אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל!
המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com

בריאת העולם - פרשת בראשית

בתחילתה של פרשת בראשית  התורה מתארת את בריאת העולם יום אחרי יום. עיון בפרק יראה לנו כמה תובנות שבקריאה ראשונה לא תמיד שמים אליהן לב, ולמרות שחלקן ידועות, הקישור ביניהם לכלל אמירה אחת לא תמיד מתבצע.
נעיין בפסוקים יום אחרי יום תוך עיון בפרשנים ועם קריאה אישית שלי.
סיפור בריאת העולם הוא סיפור מיסתורי. התיאור, אינו תיאור פיזיקאלי של המציאות וכמו שכתבנו במאמר על מדע בפרשה, התורה אינה ספר פיזיקה וגם לא ספר היסטוריה.
שני הפסוקים הראשונים המתארים את מצב העולם (או ארץ או היקום - המלה מופיעה כבר בפרשת נח) קודם הבריאה לא מובנים, אולם זהו מצב שאינו משביע רצון:
 בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: ב וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹקים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם"
חלק מהרכיבים שייבראו בהמשך כבר מופיעים ואולי היו, אפשר בנקודה זו להמשיך דיון סוער בשאלה האם העולם נברא יש מיש או יש מאין. זוהי שאלה שהעסיקה טובים ורבים ממני במהלך אלפי השנים האחרונות, וכדרכן של שאלות מסוג זה, טרם באה על פתרונה.
הדבר שבאמת חסר בעולם הוא האור. חושך דווקא יש וזהו חושך מוחלט. החושך אינו רק היפוכו של האור, אלא החושך הוא היעדרו המוחלט של האור, מספיקים פוטונים בודדים של אור בשביל שכבר לא יהיה חושך. החושך המדובר הינו חושך מוחלט (נישאר בפירוש הפיזיקאלי של המלה חושך, למרות שיש פירושים רבים המשתמשים בביטויים אלו כמטאפורות ולפיהם האור והחושך אינם אלו המוכרים לנו כיום). ואכן הדבר הראשון שנברא הוא האור
"וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי-אוֹר וַיְהִי-אוֹר"
כמה פשוט, אמירה של אלוקים, והדבר נעשה מיד. בפרקי אבות מופיעה משנה כי העולם נברא בעשרה מאמרות (ספירת הפועל "אמר" בפרק הבריאה) אולם בהמשך נראה שהדברים אינם כה פשוטים.
כמו כל אמן העוצר מפעם לפעם להתרשם מעבודותו, כך גם הקב"ה בוחן כל יצירה חדשה בפני עצמה:
ד וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹקים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ: ה וַיִּקְרָא אֱלֹקים לָאוֹר יוֹם וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם אֶחָד:
האור הוא אכן טוב (ואפילו יותר טוב מן החושך) אולם, לחושך עדיין יש מקום בעולם. בהמשלה אפשר לומר כבר ביום הראשון שאם האור טוב, והיעדרו או היפוכו הוא החושך, ויש מקום גם לחושך בעולם, הרי שהעולם עצמו יכלול גם רע. נקודה זו חשובה ביותר להמשך, הטוב והרע הולכים ביחד כאשר אין אפשרות ליצור טוב בלבד ללא רע.
המפתיע הוא שנקודה זו באה כבר לידי ביטוי בפסוק ה'. האור מכונה יום, והחושך מכונה לילה ויש ביניהם הבדלה ובלשון הרשב"ם: "שי"ב שעות היה היום ואח"כ הלילה י"ב..." מציאות זו של יום ולילה שוים באורכם אפשרית במצב כאשר כדור הארץ הינו חסר אטמוספירה (וזהו כנראה מצב אפשרי ביום הראשון לבריאה) וגם כשצירו אינו נטוי כלל אלא ניצב למישור הסיבוב, ואז אורך היום והלילה יהיה שווה תמיד ומיד ברגע השקיעה יהיה חושך מוחלט (כיום הציר נטוי בזוית של 24 מעלות, ולכן היום והלילה שווים רק פעמיים בשנה, וכמובן האור מתפזר באוויר ולכן גם כשהשמש מתחת לאופק יש עדיין אור וראו עוד על ימי השיוויון),
אולם ההבדלה אינה מוחלטת כי מיד בהמשך הפסוק היינו מצפים למצוא ויהי יום ויהי לילה (או הפוך) ובמקום זאת אנו מוצאים ויהי ערב ויהי בוקר, הספורנו כבר עומד על כך: "אף על פי שהבדיל האור והחושך שיהיו משמשים בזמנים מתחלפים נבדלים.... הבדילם בהדרגה". שוב, האור והחושך נמצאים ביחד ומתערבבים אחד בשני, וכך גם הטוב והרע באים ביחד.
נעבור ליום השני בבריאה:
ו וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם: ז וַיַּעַשׂ אֱלֹקים אֶת-הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי-כֵן: ח וַיִּקְרָא אֱלֹקים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי: 
כבר העירו מפרשים רבים כי ביום השני לא נאמר טוב, למשל רש"י:
ומפני מה לא נאמר כי טוב ביום שני? לפי שלא נגמרה מלאכת המים עד יום שלישי, והרי התחיל בה בשני, ודבר שלא נגמר אינו במילואו ובטובו, ובשלישי שנגמרה מלאכת המים והתחיל מלאכה אחרת וגמרה, כפל בו כי טוב שני פעמים, אחד לגמר מלאכת השני ואחד לגמר מלאכת היום:
ומפרשים אחרים מסבירים כי עצם העובדה שנעשתה הפרדה בין שני דברים שהם במהותם זהים (מים) אינה דבר שאפשר להגיד עליו טוב (בשונה מהבדלה בין דברים שונים שעליה אפשר לומר כי טוב). לעניננו, כבר ביום השני מופיע היעדרו של הטוב. יותר מכך, בניגוד לדגם של היום הראשון, בו מיד לאחר האמירה "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי-אוֹר וַיְהִי-אוֹר", כאן האמירה לא מספיקה, ולאחר האמירה, אלוקים צריך גם לעשות את מה שהופיע באמירה , הייתכן שבריאת העולם מתרחשת בצורה שונה במעט מהתוכנית המקורית? נעיין ביום השלישי
ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי-כֵן: י וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב: יא וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ וַיְהִי-כֵן: יב וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב: יג וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי: 
בתחילת היום השלישי האופטימיות חוזרת, מיד לאחר האמירה מופיע הביטוי ויהי כן (כלומר לא היה צורך בעשייה) אולם נשים לב שבאמת לא נוצר שום דבר חדש, אלא רק סידור מחדש של דברים קיימים. אבל "הבלגן" מתרחש בהמשך, בפסוק י"א האמירה היא למעשה ציווי לישות שנבראה קודם לכן לעשות מעשה, ולמרות שנאמר ויהי כן, התוצאה בפסוק י"ב שונה מאד.
תדשא הארץ לעומת ותוצא הארץ
עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ לעומת וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ לְמִינֵהוּ
גם להבדלים אלו המפרשים היו ערים, וניתנו הסברים שונים (כולל הסבר על כך שהאדמה נענשה על שינוי זה, ולמעשה קיבלה את הקללה לאחר האכילה מעץ הדעת ראו ג' י"ז).
לצורך מאמרנו אנו רואים שיש הבדלים בין התכנון של הקב"ה לבין מה שקרה בפועל, והבדלים אלו רק הולכים ומתעצמים ככל שהימים עוברים, והדברים מוכרים במיוחד ביום הרביעי...
יד וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים: טו וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ וַיְהִי-כֵן: טז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים: יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹקים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ: יח וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹקים כִּי-טוֹב: יט וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי: 
האמירה הראשונית היא על שני מאורות, בעשייה נעשים שני מאורות גדולים, אולם אחד מהם מיד נהיה מאור קטן. פירושו של רש"י מוכר מאד: "שווים נבראו, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד:" ובהקשר מדעי ראוי לציין כי גודלם הנראה של השמש והירח מכדור הארץ, כמעט זהה (ולכן יש לנו ליקויי חמה מלאים וגם טבעתיים כאשר הירח מעט קטן יותר), אולם ההבדל בין התכנון הראשוני למה שקרה בפועל בולט.
נמשיך ליום החמישי
כ וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם: כא וַיִּבְרָא אֱלֹקים אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹקים כִּי-טוֹב: כב וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ: כג וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי:
כאן לאחר האמירה, אפילו לא מופיע הביטוי ויהי כן, ובאמת האמירה לבד לא מספיקה, הדברים לא נעשים מעצמים, ואלוקים צריך לברוא ואפילו פרט מסוים מופיע בשם - התנינים הגדולים. לראשונה מופיעה גם ברכה של אלוקים ליצורים החיים (ושימו לב שהעוף מעופף בארץ על פני רקיע השמים ומכאן שהאוויר עצמו הוא חלק מהארץ, ולא מהשמים).
סיום הבריאה ביום השישי
כד וַיֹּאמֶר אֱלֹקים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי-כֵן: כה וַיַּעַשׂ אֱלֹקים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹקים כִּי-טוֹב: כו וַיֹּאמֶר אֱלֹקים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ: כז וַיִּבְרָא אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ: כט וַיֹּאמֶר אֱלֹקים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי-כֵן: לא וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי: 
גם כאן יש מספר שינויים בולטים מהתוכנית, האדם נברא כיחיד או כזכר ונקבה (והאם החיות נבראו כזכר ונקבה? בנקודה זאת לא נאמר לנו על כך כלום). שימו לב לכך שאלוקים משלים עם השינויים שחלו ביום השלישי - "וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ" (הפרדה בין העץ לפרי), הברכה מופיעה רק לאדם ולא לשאר החיות.
עד כאן ראינו הבדלים רבים מאד בין התכנון המקורי לבין מה שנהיה בפועל. אפשר להמשיך מכאן בהרבה דרכים. ברצוני להציע, כי עיקר בריאת העולם, היא להפוך את העולם למקום אקטיבי ופעיל של יצירה. המצב של תוהו ובוהו שהיה לפני הבריאה, אינו רק מצב של אי-סדר (שימוש מאוחר לביטוי תוהו ובוהו) אלא של היעדר חידוש ויצירה - סטטיות מתמדת. כל הדברים שנבראו, נבראו על מנת שיוכלו להיות פעילים ולהשתנות, ולכן האדמה שהוציאה דשא (ולא הדשיאה דשא), עשתה פעולה אקטיבית, ביוזמתה, ואקטיביות זו זכתה להערכת הבורא, וכך גם המאורות, שאולי הבינו מעצמם כי עליהם "לחלק את העבודה ביניהם" בצורה מסוימת. אם נמשיך נקודה זו, לגבי האדם, נראה, שהאכילה מעץ הדעת, לא רק שהייתה אפשרית, אלא אפילו הייתה הכרחית ומחויבת המציאות (כולל העונשים שבאו בעקבותיה, והגירוש מגן עדן שהיה תוצאה ישירה שלה). דברים אלו מקבלים את הביטוי בפסוק החותם את הבריאה בששת הימים (פסוק ל"א) - טוב מאד. העולם אפילו יותר מטוב, הוא טוב מאד. המדרש בבראשית רבה מפרש כי טוב מאד - זה יצר הרע. לכאורה מדרש קשה, האם לא היה עדיף בלי יצר הרע? אלא כפי שאומר החזקוני: "אלמלא יצר הרע לא ישא אדם אשה ולא יוליד בנים ונמצא שאין העולם מתקיים". ללא יצר הרע אין גם יצר הטוב, אין פעילות, אין אקטיביות, האדם יהיה אך ורק פאסיבי. אם האדם כבר נברא עם יצר הרע, אין להתפלא כלל על כך שהוא השלים את המעשה ואכל מפרי עץ הדעת (ולמרות שהדבר מתחייב, העונש מתחייב גם הוא) אולי העונש אינו כלל על האכילה אלא על ההתחמקות. היה האדם צריך לומר ישירות מול בוראו, ככה בראת אותי ואין לי אפשרות אחרות. בראת אותי כדי שאוכל מעץ הדעת והרינו מקבל עלי את המחיר של אובדן עץ החיים. מה היה עונה אז אלוקים? אין לנו אפשרות לדעת, אבל אולי היה "מחייך" חיוך קטן ואומר "ניצחני בני".

 גם כיום אנו מדמיינים לפעמים עולם אוטופי, עולם שהוא כמו בפסוק ד' כולו אור, אחיד והומוגני לחלוטין, אולם עולם כזה הוא לא מעשי וגם לא אפשרי, ולמעשה לא יהיה בו כלום, שכן כל דבר מעבר לו כבר יוצר הבדלה (מים מעל ומתחת) או פעולה עצמאית, או יצר הרע הגורם לאקטיביות. בריאת העולם מביאה אותנו צעד אחר צעד מאותו עולם של אור (שהוא איזה אידיאל) לעולם המעשי שגם הוא טוב מאד. הקב"ה היה מרוצה בכל שלב משלבי התהליך וגם כשהדברים השתנו תוך כדי, התוצאה תמיד הייתה טובה יותר, מבחינה המעשית.
בפרק ב' נגלה סיפור אחר לגמרי של בריאה, התייחסות לסיפור שני זה, הן בפני עצמו והן ביחס לפרק א', חורגים ממסגרת המאמר, אולם לאחר קריאת מאמר זה, אפשר להשתמש באותם כלים בקריאת הסיפור השני.

נסיים את המאמר בהשלמת פסוקי בריאת העולם 
א וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם: ב וַיְכַל אֱלֹקים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: ג וַיְבָרֶךְ אֱלֹקים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹקים לַעֲשׂוֹת: 
לדף הראשי של פרשת בראשית

2 comments:

  1. מחזק מתאים מאוד לימנו אילו שאנו נעים בין חושך לאור בפולטיקה כאן ושם (ארה"ב)

    השבמחק