שנים!

הרחבה למבוגרים
נביא את דברי רש"י במלואם
שלשים שנה וארבע מאות שנה - בין הכל משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה. משהיה לו זרע לאברהם נתקיים (בראשית טו יג) כי גר יהיה זרעך. ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק. ואי אפשר לומר בארץ מצרים לבדה, שהרי קהת מן הבאים עם יעקב היה, צא וחשוב: כל שנותיו, וכל שנות עמרם בנו, ושמונים של משה, לא תמצאם כל כך, ועל כורחך הרבה שנים היו לקהת עד שלא ירד למצרים, והרבה משנות עמרם נבלעים בשנות קהת, והרבה משמונים של משה נבלעים בשנות עמרם, הרי שלא תמצא ארבע מאות לביאת מצרים, והוזקקת לומר על כורחך, שאף שאר הישיבות נקראו גרות, אפילו בחברון, שנאמר (בראשית לה כז) אשר גר שם אברהם ויצחק. ואומר (שמות ו ד) את ארץ מגוריהם אשר גרו בה. לפיכך אתה צריך לומר כי גר יהיה זרעך משהיה לו זרע. וכשתמנה ארבע מאות שנה משנולד יצחק, תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן מאתים ועשר שנה"
משך הישיבה במצרים כתוב בצורה מדויקת, אולם אינו יכול להסתדר בצורה הפשוטה לפי חישובי הגילאים של קהת עמרם ומשה. כמו כן יש להתאים את המספר הכתוב למספר בברית בין הבתרים. השיטה שהבאנו בשם רש"י מאלצת אותנו להגיע לכלל שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ברית בין הבתרים הייתה כאשר אברהם היה בן שבעים, אולם הוא בא לארץ כנען רק בגיל שבעים וחמש. כמו כן כל ישיבת האבות בארץ ישראל הייתה ישיבת ארעי ולכן נחשבת מעין גרות.
רבי אברהם אבן עזרא, שממעט להשתמש בכלל אין מוקדם ומאוחר בתורה, מציע פירוש מעט שונה, אברהם עזב את אור כשדים בגיל 70 והספירה מתחילה משם (אור כשדים היה הבית האמיתי היחידי של אברהם ומאז שעזב אותו הוא גר) לחיזוק דבריו הוא אך מביא את דבריו של אברהם לאחר מות שרה לתושבי חברון: "גר ותושב אנוכי עמכם", זה לשונו (הפירוש ארוך יותר מומלץ לעיין)
ואחר שמצאנו כתוב שהשם אמר לאברהם בין הבתרים: כי גר יהיה זרעך ארבע מאות שנה. ידענו כי חשבון מושב בני ישראל תלוי בקץ אברהם. הוצרך בעל סדר עולם לומר, כי אחר שבא אברהם לארץ כנען שב לחרן. והוצרכו המפרשים לומר כי נבואת אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. איננה דבקה עם הפרשה הנזכרת. אבל אחר זה נאמרה. ואין צורך לכל זה רק חשבון ד' מאות שנה הוא מיום שנולד יצחק. ואלה השלשים שנה הנוספים מספרם מיום שיצא אברהם מארץ מולדתו מאור כשדים ובא עם אביו אל חרן, כאשר כתוב: ויבואו עד חרן וישבו שם ואברהם ישב עם אביו בחרן חמש שנים ובא אל ארץ כנען והוא בן חמש ושבעים שנה ולא שב אל חרן.

והנה כאשר נולד יצחק תמו שלשים שנה שיצא אברהם מארצו, כי הוא העיקר כי לו נתנה ארץ הכנעני. ויהיה פסוק: אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים דבק עם כל הפרשה למעלה ולמטה. והנה פירש: ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שהיו גרים שם. גם אבותיהם היו גרים. ככתוב: כמעט וגרים בה. ואברהם אמר: גר ותושב אנכי עמכם.
 פירושים אחרים אומרים שבאמת בני ישראל ישבו יותר שנים ממה שנגזר בברית בין הבתרים מאחר וחטאו רבות בישיבה במצרים. שיטה זו נוקט הרמב"ן. דבריו ארוכים מאד ונביא רק פיסקה אחת:
"ומן הידוע שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים מאד, ובטלו גם המילה, דכתיב (יחזקאל כ ח): וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים וגו', וכתיב (יהושע כד יד): והסירו את אלוהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ובמצרים ועבדו את ה', ועל כן ארך גלותם שלשים שנה. והיה ראוי שיתארך יותר, אלא שצעקו והרבו תפילה. וזה טעם ויאנחו מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם, וישמע אלוהים את נאקתם (לעיל ב כג כד), ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי (שם ג ט), וכתיב (דברים כו ז): ונצעק אל ה' אלוהי אבותינו וישמע ה' את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו, כי לא היו ראויים להיגאל מפני הקץ שבא, אלא שקבל צעקתם ונאקתם מפני הצער הגדול שהיו בו, כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות (ב כה)" 

דעות אחרות אומרות דווקא שהזמן קוצר, מאחר והשעבוד היה כל כך קשה שעוצמתו הרבה למעשה היתה שקולה לשעבוד למשך זמן ארוך יותר.
אולם אם נחזור לפרשת ברית בין הבתרים נראה שאחד התנאים לשיבה לארץ ישראל הוא: "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד-הֵנָּה". גם לאמורי יש מכסת עוונת מסוימת למלא וכל עוד היא לא התמלאה אין ה' יכול להעניש אותם. ייתכן שהאמורי גם הרעו את דרכיהם לאחר יציאת בני יעקב מארץ ישראל. בתקופת אברהם, היו לאברהם בעלי ברית משבטי האמורי (ענר אשכול וממרא), אלו בודאי פרשו מעבודה זרה ואף היטיבו את דרכי עמם. ייתכן שברמת החטאים אז היו דרושות 400 שנה עד שתתמלא סאת חטאי האמורי. אולם לאחר מות אברהם, מות מלכיצדק (שיש הרואים בו את שם בן נח, שוב דמות שיש לה השפעה חיובית על הסביבה) וירידת בני יעקב, הרבו האמורי לחטוא ולכן היה אפשר גם לקצר את משך הישיבה במצרים (מה גם שבני ישראל בעצמם צעקו וזעקו אל ה' ובכך עוררו את ה' לפעולה).
מכל האמור לעיל רואים שגם כאשר ענין מסוים מפורש בצורה הברורה ביותר בתורה (משך הישיבה 430 שנה), הרי שעדיין אין הוא דבר פשוט ויש עוד הרבה מה ללמוד בנושא זה.

פרשת בא לילדים
מאמרים נוספים לפרשת בא

פרשת וישלח - המלכים שמלכו לפני ישראל

פרשת וישלח עוסקת בנושאים נכבדים ורציניים אולם כוללת כמעין הכרח רשימת צאצאים ארוכה ומפורטת (וכזו המקשה על הקורא בתורה) של עשיו. הפסוק הבעייתי נמצא בסוף הפרשה, בקטע "משעמם" של תולדות עשו והוא: "וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ-מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". הפסוק לחלוטין לא במקומו. מבחינת זמן הוא מדבר אל אירוע שמתרחש בעוד כמה מאות שנים.

הרשב"ם והאבן עזרא מתרצים את הקושי בכך שהם מתייחסים למלכים לפני משה רבנו, אולם דעתם בפרשנות היא דעת מיעוט במיוחד שאת המלך הראשון ניתן ליחס לבלעם בן בעור החי רק בסוף תקופתו של משה. הדעה הנפוצה יותר היא שהפסוק מדבר על ראשית שושלת בית דוד וגם היא נתמכת בכך שאת המלך האחרון, הדר (המכונה גם הדד בדברי הימים) אפשר לזהות עם הדד האדומי שעשה צרות בזמן דוד  ושלמה. בכל מקרה אין אפשרות זיהוי ודאית למלכי אדום והדבר מפרנס מדרשים רבים.

נעיר כי רשימה זהה נמצאת בפרק א' בספר דברי הימים א'. שם כמובן אין קושייה על זמן החיבור ומפתה מאד לומר, כפי שעשו בביקורת המקרא, כי העורך המאוחר של ספר בראשית פשוט הוסיף מידע מכתבים אחרים שעמדו בפניו. תשובה זו קלה מדי ואינה פותרת אף קושי. לא ברור למה הרשימה נדרשת, לא בספר בראשית ולא בספר דברי הימים. כמו כן נראה שדווקא בספר דברי הימים מופיע קיצור כלשהו של מקור אחר (סגנונו הכללי של הפרק הראשון הוא כזה).

כדי להבין את העניין נזכיר עוד מקומות בהם מופיע הסכסוך ישראל-אדום. לאחר המפגש הטעון בפרשתנו יש פסק זמן ארוך בין שני העמים ונדמה שיש רגיעה ושלום. יש אפילו איסור מיוחד בתורה "לא תתעב אדומי" (ראה מאמר לפרשת כי תצא על היחס לאומות עולם) . הפעם הבאה שיש מפגש בין שני העמים היא כאשר בני ישראל רוצים לעבור בארץ אדום, ומלך אדום מסרב. הפעם הבאה שיש מפגש היא רק בימי דוד אשר כובש את אדום ושם באדום ניצבים. לפי הפירוש על ידי כיבוש זה מתקיימת נבואת ה' לרבקה "ורב יעבוד צעיר".
בימי המלך יהורם נאמר: "בימיו פשע אדום מתחת יד יהודה וימלכו עליהם מלך". והספירה היא כנגד שמונה מלכים משאול ועד יהורם אל מול שמונה מלכי אדום ובכל זאת מה בא הפסוק ללמדנו.

באופן מפתיע מפסוק זה ניתן ללמוד דברים רבים.
פסוק זה הוא המקום הראשון (ראו הערה למטה) בו מופיע הביטוי "בני ישראל". המשמעות היא שנגמר תהליך הבחירה והדחייה של הבנים. בניגוד לישמעאל ולעשו שנדחו מפני ה', כל בניו של יעקב מתקבלים ונבחרים להעמיד את עם ישראל.

דבר שני שלומדים מהפסוק הוא ההבדל בין שושלת המלכים כפי שמציין הרד"ק, שמלכי אדום הוצרכו להמליך עליהם אנשים נוכרים (מארץ התימני, מבצרה וכולי) מאחר ולא מצאו אנשים ראויים בתוכם ושאין מעמידין מלך בן מלך לעומת שושלת המלוכה ביהודה מדוד המלך (ובניגוד למלוכה בישראל).

דבר נוסף: בתחילת הפרשה מתואר החשש הגדול של יעקב מפני עשו. השאלה המידית היא מפני מה חושש יעקב הצדיק מפני עשו הרשע? יש לו את הברכות מאביו, ויש לו גם הבטחה ישירה מה'. התשובה היא שמא יגרום החטא, וכנראה הכוונה לחטא הישיבה בחוץ לארץ, נשיאת שתי אחיות או ההקפדה הגדולה של עשו בכיבוד הורים שיעקב לא יכול לקיים כי אינו נמצא. תוצאות המפגש ידועות ואכן נראה שהחשש אינו מוצדק. פסוקנו בסוף הפרשה בא ללמדנו שחששו של יעקב אכן היה מוצדק ולא היה לחינם. בימי יהורם, בגלל חטאי בני ישראל, קם אדום ופשע בישראל. אפילו כאשר יש הבטחה מה' לרבקה, ההבטחה היא על תנאי והחטא יכול לבטל אותה, וגם דבר זה מופיע בברכתו של יצחק לעשו.

בדברי נביאים אחרונים וכתובים אנו מוצאים התייחסות רבה לגנאי על אדום ואדום מוזכר כאויב ושונא גדול מאד של ישראל. הנה מספר דוגמאות:
ירמיהו, בספרו וציטוטים מוכרים יותר ממגילת איכה (ד' כא) : "שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת-אֱדוֹם (יוֹשֶׁבֶתי) [יוֹשֶׁבֶת] בְּאֶרֶץ עוּץ גַּם-עָלַיִךְ תַּעֲבָר-כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי"
יחזקאל (כ"ה יג): "לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' וְנָטִתִי יָדִי עַל-אֱדוֹם וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה וּנְתַתִּיהָ חָרְבָה מִתֵּימָן וּדְדָנֶה בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ"
תהילים (קל"ז ז): "זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ:" (הפרק הוא קינה על החורבן ונבואת זעם על בבל, כנראה שלבני אדום היה חלק משמעותי בחורבן הבית)
כל ספר עובדיה (ראו הפטרת פרשת וישלח), נביא שנותר ממנו פרק בודד של נבואות, הוא נבואת זעם כלפי אדום הבאה לשיאה בפסוק: "וְהָיָה- בֵית-יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא-יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה' דִּבֵּר" ועוד פסוקים רבים אחרים (תחילת ספר מלאכי).
תיאור הסכסוך אינו מפורט כלל במקרא (בניגוד למלחמות עם עמים אחרים כגון עמון מואב ופלשתים הזוכים לפרקים שלמים), ולכן ההסבר לגנאי על אדום יבוא מהפרק המפורסם בעמוס המונה את חטאי כל העמים (וחלקו נקרא כהפטרת פרשת וישב)  :"כֹּה אָמַר ה' עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל-רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח".

החטא הראשון של אדום הוא השנאה של עשו כלפי יעקב ועל רדיפתו אותו. היריבות בין העמים היא שורשית ואיננה ניתנת לישוב, כפי מאמר הגמרא "בידוע שעשו שונא ליעקב". מלכי אדום ימלכו לפני מלך לבני ישראל.  זה לא יכול לקרות בעת ובעונה אחת, ואם יחטא ישראל וישובו מלכי אדום הרי זה יהיה במקום מלכי ישראל.

עתה ניתן להבין מדוע דרשו חז"ל את ממלכת רומי שביטלה לחלוטין את ממלכת ישראל כהמשכה הישיר של ממלכת אדום. הרומאים החריבו את בית המקדש, היגלו מאות אלפי יהודים וכמעט חיסלו את היישוב כולו במרד הגדול ולאחריו בדיכוי הקשה של מרד בר כוכבא. החכמים סבלו קשות מהרומאים (סיפור עשרת הרוגי מלכות כדוגמה) ורומא נתפסה כגורם הרשע העיקרי ולכן כממשיכה ישירה של שושלת אדום.
יעקב פוגש את עשו - רובנס - 1624 - הגלריה הלאומית סקוטלנד
הערה: קיבלתי הערה מקורא בקי כי הצירוף "בני ישראל" מופיע קודם לרשימת המלכים במצוות גיד הנשה: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כך הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה". לולא המילים עד היום הזה, היה ניתן לפרש בני ישראל, רק בניו של יעקב,מעין מנהג משפחתי אולם מהמילים עד היום הזה מראות שמנהג זה התקבע בספר החוקים של עם ישראל והפך לאחת ממצוות התורה (מצוות לא תעשה היחידה בספר בראשית).


מאמרים נוספים לפרשת וישלח

פרשת נח - החטא התיקון ואברהם אבינו

כיודע התורה אינה מרחיבה במילים מיותרות. הלכות שלמות בתורה מתבססות על מילה או אות שנראית לכאורה מיותרת. במצב עניינים זה ספר בראשית כולו נראה מיותר משהו ועל כך כבר דנים הרבה בפרשת בראשית, אולם נראה כי שיא האריכות מצוי בפרשת נח. בעוד שתיאורים ארוכים ומפורטים של מאורעות אפשר למצוא בהרבה מקומות, ניתן להגיד שממד אחד בתורה נשאר כמעט תמיד בגדר תעלומה והוא ממד הזמן. באירועים המשמעותיים ביותר אין לנו מושג לגבי תאריכם המדויק. פרט ליציאת מצרים כל שאר האירועים החשובים הם תעלומה ונמנה כאן רק את קריעת ים סוף, מתן תורה, חטא העגל, חנוכת המשכן, חטא המרגלים, יום לידתו ופטירתו של משה רבנו ועוד (ועיינו במאמר על עירפול זמנים בתורה).

לאור זאת בולט שבעתיים התיאור המפורט והארוך מאד של פרשיות המבול בצורה שלא הייתה מביישת חוקר משטרה. נניח בשיחה זו את התיאורים של מה קרה לפני המבול ומה קרה לאחריו מהם ניתן ללמוד פרקי מוסר והתנהגות ונתרכז רק בתיאור המבול עצמו המתואר בדייקנות, אירוע אחרי אירוע כולל תאריכים מדויקים ומספר הימים שעברו בין אירוע לאירוע. אם אפשר "לבזבז" מילים כה רבות מדוע לא טרחה התורה, כמאמר הבדיחה הישנה, לפרט קצת יותר מה הכוונה באיסור "לא תבשל גדי בחלב אימו".
במאמר זה לא נרד לפרטים ונעבור אירוע אירוע לנתח את הסוגיה אלא נסתכל על התמונה הכוללת וננסה להבין מדוע ראתה התורה לנכון לתת את התיאור המפורט הזה ומה אפשר ללמוד ממנו. מאחר והלכה כנראה לא לומדים מהסיפור אין אלא לחפש את לימוד המידות וההתנהגות.
הנקודה הראשונה היא שהמבול לוקח זמן רב מאד. מחיית האנושות לא התבצעה כצעד מהיר ופתאומי אלא בתהליך ארוך. גם לאחר שהחל הגשם לרדת לא נמחה כל היקום אלא זה לקח עוד זמן רב. התהליך עצמו נראה אפילו טבעי משהו. אנו מכירים תופעות טבע ושיטפונות באזורים מסוימים בכדור הארץ שמחוללים נזקים כבדים ומוחים אלפי אנשים וערים שלמות. אירועים אלו לא מתחילים מארבעים יממות של גשם רצוף ולכן ניתן להשתמש בדמיון ולהגדיל את ממדי האסון. בסוף סיפור המבול מופיע ההבטחה כי "עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו". רק כשמגיעים לפסוק זה ניתן להבין כי המבול לא היה התנהגות "טבעית" של הטבע אלא היה פה אירוע חריג ביותר (במושגים של ימינו). לאור קביעה זו המופיעה בסוף סיפור המבול, עלינו לקרוא אותו מחדש. ועכשיו באה ההפתעה.

למרות שאנו קוראים תיאור היסטורי מדויק, עלינו לזכור כי כלל איננו עוסקים בהיסטוריה. למרות כל התאריכים המדויקים והאירועים אין אנו מסוגלים להבין מה בדיוק קרה. תמיד יהיו חסרים לנו פרטים. אין זאת כי אם הסיפור בא להדגיש את שנאמר בפרשת ניצבים: "הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת". כבר בשלב זה של קריאת התורה עלינו להבין כי תיאורים ארוכים ומפורטים פשוט לא יעזרו לנו. לאחר שפרשת בריאת העולם השאירה אותנו מבולבלים עקב חוסר היכולת להבין אותה, אנו מצפים שכאשר אירוע מופיע רק פעם אחת והוא מתועד בצורה טובה הדברים יהיו יותר ברורים. בסופו של דבר מתגלה שלא זה מה שקורה. גם אחרי קריאת פרשת המבול אין לנו הבנה גמורה של מה שאירע שם ויותר מזה אין לנו איך להבין את מה שקרה שם. במצב עניינים זה עלינו להמשיך בשני הכיוונים העיקריים שנשארו לנו.
  • לדרוש את הפסוקים וללמוד מהם הלכות (דבר שכבר אינו מתבצע בימינו), 
  • לרדת לחקרו ולעומקו של הפשט המקראי ולנסות להבין מה רצתה התורה ללמדנו ולהגיד לנו על דרך ההתנהגות והמוסר.
ואכן הבנה זו מסבירה יפה את פרשת נח. בעוד את רובה של פרשת בראשית אין אנו יכולים להבין שכן התרחשה בממד אחר, גן עדן, פרשת נח מתרחשת בעולם המוכר לנו וכלולים בה שני סיפורי מוסר גדולים. פרשת המבול ממנה ניתן ללמוד גם על חטאו של הדור וגם על התנהגותו של נח, האם היה צדיק או לא, האם היה יכול להיות יותר צדיק, האם נהג כהוגן, איך תיקן את מעשיו, מה עשה כשיצא מהתיבה ומיד לאחר מכן עוברים לסיפור הגדול השני של מגדל בבל שם ניתן בדיוק לשאול את אותן שאלות, מה התנהגות הדור, מה היה לא בסדר (לא צוין שעשו חטאים או שהשחיתו דרכם) ואיך בוצע התיקון. הדגש בסיפורים האלו הוא על התיקון, גם של הדור וגם של האדם.  תיקונים אלו הם שאפשרו את קיומו של אברהם אבינו. כבר בימי אנוש הרבה לפני המבול, הוחל לקרוא בשם ה'. ניתן לפרש זאת לחיוב, וניתן גם לפרש זאת לשלילה שהוחל לקרוא לעצמים בשם ה' (כלומר הופעת העבודה הזרה בעולם).
תיבת נח, אדוארד היקס, 1846 מוזיאון פילדלפיה לאומנות
מדוע לא קם אברהם אבינו עוד קודם לכן? מדוע נח לא היה אברהם. בפרשת נח מתוארים שתי ההשחתות הגדולות של הדור, השחתת המידות, והשחתה של עבודה זרה. ייתכן שלולא ברית ה' ונח, גם על עבודה זרה היה נידון העולם כולו לכלייה אולם אחרי המבול אין זו צורת התיקון הנכונה. צורת התיקון הנכונה היא על ידי יצירת התנהגות חדשה שתעלה ותרומם את העולם כולו. יתכן שכבר חנוך היה ראוי להיות אברהם אבינו, אולם המימוש בהבטחות לאברהם לא היה יכול אז להתקיים וחנוך למעשה לא היה יכול לממש את הייעוד. מסיבה זו חנוך נלקח על ידי האלוקים ולא קיבל מטרה ותפקיד בעולם. כך פרשת נח משמשת רקע ללידתו ולעלייתו של אברהם אבינו. אברהם עולה דווקא מתוך העולם השקוע בטומאה ובעבודה זרה, כבר אצל אביו תרח מתעורר הגילוי שיש לעזוב את אור כשדים, אולם ללא הסבר וללא סיבה (וגם בחוסר הצלחה שכן לא נאמר למה לא מימוש את החזון). אברהם אבינו הוא הראשון שמצליח לפרוץ את מחסום העבודה הזרה ולהכיר בבוראו הכרה אמיתית. לא רק לקרוא בשם ה', אלא אף לבצע, להתחבר לה' ולקבל ממנו מדרגת נבואה ולהתחיל את קיומו של העם היהודי.

מאמרים נוספים לפרשת נח

קרח - מתי אירע מרד קורח

זמנה של פרשת קרח אינו מפורש בתורה. אירוע זה מתרחש בתפר ארוך של מעל שלושים ושמונה שנים שאינו שאיננו מתואר בתורה כלל.
עמדנו כבר בפרשת יתרו על עירפול הזמנים בתורה, אולם ברוב המקרים ההבדלים הם בימים בודדים (מתן תורה בו' או ז' בסיוון), או בחודשים בודדים (תאריך חנוכת המשכן), אולם פרשה שאנו לא יכולים לתארך אותה כלל בטווח של 38 שנה חריגה מאד.

קיימות שלוש אפשרויות תיארוך: מיד לאחר חטא המרגלים בשנה השנייה, מיד לפני השנה הארבעים או איפשהו באמצע (אפשרות רביעית נציע במאמר נוסף)

קביעת התאריך משנה לחלוטין  את הבנת טיעוני קרח. האם הם הולכים כלפי העבר או כלפי העתיד. ונסקור את הטענות בשתי האפשרויות. קודם כל צריך להבחין מהפסוקים כי יש שני מחנות נפרדים (מאתיים וחמישים האנשים מקריבי הקטורת, ומחנה דתן ואברים), כאשר קורח עובר ממחנה למחנה ולכן גם הטענות מוצגות בידי שני המחנות השונים האלו הן טענות שונות.

קרח ועדתו – כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו... קורח, אולי כבן למשפחה הבכורה בשבט קהת, רוצה תפקיד יותר בכיר, תפקיד כהונה.

דתן ואבירם – המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר... קשה להתמודד עם טענתם של דתן ואבירם, אולם נראה שהם מחרחרי צרות קבועים (דמותם תמיד הזכירה לי במשהו את שמשון ויובב בפינוקיו, שתמיד עושים צרות), וגם כאן נראה ששיכותם לשבט ראובן, מצביעה על כעס ומרמור כתוצאה מהדחתם מן הבכורה (ואפילו תפקידי לויים אין להם).

עונשו של קרח - סנדרו בוטיצ'לי -הקפלה הסיסטינית רומא. הציור לא מראה אדמה נפתחת, הבגדים מתאימים לתקופת הצייר ולא לתקופת המקרא, המשכן עשוי אבן?? וברקע רואים אוניות באמצע המדבר...


עיון נוסף מראה ששתי הקבוצות נמצאות במקומות שונים. מאתיים וחמישים איש הנמצאים באוהל מועד (מאחר ושם מקריבים את הקטורת), ודתן ואבירם הנמצאים במחנה ראובן (למה שהם יטרחו להגיע למשה, שמשה יבוא אליהם) . עושה רושם שקרח ומשה מקפצים בין שני המחנות (וזאת עקב דרכה של התורה שערבבה את שני הסיפורים לאחד).

בהנחה שהפרשה מבוססת על אירועי העבר ניתן להבין את טענת מאתיים וחמישים האיש, כולם קדושים, כולם יכולים להקריב קורבנות, לא רק אהרון ובניו (ואכן, פעולת ההקרבה הראשונה, שחיטה, כשרה בכל אדם). מפנייתו של משה ברור שרוב האנשים הם משבט לוי ועבודת המשכן עצמה לא מספיקה להם.

לחילופין יכול להיות שבני שבט לוי לא ממש מרוצים מהזכויות שיש להם (ואולי רואים בהם יותר חובות מזכויות)  וחושבים שהכהנים מקבלים יותר (תוך התיחסות לפרשיות מתנות הכהונה בסוף פרשת שלח, שמשמשות את המדרש שקורח הביא אלמנה וטען שמשה ואהרון לוקחים את כל נכסיה) מאידך, האם שכחו כולם את שאירע כמה חודשים ספורים קודם לכן ואת מות שני בני אהרון? האם אינם מבינים איזו רמה של קדושה נדרשת על מנת לשרת בקודש והאם כל מאתיים וחמישים האנשים חושבים כי הם מסוגלים וראויים לכך?

שאלות אלו מראות כי אפשרי ותארוך הפרשה הוא לקראת הכניסה לארץ, את הסיפור ההוא במדבר כבר שכחו מזמן, כהנים חדשים נכנסים לעבודה (למשל פינחס ובודאי יש עוד בנים) אהרון כבר זקן מאד ובודאי זה הזמן לבצע מהפכות.

ראייה כפולה זו נכונה גם לטענות דתן ואבירם, משה לא מצליח להביא את בני ישראל לארץ ישראל וגזירה נגזרת לשהייה ארוכה במדבר. בנקודה זו הטענה להמיתינו במדבר נראית נכונה וטבעית. האם עם שלם יכול לחיות 40 שנה במדבר? ברור שבאופן הטבע לא, שבטים נודדים יכולים לחיות כך אבל עם צריך אדמה קבועה ונחלה.

מצד שני מאחר והגזירה נגזרה איזה טעם יש להחליף את משה עכשיו בתחילת הזמן הארוך הזה? שישב וינהיג ויעשה כלום במשך 38 שנה – כפי שכנראה קרה שהיו שנים סטטיות לחלוטין ואף רוח הקודש לא נגלתה אליו) ויותר הגיוני לחולל מרידות ולתפוס את ההנהגה לקראת הכניסה לארץ, מה גם שבשלב זה עדיין לא יודע שמשה לא יכניס את בני ישראל לארץ ישראל (למרות הרמזים שהופיעו בפרשת בהעלותך).

אפשרי גם כי הפרשה התרחשה באמצע התקופה. למשל בשנה השמונה עשרה או העשרים ושבע. זוהי טענה קשה שכן אין לה שום יתרון והסבר. על כורחינו עלינו לדחות אפשרות זו כסבירה פחות. חיזוק לדעה זו נביא בשבוע הבא, וננסה להוכיח כי למעשה לא קרה דבר במשך 38 השנים.
מאחר ושאלה זו נותרה בלתי כריעה במישור הפשט נשים עוד לב לעובדה שלשתי הקבוצות יש עונשים שונים, במועדים שונים וקרח לא מוזכר באף אחד מהם! האם נבלע או נשרף? גם לזה אין תשובה.

בפרשתינו נאמר (ט"ז ל"ב):"וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ"- המילה אותם מתייחסת לדתן ואבירם, ואת כל האדם אשר לקרח, לא מחייב שמדובר בקרח עצמו, אלא רק את כל אנשים מחנה דתן ואבירם שפעלו ביוזמת קרח.

בפרק כ"ו בתיאור השושלות של בני ראובן, מופיע כי קרח נבלע: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס" - כאן מופיע קרח בפירוש (מה שמחזק את הטענה שבמקור בפרשת קרח לא מדובר בקרח עצמו).

בחומש דברים פרק י"א ו קרח לא מוזכר כלל: "וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן-רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם וְאֶת-אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל-יִשְׂרָאֵל"

גם בתהילים (ק"ו ז) מוזכרים רק דתן ואבירם: "תִּפְתַּח-אֶרֶץ וַתִּבְלַע דָּתָן וַתְּכַס עַל-עֲדַת אֲבִירָם"

עונשו של קורח. תחריט עתיק מאת פ. ב. של. התיאור בתחריט מראה גם את האדמה הנפתחת וגם את האש היוצאת

המקורות בתורה סותרים. ייתכן שקרח נשרף וייתכן שנבלע ואולי גם וגם בצורה מסוימת, ומומלץ לעיין עוד במאמר נרחב בנושא של הרב משה וילינגר. לפירוט יתר של תיאור המעשים עצמם והדילוגים בין הקבוצות ניתן לעיין במאמריהם המפורטים של הרב סמט והרב לייבטאג, שבסוף דברו מסביר את המילה ויקח קרח? מה קרח לקח, קרח לקח שתי קבוצות שונות בעלות מכנה משותף של התנגדות למשה ואהרון, הפך עצמו למנהיגן ודוברן על מנת ליצור לעצמו בסיס כח גדול יותר וליצור קואליציה שלא לשם שמים.

אחד מהלקחים החשובים מהפרשה גם לימינו: מאחר וחלק מטענות הקבוצה נשמעות מאד לשם שמים, מלמדת אותנו התורה  שאפילו כאשר טענה מושמעת בצורה הגיונית חשוב לשים לב מי אומר אותה ומה המניעים האמיתיים שלו.

אפשרות נוספת לתארוך מרד קורח- האם מרד קורח היה בכלל לפני חנוכת המשכן?

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת קורח

פרשת פקודי כמבוא לספר במדבר

פרשת פקודי היא הפרשה האחרונה בספר שמות. הפרשה מסכמת את כמויות החומרים לצרכי המשכן ואת תהליך סיום בנייתו. למרות שתפיסה מקובלת רואה בפרשת פקודי חזרה על הנאמר בפרשות הקודמות (תרומה ותצווה), הדבר שגוי לחלוטין וכבר בפתיחתה של הפרשה צפויות לנו הפתעות לא מעטות.
כבר שם הפרשה הינו חשוד. "אלה פקודי המשכן...". לפי תוכן ההמשך אומרים המפרשים כי המילה פקודי כוונתה לספירת מלאי החומרים למלאכת המשכן (ובעיקר למתכות היקרות),אולם הרש"ר הירש מפרש אחרת:
"אלה פקודי - פירושן של תיבות אלה צריך עיון. בדרך כלל מפרשים את תיבת פקודי במשמעות חשבון הנדבות ופירוט השימוש שנעשה בהן. אולם פירוש זה מעלה קשיים שלא קל ליישבם, שכן אם מדובר בחשבון ובפירוט - הרי שהם לוקים בחסר. הכתוב מדבר רק בסכום נדבת הזהב והנחושת. ואשר לכסף, הרי שנמסר רק חשבון חצאי השקלים שניגבו מאת "פקודי העדה" ולא תרומת הכסף שניתנה גם היא בהתנדבות. הכמות של שאר החומרים אינה מוזכרת כל עיקר, ואשר לזהב, הרי שנמסר רק חשבון הנדבות ואין הכתוב מפרט את השימוש שנעשה בהן.
יתר על כן, פקד במשמעות חשבון-כמות אין לו אח במקרא. הוא בא בכל מקום רק במשמעות של מפקד-אנשים ולעולם אינו רחוק ממושג היסוד: חשב."
המפקד נשמע לנו מוכר מאד אבל הוא שייך לספר במדבר, ויש עוד חומש שלם  (ויקרא) באמצע. למעשה פרשת פקודי מהווההקדמה ישירה דווקא לספר במדבר!
ואכן עיון מדוקדק בתחילת הפרשה יראה לנו עוד שני חידושים גדולים. הראשון בהם מופיע כבר בפסוק הראשון: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי משֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן". ניזכר שוב בשיטת "שכח את כל מה שאתה יודע בתורה חוץ ממה שנכתב עד נקודה זו" ונראה כי לא מצאנו בשום מקום בתורה כי הלויים יעבדו במשכן. אדרבא, אנו יודעים כי הבכורים מוקדשים מלידה לעבודת ה' (סוף פרשת בא), והנה מגלים לנו בעקיפין את סיפור החלפת הבכורים בלויים, המופיע בפירוט רב בפרשת במדבר. זוהי דוגמה מצוינת לנושאי מוקדם ומאוחר בתורה.
החידוש השני מופיע בפסוק כ"ה: "בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים", לראשונה בתורה מופיע מספר מדויק של בני ישראל. מספר זה זהה למספר המופיע בפרשת העסוקת במפקד בני ישראל, שוב פרשת במדבר!

מצאנו בתחילת פרשת פקודי התייחסות מפורשת אך קצרה לנושאים שיעסקו בהם בפירוט רב בחומש במדבר. לגבי המפקד שתוצאתו זהה השאלה קשה מאחר ופרשת במדבר פותחת כך: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר" והנה פרשתינו נאמרה לפני חנוכת המשכן שהתבצע בראשון לחודש הראשון.
מצד אחד, קשה להאמין שתוך חודשים בודדים בוצעו שני מפקדים שונים בעם (וששניהם הגיעו לאותה תוצאה בדיוק) ומצד שני, תרומת חצאי השקלים נעשתה בוודאות לפני חנוכת המשכן מאחר ומשקלי כסף אלו יצקו את אדני המשכן! רש"י מזכיר בעייה זו איך פותרה בכך שאכן המספר לא השתנה:
לשש מאות אלף וגו' -
כך היו ישראל, וכך עלה מניינם אחר שהוקם המשכן בספר במדבר.
ואף עתה בנדבת המשכן כך היו.
נניח שהיו שני מפקדים שונים בהפרש של חודשים מספר, איך ייתכן שמספר הפקודים היה זהה? ישנן כמה תשובות אפשריות. מספר הפקודים בכל שבט הינו כפולה של 100 (ובמקרה חריג, כפולה של 50). ייתכן וסטיות קלות "עוגלו" והמספרים נותרו זהים. סטטיסטית אפשרות זו קיימת. אפשרות אחרת, היא שטווח הגילאים אינו מדויק, אלא מחולק לשנתונים. המפקד הוא לגילאי הצבא, מבן עשרים שנה ועד חמישים שנה וייתכן כי כל מי שנכנס לשנתו העשרים נספר גם אם טרם מלאו לו עשרים שנים מלאות (בדומה לשנתונים המחלקים את הילדים בגנים ומאפשרים לילדים עם הפרש גיל של קרוב לשנה להיות באותה כיתה ובדומה לחישוב גילאי אילנות לצורך מצוות עורלה) . פירוש זה יחייב אותנו להניח שמנין השנים מתחיל מתשרי ולא מניסן (מאחר והמפקד בספר במדבר הוא אחרי ניסן ובודאי השתנו המספרים), והנה מצאנו את פירוש החזקוני על פסוק י"ז: "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית - למנין יציאת מצרים, אבל בעלמא לשנות עולם מתשרי מנינן".  נראה שהחזקוני פירש בצורה זו על מנת ליישב ששני מפקדים שונים של בני ישראל בהפרש של מספר חודשים נתנו תוצאה זהה לחלוטין.
אם אנו מניחים שהיה רק מפקד אחד אנו חוזרים לבעיית המוקדם ומאוחר בתורה שהזכרנו קודם. הדרך לפרש זאת תהיה שהשקלים נאספו לפני הקמת המשכן (שכן נעשה בהם שימוש). השקלים נשקלו וכמותם נרשמה כפי שנאמר בפסוק כ"ה: "כֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ". הדגש הוא על הכמות הכוללת. מחלוקת המספרים מביא רש"י ושאר המפרשים כי ככר כסף משקלה שלושת אלפים שקלים (תעשו את החשבון). כחישוב מובא שכמות כזו של שקלים נאספה על ידי כמות אנשים מסוימת. ואילו בפרשת במדבר הדגש הוא שונה לחלוטין ומדבר על מפקד שאינו כולל, אלא לפי שבטים. ייתכן והיה צריך לפקוד שוב וייתכן כי היה רק צריך לסכם את המספרים שאולי נרשמו בשעת איסוף השקלים המקורית בלי שהיה צורך לאסוף שנית את מחצית השקל.
גם סיום הפרשה מוביל ישירות לספר במדבר. המשכן הוקם ואך טבעי יהיה לעבור לציווי הקורבנות בספר ויקרא, אולם הפסוקים האחרונים של חומש שמות הם:
"וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: וְאִם-לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ: כִּי עֲנַן ה'עַל-הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל בְּכָל-מַסְעֵיהֶם"
מדובר על המסעות במדבר בדרך לארץ ישראל. שיטת המסעות מתוארת בפירוט רב בפרשת בהעלותך ושוב מוזכרת פה בקצרה. לסיכום ניתן לומר כי ספר שמות פותח שני ערוצים מקבילים. ערוץ אחד לספר ויקרא העוסק בדיני הקורבנות ובדינים רבים נוספים (שנאמרו בהר סיני) וערוץ נוסף לחומש במדבר המתרכז בעם ישראל, בשבטים ובמסע לארץ ישראל.

מאמרים נוספים לפרשת פקודי
המשכן
המשכן. תחריט עץ עתיק



פרשת משפטים - מתי נאמרה פרשת משפטים

כאשר קוראים את פרשת משפטים מיד לאחר פרשת יתרו, קל מאד לדמיין את האירועים ברצף המתחיל בסיום מעמד עשרת הדברות, שלאחריו משה עלה להר, ירד ומסר את פרשת משפטים לבני ישראל, ולמחרת לאחר טקס הברית המתואר בסוף פרשת משפטים שב ועלה להר סיני למשך ארבעים יום נוספים. הנחה זו אינה כל כך פשוטה וסדר הדברים אינו ברור כלל וכלל ופרק כ"ד דורש התבוננות.

בתחילת פרק כ"ד מופיע הציווי על משה רבנו להתקרב להר עם שבעים הזקנים אך לעלות לבדו, משה חוזר לבני ישראל ומספר להם על כל המצוות שקיבל מה' (למעשה כמעט כל פרשת משפטים עד שלב זה) ומשה כותב אותם. למחרת משה בונה מזבח, מקריבים עולות ושלמים, קוראים שוב את ספר הברית (שנכתב ביום הקודם), העם חוזר על אמירת "נעשה ונשמע", משה והזקנים מתקרבים אל ההר ומשה עולה אל ההר לעוד ארבעים יום וארבעים לילה כדי לקבל מצוות נוספות (ובעיקרן פרטי מלאכת המשכן). תאור פשוט ונח זה נראה כל כך טבעי עד שכל מי שיקרא את התורה עם פירוש רש"י ישתומם מאד לגלות שרש"י מעמיד את כל הפרק לפני פרשת מתן תורה ולפני שמשה קיבל מצוות כלשהן מה'. רש"י בפסוק א' אומר פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות בד' בסיוון נאמר לו עלה (ולכן הטקס ואמירת נעשה ונשמע היו בה' סיוון, ולמחרת משה עלה אל האלקים ולא ירד שוב עד לאחר ארבעים יום).

גישה זו מכריחה את רש"י לפירוש שונה ועקבי של כל שאר הפסוקים הבאים, למשל דברי ה' והמשפטים אותם משה מוסר לעם הם שבע מצוות בני נח ומצוות שהצטוו במרה וספר הברית שנכתב בלילה ונקרא ביום לפי רש"י לא פחות מאשר חומש בראשית וחומש שמות עד אותה נקודת זמן! למעשה רש"י מגלה לנו בדיוק את תאריך כתיבתו של חומש בראשית.

פירושו של רש"י נח מאד על מנת ולהבין את סוף פרשת יתרו. האזהרות לכהנים ולעם לא לעלות להר נהיות יותר ברורות שהרי יש קבוצה שעומדות ממש למרגלות ההר, אמירת הנעשה ונשמע היא אותה אמירה ורק חוזרים עליה שוב, ובמיוחד מקבל מובן הפסוק "במשוך היובל המה יעלו בהר" מה עם אותם "המה"? התשובה כעת ברורה. המילה "המה" מתייחסת לכהנים, לשבעים הזקנים וכנראה גם ליהושע. כל הפירושים האלו הינם טקסטואליים אבל להבנה כי ספר הברית הינו ספר בראשית יש חשיבות גדולה מאד במהלכו של רש"י.

אכן יש מקום לכנות את ספר בראשית ספר הברית, מצוות ברית המילה מופיע בו, ברית בין הבתרים מופיעה בו ולכן השיעור ההיסטורי חשוב מאד לבני ישראל בדיוק לפני מתן תורה, עליהם ללמוד את עברם ולהבין מדוע ולמה הם נבחרו לעמוד במעמד הזה וכמובן עליהם לכרות ברית חדשה ועדכנית. כל האירועים האלו אכן קורים באותם שלושת ימי ההכנות.

לפי זה גם ברור מדוע צריכים שלושה ימים. אמנם מצד אחד יש שלושה ימים של פרישות ומה אסור לעשות בהם, אבל תוכן אמיתי אין לאותם ימים. לפי פירוש רש"י היו אלו ימים עמוסים מאד, לימוד התורה, בניית מזבח הקרבת קורבנות וכריתת ברית מחודשת. לבני ישראל בהחלט לא היה זמן פנוי.

גם אם נרצה לקבל את פירושו של רש"י נצטרך להביא מספר נימוקים טובים מדוע יש את ההפרדה הזו בין שני חלקי הסיפור , מדוע הקדימו את מעמד עשרת הדברות ומדוע מיד לאחריו יש אוסף ארוך מאד של מצוות שונות. כדי להבין זאת נבצע עיון מעמיק יותר בעליות ובירידות של משה מהר סיני. למעשה משה רבנו שימש כמתווך בין הקב"ה לבני ישראל ונאלץ לעלות ולרת מההר לפחות שש פעמים!

בפרשת יתרו מגיעים בני ישראל בראש חודש סיון אל הר סיני. העליה הראשונה היא בא' או ב' סיוון (לכל התאריכים יש כמה אפשרויות), שם ה' אומר לו שהוא מייעד את בני ישראל להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, ללא פירוט מעשי של מצוות כלשהו, משה חוזר לבני ישראל והתשובה היא כל אשר דיבר ה' נעשה. משה חוזר ביום השלישי לה' עם התשובה ומקבל מספר הוראות פרקטיות לימים הקרובים בלבד (דיני ההגבלה) אך עדיין אין מצוות, ביום השלישי יום מתן תורה משה מוציא את כל העם למרגלות ההר וה' קורא שוב למשה אולם רק בשביל להגיד לו לרדת שוב לבני ישראל ולהזהיר אותם לבל יתקרבו להר! משה אומר שלא יקרה כדבר הזה כי העם הוזהר אולם ה' חוזר על הציווי שרק משה ואהרן והכהנים (אולי הם הזקנים) יעלו. משה יורד ואומר את כל זה לעם אולם לא מוזכרת עלייה נוספת כציווי של ה', אלא רק לאחר מתן עשרת הדברות. עד כאן ספרנו לפחות שלוש עליות להר.

עתה נחזור לפרשת משפטים. הפסוקים בפרק כ"ד אכן יכולים להיות המשך ישיר של אותה עליה מאחר והם חוזרים על פרטי העליה האחרונה שנאמרה ממש לפני עשרת הדברות. אולם לפי פירוש רש"י היו שתי עליות נוספות. הראשונה היא העליה עם הזקנים שהיתה אולי בד' בסיון ושם חזו את ה' והנוספת היתה בה' בסיון, רק לאחריה עלה משה לעליה רצופה של ארבעים יום (עליה אשר לפי הפירוש הכרונולגי היתה רק יום לאחר מתן תורה).

הרב לייבטג במאמרו, מציע לפרש את החלוקה בין האירועים כקבלת התורה מיראה – מעמד הר סיני המרשים, קולות השופר , העם החרד מאד ובין קבלת התורה מאהבה. לדעתי דרוש חידוד מסוים לאבחנה זו. קבלת התורה מוצגת במכוון כמנותקת מהמצוות משום שהיא באמת השלב הבסיסי והראשוני ביותר בין אם היא מאהבה ובין אם היא מיראה.

מעמד הר סיני אינו תלוי כלל במצוות כלשהן, אלא בהכרה ובעובדה שעם ישראל הוא ממלכת כהנים וגוי קדוש. מסיבה זו לא מופיעות כלל מצוות לפני מעמד הר סיני, אלא המעמד כולו הוא ברמה המחשבתית והעיונית, מסיבה זו גם נדרשים כל האיסורים בשלושת ימי ההגבלה, איסורים שכל מטרתם הינה להכין את הנפש למעמד.

אולם יש צורך בכלים על מנת להגיע למטרה וכלים אלו הינם המצוות, ואכן עשרת הדברות מהווים קבוצת מדגם לא רעה בכלל למצוות התורה, מצוות שכליות: "אני ה' ...", מצוות בין אדם למקום ומצוות בין אדם לחברו, לאחר מכן אף פרשת משפטים בחלקה הראשון כוללת אוסף נבחר של מצוות מכל הסוגים הנ"ל ועוד כמה סוגים. רק לאחריה ניתן לחזור לתיאור של כריתת הברית. התיאור של בני ישראל אוכלים ושותים, יסתור לנו את קדושת המעמד של הר סיני ולכן היה צורך לתאר אותו רק אחרי אותו מעמד נשגב.

לסיום הדברים אי אפשר בלי להזכיר שבחה של ארץ ישראל. מעמד הר סיני נפתח בפסוק "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ". והנושא חוזר על עצמו בהרחבה מרובה מאד בפרשת משפטים בפרשיה "הנה אנכי שולח מלאכי לפניך...". ארץ ישראל תופסת מקום מרכזי מאד בשתי הפרשיות ומהווה עטיפה ונקודת חיבור לכל הענין. המשולש של תורת ישראל המיוצגת במעמד הר סיני לבין עם ישראל המיוצג בפרשת משפטים בביצוע הברית מחובר כולו על ידי ארץ ישראל מתחילתו ועד סופו.

מאמרים נוספים לפרשת משפטים

פרשת לך לך - והכנעני אז בארץ

במאמר נבחן את הצירוף "והכנעני אז בארץ", הקשיים שהוא עורר ואפשרויות למענה.

כבר בתחילת הפרשה מצטווה אברהם לעזוב את ארצו וללכת לארץ שה' יראה לו. בציווי לא מופיע שם הארץ, אולם מיד אחר כך אברהם מגיע לארץ כנען ושומע מה' שאכן זו הארץ שהקב"ה מתכוון להעניק לאברהם.
נעיין בפסוקים (פרק י"ב ה-ו)
"ויִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן: וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ"
הצירוף "והכנעני אז בארץ", עורר אצל הפרשנים קושי מסוים. הקושי הוא שאם כתוב והכנעני אז, הרי שעכשיו הוא לא נמצא, וכמובן שבזמן שמשה כתב את התורה, הכנעני היה בארץ. באופן אישי, איני רואה קושי רב בפסוק. אפשר להתעלם ממנו (כפי שעשה הרמב"ן) אפשר להתייחס למילה אז ולהסבירה "כבר אז" או "גם אז" (וזה מה שעושה רש"י שמפרש שעמי כנען החלו אז להתיישב בארץ) ואפשר להביא פירוש שגם בזמנים מאוחרים יותר לא תמיד היו עמי כנען בארץ (אבן-עזרא).
אבל לשונו של האבן עזרא קשה: "יתכן שארץ כנען תפשה כנען מיד אחר, ואם איננו כן, יש לו סוד והמשכיל ידום."
פירושו אינו מגלה לנו מה הסוד, ולא מסביר לנו למה צריך המשכיל לדום. הלשון "סוד" נקוטה אצל ראב"ע פעמים רבות בפירושו, ומיד בתחילת ספר דברים, מופיעה בהקשר דומה לשל פרשתינו
 (פירוש לדברים פרק א' ב)
"וכן פירוש: ככל אשר צוה ה' אותו אליהם בעבר הירדן במדבר בערבה ואם תבין סוד (השרים) [צ"ל השנים] עשר, גם ויכתוב משה,
והכנעני אז בארץ,

בהר ה' יראה
,
גם והנה ערשו ערש ברזל תכיר האמת"
כאן כבר קיבלנו יותר רמזים. יש סוד של שנים עשר פסוקים, ארבעה מפורטים בפירוש והאחרים, בסוף פרשת וזאת הברכה, שבהם יש קושי מסוים לפרש שמשה כתב את הדברים, מאחר ולא יכול היה לדעת עליהם. שוב בפסוקים מסוימים הקושי אינו גדול. בפרקנו זוהי צורת לשון, לגבי מיטתו של עוג, ייתכן והשמועה אודותיה פשטה בקרב העמים. בפסוקים אחרים הקושי הוא בולט ובלתי ניתן להסתרה, שכן הם מתארים מה קרה אחרי פטירת משה.

חוקרי ביקורת המקרא דווקא שמחו על הפירושים הנ"ל של רבי אברהם אבן עזרא, הנה מצאו מלומד יהודי, הכותב בפירושיו שיש פסוקים בתורה שנאמרו אחרי זמן משה רבנו. כמובן שהדברים אינם כך וחלילה לחשוב כך על ר' אבן עזרא. בפרשיות אחרות קשות אף יותר, ראב"ע עצמו יוצא נגד תיאוריות כאלו (ונגיע לכך אי"ה בפרשת וישלח). ובכל מקרה מאחר והתורה ניתנה על ידי הקב"ה עצמו, הרי שהאל יכול להיות כתוב בה ואין הדבר תלוי בידיעתו של איש.

וכאן מגיעה הביקורת על הביקורת, ניסיון להוכיח מתוך הכתובים כי התורה עצמה נכתבה בזמנים שונים, הוא טעות ביסודו ולא עומד במבחני לוגיקה פשוטה. נניח שהיה עורך שרצה לכתוב תורה שתיראה כאחידה ואחודה, ניחא אם היה עושה טעויות מרוחקות בין חומשים (ועמדנו בעבר על הופעות של עניינים בכמה חומשים ועל ההבדלים והתוספות ביניהם). גם דבר זה אינו שכיח מאחר וכושר הזיכרון לפני המצאת הדפוס היה טוב לאיך ערוך והיו עולים על טעויות אלו. בתורה עצמה מופיעות "סתירות" זו לצד זו, כדגומת שני הפרקים הראשונים של ספר בראשית, או "שתי הגרסאות" של עשרת הדברות, שאמנם מרוחקות ,אבל בהיותן חשובות כל כך, הרי שלא היה שום מקום ל"טעויות" עריכה מעין אלו. מצד שני, טוב להשתמש "בממצאי" ביקורת המקרא, על מנת להתייחס עליהם, לענות על קשיים ולבטלם, וידועה גישתו של הרב מרדכי ברויאר לנושא (מומלץ לקרוא את הספר שיטת הבחינות המביא את מאמריו, מאמרי מתנגדיו ותגובותיו, חלק מהמאמרים פורסמו באתר דעת).

נחזור לראב"ע, השימוש במילה סוד  נפוץ אצלו, וניתן לפרש את כוונתו לסודות אחרים, למשל סוד הנבואה. והמשכיל (שאינו מכיר בתורה מהשמים, או ביכולות הנבואה), צריך לידום, מאחר ואין לו מה לומר כלל. וסוד זה הוא סוד הנבואה והוא לפי ראב"ע האמת, וכל זה פירוש הרבה יותר קרוב לדרכו ולדבריו מאשר לטעון שפירש כאילו התורה נערכה במועד מאוחר יותר.

לסיום הענין נציע שני פירושים נוספים לביטול הקושי. הפירוש הראשון הוא כי ספר בראשית נכתב על ידי משה רבנו לפני מעמד הר סיני (ראו במאמר לפרשת משפטים). זמן זה מוקדם בארבעים שנה מזמן הכניסה לארץ ישראל ובהחלט ייתכן כי עמי כנען כלל לא ישבו שם באותו זמן! השערה זו מקבלת חיזוק משירת היום המתארת את תגובותיהם של עמי האיזור (שמות ט"ו טו):
"שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז ישְׁבֵי פְּלָשֶׁת: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל ישְׁבֵי כְנָעַן"
שימו לב. מוזכרים העמים אדום ומואב, ויושבי פלשת וכנען. ייתכן שהארצות זכו לשמם על שום תושביהם הקודמים אך באותו פרק זמן, לא ישבו בהם עמי כנען שכבשוה מחדש במהלך אותם ארבעים שנה (ועכשיו מובן יותר פירושו של האבן עזרא!) 

הפירוש השני אינו שלי, והוא עושה הפרדה בין עמי כנען השונים ובין אזורי הארץ השונים, ומומלץ לקוראו במקור.

אני מוצא קושי אחר בפסוק והוא החזרה המרובה על הצירופים ארץ (ארבע פעמים) וכנען (שלוש פעמים). אם הם הולכים לארץ כנען, הרי ברור שהכנעני שם ולכאורה כל הפסוק מיותר. נניח קושי זה בצד לשנים הבאות ואשמח לקבל תגובות אם למי מהקוראים יש הצעה לפתרונו.

אלון מורה? - תרשים של אלון ליד חברון מתוך ספרו של הנרי בייקר טריסטרם על מסעו בארץ ישראל (1865)
מאמרים נוספים לפרשת לך לך

יש סדר למקרא - סקירת ספר

ספרו של יצחק גוטליב, יש סדר למקרא, אינו בא לענות על השאלה, אלא להציג את ההתייחסות של המדרש הקדום (המכונה לרוב בשם חז"ל) ואת גישותיהם של שלושה פרשנים מרכזיים: רש"י, ראב"ע והרמב"ן לסוגייה.
לכאורה התורה נקראת כסדר ואנו מאד רגילים לסדר זה עקב הקריאה השבועית בפרשת השבוע, אולם קריאה כזו אינה נכונה (כפי שעמדנו במאמר על ערפול זמנים בתורה). במקרים מסוימים מופיעים תאריכים לא לפי רצף התורה (המקרה הקלאסי של מוקדם ומאוחר בתורה הוא פרשת המפקד בבמדבר פרק א' המתוארכת לחודש השני בשנה השנית, לבין חנוכת המשכן המופיעה בפרשת בהעלותך ומתוארכת לחודש הראשון בשנה השנית - זהו המקרה הבודד בו מופיעים תאריכים בסיפורים ואין שום אפשרות ליישב את הפרשיות לפי סדר כרונולוגי), ומקרים אחרים השינוי אינו בולט כל כך ונחוצה קריאה מדוקדקת על מנת למצוא אותו.
הספר דן בשני נושאים שונים אך משיקים לבעייה, פרשת של מוקדם ומאוחר בתורה, כלומר פרשות שברור שהפרשה שנכתבה מאוחר יותר נאמרה מוקדם יותר (לעיתים מדובר גם בפסוקים בתוך אותה פרשייה) ובנושא נוסף של סמיכויות במקרא ולמה נסמכה פרשה לפרשה אחרת (גם בפרשות מצוות וגם בפרשות המתארות אירועים).
הספר מחולק לארבעה פרקים מרכזיים העוסקים כל אחד בפרשן אחר (חז"ל, רש"י, ראב"ע ורמב"ן). בכל פרק, המחבר ערך "רשימת מלאי" לשני ענינים אלו בפירוש המתאים, כאשר המחבר מתאר כל מקרה לגופו מחד, וגם מנסה למצוא את המכנה המשותף שיבנה לנו את הגישה הפרשנית המתאימה לאותו פרשן, תוך עימותה מול הפרשנים האחרים (בעיקר הרמב"ן שחלוק מאד בגישתו מרש"י וראב"ע). כמו כן המחבר מראה איך הפרשנות השתנתה מפרשנות המבוססת על דרש, לפרשנות חדשה המבוססת על פשט.
הספר גדוש בהערות מרחיבות דעת ובהפנייה לרשימת מקורות נרחבת ביותר (אולם קשה להשגה לקהל שאינו נגיש למשאבים אקדמיים). הספר נח לקריאה אולם אין הוא ספר קריאה וגם לא ניתן לכנותו ספר עיון (למעט ההקדמות), אלא הוא אוסף שיטתי של המקרים אותם טרח המחבר ללקט מהמקורות השונים (חלקם גם מכתבי יד).
הספר משאיר למעיין כר נירחב לחשיבה עצמאית. השאלה הבסיסית היא מדוע אנחנו בכלל מצפים שהתורה (והשאלה חזקה יותר לגבי ספרי הנביאים ושבעתיים לספרי הכתובים) תהיה כתובה כסדר, והלא התורה אינה סיפור, ואף אינה ספר היסטוריה אלא בראש ובראשונה קובץ חוקים. שאלה זו נידונה בקצרה מאד בפתיחה, אולם העבודה שאף פרשני המדרש הקדמונים העירו (במקומות שהתחייב בהם) שאין מוקדם ומאוחר בתורה, מוכיחה כי כנראה ציפיה כזו הייתה קיימת. ברגע שהכלל הונח, פרשנים אחרים כבר יכלו לעשות בו שימוש נרחב יותר ולטעון טענה זו עבור מקרים רבים שאולי אין בהם צורל (ובמקום ששינוי הסדר יהיה יוצא מן הכלל, הפכו אותו לכלל) לעומת פרשנים אחרים שהשתדלו לשמור על רשימה מצומצת של מקרים בהם יופעל הכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה" והספר דן בכך בהרחבה.
סיום  הספר מכיל סקירה קצרה מאד של חוקרים מודרניים לסוגייה. הרשימה חלקית מאד ואינה מלאה וגם התיאור של כל שיטה הוא קצרצר. המחבר כנראה נתן רק טעימה והסבר שהשאלה על סדר התורה ממשיכה לעסוק גם בימינו, ואולי אף ביתר שאת כאשר מקובל כיום לחקור את המקרא בכלים ספרותיים.

בסיום הקריאה והעיון בספר הקורא (שכנראה לא קרא את כל הספר אלא את ההקדמה והמבואות לפרקים ועיין בחלק מהדוגמאות), אינו מקבל תשובה לשאלה האם יש סדר למקרא, אולם הוא מקבל כלים רבים להעריך את השאלה מנקודת מבט שונות, לגבש את דעתו האישית בנושא בבחינת שבעים פנים לתורה, ואם יהיה עירני יותר בשעת הקריאה בתורה (בלימוד עצמי, או בהקשבה לקריאה בשבת בבית הכנסת), יוכל "לגלות" מקרים נוספים של פרשיות ופסוקים במקומות "שחורגים מזמנם" בתורה (כולל כאלו שלא הובאו על ידי הפרשנים הנסקרים בספר).



יש סדר למקרא מאת  ד"ר יצחק גוטליב



בהוצאה משותפת של:
הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס
הוצאת הספרים בר אילן
תשס"ט (2009)
480 עמודים
תוכן העניינים ופתח דבר

פרשת יתרו - זמנים מעורפלים בתורה

פתיחה

אחת הבעיות הגדולות בלימוד תנ"ך היא שהוא מסתיים באופן פורמלי בגיל צעיר ביותר כאשר עיקר תשומת הלב עוברת ללימודי גמרא. הדבר גורם לכך שעיקר ההכרות שלנו עם התורה היא על סמך הקריאה השבועית בפרשה תוך שאנו מסתמכים הרבה על מדרשים שלמדנו עוד מהגן ומהווים גירסה דינקותא. דבר זה מקבע לנו תמונת מצב מסוימת בראש המתבססת על היכרות ישנה עם המדרש שאינה קשורה לפשט הכתוב וגם מתבססת על רצף כרונולוגי שפשוט אינו נכון ואינו קיים בתורה.

בתור דוגמה ניקח את השאלה הבסיסית ביותר והיא איפה הונחה התיבה של משה. התשובה אינה ביאור כי אם על שפת היאור. בין המונחים יש הבדלים חשובים ומשמעותיים שאמורים לחבר אותנו מידית לפרשת מקץ ולחלומות פרעה והאם הוא עומד על היאור (כפי שחלם) או על שפת היאור (כפי שאמר ליוסף).

חוסר בתאריכים במקרא

מבחינה זו אנו נוטים לייחס לדברים מסוימים תאריכים שכלל אינם מופיעים במקרא ואפילו בדרש ורמז קשה לעמוד על מקורם וטיבם. רק בשבוע שעבר קראנו על קריעת ים סוף שהייתה ב..? לא מפורש בכתובים, וכבר השבוע אנחנו קוראים על מתן תורה שזמנו לא יודע ולא מפורש ושרש"י מגיע אליו בדרך לא פשוטה. גם לא ברור כלל מה היחס בין פרשות יתרו למשפטים והאם היא מהווה המשך או חזרה מסוימת והרחבה של פרטים נוספים שלא הובאו.

מתי יתרו בא?

דומה שהרצף הכרונולוגי (היחסי) של ספר בראשית מתערער לחלוטין בספר שמות. ברצוני לעסוק לא בפרשת מתן תורה אלא בפרשת הגעת יתרו למחנה ישראל . פרשה זו היא די מוזרה במקומה. לא ברור מתי יתרו בא בתחילת הפרשה ועוד פחות ברור מתי יתרו עזב. מאחר ונראה לפרש כי העם חונה מול הר האלוקים, מסתבר יותר להבין שיתרו בא לאחר מתן תורה (או שמינוי השופטים קרה לאחר מתן תורה), מה גם שמשה יכול לשפוט את בני ישראל לפי דיני התורה רק לאחר קבלתה (ובאופן מעשי רק לאחר קבלת הלוחות השניים! דבר המאחר את בא יתרו לתחילת תקופת הקמת המשכן).

 מתי יתרו עזב?

העזיבה לעומת זאת אפילו בעייתית יותר אם ניזכר בבקשת משה מחובב בן רעואל חותן משה להתלוות אליהם במסע לארץ ישראל בפרשת בהעלותך. ואכן רבו המחלוקות והדעות האם מדובר באותו איש (וגם אם בבנו זה לא ממש משנה), האם חזר לגייר את משפחתו וחזר עם משפחתו (לחלוטין לא לפי הפשט). לכאורה לפי הפשט יתרו היה עם מחנה בני ישראל לכל אורך תקופת הזמן החל מכמה ימים לפני מתן תורה ועד הנסיעה מהר סיני כשנה לאחר מכן (ואולי יש גם כפילות בין מינוי השופטים למינוי 70 הזקנים המתואר בספר במדבר).

הדגמה זו של הבעיות מחייבת אותנו להתייחסות שונה למקרא. כאנשים המאמינים בתורה מן השמים עלינו לחפש את הכוונות והמסר העולה מאחורי העירפול ולא לייחס אותו למקורות שונים או לטעויות. לכן במקום לנסות ולהתעמק בפרטי המקרה ננסה להבין חלק קטן מאד של התופעה ביחס לזמנים במקרא והיא תופעת עירפול 
הזמנים.

פירוט יתר ופירוט חסר של תאריכים

המקרא מפרט תאריכים שונים ומשונים שלא נראה לנו שיש בהם שום צורך, כדוגמת אירועי המבול המפורטים בצורה המדויקת ביותר האפשרית. לעומת זאת אירועים חשובים לא זוכים לציון זמן כלל (הזכרנו את קריעת ים סוף, מתן תורה ונציין גם את חנוכת המשכן חטא המרגלים ומותו של משה). מה יכולה להיות הסיבה לכך?

ציון תאריך מדויק הופך את אותו יום בשנה ליום המיוחד לאירוע והאירוע נהיה פחות מורגש ביתר ימי השנה. כאשר המקרא מתאר אירוע היסטורי חד פעמי אשר אין לו צורך בציון קבוע, אין מניעה לציין תאריך (מבול, הגעה למרה). לעומת זאת כאשר יש חשש שציון תאריך ייגרע מאפקט התמידיות של האירוע, התאריך לא מצוין או מעורפל בכוונה. 

החגים הם יוצאי דופן מסיבות מעשיות. מי מאיתנו לא היה רוצה להרגיש את הרגשת ההתעלות של יום הכיפורים במשך כל יום בשנה. להתפלל בדביקות ולא לעסוק בעניינים גשמיים כלל? הדבר אינו מעשי, איננו יכולים להתנהג כמלאכים במשך כל השנה ובלי תאריך מסוים לא נתנהג כמלאכים אף יום. ולכן יש יום אחד בשנה שבו אנו עושים כן ומרכזים את כל כוחותינו אליו בצורה הדרגתית מאלול דרך ראש השנה ועשרת ימי תשובה, כאשר גם הירידה היא הדרגתית דרך סוכות, הושענא רבה ושמיני עצרת. אותו הדבר לגבי מתן תורה שבה הערפול הוא כפול. אין תאריך לאירוע וגם אין תאריך לחג (שבמקור אינו חג מתן תורה כלל)! דבר זה אומר דרשני. חשיבותה של התורה היא כל כך גדולה שאין אפשרות לצמצם אותה ליום אחד. לכן גם החג עצמו נמצא ברמזים בלבד ולא לפי הפשט (הקרבת מנחה חדשה בלבד). ציון תאריך לאירוע או הפיכת החג בפשט לזכר מתן תורה (וניתן  לציין חגים לא בתאריך שבו קרו האירועים כדוגמת חג הסוכות) תגרע ממעמדה של התורה ותצמצם אותה לזמן קצר בשנה והדבר כמובן אינו רצוי. באותו אופן ניתן לראות את פרשת קריעת ים סוף. מסיבות די ברורות, התחבר האירוע ביחד עם שביעי של פסח, שוב למרות חוסר המקורות הברורים בדבר. צמצום זה של הנס כנראה הפריע לרבותינו שדאגו לשבץ את שירת הים באופן יומיומי בתפילה. באותו אופן לא שובצו עשרת הדברות באופן יומי בתורה, על מנת לא לצמצם את התורה כולה לעשר מצוות בלבד (ומתוכן שתי מצוות עשה בלבד).

בפרשיות המשכן יש לדון בצורה נפרדת וארוכה וחריג נוסף שרק אזכיר כאן הוא ציון  תאריך פטירתו של אהרון הכהן (יחידאי במקרא. אין שום תאריך אחר על פטירתו של אדם) שלמרות ציונו המפורש לא הפך למועד, בניגוד לתאריך פטירתם של אחרים בדורות האחרונים (למרבה המזל, התאריך הואו בראש חודש ולכן ממילא לא אומרים תחנון).

נחזור לפרשת יתרו, והפעם ננסה להבין בשביל מה באה, נסיים זאת ברעיון שמובא ברש"ר הירש. עצם העובדה שמשה נזקק לעצה כה ברורה למנות עוזרים ושופטים ודרגים שונים, מראה לנו עד כמה הוא היה רחוק מהפוליטיקה, עד כמה הוא לא היה "מושל" או "מלך" ועד כמה כל רצונו היה להעביר לעם את דבר ה'. והעם הוא כל אחד מישראל. מאהרון הכהן ויהושע ועד אחרון שואבי המים. לכולם התייחס משה בצורה זהה. לכולם היה עונה. לא היה שולח אף אחד למזכירה או לעוזר אלא מתמסר כולו לעם ישראל. אכן הכינוי עבד ה' מתאים והולם למשה רבנו שכל רצונו לשרת את בוראו ולוואי שנזכה להיות עבדים כמשה רבנו ע"ה.

מאמרים נוספים לפרשת יתרו

הר סיני - אל גרקו 1570-1572 המוזיאון ההיסטורי בכרתים, הירקליון