הפטרת שבת חול המועד סוכות

בשבת חול המועד סוכות לא קוראים אחת מפרשות השבוע, אלא קריאה מיוחדת שהיא חלק מפרשת כי-תשא (ראו עוד במאמר על קריאת התורה לסוכות).
כפי שהזכרנו ההפטרות אינן פרקים שלמים וגם אינן מתחילות בהכרח בתחילת פרק. ההפטרה לשבת חול המועד סוכות הינה בנביא יחזקאל בפרק ל"ח פסוק י"ח ועד פרק ל"ט ט"ז.

אם קראתם ואם לא קראתם הבה ונעבור ביחד על ההפטרה. נשים לב שאנו לא מוצאים שום קשר לסוכות, אולם הקשרים להפטרת חג הסוכות רבים מאד ולמעשה אפשר להגיד שמתוארת בה אותה מלחמה - מלחמת גוג ומגוג. מומלץ מאד לקרוא שוב את המאמר על הפטרת חג סוכות בזכריה, ואפילו להפדיסו ולקרוא אותו בצמוד למאמר זה.

יח וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל--נְאֻם, אֲדֹנָי ה':  תַּעֲלֶה חֲמָתִי, בְּאַפִּי.  יט וּבְקִנְאָתִי בְאֵשׁ-עֶבְרָתִי, דִּבַּרְתִּי:  אִם-לֹא בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל, עַל, אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.

מוטיב הכעסת ה' ומוטיב הרעש מופיעים גם בהפטרה בזכריה.

  כ וְרָעֲשׁוּ מִפָּנַי דְּגֵי הַיָּם וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְחַיַּת הַשָּׂדֶה, וְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאֲדָמָה, וְכֹל הָאָדָם, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה; וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים, וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת, וְכָל-חוֹמָה, לָאָרֶץ תִּפּוֹל.

הרס ההרים מופיע בהפטרה בזכריה.

  כא וְקָרָאתִי עָלָיו לְכָל-הָרַי חֶרֶב, נְאֻם אֲדֹנָי ה':  חֶרֶב אִישׁ, בְּאָחִיו תִּהְיֶה.  כב וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ, בְּדֶבֶר וּבְדָם; וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ אֵשׁ וְגָפְרִית, אַמְטִיר עָלָיו וְעַל-אֲגַפָּיו, וְעַל-עַמִּים רַבִּים, אֲשֶׁר אִתּוֹ.  כג וְהִתְגַּדִּלְתִּי, וְהִתְקַדִּשְׁתִּי, וְנוֹדַעְתִּי, לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים; וְיָדְעוּ, כִּי-אֲנִי ה'.

גם השינוי שהגויים יכירו את ה' מופיע בזכריה

{ס} א וְאַתָּה בֶן-אָדָם, הִנָּבֵא עַל-גּוֹג, וְאָמַרְתָּ, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה':  הִנְנִי אֵלֶיךָ, גּוֹג--נְשִׂיא, רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל.  ב וְשֹׁבַבְתִּיךָ, וְשִׁשֵּׁאתִיךָ, וְהַעֲלִיתִיךָ, מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן; וַהֲבִאוֹתִךָ, עַל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל.  ג וְהִכֵּיתִי קַשְׁתְּךָ, מִיַּד שְׂמֹאולֶךָ; וְחִצֶּיךָ, מִיַּד יְמִינְךָ אַפִּיל.  ד עַל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל תִּפּוֹל, אַתָּה וְכָל-אֲגַפֶּיךָ, וְעַמִּים, אֲשֶׁר אִתָּךְ:  לְעֵיט צִפּוֹר כָּל-כָּנָף וְחַיַּת הַשָּׂדֶה, נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה.  ה עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, תִּפּוֹל:  כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי, נְאֻם אֲדֹנָי ה' .  ו וְשִׁלַּחְתִּי-אֵשׁ בְּמָגוֹג, וּבְיֹשְׁבֵי הָאִיִּים לָבֶטַח; וְיָדְעוּ, כִּי-אֲנִי ה'.  ז וְאֶת-שֵׁם קָדְשִׁי אוֹדִיעַ, בְּתוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא-אַחֵל אֶת-שֵׁם-קָדְשִׁי, עוֹד; וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי-אֲנִי ה' , קָדוֹשׁ בְּיִשְׂרָאֵל.

גוג יעלה על ארץ ישראל כאשר הוא בטוח בנצחונו אולם יובס תבוצה מוחצת.

  ח הִנֵּה בָאָה וְנִהְיָתָה, נְאֻם אֲדֹנָי ה':  הוּא הַיּוֹם, אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי.  ט וְיָצְאוּ יֹשְׁבֵי עָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּבִעֲרוּ וְהִשִּׂיקוּ בְּנֶשֶׁק וּמָגֵן וְצִנָּה בְּקֶשֶׁת וּבְחִצִּים, וּבְמַקֵּל יָד, וּבְרֹמַח; וּבִעֲרוּ בָהֶם אֵשׁ, שֶׁבַע שָׁנִים.  י וְלֹא-יִשְׂאוּ עֵצִים מִן-הַשָּׂדֶה, וְלֹא יַחְטְבוּ מִן-הַיְּעָרִים--כִּי בַנֶּשֶׁק, יְבַעֲרוּ-אֵשׁ; וְשָׁלְלוּ אֶת-שֹׁלְלֵיהֶם, וּבָזְזוּ אֶת-בֹּזְזֵיהֶם--נְאֻם, אֲדֹנָי ה'.

הפטרת החג בזכריה גם עוסקת בשלל, אולם זהו שלל ירושלים ואילו כאן בני ישראל ישתמשו שבע שנים בשלל המלחמה ולא יצטרכו לכרות עצים כתוצאה מכל כלי הנשק שהם יקחו שלל. גם השימוש החוזר במילה יום משותף לשתי ההפטרות.

  {ס}  יא וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם-שָׁם קֶבֶר בְּיִשְׂרָאֵל, גֵּי הָעֹבְרִים קִדְמַת הַיָּם, וְחֹסֶמֶת הִיא, אֶת-הָעֹבְרִים; וְקָבְרוּ שָׁם, אֶת-גּוֹג וְאֶת-כָּל-הֲמוֹנֹה, וְקָרְאוּ, גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג.  יב וּקְבָרוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, לְמַעַן טַהֵר אֶת-הָאָרֶץ, שִׁבְעָה, חֳדָשִׁים.  יג וְקָבְרוּ כָּל-עַם הָאָרֶץ, וְהָיָה לָהֶם לְשֵׁם--יוֹם, הִכָּבְדִי, נְאֻם, אֲדֹנָי ה'.  יד וְאַנְשֵׁי תָמִיד יַבְדִּילוּ, עֹבְרִים בָּאָרֶץ, מְקַבְּרִים אֶת-הָעֹבְרִים אֶת-הַנּוֹתָרִים עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ, לְטַהֲרָהּ--מִקְצֵה שִׁבְעָה-חֳדָשִׁים, יַחְקֹרוּ.  טו וְעָבְרוּ הָעֹבְרִים, בָּאָרֶץ, וְרָאָה עֶצֶם אָדָם, וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן--עַד קָבְרוּ אֹתוֹ הַמְקַבְּרִים, אֶל-גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג.  טז וְגַם שֶׁם-עִיר הֲמוֹנָה, וְטִהֲרוּ הָאָרֶץ.  {פ}

סיום המלחמה מדגיש צד חשוב במצוות היהדות של כבוד המת. כבר בימי קדם היה ידוע כי צבאות ישראל קוברים את חללי האויב. על הפסוק במלכים א' פרק כ ל"א: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, עֲבָדָיו, הִנֵּה-נָא שָׁמַעְנוּ, כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי-מַלְכֵי חֶסֶד הֵם; נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ, וְנֵצֵא אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל--אוּלַי, יְחַיֶּה אֶת-נַפְשֶׁךָ." מפרשים כי החסד שעושים מלכי ישראל הוא שהם דואגים גם לקבורה של חללי האויב. מוסר הלחימה הגבוה של צה"ל, יונק את שורשיו מתורת ישראל.

עברנו במהירות על ההפטרה. קשר לסוכות לא מצאנו. אפשר להתאמץ ולעשות תרגילי אקרובטיקה אבל אנחנו הולכים בדרך הפשט. מצאנו קשרים רבים להפטרת חג הסוכות. למעשה מופיע תיאור נוסף, אופטימי יותר של מלחמת גוג ומגוג. במהלך הדורות ניסו פרשנים להציע הצעות שונות למלחמה זו. אפילו התקרבות הצבא הנאצי לארץ ישראל נראתה דומה לנבואה זו, אולם כמובן שאנו לא יכולים לדעת. האם דמיון להפטרת החג הוא סיבה מספקת לקביעת ההפטרה לשבת חול המועד?

כפי שראינו בהפטרת החג, החידוש של חג הסוכות בימי בית שני, הוא הפיכתו לחג עם תוכן אוניברסלי. חג המתייחס לכל העמים. שינוי כזה אפשרי רק אחרי מלחמה גדולה בה ישראל מנצח בעזרת ה', כך שכוחו של ה' נראה לכל העמים. שתי ההפטרות מסיימות באותו נושא של קדושה וטהרה שתהיה בירושלים ונראה כי פרטים אלו די בהם לקביעת ההפטרה.

אולם ברצוני להציע הצעה מעניינת אף יותר ולשם כך נאלץ להרחיב את היריעה ולקרוא קצת יותר מפרק ל"ח. כזו היא דרכה של ההפטרה. היא לוקחת קטעים ומנתקת אותם מהקשרם. אבותינו שידעו תנ"ך טוב מאיתנו, בוודאי ידעו לזהות את ההקשרים המקומיים, אולם אנו שולטים פחות בתנ"ך ומתקשים, כאשר אנו רואים רק את טקסט ההפטרה.

אביא כעת את יתר הפסוקים בפרק ל"ח ביחזקאל. קיראו אותם לאט.

א וַיְהִי דְבַר-ה', אֵלַי לֵאמֹר.  ב בֶּן-אָדָם, שִׂים פָּנֶיךָ אֶל-גּוֹג אֶרֶץ הַמָּגוֹג--נְשִׂיא, רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל; וְהִנָּבֵא, עָלָיו.  ג וְאָמַרְתָּ, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה':  הִנְנִי אֵלֶיךָ, גּוֹג--נְשִׂיא, רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל.  ד וְשׁוֹבַבְתִּיךָ, וְנָתַתִּי חַחִים בִּלְחָיֶיךָ; וְהוֹצֵאתִי אוֹתְךָ וְאֶת-כָּל-חֵילֶךָ סוּסִים וּפָרָשִׁים, לְבֻשֵׁי מִכְלוֹל כֻּלָּם--קָהָל רָב צִנָּה וּמָגֵן, תֹּפְשֵׂי חֲרָבוֹת כֻּלָּם.  ה פָּרַס כּוּשׁ וּפוּט, אִתָּם; כֻּלָּם, מָגֵן וְכוֹבָע.  ו גֹּמֶר, וְכָל-אֲגַפֶּיהָ--בֵּית תּוֹגַרְמָה, יַרְכְּתֵי צָפוֹן וְאֶת-כָּל-אֲגַפָּיו; עַמִּים רַבִּים, אִתָּךְ.  ז הִכֹּן, וְהָכֵן לְךָ--אַתָּה, וְכָל-קְהָלֶךָ הַנִּקְהָלִים עָלֶיךָ; וְהָיִיתָ לָהֶם, לְמִשְׁמָר.  ח מִיָּמִים רַבִּים, תִּפָּקֵד--בְּאַחֲרִית הַשָּׁנִים תָּבוֹא אֶל-אֶרֶץ מְשׁוֹבֶבֶת מֵחֶרֶב מְקֻבֶּצֶת מֵעַמִּים רַבִּים, עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-הָיוּ לְחָרְבָּה תָּמִיד; וְהִיא מֵעַמִּים הוּצָאָה, וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח כֻּלָּם.  ט וְעָלִיתָ כַּשֹּׁאָה תָבוֹא, כֶּעָנָן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ תִּהְיֶה--אַתָּה, וְכָל-אֲגַפֶּיךָ, וְעַמִּים רַבִּים, אוֹתָךְ.  {ס}  י כֹּה אָמַר, אֲדֹנָי ה':  וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יַעֲלוּ דְבָרִים עַל-לְבָבֶךָ, וְחָשַׁבְתָּ, מַחֲשֶׁבֶת רָעָה.  יא וְאָמַרְתָּ, אֶעֱלֶה עַל-אֶרֶץ פְּרָזוֹת--אָבוֹא הַשֹּׁקְטִים, יֹשְׁבֵי לָבֶטַח; כֻּלָּם, יֹשְׁבִים בְּאֵין חוֹמָה, וּבְרִיחַ וּדְלָתַיִם, אֵין לָהֶם.  יב לִשְׁלֹל שָׁלָל, וְלָבֹז בַּז--לְהָשִׁיב יָדְךָ עַל-חֳרָבוֹת נוֹשָׁבוֹת, וְאֶל-עַם מְאֻסָּף מִגּוֹיִם, עֹשֶׂה מִקְנֶה וְקִנְיָן, יֹשְׁבֵי עַל-טַבּוּר הָאָרֶץ.  יג שְׁבָא וּדְדָן וְסֹחֲרֵי תַרְשִׁישׁ וְכָל-כְּפִירֶיהָ, יֹאמְרוּ לְךָ, הֲלִשְׁלֹל שָׁלָל אַתָּה בָא, הֲלָבֹז בַּז הִקְהַלְתָּ קְהָלֶךָ--לָשֵׂאת כֶּסֶף וְזָהָב, לָקַחַת מִקְנֶה וְקִנְיָן, לִשְׁלֹל, שָׁלָל גָּדוֹל.  {ס}  יד לָכֵן, הִנָּבֵא בֶן-אָדָם, וְאָמַרְתָּ לְגוֹג, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה':  הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא, בְּשֶׁבֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל לָבֶטַח--תֵּדָע.  טו וּבָאתָ מִמְּקוֹמְךָ, מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן--אַתָּה, וְעַמִּים רַבִּים אִתָּךְ:  רֹכְבֵי סוּסִים כֻּלָּם, קָהָל גָּדוֹל וְחַיִל רָב.  טז וְעָלִיתָ עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל, כֶּעָנָן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ; בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּהְיֶה, וַהֲבִאוֹתִיךָ עַל-אַרְצִי, לְמַעַן דַּעַת הַגּוֹיִם אֹתִי בְּהִקָּדְשִׁי בְךָ לְעֵינֵיהֶם, גּוֹג.  {ס}  יז כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי ה', הַאַתָּה-הוּא אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי בְּיָמִים קַדְמוֹנִים בְּיַד עֲבָדַי נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל, הַנִּבְּאִים בַּיָּמִים הָהֵם, שָׁנִים--לְהָבִיא אֹתְךָ, עֲלֵיהֶם.

זוהי נבואה לגוג (ואם היה כזה מישהו בימי יחזקאל והוא היה אמור למסור לו את נבואתו - חידה היא בעיננו). אולי גוג הוא נבוכדנאצר, מחריב המקדש, אולם תוצאות המלחמה בפרק הבא שונות מהחרבת המקדש ובנבואה עצמה כתוב במפורש שהיא מתייחסת לאחרית הימים. צריך לזכור שיחזקאל גר בבבל והיה צריך להיזהר בלשונו כך שייתכן ועדיין כיוון גם לאירועים בתקופתו.  כך או כך, גוג יצא למלחמה שבה הוא בטוח בנצחונו, ועלייתו תהיה כשואה על הארץ (אם הזכרנו את מלחמת העולם השנייה, הרי עוד רמז). אבל פסוק המפתח שבכוונה לא הדגשתי  אותו הוא פסוק י"א
"וְאָמַרְתָּ, אֶעֱלֶה עַל-אֶרֶץ פְּרָזוֹת--אָבוֹא הַשֹּׁקְטִים, יֹשְׁבֵי לָבֶטַח; כֻּלָּם, יֹשְׁבִים בְּאֵין חוֹמָה, וּבְרִיחַ וּדְלָתַיִם, אֵין לָהֶם. "
והרי פסוק זה מתאר אותנו, עם ישראל, בחג הסוכות. אנו עוזבים את הבית המוגן והסגור ועוברים לגור בחוץ, בסוכה. במקרים רבים הסוכה היא בחצר משותפת, נגישה לכולם, וללא הגנה. מרחוק אפשר לחשוב כי עם היושב כך הוא חלש, אולם דווקא ההיפך הוא הנכון.
לפי דעות מסוימות הסוכה היא זכר לענני הכבוד שהגנו על בני ישראל במסעם במדבר. בהפטרתינו , גוג - האויב, מגיע כענן, אולם גם לנו יש את העננים שלו, המגנים עלינו אפילו כשאנחנו בחוץ.
קשה שלא לחשוב על חודשי הקיץ של שנת תשע"ד בה מדינת ישראל הייתה תחת התקפה חזקה של טילים, אמנם הקפדנו להיכנס בכל אזעקה למיקלטים ומקומות מוגנים, ותושבי איזור הדרום היו צריכים לשהות בהם כמעט באופן בלתי פוסק ובהפרה משמעותית של שיגרת יומם. מערכת כיפת ברזל סיפקה הגנה מופלאה. אנשים מאמינים בוודאי רואים בכך חלק מההשגחה, ואנשים חילוניים נפעמים מהישגי הטכנולוגיה. יצא לי לראות מספר יירוטים, ולאחר כל הרעש והפיצוצים, מה שנשאר בשמים היו רק עננים. הענן של גוג האויב, המכסה את הארץ והענן של כיפת ברזל - ענן הכבוד.

עננים אמיתיים , כיפת ברזל וענני הכבוד

לדף הראשי של סוכות

הפטרת יום הכיפורים

יום הכיפורים, היום הקדוש והמיוחד ביותר בשנה. קריאת התורה הינה כמעט מתבקשת ומתארת את סדר העבודה המיוחד במשכן ולאחר מכן בבית המקדש, סדר שנעשה פעם אחת בשנה בלבד ביום הכיפורים.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

הפטרת יום הכיפורים היא בנביא ישעיהו בפרק נ"ז מפסוק י"ד ועד סוף פרק נ"ח. אנא קיראו את ההפטרה ולאחר מכן ננתח אותה פסוק אחר פסוק. ההפניה הינה לאתר מכון ממרא, ואני מפנה דווקא אליו מפני ששם אפשר גם לראות את החלוקה לפסקאות (מסומנות {ס} או {פ}) ולא רק לפרקים ולפסוקים (שהינה חלוקה נוצרית באופייה ופחות ניתן להסתמך עליה).


    יד וְאָמַר סֹלּוּ-סֹלּוּ, פַּנּוּ-דָרֶךְ; הָרִימוּ מִכְשׁוֹל, מִדֶּרֶךְ עַמִּי.  {ס}

ההפטרה פותחת בפסוק שהינו האחרון בפיסקה שלו ולכן מטבע הדברים שייך לנבואה שלפניו ואינו מהווה פתיחה, אולם הדברים מתאימים ליום הכיפורים. אמנם לא ברור לנו מיהו אותו אומר אבל אמירתו היא שיש לסלול ולפנות את הדרך ממכשולים. על איזו דרך מדובר? השימוש במילה דרך מזכיר לנו באופן כמעט מיידי פסוק מהפטרת שבת תשובה, הנקראת בשבת שלפני יום הכיפורים: "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע י"ד י'). כדי שנוכל להיות בדרך, הדרך צריכה להיות פנויה ממכשולים, והמכשולים מתוארים בפסוקים הבאים.

  טו כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא, שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ--מָרוֹם וְקָדוֹשׁ, אֶשְׁכּוֹן; וְאֶת-דַּכָּא, וּשְׁפַל-רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים, וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים.  טז כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב, וְלֹא לָנֶצַח אֶקְצוֹף:  כִּי-רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף, וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי.  יז בַּעֲו‍ֹן בִּצְעוֹ קָצַפְתִּי וְאַכֵּהוּ, הַסְתֵּר וְאֶקְצֹף; וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב, בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ.  יח דְּרָכָיו רָאִיתִי, וְאֶרְפָּאֵהוּ; וְאַנְחֵהוּ, וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו.  יט בּוֹרֵא, נוב (נִיב) שְׂפָתָיִם; שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב, אָמַר ה' --וּרְפָאתִיו.  כ וְהָרְשָׁעִים, כַּיָּם נִגְרָשׁ:  כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל, וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט.  כא אֵין שָׁלוֹם, אָמַר אֱלֹהַי לָרְשָׁעִים.  {פ} 

המשך פרק נ"ז דומה לנבואות רבות אחרות, עיקרו הוא אפשרות החזרה בתשובה. אבל נשים לב דווקא לפסוק ט"ו העוסק בחלשים שבחברה. עוד נגיע לשם בחלקה העיקרי של הנבואה אולם זוהי הטרמה חשובה. שאר הפסוקים עוסקים בנושא החזרה בתשובה. שלום שלום לרחוק ולקרוב. גם מי שהתרחק יכול לחזור בתשובה אבל אלו הנשארים ברשעם לא יזכו לשלום. בפרק נ"ח מדובר כבר ממש על תהליך התשובה והצום
 
א קְרָא בְגָרוֹן אַל-תַּחְשֹׂךְ, כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ; וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם. 

פסוק א' מתחיל כפנייה אל העם. בעיצומו של יום הכיפורים, אנו אחרי שעות תפילה רבות ועוד מספר דומה של שעות לפנינו, והקריאה קרא בגרון נראית כציווי מאת הנביא לבני ישראל, אולם חציו השני של הפסוק מראה שיש כאן ציווי לנביא, עליו להשמיע את נבואתו בקול רם, אולם מהם הפשעים והחטאות?

ב וְאוֹתִי, יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי, יֶחְפָּצוּן; כְּגוֹי אֲשֶׁר-צְדָקָה עָשָׂה, וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב, יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי-צֶדֶק, קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן.   

כאן מגיעה הפתעה. ציפיני לקבל רשימת עוונת אולם מקריאת הפסוק לא ברור בכלל מה הבעייה, ולמה מצבם של בני ישראל חמור, הרי הם דורשים את ה' יום יום ורוצים לדעת את דרכיו וחפצים בקירבת אלוקים. לכאורה אידיליה .

ג לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע; הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ, וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ.  ד הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע; לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם, לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם.  ה הֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ--יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ; הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ--הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לַה'.   

גם בני ישראל עצמם לא מבינים מה רוצים מהם. הם צמים וה' לא נענה להם והם שואלים שאלות את הקב"ה: למה צמנו ולא ראית? אבל הצום כאשר הוא פעולה חיצונית טקסית נעדרת משמעות אינו צום רצוי ופסוק ד' הוא הפסוק השופך מים קרים על ראשם של הצמים. מצד אחד צמים ומצד שני מכים באגרוף רשע. איזה מן צום זה, שתוך כדי הצום ממשיכים לחטוא? האם זה מה שה' רצה? האם הצום הוא התכלית?

ו הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ--פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ.  ז הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת:  כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.  ח אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח; וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ.

והנה מתואר הצום הרצוי, אולם הצום בכלל לא מופיע בו. מופיעות בו פעולות אחרות לגמרי. מקובל לומר שבית ראשון חרב על שלוש עבירות: שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה, אולם כל אלו לא מוזכרות כלל בפסוק. מדובר אך ורק על סיוע לחלשים בחברה. מיהם אותם רצוצים? נראה שהתשובה מופיעה בנביא אחר - ירמיהו (פרק ל"ד פסוק ח ואילך) ושם מתואר כיצד הצטוו בני ישראל הנכבדים לשחרר את עבדיהם העבריים כמצוות התורה. הזמן הוא שנים מעטות לפני החורבן שכבר בלתי נמנע, אולי ציווי זה לשחרור עבדים היה המבחן האחרון שעוד היה יכול למנוע או לעקב את החורבן. והשרים והעם אכן שילחו חופשי את העבדים. אבל מייד שבו וכבשו אותם לעבדים. לכאורה קיימו את ציווי ה', אבל הפרו אותו מיידית. במצב כזה שום צום כבר לא יעזור.
 
ט אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי:  אִם-תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר-אָוֶן.  י וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ; וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ, וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם.  יא וְנָחֲךָ ה', תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ; וְהָיִיתָ, כְּגַן רָוֶה, וּכְמוֹצָא מַיִם, אֲשֶׁר לֹא-יְכַזְּבוּ מֵימָיו.  יב וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר-וָדוֹר תְּקוֹמֵם; וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ, מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת.

התיקון עליו מדבר ישעיהו הינו התיקון החברתי, בין איש לחברו. יום הכיפורים הוא יום תפילות ותחנונים ובו מכפר האדם על חטאיו מול בוראו, אולם מה עם עברות שבין אדם לחברו? עליהן כבר נאמר במשנה מסכת יומא ח : "עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; שבינו לבין חברו--אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו." אין אפשרות לגשת לצום יום הכיפורים בלי תיקון הענינים החברתיים. זהו המסר שהנביא בחר להדגיש ושקובעי ההפטרות הכניסו לתפילת יום הכיפורים

  יג אִם-תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי; וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר.  יד אָז, תִּתְעַנַּג עַל-ה', וְהִרְכַּבְתִּיךָ, עַל-במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ; וְהַאֲכַלְתִּיךָ, נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ--כִּי פִּיה' , דִּבֵּר.  {פ}

בסיום הנבואה מופיעה הדרישה לשמירת השבת. מה ענינה של השבת ליום הכיפורים? אנו צריכים לחזור למבחן החברתי. אופי השבת בימינו הינו נושא מורכב בחברה הישראלית. בציבור הדתי, אופי השבת הינו ברור, אולם יש גם קולות אחרים. תחבורה ציבורית, מסעדות, אתרי בילוי ואתרי קניות. אופי השבת אינו רק בעיה דתית אלא בעיה חברתית. אם לך יש יום מנוחה בשבת, אבל המוכר בחנות צריך לעבוד כדי לשרת אותך, הרי שאתה כמעין האדון שכובש את העבד. במרבית המקרים העובדים בשבתות הם בעשירונים התחתונים. המעמד הנמוך. עובדים בשכר מינימום שגם מסתכנים באיבוד פרנסתם היחידה אם לא יסכימו לעבוד בשבת. האם אלו לא אותם רצוצים שהנביא מדבר עליהם? אמנם שפר מזלך להיות ממעמד הביניים הנהנה מחמישה ימי עבודה בשבוע, אולם מה נגרע חלקם של אותם חסרי מזל והם צריכים לעבוד שבעה ימים בשבוע, לוותר על מעט מנוחה עם המשפחה בשביל להשלים הכנסה? גם לעובדים אלו מגיע חופש, ודווקא ביום השבת, וגם אם ציבור גדול יוותר לשם כך על זכויותיו לערוך קניות בקניון (שלא אחת מבוצעות באשראי מתוך אוברדראפט הולך וגדל) , הרי שוויתור זה הינו חיוני כחלק מהתיקונים החברתיים הנחוצים. אמנם גם כפיית ההלכה על הציבור אינה פתרון ולכן נראה שמהלכים ואיזונים נחוצים. לפני כעשור התבצעה עבודת חשיבה המכונה אמנת גביזון-מדן המפרטת סוגיות רבות (לאמנה זו התייחסתי במאמר מפורט על מצוות השבת בספר שמות). האמנה לא קודמה, ואפילו אתר הבית שלה אינו פעיל יותר וחבל (לקריאת האמנה מאתר המכון הישראלי לדמוקרטיה) כי זהו מהלך אמיתי ואמיץ של תיקון חברה ויצירת איזונים, מהלך של דו שיח ולא של מלחמה, מהלך שלמרות שאינו עונה באופן מלא על הדרישות האדוקות של התורה, יכול להוביל לתיקון חברתי גדול ביחסים בין חלקי העם היהודי ולזכותינו בברכותיו של הנביא ישעיהו.


גם במנחה קוראים בתורה ואחר כך מפטירים בנביא את סיפור של יונה (כל הספר). עד שנעלה כאן מאמר עם פירוש קצר על הספר ניתן להיעזר בספר יונה - פירוש ישראלי המשלב בין הפירושים המסורתיים למבט חדש.
 

ההפטרה

מאמר זה הינו מאמר פתיחה לסדרת מאמרים שתעסוק בהפטרות השונות של הפרשות. ההפטרה הינה קטע מאחד מספרי הנביאים, והיא נקראת לאחר קריאת התורה.
המקור לקרא בנביא אינו ידוע אולם הוא קדום מאד שכן המנהג מופיע כבר במשנה. הפרשן דוד בן יוסף אבודרהם מהמאה ה-14 מביא בפירושו לסידור שבת כי מקור המנהג הוא עוד בגזרות היוונים אשר אסרו על הקריאה והלימוד בתורה. האיסור היה רק על חמשת חומשי תורה ולא על ספרות הנבואה ולכן הוחלפה קריאת התורה בקריאה בנביא. מכאן גם מגיעה המילה "הפטרה" - קריאת ההפטרה פוטרת אותך מקריאה בתורה.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

גם לאחר שחזרו לקרוא בתורה כסדרה, נמשך המנהג לקרוא בנביא. על מנת שלא לבייש את העולה לקריאה בנביא, מאחר וכל שאר הקריאה היא בספרי התורה שהם במעמד גבוה יותר, הותקן לקרוא גם לעלייה זו כמה פסוקים מהתורה והם הנקראים מפטיר. באופן אירוני, עלייה זו של מפטיר, עלייה שבאה לאחר שבע העליות שהן חובת קריאת התורה, הייתה בעבר עלייה פחותה בחשיבותה, אולם בימינו העלאה למפטיר נחשבת לכבוד ומכבדים בה אורח חשוב, את הרב, או נער בשבת בר המצווה שלו.
בעבר, כל קהילה קראה לעצמה הפטרה כרצונה ובלבד שתוכן ההפטרה יהיה קשור בצורה כלשהי לפרשת השבוע או למועד בשנה בו קוראים אותה. חשוב לזכור שגם קריאת התורה עצמה והחלוקה לפרשות או לסדרים לא הייתה מקובעת והיו הבדלים בין הקהילות השונות ובפרט בין מנהגי ארץ ישראל למנהגי בבל. עם השנים המנהגים הלכו והתאחדו והקיבוע הכמעט סופי התבצע כאשר סידורי התפילה והחומשים הופיעו בדפוס ונפוצו במהירות בעותקים מרובים. עדיין קיימים מספר הבדלים בקריאת ההפטרות בין העדות השונות. לעיתים תוספת של פסוקים בודדים או פרקים שלמים, ולעיתים הפטרות שונות לחלוטין. יש גם מנהגים מיוחדים לבני תימן ולקהילות איטליה.
בחגים ובמועדים יש הפרטות המתקשרות ליום המועד עצמו, כמו כן יש מספר שבתות מיוחדות בשנה, בהן קוראים הפטרות אחרות. שבת שחל בה ראש חודש או שהינה יום לפני ראש חודש, שבתות המיוחדות בחודש אדר (שקלים, זכור, פרה, החודש), שבתות שלפני תשעה באב בהן נקראים פרקי פורעונות או לאחריה המכונות פרשות הנחמה (אולם גם שם נמצא קשרים לפרשה ועוד). כאשר קוראים שתי פרשות, נקראת לרוב ההפטרה של הפרשה השנייה מביניהן. אולם כרגיל לכל כלל יש יוצא מן הכלל. שינויים אלו גורמים לכך שיש הפטרות שקריאתן נדירה ביותר (הפטרת פרשת צו למשל). בסדרת המאמרים ננסה להתייחס לכל הפטרות פרשות השבוע, וכאשר יש קריאה של הפטרה שונה בגלל שהשבת מיוחדת, ננסה לתאר גם את ההפטרה המקורית של אותה שבת.

בסדרת המאמרים ננסה לחקור את הקשרים בין הפרשה להפטרה ולהבין מעט את משמעותם. לא נהיה הראשונים שעשו זאת והתפרסמו מספר ספרים בנושא, אולם אנו לא במירוץ, אלא בניסיון של למידה עצמאית וחיבור הטקסטים אלינו. יש לדעת כי בין הפרש הלהפטרה יש קשרים בכמה רמות. ברמה הפשוטה אלו הם מילים או נשואים שמופיעים גם בפרשה וגם בהפטרה, אולם לרוב ישנים קשרים עמוקים יותר ונראה שההפטרה באה לחדד ולהוסיף דברים על הפרשה. כמובן שאפשר למצוא גם קשרים נוספים.
הטקסט של ההפטרה ארוך ולא נביא בכל מאמר בשלמותו אלא נסתפק בהפניות למקורות. מומלץ להצטייד בחומש ולקרוא את הפרשה וההפטרה טרם קריאת המאמר תוך ניסיון למצוא את הקשרים ברמות השונות. במאמרים ננסה גם להתייחס להבדלי המנהגים בין העדות השונות ולמשמעותם.

וידבר משה אל ה' לאמר

פסוק אחד קצר, חמש מילים בסך הכל. קוראים אותו לרוב ללא שום תשומת לב מיוחדת, שהרי הוא זהה בדיוק לשבעים פסוקים אחרים בתורה ודומה לעוד עשרות, אבל בקריאה איטית, פתאום מגלים שיש שוני עצום.
"וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל-ה' לֵאמֹר" (במדבר כ"ז טו) שונה מהותית מהפסוק הרגיל יותר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר". סדר הודברים אינו הגיוני. משה אמור להיות הנשוא אבל הוא הופך להיות הנושא, והוא מדבר ישירות עם אלוהים. אמנם אנו יודעים כי משה מדבר פנים אל פנים (י"ב ח): "פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמשֶׁה", אבל מקום בו דיבור כזה מתרחש לא מצאנו, ואדרבה, אפילו לאחר חטא העגל נאמר בפירוש (שמות ל"ג כג): "וַהֲסִרֹתִי אֶת-כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ".
והנה, כאן מופיע בפירוש הדיבור פנים אל פנים. דיבור ביוזמתו של משה רבנו, דיבור בו נראה שיש בלבול בין האדון לעבד, דיבור בו נראה כאילו משה מצווה את ה'. אולי מכאן מקור האימרה: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" (והדבר מתאים גם להפטרת פרשת פינחס). בעיני פסוק זה הינו מהמיוחדים ביותר שבתורה.
ומה יכול להצדיק פנייה חריגה כזו מצדו של משה רבנו? רק דבר אחד - הדאגה לעם ישראל. משה יודע כי לא הוא יהיה זה אשר יכניס את בני ישראל לארץ, והדבר המטריד אותו יותר מכל הוא מי ידאג לעם ישראל אחרי. הדאגה לעם ישראל והרצון שיהיה להם מנהיג ראוי הם המביאים את משה להתבטאות נשגבת זו ישירות כלפי אלוהים:

"יִפְקֹד ה' אֱלֹקי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר אִישׁ עַל-הָעֵדָה:  אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה"

משה על הר נבו - רוברט הוק דאולינג - Paisley Museum and Art Galleries, Renfrewshire Council Collections

מאמרים נוספים לפרשת פינחס

דחיית שבט ראובן

כחובב חידות מושבע, אני מתייחס לתורה כאל חידה. פעמים רבות אני נאלץ להסביר לציבור חילוני כי התורה אינה ספר סיפורים או היסטוריה, כספרי מיתוסים מהעולם הקדום מחד ולציבור הדתי כי התורה אינה ספר מצוות. התורה היא ספר בעל משמעות תיאולוגית/פילוספית ופיענוח המסר הינו חידה קשה. למזלנו בתורה מפוזרים לעיתים רמזים שיכולים להקל עלינו בכך.

במאמר זה ננסה להציג את התורה כשרשרת של פרקים המורכבים כל אחד משלוש חוליות: הרצוי, המצוי ומה קרה באמצע והשתבש. ניתן להדגים דגם זה על כל אחד מספרי התורה השונים.

בבראשית אירועים בולטים - הרצוי - גן העדן, המצוי - העולם הרגיל, מה השתבש - האכילה מעץ הדעת (למעשה הראנו בעבר כי כבר בבריאת העולם עצמה השתבשו דברים בצורה שהובילה כתוצאה את אכילת פרי עץ הדעת). דוגמאות נוספות לא חסרות: הרצוי - קין והבל חולקים ביניהם את העולם. המצוי - שושלת שת מתחילה את האנושות. מה השתבש - רצח הבל ודחיית שושלת קין שנכחדה. ועוד דוגמאות רבות, אולי הבולטת שביניהן היא מכירת יוסף.

בספר שמות, אירוע השיבוש הרציני הוא כמובן חטא העגל, בספר ויקרא האירוע הוא מות שני בני אהרון בחנוכת המשכן, ובספר במדבר, למרות היותו מרובה אירועים - האירוע המרכזי הוא חטא המרגלים. אולם לחטא המרגלים, קדמו אירועים אחרים ואותם ניתחנו בהרחבה במאמר על הרצוי והמצוי בפרשת בהעלותך. פרשה בה החלו השיבושים הראשונים -שיבושים המובילים כמו כדור שלג מתגלגל אל החטא הגדול.

במאמר הזה נראה שהתורה פיזרה לנו עוד רמזים לשיבושים שייו כבר בפרשות במדבר ונשא. את הרמזים אנו מוצאים ברשימות השבטים השונות שנמצאות בפרשות אלו - שלוש פעמים בסך הכל

במדבר (נשיאים)	במדבר (מפקד)	במדבר  ב(מחנות)
ראובן	ראובן	יהודה
שמעון	שמעון	יששכר
יהודה	גד	זבולון
יששכר	יהודה	ראובן
זבולון	יששכר	שמעון
אפרים	זבולון	גד
מנשה	אפרים	אפרים
בנימין	מנשה	מנשה
דן	בנימין	בנימין
אשר	דן	דן
גד	אשר	אשר
נפתלי	נפתלי	נפתלי

התייחסנו מעט לסדר השמות בעבר, אולם במאמר זה ברצוני להדגיש את השינוי שחל אצל שבט ראובן.

ראובן הוא בכורו של יעקב. ידוע לנו כי ראובן חטא (בראשית ל"ה כב): "כב וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי-יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר:  בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשׂכָר וּזְבֻלוּן:".

למרות החטא ראובן נשאר הבכור. ידוע לנו כי ברכת יעקב לראובן לפני מותו, לא הייתה בדיוק ברכה (בראשית מ"ט ג-ד): "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז: פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה", אולם עדיין ראובן הוא הבכור וכך גם היחס אליו בראש פרשת במדבר (פרק א' כ): "וַיִּהְיוּ בְנֵי-רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם כָּל-זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא".

ולמרות כל ההתיחסות הזאת לראובן, כאשר מתארים בפרק ב' את חלוקת השבטים למחנות, אנו נתקלים בהפתעה עצומה. המחנה הראשון כולל את שבט יהודה ולא את שבט ראובן. אנו כבר רגילים לכך אבל קורא ראשוני שאינו מכיר את התורה וקורא בה בפעם הראשונה אמור לעצור ולשאול מה קרה כאן ואיך זה ייתכן? את התשובות אנחנו מכירים וכולן נוגעות לחטאו של ראובן ואולי גם לאוזלת ידו במכירת יוסף אולם אנו לא נותנים את דעתנו להשלכות של השינוי.

התורה עצמה קובעת באופן ברור כי לבכור יש זכויות (דברים כ"א יז): "כִּי אֶת-הַבְּכֹר בֶּן-הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר-יִמָּצֵא לוֹ כִּי-הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה", ואילו מראובן נלקחות כל הזכויות שיש לו: המלוכה עוברת ליהודה, הכהונה עוברת לשבט לוי והבכורה עוברת ליוסף (שזוכה לשני שבטים - כפול מהאחרים כדין בכור).

תאמרו בצדק שלא תמיד הבכור ראוי, ולמעשה כל ספר בראשית כולל סיפורים על בכורים שנדחו מפני אחיהם הצעירים, אולם כאשר התורה נותנת זכויות לבכור מחד ומפקיעה אותן מאידך, חשוב להבין שלדבר יש השלכות ותוצאות.

המסמר האחרון ברגשות שבט ראובן מגיע בפרשתנו פרשת נשא חנוכת המשכן. ייתכן ויהודה ראוי יותר למלוכה ואולי את זה יבינו גם בני שבט ראובן, אולם כאשר הנשיאים מגיעים להקריב את קורבנם, מסתבר שהנשיא השני אינו משבט ראובן (כמעין פיצוי) אלא יששכר. רש"י מתייחס לכך:

פרק ז (יח - יט) הקריב נתנאל בן צוער - הקרב את קרבנו -
מה תלמוד לומר הקריב בשבטו של יששכר, מה שלא נאמר בכל השבטים?
לפי שבא ראובן וערער ואמר די שקדמני יהודה אחי, אקריב אני אחריו. אמר לו משה מפי הגבורה נאמר לי שיקריבו כסדר מסען לדגליהם."

התורה לא מתארת לנו, אבל קשה שלא לחשוב על כך שבמחנה שבט ראובן דברים לא התנהלו כשורה ואנשים רבים הרגישו פגועים ביותר. ייתכן ובאמת לראובן לא מגיע להקריב שני, אולם כאשר ראובן נפגע בצורה חמורה כל כך, יהיו לדבר השלכות וההשלכות לגבי שבט ראובן היו חמורות במיוחד.

אנשים משבט ראובן היו שותפים לחטא קרח ועדתו. שבט ראובן (ביחד עם שבט גד) לא רצו כלל להיכנס לארץ ישראל ונשארו במזרח הירדן. הפגיעה היא כבר בכל עם ישראל ולא רק בשבט ראובן. ובסופו של דבר השבט אבד עוד לפני גלות עשרת השבטים.

האם היה אפשר אחרת? איני יודע. אולם נראה לי, כי מסר חשוב העולה מן הדברים האו שכאשר פוגעים במישהו, וייתכן ובצדק צריך לנסות לפצותו בצורה אחרת מחד ובעיקר צריך לדעת כי לדבר יכולות להיות השכלות ויש להיערך אליהן ולנסות לצמצמן.

התורה מציגה אידיליה של המצב הרצוי, אולם מצב זה אינו תמיד אפשרי מסיבות שונות. דברים משתבשים, לעפעמים כתוצאה מחטא - כעונש ולפעמים כמהלך טבעי של סיבה ותוצאה. באם נדע לזהות את נקודות השיבוש, נוכל לעיתים למנוע אותם או לפחות לזהות עם מה אנו צריכים להתמודד.

מאמרים נוספים לפרשת במדבר
מאמרים נוספים לפרשת נשא

תפזורת ליום העצמאות

בתפזורת ליום העצמאות הוטמנו מילים רבות הקשורות לחג, למדינת ישראל, לצה"ל ועוד.

בהצלחה

תפזורת ליום העצמאות

באתי לגני - שיר השירים באומנות

בימים אלו ועד לתאריך כ"ט ניסן  30.4.2014 מוצגת בספריה המרכזית באוניברסיטת בר אילן התערוכה "באתי לגני" על אומנות בשיר השירים. אוצר התערוכה, דודי בן-נעים, אסף מבחר מגילות מעוטרות בכתב יד ומבחר של ספרים העוסקים במגילה ומציגם לקהל הרחב. זוהי תערוכה של ספריה - לא מוזיאון - והיא מתבססת על אוספי הספריה ובעיקר על שני אוספים.

פתיחה לתערוכת שיר השירים

הראשון הינו פורטפוליו יצירות של אמנים שונים, ליטוגרפיות שיצאו במהדורה מוגבלת של 200+120 עותקים (200 עותקים לאספנים ועוד 120 לאומנים. באופן מוזר לספריה יש עותק שהיה של אחד האמנים ומספרו 83. מעניין של מי). כל איור מראה פסוק אחר משיר השירים אולם ללא כיתוב קשה עד בלתי אפשרי לקשר בין האיורים לפסוק. רבים האיורים המציגים בפשטות דמות עירומה, לא מאד מעניין וגם פחות מתאים לאוניברסיטה דתית. עדיין מוצגים מספר איורים בהם יש עירום כלשהו, אין מה לדאוג מפוריטניות, והבחירה הינה מושכלת ובטוב טעם.

שיר השירים - מבחר אומנים. מתוך פורטפוליו מיוחד.

האוסף השני של עבודות הוא של הצייר הצרפתי BENN (בן' רבינוביץ) וגם היא אוסף של עשרות ציורים, פסוק אחר פסוק, כולל הכיתוב בעברית, ובדף האחורי תרגום לארבע שפות - אנגלית, צרפתית, גרמנית וספרדית.

בן - פרטים ביוגרפיים

בן - איורים לשיר השירים

מתוך שני תיקי העבודות, מיעוט יצירות מוצגות, אבל אם תגיעו לתערוכה ותמצאו את דודי בן נעים, ייתכן ותוכלו לעיין בקובץ המלא, כפי שעשיתי אני ולמעשה שקעתי בקריאה של כל שיר השירים תוך עיון בציורים ומפעם לפעם גם בתרגום לשפות. הנה שני איורים של בן שאינם מוצגים בתערוכה.

יונתי בחגווי הסלע - בן - שיר השירים

ישקני מנשיקות פיהו - שיר השירים - בן

לתיקי עבודות אלו התווספו יצירות נוספות של אמנים ותיקים כגון זאב רבן שאייר את שיר השירים בבצלאל, תמר מסר ועוד. גם עבודות אלו הינן חלק מספרים הנמצאים במקום וניתן לדפדף בהם.

שיר השירים - זאב רבן

שיר השירים - תמר מסר

כמובן שזהו רק מידגם מייצג, גם למה שמוצג בתערוכה ובודאי שאינו אמור להקיף את כלל ההתיחסות האומנותית היהודית לשיר השירים וקיימות עוד יצירות רבות המוצגות כציורים במוזיאון (של מרק שאגל למשל).
אם אתם באיזור, פנו לעצמכם חצי שעה עד שעה ובואו להנות מהתערוכה היפה.

תפזורת לפרשת ויקהל פקודי

בדף התפזורת הבא הוטמנו מונחים מפרשות ויקהל פקודי. ניתן למצוא את המונחים ישירת בתפזורות, או לענות על השאלות בצד או להיעזר ברשימת המילים המופיעה במהופך. בהצלחה!

תפזורת לפרשת ויקהל פקודי

לדך הראשי של פרשת ויקהל
לדף הראשי של פרשת פקודי

פתח דבריך יאיר - רמזים במבנה המנורה

רבי שמשון מאוסטרופולי או רבי שמשון משפיטבוקא (ואפילו מצאתי מקור המייחס את המדרש לגר"א) מביא קשר מרומז בין המנורה לבין חומשי התורה. ר' שמשון דורש את הפסוק בתהילים "פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר מֵבִין פְּתָיִים" (קי"ט קל) ומוצא בו רמזים למעשה המנורה . המנורה שזורה בפסוק הראשון, כלומר בפתח, של כל אחד מן החומשים, שזו הכוונה למילה דבריך, יאיר – רמוז במילה מנורה - שמאירה. מבנה המנורה על חלקיה השונים רומז לפסוקים הראשונים של כל חומש. נראה כיצד:

הפסוק הראשון בחומש בראשית הוא:  "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" - מכיל שבע מילים ועל זה רומזים שבעת הקנים של המנורה.
הפסוק הראשון בחומש שמות: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ". בפסוק זה אחת עשרה מילים והוא רמוז במנורה שלה יש אחד עשר כפתורים. איך מגיעים בדיוק לאחד עשר כפתורים, נסביר מיד.
הפסוק הראשון בחומש ויקרא הוא "וַיִּקְרָא אֶל-משֶׁה וַיְדַבֵּר ה'  אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". בפסוק תשע מילים וזה רמוז בתשעה פרחים שיש במנורה.
הפסוק הראשון בחומש במדבר הוא: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר". בפסוק שבע עשרה מילים וזה מתאים לדעה שאומרת שגובה המנורה היה שבעה עשר טפחים. קיימת דעה נוספת שלפיה גובה המנורה היה שמונה עשר טפחים, אבל אנחנו נישאר אם המספר שמתאים לנו לרמז (ויש לדעת שממילא רמזים מאופן טבעם אינם מחויבים לרמת דיוק מוחלטת).
הפסוק הראשון בספר דברים הוא: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב:" בפסוק ארוך זה עשרים ושתים מילים. המספר 22 הוא מספר הגביעים שיש במנורה.
ועכשיו נפרש את המספרים ואת המקור שלהם בתורה, בפרשתינו –פרשת תרומה בפסוקים של המנורה בפרק כ"ה מפסוק ל"א. "וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ: לב וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי: "
למעשה למרות שאנו קוראים בשם מנורה לכל המנורה, המשמעות האמיתית של המילה היא העמוד האמצעי (הקנה האמצעי) ממנו יוצאים עוד שישה קנים ולכן בסך הכל יש שבעה קנים. מספר זה מתאים לשבע המילים של הפסוק הראשון בחומש בראשית. ממשיכה התורה: "שְׁלשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן-הַמְּנֹרָה" - בכל קנה יש שלושה גביעים, כפתור אחד ופרח אחד ולכן עד כאן יש לנו 18 גביעים 6 כפתורים ו 6 פרחים. ממשיכים...
"וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ" - במנורה –  הקנה האמצעי - יש עוד ארבעה גביעים ולכן בסך הכל 22 גביעים (כמספר המילים בפסוק הראשון של ספר דברים). בנוסף במנורה יש שני כפתורים ושני פרחים , כי המילים מופיעות בלשון רבים ומיעוט רבים שניים. ולכן בסך הכל יש בינתיים 8 כפתורים ו8 פרחים... נמשיך לפסוק הבא. - "וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת-שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן-הַמְּנֹרָה" - מתחת לנקודת המפגש של כל שני קנים על המנורה יש עוד כפתור וסך הכל 3 כפתורים נוספים ולכן אנחנו כבר ב-11 כפתורים (וזה הכל, הגענו לכמות הכפתורים הדרושה – למספר המילים בפסוק הראשון של ספר שמות)
אבל עדיין נשארנו רק עם 8 פרחים (זוכרים שספרנו בפסוק הראשון בויקרא 9 מילים).... הפרח הנוסף מגיע מפרשה אחרת, פרשת בהעלותך בה מופיע הפסוק (פרק ח' פסוק ד): "וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד-יְרֵכָהּ עַד-פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִיא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה'  אֶת-משֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת-הַמְּנֹרָה". ירך המנורה הינו בסיס המנורה, ובפסוק מופיע שגם שם היה פרח, כלומר בסך הכל תשעה פרחים שמתאימים לפסוק הראשון של ספר ויקרא.
ועתה מובן פשר הפסוק פתח דבריך יאיר, שפתח דברי החומשים, רמוז במעשה המנורה.
להשלמת המאמר נביא את איורו של הרמב"ם למנורה בכתב ידו

איור המנורה בכתב יד הרמב"ם

לגבי מקור הפלפול, ייתכן ונאמר על ידי אחד מהגדוליםשהפסוק רומז על המנורה (יאיר=מנורה) אולם ההסברים המדויק ניתנו על ידי גאון אחר ומי מהקוראים שבקיא ויכול למצוא מקורות מדויקים, אשמח אם יאיר עיני...

הדף הראשי לפרשת תרומה

היכן הייתה קריעת ים סוף?

היכן היית קריעת ים סוף? תשובה ברורה אין. "ים סוף" הוא תיאור מקום כללי למדי. אורכו של מפרץ סואץ הוא כ-350 קילומטרים, וגם המרחק מסואץ ועד הים התיכון הוא כמאתיים קילומטרים. מקובל להניח (למרות שגם על כך יש דעות שונות) כי בני ישראל ישבו באיזור הדלתא הצפוני מזרחי של הנילוס. ייתכן שהחצייה הייתה דווקא באיזור האגמים או באגמים באזור הדלתא ולא בתעלת סואץ הנמצאת במרחק רב יחסית מגושן.

התורה דווקא מציינת מספר רב של מקומות (שמות י"ד ב): "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל-הַיָּם" אולם ציוני מקומות אלו יותר מבלבלים מאשר עוזרים.

בהמשך למאמר האם מכות מצרים היו נס, נשאל שאלה דומה לגבי קריעת ים סוף. בודאי שכמאמינים אנו רואים בכך נס ואפילו גדול במיוחד, אולם אם נעיין היטב בפסוקים נראה שגם כאן התורה עצמה מציעה מנגנון פיזיקאלי כלשהו (פסוק כ"א): "וַיֵּט משֶׁה אֶת-יָדוֹ עַל-הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם", בניגוד לתיאור המקובל בסרטים (עשרת המכות ונסיך מצרים), הרוח נשבה במשך שעות, ולים לקח להיפך לחרבה לילה שלם. רק באשמורת הבוקר ניסו המצרים לעבור את הים ונלכדו בו.

במאמר זה נציג שני מחקרים מדעיים היוצאים מהתיאור המקראי ומנסים למצוא מקום בו תנאים פיזיקאליים יכולים לגרום לקריעת ים סוף. שני המאמרים אינם של כותבים דתיים, הם אינם מנסים להוכיח את אמיתות הסיפור המקראי, אלא ענhינם בפיזיקה בלבד. כהקדמה לשני המאמרים נעיר שהטופוגרפיה השתנתה מאד. סכר אסואן שינה את כל מבנה הדלתא וגם תעלת סואץ השפיעה רבות. בעבר ייתכן ופני השטח היו שונים וכי מפרץ סואץ נמשך עוד עשרות קילומטרים ליבשה. בתמונה רואים את קצהו של מפרץ סואץ, את האגמים המרים ושימו לב לאזור הירוק בקצה הצפון מזרחי של הדלתא, אגם מנזלה

קצה מפרץ סואץ, תעלת סואץ, האגמים המרים ומזרח הדלתא. מקור - מפות גוגל

המאמר הראשון מאת דורון נוף ונתן פלדור התפרסם כבר בתחילת שנות התשעים. ההצעה שלהם היא שחציית הים הייתה בצפון מפרץ סואץ של ימינו. למפרץ סואץ מאפיינים ייחודיים. הוא מפרץ ארוך מאד (350 קילומטר), צר מאד (20-30 קילומטר) ורדוד מאד (עומקו הממוצע רק 35 מטרים לעומת כ-200 מטרים של מפרץ אילת). מאחר ואת מפרץ סואץ מקיפים הרים, כיוון הרוח הוא הוא צפון-דרום.

כיום מתועדים מקרים בהם מים ממפרץ סואץ מגיעים למרחק של שמונה קילומטרים בתוך תעלת סואץ, כאשר יש רוחות עזות. באביב, הרוח הממוצעת מגיעה מצפון-מערב ועוצמתה היא כ-20 קמ"ש. מדידות בתעלה עצמה מראות על הפרשי גובה ממוצעים של 80 סנטימטר ועל הפרשי שיא של 3 מטרים.  בגוף מים קטן כל כך השפעות אלו אינן של גאות ושפל הירח (גם בים התיכון, הפרש הגבהים כמעט אינו מורגש), אלא של זרמים הנובעים מרוח. לצורך המחקר הניחו נוף ופלדור זרימת רוח חזקה מצפון-מערב, זרימה זו לוחצת את מי תעלת סואץ כלפי מטה ויכולה לגרום לירידת המפלס שלהם בכמה מטרים ולאורך של כמה קילומטרים. בפיתוח המשוואות הם מגיעים למסקנה כי די ברוח של 70 קמ"ש (רוח חזקה אך בהחלט לא בלתי אפשרית) על מנת להוריד את מפלס המים ב-2.5 מטר לאורך קילומטר. משך הזמן בו מתרחש תהליך זה הינו כ-10 שעות ובמהלכם אף קרקעית הים מתייבשת.
על מנת להתאים את המודל לפסוק הם מציעים כי בתעלת סואץ היה איזור מסוים בו קרקעית הים מוגבהת מעט. כאשר המים נסוגו, נשאר איזור זה מורם, כמעין סוללה ובכך התאים לתיאור הכתוב (כב): "וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם". החומה כן היא חומה נמוכה, שהמעבר נמצא מעליה, ולא חומה המקיפה את בני ישראל וגבוהה מהם. ראו בתרשים הבא (מתוך המאמר).

קרקעית מוגבהת בתעלת סואץ, שימשה את בני ישראל למעבר על סוללה כאשר המים נמצאים מימינם ומשמאלם. מתוך מאמרם של נוף ופלדור

כאשר הרוח פוסקת בבת אחת (וזוהי תופעה חריגה שכן רוח שוככת לרוב בהדרגה), חזרת המים תהיה מהירה מאד ואלימה מאד ותגרוף את כל מי שנמצא בדרכה. מומלץ  לקורא את המאמר. המבוא אינו מכיל משוואות כלל. מתמטיקאים מומזנים לעקוב גם אחרי הפיתוחים הפורמליים של המחקר.
לאתר של פרופ' דורון נוף
המאמר המלא של נוף ופלדור

לתיאוריה זו מספר חסרונות. כיוון הרוח (מצפון מערב) נראה מנוגד לתיאור הכתוב "רוח קדים" שהיא רוח מזרחית. גם מקום החצייה רחוק מגושן. אמנם במסורת, קריעת ים סוף הייתה שבעה ימים לאחר יציאת מצרים ולאחר שפרעה ראה כי העם לא חוזר אחרי דרך שלושת הימים, אולם למחנה בני ישראל, שהיה עוד מבולגן ולא מסודר כמו בהמשך המסעות במדבר, דרך של שלושים קילומטרים ביום, היא דרך ארוכה. בתורה עצמה לא ניתן תאריך כלל לקריעת ים סוף, ואם נטען שהוא היה מאוחר יותר הרי שבוודאי הייתה שהות לבני ישראל להגיע לכל מקום לאורך התעלה. עניין נוסף הוא הסוף עצמו. אם נקבל את ההשערה שהים נקרא על שם צמח הסוף, הרי שסוף לא גדל כלל באיזור תעלת סואץ.


המאמר השני התפרסם ב2010 ומביא אפשרות נוספת. עניינם של החוקרים החל לאחר מציאת דיווח של קצין בריטי בכיר משנת 1882 על כך שבוקר אחד בעקבות רוח עזה, אגם מנזלה "נעלם" למרחק של כעשרה קילומטרים. העומק הממוצע של האגם הוא מטר וחצי עד שניים בלבד, ואפילו אותו קצין נזכר באירוע המקראי מלפני שלושת אלפים שנה.

שוב אנו רואים את אותו מכניזם פיסיקלי, רוח חזקה מאד על מים רדודים. החוקרים קארל דרוז וויקינג האן (Carl Drews, Weiqing Han) מזיזים את מקום החצייה המשוער לקצה הצפון מזרחי של הדלתא למקום של ים תניס הקדום. מקום זה סמוך מאד למקום הישיבה של בני ישראל.

הרוח החזקה - במהירות של 100 קמ"ש, והפעם מכיוון מזרח, בדומה יותר לתיאור המקראי הסיגה את המים לצפון מערב ואיפשרה מעבר פנוי. לא נציג את כל המחקר אולם נביא תמונות של אגם תניס לפני הרוח ולאחריה.

אגם תניס לפני שימו לב למקום החץ. מקור - דרוז והאן UCAR

אגם תניס לאחר הרוח. נוצר מעבר שימינו ומשמאלו נותרו מים. דרוז והאן UCAR

מאחר והמחקר עדכני יותר, הרי שגם נוצרו סרטוני הדגמה. הסרטון הראשון הינו אנימציה של התהליך ובסרטון השני תוכלו לראות את החוקר מסביר את התיאוריה (הסרטונים באדיבות האיגוד האוניברסיטאי למחקר אטומספרי)

המחקר המלא של דרוז והאן

הנה שתי הצעות למיקום חציית ים סוף, המתבססות על נתונים מהפסוקים בלבד: רוח חזקה - ומים מימין ומשאל (לא מכיוון אחד בלבד). אמנם לא נראה שכוונת התורה בהבאת עובדות אלו הייתה על מנת לתת פתח למחקרים מסוג זה, אלא להוכחת הגדולה של האירוע. מאחר ושני המחקרים מביאים מודל מתימטי תקף ועובד, אין לנו אלא להניח כי שניהם צודקים. חציית ים סוף, אכן אפשרית בכל אחד ממקומות אלו. כמובן שאין הדבר אומר שאכן חציית הים אירעה שם. וכסיכום המאמר הקודם, מי שאינו מאמין בניסים ובתופעות שהמדע אינו יכול להסביר, יוכל שוב להסתמך על אותה הסתברות קלושה שבדיוק ברגע הנכון נשבה רוח חזקה מאד (שהפסיקה בפתאומיות) ושמשה הוביל את בני ישראל בדיוק לאותו מקום. מי שמאמין, בודאי יראה ברוח ובמעשי משה (נטיית היד על הים) את דרכי ה' לחולל את הנס המופלא.


הדף הראשי לפרשת בשלח

האם מכות מצרים היו נס?

האם מכות מצרים הן נס? על פניה התשובה נראית טריוויאלית, ברור שכן, אולם עיון בפסוקים ובמקורות יראה לנו שהתשובה אינה פשוטה כל כך ודרכה אפשר לדון מעט ביחס הכללי של התורה והתלמוד לניסים.
נתחיל בדיון לשוני למשמעות המילה נס, מילה נדירה למדי בתורה. ברוב הפעמים שהצירוף מופיע הוא חלק מהשורש נוס (מלשון מנוסה) או נסה (ניסיון).

הפעם הראשונה שהמילה "נס" מופיעה בהקשר שאולי דומה למשמעות שלו כאירוע חריג היא בשמות פרק י"ז טו לאחר מלחמת עמלק "וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי:" משמעות המילה לא ברורה. רש"י מפרש "הקב"ה עשה לנו כאן נס גדול" אבל הרשב"ם מפרש: "המטה של הקב"ה היה לנס על הגבעה וגם לעתיד ירים אותו הקב"ה לנס על ההרים להלחם בעמלק" נס הוא סוג של סמל, דומה במעט למשמעות השנייה של המילה כדגל.

המילה "נס" מופיעה שוב בפרשת נחש הנחושת (במדבר כ"א ח) ושם ברור כי משמעותה חפץ מוחשי: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי"
בפעם הבאה שהמילה "נס" מופיעה - בספר במדבר כ"ו י: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס" . אין ספק שהנס הגדול הוא בליעת האדמה, מדוע האנשים נהיו לנס? פה מפרש רש"י דווקא: "לאות ולזיכרון".

עד כאן למשמעות המבלבלת של המונח "נס", אבל חשוב לציין שמכות מצרים עצמן לא כונו מעולם נס. התארים בהם התורה משתמשת הם (שמות ז' ג): "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת-לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת-אֹתֹתַי וְאֶת-מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". לפחות אלו מונחים מוכרים לנו. השמש והירח מכונים אותות כבר בבריאתם, ה' עשה לקין אות שלא יהרגו אותו וגם הקשת מכונה אות. נראה שהשימוש במילה אות הוא כפירוש רש"י כאמצעי לזכרון. קשה לחשוב על קין כעושה נס בכל פעם ובקשת מפורש שכאשר היא מופיעה זה לזכר הברית בין ה' לארץ.

המילה מופת, מתאימה יותר לעניננו שכן הכתוב במפורש מכנה את מכות מצרים מופתים, גם לפניהן כפי שהבאנו, אבל בעיקר לאחריהן (ובטרם מכת בכורות) פרק י"א י: "וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת-כָּל-הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק ה'אֶת-לֵב פַּרְעֹה וְלֹא-שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ".

לסיכום ההתיחסות נביא פסוק מספר דברים (ד' לד) המכיל עוד מספר תארים וביטויים:  "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹקים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹקיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ" המראה שיש עוד מספר מילים המתייחסות לאירועים, אם נלך ממש ממש לשני הפסוקים האחרונים בתורה (ל"ד יא-יב) יתחוור לנו כי האותות והמפותים נעשו למצרים ולפרעה ואילו היד החזקה והמורא הגדול נעשו לבני ישראל: "לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו וּלְכָל-אַרְצוֹ:  וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה משֶׁה לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל: ".


נראה אם כן לסכם את חלקו הראשון של המאמר שמכות מצרים היו מופתים, אירוע חריג, אולם נשאר כמובן לפרש את משמעותה של מילה זו שנראית כאירוע שלא על פי דרך הטבע. הרמז כמעט היחידי שיש לנו הינו בספר מלכים א י"ג ג: "וְנָתַן בַּיּוֹם הַהוּא מוֹפֵת לֵאמֹר זֶה הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וְנִשְׁפַּךְ הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר עָלָיו". לפי פשט הכתוב מופת הוא היכולת לחזות את העתיד. משה מנבא שתהיה מכת דם והיא אכן מתרחשת, כלומר לא עצם המכה הוא המופת אלא ההודעה שמשהו חריג הולך להתרחש היא המופת.

כמובן חוזקו של המופת תלוי בחריגותו של האירוע החזוי. אם אחזה שמתישהו בחורף ירד גשם, כנראה המופת לא יהיה גדול, אולם באמצע הקיץ? כך עשה שמואל הנביא (שמואל א י"ב יז-יח) "הֲלוֹא קְצִיר-חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל-ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי-רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ: וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל-ה' וַיִּתֵּן יְהֹוָה קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּירָא כָל-הָעָם מְאֹד אֶת-ה' וְאֶת-שְׁמוּאֵל". אמנם כולנו חווינו גשמי קיץ מפעם לפעם אבל בישראל הם נדירים.

אז האם מכות מצרים היו חריגות? כמעט לכל מכה ומכה אפשר למצוא מנגנון טבעי. לאחר דיג הטונה בסיציליה מי הים באזור נהיים אדומים מרוב דם. הצעות אחרות מדברות על בקטריות או אצות שפתאום החלו לשגשג במימי היאור. כל זיהום של היאור יוציא ממנו את הצפרדעים החוצה, וגם תופעות של גשם צפרדעים היורד מהשמים דווחו בעבר. כל אמא יודעת שלפעמים בגן יש מכת כינים. מגפות הדבר פקדו את אירופה וחיסלו כשליש מהאוכלוסיה. המגפה כל כך חזקה עד שמגפת הדבר זכתה להיקרא Plague כשם פרטי, בנוסף לפירושה כמגפה כלשהי. המנגנון המעביר את המכות נראה טבעי אם נזכור שמי שמעביר את נגיף הדבר הם הפשפשים, שאולי הם הכינים המקראיות וכו'. אם לא חטפת דבר, אולי קיבלת גירוד רציני מכל הפשפשת. ברד הינו אירוע נדיר באיזור מצרים, אבל לפני שבועיים הוא התרחש בסערת "אלקסה" של טבת תשע"ד סוף 2013. גם מכת ארבה קטנה חווינו בשנים האחרונות וספר יואל מתאר מכת ארבה קשה נוספת, כלומר זו תופעה מחזורית. באותה סערה אנשים היו ללא חשמל וללא יכולת לצאת מהבית במשך כמה ימים, מזכיר את מכת חושך. בשנת 1815 התפרץ הר הגעש טומברה במשך שבוע. מי שהיה באזור בוודאי חווה מכת חושך, והעולם כולו הושפע מכך עד כי שנת 1816 כונתה השנה ללא השמש.

למעשה בפסקה האחרונה הייתי פרקליטו של השטן, או במקרה הזה פרעה. פרעה לא התרשם כל כך מהמכות. בהתחלה הוא סבל ונאלץ לבקש ממשה רחמים, אולם כאשר המכות חלפו, היה לו זמן לחשוב והוא הגיע למסקנה שכל המכות עד עכשיו היו טבעיות. בין אם אלו להטוטי מכשפים (שהרי אין בעיה להחביא מעט אבקה ביד ולערבבה מהר במים ולהופכם לאדומים) ובין אם אלו תופעות טבעיות מחזוריות.

אבל מה אנחנו שאיננו פרעה נגיד? יש דעות לכאן ולכאן. המשנה במסכת אבות מונה עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. הגישה המקובלת היא כי העולם מתנהל לפי חוקי טבע קבועים, ולאחר פרשת המבול, התורה כותבת את זה במפורש. נראה שאין כמעט מקום לניסים וגם כאשר יש ניסים, הם קורים כחלק מהטבע באמצעות מנגנונים קיימים.

במקרה זה הנס מצומצם לכדי התיזמון, המיקום והעוצמה שלו (רוח מאד חזקה דווקא היום, ארבה בעוצמה שלא הוכרה אף פעם, מכה בכל מצרים פרט לאיזור אחד). אולם יש חריגים שאינם ניתנים להסברה ועל מנת לאפשר את קיומם ולא לחרוג מכללי הסדר הטוב, גם הם כבר נבראו מראש ולכן הם חלק מחוקי העולם. בין הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות מופיע המטה, כאשר מדובר על מטהו של משה רבנו איתו הוא עשה את המופתים השונים. מאחר ומשה עשה הרבה דברים עם המטה ולא רק את מכות מצרים, וגם לא כל המכות נעשו עם המטה (עניין זה דורש מאמר נפרד).

הניסיון מוכיח שהרושם של ניסים גדולים לא מחזיק מעמד זמן רב. בני ישראל שצפו במעמד הר סיני חטאו מעט זמן אחר כך, גם לאחר כניסתם לארץ ומיד לאחר מות יהושע, חטאו בני ישראל. ולכן חלק מהפרשנים בהחלט מעדיפים לצמצם את הנס כמה שניתן וזאת על מנת שנכיר שעצם החיים היומיומיים הינם נס.

הגמרא במסכת שבת (נג:) מביאה את המעשה הבא: "ת''ר מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו אמר רב יוסף בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה א''ל אביי אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית אמר רב יהודה בא וראה כמה קשים מזונותיו של אדם שנשתנו עליו סדרי בראשית אמר רב נחמן תדע דמתרחיש ניסא ולא אברו מזוני". רב יוסף מתפעל. כזה נס גדול נעשה רק לאדם גדול, אביי טוען שעשיית נס היא דבר גרוע, הכל צריך להיות לפי חוקי בראשית (או במילים אחרות, לפי המדע וחוקי הטבע).

כל זה משתנה במכת בכורות, מכה שקשה מאד למצוא לה הסבר הגיוני (אין מנגון פיזיקאלי הפוגע דווקא בבכורים). במכה זו, שהייתה גם החמורה מכולן, כי זו הייתה המכה הראשונה שאנשים שילמו בחייהם, נשבר פרעה ותפיסת עולמו התמוטטה. אולם, כפי שנראה, לאחר כמה ימים, פרעה התאושש, מצא הסבר הגיוני כלשהו לתופעה ושב לרדוף את בני ישראל.
אז לסיכום, האם מכות מצרים הן נס או לא? זו שאלה של אמונה. גם אם המנגונים הפיזיקלים קיימים, ראינו שהשימוש בהם לא מפחית מעוצמת הנס אלא להיפך, עצם הידיעה של משה על כך שהם יקרו, ובדיוק רב של מתי ואיפה, הופכת אותם להגדרה של מופתים. אותה ידיעה של משה היא המופת עצמו, כאשר לתורה פחות איכפת אם האירוע עצמו הוא חריג ומיוחד (ושייך לקטגורית הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות) או טבעי.

נסיים בהמשך הסיפור שהובא בגמרא ובדבריו האחרונים של רב נחמן. מזונותיו (פרנסתו) של אדם קשים. יותר קל להפוך את סדרי הטבע מאשר לשפר את יכולת הפרנסה. כלומר החיים הרגילים עצמם, כלשון הברכה היהודית, חיי, בניי, מזוני (בריאות, ילדים ופרנסה) הם בעצמם נס גדול (לאדם המאמין) או פלא לא מוסבר (לאדם שאינו מאמין).

מכת דם - ג'יימס טיסוט - לפני 1903

לדף הראשי לפרשת בא

ושמי ה' לא נודעתי להם

פרשת וארא פותחת בהתגלות נוספת למשה אשר מטילה עליו את השליחות להוצאת בני ישראל ממצרים מחדש. לאחר שבסוף פרשת שמות נראה שהשליחות נכשלה - פרעה כלל לא מתרשם מהדברים ומהמופתים, ובני ישראל זוכים בשעבוד קשה יותר. במאמרים קודמים עסקנו בביטוי "אני ה'" ובקשיים נוספים שיש בתחילת פרשת וארא ובמאמר זה נרחיב את היריעה עוד יותר.

נעיין בשני הפסוקים הראשונים בפרשה (שמות ו' ב-ג): "וַיְדַבֵּר אֱלֹקים אֶל-משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה': וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם".
הקב"ה מציג את עצמו בפני משה ומספר לו שהוא כבר נגלה לאבות כאל שדי, אבל בשמו ה' הוא לא נודע לאבות. לכאורה משה מקבל כאן יותר מידע מאשר היה לאבות, אולם כפי שנראה, גם האבות עצמם השתמשו בשם ה' לכל אורך ספר בראשית. נביא מספר אזכורים.
אברהם - בפרשת העקדה (בראשית כ"ב יד): "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה" וכאשר מינה את עבדו למצוא אישה ליצחק (כ"ד ג): "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ" ואף העבד פנה לה' בשם זה בפסוק י"ב. אפילו הפלשתים הבאים לקרות ברית עם יצחק מכירים את ה' (כ"ו כט): "אִם-תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק-טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה'" ועוד מקומות רבים. אם יש קושי הרי הוא על פרעה המכריז בתמימות מעושה (ה' ב): "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה' וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ".

הפרשנים ערים לקושי ומפרשים בדרכים שונות. נביא כדוגמה את דברי רש"י :"ושמי ה' לא נודעתי להם -
לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי לא נכרתי להם במידת אמתות שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי". לפי רש"י, האבות קיבלו הבטחות רבות ולא כולן התקיימו. אמנם הם זכו לזרע רב, בני ישראל התרבו מאד במצרים, גם חלק מהבטחת ברית בין הבתרים - הירידה לגלות והשעבוד התקיים. אבל הבטחה חשובה אחרת, הבטחת ארץ ישראל, טרם התקיימה. הבטחה זו ניתנה לכל האבות ואולי בעיקר ליעקב, כאשר ה' נגלה אליו בחלום הלילה לפני ירידתו למצרים (בר' מ"ו ד): "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם-עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ", אמנם יעקב נקבר בארץ ישראל, אולם ההבטחה כי יעלה - באמצעות זרעו -  לארץ ישראל טרם התקיימה.
הראב"ע מאריך מאד בפירושו אולם עיקרו הוא: "והנה האבות לא הגיעה מעלתם לדבקה בשם כמשה אשר ידעו השם פנים בפנים, ע"כ היה יכול משה לשנות תולדות עולם השפל ולחדש אותות ומופתים שלא יכלו האבות לחדשם." החידוש הוא שמשה יכול לעשות אותות ומופתים, דברים שהאבות לא עשו. ועל ידי אותם אותות  ומופתים יכיר העולם גם בשמו של ה', מעבר להכרה שיכלו האבות להשיג.

ברצוני להציע פירוש נוסף, ראינו ששם ה' כבר היה שגור על פי האבות. האבות לא חוללו מופתים, אולם ניסים קרו להם (נצחונו של אברהם במלחמה מול ארבעת המלכים, השגשוג של יצחק בארץ גרר, יעקב המצליח לגלול את האבן מהבאר). אבל עניין אחד האבות לא קיבלו והוא את התורה. התורה היא שמו של ה' ושמו מתגלה באמצעות התורה ומצוותיה. אמנם יש מדרש, כי האבות שמרו את התורה, ויש אפילו פסוק מפורש האומר כן (בראשית כ"ו ה'): "עֵקֶב אֲשֶׁר-שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי". ברם, מצוות שנמסרו לבודדים שונות מאד מתורה הניתנת לעם. למרות שהאבות יכלו לקבל את כל התורה, במעין מעמד הר סיני פרטי, ולהעבירה הלאה בכתב או בעל פה, לא זה רצונו של הקב"ה. רצונו הוא קודם ליצור את עם ישראל, ואת התורה לתת לעם כולו ולא לבודדים - גדולים ככל שיהיו. רעיון זה מופיע  בנביאים לדוגמה (ישעיהו מ"ג כא): "עַם-זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ", קודם נוצר העם ורק אחר כך ניתנה לו התורה.

לחיזוק טענה זו (ותודה לידידי אלון מנור על חידוד הדברים), ניתן לראות כי בהתגלות ובתיאור השליחות בפרשת וארא יש מימד נוסף שאינו מופיע כלל בסנה. ההתגלות בסנה עוסקת אך ורק בגאולה ממצרים ובהבאה לארץ ישראל. דבר זה ידוע לבני ישראל דורות רבים, מאז ברית בין הבתרים, ובמפורש בדברי יוסף לאחיו לפני מותו (בראשית נ' כ"ד): "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹקים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב". לזה בני ישראל מחכים ומצפים מזה עשרות שנים. בהתגלות בפרשת וארא חוזרים על מימד זה (שמות ו' ד): "וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ" אבל מופיעה תוספת (פסוק ז): "ולָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם".
בני ישראל לא רק יצאו ממצרים, יעלו לארץ ישראל וימשיכו שם את חייהם, אלא היציאה ממצרים מלווה במשהו חדש ומפתיע, הם יהיו עמו של ה' וה' יהיה להם לאלוקים. המשמעות המדויקות של הצהרה זו מאד לא ברורות בשלב זה של הכתובים, לא למשה ובוודאי לא לעם. אנו הקוראים יודעים כבר שתוך זמן לא רב, יקבלו בני ישראל את התורה בתהפוך אותם לעמו של ה' במעמד פלאי ומיוחד. העם שקיבל בשמחה את בשורת הגאולה והיציאה ממצרים, מתקשה הרבה יותר להבין את משמעות הפיכתו לעם ה' (פסוק ט): " וַיְדַבֵּר משֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה".

שליחות שנייה זו, היא קשה הרבה יותר. להוציא את בני ישראל ממצרים זה דבר אחד, אבל עכשיו משה מקבל את השליחות המלאה - להוציא את בני ישראל ממצרים ולהפוך את עם ישראל להיות עמו של ה', למען יוודע שם ה' בעולם.

לדף הראשי של פרשת וארא

ברכת הבנים

ברכת הבנים היא הברכה בה נוהגים הורים רבים לברך את ילדיהם מדי ערב שבת ובחגים ובפרט ביום הכיפורים. הברכה משלבת פסוקים מפרשת ויחי ומפרשת נשא.

נוסח הברכה לבנים פותח במילים: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" ומתבסס על בראשית מ"ח כ. הנוסח לבנות פותח במילים: "ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה". המשך הברכה הוא פסוקי ברכת כהנים (במדבר ו' כד-כו) "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם".


בתורה כבר מופיע סיפור ברכות ידוע, ויעקב גם שם הוא הגיבור הראשי. נעיין בפרשייה לאורך פרק מ"ח ונשווה לברכת יצחק בפרק כ"ז
"א וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת-מְנַשֶּׁה וְאֶת-אֶפְרָיִם"
בפסוק זה מספר דברים מעניינים. יעקב חולה, והוא האדם הראשון שנאמר עליו שהוא חולה. במדרשים מפורש שלא הייתה קודם לכן מחלה, ואילו יעקב התפלל שיהיו לו כמה ימים לפני מותו שיוכל להתכונן, להיפרד ולברך את בניו. גם יצחק רוצה לברך את בניו למרות שחי עוד שנים רבות אחר כך ואומר (כ"ז ב): "וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי". יוסף מביא את שני בניו ולפי רש"י מטרת הבאתם הייתה שיקבלו ברכות אישיות מיעקב.

"ב וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל-הַמִּטָּה"
יעקב כנראה חלש מאד עד שאינו שם לב בעצמו כי יוסף בא לבקרו, אולם כאשר הוא שומע על הביקור הוא מתחזק ויושב, מכאן לומדים על חשיבותה של מצוות ביקור חולים.

"ג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה-אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי: ד וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם:"
המילים בהם משתמש יעקב דומות מבחינה לשונית למילים המופיעות בפרשת וישלח (ל"ה יא): "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ: וְאֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ:"
לאחר נבואה זו נולד רק בנימין. המפרשים מסבירים בצורות דומות כי בעקבות נבואה זו מחליט יעקב לתת ירושה כפולה בארץ ישראל ליוסף.

"ה וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי-הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ-לִי: ו וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר-הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם"
שני בני יוסף, אפרים ומנשה יהיו שבטים, כמו ראובן ושמעון. אולם אם יוולדו ליוסף עוד ילדים, הם לא יהיו שבטים, אלא חלק משבטי אחיהם. ראוי לשים לב כי כבר בדברי יעקב כאן אפרים קודם למנשה הבכור.

"ז וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם"
וכי יוסף אינו יודע שאמו מתה בדרך ונקברה שם? המפרשים אומרים שיעקב מתנצל על שהוא מבקש מיוסף לטרוח ולקוברו בקבר אבותיו בעוד שהוא קבר את רחל מיד במקום פטירתה.

"ח וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי-אֵלֶּה: ט וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם-נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם: י וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם"
הפסוקים מקשים אחד על השני, אם יעקב עיוור איך הוא יכול לראות אותם. רש"י בעקבות המדרש מפרש שיעקב רצה לברכם אולם הסתלקה ממנו רוח הקודש (שכן ירבעם ואחאב יצאו מאפרים ויהוא ממנשה) והוא פתאום חושש, אולם האם לא ידע יעקב זאת מקודם, והרי הדגיש שבני יוסף נולדו במצרים. ונראה שיוסף עונה על השאלה ומנסה להרגיע את יעקב ואומר שאלו הם בניו. אבל אם יעקב כפשוטו אינו רואה, הרי שייתכן וראה רק צלליות לא ברורות ליד יוסף ומיד כששמע שאלו נכדיו רצה לברכם, שהרי כבר פסוק קודם לכן הודיע לו על ברכה מיוחדת לבניו.

"יא וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת-זַרְעֶךָ: יב וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה"
פסוקים אלו מלאי רגש. דבריו של יעקב נאמרים באיחור של שבע עשרה שנה. אמנם התורה לא כותבת זאת במפורש, אולם קשה לחשוב שיוסף לא הביא את ילדיו לפגישתו הראשונה עם יעקב במצרים. ומילים אלו היו צריכות להיאמר כבר אז. בפסוק י"ב רואים שיעקב המשיך לחבק את נכדיו ויוסף היה צריך להוציאם ממנו בכח על מנת לסדרם לפני יעקב שיקבלו את ברכותיו.

"יג וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת-שְׁנֵיהֶם אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו: יד וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת-יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר"
התורה מאריכה בתיאור. יוסף כיוון להעמיד את ילדים לפי הסדר, כאשר יד ימין של יעקב תונח על מנשה הבכור. עוד כיוון יוסף, כי שני בניו (שהצעיר בהם לפחות בן 19 מאחר ונולדו לפני הרעב, והפרשייתה מתרחשת לאחר 17 שנה במצרים, כפי שמובא בתחילת פרשת ויחי) יתברכו באותה ברכה (בניגוד לברכות יצחק שהיו מיועדות לבן אחד בלבד). יוסף לא רצה ליצור שוני מיותר בין בניו ושמי מהם יחשוב שברכתו טובה יותר או פחות. היה ליוסף מספיק בעיות כאלו.
מסתבר שיעקב עדיין רואה, או שהוא יודע את כוונות יוסף, מניח את ידיו ומיד מברך.

"טו וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה: טז הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ"
אמנם ידי יעקב על אפרים ומנשה אולם הברכה היא ברכה ליוסף. יש קושי להבין את הברכה, הפסוק הראשון, פסוק פתיחה נראה שמסתיים בלא ברכה. הפסוק השני מתחיל בפנייה למלאך, אולם האם לא היה עדיף שהאלוהים יברך את הנערים?

"יז וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: יח וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו לֹא-כֵן אָבִי כִּי-זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ"

לא ברור אם ניסיון זה של יוסף, נאמר לפני או אחרי הברכה. אם לפניה, למה נכתב אחריה, ועם אחריה, מה יועיל כבר השינוי? יוסף שיודע כי שינוי מהסדר הרגיל, לא מוביל לתוצאות טובות, רוצה להיזהר הפעם. אולם יוסף נוהג מעט שלא כשורה. הוא כבר מנסה להסיר את יד אביו ורק אחר כך מסביר לו מה רצונו.

"יט וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם וְגַם-הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם"
יעקב כמובן מתנגד ליוסף ובכך מראה לו שהוא עדיין בכוחו. יעקב מסביר כי לא לחינם שינה את סדר ידיו וכי אין בכך משום העדפה כלשהי, אלא ידיעה הנובעת מרוח הקודש.

"כ וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה"
זהו המקור לברכת הבנים עד ימינו. הברכה הנוספת, זו שלא פורטה בפסוק ט"ו והבאה מאלוקים ולא מהמלאך, היא הברכה, שבברכה זו יבורכו בני ובנות ישראל עד היום הזה. אכן בברכה בפסוק ט"ו לא מצאנו סגולות מיוחדות. מובטח בה פריון, אולם זוהי ברכה כללית מדי. אם נשווה לברכות יצחק שהבטיחו מטל השמים ומשמני הארץ, נבין כי אכן המיוחד בברכה הוא שבה ישתמשו במהלך כל הדורות.

יעקב מברך את אפרים ומשנה - יאן ויקטוראס - 1650 - מוזיאון בודאפשט

לדף הראשי לפרשת ויחי

בלהה וזלפה

מזלן של בלהה וזלפה לא כל כך שפר עליהן. הן לא נספרות במניין ארבע אמהות ולרוב נראה שהן נספחות לרחל ולאה. בפרשת ויגש מופיע שינוי ביחס אליהן שמראה שהן שוות בכל דבר.
נבחן את ההתיחסות בכל הפסוקים בהן מופיעות בלהה וזלפה. עד פרשת וישב, ההתיחסות אליהן היא תמיד במעמד נמוך. ההיכרות הראשונית שלנו איתן היא מיד לאחר חתונת יעקב ולאה (פרשת ויצא)
כ"ט כד - וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה
כ"ט כט - וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה
בלהה וזלפה הן שפחות של לבן ולבן נותן אותן לבנותיו כמתנת חתונה ומעמדן נשאר כשל שפחה.
לאחר שלאה יולדת ורחל עקרה, מציעה רחל את בלהה כאשה נוספת ליעקב (ל' ג-ז)
"וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל-בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי מִמֶּנָּה: וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב:  וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן: ... וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב"
אין שינוי במעמדה של בלהה, היא אמנם אשתו של יעקב ואף ילדה לו ילדים, אך עדיין במעמד של שפחה. מיד לאחר מכן מופיעה התייחסות זהה לזלפה.
כאשר יעקב פוגש את עשו, השפחות אפילו לא נקראות בשמן (ל"ג ג) : "וַיָּשֶׂם אֶת-הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת-יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת-לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת-רָחֵל וְאֶת-יוֹסֵף אַחֲרֹנִים". כבר כאן אנו  רואים כי כמו שיש הבדל במעמד האמהות כך יש הבדל במעמד הבנים.

ההתייחסות הבאה היא לאחר מות רחל ומעשהו העגום של ראובן השוכב את בלהה פילגש אביו. זה אקט ברור של התרסה. בוודאי שאם בלהה הייתה אשה במעמד מלא של יעקב, ראובן לא היה מעז לעשות את מה שעשה ואכן מיד לאחר מכן מופיעה רשימת בני יעקב (ל"ה כב-כו): "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי-יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר: בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשׂכָר וּזְבֻלוּן:  בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִן: וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִי: וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה גָּד וְאָשֵׁר אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד-לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם:"
בלהה וזלפה עדיין מוגדרות כשפחות כלפי האמהות, וכפילגש עבור יעקב, אולם הבנים הם כולם בניו של יעקב. נראה שלפחות בימי קדם גם בני השפחות היו במעמד שונה, למרות שאביהם היה אותו אב.

מצב עניינים זה יצר מעמדות אצל בני יעקב. מצד אחד בני לאה - שהם רבים מול יוסף, בן רחל הבודד ובנימין הקטן, ומצד שני בני השפחות. מצב גרוע זה בא לידי ביטוי בתחילת פרשת וישב (ל"ז ב-ג): "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה אֶל-אֲבִיהֶם"

 יעקב כנראה הבין כי אי אפשר לבנות את עם ישראל כאשר בניו, השבטים, יהיה ממעמדות שונים ולכן מתחילה כאן התייחסות שונה. שוב אין תארים מנמיכים לבלהה ולזלפה. ברור לנו שיוסף אינו מתרועע עם בני לאה, אולם בלהה וזלפה הן נשי אביו, שוות מעמד לכל דבר ועניין.
נראה שגם בני יעקב הבינו זאת, כי כאשר הם ניצבים בפני יוסף הם אומרים (מ"ב יא): "כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא-הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים". לא לחינם מעיר רש"י, כי רוח הקודש כיוונה את האחים שכללו בדבריהם גם את יוסף שעמד שם איתם.

חיזוק נוסף לעניין זה מגיע ברשימה הגניאולוגית של צאצאי יעקב שיורדים למצרים בסוף פרשת ויגש (מ"ו יח): "אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה אֲשֶׁר-נָתַן לָבָן לְלֵאָה בִתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת-אֵלֶּה לְיַעֲקֹב שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָפֶשׁ" ובדומה לו (מ"ו כה): "אֵלֶּה בְּנֵי בִלְהָה אֲשֶׁר-נָתַן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת-אֵלֶּה לְיַעֲקֹב כָּל-נֶפֶשׁ שִׁבְעָה". אין התייחסות שונה לבלהה ולזלפה. בפרשייה זו רק רחל מכונה אשת יעקב. רש"י מעיר שהיא הייתה עיקר הבית, אולם ברור שרחל לא הייתה במעמד אחר משל לאה, אשתו הראשונה של יעקב. ראייה ברורה לכך היא שלאה קבורה לצד יעקב במערת המכפלה. הרש"ר הירש מפרש שרחל נקראת אשת יעקב מאחר והייתה זו האישה היחידה שהוא רצה ובחר לעצמו. אבל לאה ואף בלהה וזלפה הן נשים במעמד מלא. רק כך מתוך שיוויון אפשר לבנות את עם ישראל.
דבר זה בא לידי ביטוי נוסף, בקורבנות הנשיאים בספר במדבר (פרשת נשא) אותם קוראים גם בימי החנוכה. בכל יום מתואר הקורבן של נשיא אחר משנים עשר השבטים. התורה מאריכה מאד למרות שכל הקורבנות זהים לחלוטין. רוב המפרשים רואים בכך את ההדגשה כי כל השבטים שווים במעמדם.



 לדף הראשי של פרשת ויגש