אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל!
המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com

הפטרת פרשת שמות

לפרשת שמות שלוש הפטרות שונות לגמרי בשלושה ספרי נביאים שונים.
ההפטרה לפי מנהג אשכנז היא בספר ישעיהו כ"ז ו - כ"ח יג (בתוספת שני פסוקים מפרק כ"ט)
ההפטרה לפי מנהג הספרדים היא בספר ירמיהו מפרק א' א - ב' ג
וההפטרה לפי מנהג התימנים היא בספר יחזקאל ט"ז א-יד

בכל ההפטרות מוזכרת תחילתו של עם ישראל במצרים בצורה כלשהי.
במאמר זה נעסוק בהפטרות לפי מנהג אשכנז ותימן
הפטרת שמות לפי מנהג הספרדים הינה גם הפטרת פרשת מטות - כחלק משלוש הפטרות הפורענות שלפני תשעה באב והיא מוסברת במאמר נפרד.

מנהג אשכנז
גם הפטרה זו מתחילה בפסוק באמצע פרשייה (למעשה בפסוק האחרון בפרשייה) המנתקת אותו מההקשר. ההפטרה נמצאת באמצע של פרשיות הפותחות כולן בלשון "ביום ההוא" שמתחילות כבר בפרק כ"ג.

כז - ו הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי-תֵבֵל תְּנוּבָה:
נראה שהמילה "הבאים" הספיקה למסדרי ההפטרות לבחור בפרק זה בישעיהו. פרשת שמות נפתחת במילה זו ממש: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" ולמרות שמההקשר נראה שמדובר על הימים הבאים אחרי "ביום ההוא", ובהם עם ישראל יתרבה בארצו וזאת בניגוד להתרבות שהייתה במצרים המופיעה גם בתחילת פרשת שמות: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א' ז). כפי שנראה רש"י מפרש דווקא שכוונת הנביא כן הייתה למצרים ועקבי בפירושו גם בהמשך.

ז הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכָּהוּ אִם-כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו הֹרָג:
פסוק קשה להבנה ומרובה משחקי מילים. נראה שהכוונה היא שהגויים היכו את עם ישראל יותר מדי ואילו הקב"ה היכה את הגויים רק כדי רשעתם ולא יותר. לפי זה שתי המילים הראשונות בכל צלע פסוק מדברות על מכת הגויים בישראל והאחרונה על מכת ה' בגויים. לפי רש"י מדובר במידה כנגד מידה שעשה ה' במצרים. הם הטביעו את תינוקות בני ישראל ביאור וסופם שטבעו בים סוף.

ח בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים:
לדעת רוב המפרשים סאסאה היא סאה כנגד סאה המייצגת שוב את המידה כנגד מידה. הרוח הקשה ביום הקדים היא אולי רוח הקדים שנשבה בקריעת ים סוף והטביעה את המצרים.

ט לָכֵן בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲוֹן-יַעֲקֹב וְזֶה כָּל-פְּרִי הָסִר חַטָּאתוֹ בְּשׂוּמוֹ כָּל-אַבְנֵי מִזְבֵּחַ כְּאַבְנֵי-גִר מְנֻפָּצוֹת לֹא-יָקֻמוּ אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים:
פסוק זה כמובן מדבר על בני ישראל בזמן הנבואה ועוסק שוב בצורך להפסיק ולהסיר את העבודה הזרה.

י כִּי עִיר בְּצוּרָה בָּדָד נָוֶה מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב כַּמִּדְבָּר שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּץ וְכִלָּה סְעִפֶיהָ:
גם פסוק זה אפשר לפרש בשתי דרכים, או שערי ישראל הבצורות יהפכו לחורבות עזובות בהם בהמות רועות ואוכלות את כל מה שנשאר (באם לא יבערו את העבודה הזרה), או שכך יראו ערי אויבי ישראל לאחר שישראל יבערו את העבודה הזה.

יא בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ כִּי לֹא עַם-בִּינוֹת הוּא עַל-כֵּן לֹא-יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ:
מפסוק זה נראה שהדרך הראשונה בה פרשנו את הפסוק הקודם היא הנכונה. מה שיישאר מהקציר ישמש להבערת אש. כי לא עם בינות הוא - דומה מאד לנאמר בפרשת האזינו (דברים ל"ב ו): "הַ לְה' תִּגְמְלוּ-זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא-הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנֲנֶךָ" וגם בפסוק כ"ט: "לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם". בני ישראל לא מבינים שהצרות שקורות להם הן בגלל העבודה הזרה ועזיבת דרך ה'.

יב וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד-נַחַל מִצְרָיִם וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

החביטה המתוארת דומה לחביטת הזיתים. מכים במקל גדול על ענף עץ הזית והזיתים נופלים על שמיכה שהונחה מתחת לעץ ונאספים. שיבולת הנהר פירושה מקום בנהר בו המים שוצפים וקוצפים והביטוי מופיע בהקשר זה  בתהילים ס"ט טז: "אַל-תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם". בעקבות הפסוק הבא פירשו המפרשים ששיבולת הנהר היא מנהר הפרת בהקבלה לכך ששם ארץ אשור. ייתכן והדימוי לשיבולת נובע גם מצורתה של דלתת הנהר. הנהר מתפצל להרבה חלקים ונראה כמעין קנה שיבולים שנפתח.

יג וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָם:
הפסוק הבא מוכר ביותר בתור שיר ולחן של הרב קרליבך, ושימו לב לשיבוש נפוץ ששרים הרבה פעמים ובאו האובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מצרים. פסוק זה מסיים פרשייה ואולי עיקרו שכמו שעם ישראל הגיע לארץ לראשונה כעם אחרי היציאה ממצרים, ככה יהיה קיבוץ הגלויות העתידי.

כח - א הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁ גֵּיא-שְׁמָנִים הֲלוּמֵי יָיִן:
בפרשייה הבאה מתואר היין כצרה העיקרית הגורמת לשיכרות ולביזוי המקדש.

ב הִנֵּה חָזָק וְאַמִּץ לַאדֹנָי כְּזֶרֶם בָּרָד שַׂעַר קָטֶב כְּזֶרֶם מַיִם כַּבִּירִים שֹׁטְפִים הִנִּיחַ לָאָרֶץ בְּיָד:ג בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכּוֹרֵי אֶפְרָיִם: ד וְהָיְתָה צִיצַת נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה:
הפסוקים מעט קשים. המילה ביכורה בפסוק ד' מרמזת על פרי התאנה (שבמקומות אחרים בתנ"ך מופיע במפורש בצמוד לתאנה). בני אפרים (שכבר רובם גלו) מתוארים כהלומי יין וחדורי תאווה. את הפרי שמבכיר הם אוכלים מיד, אפילו בלי ללעוס, ישר בולעים. גם התנהגות גאוותנית זו תירמס על ידי הקב"ה (פסוק ג') בדימוי המתאר רוח סערה וזרם מים כביר שדבר לא יכול לעמוד כנגדו.


ה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' צְבָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה לִשְׁאָר עַמּוֹ: ו וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט לַיּוֹשֵׁב עַל-הַמִּשְׁפָּט וְלִגְבוּרָה מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שָׁעְרָה:
הניגוד בין עטרת גאות אפרים ועטרתו של הקב"ה בולט.
 
וההפטרה עוברת לנושא שונה מעט

ז וְגַם-אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ כֹּהֵן וְנָבִיא- שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן-הַיַּיִן תָּעוּ מִן-הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה:ח כִּי כָּל-שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם:ט אֶת-מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת-מִי יָבִין שְׁמוּעָה גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם:
תלונות ישעיהו באו אל הכהנים ונביאי השקר, וההפטרה מתארת את תגובותיהם לתלונות אלו. נביאי השקר שואלים את מי הוא בא ללמד? אותנו? אנחנו כבר גדולים ומבוגרים (כבר אז דימו אדם צעיר לילד שעדיין יונק והחלב עדיין על שפתיו).

י כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם:
מה זה הפסוק הזה? זכורני שבתור ילדים, וכנראה בשנה שבה מישהו מהחברים התאמן לבר המצווה אהבנו מאד פסוק זה בגלל המוזיקליות שלו ואמרנו אותו בלי להבין אותו. באופן מפתיע זו בדיוק כוונת הפסוק ורוב המפרשים רואים בו מעין תרגיל לימוד קריאה ואותיות ודוגמה לכך שמדברים וחוזרים על הדברים כמו תוכי בלי להבין.

יא כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל-הָעָם הַזֶּה:
ואכן הכתוב אומר במפורש שקריאות כאלו הן לעגי שפה. וכך נביאי השקר מתנבאים בנבואותיהם השקריות ובלעגי שפה ורטוריקה מושכים את לב העם.

יב אֲשֶׁר אָמַר אֲלֵיהֶם זֹאת הַמְּנוּחָה הָנִיחוּ לֶעָיֵף וְזֹאת הַמַּרְגֵּעָה וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ:יג וְהָיָה לָהֶם דְּבַר-ה' צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם לְמַעַן יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ:

כדי לא לסיים הפטרה בדבר רע הוספו עוד שני פסוקים מהמשך הנביא (שוב לא לגמרי קשורים אבל פסוקים טובים)
כט -  כב לָכֵן כֹּה-אָמַר ה' אֶל-בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת-אַבְרָהָם לֹא-עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ:כג כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי וְהִקְדִּישׁוּ אֶת-קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת-אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ:

לא מצאתי תמונה אז צירפתי איור קטן לפסוק מההפטרה
כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם
איור סימנים לפסוק י' (ישעיהו כ"ח)




מנהג תימן - יחזקאל
נבואה זו הינה אחת מהנבואות הקשות ביותר של יחזקאל כפי שניתן לראות כבר בפסוק השני. בסוף מסכת מגילה (פרק ד' משנה י') מופיעה דעה של רבי אליעזר שאין לקרוא פרק זה בציבור מפני שהוא קשה, אולם דעה זו לא נקבעה להלכה.


