דבר תורה לפרשת אמור: טעמי כפילות הציווי על הנרות ולחם הפנים
לאחר פרשיית המועדות בפרשת אמור בהם הופיעו פרטים רבים חדשים שלא היו ידועים קודם לכן, פתיחת פרק כ"ד, מעוררת תמיהה ראשונית אצל הקורא: התורה שבה ומפרטת את הציוויים הנוגעים להדלקת נרות המנורה ועריכת לחם הפנים על השולחן. לכאורה, ציוויים אלו כבר ניתנו בפרשות קודמות – בפרשת תצווה (שמות כז, כ-כא) ובפרשת כי תשא (שמות ל, ז-יז) לגבי המנורה, ובפרשת תצווה (שמות כה, כג-ל) לגבי השולחן ולחם הפנים. מדוע אפוא חוזרת התורה על ציוויים אלו בתחילת פרק כד?
הפרשנים פרשנינו הקלאסיים עמדו על כפילות זו והציעו לה מספר טעמים, כל אחד על פי דרכו והנה סיכום קצר של דבריהם:
רש"י בפירושו לפסוק ב' מציין כי הציווי בפרשת תצווה נאמר למשה רבינו כחלק מסדרת הציוויים על מלאכת המשכן, ללמד על הצורך במנורה. אולם הציווי המופיע כאן, בפרשת אמור, הוא הציווי המעשי לבני ישראל לדורות, "צו את בני ישראל", להביא את השמן למאור ולהעלות נר תמיד. כלומר, ההבדל הוא בין ציווי כללי הנוגע לבניית המשכן וכליו, לבין ציווי פרטני המוטל על בני ישראל לאורך הדורות לדאוג לקיום מצוות התמידין בבית המקדש. הרש"י מדגיש שהציווי בפרשת תצווה נאמר למשה בלשון עתיד ("ואתה תצווה"), ואילו כאן הוא ציווי בהווה ("צו").
הרמב"ן, לעומת זאת, חולק על פירוש רש"י בנוגע לפרשת תצווה, ומעיר כי כבר נאמר בסוף ספר שמות (מ, כה) שמשה הדליק את הנרות "כאשר צוה ה' את משה", מכאן שהמצווה והמעשה כבר נעשו. הרמב"ן מציע כמה אפשרויות לטעם הכפילות כאן. אפשרות אחת היא שגם אם הציווי הראשוני ניתן, ייתכן שנגמר השמן והיה צורך לצוות שוב להביא שמן חדש. אפשרות נוספת שהרמב"ן מעלה היא ללמד שגם בהיעדר המנורה עצמה (למשל אם נשברה), אין להדליק נרות בלא מנורה כשרה. על כן, הציווי כאן בא להדגיש את חשיבות קיום המצווה דווקא על המנורה הטהורה.
בנוגע ללחם הפנים, רש"י (בפירושו לפסוק ה') מבאר שהציווי כאן הוא הציווי המעשי על בני ישראל לאפות את הלחמים ולהביאם לכהנים, בעוד שבפרשת תצווה דובר על בניית השולחן שעליו יונח הלחם. בדומה לנרות, גם כאן יש הבדל בין הציווי על הכלי לבין הציווי על המצווה המתקיימת באמצעות הכלי.
הספורנו על פסוק ג' מבאר שהסיבה שהתורה מציינת במפורש ש"יערוך אותו אהרן", אף על פי שלדורות הדלקת הנרות וקטורת הסמים כשרה גם בכהן הדיוט, היא משום שבימי המדבר, שהשכינה שרתה באופן גלוי על המשכן ("כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו"), היה ראוי שדווקא הכהן הגדול, אהרן, יבצע את המעשים הפנימיים הללו, בדומה לעבודת יום הכיפורים הנעשית על ידו בלבד. בכך מדגיש הספורנו את המעלה והחשיבות המיוחדת של עבודות אלו בימי הילוך בני ישראל במדבר.
חיבור אפשרי בין פרשת הנרות ולחם הפנים לבין ההמשך הפחות נעים של הפרק, העוסק בדיני ממונות ודיני נפשות ובפרט במקרה המקלל, ניתן למצוא בכלי יקר. הוא מקשר את פרשת הנרות ולחם הפנים, המבטאות את האור הרוחני והשפע הגשמי שישראל זוכים להם בזכות עבודת המשכן, לבין החטא של המקלל. השפע והקדושה השורים בישראל הם המאפשרים את קיום התורה ומצוותיה, וסטייה מהן עלולה להביא לידי עונש. הכפילות בציוויים אלו בתחילת הפרק, לפני סיפור המקלל, יכולה להדגיש את גודל המעלה הרוחנית והגשמית שהייתה לישראל, ועד כמה חמור הוא החטא הפוגע בקדושה זו.
לסיכום, פרשנינו הקלאסיים מציעים מגוון טעמים לכפילות הציווי על הנרות ולחם הפנים בפרשת אמור. בין ההסברים: הבחנה בין ציווי כללי לציווי מעשי לדורות, הדגשת חשיבות הכלי המקודש (המנורה והשולחן), והדגשת מעלת הכהן הגדול בעבודות אלו בימי המדבר. כפילות זו, המופיעה לפני פרשיות העוסקות בדיני עונשין, יכולה גם לשמש הקדמה המבליטה את גודל השפע והקדושה שישראל נהנים מהם בזכות קיום המצוות, ומכאן את החומרה שבחטא הפוגע בקשר מיוחד זה.
יהי רצון שנזכה להבין את מעלת המצוות הללו ולקיים אותן בשלמות, ולהמשיך לראות את אור המנורה ושפע לחם הפנים שורים בתוכנו. שבת שלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה