אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות מלכים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מלכים. הצג את כל הרשומות

הפטרת פרשת ויחי ויואב בן צרויה

הפטרת פרשת ויחי היא בספר מלכים א' פרק ב, פסוקים א-יב. הפטרה זו מהווה המשך כמעט ישיר של הפטרת פרשת חיי שרה בה עסקנו בעבר.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


ההפטרה עוסקת בצוואתו של דוד המלך לשלמה.

א וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת-שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר:
הקשר לפרשת ויחי ברור ביותר. מיד בפסוק השני בפרשה (בראשית מ"ז כט) מופיע: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף"

ב אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ:
לפי המדרשים וחישובי זמנים, שלמה נהיה מלך בגיל צעיר מאד, ומכאן ברורה הברכה על ההתחזקות.

ג וְשָׁמַרְתָּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת ה' אֱלֹקיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם: ד לְמַעַן- יָקִים ה' אֶת-דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר אִם-יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת-דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת בְּכָל-לְבָבָם וּבְכָל-נַפְשָׁם לֵאמֹר לֹא-יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל

הציווי הראשון הוא כמובן לשמור על דרך ה' וללכת במצוותיו.

ועכשיו עוברים לחלק של חיסול החשבונות מחד גיסא ולהטבות מאידך גיסא.
ה וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת- אֲשֶׁר-עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי-שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן-נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן-יֶתֶר וַיַּהַרְגֵּם וַיָּשֶׂם דְּמֵי-מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו:  ו וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא-תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל:
דברנו מעט בהפטרת פרשת חיי שרה על יואב בן צרויה. דוד המלך מתייחס לשני אירועים המתוארים בספר שמואל. הריגת אבנר (שמואל ב' פרק ג) והריגת עמשא בן יתר (שם פרק כ'), אירועים שהוא אינו יכול לשפוט את יואב בגינם אולם מבקש משלמה "לסדר" שיואב יימצא אשם בפשע כלשהו, מאחר וכבר ידוע שיואב תומך באדוניה שניסה לתפוס בכח את המלכות, הרמז ברור מאד.

נפתח כאן חלון קטן (זעיר) לדמותו של יואב בן צרויה. יואב היה המנהיג האגדי של צבא דוד אשר הוביל את הצבא לנצחונות מפוארים פעם אחר פעם. יואב היה נאמן למלכות ולדוד אולי אפילו יותר ממה שדוד היה נאמן לעצמו. הקורא חש אי נוחות מרובה ממעשהו של דוד. הריגת אבנר הייתה כגאולת דם על אחיו של יואב, עשהאל, אותו אבנר הרג ללא צורך. גם את הריגת עמשא אפשר לתרץ. דוד גם יודע שאין באפשרותו להעמיד לדין את יואב בשום אשמה.
הערנו שבפרק הקודם (בהפטרת חיי שרה) מוזכר שאדוניה נולד מיד לאחר אבשלום, ומיד לאחר מכן מזכירים שיואב הלך עם אדוניה וכנגד שלמה. אזכור זה אינו מקרה וכבר רש"י מפרש שיואב ידע שדוד כועס עליו בגלל הריגת אבנר, עמשא ואבשלום.
דוד לא מזכיר את אבשלום אולם נראה שכאן הצדק עם יואב ודוד כעס מאד על הריגת אבשלום. נזכיר שלא רק שאבשלום מרד במלכות ובוודאי היה חייב בדין מיתה, המרד גרם למלחמה עקובה מדם בין נאמני דוד למורדים, מלחמה שהסתיימה באחת עם מותו של אבשלום. לא נוכל להביא את כל סיפור המרד, אבל דוד התאבל מרות על בנו שנהרג.
יואב נדהם לשמוע תגובה זו של דוד, תגובה המראה חולשה שאסורה למלך וממש מאיים על דוד במילים אלו (שמואל ב' יט):
 ו וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל-הַמֶּלֶךְ הַבָּיִת וַיֹּאמֶר- הוֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת-פְּנֵי כָל-עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים אֶת-נַפְשְׁךָ הַיּוֹם וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ: ז לְאַהֲבָה אֶת-שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת-אֹהֲבֶיךָ כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי (לֻא) [לוּ] אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים כִּי-אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ: ח וְעַתָּה קוּם צֵא וְדַבֵּר עַל-לֵב עֲבָדֶיךָ כִּי- בה' נִשְׁבַּעְתִּי כִּי-אֵינְךָ יוֹצֵא אִם-יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה וְרָעָה לְךָ זֹאת מִכָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר-בָּאָה עָלֶיךָ מִנְּעֻרֶיךָ עַד-עָתָּה:  
ייתכן ויואב בעצמו נוקט כאן צעד של מרידה אבל חשוב להבין שיואב היה נאמן למלכות כמושג אפילו יותר למלך כאדם ספציפי. התנהגותו של מלך שמעדיף את ענייניו האישיים על ענייני כל העם לא מקובלת כלל על יואב והוא נוזף בדוד.
אם כך מדוע קיבל יואב את העונש (ובסופו של דבר הוא מוצא להורג כמורד במלכות)? הסיבה היא שיואב חטא במעשה דוד ובת-שבע. יואב מקבל מדוד מכתב בו "פקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליה" לשלוח את אוריה החיתי - בעלה של בת-שבע - אל מותו בשדה הקרב. במקרה זה, יואב היה צריך  לסרב לבצע את הפקודה ולהציל את אוריה, מעשה שכמובן היה מועיל מאד לצבא ישראל.
דמותו של יואב מורכבת ביותר אבל דוד מבקש משלמה להורגו בשל הריגת שני אנשים. המניע הנוסף, ואעז לומר האמיתי של דוד הוא בגלל הריגת אבשלום ואילו המניע האמיתי מצד הצדק, הוא בגלל אשמתו במותו של אוריה החיתי.

כך או כך חז"ל משבחים את יואב ועל הפסוק (בהמשך פרקנו ל"ד): "וַיַּעַל בְּנָיָהוּ בֶּן-יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע-בּוֹ וַיְמִתֵהוּ וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ בַּמִּדְבָּר:" - כך פירשו חכמינו: "וכי מדבר היה ביתו? אלא ללמדך שכיוון שמת יואב שר צבא ישראל, נעשו ישראל כמדבר" (ירושלמי מכות פ"ב). פירוש אחר: "ויקבר בביתו במדבר אטו ביתו מדבר הוא? [האם ביתו הוא מדבר?] אמר רב יהודה אמר רב כמדבר - מה מדבר מופקר לכל אף ביתו של יואב מופקר לכל דבר אחר כמדבר - מה מדבר מנוקה מגזל ועריות אף ביתו של יואב מנוקה מגזל ועריות" (סנהדרין מ"ט א). לפי פירושים אלו יואב היה תלמיד חכם שמותו השאיר את הדור כמדבר, ביתו היה פתוח לכל (גומל חסדים), וגם היה נקי לגמרי מגזל ועריות. כמובן שגזל ועריות מתקשרים מיידית לחטאו של דוד בבת-שבע. ואנו רואים כיצד חז"ל מאדירים את דמותו של יואב. אבל על חלקו בהריגת אוריה, יואב נענש.



ז וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה-חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ כִּי-כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ: ח וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן-גֵּרָא בֶן-הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם וְהוּא-יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַיהֹוָה לֵאמֹר אִם-אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב: ט וְעַתָּה אַל-תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת-שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל:
הארכנו הרבה ביואב ולכן לא נאריך בפרטי אירועים אלו שקרו כולם במהלך מרד אבשלום.
י וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם-אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד:
כאן מתגלה קשר נוסף לפרשה, גם בדוד וגם ביעקב לא מופיע שהם מתו. כלומר, בוודאי שהם מתו, אולם מילה זו לא מופיעה בכתוב. ביעקב נאמר (בראשית מ"ט לג): "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת-בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו". המפרשים מעירים כי מכאן לומדים שיעקב אבינו לא מת, ועל הקושי שהרי נקבר והתאבלו עליו התשובה היא שצדיקים אף במיתתם קרויים חיים ושמעשיהם והשפעתם ממשיכה הרבה לאחר מותם. במיוחד נכונים הדברים ליעקב - ישראל, שכולנו עם ישראל קרויים על שמו, ולדוד מלך ישראל ששושלתו שושלת המלוכה ורובנו משבט יהודה.
יא וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל-יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים וּבִירוּשָׁלַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים: יב וּשְׁלֹמֹה יָשַׁב עַל-כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו וַתִּכֹּן מַלְכֻתוֹ מְאֹד:
המלך מת יחי המלך.

אבל משהו אחד חסר. וזה מעט תמוה. לא מופיעות שום הוראות הקשורות לבניין בית המקדש! דוד עסק רבות בנושא זה וכמעט החל לבנות בעצמו את הבית. השלמת העניין מופיעה בספר דברי הימים א' - פרקים כ"ח וכ"ט בו מופיעים ציווים רבים הקשורים למקדש ומתברר שדוד אף הכין את כל התוכניות הדרושות והחומרים. מומלץ לקרוא את הפרקים שם אולם עיון מפורט בהם חורג ממסגרת מאמר זה.

חזק חזק ונתחזק
דוד ממליך את שלמה
דוד ממליך את שלמה Cornelis de Vos (1822-1904).


לדף הראשי לפרשת ויחי

הפטרת פרשת מקץ

הפטרת פרשת מקץ הינה בספר מלכים א' פרק ג ט"ו ועד פרק ד' א והיא ידועה בתור משפט שלמה. הפטרה זו נחשבת להפטרה נדירה. כמעט תמיד שבת מקץ היא שבת חנוכה (או שבת שנייה של חנוכה). כדי ששבת מקץ לא תהיה בחנוכה צריך לאחר את קריאת הפרשות כמה שיותר מחד ולהקדים את כ"ה בכסלו מאידך. זה דורש שני תנאים. שראש השנה יהיה ביום שבת (כי אז גם שמחת תורה בשבת ומתחילים לקרוא בספר בראשית יחסית מאוחר) וגם שחודש חשוון יהיה רק עם 29 יום.  זהו צירוף נדיר יחסית (שנים מסוג זחא או זחג ) והפעמים הבאות שזה יקרה הן בשנת תת"א, תת"ח ותתכ"ח.
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים  גם כמתנה.


נעבור להפטרה:

טו וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלַם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית-אֲדֹנָי וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל-עֲבָדָיו:
לכאורה אפשר לעצור כאן. הקשר לפרשה ברור. גם בפרשת מקץ המלך חולם חלומות. אולם שימו לב שההפטרה מתחילה רק לאחר חלומו של שלמה בלי לתאר אותו כלל. ולכן זהו הקשר השטחי.
אז מה היה חלומו של שלמה? אתם כמובן מוזמנים לקרוא את כל פרק ג. בחלום נגלה ה' לשלמה ונתן לו לבקש משאלה אחת. שלמה ביקש "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין-טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה". ה' היה כל כך מרוצה מהבקשה שלא כללה עודר , כבוד, אריכות ימים, ניצחונות ושאר דברים חומריים והעניק לשלמה את אלו וגם את אלו. והנה ההפטרה מהווה מבחן ליכולת השפיטה של שלמה.

טז אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת אֶל-הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו:
המלך נמצא באמצע מסיבה ומשתה והנה לתוך הארמון באות שתי נשים מהמעמד הנמוך שבנמוכים. זוהי גדולתם של מלכי ישראל, שדלתם אכן פתוחה לכל והם מתפנים לשפוט גם את פשוטי העם.
יז וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת בִּי אֲדֹנִי אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד וָאֵלֵד עִמָּהּ בַּבָּיִת: יח וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְלִדְתִּי וַתֵּלֶד גַּם-הָאִשָּׁה הַזֹּאת וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו אֵין-זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת זוּלָתִי שְׁתַּיִם-אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת: יט וַיָּמָת בֶּן-הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָיְלָה אֲשֶׁר שָׁכְבָה עָלָיו:
כ וַתָּקָם- בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת-בְּנִי מֵאֶצְלִי וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ וְאֶת-בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי: כא וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת-בְּנִי וְהִנֵּה-מֵת וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה לֹא-הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי:
עד כאן טיעוני הצד האחד
כב וַתֹּאמֶר- הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:
שמתם לב להבדל בין טענות הנשים? לכאורה נראה ששתיהן טוענות אותו דבר בדיוק ואין לנו אלא עדות של זו מול זו, בדיקות גנטיות לא היו באותו זמן.
כג וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה-בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי:
אבל שלמה הקשיב טוב ושמע הבדל קטן. כל אחת מקדימה בדבריה את מה שחשוב לה יותר. אחת פותחת את טענותיה בבני החי והשנייה פותחת את טענותיה בבנך המת. הבדל זה הספיק לשלמה. הוא כבר יודע עם מי הצדק. שלמה חוזר על הטיעונים גם כדי ללמדנו שהדיין צריך לחזור במילותיו על טיעוני הצדדים ולראות שבאמת הבין אותם כמו שצריך, אבל שלמה אולי גם מצפה שכולם יבינו מהדיוק בדברים מה הדין. כמובן שאף אחד לא מבין את הדיוק ולכן שלמה צריך לערוך "הצגה" קטנה.

כד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ קְחוּ לִי-חָרֶב וַיָּבִיאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: כה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גִּזְרוּ אֶת-הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת-הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת-הַחֲצִי לְאֶחָת:
שלמה מתאר את עצמו בחלום כנער קטן. מקובל לחשוב שגילו היה צעיר מאד כשהומלך. נסו רק לדמיין את התדהמה בארמון כאשר שלמה מציע את ההצעה לחתוך את התינוק ולחלק אותו. בוודאי מתנגדי שלמה (והיו כאלו, כמו שראינו בהפטרה לפרשת חיי שרה ומרד אדוניה) פורצים בצחוק עז ומלגלג וקוראים לו שוטה וכינויי גנאי אחרים.

כו וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה- אֲשֶׁר-בְּנָהּ הַחַי אֶל-הַמֶּלֶךְ כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל-בְּנָהּ וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ-לָהּ אֶת-הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל-תְּמִיתֻהוּ וְזֹאת אֹמֶרֶת גַּם-לִי גַם-לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ:
אבל צוחק מי שצוחק אחרון. ההצגה של שלמה מצליחה מעל המצופה. האשה השקרנית אפילו מתוודה וכולם רואים ששלמה צדק ואת חוכמתו הרבה.

כז וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר תְּנוּ-לָהּ אֶת-הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ הִיא אִמּוֹ: כח וַיִּשְׁמְעוּ כָל-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי-חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט: א וַיְהִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל:
לאחר המשפט שלמה הוא כבר מלך מוסכם וללא מתנגדים.


אבל מה הקשר העמוק לפרשה? ההפטרה משווה בין יוסף לבין שלמה. ראינו איך דיוק קל בדברי הצדדים מוציא את האמת לאור. גם יוסף, בזכות חוכמתו, והקשבתו לפרטים הקטנים ביותר בתיאור חלומותיו של פרעה הצליח לפענח היטב את החלום, לעלות לגדולה ולהציל את כל ארץ מצרים. ראו הרחבה על כך במאמר על יוסף ופתרון החלומות .

משפט שלמה - Tiepolo - ארמון הפטריאך באודין Palazzo Patriarcale 1726. 
משפט שלמה - ניקולא פוסן
משפט שלמה - ניקולא פוסן - 1649, לובר

משפט שלמה - רפאל
משפט שלמה - רפאל - פרסקו בותיקן 1518-1519
האומן ויליאם בלייק, כמעט והעתיק את ציורו של רפאל. אך בעוד ציורו של רפאל הוא פרסקו על קיר שלם, רפאל העתיק אותו לציור מיניאטורי בגודל של גלויה. מצאו את ההבדלים

ויליאם בלייק משפט שלמה
לבלייק תמונה נוספת על אותו נושא
ויליאם בלייק משפט שלמה
ויליאם בלייק משפט שלמה - מוזיאון פיטצויליאם - קמברידג'

ותמונה של פאול טרוגר המיטבה לקלוט את הדרמה האנושית בפני הדמויות השונות.
פאול טרוגר, משפט שלמה , מוזיאון זלצבורג
פאול טרוגר, משפט שלמה , מוזיאון זלצבורג

 תקציר פרשת מקץ ומאמרים נוספים לפרשת מקץ


הפטרת פרשת חיי שרה

הפטרת פרשת חיי שרה היא בספר מלכים א' פרק א עד פסוק ל"א. גם הפטרה זו היא סיפור והקשרים לפרשה ברורים, אולם כהרגלנו נחשוף קשרים ומשמעויות עמוקים יותר המחברים בין הפרשה להפטרה.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


א וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ:

הקשר הלשוני וזיקתו לפרשה ברור מיד שהרי גם בה נאמר: "ואברהם זקן בא בימים.."  אבל גם ההבדל ברור. בעוד שהמשך הפסוק ביחס לאברהם הוא: "... וה' ברך את אברהם בכל" הרי שאצל דוד אנו נתקלים בבעיות הזיקנה. גופו קר והבגדים לא מחממים אותו. המדרש קושר זאת כעונש על כך שדוד קרע את בגדי שאול והדבר הוא מידה כנגד מידה. דוד זלזל בבגדים ועתה הבגדים מזלזלים בו.

ב וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי-לוֹ סֹכֶנֶת וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ: ג וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וַיִּמְצְאוּ אֶת-אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ: ד וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד-מְאֹד וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ:

סיפור אבישג הוא סיפור צדדי והיא משמשת כאן כבקבוק חם אנושי. למעשה שיטה זו שימשה הרבה בעבר ומופיעה גם בספר קוהלת (ד י"א): "גַּם אִם-יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם וּלְאֶחָד אֵיךְ יֵחָם". אולם כאן מדגישים גם את עובדת יופיה של אבישג ועוד יותר את העובדה שדוד לא ידע אותה. ייתכן ודוד כבר לא היה מסוגל לכך אולם נראה יותר שדוד נזהר הרבה יותר לאחר מעשה בת-שבע.

ה וַאֲדֹנִיָּה בֶן-חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו: ו וְלֹא-עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם-הוּא טוֹב-תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם: ז וַיִּהְיוּ דְבָרָיו עִם יוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וַיַּעְזְרוּ אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה:

אדוניה רוצה להיות המלך הבא. הוא אפילו התחיל לטפח גינוני מלכות וצבא קטן. התנ"ך מוסיף לנו שאדוניה לא חונך היטב (ואולי דוד לא ייעד אותו למלכות ולכן לא טרח בכך) ומביא שאדוניה אכן ראוי להיות המלך מאחר והוא אחד מהבנים הגדולים של דוד. אדוניה כבר הספיק לכרות ברית עם יואב ועם אביתר - שר הצבא ואחד מהכהנים להבטחת מלכותו. שימו לב לחיבור שהנביא עושה בין יואב לאבשלום. לא נעמוד כאן על חיבור זה וגם לא על דמותו של יואב. אבל זיכרו פסוק זה היטב לקראת עיוננו בהפטרת פרשת ויחי.

ח וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּבְנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע וְנָתָן הַנָּבִיא וְשִׁמְעִי וְרֵעִי וְהַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד לֹא הָיוּ עִם-אֲדֹנִיָּהוּ:

כנראה עניין היורש היה שיחת היום בחצר המלך דוד הזקן וכל אחד ידע במי השני תומך. לא רק שמפרטים לנו מי היה עם אדוניה אלא גם מי לא היה באותה קואליציה ולא הוזמן לחגיגה.

ט וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת אֲשֶׁר-אֵצֶל עֵין רֹגֵל וַיִּקְרָא אֶת-כָּל-אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְכָל-אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ: י וְאֶת-נָתָן- הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ וְאֶת-הַגִּבּוֹרִים וְאֶת-שְׁלֹמֹה אָחִיו לֹא קָרָא:

נראה שאדוניה קצת חסר סבלנות ואפילו לא מחכה למותו של דוד בשביל להמליך את עצמו.

יא וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-בַּת-שֶׁבַע אֵם-שְׁלֹמֹה לֵאמֹר הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן-חַגִּית וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע: יב וְעַתָּה לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה וּמַלְּטִי אֶת-נַפְשֵׁךְ וְאֶת-נֶפֶשׁ בְּנֵךְ שְׁלֹמֹה:

אבל השמועה על המסיבה מגיעה לנתן הנביא שמבין שהמלך אדוניה לא יהסס לפגוע בשלמה ובבת שבע להבטחת מלכותו.

יג לְכִי וּבֹאִי אֶל-הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְאָמַרְתְּ אֵלָיו הֲלֹא-אַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲמָתְךָ לֵאמֹר כִּי-שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי וּמַדּוּעַ מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ: יד הִנֵּה עוֹדָךְ מְדַבֶּרֶת שָׁם עִם-הַמֶּלֶךְ וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ וּמִלֵּאתִי אֶת-דְּבָרָיִךְ:

פנייה ישירה למלך עשויה לא להועיל. נתן מציע שקודם כול תבוא בת-שבע ואילו הוא ייכנס באמצע דבריה לחזק אותם. 

טו וַתָּבֹא בַת-שֶׁבֶע אֶל-הַמֶּלֶךְ הַחַדְרָה וְהַמֶּלֶךְ זָקֵן מְאֹד וַאֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית מְשָׁרַת אֶת-הַמֶּלֶךְ: טז וַתִּקֹּד בַּת-שֶׁבַע וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה-לָּךְ:

 התיאור של דוד המלך אינו מחמיא. מלך זקן וסיעודי שאינו יודע מה קורה בחצרו.

יז וַתֹּאמֶר לוֹ אֲדֹנִי אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בַּה' אֱלֹקיךָ לַאֲמָתֶךָ כִּי-שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי: יח וְעַתָּה הִנֵּה אֲדֹנִיָּה מָלָךְ וְעַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לֹא יָדָעְתָּ:יט וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא-וְצֹאן לָרֹב וַיִּקְרָא לְכָל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיֹאָב שַׂר הַצָּבָא וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא:כ וְאַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עֵינֵי כָל-יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ לְהַגִּיד לָהֶם מִי יֵשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו: כא וְהָיָה כִּשְׁכַב אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ עִם-אֲבֹתָיו וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים:

 בת שבע פורשת את טענותיה. קודם כל היא מזכירה לדוד שהוא נשבע לה כי שלמה יהיה מלך אחריו. לא מצאנו בתנ"ך שבועה כזו. בת-שבע מספרת לדוד בדיוק את האירועים. מי הוזמן ומי לא הוזמן דורשת מדוד להכריז בפומבי מי יהיה היורש (מה שמחזק את ההבנה כי השבועה הייתה שבועה בפרטיות שרק היא יודעת ממנה או כטענת אחרים, שבועה שלא הייתה ולא נבראה) וגם מזכירה לו שהיא ושלמה נמצאים בסכנת חיים אם אדוניה ימלוך.

כב וְהִנֵּה עוֹדֶנָּה מְדַבֶּרֶת עִם-הַמֶּלֶךְ וְנָתָן הַנָּבִיא בָּא: כג וַיַּגִּידוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר הִנֵּה נָתָן הַנָּבִיא וַיָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ עַל-אַפָּיו אָרְצָה:כד וַיֹּאמֶר נָתָן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַתָּה אָמַרְתָּ אֲדֹנִיָּהוּ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי: כה כִּי יָרַד הַיּוֹם וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא-וְצֹאן לָרֹב וַיִּקְרָא- לְכָל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְשָׂרֵי הַצָּבָא וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וְהִנָּם אֹכְלִים וְשֹׁתִים לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּ: כו וְלִי אֲנִי-עַבְדֶּךָ וּלְצָדֹק הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא: כז אִם מֵאֵת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא הוֹדַעְתָּ אֶת-(עַבְדְּיךָ) [עַבְדְּךָ] מִי יֵשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו:

נתן מגיע ומספר בדיוק את אותו סיפור, אולם נוקט בעורמה מסוימת ומתנהג כמוסר דיווח בלבד. אתה הודעת שאדוניה יהיה מלך. אחרת לא ייתכן שאדוניה ממליך את עצמו ולא קרא לי. המשפט האחרון נאמר במעין תמימות: אם זה מה שאדוני המלך ציווה ורוצה, אז אין לי בעיה ואני מקבל את זה. נתן ידע בדיוק שאמירה כזו לאחר דברי בת-שבע "תקפיץ" את דוד.

כח וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּאמֶר קִרְאוּ-לִי לְבַת-שָׁבַע וַתָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: כט וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי-ה' אֲשֶׁר-פָּדָה אֶת-נַפְשִׁי מִכָּל-צָרָה:ל כִּי כַּאֲשֶׁר- נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כִּי-שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי תַּחְתָּי כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה:

דוד לא מתכחש לשבועה ומודיע קבל עם ועדה כי שלמה ימלוך אחריו ולא רק לאחר מותו אלא ממש באותו יום! בכך דוד יוצא מהדימוי החלש והסיעודי שיה לו לאורך הפרק וחוזר להיות המלך החזק והשולט, אמנם ליום אחד אחרון בלבד. בספר דברי הימים מופיע נאום ארוך של דוד לעם ישראל בו הוא אכן מכריז כי שלמה יהיה המלך הבא. אפשר להניח כי הנאום נאמר מיד אחרי הבטחה זו של דוד. אולם הנאום שם מתרכז יותר בבניית בית המקדש ועניין המלוכה מופיע בו אבל לא בהבלטה יתרה. ישנה אפשרות כי מספר פרקים אלו בדברי הימים, אירעו בו ביום.

לא וַתִּקֹּד בַּת-שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַתֹּאמֶר יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם:

בת שבע שמחה אבל דוד הוא עדיין המלך. מיד אחר כך מתואר טקס המלכתו של שלמה ואת התפוגגות המלוכה של אדוניה שמבין שלא יהיה מלך ונאלץ להתחנן על חייו לפני שלמה. אפשר ומומלץ להמשיך ולקרוא עד סוף הפרק. יש לשים לב שדוד ויתר על כסאו עוד בחייו ושלמה לא רק נקבע כמלך הבא אלא הומלך בפועל כמלך הבא. הוא מתואר בסוף פרק א (פסוק נא) כמלך שלמה, ואילו דוד בתחילת פרק ב' מתואר רק בשמו וללא תואר כלשהן.

עמדנו על הקשר המילולי והזיקה לפרשה כבר בפסוק הראשון, אולם קשר זה אינו מספק. כבר בפסוק זה ראינו שיש הבדל גדול בין אברהם שגם לאחר שמכונה בא בימים זוכה לשנות חיים רבות לעומת דוד שהדברים מתרחשים בימיו האחרונים. הנושא הוא הדאגה להמשך השושלת וההשוואה בין הפרשה להפטרה היא על דרך הניגוד.

אמנם ה' ברך את אברהם בכל, אבל יצחק עדיין רווק והמשך השושלת לוט בערפל. הדבר החשוב ביותר לאברהם הוא בחירת אישה ראויה ליצחק, ואברהם טורח בנושא רבות. בניגוד לדוד, אברהם יודע על המתיחות שיש בין בניו ולכן דואג לפני מותו לסדר את עניין הירושה (כ"ה ו-ז): "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק: וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם". אברהם דואג שלא יהיו מלחמות ירושה כלל וכל בניו מקבלים זאת ללא עוררין. אפילו ישמעאל ויצחק מתפייסים "ויִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו..." ישמעאל מבין שאמנם הוא גדול יותר אבל המשך השושלת (של עם ישראל) היא רק מיצחק. נעיר כי בעוד בתנ"ך אנו פוגשים שוב ושוב את עמון מואב ואדום (עשיו), הרי שבישמעאל נתקלים הרבה פחות. בתורה הוא לא מופיע כלל לאחר ספר בראשית (בתור עם) וגם בנביא לא מתוארות מלחמות עם שבטי ישמעאל. ישנו אזכור אחד בתהילים פ"ג. נראה שבניגוד לזמננו הישמעאלים לא עשו יותר מדי צרות לעם ישראל והאחווה הצליחה להישמר בין העמים רוב הזמן.

דוד לא מטפל בנושא היורש בצורה מסודרת (לפחות לפי התיאור בספר מלכים) ונגרר לעשות זאת רק לאחר שיכנועים נמרצים של נתן ובת שבע, אבל כמו אברהם, כאשר דוד עושה זאת, הוא עושה  זאת עוד בחייו, בצורה ברורה ומפורשת.


קשר נוסף לפרשה הוא התיחכום והאומנות במשא ומתן. פנייה של בת שבע בלבד או של נתן בלבד עשויה לא להועיל. ונדרש יותר תיחכום. אפשר לחשוש שמא בוצעה כאן מניפולציה על רצונו של דוד המלך. נראה כי רצונו של דוד היה אכן ששלמה ימלוך, אולם היה צורך בהודעה מפורשת ברורה ונחרצת של רצון זה ובצורה פומבית ולא כפי שהתבצע עד כה בצורה פרטית לאנשים יודעי דבר. נזכיר שדוד חווה בעבר מרד מצד בנו אבשלום והיה נחרץ מאד להימנע ממרד נוסף כזה (מאחר ואדוניה המליך את עצמו עוד בחיי אביו, אפשר בהחלט לכנות פעולה זו מרד)


לדף הראשי לפרשת חיי שרה


הפטרת פרשת וירא

הפטרת פרשת וירא שייכת להפטרות הסיפוריות. לכאורה נראה שהפטרות אלו קלות יותר להבנה ואכן המילים לרוב ברורות יותר, אולם גם כאן נראה שכאשר אנו מנסים למצוא קשרים ומסרים עמוקים יותר לפרשת וירא, ההפטרה מעלה שאלות עקרוניות. ההפטרה היא בספר מלכים ב' פרק ד.
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


א וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי-הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל-אֱלִישָׁע לֵאמֹר, עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת, וְאַתָּה יָדַעְתָּ, כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת-ה'; וְהַנֹּשֶׁה--בָּא לָקַחַת אֶת-שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ, לַעֲבָדִים.  ב וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע, מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ, הַגִּידִי לִי, מַה-יֶּשׁ-לָךְ בַּבָּיִת; וַתֹּאמֶר, אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת, כִּי, אִם-אָסוּךְ שָׁמֶן.  ג וַיֹּאמֶר, לְכִי שַׁאֲלִי-לָךְ כֵּלִים מִן-הַחוּץ, מֵאֵת, כָּלשְׁכֵנָיִךְ --כֵּלִים רֵקִים, אַל-תַּמְעִיטִי.  ד וּבָאת, וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד-בָּנַיִךְ, וְיָצַקְתְּ, עַל כָּל-הַכֵּלִים הָאֵלֶּה; וְהַמָּלֵא, תַּסִּיעִי.  ה וַתֵּלֶךְ, מֵאִתּוֹ, וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת, בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ; הֵם מַגִּישִׁים אֵלֶיהָ, וְהִיא מוֹצָקֶת.  ו וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים, וַתֹּאמֶר אֶל-בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי, וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, אֵין עוֹד כֶּלִי; וַיַּעֲמֹד, הַשָּׁמֶן.  ז וַתָּבֹא, וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי אֶת-הַשֶּׁמֶן, וְשַׁלְּמִי אֶת-נִשְׁיֵךְ; וְאַתְּ וּבָנַיִךְ, תִּחְיִי בַּנּוֹתָר.  {פ}

למעשה כל קטע זה הינו אקספוזיציה לסיפור ואין לו קשר ישיר כלל לפרשת וירא. מדוע הובא סיפור ארוך זה (ובפרט שההפטרה אינה קצרה ולא דורשת עיבוי)? נענה על שאלה זו מאוחר יותר, אולם זכרו אותה במהלך קריאת ההפטרה.

ח וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל-שׁוּנֵם, וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה, וַתַּחֲזֶק-בּוֹ, לֶאֱכָל-לָחֶם; וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ, יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל-לָחֶם.  ט וַתֹּאמֶר, אֶל-אִישָׁהּ, הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִישׁ אֱלֹקים קָדוֹשׁ הוּא--עֹבֵר עָלֵינוּ, תָּמִיד.  י נַעֲשֶׂה-נָּא עֲלִיַּת-קִיר קְטַנָּה, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה; וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ, יָסוּר שָׁמָּה.

משמעות הביטוי אשה גדולה אינה ברורה. ניתן לפרש גם כאשה גדולה פיזית וגם כאשה חשובה. מיקומה של שונם מזוהה באזור עפולה,  צומת דרכים חשוב שאלישע עובר בו רבות. מי שמחפש איפה מוזכר הצימר הראשון בתנ"ך ימצא כאן את מבוקשו. בכל אופן ההקשר לפרשת וירא ברור. פרשת וירא פותחת בהכנסת האורחים של אברהם למלאכים, וההפטרה בהכנסת האורחים של האישה לנביא אלישע.

 יא וַיְהִי הַיּוֹם, וַיָּבֹא שָׁמָּה; וַיָּסַר אֶל-הָעֲלִיָּה, וַיִּשְׁכַּב-שָׁמָּה.  יב וַיֹּאמֶר אֶל-גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ, קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת; וַיִּקְרָא-לָהּ--וַתַּעֲמֹד, לְפָנָיו.  יג וַיֹּאמֶר לוֹ, אֱמָר-נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת-כָּל-הַחֲרָדָה הַזֹּאת, מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ, הֲיֵשׁ לְדַבֶּר-לָךְ אֶל-הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל-שַׂר הַצָּבָא; וַתֹּאמֶר, בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת.

אלישע רוצה להודות לאשה. בוודאי שהצעת תשלום רק תעליב אותה ותפגום במידת הכנסת האורחים, אולם אלישע יכול לשמש כמתווך בינה לבין השלטונות במידה של לפנים משורת הדין. האשה טוענת שהיא יושבת בתוך עמה, כלומר אין לה בעיות עם השלטון.

 יד וַיֹּאמֶר, וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ; וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי, אֲבָל בֵּן אֵין-לָהּ--וְאִישָׁהּ זָקֵן.

 האשה הלכה ואלישע מתייעץ בגיחזי משרתו. לגיחזי חד העין יש את התשובה המושלמת. האישה ללא ילדים, ובעלה זקן .

 טו וַיֹּאמֶר, קְרָא-לָהּ; וַיִּקְרָא-לָהּ--וַתַּעֲמֹד, בַּפָּתַח.  טז וַיֹּאמֶר, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אַתְּ, חֹבֶקֶת בֵּן; וַתֹּאמֶר, אַל-אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹקים--אַל-תְּכַזֵּב, בְּשִׁפְחָתֶךָ.

אלישע לא מהסס להבטיח לאשה בן. כמו בפרשת וירא, גם האשה לא כל כך מאמינה למשמע הבשורה.

 יז וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע.

אבל כמובן שבשעה טובה הבן נולד.

 יח וַיִּגְדַּל, הַיָּלֶד; וַיְהִי הַיּוֹם, וַיֵּצֵא אֶל-אָבִיו אֶל-הַקֹּצְרִים.  יט וַיֹּאמֶר אֶל-אָבִיו, רֹאשִׁי רֹאשִׁי; וַיֹּאמֶר, אֶל-הַנַּעַר, שָׂאֵהוּ, אֶל-אִמּוֹ.  כ וַיִּשָּׂאֵהוּ--וַיְבִיאֵהוּ, אֶל-אִמּוֹ; וַיֵּשֶׁב עַל-בִּרְכֶּיהָ עַד-הַצָּהֳרַיִם, וַיָּמֹת.

אסון נורא. אנו לא שומעים כלום על הנער, אבל כאשר הוא יצא אל אביו לעבודות בשדה קיבל כנראה התייבשות ומכת חם ומת.

כא וַתַּעַל, וַתַּשְׁכִּבֵהוּ, עַל-מִטַּת, אִישׁ הָאֱלֹקים; וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ, וַתֵּצֵא.  כב וַתִּקְרָא, אֶל-אִישָׁהּ, וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן-הַנְּעָרִים, וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת; וְאָרוּצָה עַד-אִישׁ הָאֱלֹקים, וְאָשׁוּבָה.  כג וַיֹּאמֶר, מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם--לֹא-חֹדֶשׁ, וְלֹא שַׁבָּת; וַתֹּאמֶר, שָׁלוֹם.

האשה השונמית יודעת מה עליה לעשות. היא הרי הזהירה את אלישע שלא יכזב אותה. תגובת בעלה מפתיעה ביותר והוא לא מבין כלל מדוע היא הולכת לאיש האלוהים. הרי היום הוא יום רגיל לא ראש חודש ולא שבת. נראה שהאישה לא סיפרה לבעלה כלל כי הילד מת ולכן גם העלתה אותו לחדרו של הנביא וסגרה את הדלת. איך אפשר להסתיר מידע כזה מהבעל?גם הבעל שיודע שהילד לא חש בטוב אינו מקשר את התנהגותה המשונה של אשתו למצבו של הילד.
והנה גם בפרשתנו בהיפוך תפקידים, אברהם לקח את בנו יצחק לעקוד אותו וזאת ללא ידיעתה של שרה.
בנקודה זו מפסיקים הספרדים את קריאת ההפטרה. יש לתמוה על כך. הסיפור נקטע בשיא המתח.

 כד וַתַּחֲבֹשׁ, הָאָתוֹן, וַתֹּאמֶר אֶל-נַעֲרָהּ, נְהַג וָלֵךְ; אַל-תַּעֲצָר-לִי לִרְכֹּב, כִּי אִם-אָמַרְתִּי לָךְ.  כה וַתֵּלֶךְ, וַתָּבֹא אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים--אֶל-הַר הַכַּרְמֶל; וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ-הָאֱלֹקים אֹתָהּ, מִנֶּגֶד, וַיֹּאמֶר אֶל-גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ, הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז.  כו עַתָּה, רוּץ-נָא לִקְרָאתָהּ, וֶאֱמָר-לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ, הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד; וַתֹּאמֶר, שָׁלוֹם.

גם לגיחזי האישה לא מספרת דבר ורק עונה לו בצורה לקונית.

כז וַתָּבֹא אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֶל-הָהָר, וַתַּחֲזֵק, בְּרַגְלָיו; וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ, וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹקים הַרְפֵּה-לָהּ כִּי-נַפְשָׁהּ מָרָה-לָהּ, וה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי, וְלֹא הִגִּיד לִי.

גיחזי מבקש לסלק את האישה לאחר שהתנהגה לא כראוי, אבל אלישע מבין שיש כאן משהו שהוא לא יודע. הוא מבין שה' בכוונה מסתיר ממנו דבר מסוים. אמנם אלישע הוא איש האלוקים, אולם ככל נביא, נבואתו תלויה לחלוטין ברצונו של הקב"ה.

 כח וַתֹּאמֶר, הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי; הֲלֹא אָמַרְתִּי, לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי.

האשה אומרת לאלישע, אתה אשם! מי בכלל ביקש ממך בן? ידעתי שזה מה שיקרה.

כט וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מָתְנֶיךָ, וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ, כִּי-תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ, וְכִי-יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ; וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי, עַל-פְּנֵי הַנָּעַר.

אלישע שולח את גיחזי במהירות.

ל וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר, חַי-ה' וְחֵי-נַפְשְׁךָ אִם-אֶעֶזְבֶךָּ; וַיָּקָם, וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ.

אבל לאשה זה לא מספיק והיא דורשת שאלישע יבוא בעצמו.

לא וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם, וַיָּשֶׂם אֶת-הַמִּשְׁעֶנֶת עַל-פְּנֵי הַנַּעַר, וְאֵין קוֹל, וְאֵין קָשֶׁב; וַיָּשָׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד-לוֹ לֵאמֹר, לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר. 
המשענת לבד אינה עוזרת.

לב וַיָּבֹא אֱלִישָׁע, הַבָּיְתָה; וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת, מֻשְׁכָּב עַל-מִטָּתוֹ.  לג וַיָּבֹא, וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם; וַיִּתְפַּלֵּל, אֶל-ה'.  לד וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל-הַיֶּלֶד, וַיָּשֶׂם פִּיו עַל-פִּיו וְעֵינָיו עַל-עֵינָיו וְכַפָּיו עַל-כַּפָּו, וַיִּגְהַר, עָלָיו; וַיָּחָם, בְּשַׂר הַיָּלֶד.  לה וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת, אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה, וַיַּעַל, וַיִּגְהַר עָלָיו; וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד-שֶׁבַע פְּעָמִים, וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת-עֵינָיו.

אלישע פותח בתפילה לה' אולם אחר כך מבצע פעולות שנראות לנו כמו ניסיון החייאה והנשמה מפה לפה. הפעולות מצליחות והנער הינו חי. האם היה מת לגמרי? האם רק התעלף ואיבד הכרה?  הקשר לפרשה ברור. גם יצחק היה כבר חשוב כמת בעקדה וניצל ברגע האחרון בהתערבות אלוקית.

לו וַיִּקְרָא אֶל-גֵּיחֲזִי, וַיֹּאמֶר קְרָא אֶל-הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת, וַיִּקְרָאֶהָ, וַתָּבֹא אֵלָיו; וַיֹּאמֶר, שְׂאִי בְנֵךְ.  לז וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל-רַגְלָיו, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה; וַתִּשָּׂא אֶת-בְּנָהּ, וַתֵּצֵא.  {פ}

סוף טוב הכל טוב.
האמנם?
לא ממש. ההפטרה מעלה שאלות קשות. אלישע עובר אצל האישה פעמים רבות. כיצד הוא לא רואה, שנה אחר שנה, שאין לה בן ומתפלל בעבורה? מדוע האישה לא מבקשת בן? שרה ביקשה בנים, חנה ביקשה בנים, רבקה ויצחק התפללו לבנים, רחל ביקשה בנים. נראה לנו שבהפטרה טמונה ביקורת כלפי האישה. אולי לא הרגישה בחוסר שלה בילד, אולי לא התפללה לילד. אולי הגאווה שלה מנעה ממנה לבקש והיא מצהירה : "בתוך עמי אני יושבת". אולי אפילו אלישע ידע זאת ברוח הנבואה שלו ולא הבטיח לה ילד מעצמו מאחר וידע שהאישה אינה מתאימה לגידול ילדים. גם תגובת האישה בדבריה לאלישע מחזקת אפשרות זאת. היא אינה אומרת הילד מת אלא שהיא כלל לא רצתה וביקשה את הילד!
ובנקודה זו נעיר על הבדל חשוב ביותר בין ההפטרה לפרשה. לאחר לידת יצחק, אברהם עושה סעודת הודיה גדולה לה' על הלידה המופלאת. במקומות אחרים ראינו גם שכאשר נולד ילד אחרי שנות עקרות נעשים דברים מיוחדים, וגם הילד מקבל שם בעל משמעות מיוחדת (יצחק, שמואל ויוסף). ואילו כאן? עסקים כרגיל! אין סעודה, אין הודיה, לילד אפילו אין שם (כמו גם לאישה ולבעלה). הערנו שהאישה לא סיפרה לבעלה שהילד מת. האם ייתכן גם שלא סיפרה לו כלל על ההבטחה הפלאית של אלישע והבעל לא ידע עד כמה הלידה הייתה ניסית? נראה שכן והדבר מוביל לבעיות. ילד שנולד בצורה כל כך מיוחדת צריך להיות מוקדש לה' ולמעשה שייך לו.
אולי גם לכך רומז הסיפור המופיע בהקדמה. האישה התאלמנה והנושה בא לקחת לו את שני הילדים לעבדים. בצורה דומה אפשר לומר גם בסיפור השונמית ובנה כי ה' הוא הנושה של הילד ולאחר שראה שהחוב לא משולם בא לקחת את הילד בחזרה.
חיזוק לטענה זו אפשר למצוא בסיפור שהגמרא מביאה אודות פטירתם הפתאומית של שני בניו של רבי מאיר. כדי לנחמו, אומרת לו אשתו שהם היו פיקדון אצלם ובעל הפיקדון בא לקחת אותם.
גם יצחק היה כפיקדון אצל אברהם, ויש מפרשים הרואים בעקדה עונש לאברהם על כך שבמקום לסמוך על הבטחת הזרע והארץ שקיבל מה' כרת ברית עם אבימלך (הדרש נובע מסמיכות הפרשיות בתורה אחת אחרי השנייה). העקדה לפי פירוש זה היא דרישה מאברהם להחזיר את הפיקדון. אמנם יצחק ניצל והתורה שוללת באופן מוחלט הקרבת קורבן אדם בכלל והקרבת הבן הבכור למולך בפרט, אולם ילד הנולד בצורה ניסית כל כך צריך להיות מוקדש לה' בצורה חיובית. גם בסיפור שלנו, האישה השונמית לא עושה דבר עם בנה ולמעשה במותו היא נדרשת להחזיר את הפיקדון.

אולם אל לנו להטיל את כל כובד האחריות על האישה. בהפטרה בפירוש נאמר שה' הסתיר הדבר מאלישע. מאחר ואלישע היה אחד מהנביאים הגדולים ביותר, יש לתמוה מדוע ה' מסתיר ממנו דברים. נראה שגם כלפי אלישע יש פה ביקורת וכאן אנו מגיעים לסיפור המקדים של ההפטרה. קיראו אותו שוב.

