אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל!
המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com

הפטרת פרשת כי תשא

הפטרת פרשת כי תשא היא במלכים א' פרק י"ח ועוסקת באליהו הנביא. למנהג הספרדים מתחילים את הקריאה מפסוק כ"א.

היחסים בין נביא למלך היו תמיד מתוחים. רק בשבוע שעבר קראנו על שמואל הנוזף קשות בשאול (הפטרת פרשת זכור). גם דוד המלך "זכה" לגערות ולתוכחה קשה מנתן הנביא. אולם לא הייתה מערכת יחסים סבוכה וטעונה כל כך מאשר בין אליהו הנביא למלך אחאב. אליהו - הנביא הקנאי לה', מייצג את האמת האלוקית המוחלטת ואת מידת הדין, ואילו אחאב, הרוויח ביושר את התואר המפוקפק של אחד ממלכי ישראל הרשעים ביותר. ההתנגשות החזיתית בין עוצמות אלו היא בלתי נמנעת ויש בה שיאים אחרי שיאים. זוהי התנגשות טיטאנים, התפרצות אטומית, כמות אנרגיה בלתי אפשרית. מערכת היחסים הזו תופסת מקום נרחב בספר מלכים ודורשת עיון מפורט החורג בהרבה ממסגרת מאמרים אלו. למתעניינים נמליץ על ספרו של הרב אלחנן סמט פרקי אליהו.

ובכל זאת אנו נדרשים להקדים הקדמה קצרה להפטרה.

אליהו הנביא בא בסערה ונעלם בסערה. אנו שומעים עליו לראשונה בפרק י"ז: "א וַיֹּאמֶר- אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל-אַחְאָב חַי-ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם-יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם-לְפִי דְבָרִי".
מה קורה פה? אליהו השתגע?  מי שם אותו למנוע גשמים מישראל? ועל מה ולמה? הרבה חטאו ישראל ולא ניבא להם נביא דבר כזה מדעתו. קצרה דעתנו להסביר אך ננסה בכל זאת. הפסוק הקודם מספר על חיאל בית האלי שבנה את העיר יריחו בניגוד לקללת יהושע ואכן נענש בקללתו של יהושע וכל בניו מתו. רשעותו של חיאל אינה ברורה וגם לאחר שבנו הראשון מת הוא ממשיך ברשעותו עד שאחרון בניו מת בהצבת דלתי העיר. יהושע לא אסר על הקמת העיר אולם הטיל קללה על מי שיעז לבנות את העיר הראשונה שבני ישראל ניצחו, ניצחון שכולו נס מאת ה'. המדרש מתאר את אחאב ואליהו נוכחים בשבעה של חיאל על בנו הצעיר שמת - שגוב. באותו שבעה אמר אחאב - הנה קללת התלמיד - יהושע - מתקיימת, וקללת הרב - הקב"ה - לא מתקיימת. אחאב התכוון לפסוק מפרשת והיה אם שמוע (דברים י"א טז-יז): "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן-יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם:  וְחָרָה אַף-ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה'נֹתֵן לָכֶם". הנביא מתאר את העבודה הזרה אבל הגשם המשיך לרדת.
אליהו - כנראה על דעת עצמו נשבע בשם ה' (!) למנוע את הגשם!

נעצור כאן כי דברינו מחייבים הפסקה ונשימה עמוקה. בן אנוש ילוד אשה, נשבע בשם ה', על עצירת גשמים. אליהו כאילו "מכריח" את הקב"ה להפסיק את הגשם. לה' אין ברירה - מכאן אמרו חז"ל צדיק גוזר והקב"ה מקיים. אבל האם דעתו של הקב"ה נוחה ממעשהו של אליהו? התשובה היא חד משמעית לא. אמנם מצד האמת המוחלטת כנראה הצדק עם אליהו אבל לבורא שיקולים נוספים ומידת קנאותו של אליהו עליה נעמוד בהרחבה בהפטרת פרשת פינחס גובלת בבלתי אפשרית. בכל אופן לקב"ה כמעט ואין ברירה ואכן הגשם מפסיק ונעצר. זהו הרקע להפטרתינו - קללת אליהו ובצורת של שנתיים שייבשה את כל מעיינות המים.

