אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל!
המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com

ההגדה של פסח והנצרות

מאמר זה מבוסס ברובו על מאמרו של פרופסור ישראל יובל שפורסם בבטאון תרביץ ולאחר מכן בספר "שני גויים בבטנך". מומלץ מאד לרכוש את הספר ולקרוא את המאמר במלואו, שם מובאות עוד דוגמאות רבות, והרחבות משמעותיות וכן מאמרים נוספים בפולמוסים שונים בין היהדות לנצרות. התיאוריה של פרופסור יובל מצאה חן בעיני מאד ומאז אני מביא אותה במקומות רבים. טעויות שיש במאמר זה הינן שלי.

ההגדה של פסח במתכונתה היום מוכרת לנו לראשונה מסידורו של רב סעדיה גאון (מאה תשיעית לספירה). התפחותה הינה לאחר חורבן בית שני. בהגדה אין סימן לכך שחיבורה היה לפני החורבן וגם במקורות שמלפני החורבן אין כל סימן להגדה.
  • פסחים ה' ז' : "... קראו את ההלל" – בית הלל תקנו הוספת שני פרקים להלל (קי"ג וקי"ד ) וכך ממילא בהלל מוזכרת יציאת מצרים (תוספתא פסחא י' ט').
  • מתי כ"ו ל' – "ויהי אחרי קראם את ההלל ויצאו אל הר הזיתים"...
  • פסחים ט' ג' : "הראשון טעון הלל באכילתו והשני אינו טעון הלל באכילתו"
בזמן בית המקדש, קורבן הפסח היה טעון אמירת הלל בלבד. מספר פרקי תהילים וזה היה המגיד. לאחר חורבן בית המקדש, לא הוקרב יותר קורבן הפסח והיה צריך למלא את החסר בצורות שונות.

קריאת ההגדה תעלה מספר קשיים כבר בתחילתה
  • הפתיחה של המגיד – הא לחמא עניא. סיפור החכמים בבני ברק, ארבעה בנים,
  • מקרא ביכורים – אין קריאה במגיד של קטעים משמות
  • דברי החכמים המסובים (רבי עקיבא, רבי אליעזר)
  • שיר דיינו
  • מאמר רבן גמליאל (שלא היה עם החכמים המסובים) – חזרה למצוות הקשורות לקרבן.
  • שני פרקי הלל – אזכרת מצרים המקורית בימי הבית
  • ברכת הגאולה
בהגדה עצמה כבר יש מתח בין הלכות ודיני קורבן הפסח ולבין סיפור יציאת מצרים, כאשר עיקר ההגדה עוסק בסיפור ומיעוטו בקורבן.
הצעתו של פרופסור ישראל יובל כי מסדרי ההגדה רצו להרחיק את נושא הקורבן משום שזה שימש מוטיב עיקרי בטקסים של דת צעירה ומתחרה באותה תקופה - הנצרות.חג הפסחא בנצרות – תחילתו בצמוד לפסח ביהדות וסופו בקביעת תאריך שונה והתנתקות מן המסורת היהודית.
לפי המסורת הנוצרית (וגם לפי המסופר בסנהדרין ס"ז. ) ישו נצלב בפסח וציווה את מאמיניו לחגוג את הפסח על ידי זכירתו. ישו מנבא כי בשעה שיחגגו יאסר אחד מהם באופן מפתיע ומלאך יציל אותו והוא יוכל לחגוג עם חבריו. כל הסיפור הזה הינו מקביל לגאולת מצרים. הורדוס הוא פרעה עוצר את פטרוס הוא משה וההקשר הוא שהגאולה מתפרשת גם באופן אישי כמאמר המשנה "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
כל האלמנטים המופיעים בקורבן הפסח יכולים להתפרש כאלמנטים נוצריים. הקורבן הוא ישו, המרורים הם הסבל של ישו וגם הגאולה היא הגאולה של ישו (ושל הנוצרים בכלל).
לדבר זה חכמים לא יכלו להסכים והם רצו להרחיק את ליל הסדר היהודי מזה הנוצרי ולפתח לו תחליף ראוי. התחליף היה סיפור יציאת מצרים אלא שגם אותו עשו בצורה שונה.
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית.
חכם אחד לא מופיע ברשימה. זהו רבן גמליאל. רבן גמליאל המשיך להחזיק בדעה כי חייבים לעסוק בקורבן הפסח. בתוספתא למסכת פסחים (פרק י ח) מופיע המעשה הבא: "מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד והיו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר הגביהו מלפניהם ונועדו והלכו [להן] לבית המדרש"
הסיפורים נראים זהים לחלוטין ויהיה זה מפתה מאד, להעמיד את שני הסדרים האלו באותה שנה עצמה, כאשר החכמים מתחלקים לשתי סיעות. רבן גמליאל ממשיך בהלכות קורבן הפסח כמו שהיה תמיד, ואילו יתר החכמים מציעים את הסדר האלטרנטיבי הראשון, סיפור יציאת מצרים והתרחקות מנושא הקורבן. ראייה למחלוקת זו, מוצאים במשנה במסכת ביצה (ב ז): "אף הוא (רבן גמליאל) אמר שלושה דברים להקל--מכבדין בין המיטות, ומניחין את המוגמר ביום טוב, ועושין גדי מקולס בלילי פסחים; וחכמים אוסרין.". רבן גמליאל מתיר לעשות גדי מקולס אפילו שהוא דומה לקורבן הפסח ואילו חכמים (שמם לא מפורט, אולם ברור שהם החכמים שהסבו בבני ברק, או בני דורם) אוסרים.
שינוי הסדר עצמו לא מספיק להתרחק מהנצרות, וצריך לעשות שינויים גדולים יותר ועתה אפשר לפרש דברים רבים במגיד

פתיחת המגיד: הא לחמא עניא - זהו לחם העוני. אחד הטקסים החשובים בנצרות הוא טקס ה-"אויכריסטיה" – טקס הקרבן במיסה הנוצרית – חיקוי סעודת הפסח האחרונה – הכרת טובה. והוא מופיע במקורות הנוצריים: לוקס כב יט: "זה גופי הניתן בעדכם זאת עשו לזכרי". יוחנן ו' נ-נא:" זה הוא הלחם הוא בשרי" ואצל מתי: "קחו ואכלו זה הוא גופי". עכשיו ברור מדוע כבר בתחילת הסדר כשעוד לא עשינו כלום אנחנו אומרים זה לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים ובכך מייד מנתקים את עצמנו ממסורות נוצריות, ומצהירים הצהרת כוונות בסיסיות על היותינו יהודים.
גם בהמשך, נעשו כל המאמצים להתרחק מהנצרות. סיפור יציאת מצרים המוזכר בהגדה אינו לקוח מספר שמות כלל (בו נעשה שימוש בטקסים הנוצריים), אלא דווקא מפרשת ביכורים בפרשת כי תבוא. שינוי זה והפיכת כל המגיד להודאה מפורשת לקדוש ברוך הוא, מוציאה שוב את המסורת הנוצרית מחוץ לתחום. המדרש אומר: "על משכבי בלילות" – זה לילה של מצרים, "בקשתיו את שאהבה נפשי" – זה משה "בקשתיו ולא מצאתיו". מדוע משה אינו מוזכר בהגדה (למעט פעם אחת בצורה עקיפה)? אם נקבל את הטענה כנגד הנצרות, הרי שהסיבה ברורה, נוסח ההגדה מדגשי שכל מעשה ההצלה הינו בידי אלוקים עצמו ללא שום התערבות אנושית. מעתה ברור גם הקטע הבא:

ויּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים - לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַים מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים. אֲנִי ה'.
וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה - אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ
וְהִכֵּיתִי כָּל בְכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַים - אֲנִי וְלֹא שָׂרָף
וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים - אֲנִי ולֹא הַשָּׁלִיחַ.
אֲנִי ה' - אֲנִי הוּא ולֹא אַחֵר.
קשה לטעות במשמעות המילה שליח ובהדגשות המרובות של אני  בקטע זה. גם במדרש ארבעת הבנים, ישנו נוסח נוסף בתלמוד הירושלמי כאשר מתייחסים לבן הרשע: הגירסה בירושלמי פסחים י' ל"ז הלכה ד:
"בן רשע מהו אומר: מה העבודה הזאת לכם, מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה מכיון שהוציא את עצמו מן הכלל אף אתה אמור לו בעבור זה עשה ה' לי. לי עשה לאותו האיש לא עשה. אילו היה אותו האיש במצרים לא היה ראוי להיגאל משם לעולם…"
ושוב אין מנוס מלפרש את המילים אותו האיש כמתייחסות לישו. לא רק שישו אינו המשיח, אם היה במצרים כלל לא היה נגאל.
ידועה לנו תפילה נוצרית קדומה Improperia  מהמאה השנייה לספירה :
ישראל כפוי הטובה
בכמה הערכת את עשר המכות?
בכמה הערכת את עמוד הליל וענן היום ואת מעבר ים סוף?
בכמה הערכת את מתת המן מהשמים, את הספקת המים מהסלע את מתן תורה בחורב, את רשתך את הארץ:

 תפילה זו מזכירה מאד את פיוט דיינו שמהווה תשובה לתפילה זו. אי אפשר כמובן לדעת מה קדם למה, האם דיינו בא כתשובה לתפילה הנוצרית, או שהוא קדום יותר והנצרות מכחישה אותו, אולם הדמיון ברור.

המסורת היהודית של ההגדה השאירה גם את שיטת רבן גמליאל ולקראת סוף המגיד חוזרים אליו
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָה, וּמָרוֹר.
פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָם, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיי, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְּני יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַים בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַים, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל? וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְּׁתַּחווּ.
מַצָּה זו שאנו אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם.
מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵיהם בַּעֲבֹדָה קָשָה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֶת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ.
הקביעה של רבן גמליאל חריגה. מדוע צריך להגיד את האמירות האלו לפני האכילה. מדוע האכילה עצמה לא מספקת. כמענה לנצרות, הדבר ברור. יכול אדם לשבת בליל הסדר של יהודים, לאכול מצה ובשר ומרור אבל לכוון לדת הנוצרית החדשה. כמו באמירת הא לחמא עניא, רבן גמליאל דורש הצהרת נאמנות ברורה מאד ליהדות והדגשה שכל מה שאנחנו עושים הוא רק בגלל יציאת מצרים ולא בגלל שום דבר אחר.

מיד לאחר מכן בסיום המגיד ולפני אמירת ברכת הגאולה כדי לחזק ולחתום את הצהרת הנאמנות עוברים מיד לשני הפרקים הראשונים מההלל המתחילים כך: ""הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה', הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה'" . רבן גמליאל וגם חכמים מנסים לשלול מאנשים המבקשים לפסוח על שני הסעיפים ולאחוז גם במנהגים היהודיים וגם במנהגי הדת החדשה והמסורות מתרחקות זו מזו. בהתאמה, גם הנוצרים עצמם משנים את מועד חג הפסחא מספר פעמים כך שבפועל חגם לא יכול לצאת לעולם באותו יום כמו של חג הפסח.
מכאן נמצא שהשתלשלות מבנה המגיד הינו כזה:
ימי הבית – קורבן וסעודת הקרבן
תחליף ראשוני מיד לאחר החורבן – גדי מקולס (לפי רבן גמליאל) והלכות הקורבן.
במאה השניה לספירה (כמה עשרות שנים לאחר החורבן) התהוות סיפור ההגדה הנוצרית וכנגדה ההגדה היהודית – התרחקות מהקורבן והתרכזות בסיפור יציאת מצרים, הפיכת הערב לאירוע משפחתי ומקום מרכזי לחינוך הילדים.



האזינו לשיחה קצרה שלי בנושא מאמר זה ברדיו קול הנגב


2 comments:

  1. לטובת הכלל, לינק למאמר המלא
    https://www.dropbox.com/s/0qhlsv9standwcw/passover.pdf?dl=0

    סנדי

    השבמחק
  2. תודה. עכשיו באמת פתחו את המאגרים של תרביץ לעיון ללא תשלום. עדיין מומלך גם לקרוא את שאר המאמרים בספרו של פרופסור יובל

    השבמחק