פרק ט"ז - א וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר:ב בֶּן-אָדָם הוֹדַע אֶת-יְרוּשָׁלַם אֶת-תּוֹעֲבֹתֶיהָ:

ג וְאָמַרְתָּ כֹּה-אָמַר ה' אלוקים לִירוּשָׁלַם מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית:
איפה אברהם אבינו, איפה שרה אמנו? הגמרא במכסת סנהדרין מסכירה את הנושא ומביאה שאפילו המלאך גבריאל מעז לשאול את הקב"ה מדוע לכתוב בצורה כזו העשויה לפגוע באבות האומה. אביך אמורי ואמך חתית - שני עמי כנען הידועים בפריצותם ובגילוי העריות שלהם.אולם הכוונה היא כמובן לגנות הבנים המבזים את זכרם ופועלם של אבות האומה במעשיהם שמזכירים את האמורי והחיתי. נעיר שבהמשך הפרק מופיע שוב דימוי זה. יש לזכור שהנבואות נאמרו לקהל וכנראה הנביא חזר על נקודה זו פעמיים להדגישה.

ד וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא-כָרַת שָׁרֵךְ וּבְמַיִם לֹא-רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ:
וכאשר הם הולידו את עם ישראל, לא טיפלו בה, זנחו וזרקו אותה

ה לֹא-חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ וַתֻּשְׁלְכִי אֶל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ:
מאסו בה כבר ביום לידתה והשליכוה למות

ו וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי:
אנו מכירים פסוק זה מסדר ההגדה של פסח ומטקסי ברית המילה. אולם שם סדר הפסוקים שונה והפסוק הבא מקדים פסוק זה.

ז רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה:
האלגוריה של הנביא בפסוק זה הינה להתגבשות עם ישראל במצרים. בני ישראל פרו ורבו מאד (רבבה כצמח השדה), ותגדלי - העם גדל. שדים נכונו ושערך צימח - צמיחת השדים והשיער הינם סימני הבגרות של הנערה והפיכתה מילדה לאישה בוגרת וכך עם ישראל נהפך בארץ מצרים לעם, אולם הוא עם ערום וערייה, ללא מצוות.
כאן בהגדה קוראים את הפסוק הקודם ומקשרים בין שתי המצוות שצוו בני ישראל כדי לצאת ממצרים. מצוות קורבן הפסח ומריחת הדם על המזוזות, ומצוות ברית המילה (שכמובן גורמת לדימום).

ח וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם ה' אלוקים וַתִּהְיִי-לִי:
ולאחר קיום שתי מצוות אלו, הייתה זו עת דודים, עת יצירת הקשר המופלא בין הקב"ה לעם ישראל בברית ניצחית.

ט וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן:י וָאַלְבִּשֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי:יא וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל-יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל-גְּרוֹנֵךְ:יב וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל-אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל-אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ:יג וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ (שֵׁשׁי) [שֵׁשׁ] וָמֶשִׁי וְרִקְמָה סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן (אָכָלְתְּי) [אָכָלְתְּ] וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה:
המפרשים עסקו בכל דימוי בנפרד אולם אנו לא נאריך, הנמשל הוא לתורה ולמצוות, הבדים מזכירים את חומרי הגלם של המשכן ושל בגדי הכוהנים. התכשיטים היקרים מזכירים את זהב המשכן. גם התזונה השתפרה כדרוש לפני הופעה אצל המלך (מזכיר במידה מה את חודשי ההכנה המתוארים במגילת אסתר שכל נערה עברה לפני שבאה אל המלך). כל התכשיטים מזכירים לנו כלה ביום חופתה - יום מתן תורה או יום חנוכת המשכן (שגם עליו מפרש רש"י שהיה כיום בו בני ישראל ככלה נכנסו לחופה). ההפטרה מסיימת בפסוק חיובי שמראה שכמעט הגענו אל האידיליה. זוהי נקודה טובה לעצור.

ההפטרה מסיימת באמצע הנבואה בדיוק לפני שהתוכחה הקשה ממשיכה. זהו אחד הפרקים הקשים ביותר בנביא מבחינת תוכנו ושפתו והוא מעורר צמרמורת וחלחלה וכמעט בכי. היה ראוי לקרוא פרק זה בתשעה באב. מדוע נקבע פרק כה קשה להפטרה? אפשר לומר שנלקח ממנו רק החלק הטוב אולם זה מהווה תזכורת גם לחלקים הפחות נעימים, אבל חלקים שאסור להתעלם מהם ולהכחיש את קיומם. בסופו של הפרק מופיעים פסוקי נחמה שתוכנם הוא שלמרות שבני ישראל עזבו והרפו את הברית, הקב"ה לא עוזב את הברית עם בני ישראל.

לדף הראשי של פרשת שמות

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה