אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות ויקרא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ויקרא. הצג את כל הרשומות

פרשת ויקרא

פרשת ויקרא

פרשת ויקרא היא הפרשה הפותחת את חומש ויקרא. משה נכנס לאוהל מועד ומקבל את הציוויים בנושא הקורבנות. בפרשה מתוארים קורבן העולה, המנחות וזבח השלמים. תקציר מלא ומאמרים לעיון מופיעים בהמשך הדף.

מאמרים ודברי תורה לפרשת ויקרא

טעמים במצוות הקורבנות לפי הרמב"ם, רמב"ן והרלב"ג.

טעמים נוספים במצוות הקורבנות לפי הרש"ר הירש.

הפטרת פרשת ויקרא - עיון בהפטרה הפרשה בספר ישעיהו.

דברי תורה לפרשת ויקרא  - דברי תורה קצרים לפרשת ויקרא

פרשת ויקרא לילדים - דבר תורה המתאים במיוחד לילדים (אך לא רק) כהקדמה לנושא הקורבנות.

חידון לפרשת ויקרא - חידות ציורים וחידות מילוליות על פרשת ויקרא.

תפזורת לפרשת ויקרא

סטטיסטיקה לפרשת ויקרא - נתונים סטטיסטיים על פרשת ויקרא

תקציר פרשת ויקרא

פרשת ויקרא פותחת חומש אחד ועוסקת בעיקר בדיני הקורבנות השונים. הפרשה פותחת מיד במקום בו הסתיים ספר שמות.

המשכן כבר עומד, והענן שורה על המשכן. בסוף פרשת פקודי מסופר כי: "וְלֹא-יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד...", לכן פתיחת החומש במילה "ויקרא" מציינת גם כי הפעולה נסמכת למה שהיה לפניה (וו החיבור) וגם שמשה הוזמן על ידי ה' להיכנס פנימה.

התורה פותחת בתיאור קורבן עולה (של יחיד) ומציינת את הפעולות השונות בהתאם לסוג הקורבן (בקר צאן או עוף). איכות הקורבן היא זהה והאפשרויות הן בהתאם ליכולתו הכספית של מביא הקורבן.

לעניים התורה מאפשרת אף הבאת מנחה מן הצומח (במקום עולה) שעלותה אפסית (מעט סלת ושמן) ואפילו על מנחה כזאת מתארת התורה את נותנה במילים "ונפש כי תקריב...". אדם כל כך עני הבא להקריב קורבן הרי הוא כאילו מוסר את נפשו על אף עלותה הנמוכה של המנחה.

לאחר קורבן העולה והמנחות התוראה מתארת את קורבן זבח השלמים, קורבן נדבה שאת עיקרו אוכלים מביאי הקרבן (לעומת העולה הנשרפת כליל והמנחה הניתנת לכהן). גם בקרבן שלמים יש חלקים מסוימים שאינם נאכלים (החלב, אותם חלקים אחוריים שאסורים באכילה אף כיום ודורשים ניקור) וחלקים הניתנים לכהן במתנה.

לאחר תיאור קורבנות אלו מתארת התורה את קורבן החטאת, קורבן המיועד לכפר על חטא בשגגה. לפני תיאור חטא היחיד התורה מתארת מצב שבו דווקא גדולי העם חוטאים. הכהן הגדול בעצמו, כל עדת ישראל (הסנהדרין) ואפילו הנשיא.

רק לאחר שהתורה דנה בפרטים אלו כמו גם מדגישה שאף גדולי האומה חוטאים (בשגגה!) ולא יכולים להסתתר מאחורי מעמדם היא דנה בחטאו ובקורבנו של האדם הפשוט (ד' כז): "וְאִם-נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ...".

לסיום מתארת התורה סוג מיוחד של קורבן. קורבן אשם הבא על עבירות מסוימות בלבד, עבירות גזל, עבירות מעילה ועל ספק עבירות חטאת (ועוד כמה מקרים).

וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר
וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר - תנך הולמן 1890

תפזורת לפרשת ויקרא

בתפזורת הבאה לפרשת ויקרא הוטמנו 13 מילים שונות מהפרשה. ניתן לחפש את המילים ישירות בתפזורת, או לענות על השאלות בצד או להיעזר ברשימת המילים המופיעה במהופך.
בהצלחה

עוד חידות לפרשת ויקרא
פרשת ויקרא לילדים

הדף הראשי של פרשת ויקרא
תפזורת לפרשת ויקרא
תפזורת לפרשת ויקרא

דבר תורה לפרשת ויקרא

דבר התורה של יואב לפרשת ויקרא

תשע"ח - קורבן שגגה של הציבור

בפרשת ויקרא ה' מוסר למשה את פרטי הקורבנות. היום אנו נתמקד בקורבן חטאת. קרבן חטאת משתנה על פי מי שחטא.
ככל שהחוטא במעלה גבוהה יותר כך הקרבן יקר יותר וחשוב יותר. דבר זה הגיוני מכיוון שככל שאתה יותר חשוב ככה אתה משפיע יותר וממילא החטא שלך משפיע יותר על אחרים וזה שונה לגמרי מחטא רגיל.

עוד סוג של חטאת הוא: "וְאִם כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל-מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ". רש"י אומר לנו שעדת ישראל זו הסנהדרין. והם טעו להורות בעניין חמור שעונשו כרת שהוא מותר ולפי זה עשו הציבור על פיהם. כלומר הסנהדרין, הגוף התורני הכי חשוב טעה במשהו ובגלל זה כל עם ישראל טעה על פיהם.

האם הגיוני שהאסיפה של מי שאמורים להיות הכי חכמים בתורה, טועים בדבר ה', ומחטיאים את כל הקהל? האם הגיוני שכל החכמים שכל חייהם עסקו בתורה יטעו במשהו? שאף אחד לא יעיר משהו? שהקהל פשוט ילך אחריהם בנאמנות  עיוורת ולא יעלה על זה שהם עשו טעות? ומי מביא את הקרבן? הסנהדרין שבגללם חטאו או האנשים שחטאו בפועל?

במסכת הוריות שכולה עוסקת בנושא זה עונים לנו על כל השאלות.

בפרק א' משנה ג' אומרים לנו שאם בית הדין עוקר את כל המצווה כולה מהתורה, לדוגמה: הם אומרים שאין שבת מהתורה,  אין זה נחשב שהם חטאו מכיוון שברור שהציבור לא יאמין להם ואם הציבור חוטא זאת אשמתו. הסנהדרין נחשב שהוא חוטא רק עם הוא בטל חלק מהמיצווה וחלק אמר לקיים לדוגמה, אם הסנהדרין אומרים: שמותר לזרוק ולהושיט מרשות לרשות בשבת, מכיוון שהוא לא יצא בעצמו מרשות לרשות. לטעות בדבר כזה זה שונה לחלוטין מאשר להגיד אין שבת מהתורה, שפה יש מקום להתבלבל. אבל עדיין זו הלכה יחסית פשוטה איך בית דין של 71 חכמים יכול לטעות בדבר כזה?

במשנה הבאה אומרים לנו שאם הורו בית דין ואחד אמר להם שהם טועים והם בכל זאת לא הקשיבו לו אין זה נחשב שהם הורו לא נכון ומי שחטא בגללם מביא קורבן חטאת רגיל מכיוון שכתוב כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל חייב שיהיה כולם. המשנה גם אומרת שאם ראש הסנהדרין לא היה בישיבת הסנהדרין אין זה נחשב שהם הורו טעות.

במשנה הבאה אנחנו רואים שיש שלוש שיטות למי מביא את הקורבן. הראשונה: הסנהדרין מביאים. השנייה: כל שבט ושבט, והשלישית כל שבט שחטא אם 7 שבטים אז שבעה פרים.

מזה שהתורה נתנה קורבן מיוחד למקרה של טעות בסדר גודל כזה וגם מהמשנה אנחנו מבינים דבר אחד כמו שאמר הרמב"ם בהקדמה למסכת הוריות: כי כל מי שיש בו טבע בשר, אי אפשר שלא יטעה ויחטא.

כל אחד יכול לחטוא ולטעות אפילו האדם הכי חשוב.

לדף הראשי של פרשת ויקרא




תשע"ז - מה לומדים מהפסוק הראשון בדיני הקורבנות

שלום לכם, אתם בכמה דקות על הפרשה והיום נדבר על פרשת ויקרא.
הפסוק השני בפרשה הוא: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן-הַבְּהֵמָה מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶם"

אני רוצה להתיחס למילים "אדם כי יקריב מכם" לכאורה זה ברור אדם שיקריב מכם אבל אני אביא כמה פרשנים שמראים שיש עוד מה ללמוד.

  • הרשב"ם אומר: כשיתנדבו להביא את הקרבן זאת אומרת שאינו חובה אלא רשות. 
  • החזקוני אומר שכשרשום 'אדם' זה לרבות את הגוים וכשרשום 'מכם' משתמע מכם ולא מאומות אחרות. 
  • והאבן עזרא אומר שהיה צריך להיות רשום "אדם מכם כי יקריב קרבן" במקום "אדם כי יקריב מכם". אז למה זה לא נכתב ככה ? כדי ללמד שמכם זה מממונכם. ולא גזול. 
ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבוע שעבר הייתה: משהו בפרשה שקשור לרבקה.

אפשר למצוא הרבה תשובות אני חשבתי על שתי תשובות התשובה הראשונה היא נזם שאליעזר מביא לרבקה נזם ואצלנו כשהעם מביאים נזמים לבניין כלי המקדש. התשובה השנייה היא בקע. שאצל רבקה הנזם היה במשקל בקע זהב ובפרשת פקודי מופיע שלצורך מחצית השקל הביא כל אחד  בקע לגולגולת.

והחידה השבועית השבוע היא: איזו דמות מוכרת מספר בראשית מופיע בפרשה.

אם אתם יודעים את התשובה לחידה  רשמו אותה בתגובות. אם אתם לא יודעים את התשובה אנחנו  נפרסם אותה בשבוע הבא.
נתראה שבוע הבא ושבת שלום.



לדף הראשי של פרשת ויקרא

הפטרת פרשת ויקרא

הפטרת פרשת ויקרא היא בספר ישעיהו פרק מ"ג פסוק כ"א ועד פרק מ"ד פסוק כ"ג. כרגיל ההפטרה היא חלק מהקשר רחב יותר לפניה ולאחריה המדבר באופן כללי על מפלת בבל שתסמן את גאולת ישראל. בספר ישעיהו יש בעיית תארוך מאחר ורוב הנבואות האחרונות נראות שייכות לתקופה שלאחר החורבן בעוד ישעיהו הנביא חי כמאה וחמישים שנה קודם לכן. אפשר לתרץ קושי זה מאחר ובקובץ נבואות זה לא מופיע כלל השם ישעיהו, ואפשרי  שעורכים מאוחרים הוסיפו קבצי נבואות שונים דווקא לספר ישעיהו להרבות בו את הנחמה. נשתדל לעסוק בנושא זה של חלקו השני של ישעיהו בהרחבה בעתיד

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


כא עַם-זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ:כב וְלֹא-אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי-יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל: 
שוב מציג הנביא את כפיות הטובה של עם ישראל. הקב"ה יצר את עם ישראל למען יספרו את תהילתו (על ידי שמירת המצוות) אך עם ישראל פנה לקרוא לאלוקים אחרים. נעיר שבתנ"ך עצמו יש פרשייה המפרידה בין שני פסוקים אלו, כלומר הם אינם רציפים וקשורים אחד לשני. הפסוק הראשון של ההפטרה הוא האחרון בפרשייה הקודמת.
כג לֹא-הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה:כד לֹא-קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲוֹנֹתֶיךָ: 
הקורבנות הוקרבו לאלים אחרים ובמקום לעשות מצוות עשו בני ישראל חטאים ועוונות. הקנה הוא אחד מצמחי הבשמים ומקביל ללבונה. קשר זה לקורבנות נראה כקשר הרופף לפרשת ויקרא. עד כאן אנו רגילים מנבואות זעם, אולם ההמשך יכול להוות הפתעה.

כה אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר: 
המחילה מאת ה' מובטחת אפילו ללא תהליך של חזרה בתשובה? זה משונה מעט מאחר ומהחוטא נדרשים מספר צעדים מינימליים על מנת לשוב בתשובה (חרטה למשל). אבל הנביא מדגיש זאת על ידי חזרה על המילה אנכי (כפי שנראה גם בהפטרת פרשת שופטים). כפילות זו של מילת אנכי נמצאת בתנ"ך 3 פעמים בלבד. כולם בקובץ פרקי הנחמה בספר ישעיהו
כו הַזְכִּירֵנִי נִשָּׁפְטָה יָחַד סַפֵּר אַתָּה לְמַעַן תִּצְדָּק: 
ההמשך מוזר אף יותר. הקב"ה מזמין את עם ישראל למשפט (נשפטה יחד) אולם סיום המשפט יהיה שעם ישראל יצא זכאי. איך זה מסתדר עם כל החטאים? אולי המשפט יסתיים בכך שחטאי הגלות כבר כיפרו על העוונות.
כז אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי:כח וַאֲחַלֵּל שָׂרֵי קֹדֶשׁ וְאֶתְּנָה לַחֵרֶם יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְגִדּוּפִים:
אבל לא, לעם ישראל אין פיתחון פה. הם יודעים שהם אשמים ולא צודקים. למעשה הפנייה בפסוק הקודם הייתה מעין טריק בנוסח "אם יש לך משהו להגיד תגיד ראשון ונראה אם תצליח לצאת צודק". לאחר השתיקה ממשיך הקב"ה ומפרט את טענותיו.
אביך הראשון חטא - מיהו אותו אב ראשון. הגישה הנוצרית כמובן מייחסת את החטא לאדם הראשון, אולם קשה לראות בכך את כוונת הנביא. קשה גם ליחס את הכתוב לאברהם אבינו או לאחד האבות האחרים. כאן אפשר להיזכר בתחילת ההפטרה. עם זו יצרתי לי. הדור הראשון של העם הוא אביך הראשון, זה דור יוצאי מצרים. והם חטאו בחטא העגל ובחטא המרגלים.  מיהם המליצים? אולי שושלת המנהיגים והמלכים שלרוב לא היו עובדי ה'. כך או כך תוצאות הגלות הם העונש על כל אותם חטאים ועם ישראל לא זוכה במשפט. 

א וְעַתָּה שְׁמַע יַעֲקֹב עַבְדִּי וְיִשְׂרָאֵל בָּחַרְתִּי בוֹ: 
ועכשיו מגיעים פסוקי הנחמה
ב כֹּה-אָמַר ה' עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן יַעְזְרֶךָּ אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ:ג כִּי אֶצָּק-מַיִם עַל-צָמֵא וְנוֹזְלִים עַל-יַבָּשָׁה אֶצֹּק רוּחִי עַל-זַרְעֶךָ וּבִרְכָתִי עַל-צֶאֱצָאֶיךָ:ד וְצָמְחוּ בְּבֵין חָצִיר כַּעֲרָבִים עַל-יִבְלֵי-מָיִם:ה זֶה יֹאמַר לַה' אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם-יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַה' וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה: 
 עם ישראל עומד במשפט ולא מוצא מה לטעון לזכותו והנה הקב"ה נהיה הסנגור ומעודד את העם שלמרות החטאים, ה' לא מסיר את חסדו מעליו. עם ישראל נמשל לצמא וליבש שיקבל מנת מי חיים שתגרום לצמיחתו המחודשת תוך כדי הכרה בשייכותו לה'.

ו כֹּה-אָמַר ה' מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ ה' צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים: 
פסוק חשוב זה מבטא את אחדותו ובלעדיותו של האל. וההפטרה תעבור לעסוק בעבודה הזרה ובחוסר התועלת שבה.
ז וּמִי-כָמוֹנִי יִקְרָא וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי מִשּׂוּמִי עַם-עוֹלָם וְאוֹתִיּוֹת וַאֲשֶׁר תָּבֹאנָה יַגִּידוּ לָמוֹ:ח אַל-תִּפְחֲדוּ וְאַל-תִּרְהוּ הֲלֹא מֵאָז הִשְׁמַעְתִּיךָ וְהִגַּדְתִּי וְאַתֶּם עֵדָי הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי וְאֵין צוּר בַּל-יָדָעְתִּי: 
שוב מבטא הנביא את גדלותו של אלוקים.
ט יֹצְרֵי-פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל-יוֹעִילוּ וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה בַּל-יִרְאוּ וּבַל-יֵדְעוּ לְמַעַן יֵבֹשׁוּ: 
הפסלים והאלילים הם הבל
י מִי-יָצַר אֵל וּפֶסֶל נָסָךְ לְבִלְתִּי הוֹעִיל:יא הֵן כָּל-חֲבֵרָיו יֵבֹשׁוּ וְחָרָשִׁים הֵמָּה מֵאָדָם יִתְקַבְּצוּ כֻלָּם יַעֲמֹדוּ יִפְחֲדוּ יֵבֹשׁוּ יָחַד:יב חָרַשׁ בַּרְזֶל מַעֲצָד וּפָעַל בַּפֶּחָם וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ וַיִּפְעָלֵהוּ בִּזְרוֹעַ כֹּחוֹ גַּם-רָעֵב וְאֵין כֹּחַ לֹא-שָׁתָה מַיִם וַיִּעָף:יג חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת:יד לִכְרָת-לוֹ אֲרָזִים וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן וַיְאַמֶּץ-לוֹ בַּעֲצֵי-יָעַר נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל: 
כאן מתוארת עבודת יצירת הפסלים השונים. פסלי מתכת ופסלי עץ. חרש המתכת גם צריך עצים על מנת להסיק את הכבשן ולהתיך את הברזל ולעצבו על ידי מכות פטיש (מקבת). מרוב התלהבות ביצירת האליל הנפח לא אוכל ולא שותה ולכן מתעייף. גם חרש העץ מתכנן תוכניות ונעזר בכלי המקצוע: קו - סרגל, מקצוע - כלי שיוף וגילוף ומחוגה - דומה לימינו. העבודה מתבצעת לפי תבניות ואפילו הפסלים שנוצרים הם לתפארת כלומר נאים ומפוארים. ניתן להסיק מפסוקים אלו שרמת היצירה והעיבוד של החומרים הייתה גבוהה למדי. לכל העבודות האלו צריכים עצים אבל אותו עץ מיועד לכמה שימושים.

טו וְהָיָה לְאָדָם לְבָעֵר וַיִּקַּח מֵהֶם וַיָּחָם אַף-יַשִּׂיק וְאָפָה לָחֶם אַף-יִפְעַל-אֵל וַיִּשְׁתָּחוּ עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגָּד-לָמוֹ:טז חֶצְיוֹ שָׂרַף בְּמוֹ-אֵשׁ עַל-חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע אַף-יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר:יז וּשְׁאֵרִיתוֹ לְאֵל עָשָׂה לְפִסְלוֹ (יִסְגָּוד) [יִסְגָּד-לוֹ] וְיִשְׁתַּחוּ וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו וְיֹאמַר הַצִּילֵנִי כִּי אֵלִי אָתָּה: 
אותו בול עץ נחצה לשניים. חציו מושלך לאח על מנת שלנגר לא יהיה קר מדי. ומהחצי השני אותו נגר עושה אליל וסוגד לו.

יח לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם:יט וְלֹא-יָשִׁיב אֶל-לִבּוֹ וְלֹא דַעַת וְלֹא-תְבוּנָה לֵאמֹר חֶצְיוֹ שָׂרַפְתִּי בְמוֹ-אֵשׁ וְאַף אָפִיתִי עַל-גֶּחָלָיו לֶחֶם אֶצְלֶה בָשָׂר וְאֹכֵל וְיִתְרוֹ לְתוֹעֵבָה אֶעֱשֶׂה לְבוּל עֵץ אֶסְגּוֹד:כ רֹעֶה אֵפֶר לֵב הוּתַל הִטָּהוּ וְלֹא-יַצִּיל אֶת-נַפְשׁוֹ וְלֹא יֹאמַר הֲלוֹא שֶׁקֶר בִּימִינִי: 
הנבואה חוזרת על האבסורד שבצעד זה על מנת להדגישו. לו רק היו חושבים קצת על מעשיהם היו רואים שחצי בול עץ נהפך לגחלים לאפיית לחם וצליית בשר (מנגל) ולחצי השני משתחווים. איפה ההיגיון בכך?

כא זְכָר-אֵלֶּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל כִּי עַבְדִּי-אָתָּה יְצַרְתִּיךָ עֶבֶד-לִי אַתָּה יִשְׂרָאֵל לֹא תִנָּשֵׁנִי: 
דברי הנבואה מיועדים לעם ישראל שיזכור עד כמה עבודת האלילים היא פסולה ולעם ישראל יש אלוקים אחד. 

כב מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאתֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ:כג רָנּוּ שָׁמַיִם כִּי-עָשָׂה ה' הָרִיעוּ תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה יַעַר וְכָל-עֵץ בּוֹ כִּי-גָאַל ה' יַעֲקֹב וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר:
הבנה זו תוביל לאפשרות של החזרה בתשובה אבל כאן כבר נדרשת אקטיביות של עם ישראל והדרישה היא שובה אלי. לאחר החזרה בתשובה של עם ישראל תגיע השמחה הגדולה בשמים ובארץ , בהרים וביער. גאולת ישראל תושלם והקב"ה יוכל להתפאר בעמו, שיבצע את מטרתו הראשונית כפי שמופיעה בתחילת ההפטרה - יספר בעולם את תהילת ה'. נראה שזה הקשר העמוק לפרשת ויקרא ואולי אף לספר ויקרא בכללותו. זהו הספר שבו עם ישראל מקבל את רוב המצוות, המצוות שיהפכו אותו לעם סגולה ויממשו את ייעודו כעם שלם של "ממלכת כהנים וגוי קדוש"




לדף הראשי של פרשת ויקרא

פרשת ויקרא לילדים

תקציר פרשת ויקרא

לאחר שסיימנו את ספר שמות בהקמת המשכן ובהשראת השכינה בתוכו, אנו פותחים את ספר ויקרא, פרשת ויקרא, בדיני הקורבנות הקרבים במשכן. כיוון שרובו של ספר ויקרא, השלישי מבין חמשת חומשי תורה, עוסק בעבודת הכוהנים במשכן, נקרא הספר גם 'תורת כוהנים'.

אדם רשאי להביא קורבן לה' בכל עת שינדבנו ליבו. התורה מפרטת תחילה את דיני קורבן העולה. הקורבן נקרא כך כיוון שעולה כולו על המזבח ונשרף כקורבן. קורבן עולה יכול להיות מן הבקר, מן הצאן ומן העוף ואפשר גם להביא מנחות מן הצומח. כאשר אדם בוחר להביא את קורבנו מן הבקר והצאן, עליו להביאו ממין זכר. הבעלים סומך את ידיו על ראש הקורבן ומבקש את אשר על ליבו.

כל אדם יכול להביא עולה גם מן הצומח, אך בדרך כלל זהו קורבנו של העני. התורה מונה חמשה סוגים של מנחות. הכהן קומץ בידו מן הסולת והשמן ומקריב על המזבח עם הלבונה. יתרת המנחה נאכלת בקדושה ובטהרה על-ידי הכוהנים.

התורה מבהירה כי על המנחות להיאפות כמצה ואין להקריבן חמץ, וכן אסור לערב בה מי פירות. לעומת זאת חובה למלוח כל קורבן, מן החי או מן הצומח במלח, שכן ברית כרותה למלח להיות נקרב על המזבח. התורה מזכירה מנחה נוספת הבאה מן הצומח, אך דווקא מן השעורים – מנחת העומר. מנחה זו מוקרבת למחרת הפסח.

קורבן השלמים בא אף הוא כנדבה. אך שלא כמו העולה, אינו מוקרב כולו על המזבח. רק כמה מאבריו הפנימיים עולים לשרפה והקרבה על המזבח ויתר הקורבן מתחלק בין בעליו לכוהנים. זהו גם אחד הטעמים שנקרא שלמים, שכן יש בו שלום בין המזבח לכוהנים והבעלים.

אם הכוהן הגדול יחטא ויתחייב חטאת, עליו להביא פר, לסמוך עליו את ידיו לבקשת כפרה ואז לשחוט את הקורבן. מן הדם יש להזות שבע פעמים על הפרוכת המבדילה בין ההיכל לקודש הקודשים, וכן על קרנות מזבח הזהב הפנימי – מזבח הקטורת. מקריבים על המזבח כמה מאבריו הפנימיים של הפר ואת היתר שורפים מחוץ למחנה.

כאשר הסנהדרין, בית הדין הגדול, שוגה בפסיקת ההלכה ועל-פיו חוטאים כל ישראל, יש להביא קורבן חטאת מיוחד. את הקורבן, פר בן בקר, מביאים זקני העדה והם הסומכים את ידם על ראשו לבקשת הכפרה. לאחר שחיטת הפר, נוטל הכוהן הגדול מדמו ומזה שבע פעמים על הפרוכת ועל המזבח הפנימי. את שארית הדם הוא שופך אל יסוד מזבח העולה העומד בעזרה.

כאשר החוטא בשגגה הוא יהודי מן המניין  שאינו עונה על ההגדרות הקודמות, קורבן חטאתו יהיה שעירת עיזים או כבשה, שתיהן ממין נקבה. אף הוא יתוודה כשהוא סומך ידיו על ראש קורבנו, ולאחר השחיטה בצפון העזרה, תתכפר חטאתו בזריקת הדם על קרנות המזבח החיצון והקרבת כמה מהחלקים על גבי המזבח.

התורה מונה מספר חטאים שעליהם יש להביא סוג נוסף של חטאת: הנמנע מלמסור עדות, האוכל קודשים בטומאה והעובר בשוגג על שבועתו. קורבן חטאת זה נקרא 'עולה ויורד', שכן התורה מאפשרת להביא חטאת זו בהתאמה למצבו הכלכלי של החוטא: העשיר יביא כבשה או שעירה ממין נקבה, העני יתכפר בשני תורים או בשני יונים והדל עוד יותר יסתפק בהבאת חטאת מנחת-סולת.

אדם שנהנה בשגגה מכספי הקדש או מרכוש הקדש, עליו להביא קורבן אשם, איל ממין זכר שערכו שני סלעים. כו-כן עליו להשיב את ערך מעילתו בהקדש בתוספת חמישית (עשרים אחוזים).

כאשר מתעורר ספק לפיו יתכן ואדם עבר עבירה שחיובה בכרת, הוא מביא אשם תלוי, תלוי מלשון ספק. לדוגמה, כאשר לפניו מונחות שתי חתיכות מאכל דומות, האחת שומן מן החי המותר באכילה והשנייה חלב מן החי (חלב בניקוד סגול) שעל אכילתו חייב כרת, אך הוא אינו מודע לכך ואוכל אחת מן השתיים. מאוחר יותר נודע לו כי אחת מהחתיכות הייתה חלב אסור, אך עתה כבר אינו יכול לברר איזו מהן אכל. עליו להביא אשם תלוי מספק. אם ייוודע לו בעתיד כי אכן אכל מן החלב האסור, יביא קורבן חטאת על שגגתו.

סוג נוסף של קורבן אשם, אף הוא איל זכר בערך שני סלעים, מביא כל החוטא בגזילה לסוגיה: גוזל את חברו; עושק שכר שכיר; מכחיש הלוואה או פיקדון שהופקד בידיו; מכחיש אבידת חברו שמצאה ונטלה לעצמו וכד'. על כל אלו, כאשר מחליטים לשוב מחטאם, להשיב את הגזל או העושק שבידיהם ולהוסיף חמישית- עשרים אחוזים - לנגזל. לכפרת העוון עליהם להביא כאמור , קורבן אשם.

דבר תורה קצר לפרשת ויקרא


השאלה העיקרית העולה מפרשת ויקרא היא מה משמעות הקורבנות בימינו. עניין הקורבנות נראה לא שייך לנו ולתרבות שאנו מכירים. להרוג סתם בעלי חיים?? בשביל מה. השאלה מציקה רבות גם לאנשים דתיים שבהחלט לא בטוחים שהקורבנות מתאימים לימינו. הנושא אינו פשוט וניתן רק כמה כיוונים עליו למחשבה.

כמעט כל הנביאים שהוכיחו את העם על חטאיהם הדגישו כי לה' אין חפץ בקורבנות כאשר הם לא מבטאים שום דבר אמיתי אלא נעשים מתוך הרגל. לדוגמא:
שמואל א' ט"ו כב: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים"
ישעיהו א' יא: " לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי"
הקורבן הוא אמצעי בלבד ואינו מטרה בפני עצמה. הקורבן יכול להיות אמצעי לחרטה, לחזרה בתשובה, להודאה לה' ועוד אולם לא יכול לבוא במקומם כמחווה ריקה או כאמירת סליחה ללא שום כוונה. לכן יש ללמוד את הטעמים והסיבות עליהם מביאים קורבנות ואת המטרה שלהם. המטרה לא השתנתה במהלך הדורות, האמצעים השתנו (הקורבנות בטלו לאחר חורבן בית המקדש ויש להם תחליפים שונים - למשל התפילות). גם בעתיד ייתכן ויהיו תחליפים לנושא הקורבנות.

לגבי הריגת בעלי חיים, חשוב לזכור שברוב הקורבנות, הבשר היה נאכל על ידי הכוהנים ולכן אין בכך "בזבוז" או "התאכזרות" סתמית לבעלי חיים. התורה אינה מחייבת צמחונות, ואכילת בשר הותרה לבני אדם. אמנם ההיתר לאכול בשר חיה בא לראשונה לנח, לאחר המבול, כאשר עד אז אכילת בשר הייתה אסורה. יש פרשנים הרואים בכך שבמציאות עתידית, הדרך הצמחונית אולי תהיה עדיפה, אבל עדיין לא כעת.

בנוסף, חלק מהקורבנות הם מן הצומח, ונקראים מנחות. האפשרות להביא קורבן מהצומח נועדה גם לטובת העניים שלא יכלו לעמוד במחירים הדרושים להבאת קורבן מן החי, אולם מנחות מהצומח נדרשים גם למטרות שונות אחרות למשל, מנחת העומר המוקרבת בפסח. האפשרות להביא קורבן מן הצומח בלבד הוצעה על ידי חלק מהמפרשים כאפשרות לשמור על הקורבנות גם בימינו.

כיום לקורבנות אין יישום מעשי. לא ברור לנו מה יהיה בעתיד. מאחר ואין לנו אפשרות לענות על השאלה אם בעתיד יחזרו הקורבנות (ויש להבדיל בין שאלה זו לשאלה אם בעתיד ייבנה המקדש) כל מה שנשאר לעשות הוא ללמוד היטב את ענייני הקורבנות בתור לימוד תורה ובעיקר ללמוד על הכוונות והטעמים מאחורי הקורבנות.

הערה: נושא הקורבנות רחב, אולם על מנת שהמאמר יהיה ברור גם לנערים ולילדים, הנושא הופשט מאד. למבוגרים, מומלץ מאד להרחיב את העיון בנושא בשני המאמרים הבאים:

טעמים במצוות הקורבנות לפי הרמב"ם, רמב"ן והרלב"ג

טעמים נוספים במצוות הקורבנות לפי הרש"ר הירש
קין והבל מקריבים מנחה - כרטיס משנת 1906



לדף הראשי של פרשת ויקרא


חידון לפרשת ויקרא

החידון לפרשת ויקרא מורכב כרגיל מחידות ציורים ומחידות מילוליות המתייחסות לנושאים שונים בפרשת ויקרא. מומלץ לנסות ולפתור לאחר קריאת הפרשה בבית או בבית הכנסת. החידות ברמות קושי שונות ומתאימות לכל הגילאים. לאחר חידות ציורים, חידות לילדים לפי אותיות לפרשת ויקרא

חידות לפרשת ויקרא
חידות לפרשת ויקרא


בדף החידות הבא חידות לילדים (מקורות לתשובה מופיעים ליד כל חידה) לפי סדר אותיות הא' ב'.
חידות לפי א' ב' לפרשת ויקרא
חידות לפי א' ב' לפרשת ויקרא


מאמרים נוספים לפרשת ויקרא

למתקשים, ניתן להיעזר בפתרונות המופיעים בדף התשובות לחידון

טעמי הקורבנות לפי הרש"ר הירש

במאמר דאשתקד על טעמי הקורבנות הבאנו את טעמיהם של הרמב"ם, הרמב"ן והרלב"ג. בסוף המאמר ציינו בשורה את דעתו של הרש"ר הירש. מאמר זה ירחיב את הדיון בטעמי הקורבנות לפי הרש"ר. בפירושו מנתח הרב את פסוקי הקורבנות כמעט מילה במילה ונביא רק מעט מדבריו ונתייחס גם לדבריו המפורשים נגד הרפורמה שהחלה בזמנו.
בראשונה מתייחס הרש"ר למביא הקורבן בפסוק ב': "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן-הַבְּהֵמָה מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶם"
"תחילה הרחיב את הנושא בני ישראל על ידי כלל: אדם. וכך בראש תורת הקורבנות הרי הוא פותח שער לכל אדם באשר הוא, ולא רק לאדם מישראל. כל אדם זכאי להקריב קרבן בבית המקדש... נמצאת אומר: לא 'התקדמות רוחו הנאורה של שלמה' הרחיבה את 'האופקים המצומצמים של דת משה' והעשירה את 'מושג האל והמקדש' על ידי השקפה רחבה, קוסמופוליטית. כי כבר פתיחת תורת הקורבנות של דת משה נותנת למקדש את ייעודו האוניברסלי... אולם בעוד תיבת אדם מרחיבה את הנושא, הרי התוספת 'מכם' מצמצת אותו... מכם - להוציא את המומר (חולין ה ע"א). כך נתמעט המומר, שהפך ל-'אחר' והיה ל-'לא יהודי'. בני הנכר נתרבו ללא יוצא מן הכלל... אולם אין בכך כדי למעט כל יהודי, שעדיין לא הגיע לשלמות מוסרית שהרי מיד הוא אומר: 'מן הבהמה - להביא בני אדם שדומין לבהמה'. הן זה כל עצמו של הקורבן: המקריב מביא בו את בחינת הבהמה שבו - זו שעודנה טעונה זיקוק והרי הוא מקדש ומזקק את יצריו החושניים - על ידי עצם ההקרבה של ה-'בהמי' שבאדם. מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה. נתמעט רק המומר, שכבר ניתק את כל הוויתו מן היהדות..."
כבר בפתיחה קצרה זו אנו רואים את התנגדותו העזה של הרב לרפורמה. תנועת הרפורמה הדורשת ראייה יותר אוניברסלית על התורה, אין לה על מה לסמוך. התורה עצמה כבר אוניברסלית בתוכה. לא ניתן להגיד על "דת משה הישנה" כי היא אינה אוניברסלית ועל ידי הפיכתה לכזו להגיע גם למקומות רחוקים אלא האוניברסליות כבר נמצאת באופן אינהרטי ומובנה בה עצמה. ייתרה מכך, בעוד שבני נכר יכולים להקריב קורבנות במקדש, אותם מומרים (והרש"ר מדגיש שהם כאלו שהתנתקו לחלוטין מיהדותם) הם שאינם רשאים להקריב קורבנות. בין לבין, הרב מציע את טעמו למצוות הקורבנות. הבאת הקורבן כמוה כזיקוק אותו חלק של האדם המתנהג כבהמה (בקר או צאן), התגברות עליו והפיכתו לאדם טוב יותר על ידי כך.
לאחר מכן מנתח הרב את משמעות המילה "קרבן":
'קרבן. אין בידינו מילה לועזית המבטאת את המושג קרבן לאשורו. התרגום השגור הוא offering. מילה זו שנגזרה מן הלטינית קשורה איפוא להוראת "הגשה", אך לרוע המזל קיבלה גוון של הוראת חורבן, השמדה והפסד, וזו זרה ואף מנוגדת למושג הקרבן העברי. אולם גם ההוראה המקורית של "הגשה" איננה תואמת את "קרבן" במלואו, שכל כל מקום שאתה מוצא "הגשה", שם קדמה משאלה או דרישה מצד זה שהחפץ מוגש אליו ותכלית ההגשה היא מילוי משאלתו או סיפוק צרכיו הדרושים לו. אין להפריד בין הגשה לבין מתת, או מתנה, אך מושג הקרבן רחוק מכל אלה. הוא מצוי רק בהקשר של בן אדם למקום ואין להבין אותו אלא על פי הוראת השרש "קרב". הן פירוש קרב כמשמעו: להתקרב, להגיע לידי יחסים הדוקים עם פלוני. אמור מעתה התכלית והתוצאה של ההקרבה היא השגה חיובית של קיום נעלה יותר ומכאן שאין לייחס לה את ההוראה המנוגדת של חורבן, השמדה והפסד. וכן מוכח מכאן שהקרבן בא לספק את צרכי המקריב - ולא את זה שהקרבן "קרב" אליו. רצון המקריב, שדבר משלו יגיע לידי יחסים קרובים עם ה'. זה כל עצמו של ה"קרבן" והפעולה המיועדת להביא לידי כך קרויה "הקרבה".
באנגלית של ימינו המונח השגור לקורבן הוא sacrifice. הרש"ר היה כמובן שולל גם פירוש זה. הרי הקורבן אינו ויתור על משהו, ההיפך הוא הנכון, המקריב מבקש באמצעותו להשיג משהו. שלילת המילה "הגשה" או "הצעה" כמו שהיינו מתרגמים היום גם היא ברורה, הקורבן לא נועד לפייס את ה' (כדוגמת מנחות ותשורות שהביאו שליחים למלכים על מנת לפייסם ולפתוח בכך מערכת דיפלומטית) וגם כלל לא נועדו עבור ה' והוא ממילא לא חפץ בהם בפני עצמם וללא שום דבר מאחוריהם. דבר זה מובלט פעמים רבות ביותר בנביאים וכמעט כל נביא נוקט בלשון מעין זו, למשל:
שמואל א' ט"ו כב: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים"
ישעיהו א' יא: " לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי"
ישעיהו ס"ו ג: "שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה-אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם-חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן גַּם-הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה."
ירמיהו ז' כא-כב: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל  עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר:  כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח"
הושע ו' ו-ז: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא-זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת"
וממשיך הרש"ר:
'תכלית הקרבן היא קירבת אלקים. "קרבת אלוקים יחפצון" (ישעיהו נח ב) - זו קרבת האלוקים שהיא הטוב היחיד לאדם מישראל, שבלעדיה הוא חש "כבהמות", מעורטל מכל ייעוד האדם. במקדשי אל יבין האדם, שקירבת אלקים היא קנה מידה יחיד להשקפת עולמו ולהערכת אושרו. שם, בדביר ובהיכל, יתברר לו, שאושרו הרוחני והחומרי יתפתח רק בקירבת ה' ובשלטון דת אל, וזו כל אחרית ייעודו'
את הדגם לכל מעשה הקורבנות מוצא הרש"ר במעשה ברית בין הבתרים בה הצטווה אברהם (בראשית ט"ו ט-יא):
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל: וַיִּקַּח-לוֹ אֶת-כָּל-אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ-בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת-הַצִּפֹּר לֹא בָתָר: וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל-הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם"
אברהם מצטווה להקריב את כל הקורבנות האפשריים. מן הבהמה - בקר וצאן, מן החיה - איל ומן העוף - תור וגוזל (בן יונה). אלו הם כל הקורבנות האפשריים והכשרים. בפירושו שם מונה הרש"ר את המאפיינים של כל קורבן. דבריו שם ארוכים ומתארים את כל הברית והחזון לאברהם והבאתי רק את מה שנוגע לענין הקורבנות.
'עוד נותר לנו לפרש, מה משמעות עגלה, עז אייל, תור גוזול - בתחום האישיות של אדם ואומה. ואין ספק, שהם מסמלים בחינות מסוימות של אישיות האדם. דבר זה מוכח בעליל מדיני הקורבנות שכן רק בהמות אלו כשרות לקרבן. ויש הלכות ברורות על סוג הבהמה ומינה - הכל לפי אישיות המקריב, מצבו ויחסו לסביבתו. מין הבקר, השור, מייצג את בהמת העבודה - הפעילה ועובדת לאדוניה - בניוגד לחמור המייצג את בהמת המשא... מין הבקר מייצג איפוא את כח המעשה והפעילות. הפר הוא בן בקר במלוא אונו. בקרבן הוא מסמל את איש הציבור, הפעיל בעבודת ה' ובשליחות הציבור ועובר לפני הקהל. כך: פר כהן משיח, פר כהן גדול ביום הכיפורים, פר העלם דבר של ציבור וכו'. העגלה מסמלת את כח המעשה בראשית צמיחת התפתחותו. הצאן היא בהמת המרעה והיא מסמלת איפוא את היחס הכללי שבין ה' לבין האדם והעם. האדם והעם הם הצאן והעדר, ואילו ה' הוא הרועה. בקרבנות - השה הוא הביטוי הכללי של האישיות הלאומית הישראלית. כך בקרבן פסח, בתמידים וכו'. כמו כן הוא מסמל את היחיד, שאיננו פועל בשליחות הציבור. כך בחטאת היחיד שהיא כבשה או שעירה מן הצאן. העז והאיל הם ממין הצאן והם נתייחדו באופים המיוחד.  העז היא כשמה, עזה תקיפה וקשה. היא רכה ונכנעת רק כלפי אדוניה, אך מאיימת בקרניה על כל זר. היא מסמלת איפוא את כח ההתנגדות, את העצמאות הגברית המציית למצוות אדוניה ועומדת בתוקף מול כל פיתוי. משום כך העז שכיחה כקורבן חטאת, שכן חטאת מכפרת על קלות הדעת. שעיר ושעירת עבודה זרה, שעיר העם ביום הכיפורים, שעיר נשיא, שעירי רגלים וראש חודש וכדו'. האיל הוא כשמו - הכבש הבוגר, ההולך לפני העדר. הוא מסמל איפוא את גדולי העם עתירי הנכסים. האיל מסמל את בעלי הרכוש ומכאן תפקידו בקורבן, הוא מכפר על חטא התלוי בממון או במעמד בכיר. אשם מעילה, אשם גזילה.  צפור טהורה (הרש"ר מציין כי רק עוף טהור מכונה ציפור) היא חסרת אונים ונטולת כח התנגדות ואף על פי כן היא משתמטת משלטון האדם בכוח מעופה. היא היא ציפור הדרור, הבורחת והפורחת שרודפים אחריה בעורמה והיא נמלטת בכנפיה... היא מסמלת איפוא את עם ישראל, המעט בכח ורב בדרור ומכאן תפקידה בקורבן. היא מסמלת אדם ערטילאי, שאין לו רכוש, מעמד או כח ודיו אשר הוא חי, כך בקורבן עולה ויורד ומאידך היא מסמלת אדם שקם מחוליו וזכה שנית בחיי דרור רעננים. כך: קיני יולדת וציפורי מצורע..."

הרש"ר ממשיך עוד רבות בפירושו לפרשת ויקרא גם בדיני הקורבנות וגם ברעיונות היוצאים מהם אולם עיקר פירושו כי מטרת הקורבנות היא בקירבה לה'. האדם המביא את הקורבן צריך קודם כל לברור לו את הקורבן המתאים ביותר בהתאם למצבו וליחסו עם סביבתו. לכל סוג קורבן יש את המטרות שלו ואת תפקידו המיוחד. הקרבת הקורבן, נועדה להוציא את הבמה מהאדם. האדם הרחוק מאלוקיו הרי הוא כבהמה חסר ייעוד, הבאת הבהמה כקורבן (ובמקרים מסוימים עוף) היא המאפשרת את ההתקרבות המחודשת.

מאמרים נוספים לפרשת ויקרא
ברית בין הבתרים
ברית בין הבתרים, ג'ררד חוט Gerard Hoet דמויות מהתנ"ך 1728

תשובות לחידון ויקרא

להלן התשובות לחידון פרשת ויקרא. אם טרם עיינתם בחידות וניסיתן לפתור לבד אנא פתחו את הקישור לחידות פרשת ויקרא לפני שתעיינו בתשובות.

עוד מעט...






מתחילים
  • שלוש פעמים בפסוק אחד - הכוונה לפסוק ה' י"ט: "אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַה'" הוראות המילה אשם שונה בכל מופע.
  • סימן הקריאה מרמז לפרשת השבוע - ויקרא
  • האות סמך הגדולה מסמלת את פעולת הסמיכה על ראש הקורבן.
  • בעברית קוראים לו טלה. הכוונה למזל טלה. מזל זה Aries הוא מזלו של חודש ניסן. התרגום המקובל הינו דווקא איל (חיריק באות י') או באנגלית  The Ram . חשוב להבחין בין האיל בפרשתינו ובדיני הקורבנות שהוא כינוי לכבש בוגר לבין האייל שהוא חיה שונה לחלוטין. איני יודע למה בעברית מכונה המזל טלה דווקא שמשמעותו דווקא צעיר.
  • המחבת מייצגת את המנחות (ב' ה): "אִם-מִנְחָה עַל-הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה".
  • הפרה הכבש (בתמונה גדי) וציפור תור הצווארון הם כולם מסוגי הקורבנות הכשרים.
  • עצם האגן מכילה שקע אליו מתחברת הירך. שקע זה מכונה מרחשת, סוג של מנחה המופיעה בפרשה (ב' ז): "אִם-מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה"
  • תמונת הלווין של ים המלח מייצגת את ההלכה הדורשת (ב' יג): "וְכָל-קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹקיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח".
  • פסח כבר כאן מתייחס לאיסור הקרבת חמץ (ב' יא): "כָּל-הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה' ". ניתן גם לקשר את פסח למילה אביב המופיעה בפסוק (ב' יד): "וְאִם-תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ"
  • שני טעמים: הכרחי ואסור - שניים מארבעת הטעמים הם מלוח ומתוק (השניים האחרים הם חמוץ וחריף. יש עוד כמה טעמים והמספר המדויק נתון בויכוח שאין כאן מקום להאריך). הדבש אסור והמלח הכרחי.

סטטיסטקה בפרשת ויקרא

פרשת ויקרא היא הפרשה ה-24 בתורה וה-1 בחומש ויקרא. הפרשה נכתבת ב-215 שורות בספר תורה ויש בה 21 פרשיות (מיקום 7), מתוכן 13 פרשיות פתוחות ו -8 סתומות. בפרשה יש 111 פסוקים (מיקום 26),1673 מילים (מיקום 20) ו-6222 אותיות (מיקום 20). לפי ספר החינוך יש בפרשת ויקרא 16 מצוות (מיקום 14), מתוכן 11 מצוות עשה (מיקום 7) ו-5 מצוות לא תעשה (מיקום 14).

לדף הראשי של פרשת ויקרא

לפרשה הקודמת - פקודי
לפרשה הבאה -צו

לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה

פרשת ויקרא - טעמים למצוות הקורבנות

 נושא הקורבנות מעמיד הרבה אנשים דתיים בימינו במבוכה מסוימת. מצד אחד, הקורבנות הם עניין חשוב, ואנו מתפללים לחידוש הקורבנות בתפילה. ומצד שני רוב האנשים מרגישים שלא בנוח עם המתת בעלי חיים לצורך פולחן דתי (ובמיוחד לקורבנות שאינם נאכלים). מה יהיה בעתיד לגבי הקורבנות איני יודע ובמאמר זה ננסה לסקור מספר גישות לנושא הקורבנות.

מקובל ליחס את נושא הקורבנות לספר ויקרא, אולם נושא הקורבנות מצוי בכל אחד מהחומשים. בספר בראשית אנו מוצאים קורבנות רבים. החל מקין והבל שהביאו קרבן לה', נח כשיצא מהתיבה, אברהם יצחק ויעקב ועוד. גם בספר שמות, בפרשיות המשכן אנו מוצאים קורבנות (כמו שראינו קורבנות התמיד מופיעים בפרשת תצווה) ובספר במדבר מופיעים קורבנות הנשיאים, קרבן נזיר, סוטה, מוספים ועוד.
החשיבות המיוחסת לקורבנות גדולה כפי הנאמר במסכת אבות (א,ב):
"שמעון הצדיק היה משיירי אנשי כנסת הגדולה.  הוא היה אומר, על שלושה דברים העולם עומד--על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות החסדים"

גם בהלכה הקורבנות תופסים מקום חשוב מאד וסדר משנה שלם – קודשים עוסק בדיני הקורבנות. בנביאים לעומת זאת היחס אוהד הרבה פחות. אין כמעט נביא שאינו טוען נגד הקורבנות ונביא אך מעט דוגמאות:
שמואל א' ט"ו כב: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים"
ישעיהו א' יא: " לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי"
ישעיהו ס"ו ג: "שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה-אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם-חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן גַּם-הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה."
ירמיהו ז' כא-כב: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל  עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר:  כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח"
הושע ו' ו-ז: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא-זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת"
אמנם הנביאים אינם נגד הקורבן עצמו אלא נגד הבאת הקורבן מצד אחד והמשך החטאים באותה העת, אבל גם מדבריהם נראה שהקורבנות בפני עצמם אינם נחוצים.

הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג' פרק ל"ב – מומלץ לקורא את הפרקים במלואם): 
"לכן אין אפשרות בטבע האדם שיעזוב את כל אשר הסכין אליו בבת-אחת. לכן, כאשר שלח האל את משה רבנו לעשׂות אותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש על-ידי שנדע אותו יתעלה, כמו שהבהיר ואמר: אתה הָרְאֵיתָ לדעת... והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות... לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו,הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין אליו. הדבר היה דומה באותם ימים כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה אומר: "האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשׂה כלל"

לפי הרמב"ם אין תועלת בקורבנות עצמם אלא זוהי תחבולה בלבד מאחר ולא ניתן היה באותו זמן לבטלם כליל ובפרק כ"ו הוא מקדים ואומר כי אין בכלל לתת טעם לא למצוות הקורבנות עצמה ולא לפרטי המצווה:
"דע שהחוכמה חייבה - ואם תרצה תאמר שההכרח גורם - שיהיו פרטים שאי-אפשר לתת להם טעמים. כביכול, דבר נמנע הוא לגבי התורה שלא יהיה בה משהו מן האופן הזה. זה נמנע מפני שאם תאמר: "מדוע כבשֹ ולא איל?" אותה שאלה עצמה היתה מתחייבת לוּ נאמר איל במקום כבשֹ. והרי אין מנוס ממין כלשהו. וכן אם תאמר: "מדוע שבעה כבשֹים (במדבר כ"ח, 27) ולא שמונה?", היו שואלים כן לוּ אמר "שמונה" או "עשֹרה" או "עשֹרים". והרי בהכרח אין מנוס ממספר. זה דומה כביכול לטבע האפשר. שבהכרח אין מנוס מקיום אחד האפשריים, ואין שואלים מדוע אפשרי זה הווה ולא אפשרי אחר. כי אותה שאלה היתה מתחייבת לוּ הגיע לידי מציאות האפשרי האחר במקום זה. דע עניין זה והבן אותו!"
לכאורה מהתורה פסוק המתאים לדברי הרמב"ם (ויקרא י"ז, ה-ז):
"לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל-הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם: וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת-הַדָּם עַל-מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה': וְלֹא-יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת-זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה-זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם"
ההקרבה במקדש מחליפה את העבודה הזרה לשעירים.
ועדיין בפרק מ"ו הרמב"ם מנסה לתת טעם לכל ענין בקורבנות:
"המצוות הכלולות בקבוצה האחת-עשׂרה הן שמנינו במה שנותר מספר עבודה ובספר קורבנות. כבר ציינו את תועלתן באופן כללי. נתחיל עכשיו לתת טעם לכל אחת מהן על- פי השׂגתנו ונֹאמר: כתוב בתורה, כמו שפירש אונקלוס, שהמצרִים הקדמונים היו עובדים את מזל טלה. לכן היו אוסרים לשחוט צאן ושׂונאים רועי צאן. נאמר: הן נזבח את תועבת מצרים (שמות ח', 22 ) ונאמר: כי תועבת מצרים כל רֹעה צאן (בראשית מ"ו, 34). ... כמעט רוב עובדי עבודה זרה שׂונאים שחיטת בקר. ... לכן אתה המוצא שההודים אינם שוחטים בקר כלל עד ימינו אלה, אפילו בארץ בה שוחטים שאר מיני בעלי-חיים.
כדי למחות את עקבותיהן של דעות לא נכונות אלה צֻוֵּינוּ להקריב שלושה מיני מקנה אלה דווקא: מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קָרבנכם (ויקרא, א', 2), כדי שבמעשׂה שאותו חשבו לשׂיא העבירה יתקרבו לאל, ובמעשׂה הזה יכופרו החטאים. כך תֵּרָפֵאנָה הדעות הרעות, שהן מחלות הנפש האנושיות, באמצעות הניגוד שהוא הקצה השני. לשם אותה תכלית עצמה נצטווינו לזבוח את כבשֹ הפסח ולהזות את דמו בְּמִצְרַיִם על השערים מבחוץ, כדי להסתייג מדעות אלה, לתת פרסום להפכן ולהקנות אמונה שהמעשׂה, שאתם חשבתם אותו לגורם ממית, הוא המציל מן המוות: וּפָסַח ה' על הַפֶּתַח ולא יתן המשחית לבֹא אל בתיכם לנגֹף (שמות י"ב, כ"ג) בתור שָׂכָר על מתן פרסום לציות והרחקת (מעשׂיהם ודעותיהם) המגונים של עובדי עבודה זרה".
אכן בפסח יש ענין מיוחד להקריב את תועבת מצרים (וגם לפרסם זאת ברבים על ידי מריחת הדם על המשקוף והמזוזות, ובמיוחד להינצל על ידי עבודה זו) והרמב"ם מרחיב זאת ליתר עניני הקורבנות ובהמשך הפרק מביא טעמים נוספים לפרטי הקורבנות.
גם בספרו ההלכתי היד החזקה, הרמב"ם, בניגוד לספרי פסיקה אחרים כמו השולחן ערוך, מפרט את הלכות העבודה ולקראת סיומם כותב כך (ספר עבודה, מעילה פרק ח הלכה ו) "ו  [ח] ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה, ולידע סוף עניינם כפי כוחו.  ודבר שלא ימצא לו טעם, ולא ידע לו עילה--אל יהי קל בעיניו; ואל יהרוס לעלות אל ה', פן יפרוץ בו.  ולא תהא מחשבתו בו, כמחשבתו בשאר דברי החול. "

הרמב"ן חולק על הרמב"ם (דברי הרמב"ן ארוכים ומומלץ לקוראם במלואם) בניסוח חריף
"...אלה דבריו ובהם האריך.
והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטיפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח.
"והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קורבן וייטב בעיני ה' ואמר בו (בראשית ח כא): וירח ה' את ריח הניחוח... ולשון הקורבנות את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי (שם כח ב), וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות ע"ז מדעת השוטים."
אם הקורבנות הם ריח ניחוח לה' בודאי יש להם סיבות ומטרות והרמב"ם אליבא דרמב"ן מוצא לעצמו פתרון קל מדי. הרמב"ן ממשיך בקו של הקורבן כמכפר על הנפש ועל האדם השם עצמו במקום הקורבן.

נעבור לפירוש של הרלב"ג – רבי לי בן גרשום. הרלב"ג עסק לרוב במדעים. היה מתמטיקאי ואסטרונום, המציא מכשירי ניווט ששימשו עד המאה ה-17 (מטה יעקב) ואפילו מכתש על הירח נקרא בשמו.
הרלב"ג לרוב ממשיך בדרכו של הרמב"ם, אך בנושא הקורבנות הוא חולק עליו ודעתו  היא כי לקורבנות יש טעמים. אסמכתא לדבריו הוא מוצא מהציווי בפרשת ויקרא (ב יג): "וְכָל-קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹקיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח"
"וכדי שניתן לבנו על כוונת התורה בקורבנות, שהם רבות התועלות מאד... ציוותה התורה להקריב מלח על כל קרבן, להעיר אותנו שלא נחשוב עניין הקורבנות דבר תפל, שאין בו טעם... והנה המלוח הוא הפך התפל. ולזה יהיה דבר שיש לו סיבה וטעם. וזה ממה שיעירנו להתבונן בענין הקורבנות, כדני שנעמוד על כוונתם, כי לא דבר ריק הוא" (רלב"ג לפרשת צו).
הרלב"ג אמנם מקבל את דעת הרמב"ם שהקורנות כנגד עבודה זרה אבל שזו רק אחת הכוונות וממשיך:
"אלא שעם כל זה, איננו ראוי שלא יהיה בענינם תועלת בעצמות". הרלב"ג מקשה כבר בפירושו לפרשת נח (שבנה מזבח בצאתו מהתיבה) "וראוי שנחקור בכאן בענין הקורבנות אשר הקריב נח. ונשתדל להתיר ספק מה יקרה בו ואינו מעט. וזה שכבר ביאר הרב המורה שענין הקורבנות אשר צווינו עליהם בתורה אינו מכוון בעצמו... ואם היה הענין כן מה זה אשר התעורר הנביאים לבנות מזבח ולהקריב עליו עולות..." ומציע כיוון חדש בטעם המצווה: "ומה שהוא מכוון בהם על הכוונה הראשונה, לפי מה שייראה לי, הוא שהם כלי להגעת הנבואה".
מצאנו באבות (ובבלעם הרשע להבדיל) שהקורבנות היו לאחר קבל נבואה או כהכנה לקבלת נבואה לדוגמא:
בראשית י"ב ז:" וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו"
וראו מקומות נוספים בספר בראשית: י"ג יד-יח, כ"ב ט-יא, כ"ו כד-כה, ל"ה ז-ט.
ולגבי בלעם במדבר כ"ג א-ג:
"וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-בָּלָק בְּנֵה-לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים: וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בִּלְעָם וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ: וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק הִתְיַצֵּב עַל-עֹלָתֶךָ וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֵה ה' לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה-יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי:

קבלת הנבואה לפי הרלב"ג דורשת:
"והנה יתבאר שיש לענין הקרבנות מבוא בהגעת הנבואה ממה שאומר והוא כא כבר התבאר בשני ממלחמות ה' (ספר של הרלב"ג) שבענין הנבואה יצטרך התבודדות לשכל מבין שאר כוחות הנפש. וזה לא ישלם כי אם בהתבטל שאר הכוחות מפעולותיהם. ולזה יצטרך הנביא, כשירצה להתנבות שיעורר הכח השכלי וירדים שאר כוחות. ומפני זה תמצא בנביאים שהיו עושים פעולות להגיע אליהם הנבואה כמאמר אלישע... והנה תמצא בענין הקורבנות שהם יעירו השכל וירדימו הכוחות המרגישות. וזה כי בזביחת בעל החיים ונתח אותו לנתחיו ושרוף אותו באש יש מהיכנע הנפש המרגשת מה שלא יעלם. כי הכוחות המרגישות כמו שהתעוררו מהרגשת המוחשים המתחדשים להם כן ייכנעו ויירדמו מהפסד המוחשים אשר אצלם הכנע מה, עם שיתן מפני זה האדם אל ליבו כי ההפסד הוא סוף כל אילו הדברים השפלים. ותיכנע מפני זה הנפש הבהמית ותדאג וירדמו כוחותיה. וכבר יתעורר השכל כשיתבודד האדם בענין אלו הנתחים ואופן החכמה אשר ביצירתם בזה האופן".
הקרבת הקורבן כמוה כממיתה את הנפש הבהמית של האדם ומכינה אותו לדרגות עליונות יותר בהן הוא יכול לקבל נבואה.
פירוט על משנת הרלב"ג  ראו בקובץ "הוגים בפרשה" מאמר על פרשת צו מאת פרופ' זאב הרוי.

גם הרש"ר הירש, מביא רעיון דומה, ובו הוא מדגיש שהמילה קורבן, אינה במשמעות שאנו רגילים אליה כיום, שאדם מוותר על משהו (Sacrifice) וגם לא שהוא נותן משהו (Offering), אלא מלשון קירבה. הקורבן נועד לקרב את האדם לה'.

מצינו אם כן לפחות ארבעה טעמים למצוות הקורבנות:
  • התרחקות מעבודה זרה
  • כפרה על האדם החוטא
  • הכנה לקבלת נבואה
  • התקרבות אל ה'

אור לג' בניסן תשע