פרשת שמות - ההתגלות למשה

הקדמה

ההתגלות הראשונה של ה' למשה בפרשת שמות היא בסנה. התגלות זו יוצרת מציאות חדשה של התגלות ה' בעולם שלא הייתה קיימת קודם לכן. אלוקים נגלה לאבות מספר לא גדול של פעמים ולאחר ההתגלות למשה אנו רואים צורה חדשה של התגלות על ידי ה', התגלות בדיבור. הפסוק "וידבר ה' אל משה לאמר" יחזור על עצמו עשרות פעמים מפרשת וארא ואילך. הצירוף וידבר ה' אינו מופיע קודם לכן ולשון וידבר מופיעה רק פעם אחת בספר בראשית (ח' טו): "וַיְדַבֵּר אֱלֹקים אֶל-נֹחַ לֵאמֹר". אבל בהתגלות הראשונה בסנה, משה עוד לא מכיר את ה' וכל תהליך ההתגלות הוא למידה עבורו.

עיון בפסוקים

נשים לב לכך שמלאך ה' נראה אל משה מתוך הסנה (שמות ג' ב): "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת-אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" אולם משה אינו רואה את המלאך, הוא רואה רק את האש מסביב ותמה על כך בפסוק ג': "וַיֹּאמֶר משֶׁה אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה". משה מבין שיש כאן משהו חריג ומתקרב. ה' שרואה שמשה מגיע מתגלה אליו ישירות ולא על ידי המלאך ומתחיל בדיאלוג שהוא אחד מן הארוכים בתורה כולה.

"וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר משֶׁה משֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אַל-תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל-נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹקי אָבִיךָ אֱלֹקי אַבְרָהָם אֱלֹקי יִצְחָק וֵאלֹקי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹקים:  וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו: וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם-רָאִיתִי אֶת-הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם: וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם"

ה' נותן למשה רקע חלקי בלבד. ה' אומר לו שהוא אלוקי אבותיו אברהם יצחק ויעקב ושהוא ראה את המצב הגרוע של בני ישראל ועכשיו יבוא להצילם. בפסוק האחרון באה ההפתעה הגדולה למשה: השליחות הגדולה של הוצאת בני ישראל ממצרים מוטלת עליו.

שליחות אחת או שתיים?

משה מצטנע ומנסה לטעון כי הוא לא מתאים לתפקיד ומקבל תשובה קצרה מאד:

"וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-הָאֱלֹקים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:  וַיֹּאמֶר כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹקים עַל הָהָר הַזֶּה"

משה מחלק את השליחות לשניים. ללכת אל פרעה ולהוציא את בני ישראל. דווקא משה מתאים מאד ללכת אל פרעה. משה גדל בארמון פרעה ומכיר את גינוני המלכות והפוליטיקה בחצר המלוכה. משה גדל כבן חורין ולא כעבד ולכן הוא יכול לעמוד זקוף מול פרעה. המשימה מול בני ישראל קשה הרבה יותר, ראינו כי שני האנשים שרבים מאשימים את משה וייתכן כי הם מייצגים כעס על משה העברי הנמצא בארמון פרעה, ולא רק שאינו משועבד בעצמו אלא גם אינו מנסה לעזור מספיק לאחיו. ה' מבטיח למשה כי הוא יהיה עמו ונותן לו אות שכאשר יצאו ממצרים הם יעבדו את ה' באותו מקום בדיוק. לא ברור איך אות כזה אמור לעזור למשה ואלי בשל כך משה ממשיך בשאלות.

"וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-משֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם"

השאלה נראית הגיונית ונראה כי משה מתחיל לגבש תוכנית פעולה. משה שואל קודם כל על בני ישראל. משה מבין שלמרות שהשליחות היא ללכת אל פרעה, הרי שהיא צריכה להתחיל בבני ישראל עצמם ולשכנע אותם כי הגאולה קרובה. ה' נותן למשה שם שאנו איננו משתמשים בו היום (המילה מופיעה בתנ"ך פעמים רבות, אפשר לעבור על הפסוקים ולנסות להחליף את משמעות המילה המוכרת לנו , לשם ה' ולראות אם יש בפסוקים הבנה שונה. בחלקם בהחלט יש). אולם מיד אחר כך בא דיבור נוסף.

"וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹקים אֶל-משֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹקי אַבְרָהָם אֱלֹקי יִצְחָק וֵאלֹקי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר: לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹקי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹקי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת-הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם:  וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:  וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱלֹקי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה-נָּא דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹ'ינוּ:  וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא-יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה: וְשָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת-מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתָי אֲשֶׁר אֶעְשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי-כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם:  וְנָתַתִּי אֶת-חֵן הָעָם-הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם:  וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל-בְּנֵיכֶם וְעַל-בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת-מִצְרָיִם"

המילה עוד יכולה להצביע שהיה כאן דיבור נוסף בהפרש זמן מהראשון (לתת למשה לעכל את השליחות). כאן כבר נגלה ה' בשמו האמיתי, שמו לעולם, ונותן למשה את עיקרי התוכנית של היציאה ממצרים, כולל הסיסמה הסודית שעוד יוסף הזכיר "פקד פקדתי". קודם לכן באמת צריך לדבר אל עם ישראל ולעודד אותם. ה' אומר למשה שהעם יאמין לו. רק אחרי זה אפשר ללכת על פרעה. בלי אמונה של עם ישראל אין טעם בכלל להתחיל את הדיון מול פרעה. גם ענין המכות מתגלה למשה וגם ענין הרכוש הגדול ביציאה ממצרים. כל סיפור יציאת מצרים עד מעמד הר סיני מופיע כבר כאן בפרשת שמות.

משה חושש שלא יאמינו לו

משה לא משתכנע וחושב שבני ישראל לא יאמינו לו:

"וַיַּעַן משֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'"

 על מנת לעזור למשה, ה' נותן לו שלושה אותות. באות הראשון מטהו של משה נהפך לנחש, באות השני ידו של משה נהיית מצורעת ובאות השלישי מים מהיאור נהפכים לדם. לא ברור למה צריכים שלושה אותות, אבל ניתן לראות שהאותות באים גם למשה רבנו, משה נאלץ לברוח מהנחש, צרעת על ידו של משה בודאי אינה עניין חיובי, ואולי מהווה ענישה קלה על כך שמשה חושד את בני ישראל שלא יאמינו לו.
למרות כל האותות, משה עדיין חושש ללכת ובא בטענה נוספת (ד' י):

וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ  אֶל-עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה':  וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר"

לא מצינו קודם שמשה הוא כבד פה. גם המילים "מאז דברך אל עבדך" מראות כי הדיבור התמשך יותר מיום אחד (ולכן המילה עוד כאשר ה' ממשיך לדבר למשה ומגלה לו את שמו). בכל מקרה ה' דוחה את הטענה מיידית (ואולי אף מרפא את משה שכן מספר שמות ואילך משה מדבר נאומים ארוכים) ומסיים בציווי מפורש: "ועתה לך...
" כלומר שאין לדחות יותר השליחות. למרות זאת משה מנסה עדיין לא לקבל עליו את השליחות:

"וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח-נָא בְּיַד-תִּשְׁלָח: וַיִּחַר-אַף יְהֹוָה בְּמשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי-דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה-הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ:  וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת-הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְעִם-פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן: וְדִבֶּר-הוּא לְךָ אֶל-הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה-לּוֹ לֵאלֹהִים: וְאֶת-הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-בּוֹ אֶת-הָאֹתֹת"

משה פונה בבקשה, שלח נא ביד תשלח. לא ברור מה הבקשה אבל כנראה היא, תמצא מישהו אחר לשליחות, אבל לא ברור מי. אולי משה מבקש מה' שהשליחות תהיה על ידי מלאך? אולי על ידי דמות ראויה יותר ממנו (ושוב הוא חושש שאינו מתאים). לראשונה (למעט האפשרות שהאותות הם רמזים לחוסר נחת מתשובותיו של משה) רשום בפירוש שיש חרון על משה, וה' מצרף לשליחות גם את אהרון. אהרון הוא דמות הגיונית, הוא היה במצרים, הוא חלק מעם ישראל והוא ממשיך שושלת מכובדת משבט לוי. ה' עדיין מדגיש כי הוא יגיד למשה ולאהרון מה לעשות והם יעבדו ביחד ומזכיר לו לקחת את המטה. 

סיום ההתגלות ותחילת השליחות בפועל

במילים אלו מסתיימת ההתגלות הגדולה ושליחותו של משה החלה. משה הולך ליתרו ומבקש ממנו רשות לצאת לדרך (מנהג נימוסין טוב או ניסיון נוסף לדחות במקצת את השליחות? הפרשנים חלוקים ועיינו בהם), משה מקבל עוד זירוז מה' שילך כי מתו כל האנשים שביקשו את נפשו. משה יוצא לדרך ומודגש כי הוא לוקח את מטה האלוקים בידו (זהו אותו מטה של משה, אולם לאחר שנעשה בו אות והפך לנחש, המטה שודרג ונהייה מטה האלוקים). ה' שוב מדגיש למשה את מה שנאמר בהתגלות כי פרעה לא ישמע אליו כלל ואף רומז לו על מכת בכורות. בדרך מתרחשת במלון פרשה מוזרה ביותר היכולה להוות סיכון לכל השליחות. לא נתעכב על פרשה זו שהיא אחת הסתומות במקרא כולו. במקביל להליכתו של משה, ה' מתגלה לאהרון ומצווה עליו לפגוש את משה ושניהם נפגשים בהר האלוקים (באותו מקום ממש של ההתגלות הראשונה למשה בסנה). משה ואהרון אוספים את כל זקני ישראל, ואכן כתוב בפירוש שאהרון מדבר אליהם. ייתכן כי זה בכלל כבדות הפה של משה ואולי בגלל  שזקני ישראל מכירים ומכבדים את אהרון מאשר את משה האנונימי. ייתכן גם שאהרון עושה את האותות (לא ברור אם היה צריך לעשות את כולם) בעצמו (כך משתמע מלשון הפסוק) ובכל מקרה העם מאמינים.

לאחר שבני ישראל מאמינים אפשר להתחיל בתהליך הארוך של הוצאת בני ישראל ממצריים.

 משה מול הסנה הבוער - וויליאם בלייק 1800 - מוזיאון ויקטוריה ואלברט לונדון

מאמרים נוספים לפרשת שמות