אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

הפטרת פרשת וישלח

הפטרת פרשת וישלח

הפטרת וישלח היא בספר עובדיה. באופן חריג אין צורך לציין את הפרק כי ספר עובדיה כולו מכיל פרק אחד בלבד וההפטרה היא כלל הספר. זוהי הזדמנות נדירה שיש לנו לכסות בהפטרה אחת את כלל נבואתו של נביא מסוים (הנביא הנוסף הוא יונה).

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


הספר הקצר ביותר

הגמרא (מגילה יד:) אומרת "הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה", ומה עם כן הצורך לדורות בנבואת עובדיה, ועוד שזוהי נבואה שכלל לא נאמרה לעם ישראל אלא לאדום? אמנם נבואות לגויים הינן עניין שכיח ונמצאות כמעט אצל כל נביא, אולם כל הנבואה (וגם כאן דמיון מסוים ליונה).
על עובדיה אין אנו יודעים דבר פרט לשמו. שם זה מופיע בתנ"ך במקומות מסוימים, למשל עובדיהו שהיה על בית אחאב שהחביא נביאים במערה (מלכים א י"ח) אולם אין כל ראייה כי מדובר באותו אדם.
קושי נוסף הוא שנבואת עובדיה נמצאת בחלקה גם בספר ירמיהו (פרק מ"ט), וחלקים ממנה כמעט מילה במילה. גם זו תופעה קיימת והרבה נביאים התנבאו על אותם דברים בסגנונות מעט שונים. חלק מהמפרשים טוענים שגם עובדיה וגם ירמיהו התבססו על נבואה קדומה יותר.
זמנו של עובדיה אינו ידוע, אולם מתיאור המלחמה בירושלים והדמיון לספר ירמיהו, נניח לדיוננו כי הנבואה נאמרה מיד לאחר חורבן בית ראשון. ייתכנו גם אפשרויות אחרות, אך אנו נצעד בנתיב זה.

נבואות פורענות על אדום

א חֲזוֹן עֹבַדְיָה כֹּה-אָמַר- ה' אלוקים לֶאֱדוֹם שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת ה' וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה:

הנבואה מתארת את ההכנות של הגויים למלחמה בישראל. עמים שונים מתאספים למלחמה וגם אדום מצטרף עליהם.

ב הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי אַתָּה מְאֹד:

אבל אדום היא ממלכה קטנה ובזויה, ושאר המעצמות לא סופרים אותה.

ג זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי-סֶּלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ אֹמֵר בְּלִבּוֹ מִי יוֹרִידֵנִי אָרֶץ: ד אִם-תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם-בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם-ה':

אדום מונע מזדון ליבו. אין לו כמעט מה להרוויח ממלחמה בישראל. והוא גם מאד בטוח בעצמו

ה אִם-גַּנָּבִים בָּאוּ לְךָ אִם-שׁוֹדְדֵי לַיְלָה אֵיךְ נִדְמֵיתָה הֲלוֹא יִגְנְבוּ דַּיָּם אִם-בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ הֲלוֹא יַשְׁאִירוּ עֹלֵלוֹת:

אפילו גנבים ושודדים משאירים משהו, ואילו בוצרים משאירים את העוללות (האשכולות הקטנים) על הענפים, אבל כוונתו של אדום היא להשמיד את ישראל לגמרי.

ניתן להסביר את תחילת הנבואה בצורה שונה, בה הגויים עצמם מתאספים למלחמה מול אדום. אדום הוא ממלכה בזויה ולאחר שאולי סייע לאותם גוים במלחמתם ביהודה, בא תורו להיות בצד שכולם נלמים נגדו. והמלחמה תהיה קשה ואלו שלוחמים בו לא ישאירו בו מאום.

ו אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו: ז עַד-הַגְּבוּל שִׁלְּחוּךָ כֹּל אַנְשֵׁי בְרִיתֶךָ הִשִּׁיאוּךָ יָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ לַחְמְךָ יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ אֵין תְּבוּנָה בּוֹ:

בני בריתו של אדום יבגדו ב. המילה השיאוך משמעותה הסיתוך. גם לפסוק זה פסוק דומה בירמיהו (ל"ח כ"ב): "וְהִנֵּה כָל-הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בְּבֵית מֶלֶךְ-יְהוּדָה מוּצָאוֹת אֶל-שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְהֵנָּה אֹמְרֹת הִסִּיתוּךָ וְיָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ הָטְבְּעוּ בַבֹּץ רַגְלֶךָ נָסֹגוּ אָחוֹר" וגם בסיפור גן עדן (בר' ג' יג) בדבר האישיה: "...הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל"

ח הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו: ט וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן לְמַעַן יִכָּרֶת-אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו מִקָּטֶל:
י מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם:

 בני אדום יצטרכו לברוח עד תימן (תימן היה אחד מצאצאי עשיו ועירו כנראה דרומית למדי, למרות שכנראה לא באיזור תימן של ימינו)

יא בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ וְנָכְרִים בָּאוּ (שְׁעָרָו) [שְׁעָרָיו] וְעַל-יְרוּשָׁלַם יַדּוּ גוֹרָל גַּם-אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם:

ועל מה הכעס הגדול על אדום? אדום היה צריך לסייע לישראל וליהודה במלחמתם, אבל לא רק שלא סייע, הוא אפילו לא היה נייטרלי והצטרף לאותם גויים במלחמתם בישראל.

יב וְאַל-תֵּרֶא בְיוֹם-אָחִיךָ בְּיוֹם נָכְרוֹ וְאַל-תִּשְׂמַח לִבְנֵי-יְהוּדָה בְּיוֹם אָבְדָם וְאַל-תַּגְדֵּל פִּיךָ בְּיוֹם צָרָה:יג אַל-תָּבוֹא בְשַׁעַר-עַמִּי בְּיוֹם אֵידָם אַל-תֵּרֶא גַם-אַתָּה בְּרָעָתוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ וְאַל-תִּשְׁלַחְנָה בְחֵילוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ:יד וְאַל-תַּעֲמֹד עַל-הַפרק לְהַכְרִית אֶת-פְּלִיטָיו וְאַל-תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו בְּיוֹם צָרָה:

השמחה לאיד של אדום, ההכרתה של הפליטים (במקום לתת להם מחסה) וההסגרה של מעט השרידים, החלשים גם כך. חיזוק לדרכנו שהנבואה נאמרה סמוך לחורבן היא מאיכה (ד כ"א) בה מתאר ירמיהו את השמחה באדום על נפילת יהודה: "שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת-אֱדוֹם (יוֹשֶׁבֶתי) [יוֹשֶׁבֶת] בְּאֶרֶץ עוּץ גַּם-עָלַיִךְ תַּעֲבָר-כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי". גם שם מנבא ירמיהו רעות לאדום. הוכחה נוספת היא מתהילים קל"ז ז: "זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ". ממש אפשר לראות את בני אדום עומדים ומעודדים (רוקדים על הגגות?) את צבאות נבוכדנצר, ובעיני הגולים, האדומים רעים ואכזריים בדיוק ואולי אפילו יותר מהבבלים.

טו כִּי-קָרוֹב יוֹם-ה' עַל-כָּל-הַגּוֹיִם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ: טז כִּי כַּאֲשֶׁר שְׁתִיתֶם עַל-הַר קָדְשִׁי יִשְׁתּוּ כָל-הַגּוֹיִם תָּמִיד וְשָׁתוּ וְלָעוּ וְהָיוּ כְּלוֹא הָיוּ:

שוב הביטוי הר קדשי, מחזק את הטענה כי הנבואה מדברת על חורבן ירושלים. הנקמה, מידה כנגד מידה, לא תאחר לבוא. אותם הגויים שאדום עודדו כל כך מול יהודה, יפנו נגד אדום עצמו

יז וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ וְיָרְשׁוּ בֵּית יַעֲקֹב אֵת מוֹרָשֵׁיהֶם:

ואילו בהר ציון תהיה פליטה ובני ישראל עוד יחזרו לארצם.

יח וְהָיָה- בֵית-יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא-יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה' דִּבֵּר:

אבל לבית עשו לא יהיה שריד. הדימוי לאש שורפת מופיע גם בישעיהו (י' י"ז): "וְהָיָה אוֹר-יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ וּקְדוֹשׁוֹ לְלֶהָבָה וּבָעֲרָה וְאָכְלָה שִׁיתוֹ וּשְׁמִירוֹ בְּיוֹם אֶחָד", ושוב אנו רואים כיצד נביאים שונים מביעים את אותו רעיון בדרכים שונות מעט ובהתאם לצורך נבואתם.

יט וְיָרְשׁוּ הַנֶּגֶב אֶת-הַר עֵשָׂו וְהַשְּׁפֵלָה אֶת-פְּלִשְׁתִּים וְיָרְשׁוּ אֶת-שְׂדֵה אֶפְרַיִם וְאֵת שְׂדֵה שֹׁמְרוֹן וּבִנְיָמִן אֶת-הַגִּלְעָד: כ וְגָלֻת הַחֵל-הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-כְּנַעֲנִים עַד-צָרְפַת וְגָלֻת יְרוּשָׁלַם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב:

מדובר על שיבת ציון ועל כך שעם ישראל יחזור לארצו וירשו את אותו איזור שבו היו בני אדום.

כא וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת-הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה:

ועשיו ישלם על מעשיו.

מבט כללי על יחסי ישראל ואדום לאורך הדורות

בסיום ההפטרה, צריך לשאול שוב, מדוע "זכה" עשיו לנבואה חמורה כל כך? מדוע חכמי התלמוד כינו את מלכות רומי שהחריבה את בית המקדש השני, ולאחר מכן גם את הנצרות שהייתה אנטישמית ועוינת ליהודים בשם "עשיו" ושם זה זכה להיות כינוי לרוע. כדי לענות על שאלה זו אנו צריכים לבחון את יחסי ישראל-עשיו לאורך התנ"ך כולו (ואף מעט לאחריו).

כפי שהערנו, כבר הפטרת פרשת תולדות בספר מלאכי עוסקת ביחסי עשיו-ישראל. מלאכי הוא נביא מאוחר ופתיחת ההפטרה מראה שנבואת עובדיה התקיימה ומאדום לא נשאר שריד (או לפחות לא עם מוגדר ועצמאי בניגוד לעם ישראל). 

בפרשת וישלח נראה שיחסי עשיו ויעקב מגיעים למעין פשרה כלשהי ועשיו מפנה את ארץ ישראל ליעקב, אולם כנראה שעשיו המשיך לשנוא את יעקב. בפטירתו של יצחק כתוב: "ויקברו אותו עשו ויעקב בניו", ואילו כאשר מת אברהם מופיע יצחק קודם לישמעאל. חכמים פירשו שישמעאל הכיר בכך שיצחק הוא הבכיר, ומכאן נראה שעשיו לא קיבל את בכירותו של יעקב מעולם. גם המלחמה הראשונה של עם ישראל לאחר היציאה ממצרים הייתה עם עמלק - מזרעו של עשיו.
משה רבנו רוצה לקצר את הדרך לארץ ישראל ושולח מלאכים אל מלך אדום. משה פותח את דבריו בנימת פיוס: "כה אמר אחיך ישראל..." (במדבר כ' יד). משה מנסה להחיות את רגש האחווה ולאפשר שיתוף פעולה בין העמים, אולם מלך אדום מסרב ויוצא בצבא מול ישראל. רק בספר דברים אנו לומדים שהיה ציווי מפורש לא להתגרות ולא להילחם בעשיו (פרק ב) ובהמשך ספר דברים מופיע הציווי: "לֹא-תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא"  (כ"ג ח) (וראו מאמר מורחב על היחס לאומות העולם בפרשת כי תצא). משה מנסה לשמר את יחס האחווה למרות שאדום מתנערים מיחס זה לחלוטין.
אבל מאמציו של משה רבנו לא נשאו פרי, והיחסים בין העמים מעולם לא היו טובים. לאורך כל התנ"ך אפשר למצוא לכך הדים. למשל בספר תהילים (ס' ב-ג): "בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת-אֲרַם צוֹבָה וַיָּשָׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת-אֱדוֹם בְּגֵיא-מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף: ג אֱלֹקים זְנַחְתָּנוּ פְרַצְתָּנוּ אָנַפְתָּ תְּשׁוֹבֵב לָנוּ: " ואפשר לראות שלמרות שיואב הכה את אדום מכה ניצחת, הרי שדוד ממש מקונן על תוצאות הקרב וכנראה האבידות לישראל (שאינן מפורשות) היו קשות וחמורות אף יותר. ישנם מקורות נוספים לאורך התנ"ך מכולם נביא רק את המקור מהנביא עמוס (שבנבואתו  נעסוק בהרחבה בשבת הבאה  - פרשת וישב): "כֹּה אָמַר ה' עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל-רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח". לא נראה שהעניין צריך יותר הוכחה.

לכל מה שמפורט בתנ"ך נוסיף את המלך הורדוס שהיה מזרע אדום, התגייר בצורה כזו או אחרת אולם בסופו  דבר השמיד והרג את כל זרע בית חשמונאי בלי להותיר מהם שריד. נראה שדי היה בכך לחכמים "להעתיק" את רשעות אדום לרומא ולנצרות, שונאי ישראל.

והנבואה נצרכה לדורות. לא תמיד מי שנלחם בך הוא האויב הגרוע ביותר שלך. ייתכן ויש לו מסייעים, כאלו שעוזרים לו בחשאי, או תומכים בו והם אולי גרועים אף מאותו אויב.

לדף הראשי של פרשת וישלח


קטונתי - השיר והפרשנות

שירו המרגש של יונתן רזאל "קטונתי" מבוסס על פסוקים מפרשת וישלח.
הפעילו את הסרטון והקשיבו לשיר על רקע קריאת המאמר




 כדרכם של שירים, קריאת המילים אינה מדויקת וגם לא מלאה. הנה הפסוקים במלואם (בראשית ל"ב יא-יב)
"יא קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל-הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: יב הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי-יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל-בָּנִים:"

נשים לב לשינויים. לפחות בחלקו השני של השיר, רזאל מוסיף את המילה אני בתחילת המשפט. המילה הזה מושמטת כליל וגם וו החיבור מושמטת (עתה עברתי את הירדן). השינוי המשמעותי ביותר הוא שהמילים "הצילני נא" מנותקות כליל ממשמעותן המקורית ובמקום תחילתו של פסוק חדש הן מתחברות לפסוק הקודם.

בסיום השיר מוסף פסוק מתהילים פ"ו (י"ג): " כִּי-חַסְדְּךָ גָּדוֹל עָלָי וְהִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּיָּה"

שינויים כאלו בשירים הם דבר מקובל, אולם במקרה זה, השינוי עצמו מהווה פרשנות מעניינת לפסוקים.
בפתיחת השיר יעקב מודה בענוותנות. קטנתי. ההמשך מעט קשה. קטונתי מכל החסדים מתפרש כאיני זכאי לכל החסדים שעשית עימדי. אולם האמת היא מידת הדין. ולכן אי אפשר לפרש את המילה קטונתי באותה צורה. נשאר לפרש את המילה קטונתי, בכך שיעקב מודה שאינו מסוגל להבין לגמרי את דרכו של הקב"ה, את עולם השכר והעונש את בעיית הצדיק ורע לו והוא בסך הכל מנסה להתמודד עם העולם לפי מיטב דרכו והבנתו. הוא כבר חצה את הירדן, ועתה נאלץ לפצל את משפחתו הקטנה לשני מחנות.

על רקע זה ניתן להסביר כי הביטוי "הצילני נא" מתייחס לאותו פיצול של המחנה, על חוסר האיחוד של המשפחה. אמנם פשט הכתוב כי צריך הצלה מעשו, אולם יעקב יודע, כי ברגע שהמשפחה מפוצלת (ומריבות משפחתיות כבר היו בפרשה הקודמת), נדרשת תפילה מיוחדת על הצלה.

האם הייתה זו נבואה של יעקב? ייתכן שכן, אמר וידע מה אמר. הקשיים במשפחת יעקב רק יחריפו עד מכירת יוסף, ויותר מכך, מי שרוצה למצוא רמז ראשון לפיצול המלוכה בימי רחבעם בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל, יכול למצוא אותה בביטוי "ועתה הייתי לשני מחנות - הצילני נא". עשיו כלל לא קשור לזה.

אז מדוע מחלק יעקב את מחנהו? נראה מהפסוקים הקודמים שזהו מצב של פיקוח נפש שחייב לבצע חלוקה זו, אחרת חלילה התוצאות יהיו גרועות עוד יותר. אבל יעקב יודע שמעשה כזה טומן בחובו סיכונים. בוודאי שפיצול המלוכה אלף שנים אחר כך לא אירע בגלל פיצול מחנהו של יעקב, אלא בגלל סיבות רבות אחרות (וראו בספר הקריעה הגדולה), אבל אנו כקוראים מאוחרים, צריכים להבין את הקשר, וזיכרון אותו אירוע פיצול בראשית תולדות משפחת יעקב צריך להדהד ללא הפסק באוזננו.

גם בימינו אנו, חשוב להבין שעיקר תפילותינו ומאמצנו לא צריך להיות מכוון כנגד עשיו, אלא קודם כל על זה שהיינו לשני (או יותר) מחנות.

לדף הראשי של פרשת וישלח

הפטרת פרשת ויצא

הפטרת פרשת ויצא הינה בסוף ספר הושע. יש מנהגים שונים בהפטרה. מנהג ספרד להתחיל בפרק י"א פסוק ז' עד פרק י"ב פסוק יב ומנהג אשכנז להתחיל מפרק י"ב פסוק יג ועד סוף הספר. במאמר זה ננתח את שתי ההפטרות ולמעשה את חלקו האחרון של ספר הושע.  ניתן לקרוא רק את חציו בהתאם למנהג הקורא אולם כדאי לקרוא את כל המאמר להבנת דרכו של הושע.
גם בהפטרה זו מוזכרים אירועים מחיי יעקב הקושרים את ההפטרה לפרשה אולם מטרתו העיקרית של הנביא היא תוכחה לממלכת ישראל בשנים שלפני חורבנה.

פתיחת ההפטרה מעלה לנו קושי נוסף מאחר והפסוק בו היא פותחת הוא למעשה באמצע פרשייה ומתייחסת בעיקרה לפסוקים שבאים לפניה.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


ז וְעַמִּי תְלוּאִים לִמְשׁוּבָתִי וְאֶל-עַל יִקְרָאֻהוּ יַחַד לֹא יְרוֹמֵם:

פסוק זה מסיים כמה פסוקים בהם מתאר הנביא את אהבתו של ה' לעם ישראל בהוציאו אותו ממצרים ובהפיכתו לעם, ואיך עם ישראל בוטאיו מתרחק מה' ובכך מביא על עצמו את עונש הגלות בידי ממלכת אשור. למרות כל אזהרות הנביאים מתלונן ה' ועמי תלואים -לאים מלשון עייפות, ולא חוזרים בתשובה. למרות כל קריאות הנביאים הנשמעות אל-על לא מתרוממים האנשים לחזור בתשובה.

ח אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי:

בפסוק זה ובכמה הבאים אחריו רואים עימות בין מידת הדין ובין מידת הרחמים. מידת הדין דורשת את הגלות אולם מידת הרחמים מעכבת. דימוי עם ישראל לסדום ועמורה מופיע אצל נביאים רבים והרב אברבנאל מעיר שהושע נקט בדימוי ייחודי לערים אדמה וצבוים (שנחרבו גם הן), אולי מפני שישעיהו שניבא באותו זמן כמעט השתמש בסדום ועמורה (ישעיהו א' - הפטרת דברים)

 ט לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם כִּי קל אָנֹכִי וְלֹא-אִישׁ בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר:

למרות חרון האף ומידת הדין הדורשת אולי כלייה על ממלכת ישראל (אפרים), מידת הרחמים מסתפקת בעונש בלבד. לשון הנביא מזכירה מאד דווקא את דברי בלעם בפרשת בלק: "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן-אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה" (במדבר כ"ג י"ט), אולם חכמים אומרים שדברים אלו נאמרו רק על נבואות הטובה שלא יתבטלו לעולם. נבואות הרעה יכולות להשתנות באם עם ישראל יחזור בתשובה.

י אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג כִּי-הוּא יִשְׁאַג וְיֶחֶרְדוּ בָנִים מִיָּם: יא יֶחֶרְדוּ כְצִפּוֹר מִמִּצְרַיִם וּכְיוֹנָה מֵאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהוֹשַׁבְתִּים עַל-בָּתֵּיהֶם נְאֻם-ה':

אולם פסוקים אלו מראים כי העם כנראה לא יחזור בתשובה ועונש הגלות יבוא. כבר בהפטרה הקודמת ראינו ששיבת ציון היא ייחודית מאחר ושאר עמי האיזור שחיו באותו זמן והוגלו, לא חזרו לעולם להיות עמים נפרדים והתערבבו זה עם זה (עמון, מואב, אדום וכו') ואילו עם ישראל זכה לתקומה. גם דימוי ה' לאריה מופיע אצל נביאים רבים ועוד נעמוד עליו בדיוננו להפרטת פרשת וישב בנביא עמוס.

מכאן מתחילה פרשייה ונבואה חדשה (פרק י"ב)

א סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹד רָד עִם-אֵל וְעִם-קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן:

התלונה כלפי ממלכת ישראל ברורה אולם ההתיחסות לממלכת יהודה לא ברורה מאחר והמילים עצמן לא ברורות. המפרשים התלבטו ופירשו בשתי דרכים מנוגדות. הדרך האחת היא שיהודה עדיין נאמן לה' אולם לפי דרך זו קשה מדוע מגיעה ליהודה תוכחה בהמשך. הדרך השנייה היא שגם יהודה כבר חוטא. הפועל "רד" מתקשר לפי פירוש זה לברכת יצחק לעשו: "הָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפרקתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ" ומכאן משמע שגם ממלתכ יהודה מורדת בה' ושבמצב זה הגויים מתגברים על עם ישראל.

ב אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ וְרֹדֵף קָדִים כָּל-הַיּוֹם כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה וּבְרִית עִם-אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל:

מבחינה פוליטית ממלכת ישראל דווקא קושרת קשרים עם מעצמות אזוריות כדוגמת אשור ומצרים, אולם הנביא מזהיר כי עיסוק זה הינו כמו רדיפה אחרי רוח, עיסוק שאינו מוביל לשום תוצאה

ג וְרִיב לה' עִם-יְהוּדָה וְלִפְקֹד עַל-יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ:

למרות שרוב נבואתו של הושע מכוונת לממלכת ישראל הוא כורך איתם גם את ממלכת יהודה.

ד בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת-אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת-אֱלֹקים: ה וַיָּשַׂר אֶל-מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן-לוֹ בֵּית-אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ:

כאן כבר מוזכר יעקב במפורש למרות שהאירועים מתוארים בפרשות העוטפות את פרשת ויצא. לידת יעקב בפרשת תולודת והמאבק עם המלאך וההתגלות האלוקית בבית אבל בפרשת וישלח (לא ההתגלות בחלום יעקב, אלא ההתגלות כשיעקב חזר לארץ ישראל).

ו וַה' אֱלֹקי הַצְּבָקוֹת ה' זִכְרוֹ: ז וְאַתָּה בֵּאלֹקיךָ תָשׁוּב חֶסֶד וּמִשְׁפָּט שְׁמֹר וְקַוֵּה אֶל-אֱלֹקיךָ תָּמִיד:

בפסוקים אלו שואל הנביא מדוע עם ישראל נזקק לבריתות עם הגויים? הרי כבר בבטן יעקב נאבק בעשיו, ואחר כך נאבק בהצלחה עם המלאך, עד כדי כך שהמלאך היה צריך להתחנן ליעקב שישלח אותו. יעקב זכה להתגלות מפורשת של אלוקים ולכן על עם ישראל לבטוח בה' ולא להסתמך על בריתות בנות חלוף.

ח כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב: ט וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי כָּל-יְגִיעַי לֹא יִמְצְאוּ-לִי עָוֹן אֲשֶׁר-חֵטְא:

אך במקום לדבוק במידותיו של יעקב, דבק עם ישראל דווקא במידות כנען, אותם עמים שהארץ הקיאה אותם ושהתורה מזהירה במיוחד לא ללכת בחוקיהם. למרות שרוב תועבות כנען קשורות לעבודה זרה ולגילוי עריות מביא הנביא בתור דוגמה שלילית את העושק והמרמה וחוסר הצדק. לפסוקים אלו זיקה מסוימת לפרשתנו. בפרשת ויצא, יעקב אכן צובר לעצמו עושר והון אולם בעוד שיעקב יודע היטב שכל העושר הוא מאת ה' ומכריז על כך גם בפני נשותיו וגם בפני לבן, אפרים מתעשר וחוטא באמירת "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" או "וישמן ישורון ויבעט" ומייחס את הצלחתו לעצמו.

י וְאָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים כִּימֵי מוֹעֵד:

כמובן שאי אפשר שלא לשים לב שהפסוק מתייחס במפורש לדיבר הראשון. אמנם החטא המוזכר הוא חטא המרמה והגזל. אולם חטא זה מראה שאין בלב החוטא יראת אלוקים כלל ומהר מאד מוביל לזניחת ה' ולעבודה זרה.

יא וְדִבַּרְתִּי עַל-הַנְּבִיאִים וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה: יב אִם-גִּלְעָד אָוֶן אַךְ-שָׁוְא הָיוּ בַּגִּלְגָּל שְׁוָרִים זִבֵּחוּ גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי:

 גלעד הוא המקום בו כרתו יעקב ולבן את הברית ביניהם. בגלעד יעקב הוכיח את לבן על כך שרימה אותו ורדף אחריו, ואילו עתה בני ישראל - אבוי לבושה - הם החוטאים. יעקב בנה מזבחות לה' ואילו הגלעד כולה מלאה מזבחות לעבודה זרה כמו גלי האבנים בשדות.

כאן מסתיימת ההפטרה לפי מנהג הספרדים ומכאן ואילך מתחיל ההפטרה לפי מנהג אשכנז. כמובן שדברי הנביא נאמרים ברצף.

יג וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר: יד וּבְנָבִיא הֶעֱלָה ה' אֶת-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּבְנָבִיא נִשְׁמָר:

הפסוק מתקשר מיד לפרשתנו. יעקב בורח לארם ועובד בשמירת הצאן בעבור אשה. משם קופץ הנביא ליצירת מצרים והנביא המדובר הוא משה רבנו שהיה גם הוא רועה צאן.

טו הִכְעִיס אֶפְרַיִם תַּמְרוּרִים וְדָמָיו עָלָיו יִטּוֹשׁ וְחֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ אֲדֹנָיו: א כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל וַיָּמֹת: ב וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם- מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן: ג לָכֵן יִהְיוּ כַּעֲנַן-בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה:

שוב מתאר הנביא את חטאי ישראל. המילים קשות. המילה רתת היא מילה יחידאית שאינה מופיעה בשום מקום אחר. יש קושי לפרש מילים כאלו מתוך ההקשר אולם ברור כי החטא המדובר הוא חטא של עבודה זרה.  בני ישראל עושים להם פסלים ומסכות ועובדים להם, אבל אותם פסלים הם כמו ענני הבוקר הנמוגים ברגע שהשמש עולה, כטל המתנדף, כמוץ העף ברוח וכעשן שנעלם. אין להם קיום וממשות אמיתיים (ודימוי זה הוא גם על האלילים וגם על עם ישראל).

ד וְאָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וֵאלֹקים זוּלָתִי לֹא תֵדָע וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי:

ושוב מזכיר הנביא את הדיבר הראשון

ה אֲנִי יְדַעְתִּיךָ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ תַּלְאֻוּבֹת:  ו כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ שָׂבְעוּ וַיָּרָם לִבָּם עַל-כֵּן שְׁכֵחוּנִי:

הנבואה כמעט חוזרת על עצמה, ה' גמל את חסדו עם עם ישראל במדבר וכאשר היה להם טוב מדי חטאו ושכחו את ה'.

ז וָאֱהִי לָהֶם כְּמוֹ-שָׁחַל כְּנָמֵר עַל-דֶּרֶךְ אָשׁוּר: ח אֶפְגְּשֵׁם כְּדֹב שַׁכּוּל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם וְאֹכְלֵם שָׁם כְּלָבִיא חַיַּת הַשָּׂדֶה תְּבַקְּעֵם:

שוב ה' מדומה לחיות טורפות שפגיעתם רעה.

ט שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל כִּי-בִי בְעֶזְרֶךָ: י אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא וְיוֹשִׁיעֲךָ בְּכָל-עָרֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ תְּנָה-לִּי מֶלֶךְ וְשָׂרִים: יא אֶתֶּן-לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי:

הנביא טוען בשם ה' שהסתמכות על מלכי האיזור לא תועיל ובשעת הדחק הם לא יעמדו לישראל.

 יב צָרוּר עֲוֹן אֶפְרָיִם צְפוּנָה חַטָּאתוֹ: יג חֶבְלֵי יוֹלֵדָה יָבֹאוּ לוֹ הוּא-בֵן לֹא חָכָם כִּי-עֵת לֹא-יַעֲמֹד בְּמִשְׁבַּר בָּנִים: יד מִיַּד שְׁאוֹל אֶפְדֵּם מִמָּוֶת אֶגְאָלֵם אֱהִי דְבָרֶיךָ מָוֶת אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל נֹחַם יִסָּתֵר מֵעֵינָי: טו כִּי הוּא בֵּן אַחִים יַפְרִיא יָבוֹא קָדִים- רוּחַ ה' מִמִּדְבָּר עֹלֶה וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ וְיֶחֱרַב מַעְיָנוֹ הוּא יִשְׁסֶה אוֹצַר כָּל-כְּלִי חֶמְדָּה: א תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן כִּי מָרְתָה בֵּאלֹהֶיהָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ עֹלְלֵיהֶם יְרֻטָּשׁוּ וְהָרִיּוֹתָיו יְבֻקָּעוּ:

פסוקים אלו הם נבואה קשה לממלכת ישראל שאחריתה יהיה מר. מנהג כובשים אכזרי באותם ימים היה ביקוע בטנן של הנשים ההרות והנבואה אומרת שכך יקרה גם בשומרון. בעוד פסוקים אלו הציגו את המצב המצוי, מסיים ספר הושע בהצגת המצב האפשרי, המצב הרצוי, וכמעט כל פסוק בפרק י"ד הוא ניגוד לפסוק בפרק שקדם לו. פסוקים אלו נקראים גם בשבת תשובה, השבת בין ראש השנה ליום הכיפורים

ב שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ:

קריאה זו של הנביא הינה בלשון ציווי אולם נשמעת כמעט כתחינה.

ג קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל-ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל-תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח-טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ:

גם כאן מזכירים את מידת הרחמים של ה'. נשא עוון ופשע.

ד אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל-סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא-נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר-בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם:

ישראל מבין כי ברית עם אשור לא תושיע אותו וגם זונח את הפסלים ועבודת האלילים שעשה הוא בעצמו

ה אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ:

מידת הרחמים עושה את פעולתה

ו אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן:  ז יֵלְכוּ יוֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן:
ח יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן:

שלושה פסוקים רצופים המסתיימים במילה לבנון. השוו לפסוק ז' בפרק הקודם. הטל הוא מקור מים זמין גם בימות החמה והוא יפריח את עם ישראל (לעומת הדימוי לאריה הטורף)

ט אֶפְרַיִם מַה-לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא:

שוב מדבר הנביא על זניחת העבודה הזרה

י מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם:

מסקנת הנבואה ברורה. הכל תלוי במעשי העם. דבר זה נאמר כבר בתורה ומהווה את הקרון הבחירה החופשית: "כו רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: כז אֶת-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: כח וְהַקְּלָלָה אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקיכֶם וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם:". הנביא פורש את שתי האפשרויות. קודם כל את המצב הקיים, המצב הגרוע, את חטאי העושק והרמאות שמביאים לעבודה זרה. את זניחת ה' והסתמכות על בריתות מפוקפקות עם הגויים ולעומת זאת מציג את האפשרות האחרת, את ההליכה בדרכי ה' ואת הברכה הבאה בעקבותיה.
בטבלה הבאה מסוכמים פסוקי הפרק אל מול המקבילות שלהם בפרק י"ג (לחלק מהפסוקים ניתן למצוא יותר ממקבילה אחת)


פרק י"ד
פרק י"ג
ב שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה'  אֱלֹקיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ:

ט שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל כִּי-בִי בְעֶזְרֶךָ: : ד וְאָנֹכִי ה'  אֱלֹקיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי
ג קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל-ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל-תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח-טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ:
יב צָרוּר עֲוֹן אֶפְרָיִם צְפוּנָה חַטָּאתוֹ:
ד אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל-סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא-נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר-בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם:
י אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא וְיוֹשִׁיעֲךָ בְּכָל-עָרֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ תְּנָה-לִּי מֶלֶךְ וְשָׂרִים
ה אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ:
: יא אֶתֶּן-לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי:
ו אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן:
ג לָכֵן יִהְיוּ כַּעֲנַן-בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה:
ז יֵלְכוּ יוֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן:
ז וָאֱהִי לָהֶם כְּמוֹ-שָׁחַל כְּנָמֵר עַל-דֶּרֶךְ אָשׁוּר:
ח יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן:
ח אֶפְגְּשֵׁם כְּדֹב שַׁכּוּל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם וְאֹכְלֵם שָׁם כְּלָבִיא חַיַּת הַשָּׂדֶה תְּבַקְּעֵם:
ט אֶפְרַיִם מַה-לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא:
ב וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם- מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן:
טו כִּי הוּא בֵּן אַחִים יַפְרִיא יָבוֹא קָדִים- רוּחַ ה' מִמִּדְבָּר עֹלֶה וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ וְיֶחֱרַב מַעְיָנוֹ הוּא יִשְׁסֶה אוֹצַר כָּל-כְּלִי חֶמְדָּה
י מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם:
יג חֶבְלֵי יוֹלֵדָה יָבֹאוּ לוֹ הוּא-בֵן לֹא חָכָם כִּי-עֵת לֹא-יַעֲמֹד בְּמִשְׁבַּר בָּנִים:  יד מִיַּד שְׁאוֹל אֶפְדֵּם מִמָּוֶת אֶגְאָלֵם אֱהִי דְבָרֶיךָ מָוֶת אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל נֹחַם יִסָּתֵר מֵעֵינָי:


כיצירת אומנות נביא את תמונתו של יוג'ין דלקרואה - ציד האריות. אנו רואים בתמונה שלמרות שצדים את האריה הרי גם הוא אינו טומן כפו וניזקו גדול.
ציד האריות - יוג'ין דלקרואה
ציד האריות - יוג'ין דלקרואה - 1861 - המכון לאומנות בשיקגו

לדף הראשי של פרשת ויצא

הפטרת שבת שחל בערב ראש חודש

הפטרת שבת שחל בערב ראש חודש הינה בשמואל א' פרק כ פסוק י"ח ועד לסוף הפרק

מעט רקע. דוד המלך שניצח את גוליית הפלישתי ומונה בידי שאול לתפקיד בכיר וגם התחתן עם בת שאול נתפס על ידי שאול כאיום ישיר על מלכותו. הקוראים עצמם יודעים שדוד כבר נמשח על ידי שמואל למלך הבא של עם ישראל, אולם דוד מחכה בסבלנות ואינו נחפז לתפוס את השלטון בחיי שאול. בנו של שאול, יהונתן, קשור מאד לדוד ואינו מוכן לתת לאביו לפגוע בו.
על רקע חששות אלו של שאול, עורכים דוד ויהונתן ניסוי. דוד ייעדר מסעודה ממלכתית חשובה (אליה הוא חייב להגיע בתוקף תפקידו ומעמדו במשפחת שאול) ותגובת שאול תראה מה יחסו לדוד. מומלץ לקרוא את הפרק מתחילתו ואז לעבור לפירוש ההפטרה.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


יח וַיֹּאמֶר-לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ וְנִפְקַדְתָּ כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ:

הקשר לערב ראש חודש ברור לגמרי. אולם הידיעה מראש מתי יהיה ראש חודש גרמה למחלוקות בפרשנים. החודש העברי תלוי בראיית הירח ולכן אין אפשרות לדעת מראש שמחר יהיה ראש חודש. אם אכן הגיעו עדים שראו את הירח בערב, בית הדין מכריז למחרת על ראש חודש. אם לא הגיעו עדים, מחכים עוד יום. והנה כאן יש ידיעה שמחר כבר יהיה ראש חודש. יש שסברו שגם בימי קדם נהגו חשבון כלשהו, ויש שסברו שהייתה באמירה זו אפשרות שמחר יהיה ראש חודש. ייתכן והאמירה הייתה בלילה לאחר שהירח נראה והייתה חסרה רק ההכרזה הפורמלית.

יט וְשִׁלַּשְׁתָּ תֵּרֵד מְאֹד וּבָאתָ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיּוֹם הַמַּעֲשֶׂה וְיָשַׁבְתָּ אֵצֶל הָאֶבֶן הָאָזֶל:  כ וַאֲנִי שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים צִדָּה אוֹרֶה לְשַׁלַּח-לִי לְמַטָּרָה:  כא וְהִנֵּה אֶשְׁלַח אֶת-הַנַּעַר לֵךְ מְצָא אֶת-הַחִצִּים אִם-אָמֹר- אֹמַר לַנַּעַר הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה קָחֶנּוּ וָבֹאָה כִּי-שָׁלוֹם לְךָ וְאֵין דָּבָר חַי-ה':  כב וְאִם-כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ ה':  כג וְהַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֲנִי וָאָתָּה הִנֵּה ה' בֵּינִי וּבֵינְךָ עַד-עוֹלָם:

פרטי התוכנית מופיעים בפסוקים המקדימים את ההפטרה וכאן מפורטת רק צורת העברת הידיעה לדוד (שעליה להיות סודית על מנת להסוות את קשריו של יהונתן עם דוד)

כד וַיִּסָּתֵר דָּוִד בַּשָּׂדֶה וַיְהִי הַחֹדֶשׁ וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ (עֶל ) [אֶל-הַלֶּחֶם]]לֶאֱכוֹל:  כה וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ עַל-מוֹשָׁבוֹ כְּפַעַם בְּפַעַם אֶל-מוֹשַׁב הַקִּיר וַיָּקָם יְהוֹנָתָן וַיֵּשֶׁב אַבְנֵר מִצַּד שָׁאוּל וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד:  כו וְלֹא-דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי-לֹא טָהוֹר:

שאול חושד אבל מתאפק. יכול להיות שזה רק מקרה. אמנם מקרה לא טהור (והחזרה על הביטוי מראה את כעסו הגדול של שאול), אבל הוא בכל זאת מתאפק. והנה מידה טובה ללמוד משאול המלך, גם כשכועסים על משהו או מישהו, לנסות ולחשוב שמדובר במקרה או באירוע שיש לו סיבה הגיונית ולא למהר לקפוץ למסקנות.
כז וַיְהִי מִמָּחֳרַת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מַדּוּעַ לֹא-בָא בֶן-יִשַׁי גַּם-תְּמוֹל גַּם-הַיּוֹם אֶל-הַלָּחֶם:
גם בפסוק זה קושי מסוים על לוח השנה הקדום. האם מדובר סתם ביום השני של החודש, או האם מדובר על ראש חודש שהוא בן שני ימים (דבר שהוא חידוש של לוח קבוע לפי חשבון ימינו ולא היה קיים בחודשים בהם קידשו לפי הראייה). בכל אופן, שאול כבר אינו יכול להתאפק, היעדרותו של דוד בולטת ודורשת הסבר. שאול גם יודע היטב ממי הוא יוכל לשמוע את ההסבר.
כח וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת-שָׁאוּל נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי עַד-בֵּית לָחֶם:  כט וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי נָא כִּי זֶבַח- מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר וְהוּא צִוָּה-לִי אָחִי וְעַתָּה אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אִמָּלְטָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-אֶחָי עַל-כֵּן לֹא-בָא אֶל-שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ:

יהונתן עונה בתמימות כפי שהוא ודוד סיכמו ביניהם. יהונתן מסתכן בתשובתו מאחר ולא בטוח שהייתה לו סמכות לאשר לדוד חופשה מעין זו, ובאמירה זו הוא מודה מעט במרידתו במלכות (ובוודאי שכל פעולתו עם דוד הינה סוג של מרידה) בפני שאול מלך.
ל וַיִּחַר-אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן-נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי-בֹחֵר אַתָּה לְבֶן-יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ  לא כִּי כָל-הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן-יִשַׁי חַי עַל-הָאֲדָמָה לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ וְעַתָּה שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי כִּי בֶן-מָוֶת הוּא:

שאול כועס מאד ומשתמש במילים שהפכו לביטוי: "בן נעוות המרדות". שאול טורח להסביר ליהונתן כי למרות שדוד לא מסכן אותו אישית (וכנראה שאול ידע שדוד לא יהרגהו ולא ימרוד בו בשום צורה), הרי דוד מסכן את המשך השושלת ויש להורגו.
לב וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת-שָׁאוּל אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה יוּמַת מֶה עָשָׂה:

יונתן ממשיך בתמימותו ושאול מה דוד עשה. יונתן מראה בכך שהוא אינו רואה בדוד איום ולמעשה הוא אומר שהוא מוותר על המלכות.
לג וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת-הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ וַיֵּדַע יְהוֹנָתָן כִּי-כָלָה הִיא מֵעִם אָבִיו לְהָמִית אֶת-דָּוִד:

לא ברור האם שאול מנסה להרוג את יהונתן ובכך להעביר את המלכות לבנו השני אולם יחסו של שאול לדוד ברור ולא צריך להמשיך בניסוי.
לד וַיָּקָם יְהוֹנָתָן מֵעִם הַשֻּׁלְחָן בָּחֳרִי-אָף וְלֹא-אָכַל בְּיוֹם-הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לֶחֶם כִּי נֶעְצַב אֶל-דָּוִד כִּי הִכְלִמוֹ אָבִיו:

יהונתן לא נפגע אבל לאכול הוא כבר אינו מסוגל. הוא לא חשד בשאול אביו שיחסו לדוד שלילי כל כך, והדבר מצער אותו מאד.
לה וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיֵּצֵא יְהוֹנָתָן הַשָּׂדֶה לְמוֹעֵד דָּוִד וְנַעַר קָטֹן עִמּוֹ:

מפסוק זה משתמע שהסעודה התחילה בעוד יום ונמשכה עד הלילה ולכן צריך לחכות לבוקר על מנת למסור את ההודעה לדוד.
לו וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ רֻץ מְצָא נָא אֶת-הַחִצִּים אֲשֶׁר אָנֹכִי מוֹרֶה הַנַּעַר רָץ וְהוּא-יָרָה הַחֵצִי לְהַעֲבִרוֹ:  לז וַיָּבֹא הַנַּעַר עַד-מְקוֹם הַחֵצִי אֲשֶׁר יָרָה יְהוֹנָתָן וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר וַיֹּאמֶר הֲלוֹא הַחֵצִי מִמְּךָ וָהָלְאָה:  לח וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר מְהֵרָה חוּשָׁה אַל-תַּעֲמֹד וַיְלַקֵּט נַעַר יְהוֹנָתָן אֶת-(הַחִצִּי) [הַחִצִּים]  וַיָּבֹא אֶל-אֲדֹנָיו:  לט וְהַנַּעַר לֹא-יָדַע מְאוּמָה אַךְ יְהוֹנָתָן וְדָוִד יָדְעוּ אֶת-הַדָּבָר:  מ וַיִּתֵּן יְהוֹנָתָן אֶת-כֵּלָיו אֶל-הַנַּעַר אֲשֶׁר-לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ הָבֵיא הָעִיר:

הנער אולי מבולבל מעט מההוראות הסותרות של יהונתן ואולי הוא גם רואה שיהונתן בסערת נפש, אבל בכל מקרה הוא אינו מבין שהוא משמש להעברת הודעה מוצפנת ויהונתן משלחו במהירות על מנת להישאר לבד עם דוד.

מא הַנַּעַר בָּא וְדָוִד קָם מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב וַיִּפֹּל לְאַפָּיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ עַד-דָּוִד הִגְדִּיל:  מב וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵךְ לְשָׁלוֹם אֲשֶׁר- נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה'  לֵאמֹר ה' יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד-עוֹלָם:

דוד ויהונתן יודעים שעליהם להיפרד ובוכים על כך ומחזקים ביניהם את שבועות הידידות והשלום ביניהם.

אומנות בהפטרה

הציור הבא מאת רמברנדט מראה את פרידת יהונתן ודוד. חישבו לרגע מי היא כל דמות. הדמות הגבוהה יותר היא יהונתן והדמות  הבוכה היא דוד (ראו בפסוקים שדוד הגדיל לבכות). יהונתן בבגדי מלכות (ומצנפת) ודוד עם בגדים וחרב. התמונה נקנתה עבור הצאר הרוסי בשנת 1716 במכירה פומבית באמסטרדם.
פרידת דוד ויהונתן. רמברנדט 1642 מוזיאון הרמיטג' סט פטרסבורג
פרידת דוד ויהונתן. רמברנדט 1642 מוזיאון הרמיטג' סט פטרסבורג