צדק במשא ומתן – יסוד הקדושה והחברה לפרשת קדושים

 פרשתנו, פרשת קדושים, מציבה בפנינו אתגר רוחני עצום: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, ב). קדושה זו אינה מתבטאת רק במצוות שבין אדם למקום, אלא שזורה עמוק גם במצוות שבין אדם לחברו, וביניהן אחת היסודיות והחשובות ביותר – היושר במשא ומתן ובמידות ומשקלות.

התורה מצווה בפרשתנו: "לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֙וֶל֙ בַּמִּשְׁפָּ֔ט בַּמִּדָּ֕ה בַּמִּשְׁקָ֖ל וּבַמְּשׂוּרָֽה׃ מֹ֧אזְנֵי צֶ֣דֶק אַבְנֵי־צֶ֗דֶק אֵ֥יפַת צֶ֛דֶק וְהִ֥ין צֶ֖דֶק יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם אֲנִ֗י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃" (ויקרא יט, לה-לו)

חשיבות היושר במידות ומשקלות

ההקפדה על מידות ומשקלות מדויקים היא הרבה מעבר ל"עוד מצווה". היא אבן הפינה של חברה מתוקנת. ללא יושר בסיסי זה, אין אמון בין הבריות, והמסחר, שהוא עורק החיים הכלכלי והחברתי, הופך לשדה של רמאות וגזל. עבירה על מידות ומשקלות נחשבת חמורה במיוחד מכמה סיבות:

1. גזל נסתר: לעיתים קרובות, הרמאות במידות נעשית בסתר, והקונה אינו מודע לכך שמרמים אותו. זהו גזל שקשה מאוד לתקן ולעשות עליו תשובה, שכן הגוזל אינו יודע תמיד את מי רימה וכמה בדיוק גזל.
2. פגיעה באמון הציבורי: רמאות שיטתית מערערת את האמון הבסיסי בין אדם לחברו ופוגעת ביסודות החברה כולה.
3. חילול השם: כאשר יהודי מרמה, ובפרט בענייני מסחר שיש בהם מגע עם אחרים (גם שאינם יהודים), הוא מחלל את שם שמיים ומציג את התורה ואת שומריה באור שלילי.

מדוע הציווי חוזר בפרשת קדושים?

בפרשת קדושים (ויקרא יט לה-לה) מופיע הציווי להקפדה על מסחר הוגן: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה. מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". ציווי דומה מופיע גם במקומות אחרים, ביםאם בצורה כללית של איסורי הונאה ובין  במפורש בספר דברים בפרשת כי תצא: "לֹא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ בְּכִֽיסְךָ֖ אֶ֣בֶן וָאָ֑בֶן גְּדוֹלָ֖ה וּקְטַנָּֽה׃ לֹא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ בְּבֵיתְךָ֖ אֵיפָ֣ה וְאֵיפָ֑ה גְּדוֹלָ֖ה וּקְטַנָּֽה׃" (דברים כה, יג-יד).

הפרשנים מציעים מספר הסברים לחזרה זו, המלמדים על עומק וחשיבות המצווה:

1. הקשר לקדושה: המיקום של הציווי בפרשת קדושים, תחת הכותרת "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", בא ללמדנו שיושר מוחלט בעסקים ובכל מדידה ושקילה אינו רק חובה אזרחית או משפטית, אלא הוא חלק מהותי מדרישת הקדושה. הקדוש ברוך הוא ישר וצדיק, ומי שרוצה להידבק במידותיו ולהיות קדוש, חייב לנהוג בצדק וביושר גם בענייני הממון, הנראים לעיתים "ארציים" ורחוקים מקדושה. הספורנו (על ויקרא יט, לה) מדגיש שהמילים "לא תעשו עול במשפט" מתייחסות גם למידות, למשקל ולמשורה, ללמד שדיוק בהם הוא חלק מהותי מהמשפט והצדק.
2. הקשר ליציאת מצרים: סיום הפסוקים בפרשתנו חותם במילים: "אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". מה הקשר בין יציאת מצרים למידות ומשקלות?
   • רש"י (על ויקרא יט, לו) מביא שני פירושים בשם המדרש (תורת כהנים):
     • על מנת כן פדיתי אתכם: הקב"ה גאל אותנו ממצרים על מנת שנשמור את מצוותיו, כולל מצווה יסודית זו של יושר במשא ומתן. קבלת עול מלכות שמיים מחייבת קבלת כל המצוות, כולל אלו הנוגעות לממון.
     • מידת הדין של הקב"ה: "הַמַּכִּיר בְּמִדּוֹתַי וּבְמִשְׁקְלוֹתַי שֶׁל מִצְרַיִם וְהִבְחַנְתִּי בֵּין טִפָּה שֶׁל בְּכוֹר לְטִפָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל בְּכוֹר, הוּא עָתִיד לְהִפָּרַע מִמִּי שֶׁטּוֹמֵן מִשְׁקְלוֹתָיו בַּמֶּלַח [כדי לרמות]". כלומר, הקב"ה, שהוכיח את יכולתו לדקדק ולהבחין בפרטים הדקים ביותר בעת מכת בכורות במצרים (להבדיל בין בכור לשאינו בכור), הוא גם זה שיודע ומבחין בכל רמאות נסתרת במידות ומשקלות, ועל כן אין טעם לנסות לרמות, כי הוא ייפרע מן הרמאי. יציאת מצרים היא ההוכחה לכך שהקב"ה משגיח ויודע הכל, ומנהל את עולמו במשפט צדק מדויק.
3. הדגשה והרחבה: החזרה על הציווי נועדה להדגיש את חומרתו ואת מרכזיותו. בעוד שבספר דברים הדגש הוא על התוצאה – "למען יאריכו ימיך" והגדרת הרמאות כ"תועבה", בפרשת קדושים הדגש הוא על המהות – חיבור היושר והצדק בממון לדרישת הקדושה ולקשר הישיר עם הקב"ה ("אני ה' אלוקיכם"). ספר החינוך (מצוה רנח בפרשתנו ומצוה תרד בפרשת כי תצא) מדגיש את היות היושר במידות "מעיקרי יישוב בני אדם" ושהעולם מתקיים על הצדק.

לסיכום:

הציווי על מידות ומשקלות צדק אינו הוראה טכנית בלבד. הוא יסוד מוסד בחיי הפרט והחברה. פרשת קדושים מלמדת אותנו שקדושה אינה רק התעלות רוחנית מנותקת מהחיים, אלא היא מחייבת יישום של ערכי צדק, יושר ואמת בכל תחומי החיים, ובמיוחד במשא ומתן שבין אדם לחברו. כפי שהקב"ה גאל אותנו ממצרים במידת הדין והצדק המדויקת שלו, כך מצופה מאיתנו, כעמו הנבחר, ללכת בדרכיו ולנהוג ביושר ובצדק בכל מעשינו, ובכך לקדש את שמו בעולם.

שנזכה כולנו להיות "אנשי קודש", המקפידים על יושר וצדק בכל דרכיהם. 

לדף הראשי של פרשת קדושים

דבר תורה לפרשת תזריע - סיכום קצר מתורתו של הרש"ר הירש בענייני הצרעת

הרש"ר הירש, בפירושו המעמיק לתורה, מבקש תמיד לרדת לשורש העניין ולמצוא את המסרים החינוכיים והמוסריים הטמונים במצוות ובתאורים השונים. בהתייחסו לנגעי צרעת באדם, בבית ובבגדים, הוא רואה בהם לא רק תופעה פיזית או טקסית, אלא סמל ומשל לתופעות רוחניות וחברתיות. בדבריו אלו מסכם הרש"ר את מגוון הסיבות שחכמים מנו לאורך הדורות לנגעי הצרעת השונים, אולם הוא עוסק רבות גם בנגעי הבגד והבית, עליהם לא מצאנו כמעט סיפורים בתורה ובמקורות, לעומת אנשים שנצטרעו. דבריו מופיעים בפירושו לספר ויקרא פרקים י"ג ו-י"ד בסיום כל פרק, לאחר שבמהלך הפרק מבוארים בעיקר ענייני הלשון השונים.

שלילת הצרעת כמחלה

נביא את דברי הרש"ר במלואם: "הלכות נגעים – יותר מכל שאר חלקי התורה – שימשו כמקור לרעיונות משובשים אודות ״מטרותיה הסניטאריות של תורת משה״. ואכן בהשקפה ראשונה היה נראה שיש סמך לרעיון כזה. שכן לכאורה הדיון כאן הוא על מחלה – מחלה מדבקת, שהלוקים בה צריכים להיות בהסגר. מדוע יש לעשות כן, אם לא כדי למנוע הידבקות אחרים במחלה? טוענים שזוהי הוכחה מספקת כדי לקבוע את אופיין של הלכות אלה: כל תכליתן, כביכול, היא לשמור על בריאות העם; והכהנים, המשרתים בתחום זה, אינם אלא רופאים מומחים. " וממשיך בראיות רבות כגון שהטומאה מתחילה דווקא כאשר נראה שהנגע מתחיל להירפא ויש כבר בשר בריא, מה שכמובן שונה ממחלה. כמו כן אם יש מחלה בבית הרי שאין היגיון להוציא דברים מהבית החוצה שיכולים להיות נגועים וכן שדווקא בזמן הרגלים, כאשר יש המוני בני אדם במקום אחד וחשש להידבקות, דווקא אז כהנים לא רועים ומכריזים על נגעים שלא לפגוע בשמחת החג. אלו רק מקצת הדחיות שמביא הרש"ר.

צרעת באדם:

הרש"ר הירש רואה בצרעת האדם ביטוי חיצוני לנגע פנימי, לרוב נגע של גאווה, לשון הרע, או ניכור חברתי. הניתוק וההסגר של המצורע מהקהילה אינם רק אמצעי למניעת התפשטות המחלה הפיזית, אלא גם שיקוף של מצבו הרוחני - אדם שחטא בלשונו או בהתנהגותו החברתית, מורחק באופן סמלי מהחברה כדי שיוכל להתבונן במעשיו ולתקן אותם והבנה שמעדין גרמו לריחוק של אחרים, בכך ישנה מידה כנגד מידה בתהליך של למידה ותיקון ולא רק הענשה..

• הלשון ככלי הרסני:  בעקבות דברי הגמר במסכת ערכין (ט"ו ב): "זאת תהיה תורת המצורע - זו תהיה תורתו של מוציא שם רע" הרש"ר הירש מדגיש את כוחה ההרסני של הלשון. הצרעת, המתחילה לעיתים כנגע קל ומתפשטת, יכולה לסמל את התפשטות הנזק הנגרם על ידי דיבור שלילי ורכילות. הבידוד של המצורע נועד לעורר בו מחשבה על בדידותם של אלה שנפגעו מדבריו.
  
  
• חטאים חברתיים - המשך הגמרא בערכין מביא חטאים חברתיים נוספים: על שבעה דברים נגעים באין, על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין. הרש"ר

• גאווה וניכור: הגאווה יכולה להוביל את האדם להתנשאות ולריחוק מאחרים. הצרעת, המבדילה את האדם ומטילה עליו אות קין, יכולה לסמל את בדידותו של הגאוותן שאינו רואה את האחרים כשווים לו.

צרעת בבית:

הופעת נגע צרעת בבית אינה מובנת כעונש שרירותי, אלא כסימן אזהרה וקריאה להתבוננות פנימית של יושבי הבית. הבית, לפי הרש"ר הירש, הוא המרחב האינטימי והבסיסי ביותר של החברה. נגע בו יכול להצביע על בעיות יסוד בתוך המשפחה או בהתנהלותה.

• פגיעה באחדות המשפחה: הנגע בבית יכול לסמל מחלוקות, ריבים, או חוסר הרמוניה בין בני המשפחה. הצורך לפנות אבנים נגועות ולטייח מחדש את הבית מסמל את הצורך לעקור את שורשי המחלוקת ולבנות מחדש את היחסים על בסיס של אהבה וכבוד.
• הזנחת ערכים רוחניים: הבית צריך להיות מקום של קדושה וערכים. הופעת נגע יכולה לרמז על הזנחת לימוד תורה, תפילה, או מעשים טובים בתוך הבית. התיקון דורש חיזוק החיים הרוחניים בקרב בני המשפחה.
• אזהרה מפני חומריות יתר: ייתכן שהנגע בבית מסמל התמקדות יתרה ברכוש חומרי על חשבון ערכים רוחניים וקשרים אנושיים ובמים אחרות, אנוכיות. הצורך לטפל בבית יכול להזכיר לנו שהעיקר אינו החומר אלא התוכן והאווירה בתוך הבית, וגם שהבית צריך להיות חלק מבתים רבים אחרים.

צרעת בבגדים:

הבגד, שהוא חיצוני לאדם אך קרוב אליו ומייצג אותו כלפי חוץ, יכול לסמל את ההתנהגות הגלויה של האדם ואת הרושם שהוא יוצר על סביבתו. הרש"ר הירש למעשה מביא את האמרה "הבגדים עושים את האדם". לפיכך, נגע בבגד יכול לרמז על פגמים בהתנהגות החיצונית או בדרך בה האדם מתייחס לאחרים.

• התנהגות לא ראויה: הנגע בבגד יכול לסמל התנהגות גסה, לא מכובדת, או פוגענית כלפי הזולת. הצורך לשרוף את הבגד הנגוע מסמל את הצורך להיפטר מדפוסי התנהגות שליליים ולרכוש דרך ארץ.
• צביעות ויושר חברתי: הבגד החיצוני יכול להסתיר פנימיות שאינה תואמת. נגע בבגד יכול לסמל צביעות או חוסר כנות, כאשר המראה החיצוני מטעה את הסביבה. הטיפול בבגד הנגוע יכול לרמז על הצורך באותנטיות ויושר.
• השפעה שלילית על הסביבה: הבגדים הם חלק מהמרחב הציבורי. נגע בהם יכול לסמל השפעה שלילית של האדם על סביבתו, בין אם במעשים או במילים. הטיפול בבגד נועד למנוע את המשך ההשפעה השלילית הזו.

סיכום

לפי דרכו של הרש"ר הירש, נגעי הצרעת בתורה אינם רק תופעות פיזיות אלא סמלים עמוקים המכוונים אותנו להתבוננות פנימית ולתיקון המידות. הם מהווים קריאה להתמודד עם נגעים רוחניים וחברתיים שעלולים לפגוע באדם, בביתו ובחברה כולה. תהליכי הטהרה השונים מלמדים אותנו על הצורך בתשובה, תיקון מעשים ובנייה מחדש של הקשר עם האל ועם הזולת.

נסיים בדבריו: "אם נתבונן בתורת הנגעים בכללותה, נראה אותה כמוסד גדול של השגחה אלוקית פרטית על היחיד. במדינה היהודית האלוקית יש עונש ותיקון גם לאותם חטאים חברתיים – כגון גאווה, שקר, תאוות בצע, לשון הרע – שהם מעבר לכוחו של בית דין של בשר ודם. ה׳ בעצמו הוא התובע והעד, והוא מגלה את החטאים האלה לעין כול"

נכתב בסיוע AI

לדף הראשי של פרשות תזריע ומצורע

פרשת שמיני

פרשת שמיני היא הפרשה השלישית בחומש ויקרא. הפרשה מתארת את טקס חנוכת המשכן, את מותם של נדב ואביהוא בני אהרון וכן מצוות שונות לבני ישראל ובפרט המאכלים המותרים והאסורים. תקציר מלא ומאמרים, חידות ועוד בהמשך הדף.

מאמרים לפרשת שמיני

מתי הייתה חנוכת המשכן - המאמר דן במחלוקת אודות תאריך חנוכת המשכן, אירוע המוזכר בתורה שלוש פעמים, בשלושה חומשים שונים.

הפטרת פרשת שמיני - עיון בהפטרת פרשת שמיני בספר שמואל.

דבר תורה לפרשת שמיני - מדוע מנסים למצוא סיבה לחטא נדב ואביהוא שלכאורה מפורש בכתוב.

זיהוי העופות בתורה- המאמר מציג את הבעיתיות בזיהוי מיני העופות בתורה, מביא מספר הבדלים בין הפרשנים ובין שמות המוכרים בימינו לבין השמות שהיו מוכרים בזמן התורה.

חידון לפרשת שמיני - חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת שמיני.

תפזורת לפרשת שמיני

סטטיסטיקה לפרשת שמיני - נתונים סטטיסטיים על פרשת שמיני.

תקציר פרשת שמיני

פרשת שמיני מכונה כך על שום היום השמיני לשבעת ימי המילואים, הוא יום חנוכת המשכן.

קיימת מחלוקת במפרשים האם היום השמיני היה בא' בניסן או בח' בניסן. באותו יום, אהרון מקריב את קורבנו לראשונה. מאותו רגע כפי שבארנו בפרשת צו, משה חדל לשמש ככהן גדול (וככהן בכלל) והכהונה עוברת לאהרון ולבניו, כולם כהנים משוחים שיכולים למלא את תפקיד הכהן הגדול.

באותו יום אהרון מתנסה בכל הקורבנות. קודם כל קורבן חטאת לכפר על עוונותיו ולהיכנס לתפקידו נקי, לאחר מכן קורבן עולה, את מנחת הכהן, ולבסוף את זבח השלמים. לאחר הקרבת כל הקורבנות, אהרון מברך את העם והפרשנים מעירים שאהרון ברכם בנוסח הידוע של ברכת כהנים, נוסח המופיע רק בחומש במדבר.

לאחר הברכה מופיעה ברכה נוספת לעם מאת משה ואהרון, כולם יוצאים מאוהל מועד, כבוד ה' נראה אל העם ואש ניסית יוצאת ואוכלת את הקורבנות.

באותו רגע קורה אירוע טרגי. נדב ואביהוא בני אהרון הכהנים מקריבים קטורת לפני ה' ועושים פעולה שלא נצטוו עליה. העונש מיידי וקשה, אותה אש שיצאה וקיבלה את הקורבנות פוגעת גם בהם והם מתים. העונש חמור אולם לאהרון ולבניו (הנמצאים במעמד של כהנים גדולים) אסור להתאבל והם נדרשים להבליג על סיבלם וכאבם הפנימי. לעומת זאת, במחנה בני ישראל כולו, שאינם חייבים אבלות מוכרז אבל כללי על מות בני אהרון.

אהרון, עקב גדלותו והבנה שמעמדו הציבורי אוסר עליו להפגין את רגשותיו זוכה באופן מיידי לדיבור מאת ה'. זהו הדיבור היחידי בתורה שהוא לאהרון בלבד (פרק י' פסוק ח): "וידבר ה' אל אהרון לאמר". דיבור זה מזהיר את אהרון ובניו לא לשתות יין ושכר כלל בעת שהם עוסקים בקודש. מכאן מסיקים חלק מהפרשנים כי נדב ואביהוא שתו יין ועקב כך עשו מעשה אשר לא צוו עליו. הזהירות הנדרשת מן הכהנים גדולה מאד.

משה מצווה על אהרון ובניו לאכול את בשר הקורבנות. כפי שראינו בפרשת ויקרא ובפרשת צו, אכילת הקורבן על ידי הכהן, במקום ובזמן הנכונים היא חלק חשוב מפעולת ההקרבה, אולם אהרון ובניו אינם אוכלים את קורבן החטאת  והוא נשרף כולו. משה כועס (התורה משתמשת בפועל ויקצוף - פועל נדיר המופיע שמונה פעמים בתנ"ך, שלוש פעמים מתוכם ביחס למשה), אך נוהג כבוד באחיו הגדול והתורה כותבת כי הוא כועס על אלעזר ואיתמר אחייניו.

תשובת אהרון היא כי אמנם כלפי חוץ אין הוא יכול להפגין אבלות אולם ביום בו קרה לו אסון כזה אין הוא יכול לאכול מבשר הקורבן, ובצינעה כאשר רק משה אהרון אלעזר ואיתמר רואים ויודעים הוא יכול לנהוג מנהגי אבלות. תשובה זו של אהרון מניחה את דעת משה.

המשך פרשת שמיני עוסקת  בחיות הטמאות והטהורות ובחיות המותרות למאכל. לחיה ולבהמה ניתנים שלושה סימני טהרה. העלאת גירה, הפרסת פרסה ושוסעת שסע. התורה אף מביאה דוגמאות לחיות שיש להן רק חלק מסימני הטהרה ולכן הן אסורות לאכילה. לגבי החיים במים, הדרישות הן שלדג יהיו סנפיר וקשקשים (וזו הסיבה שכרישים וצלופחים למשל אינם כשרים למאכל).

לגבי העופות, התורה מביאה רשימה ארוכה של עופות אסורים באכילה ללא סימנים אולם בתורה שבעל פה מופיעים גם סימני הטהרה בעופות, לבסוף מתארת התורה שאת שרצי העוף, סוגים מסוימים של חרגולים וארבה המותרים באכילה (מסורת זו של אכילת ארבה נוהגת בחלק מיהודי תימן עד ימינו).

בהמשך מפרטת התורה את דינו של הנוגע בנבלת חיה טהורה או טמאה, מפרטת שמונה חיות המכונות שרצים הגוררות איתן טומאה ועוברת לעסוק בנושאים הסבוכים של טומאה וטהרה שילוו אותנו גם בשתי הפרשות הבאות - תזריע ומצורע.

נדב ואביהוא - ג'יימס טיסוט Tissot 1898

מדינת ישראל ובית המקדש השלישי - מחשבות לקראת יום העצמאות

האם מדינת ישראל היא בית המקדש השלישי?

השאלה האם מדינת ישראל היא בבחינת "בית מקדש שלישי" מעוררת מחשבה ומורכבת. במבט ראשון, המתמקד בהיבט הפולחני-דתי הטהור של המקדש, התשובה נראית שלילית מניה וביה. הרי אין כיום עבודת קורבנות ופולחן כפי שהתקיימה בימי קדם. אך למקדש בירושלים היו רבדים נוספים – לאומיים, חברתיים ומשפטיים – ובהקשרים אלו, ניתן לזהות קווי דמיון ואף הקבלה מסוימת למדינת ישראל בת זמננו.

כנסת ישראל

מרכזיות המקדש והמדינה

ראשית, המקדש היווה מוקד מרכזי ובלבדי לעם ישראל כולו. הוא סימל אחדות והיה שייך לכלל, כפי שמשתקף במסורת שירושלים לא נחלקה לשבטים אלא שכנה בשטח המשותף ליהודה ובנימין. בדומה לכך, מדינת ישראל היא כיום המרכז הלאומי, התרבותי והרוחני הבולט ביותר של העם היהודי בעולם. היא נתפסת, לפחות ברמה ההצהרתית והרעיונית, כשייכת לכל יהודי באשר הוא, מעבר להבדלי עדות, זרמים והשקפות אישיות.

תפיסה זו של המדינה כ"בית" קולקטיבי, המזכירה את רעיון "הבית הלאומי" מהצהרת בלפור, מדגישה את הפן הלאומי. אולם, לשורשיה הדים עמוקים כבר בתקופת שיבת ציון שלאחר גלות בבל, כפי שמתואר במקרא.

הדים משיבת ציון

כידוע, שיבת ציון הראשונה מבבל ומפרס הייתה תהליך הדרגתי שבו השתתף מיעוט מן העם. אף בית המקדש השני לא נבנה מיד עם שובם. עם זאת, עבודת הקורבנות הציבורית חודשה עוד קודם לכן, עם הקמת המזבח בלבד, כמתואר בספר עזרא: "מִיּוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הֵחֵלּוּ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַה' וְהֵיכַל ה' לֹא יֻסָּד" (עזרא ג', ו'). העולים לא המתינו לבניין מושלם שירד מן השמיים, אלא פעלו בהתאם ליכולתם ונסיבות זמנם, והתחילו בבנייה ובעשייה המעשית האפשרית. ברוח זו, ניתן לראות בהקמת מדינת ישראל, גם אם אינה כוללת (לעת עתה או בכלל) את חידוש הפולחן הקורבני במתכונתו הקדומה, צעד ראשוני וחיוני של בנייה מחודשת, מעשה של "אתחלתא", בדומה למעשה אבותינו בימי עזרא ונחמיה.

מקום המשפט

היבט נוסף של המקדש היה היותו משכן לסנהדרין – המוסד השיפוטי וההלכתי העליון, שבו סמכות הדת והמשפט היו כרוכות זו בזו ונתפסו כמקשה אחת. בימינו, קיימת הפרדה ברורה יותר בין התחומים, וחשוב מכך – אין כיום מוסד דתי המוסכם על כלל הציבור היהודי, וספק אם מוסד כזה אפשרי בעידן של פלורליזם דתי וחילוניות נרחבת. המציאות הנוכחית, לרבות מקומו ותפקודו של מוסד הרבנות הראשית, רחוקה מלשקף את דמותה ההיסטורית של הסנהדרין כסמכות מאחדת ומכוונת לכלל האומה.

אחריות ומחויבות נמשכת

המדרש בתלמוד הירושלמי (יומא פ"א ה"א) קובע אמירה נוקבת: "כל דור שאינו נבנה [בית המקדש] בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו". ברצוני להציע פרשנות סמלית לפועל "נבנה" בהקשר הרחב יותר של בניין האומה והמדינה. ייתכן שהכוונה אינה רק לבניין הפיזי שהושלם בעבר, אלא לתהליך מתמשך, בזמן הווה. דור שאינו מוסיף נדבך על הבניין הקיים, שאינו עמל לשפרו ולתקנו, הרי הוא כמחריבו במחדליו. אין הכרח לסיים את המלאכה כולה בדור אחד, כפי שמלמדת אותנו המשנה במסכת אבות (ב', ט"ז) בשם רבי טרפון: "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶּן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה".

דווקא בימים אלה (אייר התשפ"ה), על רקע המחלוקות הפנימיות הקשות, אובדן האמון במוסדות המדינה השונים  (שמצידם לא עושים מאמץ רב לזכות ביותר אמון), הטלטלה העזה שפקדה אותנו בשבעה באוקטובר והאתגרים הכבדים הניצבים בפנינו, מוטלת עלינו חובה כפולה ומכופלת. עלינו לזכור כי המלאכה לא תמה. האחריות להמשיך ולהשקיע בבניינה, בחיזוקה ובתיקונה של מדינת ישראל – ה"מקדש" המודרני, לא במובן הדתי בלבד, אלא במובים הרחבים יותר – מוטלת על כתפינו. זהו בניין מתמיד, המצריך טיפוח, אחריות ותחזוקה בלתי פוסקים.

לדף הראשי של יום העצמאות