גם שם אנו רואים שאלישע פסיבי מדי. האם לא ידע כי אחד מתלמידיו נפטר ומת? באותה תקופה להיות אחד מבני הנביאים (תלמידי נבואה) ואיש ירא אלוקים, היה דבר נדיר יחסית ואלישע הכיר את אותו אדם אישית. איך ומדוע לא התעניין אלישע בגורל אותו איש, באלמנתו וביתומים? מדוע רק כשהאלמנה מגיעה אליו בוכיה נזכר אלישע לחולל את הנס הגדול? אותה פאסיביות מאפיינת את אלישע גם בסיפור זה. אלישע לא רואה שלאישה אין ילד ולא מבטיח לה ילד אלא לאחר התערבותו של גיחזי. גם כשהילד נולד, אלישע, כאחראי להולדתו לא מגלה בו התעניינות. השוו את הילד לשמואל הנביא, שלאחר שנולד הובא לשרת במשכן ולהתחנך אצל עלי הכהן. גם אלישע היה צריך לקחת חסות על הילד ולדאוג לחינוכו. בשלב הראשון אלישע מסתפק בשליחת המשענת שלו בלבד אל הילד אולם רק לאחר הפצרות ודרישות ברורות של האם הוא מבין שהוא צריך ללכת בעצמו. לאחר שאלישע רואה את חומרת המצב, אלישע מבין שהתערבות שלו חיונית. כמובן שהוא פותח קודם כל בתפילה לה' ואחר כך מנסה להחיות את הילד פעם ועוד פעם ועוד פעם, בלי ייאוש - שבע פעמים! עד ההצלחה.

הסיפור לא הסתיים. אנו פוגשים את האשה השונמית כעבור כמה פרקים ושנים (פרק ח')

א וֶאֱלִישָׁע דִּבֶּר אֶל-הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-הֶחֱיָה אֶת-בְּנָהּ לֵאמֹר, קוּמִי וּלְכִי אַתְּ וּבֵיתֵךְ, וְגוּרִי, בַּאֲשֶׁר תָּגוּרִי:  כִּי-קָרָא ה' לָרָעָב, וְגַם-בָּא אֶל-הָאָרֶץ שֶׁבַע שָׁנִים.  ב וַתָּקָם, הָאִשָּׁה, וַתַּעַשׂ, כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹקים; וַתֵּלֶךְ הִיא וּבֵיתָהּ, וַתָּגָר בְּאֶרֶץ-פְּלִשְׁתִּים שֶׁבַע שָׁנִים.  ג וַיְהִי, מִקְצֵה שֶׁבַע שָׁנִים, וַתָּשָׁב הָאִשָּׁה, מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים; וַתֵּצֵא לִצְעֹק אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֶל-בֵּיתָהּ וְאֶל-שָׂדָהּ.  ד וְהַמֶּלֶךְ, מְדַבֵּר אֶל-גֵּחֲזִי, נַעַר אִישׁ-הָאֱלֹקים, לֵאמֹר:  סַפְּרָה-נָּא לִי, אֵת כָּל-הַגְּדֹלוֹת אֲשֶׁר-עָשָׂה אֱלִישָׁע.

אלישע יודע שעומד להיות רעב לארץ ומזהיר את האישה שתעבור למקום אחר. רק חסר לו שהילד ימות שוב, והפעם בגלל הרעב. אלישע מרגיש שיש לו אחריות לחיי הילד. אבל כעבור שבע שנים, האישה חוזרת ומגלה ששדה וביתה עברו למלך (אפוטרופוס לרכוש נטוש?) והיא לא מצליחה לקבל אותם בחזרה. והרי זו אותה אשה שאמרה בתוך עמי  אנכי יושבת, ושאין לה דבר אל המלך. מתברר שהיא העריכה לא נכון את מעמדה שבוודאי הלך והתערער לאחר היעדרות ממושכת שלה.

{ס}  ה וַיְהִי הוּא מְסַפֵּר לַמֶּלֶךְ, אֵת אֲשֶׁר-הֶחֱיָה אֶת-הַמֵּת, וְהִנֵּה הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-הֶחֱיָה אֶת-בְּנָהּ צֹעֶקֶת אֶל-הַמֶּלֶךְ, עַל-בֵּיתָהּ וְעַל-שָׂדָהּ; וַיֹּאמֶר גֵּחֲזִי, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ--זֹאת הָאִשָּׁה, וְזֶה-בְּנָהּ אֲשֶׁר-הֶחֱיָה אֱלִישָׁע.  ו וַיִּשְׁאַל הַמֶּלֶךְ לָאִשָּׁה, וַתְּסַפֶּר-לוֹ; וַיִּתֶּן-לָהּ הַמֶּלֶךְ סָרִיס אֶחָד לֵאמֹר, הָשֵׁיב אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לָהּ וְאֵת כָּל-תְּבוּאֹת הַשָּׂדֶה, מִיּוֹם עָזְבָה אֶת-הָאָרֶץ, וְעַד-עָתָּה.

אולם היא באה אל המלך בתיזמון נכון. המלך מבקש לשמוע את סיפורי הנביא אלישע ובדיוק כשגיחזי מספר איך אלישע החייה את בן האישה השונמית היא מגיעה וקוראת אל המלך. תיזמון מושלם והמלך משיב לה את כל רכושה.



לדף הראשי לפרשת וירא

אלישע מחייה את בן השונמית, בנג'מין ווסט 1765
אלישע מחייה את בן השונמית, בנג'מין ווסט 1765

פרשת מקץ - פתרון חלומות וחוכמה אלוקית

פרשת מקץ פותחת בתיאור החלומות של פרעה. יוסף מצליח לפתור את החלומות ולעלות לגדולה. פרשות וישב ומקץ סובבות סביב החלומות. החלומות במקרא הינם אמצעי לקבלת נבואה ופתרונם הוא חשוב. התורה מלמדת אותנו שכדי לפתור את החלומות צריך קודם כל להקשיב היטב.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

התורה מספרת כי: "ויְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת-כָּל-חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת-כָּל-חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת-חֲלֹמוֹ וְאֵין-פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה". פרעה קם כשהוא יודע שהחלומות הם חשובים ואינם סתם חלומות הבל כבכל לילה. פרעה מכנס את כל חכמי מצרים על מנת שיפתרו את החלום. ייתכן ופרעה ידע מה פתרון החלום ורצה לבדוק את חרטומיו, ייתכן ובאמת הוא הרגיש ששום פתרון לא מדבר אליו.
אבל כדאי לשים לב שהחרטומים נכשלו ולא הקשיבו היטב לפרעה. פרעה סיפר להם חלום אחד, והם ניסו לפתור שני חלומות (המילה אותם היא ברבים). ברור שבכך הם ייכשלו.
לעומת זאת יוסף מקשיב היטב ועוד בטרם מציע פתרון הוא אומר: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-פַּרְעֹה חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹקים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה". בכך כבר הצליח יוסף הרבה יותר משאר החרטומים ואוזנו של פרעה קשובה מאד.
יתרה מכך בתהילים (מזמור פ"א ו) מופיע רמז נוסף לפתרון התעלומה: "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא-יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע". הפסוק מתייחס להבדלים בין החלום שחלם פרעה לבין מה שסיפר ליוסף (וכנראה גם לחרטומים). שינויים אלו מחזקים את ההשערה כי פרעה ידע את פתרון חלומו (לפחות בצורה מסוימת) ובחן את החרטומים לראות מי פותר את החלום שהוא חלם ולא את החלום שהוא מספר. יוסף, שניחן ברוח אלוקית, ידע להקשיב היטב ולהבין בין השורות מה באמת חלם פרעה.
נעיין בהבדלים בתיאור החלומות
חלומות פרעה (פרק מ"א פסוקים א-ז)
"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַיְאֹר: וְהִנֵּה מִן-הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ: וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן-הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל-שְׂפַת הַיְאֹר: וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה: וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת: וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן: וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם"

והנה החלום שפרעה מספר (המילים המודגשות הן תוספות ושינויים) בפסוקים יז-כד:
"וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף בַּחֲלֹמִי הִנְנִי עֹמֵד עַל-שְׂפַת הַיְאֹר:  וְהִנֵּה מִן-הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ:  וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר לֹא-רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ: וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹת:  וַתָּבֹאנָה אֶל-קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי-בָאוּ אֶל-קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה וָאִיקָץ:  וָאֵרֶא בַּחֲלֹמִי וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלֹת בְּקָנֶה אֶחָד מְלֵאֹת וְטֹבוֹת:  וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶם:  וַתִּבְלַעְןָ הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקֹּת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבוֹת וָאֹמַר אֶל-הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּיד לִי"
בנוסף קיימים גם הבדלים רבים בין לשון זכר ללשון נקבה.
אין ספק שמילת המפתח היא המילה "שפת" כפי הנאמר בתהילים. כדי להבין את חשיבותה נסביר איך עבדה החקלאות במצרים מימי קדם ולמעשה עד הקמת סכר אסואן בימינו.
בארץ מצרים כל החקלאות מתרכזת סביב היאור. אחת לשנה, לאחר הגשמים העזים במרכז אפריקה והתגברות הזרמים מהנילוס הלבן והכחול, היאור עולה על גדותיו, מציף שטחי אדמה גדולים (אך קרובים לנהר) באדמה טובה ממרכז אפריקה, ולאחר שהמים יורדים אפשר לזרוע ולגדל באדמה וכך עד שנה הבאה. תופעה זו הינה מחזורית שנתית ושימשה גם בחגים מצריים.
כמו כן בתרבות המצרית, וכפי שאנו רואים מפסוקים בתנ"ך, מלכי מצרים הפרעונים הציבו את עצמם כאלים ולמעשה כיאור עצמו.
יוסף מבין שלא ייתכן שפרעה עומד על שפת היאור שכן בכך פרעה מפחית מחשיבתו כאל מצרים והופך להיות למעשה בן אדם רגיל הצופה מן הצד במתרחש. פרעה עומד על היאור עצמו ובכך הופך את החלום לחלום שאינו אישי לפרעה (כמו שניסו החרטומים לפתור) אלא כחלום מרכזי לכל ארץ מצרים המיוצגת על ידי פרעה.

גם תיאור הפרות והשיבולים כעולות מן היאור מהווה תיאור של מי היאור עצמם שעולים מן הנהר ומציפים את האדמה. זהו תיאור חקלאי לכל דבר והחזרה בין פרות לשיבולים משפיעה גם על החי וגם על הצומח. גם פרעה מדגיש שלא ראה פרות רעות כאלו בכל ארץ מצרים ובכך את עניין החלומות כארצי ולא כחלום פרטי. העלייה מן היאור היא תהליך החוזר על עצמו מדי שנה ולכן שבע פרות שעולות מן היאור מהוות תקופת זמן של שבע שנים. יוסף אף יודע להסביר לפרעה מדוע החלום מופיע בשתי צורות שונות.

יוסף גם מציע עצה לפרעה לאגור חיטה לשנים הקשות ולבסוף פרעה ממנה את יוסף עצמו לאחראי על אגירת החיטה ולניהול ארץ מצרים במילים:
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹקים בּוֹ: לט וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זֹאת אֵין-נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ"
חוכמת יוסף אינה בפתרון שהציע (שהינו פתרון פשוט) אלא בכך שבאמצעות רוח האלקים שבו הצליח לפתור את חלומו של פרעה למרות השינויים המכוונים בחלומו של פרעה שהיקשו על החרטומים. בימינו אין בחלומות נבואה כלל אולם עדיין החלומות מהווים מעין דלת אחורית לנפש האדם ומחשבתו.

פרעה נותן את טבעתו ליוסף - Tiepolo Giambiattista -1733  - גלריית Dulwich בלונדון. נושא זה של נתינת הטבעת הינו נדיר באומנות (לעומת חלומות פרעה או יוסף כשליט על מצרים). דעות מסוימות אומרות כי החצוצרן המרוחק שפניו נראות בקושי הוא למעשה דיוקן עצמי של האומן.
גם בהפטרת פרשת מקץ (הנקראת רק כאשר פרשת מקץ אינה בחנוכה) אנו למדים לקח חשוב זה. ההפטרה עוסקת במשפט שלמה המפורסם ופותחת כך (מלכים א' ג' טו): " וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם..." לכאורה החלומות קושרים בין הפרשה להפטרה אולם זהו קשר שטחי מאד. חלום שלמה כלל לא נזכר בהפטרה. הקשר האמיתי הוא יכולת ההקשבה וההבנה של שלמה, וחכמתו האלוקית בדומה לחוכמת יוסף. הסיפור טרגי מאד. שתי נשים מהמעמד החברתי הנמוך ביותר, יולדות באותו לילה ותינוק אחד מת. הנשים רבות למי שייך התינוק החי ומגיעות עד שלמה המלך (האם בימינו יכולים אנשים מתחתית החברה לקוות להגיע עד המלך?). שלמה שומע את טענות הנשים ומצווה לגזור את הילד החי לשניים ולחלק בין שתי הנשים. מעשה זה נראה כמובן אווילי שכן ברור כי התינוק ימות, אולם מה שהמלך מצווה עושים. האמא האמיתית שרוצה בחיי בנה, מוותרת עליו העיקר שיחיה וכך רואים כולם מי האם האמיתית והפרשה מסתיימת במילים: "וַיִּשְׁמְעוּ כָל-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי-חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט".
אולם עיון מדויק יראה שחוכמת שלמה גדולה הרבה יותר. שלמה שומע את טענות הנשים ולפני החלטתו על חלוקת הילד לשניים הוא אומר את משפט המפתח (פסוקים כב-כג):
"וַתֹּאמֶר- הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה-בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי"
שלמה חוזר על דברי הנשים (והגמרא לומדת מכך הלכה שהדיין צריך לחזור על טענות הצדדים כדי שיהיו מושכנעים שהבין אותם כהלכה). שלמה אכן הבין מצוין את הטענות ולמעשה כבר באומרו משפט זה שלמה המלך יודע מי האם האמיתית. אם אחת מדברה קודם על בנה שלה החי, והשנייה מתרכזת בבן השנייה המת. האמא האמיתית היא האמא שמקדימה את בנה החי. דבר זה כבר אומר המלבי"ם שאדם מקדים את מה שחשוב בעיניו. לאם האמיתי חשוב יותר הבן החי והאם רמאית מתרכזת דדוקא בבן המת.
בדמיוני אני רואה את שלמה עומד בהיכלו ואומר משפט זה כאשר הוא מצפה שכל העם יבין מתוך חזרה זו מי האם האמיתית, אולם הנוכחים אינם מבינים ולכן שלמה נאלץ לעשות מעשה שיבהיר בצורה ברורה מי האם האמיתית. הצעת חיתוך הילד, למרות שהיא לא הייתה נחוצה לו כלל חקר האמת. שלמה הניח מן הסתם שהאם האמיתית תתנגד נחרצות כמו שבאמת קרה ושהאם הרמאית תתנגד בקול ענות חלושה (ואולי אפילו הופתע כשהיא הייתה מוכנה שהילד ימות). ובכל מקרה יהיה ברור לכל הנוכחים מהתנהגות הנשים מי האם האמיתית.
לאחר אותה "הצגה שכבר" ברור לכולם מי האם האמיתית, מבינים כל השומעים כי חוכמת שלמה היא אכן אלוקית.

משפט שלמה - Tiepolo - ארמון הפטריאך באודין Palazzo Patriarcale 1726. תמונה זו היא אחת מתוך סדרת תמונות התנ"ך של טיאפולו בפרסקאות של ארמון הפטריארך (הבישוף) בעיר אודין שבאיטלה. נושא משפט שלמה נפוץ מאד באומנות עם ציורים של רפאל, רובנ,ס רמברנסט, פואסון ועוד, אבל מאחר וכבר הובאה תמונה של טיאפולו, נבחן גם את הנושא הזה עם ציור של אותו אמן.

 תקציר פרשת מקץ ומאמרים נוספים לפרשת מקץ

מאמר של תמיר גרנות בנושא פתרון החלומות