א וַיְהִי יָמִים רַבִּים וּדְבַר-ה' הָיָה אֶל-אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר לֵךְ הֵרָאֵה אֶל-אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה:

עד כאן אומר הקב"ה לאליהו. שנתיים ושלוש שהגשם לא יורד והנה בני ישראל לא חוזרים בתשובה ומדרכם הרעה ולא מבטלים את העבודה הזרה. מה עכשיו אליהו? האם תבוא כלייה על עם ישראל? היה לא תהיה והגשם עומד לרדת. הקב"ה מודיע זאת לאליהו ומצווה עליו להיראות אל אחאב ולבשר לו שהגשם יבוא. אמנם זהו רצון ה', אבל ה' לא רוצה לשבור את אליהו ולכן אליהו יהיה זה שיבשר ויביא את הגשם.
ב וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ לְהֵרָאוֹת אֶל-אַחְאָב וְהָרָעָב חָזָק בְּשֹׁמְרוֹן:
אליהו כמובן מקיים את דבר ה' והמקרא מפרט עד כמה הרעב היה חזק. כמו במאי מיומן, המספר המקראי עושה קאט ועובר להתרחשות במקום אחר.

ג וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל-עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל-הַבָּיִת וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת-ה' מְאֹד:  ד וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה' וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִיאִים וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם: 
המקרא "מפיל" את רוב האשמה על איזבל. נראה שניסו למצוא כמה נקודות חיוביות בדמותו של אחאב. עובדיהו מכלכל לבד מאה נביאים המתחבאים בשתי מערות (מפחד שמא יתגלו כקבוצה). אספקת מזון לכל כך הרבה אנשים תחת עינו הפקוחה של השלטון אינה דבר של מה בכך. עובדיהו היה בסכנה יום יומית. אולי אחאב ידע והעלים עין? מי יודע.

ה וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל-עֹבַדְיָהוּ לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל-כָּל-מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל-הַנְּחָלִים אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד וְלוֹא נַכְרִית (מֵן-בְּהֵמָה) [מֵהַבְּהֵמָה:] ו וַיְחַלְּקוּ לָהֶם אֶת-הָאָרֶץ לַעֲבָר-בָּהּ אַחְאָב הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אֶחָד לְבַדּוֹ וְעֹבַדְיָהוּ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ-אֶחָד לְבַדּוֹ:
עוד נקודות זכות לאחאב. הוא לא מסתגר בארמונו המלא כל טוב, אלא יוצא בעצמו לחפש מעט חציר.
ז וַיְהִי עֹבַדְיָהוּ בַּדֶּרֶךְ וְהִנֵּה אֵלִיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיַּכִּרֵהוּ וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו וַיֹּאמֶר הַאַתָּה זֶה אֲדֹנִי אֵלִיָּהוּ: ח וַיֹּאמֶר לוֹ אָנִי לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ:
עובדיהו אינו מאמין. אליהו הנביא הוא המבוקש מספר אחד בממלכת אחאב. תמונת מתנוססת על כל עץ עם הכיתוב "מבוקש - חי או מת" ואולי גם פרס כספי. והנה אליהו הבורח מתגלה פתאום.

ט וַיֹּאמֶר מֶה חָטָאתִי כִּי-אַתָּה נֹתֵן אֶת-עַבְדְּךָ בְּיַד-אַחְאָב לַהֲמִיתֵנִי: י חַי ה' אֱלֹקיךָ אִם-יֶשׁ-גּוֹי וּמַמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא-שָׁלַח אֲדֹנִי שָׁם לְבַקֶּשְׁךָ וְאָמְרוּ אָיִן וְהִשְׁבִּיעַ אֶת-הַמַּמְלָכָה וְאֶת-הַגּוֹי כִּי לֹא יִמְצָאֶכָּה: יא וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ: יב וְהָיָה אֲנִי אֵלֵךְ מֵאִתָּךְ וְרוּחַ ה' יִשָּׂאֲךָ עַל אֲשֶׁר לֹא-אֵדָע וּבָאתִי לְהַגִּיד לְאַחְאָב וְלֹא יִמְצָאֲךָ וַהֲרָגָנִי וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת-ה' מִנְּעֻרָי: יג הֲלֹא-הֻגַּד לַאדֹנִי אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי בַּהֲרֹג אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה' וָאַחְבִּא- מִנְּבִיאֵי ה' מֵאָה אִישׁ חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וָאֲכַלְכְּלֵם לֶחֶם וָמָיִם: יד וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ וַהֲרָגָנִי:
עובדיהו בפניקה. בימי קדם וגם בימינו היה מקובל להרוג את השליח. אחאב לא השאיר אבן אחת בלתי הפוכה בחיפושיו אחרי אליהו בממלכה ובממלכות השכנות. עובדיהו מפחד שברגע שהוא יגיד שהוא ראה את אליהו ואליהו ייעלם, דינו ייגזר למיתה.
טו וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ חַי ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי הַיּוֹם אֵרָאֶה אֵלָיו: טז וַיֵּלֶךְ עֹבַדְיָהוּ לִקְרַאת אַחְאָב וַיַּגֶּד-לוֹ וַיֵּלֶךְ אַחְאָב לִקְרַאת אֵלִיָּהוּ: 
אליהו נשבע כי לא ייעלם וכי הוא ייראה לאחאב ועובדיהו ממהר לקיים את הציווי. אחאב הסקרן ממהר אחרי עובדיהו לפגישתו עם אליהו.
יז וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת-אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל:
הביטוי עוכר ישראל, נאמר דווקא על ידי אחאב לאליהו. מבחינתו של אחאב, אליהו - האיש שהפסיק את הגשם והביא את ישראל לחרפת רעב - אכן היה עוכר ישראל.
יח וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל כִּי אִם-אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת-מִצְוֹת ה' וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים:
אליהו לא נשאר חייב. אתה אחאב, אתה האשם! אתה עזבת את אלוקים והלכת אחרי הבעלים (ואחרי אשתך).
יט וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל: כ וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת-הַנְּבִיאִים אֶל-הַר הַכַּרְמֶל: 
אחאב ממלא את דבר אליהו ואולי גם זו נקודה לזכותו. לנו עוד לא ברור מה אליהו רוצה אבל כמו קרשנדו ההולך ומתפתח אנו יודעים שהפיצוץ קרוב. כל ישראל מתאספים ואליהו מתכונן לנאום חייו.
כא וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם-ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר:
אליהו פונה אל כל העם. עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים. עוד ביטוי שמשמעותו המקורית שובשה. הכוונה אינה להתלבט בין שתי אפשרויות אלא לא לבחור דרך אחת ולאחוז בחבל משני קצותיו. ישראל עבדו גם את ה' וגם את הבעל. מבחינת מה שבטוח בטוח. אבל אליהו מסביר להם שחייבים לבחור דרך אחת. העם לא עונה. אין להם תשובה.
כב וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל-הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ:
עובדיהו כלכל מאה נביאים במערה. ייתכן ואלו לא היו נביאים אלא רק "בני הנביאים" תלמידי ופרחי נבואה שטרם הגיעו למעלת הנביא.
כג וְיִתְּנוּ-לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם- הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים: כד וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם-ה' וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כָּל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר: 
מבחן! ניסוי! מה קורה כאן? שוב אנו צריכים לעצור ולהבין. אליהו מנסה את ה' בניגוד לדבר התורה (דברים ו' טז): "לֹא תְנַסּוּ אֶת-ה' אֱלֹקיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה" ועוד על ידי הקרבת קורבן מחוץ לבית המקדש?? חכמים העלו שאלה זו ופרט לתשובה כי הייתה זו הוראת שעה הנדרשת מעצם היות המצב מיוחד וחריג כל כך אין כמעט אפשרות לתשובה אחרת. זוהי דרכו של אליהו. דרך שונה ומשונה האפשרית רק לנביא האמת הגדול הזה ואינה אפשרית לכל אדם אחר.
בחירת הפרים מזכירה לנו מיד את שעירי יום הכיפורים. שעיר אחד לה' ושעיר אחד לעזאזל.

כה וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ: כו וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה: 
למה אליהו נתן להם פר? הלשון המוזרה הזו היא מקורו של מדרש מופלא המבוא בתנחומא לפרשת מסעי:

אמר להם: בחרו לכם שנים פרים תאומים:  מאם אחת, הגדלים על אבוס אחד, והטילו עליהם גורלות, אחד לשם שמים, ואחד לשם הבעל. ובחרו להם הפר האחד.
הפר של אליהו מיד נמשך אחריו והלך. ואותו הפר שעלה לשם הבעל, נתקבצו אותם נביאי הבעל ונביאי האשרה לזוז עמם ולא יכלו, עד שפתח אליהו ואמר ליה: לך עימהם.
השיב הפר ואמר לאליהו לפני כל העם: אני וחברי יצאנו מרחם אחד, וגדלנו במרעה אחד על אבוס אחד, והוא עלה לחלקו של מקום, ושמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש עליו. ואני עליתי בחלק הבעל, להכעיס את בוראי?! אמר ליה אליהו: לך עימהם, ואל ימצאו לי עלילה, שכשם ששמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש על זה שעמי, כך מתקדש עליך. אמר לו: וכך אתה יועצני, שבועה שאיני זז מכאן, עד שתמסרני אתה בידם, שנאמר: ויקחו את הפר אשר נתן להם (שם שם כו).

כז וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא כִּי-שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ: כח וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד-שְׁפָךְ-דָּם עֲלֵיהֶם: כט וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין-קוֹל וְאֵין-עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב: 
אליהו מנצל את הקהל לטובתו ומשטה בנביאי הבעל כמעט עד השקיעה. כפי שאבא שלי העיר, כנראה אליהו כבר הכיר את מנהג השלאפ-שטונדה, או שעת הסיאסטה ומכאן רואים כי מדובר במנהג קדום ביותר.
ל וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל-הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כָל-הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת-מִזְבַּח ה' הֶהָרוּס: לא וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי-יַעֲקֹב אֲשֶׁר- הָיָה דְבַר-ה' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ:
אליהו בונה מזבח כעין המזבח שבנה משה בהר סיני וכעין המזבחות שנבנו לאחר חציית הירדן, מזבחות המבטאים את הקשר בין שנים עשר השבטים לקב"ה ואף על פי שאחאב היה מלך ישראל ושבט יהודה לא מוזכר, עדיין אליהו בונה מזבח של שתים עשרה אבנים.
לב וַיִּבְנֶה אֶת-הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם ה' וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ:
מהכתוב בשם ה' ניתן להבין כי בניית המזבח וההקרבה מחוץ לבית המקדש הייתה לפי רצון ה' בהיתר מיוחד לאליהו בלבד.
לג וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת-הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל-הָעֵצִים: לד וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל-הָעֹלָה וְעַל-הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ: לה וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת-הַתְּעָלָה מִלֵּא-מָיִם:
גם כמות המים היא שנים עשר כדים. ארבעה כדים כפול שלוש פעמים. מאיפה בכלל היו מים? המעיינות הרי היו יבשים? אולי היה זה מעיין בודד שנתן מעט מים, במדרש מתואר שנעשה נס נוסף.
לו וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה' אֱלֹקי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי-אַתָּה אֱלֹקים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ (וּבִדְבָרְיךָ) [וּבִדְבָרְךָ] עָשִׂיתִי אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: לז עֲנֵנִי יְהֹוָה עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי-אַתָּה ה' הָאֱלֹקים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם אֲחֹרַנִּית:
אליהו מתחנן על נפשו. אמנם ה' כבר אמר לו שהוא יוריד גשם אולם אליהו מנסה לנצל את המהלך להחזרת בני ישראל בתשובה. אליהו לא מבקש סליחה על חטאי העם, לא מכפר עליהם, ואפילו במאמר מוסגר מעביר חלק מהאחריות בכשלון בני ישראל על ה' עצמו (אתה הסבת את ליבם אחורנית). תפילתו של אליהו היא תפילה מכל הלב והוא נענה בתפילתו זו.
לח וַתִּפֹּל אֵשׁ-ה' וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים וְאֶת-הָאֲבָנִים וְאֶת-הֶעָפָר וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה לִחֵכָה: לט וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱלֹקים ה' הוּא הָאֱלֹקים: 

ההפטרה מסתיימת בקריאה נרגשת זו של כל העם. זוהי קריאה אמיתית היוצאת מן הלב. לא לחינם קבעו מסדרי התפילה שאת תפילות יום הכיפורים - בסוף נעילה: לאחר שתקענו בשופר, השכינה הסתלקה, שערי שמים ננעלו, בתוספת החג הקדוש וכשאנו לאחר תפילות וצום - נסיים במילים אלו, היוצאות מהלב באימה ורתת.

אולם הסיפור לא מסתיים. פיתחו תנ"ך וקיראו. אליהו מנצל את המומנטום והורג את כל נביאי הבעל. מעשה זה לא יעבור בשתיקה מצד איזבל. בע"ה נעסוק בהמשך הסיפור בהפטרת פרשת פינחס.
אליהו בכרמל - תחריט נחושת של האומן ההולנדי קספר לויקן
אליהו בכרמל - תחריט נחושת של האומן ההולנדי קספר לויקן (~1700)

לדף הראשי של פרשת כי תשא

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה