אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל!
המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com

בני גד ובני ראובן

בפרשת מטות, מופיע משא ומתן מענין בין בני גד ובני ראובן לבין משה רבנו. מאמרנו יעסוק במשא ומתן זה כפי שהוא בא לידי ביטוי במקורות השונים בתנ"ך.

תחילת הסיפור בפרק ל"ב:
"וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת-אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת-אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה". 
שני שבטים אלו התברכו במקנה רב. אין אנו יודעים למה דווקא שני שבטים אלו, אולם שבטי גד וראובן חלקו מחנה אחד (ביחד עם שבט שמעון) ונראה שזוהי הסיבה שהם הולכים ביחד. כמו כן גד וראובן הינם בכורים שנדחו מהבכורה. ראובן הוא בכור יעקב אך נדחה מפני יהודה וגד הוא בכור לאמו, אך לא קיבל מחנה משלו. במצב ענינים זה, נראה שזוהי גם סיבה לגרום לשני שבטים אלו להישאר בצד השני של הירדן. שבט שמעון אינו מצטרף לתוכנית זו, לאחר המכה הגדולה שספג השבט, הוא לא מחפש לעצמו יותר צרות ובסופו של דבר שבט שמעון חוסה בצילו של שבט יהודה.
התורה מתארת את כמות המקנה בתואר כפול. עצום מאד. המילה עצום אינה שכיחה בתנ"ך ומופיעה כ-15 פעמים. בפעם הראשונה נעשה שימוש במילה בדברי ה' על אברהם: "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום..." אולם אנו זוכרים את המילה עצום מפרשת בלק בה הוא מתאר את העם כשור הלוחך את השדה ומשתמש גם במילה עצום. ייתכן וחששו של בלק הגשים את עצמו, שני שבטים מישראל, נשארים בעבר הירדן המזרחי, ואלו הם שבטים בעלי מקנה רב הלוחכים את עשב השדה. אם נזכור שמחנה ראובן שכן בצד דרום, הרי שהם היו הקרובים ביותר לבלק ולכן הוא ראה את כמויות המקנה הגדולות שלהם. שני שבטים אלו רואים את האיזור כמתאים להם ומציינים שני מקומות. את יעזר שכבר נכבשה (סוף פרשת חוקת) ואת הגלעד הצפונית יותר..
בני גד ובני ראובן (והכתוב מקדים את בני גד מכאן והלאה, כנראה מפני שיוזמת הרעיון הייתה שלהם, או מפני שהיו חזקים יותר במלחמה ולא יראו לשבת מבודדים כנאמר ברש"י) באים למשה ומוסרים לו מעין דו"ח.
"וַיָּבֹאוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל-משֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר: עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן: הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָֹה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה"
בני גד ובני ראובן מצפים לתגובה שתגיע ממשה, שימסור מרצונו את הארץ להם (הרמזים די ברורים), אולם בצד השני יש שתיקה ולכן בני גד ובני ראובן נאלצים להגיד את בקשתם במפורש:
"וַיֹּאמְרוּ אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל-תַּעֲבִרֵנוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן"
עכשיו משה עונה, תגובה ארוכה המתחלקת לכמה חלקים:
"וַיֹּאמֶר משֶׁה לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה: וְלָמָּה (תְנִואוּן) [תְנִיאוּן] אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם ה': כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת-הָאָרֶץ: וַיַּעֲלוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי-בֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם ה': וַיִּחַר-אַף ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אם -יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא-מִלְאוּ אַחֲרָי: בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי ה': וַיִּחַר-אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד-תֹּם כָּל-הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרָע בְּעֵינֵי ה': וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף-ה' אֶל-יִשְׂרָאֵל: כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל-הָעָם הַזֶּה"
משה רבנו כבר קיבל כמה בקשות מוזרות. האנשים הטמאים שביקשו אפשרות להקריב את קורבן הפסח (פרשת בהעלותך) ובנות צלפחד שביקשו את נחלת אביהן (פרשתך פינחס) ובשני מקרים אלו הבקשה נאמרה בלשון "למה יגרע" במקרים אלו, משה מבקש מה' הכרעה, אולם כאן משה לא פונה לה' וגם לא עונה לבקשה אלא פותח בדברי נזיפה חמורים ביותר, המראים שמשה לא מאמין בכנות בקשותיהם. "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה?" זו שאלה רטורית, ומשמעותה היא שמשה לא מבין איך הם יכולים לשבת בנחלתם בעוד שאר בני ישראל נלחמים. לאחר מכן משה משווה אותם למרגלים ואומר להם שצעדם יכול לגרום לכל בני ישראל לא לעבור את הירדן.
בני גד ובני ראובן נאלצים לענות ולנסות להוכיח את תמימות כוונותיהם:
"וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ: וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם אֶל-מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי ישְׁבֵי הָאָרֶץ: לֹא נָשׁוּב אֶל-בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ: כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַּחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה"
הפנייה כבר נהיית יותר אינטימית. ייתכן ומשה עזב את המקום בכעס, אולם בני גד ובני ראובן ניגשים אל משה ונראה כי כעת הם מדברים רק איתו ולא עם אלעזר ונשיאי העדה. אולם משפטם הראשון מראה שהם נחושים בתוכנית. נבנה לנו כאן גדרות וערים, ורק אחר כך הם עונים לחששו של משה. הם מציעים לעבור חלוצים (ובכך גם להילחם עם בני ישראל וגם להראות שם לא פוחדים), הם מסיימים את דבריהם בכך שהחלטתם התקבלה ואין להם שום כוונה לעבור את הירדן. במצב זה, משה צריך להיות זהיר מאד על מנת שלא לגרום לפיצוץ. למשה צורמים שני דברים. בני גד ובני ראובן מחשיבים את רכושם יותר ממשפחתם, וגם שבדבריהם שם ה' כלל אינו נזכר. תגובתו עונה על שני חוסרים אלו.
"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה אִם-תַּעֲשׂוּן אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אִם-תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל-חָלוּץ אֶת-הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת-אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה': וְאִם-לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם: בְּנוּ-לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ"
משה מדגיש קודם כל את היציאה למלחמה ואת השותפות עם בני ישראל, על כל צעד מוסיף משה את הביטוי לפני ה'. ורק בסוף דבריו הוא מקבל את הצעתם ומאשר להם את בנין הערים לנשים ולטף והגדרות לצאן (בסדר הנכון)
לכאורה היה הסיפור יכול להסתיים כאן, אולם בני גד ובני ראובן חוזרים לאשרר את הדברים:
"וַיֹּאמֶר בְּנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל-משֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה: טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל-בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ-שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד: וַעֲבָדֶיךָ יַּעַבְרוּ כָּל-חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר"
שימו לב לשימוש בצורת היחיד ויאמר. הפעם הם מקדימים את הטף והנשים למקנה וגם מוסיפים את הביטוי לפני ה' לדבריהם. פעמיים בדבריהם הם מדגישים שיעשו ככל שמשה מצווה אותם ונראה כי הם מתאמצים מאד להפיס אותו. משה חוזר שוב על הדברים והפעם בתוקף משפטי ומחייב (ומכאן המקור לדיני תנאי שהינו כתנאי בני גד ובני ראובן)
"וַיְצַו לָהֶם משֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וְאֶת-רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֲלֵהֶם אִם-יַעַבְרוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי-רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת-הַיַּרְדֵּן כָּל-חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה' וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת-אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה: וְאִם-לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכֲכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן"
 לפי משה אם בני גד ובני ראובן יקימו את התנאי הרי שהם רשאים להתנחל בארץ הגלעד, אולם אם לא הם ינחלו בתוך ארץ ישראל. מכאן ברור למה גם יהושע שותף לתנאי. כל עוד דובר להישאר מחוץ לארץ ישראל, לא היה ליהושע תפקיד (מאחר ותפקידו הוא להכניס את העם לארץ ישראל), אולם כאשר יש אפשרות ששבטים אלו ינחלו בארץ ישראל, יהושע נקרא לשמש כעד.
מול אלעזר ויהושע, בני גד ובני ראובן מאשרים את התנאים
"וַיַּעֲנוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל-עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה: נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן"
אך הפעם מוסיפים שמבחינתם ציווי משה הוא כמו דבר ה'. רק לאחר זאת משה נותן להם את השטח, וכבונוס מצרף להם את שבט מנשה. שבט מנשה גדל מאד במספרו, ומשה בוחר בו להיות שבט מתווך, חציו בעבר הירדן המזרחי וחציו במערבי והוא ישמור על הקשר בין השבטים. בסוף הפרק מתוארות הערים שבנו, וגם את כיבוש ארץ הגלעד שטרם נכבשה קודם.

נעיר מספר הערות ממקורות אחרים בתנ"ך הקשורים לנושא זה:
בפרשת מסעי, מופיעים שמות של נשיאי השבטים. שמותיהם של נשיא גד ונשיא ראובן לא מופיעים, ויש בזה להראות לנו שהתורה לא מרוצה ממעשיהם. בפרשת דברים מופיע תיאור שונה של הענין ועל ההבדלים בתיאור זה עמדנו בסוף מאמרנו לפרשת דברים. בברכות משה בוזאת הברכה, דווקא נראה לנו שמשה מאשר את המעשה. את ראובן הוא מברך בברכה קצרה: "יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר", ברכה הנחוצה למי שהולך להיות חלוץ במלחמה, אולם בברכתו לגד (בעל הנטיות הצבאיות עוד מברכת יעקב, גד גדוד יגודנו), הוא אומר בפירוש "ברוך מרחיב גד..." והכוונה שברוך שנחלתו של גד הורחבה, "כי שם חלקת מחוקק ספון", ואולי מתייחס לכך שקברו של משה עצמו נמצא בנחלת גד, ומבחינה מסוימת הוא נקבר בשטח ישראלי.
קיום התנאי מופיע בתחילת ספר יהושע (ד' יב) : "וַיַּעַבְרוּ בְּנֵי-רְאוּבֵן וּבְנֵי-גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה חֲמֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה" ומימושו בסוף הספר (פרק כ"ב):
"אָז יִקְרָא יְהוֹשֻׁעַ לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אַתֶּם שְׁמַרְתֶּם אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וַתִּשְׁמְעוּ בְקוֹלִי לְכֹל אֲשֶׁר-צִוִּיתִי אֶתְכֶם: לֹא-עֲזַבְתֶּם אֶת-אֲחֵיכֶם זֶה יָמִים רַבִּים עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִצְוַת ה' אֱלֹקיכֶם: וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אֱלֹקיכֶם לַאֲחֵיכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וְעַתָּה פְּנוּ- וּלְכוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם אֶל-אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: רַק שִׁמְרוּ מְאֹד לַעֲשׂוֹת אֶת-הַמִּצְוָה וְאֶת-הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד-ה' לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹקיכֶם וְלָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּלְדָבְקָה-בוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם: וַיְבָרְכֵם יְהוֹשֻׁעַ וַיְשַׁלְּחֵם וַיֵּלְכוּ אֶל-אָהֳלֵיהֶם"
יהושע מעיד כי התנאי קוים במלואו ומאשר להם לחזור לנחלתם. יהושע מוסיף להם אזהרות מרובות מאחר וידע כי יהיה להם קושי לשמור על זהותם היהודית בעבר הירדן. כחלק מהנסיון לשמור על זהותם, בני גד ובני ראובן בונים מזבח, ומעלים בכך את חרון שאר העם החושב שהמזבח הוא לעבודה זרה. פינחס בן אלעזר מתערב (ונראה כי בניית המזבח מתרחשת לאחר מות יהושע ואלעזר) ואף מציע להם לחזור ולנחול בארץ ישראל. לאחר שהוא משוכנע כי המזבח הוא לה', מסתיים העניין.

שבט ראובן מוזכר לגנאי בשירת דבורה על שלא עזר לשבטי זבולון ונפתלי (יש קושי מסוים באזכרת ראובן, מאחר ונחלתו הייתה הדרומית ביותר, ושבט מנשה היה קרוב וייתכן ודבורה מכוונת לכל השבטים בעבר הירדן המזרחי).
בימי דוד עוד מצאנו שיש קשר בין השבטים ובני גד באו לעזרת דוד בתקופת בריחתו משאול, ובהמלכתו בחברון, נכחה משלחת מכובדת מעבר הירדן המזרחי :"וּמֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן מִן-הָראוּבֵנִי וְהַגָּדִי וַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בְּכֹל כְּלֵי צְבָא מִלְחָמָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (דברי הימים א' י"ב לח).

אולם הבידוד וההתפשטות של שבטים אלו מזרחה לאורך הסהר הפורה עד כמעט נהר פרת, הקשתה עליהם וגררה מלחמות עם שבטים נודדים באזורים אלו. לפירוט על כך כדאי לעיין בדברי הימים א' פרק ה' אשר מסכם את העניין :"ויָּעַר- אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל אֶת-רוּחַ פּוּל מֶלֶךְ-אַשּׁוּר וְאֶת-רוּחַ תִּלְּגַת פִּלְנֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה וַיְבִיאֵם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא וּנְהַר גּוֹזָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה". ולמעשה שבטים אלו, גלו ראשונים ואיבדו את נחלתם עוד לפני גלות שומרון.

מאמרים נוספים לפרשת מטות
מזבח בני גד ובני ראובן
מזבח בני גד ובני ראובן - גררד הוט - דמויות מהתנ"ך 1728. שימו לב לנהר הירדן, ולמזבח בצידו.

תגובה 1:

  1. ברור שמקנה כפול היה לכם בהיותם בכורים, כי לא תוכל לבקר את בן האהובה לפני בן השנואה הבכור... לתת לו פי שנים... לו משפט הבכורה.

    השבמחק