אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל!
המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com

אנשים רגילים

לרגל י' בטבת, שני ספרים שקראתי השנה על תקופת מלחמת העולם השנייה והשואה. שני הספרים עוסקים באנשים רגילים ולכן ההבנה הבסיסית היא שהגרמנים, למרות הכל, ברובם הגדול היו אנשים רגילים. הסיפור הראשון נהיה רב מכר והוא "לבד בברלין" הוא מספר את סיפורם של זוג אנשים פשוטים מהמעמד הנמוך, המזועזעים מנפילת בנם ומגיעים למסקנה כי היטלר לא מוביל את גרמניה לשום מקום חיובי. צעד המחאה היחידי שהם יכולים לחשוב עליו הוא כתיבת גלויות תעמולה והשארתן במקומות בולטים, תוך כוונה שגלויות אלו יועברו מיד ליד, יגיעו לתפוצה גדולה ויחוללו שינוי כלשהו. כמובן שבגרמניה של שנות הארבעים, ללא פייסבוק וטוויטר, ועם שליטת טרור מוחלטת ואווירת מלשנות ברחובות, שום גלויה לא מגיעה ליעדה (בני הזוג המפל הקדימו את זמנם בשבעים שנה) וכולן נמסרות למשטרה ומשם לגסטפו שפותחים במצוד. סופו של הספר ברור וידוע, אולם הדרך אליו פתלתלה. הספר ארוך, יש בו דמויות ודמויות משנה רבות, כל אחת מהן מוסיפה משהו להבנה על התקופה ועל האנשים שחיו בגרמניה ועל האווירה, אולם הסיפור המבוסס על סיפור אמיתי של אוטו ואליזה המפל, מראה שהיו גם אנשים רגילים, אנשים אחרים, בתקופת השואה ושפשוט לא היה שום דבר שהם יכלו לעשות. לעיתים נשמעת ביקורת על הנס פלאדה בכך שהוא מתאר את כל הזוועות כשייכים ל-"משטר" ואת כל הגרמנים כמסכנים. ביקורת זו נכונה בצורה חלקית, אולם רוב הדמויות המתוארות בספר מתוארות בצורה שלילית וככאלו ששמח להצטרף למשטר ולא רק סבלו ממנו.

* אזהרת ספוליר * - 
עלילת הספר כוללת נקודות מפנה רבות, אולם הסוף המר ברור מראש, דווקא נקודת האמצע של הספר, הנקודה בה האדם היחידי שהושפע מהגלויות של אוטו, קצין האס-אס שפיענח את המקרה (והשופל קשות תוך כדי, באופן המסמל את יחסו של גבלס לפאלאדה עצמו) מתאבד, היא הנקודה החזקה ביותר בספר ואפשר היה להפסיקו שם. המשפט שתוצאותיו כמובן ידועות מראש והמאסר הבאים מאחוריו באים בעיקר להראות שבגרמניה הנאצית, אפילו לבחור איך ומתי תמות אי אפשר
לבד בברלין
לבד בברלין
 לבד בברלין
הנס פאלאגדה
הוצאת ידיעות

הספר השני משלים את התמונה. אם לבד בברלין מראה שהיה מעט אנשים רגילים, שלא נכנעו למשטר הנצאי והעדיפו לשלם על כך בחייהם, כבחירה מוסרית טובה יותר מאשר לחיות, הספר "אנשים רגילים" של כריסטופר בראונינג, מראה בדיוק את התופעה ההפוכה, הנפוצה הרבה יותר של האנשים הרגילים שאימצו לחלוטין את הקו של המשטר. הספר עוסק ביחידה 101 של משטרת הסדר הגרמנית. אלו הם כוחות משטרה, לא לוחמים, בוודאי לא של אנשי אס-אס, שנמצאים בשירות מילואים בתקופת המלחמה. הספר מתאר בצורה מצמררת ופלסטית איך מילואימניקים אלו הפכו למכונת הרצח היעילה ביותר בשירות הפיהרר והרייך השלישי ואיך רק "בזכות" כוחות אלו, התאפשר חיסולה של יהדות אירופה. הספר אינו עושה הנחות. הוא פותח בצורה נוראה בתיאור פעולת ההרג הראשונה ולאט לאט ככל שפעולות ההרג, הרצח הגירוש והאקציות נמשכות, מעט המוסר (ולא היה הרבה מוסר להתחיל ממנו, אבל משהו היה) נעלם,  האנשים הופכים אדישים וירי ביהודים מטווח קרוב הופך להיות שגרתי כמו לערבב את הסוכר בקפה. אבל החוזק שבספר הוא החוויה הכמעט דומה שהוא מעביר לקורא. הקורא מתחיל מזועזע כולו מהתיאורים וההרג ולאט לאט, גם לקורא ההרג נראה בנאלי שגרתי ואפילו מובן בקריאת משפט כמו "בסוף נובמר הצטברו כ-200,000 יהודים המחכים בתור להשמדה" בנקודה זו הקורא תופס את עצמו מבועת ומזועזע אף יותר ולא מצליח להבין כלל איך זה קרה. קריאת הספר קשה ומטלטלת ולפעמים יש הרגשה שפושט בא להקיא.
בתקופה בה נשמעות לעיתים השוואות בין חיילי צה"ל לנאצים, וברמיזות שספר זה מעודד לכאורה את ההשוואה, קריאת הספר תראה עד כמה ההשוואה מגוחכת וחסרת בסיס.
אנשים רגילים
אנשים רגילים

אנשים רגילים
כריסטופר בראונינג
ספרי עליית הגג וידיעות אחרונות

(נכתב בערב י' בטבת - יום הקדיש הכללי)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה