אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל!
המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com

הפטרת פרשת בהעלותך וחנוכה

ההפטרה לשבת בהעלותך זהה להפטרת שבת חנוכה והיא בספר זכריה ב' י"ד ועד פרק ד' פסוק ז'. בשל אורך המאמר חילקתי אותו לפסקאות.

הקדמה
ראינו כבר מספר סוגי הפטרות. יש הפטרות סיפוריות (כגון ההפטרה הרגילה לשבת מקץ שלרוב נדחית מפני הפטרה זו), ויש הפטרות שהן נבואות שהנביא מנבא ולרוב הן דברי תוכחה. גם בזכריה כבר עסקנו מעט בהפטרת סוכות, אולם הפטרת חנוכה ושבת בהעלותך שייכת לסוג אחר, נבואות שהן חזיונות של הנביא. אלו הפטרות קשות יותר שכן המראות הם מראות נשגבים שאנו מתקשים לדמיין. הדוגמה הידועה ביותר היא מעשה מרכבה המופיע בפתיחת ספר יחזקאל ומהווה את הפטרת חג השבועות.
הפטרה זו היא אחת מהקשות ביותר שיש ולצערי בסוף הקריאה תישארו כנראה עם הרבה שאלות. ננסה לצעוד בה לפי מיטב כוחנו ומיעוט הבנתנו. נעיר כי הגמרא במסכת סנהדרין דף צג. דורשת פסוקים רבים ומביאה מדרשים שונים על חלקים גדולים מהפטרה זו אולם אנו ננסה לצעוד בדרך הפשט.

רקע להפטרה
שתי בעיות עומדות לפנינו, קודם כל עלינו לזכור שלהפטרה זו שני כובעים. ובעוד הקשר המיידי גם לחנוכה וגם לפרשת בהעלותך הוא המנורה המוזכרת בסוף ההפטרה, יהיה עלינו להתאמץ מעט על מנתלגלות קשרים עמוקים יותר. קושי שני נובע מהצואת חלקי נבואה וחזיונות ממקומם והצגתם כיחידה נפרדת. נזכיר כי זכריה הינו מאחרוני הנביאים והוא פעל בימי שיבת ציון ותחילת תקופת בית שני.
בתחילת הפטרתו מצטווה זכריה להוכיח את העם ולהזכיר להם כי אבותיהם גלו בגלל חטאיהם ושאל להם לחזור על חטאים אלו. הפטרתנו מתחילה לאחר מספר חזיונות של זכריה בהם ראה ארבע קרנות, ארבעה חרשים ואיש עם חבל מידה, ועוד קודם לכן הדסים ואיש רוכב על סוסים. בתוך כל המראות האלו זכריה רואה את מלאך ה' שואל ישירות את ה' עד מתי הוא לא ירחם על ירושלים, המלאך שומע דברי ניחומים מה' והמלאך גם מצווה את זכריה לומר אותם.

פתיחת ההפטרה
פתיחת ההפטרה הינה חלק מאותם דברי ניחומים

יד רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת-צִיּוֹן כִּי הִנְנִי-בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם-ה': טו וְנִלְווּ- גוֹיִם רַבִּים אֶל-ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי-ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ: טז וְנָחַל ה' אֶת-יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלָם: יז הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי ה' כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ:
כבר כאן אפשר לראות דמיון מסוים להפטרת סוכות העוסקת בכך שכל הגויים והעמים יבואו לבית המקדש, גם הביטוי ביום ההוא מופיע בשתי ההפטרות.

ההפטרה ממשיכה בתיאור החיזיון של זכריה
א וַיַּרְאֵנִי אֶת-יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה' וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל-יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ:

מי הראה לזכריה? אין אנחנו יודעים, אולם מקריאת תחילת הספר מופיעה דמות "המלאך דובר בי" ויש להניח שאותו מלאך הראה לזכריה חיזיון מופלא זה. גם את יהושע הכהן הגדול אנו לא מכירים, אך נראה שהוא עומד למשפט בבית דין של מעלה. אמנם יהושע עומד לפני מלאך ה' ולא לפני ה' עצמו שהוא שופט כל הארץ. אין לנו כל מושג על חטאו של יהושע. האם התרשלו הכהנים במלאכת הקרבת הקורבנות (יש נבואות בספר חגי הרומזות על כך), או בהשלמת בניית המקדש?

ב וַיֹּאמֶר ה' אֶל-הַשָּׂטָן יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר ה' בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלָם הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ:

אנו אפילו לא שומעים את טענות השטן. בתורה המלה שטן מופיעה רק במעשה בילעם. מלאך ה' עומד בדרכו. המלאך עצמו אינו "השטן" אלא שטן הוא סוג של הפרעה וזה היה תפקידו של אותו מלאך באותו רגע. בצורה דומה אנו מוצאים שימוש במילה זו אצל דוד המלך. המילה "השטן" הנראית כאילו היא מתייחסת למלאך ספציפי שזה כל תפקידו, בדומה למה שאנחנו מכירים בדמיוננו מופיעה אך ורק בספר זכריה ובספר איוב. זהו שינוי פרדיגמה בכל מה שקשור למלאכים. בתורה המלאכים הם שליחים המבצעים הוראות בלבד ואילו בנביאי בית שני ובכתובים (גם בספר דניאל התייחסות נרחבת למלאכים), אלו הם ישויות בעלי עצמאות כלשהי (להארכה בנושא זה ראו בספר בראשית הייתה משמעות של גבי ברזילי).
הגערה הראשונה בשטן ברורה, אבל הגערה השנייה אינה ברורה. במי גוערים? האם שוב בשטן? מי הוא זה שבחר בירושלים? לכאורה אם נביט שוב בתחילת ההפטרה למעלה (פסוק ט"ז) הרי שה' הוא הבוחר בירושלים. אי אפשר לפרש שה' גוער בעצמו ונראה להסביר שה' גוער בכל מי שבוחר להרע לירושלים, העיר שהיא בחירתו של ה' בעצמו.
המילים אוד מוצל מאש יכולות להתייחס ליהושע עצמו, לירושלים עצמה או לכל דלת העם שעלתה בימי שיבת ציון. אלו הניצולים מאש הגלות והחורבן שעלו בחזרה לארץ ישראל להקים מחדש את הארץ את העיר ואת בית המקדש. המדרש מקשר בין יהושע לבין חנניה מישאל ועזריה והצלתם הניסית מכבשן האש המתוארת בספר דניאל.

ג וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבוּשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ:

המדרשים אומרים שהבגדים הצואים הם עצמם החטא ומכוונים בכך שיהושע נשא נשים נוכריות (בעיה נפוצה באותו זמן עליה אפשר לקרוא בספרי עזרא ונחמיה). לעיוננו נעיר שלא מאד הגיוני שהכהן הגדול ילבש בגדים צואים ולא את הבגדים המיוחדים לעבודת המקדש ושאולי הדבר הראה על עבודה שאינה כשורה.

ד וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל-הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת:
למי מתייחסת המילה ויען? הדיבור האחרון היה של ה' אולם ההתיחסות בפדוק הקודם הינה שיהושע עומד לפני המלאך. בהתאם לכך שלמלאכים יש עצמאות מסוימת אנו רואים עתה גם היררכיה בין המלאכים.

ה וָאֹמַר יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל-רֹאשׁוֹ וַיָּשִׂימוּ- הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל-רֹאשׁוֹ וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד:
שימו לב, המילה ואומר הינה בגוף ראשון! האם הנביא מעז להתערב במה שקורה בעולמות העליונים? ככה זה נראה. שהמלאך מצווה להסיר את הבדים ולשים מחלצות. זכריה מתערב ואומר לשים גם צניף. מלאכים אחרים, שמים קודם כל את הצניף ורק אחר כך את הבגדים. האם ציווי זכריה חזק מציווי המלאך? אין לי תשובה ונראה שגם מלאך ה' עומד, כאילו מחכה לבאות.

ו וַיָּעַד מַלְאַךְ ה' בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר:
תזכרו שאנו בתוך חיזיון. סביר להניח שיהושע כלל לא מודע למה שקורה בהיכלות ה'. האם זכריה צריך להגיד לו את מה שראה?

ז כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם-בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר וְגַם-אַתָּה תָּדִין אֶת-בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת-חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה:
יהושע מצטווה כמובן ללכת בדרך ה' ולשמור את משמרת ה' ובפרט לשמור על עבדות בית ה' וחצרו (בית המקדש). מהם המהלכים ומיהם העומדים האלה? נראה שזהו אחד מתפקידיו של הכוהן הגדול שמאפשר לו לעלות לעולמות העליונים ולפעול שם. דבר זה אפשרי ביום אחד בלבד בשנה - ביום הכיפורים - ביום בו נכנס הכהן לבדו להקריב קטורת בקודש הקודשים. בגמרא מופיעים מספר מקרים בהם עלה הכהן הגדול למרום. המקרה הידוע ביותר מופיע בפיוט "אלה אזכרה" הנאמר בקהילות אשכנז ביום הכיפורים. המלכות גזרה גזרה על חכמי ישראל וחכמים שלחו את הכהן הגדול לעלות למרום ולברר את מהות הגזרה:
"יצאו מלפניו וחלו את פני רבי ישמעאל כהן גדול שיזכיר השם הגדול ויעלה לרקיע ויחקור אם נגזרה גזרה מאת השם יתברך וטהר רבי ישמעאל את עצמו בטבילה ובקדושין ונתעטף בטלית ובתפלין והזכיר השם המפורש בפירושו. מיד נשאו הרוח והביאו למעלה עד הרקיע הששי ופגע בו גבריאל המלאך"
אם הכהן הגדול נוהג כשורה יהיו לו יכולות מופלאות אלו.

ח שְׁמַע-נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי-אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה כִּי-הִנְנִי מֵבִיא אֶת-עַבְדִּי צֶמַח:
זכרו כי זכריה רואה את יהושע ואת מה שנמסר לו בחיזיון ונראה שהוא צריך להעביר לו את תוכנו במציאות.

ט כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל-אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וּמַשְׁתִּי אֶת-עֲוֹן הָאָרֶץ-הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד:
אתם שואלים מהי האבן, מהם העיניים? גם אני שואל. גם לפי המדרשים אולם אפילו בפשט נראה כי המדובר באבן המיועדת לבניין המקדש וכשהמקדש יבנה יתום עוון הארץ, העוון שגרם לפני עשרות שנים להחרבת המקדש ולגלות עם ישראל מארצו.

י בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֶל-תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל-תַּחַת תְּאֵנָה:
באותו יום ישוב עם ישראל לחיות במצב האידאלי של איש תחת גפנו ותחת תאנתו, מצב שהיה בימי שלמה, לאחר בניין בית המקדש הראשון.

חיזיון המנורה
א וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר-יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ:
פסוק זה מזכיר לו את סרטו של כריסטופר נולן - התחלה Inception (סרט מעולה אם לא ראיתם) . יש בסרט מספר רבדים של מציאות וחלום אחד בתוך השני. וגם כאן נראה שזכירה היה במצב דמוי שינה (טראנס מסוג כלשהו) אבל גם כשהמלאך העיר אותו הוא במצב אחר של חיזיון ובוודאי לא במציאות רגילה.

ב וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה (וָיאֹמַר) [וָאֹמַר] רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת- זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל-רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁהּ:ג וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל-שְׂמֹאלָהּ:
זכריה רואה את מנורת המקדש עם שני עלי זיתים

ד וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר מָה אֵלֶּה אֲדֹ-נִי:
שאלה זו מופיעה הרבה בחזיונות זכריה. כמעט על כל חזיון זכריה שואל מה הוא ראה

ה וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה וָאֹמַר לֹא אֲדֹ-נִי:
רק שבמקרה זה המלאך מעט מתפלא שזכריה אינו יודע. נראה כי בוודאי זכריה יודע שמדובר במנורת המקדש אולם מהי המשמעות מאחורי אותה מנורה ואיך היא באה לידי ביטוי במנורה עם שני עלי הזית? זוהי אכן שאלה קשה וגם בחזיונות הקודמים הפירוש לא ברור. נזכור שבמקרים דומים הנביא רק מתאר את מה שהוא רואה והפירוש מתבצע על ידי ה' או המלאך (לדוגמא, פרק א' בירמיהו עליו נעמוד בהרחבה בהפטרת פרשת מטות)

ו וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר-ה' אֶל-זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם-בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת:
למרות שהחיזיון הוא של זכריה, לתוכנו יש נמען אחר ועל זכריה להעביר את המסר אליו. זרובבל היה ראש הגולה ומנהיג השבים מבבל והוא זה שקיבל את המינוי מכורש לבנות את בית המקדש. והמסר הוא מסר שהפך למטבע לשון. לא בחיל ולא בכח, אבל איך הוא קשור דווקא למנורה (פירוש ענפי הזיתים מופיע בהמשך ספר זכריה ומחוץ לתיחום ההפטרה)? אין על זה תשובה ברורה ועלו הצעות שונות אולם כולן דחוקות למדי. אתם מוזמנים להעלות הצעות נוספות.

ז מִי-אַתָּה הַר-הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת-הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ:
חלקו הראשון של פסוק זה ברור, אולם לא ברור למי הוא פונה. מיהו אותו הר הגדול לפני זרובבל? אנו יודעים שהיו קשיים מרובים בבנים בית המקדש, אבל לא ידוע למי מתייחס זכריה. בכל מקרה אותו הר גדול יהפוך למישור לפי זרובבל.
חלקו השני של הפסוק אניגמטי. מי יוציא את האבן הראשה? ההר הגדול? זרובבל? אבן הראשה היא בראש קשת אבנים והיא זו המחזיקה את כל הקשת במקומה. הוצאת אבן הראשה ממוטטת את כל המבנה. נראה שההר הגדול נמשל לקשת אבנים וזרובבל מוציא רק אבן אחת ובכך גורם להתמוטטות ההר הגדול. תשואות בוודאי יהיו, אבל הן צריכות להיות לזרובבל, וגם הלשון לה קשה מעט. אפשרות אחרת היא שחלקו השני של הפסוק מדבר על בניית המקדש ועל סיום הבנייה עם אבן הראשה (אמנם לא ידוע שהיו קשתות במקדש, אבל לצורך הדימוי). זרובבל יניח את אבן הראשה במקומה (ואז הביטוי והוציא קשה מעט) ובוודאי התשואות מגיעות לאבן שסיימה את הבניין.
שימו לב שכבר פגשנו אבן אחת בהפטרה (פסוק ט' בפרק ג') וזו אבן עם שבע עיניים. המספר שבע חוזר על עצמו, אולי האבן היא אותה אבן? אבל במקום אחד היא לפני זרובבל ובשני לפני יהושע. אולי יש כאן רמיזה על השותפות שצריכה להיות בין הכהונה להנהגה. מצד אחד הפרדת רשויות. הכהונה משבט לוי, המלוכה משבט יהודה (וזה דווקא בניגוד למצב של חנוכה בו בית חשמונאי היו גם בכהונה וגם במלוכה) ומצד שני, שיתוף פעולה מלא באחריות לבניין המקדש.

ההפטרה אמנם מסתיימת אבל מומלץ להמשיך ולקרוא בזכריה מפרק ד' ועד סוף פרק ו.


סיכום
הקשר לחנוכה ברור, לא רק בניין בית המקדש, והחזרת השכינה לישראל (תחילת ההפטרה) והמנורה הדולקת, עיקרו של חנוכה, אלא גם הנס השני של חנוכה, נס הניצחון של מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים. לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי. כל ענייני חנוכה מקופלים בהפטרה זו ולא מפתיע שהיא נבחרה.
גם פרשת בהעלותך כוללת את שכינת ה' המתבטאת בארון הברית הנוסע לפני המחנה הצבאי מסמל שלמרות המחנה הצבאי כוחו של עם ישראל הוא באמונתו.


בול סמל המדינה - מנורה דולקת וענפי זית
בול סמל המדינה - מנורה דולקת וענפי זית


לדף הראשי של חנוכה
לדף הראשי של פרשת בהעלותך







אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה